Tag Archives: ספרטה

[הבלוג] ספרטה בגליל על אופנוע

כל הדרך מהעמק צפונה שייטתי לי לבדי בנעימות בתוך ערפילי הבוקר כשסימפוניה של ציפורים משכימות קום מזמרת מסביבי, סיבה טובה לא ללחוץ, בינתיים, על כפתור הנייד שמתחבר לשיניים הכחולות שבקסדה ומנסה לפתות אותי להפעיל את רשימת המוסיקה שלי, שזו המצאה יוצאת דופן, כמו להיות בתוך אולם קונצרטים שמחובר ישירות לאוזן התיכונה. קבעתי לעצמי למלא בנזין במיכל ה-KLE כששעון המרחק יתקרב ל-180, בינתיים זה רק סביב ה-160 ואני אוהב למתוח את הגבולות. בינתיים אפשר לשוטט בזיכרונות דרך הנוף שחלפתי בו כ"כ הרבה פעמים, ילד, נער, תלמיד, חייל… הר-תבור ניצב לא זז ממערב מוקף בחגורת בתים שלאט לאט מטפסת על מותניו ונבלעת ביער. כפר תבור כבר מזמן לא מושבה מנומנמת עם שרידי מבנים מימי הטורקים, שבאחד מהם למדתי בכתות ב' וג', ומאז אני אוהב להשתמש בביטוי "בימי הטורקים". השדות הפוריים של מסחה הפכו עם השנים לשכונות מגורים מבוקשות ולשמות של רחובות; השקדים, השזיפים, הגפנים, הערמונים האלונים, הברושים, דבר שמבטיח שלא תמצא בהן דבר מכל אלה.

גולש בעיקול אל ביה"ס כדורי. פעם עליתי בדרך ההפוכה עם חבר באופניים בחזרה מבית הספר. שכנעתי אותו שנחפש דרכים חדשות דרך השדות ואיבדנו את הדרך הביתה. הוא חשב שעברנו את הגבול לסוריה והתחיל לבכות ואני ילד מפוחד הצטרכתי להרגיע את המפוחד ממני. הגענו הביתה בלילה, תשושים ומיובשים. נדמה לי שזאת היתה הפעם השנייה שאבא שלי הרביץ לי. על הפעם הראשונה, אולי נספר בהזדמנות אחרת.
יום אחד, כשברחתי מבית הספר ראיתי את אסי דיין, יושב על שפת הבריכה החקלאית של כדורי מחכה לתת את הקטע שלו ל"הוא הלך בשדות". הסרט. הוא היה יפה תואר, עלם בן עשרים בסנדלים חדשות, שהיה חרוט עליהן אסי, לא אשכח את הסנדלים, ושיחק שש בש, ואני הייתי רועה צאן, בן כפר, שפגש לראשונה נציג של החיים האמיתיים. אבל, איך לומר, זה היה בימי הטורקים…
המחשבות ממושב האופנוע מצטללות ממשבי הרוח הנגדית, שדבר לא עוצר בהם מללטף את צווארך, ונמשכות לתוך הירידות לנחל עמוד, עד שהקוואסאקי מתחיל פתאום לחרחר. מבט מהיר במד המרחק מגלה לי, דפוק שכמותי, שאני כבר על 187. היד נשלחת מוכנית למטה, לדופן השמאלית, לחפש את הרזרבי אבל הכפפה מנטרלת כל תחושה מאצבעותי ואני לא מוצא את הברז. האופנוע נעצר כשלד ברזל נטול חיים בצמוד לגדר ההפרדה, ואני יודע שהגבול נמתח עתה עד הקצה. המכוניות דוהרות לשמאלי אחוזות תזזית, מתעלמות מקיומי. אני חייב להגיע לתחנת הדלק הקרובה על אדי הדלק האחרונים, אם נשארו כאלה. אני מסיט את ברז הדלק למצב רזרבי אבל המנוע מסרב להיענות.
"על אף שחשש מתוצאות המעשה ומן השערוריות שתתעוררנה צהל משהו בקרבו מרטט העמידה לנוכח שואה מתמדת…", זימזם לי בשביס בזיכרון, כשאני חושב על חברי שמחכים לי עכשיו בצומת עמיעד. אני נותן לאופנוע לגלוש במורד, בתקווה שאף רוצח שקט המתחבא מאחורי ההגה באחת המכוניות הדוהרות בכביש המהיר לא יהלום בי מאחור. מכניס להילוך ומשחרר בבת אחת, כמה קליקים והלב של המכונה מתעורר לחיים ומושך קדימה. מצליח להגיע לתחנת הדלק הקרובה באמצעות הנשמה היתרה של האופנוע וניגש להשביע את רעבונו של המיכל הריק ולנצל את ההזדמנות לקנות פסק זמן לחברים שמחכים לי להפסקת קפה.
בארומה בעמיעד יושבים רביד, שי ויובל. את שני הראשונים אני פוגש לראשונה. רביד הוא מורה דרך, שחולם להוציא טיולי אופנועים לספרטה ביוון. שי עובד בהודו בניקוי לוחות סולאריים. יובל הוא חבר וותיק מימי הצבא, שרכש לאחרונה הונדה אן.סי. חדשה, איתה הוא מחדש את עלומיו.
יוצאים לדרך, רביד מוביל עם הימאהה טנרה שלו ואני מייצב אחריו את ה-KLE הוותיק שלי, שי דולק אחרי על הסוזוקי ויסטרום שלו ויובל מאחור עם ההונדה החדשה.
למרות שבמשך שנים האופנוע שלי שכב במחסן, ללא שימוש, דחיתי את כל ההצעות למכור אותו, שהרי מי שהורגל לפוטנציאל המסע, לידיעת האפשרות, לא יוכל להרגיע את לילותיו ללא הידיעה הבטוחה שהכלי הדו-גלגלי קרוב אצל שולחנו. אחרי שנים ואחרי שקמה סוף סוף ממשלה חדשה, חזרנו זה לזה, ועכשיו, כשאני חש את הרוח על צווארי, את הבדידות של הרוכב לבדו וגם את החברותא, אני שמח.
קצת אחרי אזור התעשיה של חצור הגלילית, ליד הקריה החסידית מפתה אותנו שביל צר ומתפתל לטפס איתו למעלה, לכיוון יער ביריה. בצדי הדרכים פורחים שיחי צלף קוצני, כובאר, בפי הערבים. פעם לימד אותי דרוזי אחד מפקיעין כיצד לרקוח תרופת פלא לשיכוך דלקות בפרקים משורש הכובאר. הוא לקח אותי להרים וגילה לי סוד שאני נוהג לחלוק אותו עם ידידי. כתבתי על כך גם פעם ובין התגובות הרבות שקיבלתי היתה גם אחת שאמרה שהיא כבר עשרים שנה לא מפסיקה להשתעל ושאלה "איפה לשים את זה?" גם רכיבה על האופנוע באמצע השבוע יכולה להיות תרופת פלא, אני אומר לעצמי ומסדר את ישבני על המושב הקשה של הדו"ש.
המנוע של ה-KLE חרישי, כמו של מכונת תפירה משומנת ונהימתו הקלושה אינה מעידה על עוצמתו. כל כתף ההר, לצידי הדרך, רצים מולי ברושים, אלונים ועצי אורן. המון אורן. למה זיהמו את נוף הארץ הזו באורן, לכל הרוחות, עץ מחטים אירופאי, פגיע לשמש המלהטת, שנדלק בקלות והופך לאבוקה, שמדביקה בשבריר דקה את שכניו ליער? אבותינו מקק"ל הביאו איתם לארץ את תבנית נוף מולדתם המושלג מאירופה, אבל האורנים של א"י כמו הצלבנים של ימי הביניים, הזרים לאופיה של הארץ לא השתלבו בה ובסופו של דבר הם יוקאו ממנה בגלל אי-התאמה.
העתיד לא צפוי, כנראה גם העבר לא, הוא משתנה כל הזמן.
רביד מוביל אותנו לחירבת נבוריא, מקום מושבם של אמוראים וביניהם "רבי יעקב איש כפר נבוריא", שלימד תורה זרה, משמע נצרות, אלוהים ישמור, ועל כך נאמר שהלקו אותו הרבנים. בית הכנסת, שאת חורבותיו אנחנו פוקדים פעל מאות שנים אחרי חורבן הבית השני. גם לאחר הקטסטרופות של המרד הגדול ומרד בר כוכבא, עד המאה השביעית, אז השתלטו המוסלמים על א"י, המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים בגליל. שלא כמו ביהודה יהודי הגליל לא גורשו או הוגלו. סיבת העלמותם היא תעלומה שמלהיטה את הדמיון, יש כל מיני גרסאות על זה, אומר רביד. יתכן שרבים מהם נטמעו בין המוסלמים והם משגשגים ביניהם עד היום הזה ויוצאים בימי חג ומועד להתפלל באל-אקצא.
ממשיכים לשייט בשביל ההררי. למעלה על פסגת המירון בוהקת הכיפה הלבנה של בסיס חיל האוויר, שנראית לרגע כמו בית כנסת עתיק שמגן על המרחב האווירי שלנו כדי שלא ננטוש שוב ועל מנת שלא נסיים כצלבנים. או כעצי האורן.
רביד מספר לנו שהוא רוצה להוציא בקרוב טיול לספרטה בפלופונסוס. ישראלים בספרטה, על אופנועים. כמו מטס של חיל האוויר מעל אושוויץ, נבוא ונשחק בנדמה לי. הספרטנים, שלא כמו היהודים, לא אהבו לכתוב. רק מעט עדויות נותרו על ספרטה, רובן נכתבו בידי אנשי חוץ. היא הייתה חברה סגורה שהמציאה מיתוסים ומידע כוזב על עצמה ועל עוצמתה. אריסטו תיאר את המשטר הספרטני כ"סוג של שליטת גנרלים נצחית ולא משתנה". איסוקרטס מתאר את ספרטה כ"מלוכה במסע מלחמה". עד שנחלשה וחלפה מהעולם כמעט מבלי להשאיר חותם, מעבר למיתוס על גבורה ועל חברת מופת סוציאליסטית, שמטפחת את העוצמה הצבאית ומחנכת להסתפקות במועט.
בחוץ נעשה חם, אני שולח את היד לקסדה ומפעיל את רשימת ההשמעה שלי. תכנסי כבר לאוטו ונסע, מתחנן מאיר אריאל ותרצה שלו משתהה עוד רגע ועוד אחד, והם חודרים לאונת המוח שלי כאילו אני יושב בקונכיה אקוסטית של אולם קונצרטים כשאני עושה את דרכי לבדי חזרה לעמק…
(המשך יבוא)
רביד, יזהר ויובל על רקע האלה האטלנטית ששורשיה עמוקים מאלה של האורנים ושל הצלבנים.
ה KLE ובעליו