[הבלוג] סיפור על נקרופיליה-פוליטיק וחתול אחד בשק

פעם הכרתי בחור חריף שכל, תלמיד בישיבת מיר, שהחליט לעזוב את העולם החרדי לאחר שפקדו אותו שאלות אמוניות, שלא נתנו לו מנוח ואשר לא קיבל עליהן תשובות ראויות ממורי ההלכה בישיבה. עזרתי לו קצת להסתגל לחייו החדשים ומדי פעם נהגתי לארח אותו בביתי.

מנחם, כך נקרא לבחור, סיפר לי אז סיפור מעניין על דוד שלו מבני ברק, נקרא לו אברהם, ששירת ברבנות הצבאית. באוגוסט 1949 יצא אברהם עם משלחת של הרבנות הצבאית לוינה לממש את צוואתו של הרצל ולהביא את עצמותיו לקבורה במדינת היהודים.

כאן מתחיל סיפורו של אברהם, אותו חלק עם בני משפחתו –  חפרנו את הקבר אבל לא נמצאו בו עצמותיו של חוזה המדינה. אולי מי הגשמים סחפו את שרידי השלד, אולי חיות בר חפרו וגררו את עצמותיו, אבל הבור, בכל אופן, היה ריק. מה עושים, שהרי העם מחכה? אברהם התעשת ומילא בשק שהחזיק קומץ של רגבי אדמה מהבור הריק ולבסוף מישהו מהמשלחת הכניס גם עצמות של חתול שמצא באקראי בסמוך.

הארון של הרצל ותכולתו, תהיה אשר תהיה, הובלו ב-10 באוגוסט 1949 אל בית הכנסת זיטנשטטן בוינה ואח”כ הוא הוטס במטוס אל-על לישראל. בירושלים נערך לחוזה המדינה טקס קבורה רב רושם ומשתתפים והגבעה שעליה נקבר נקראת מאז הר הרצל, לשם מגיעים כל גדולי האומה בסוף דרכם ושם מתקיימים טקסי הזיכרון השנתיים לחיילי צה”ל.

אז מה אתה רוצה לומר, שכל ההרצל הזה הוא חתול בשק? שאלתי את מנחם. נדמה לי שהוא חייך.

ארונו של הרצל מגיע לשדה התעופה בלוד

חלפו שנים מאז ששמעתי את הסיפור הזה ועד היום אינני יכול להתחייב לגבי אמיתותו. אבל, אם היתה זו רק אגדה אורבנית, אני אומר לעצמי, מישהו היה מנסה לעשות מזה הון פוליטי, בודאי אצל הזרמים האנטי-ציוניים שבקרב החרדים. העובדה שהסיפור הזה נשאר רק בתוך גבולות משפחתו של אברהם וסופר בין מתי המעט מפיו של מי שהיה שם, מחזקת בכל-זאת משהו באמינות הסיפור הזה, שהוא אולי בעצם לא חשוב בכלל.

נחזור לימינו אלה. כמו כל מאחז עיניים מקצועי בקרקס ראש הממשלה נתניהו הוא אשף פוליטי ששולף שפנים מכובעו כלאחר יד. צריך להוריד את הכובע ולמחוא כפיים. הבעיה היא שכנראה הולכים ונגמרים לו השפנים, כיוון שהשפנים האחרונים הם ספק שרידי עצמות אדם, שמתגלות משום מה דווקא סמוך לבחירות, וזה קצת  מריח רע. כך, לפני בחירות אפריל 2019 סידר פוטין לנתניהו טקס מצולם במוסקבה עם ארון קבורה ריק, עטוף בדגל ישראל, ובו שרידי הנעלים והסרבל של זכריה באומל ז”ל, אחד הנעדרים מקרב סולטן יעקוב ב-1982. הסתבר ששרידי גופתו של באומל היו  מזה כבר בארץ והארון הסמלי רק חיכה להזדמנות צילום עם ביבי ברוסיה.

ועכשיו, סמוך לבחירות, מבשר נתניהו, שעובדים חזק על מציאת גופתו של המרגל אלי כהן שנתלה בדמשק ב-1965. דווקא עכשיו, שבועיים לפני הבחירות, אחרי יותר מחמישים שנה. אין מה לדבר, העיסוק בחשיפת שלדים והעלאתם בקול תרועה ארצה עשוי אולי להשכיח קצת את צרותיהם של האנשים החיים.

אחד הדברים שעושים את האיש הזה לאשף פוליטי היא ההבנה שלו שלחומר, למעשה ולאמת אין שום משמעות בפני עצמם. גם למתים אין שום משמעות, מעבר להיותם סמלים מיתיים לשימוש פוליטי. המשמעות היחידה הקיימת בעיניו היא התודעה ואותה הוא מנסה להנדס לנו כבר שנות דור. ואם צריך להשתמש לצורך כך בעצמות של מתים, אמיתיות או בדויות, הוא לא יהסס  לאמץ מדיניות של נקרופיליה-פוליטיק.

#פרותקדושותהבלוג

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *