Tag Archives: משה דיין

[פרות קדושות] פרק 59. סינדרום ירושלים: כך הפך מסגד אל-אקצא לדבק המאחד את העולם המוסלמי ולפתיל ההצתה של המלחמות הבאות.

ט' באב תשפ"א, שיחה עם יצחק (איני) עבאדי על יחסיו המפותלים של האסלאם עם הר-הבית, המקום הראשון אליו כיוונו המוסלמים את תפילתם ולימים נשכח מלב, אך חזר לשגע את העולם עם לידתה של התנועה הציונית.

מוסיקה: אלכס טופל, "לא יספיקו רגעים" (יציאת חירום)

תמונה ראשית צילום משה פילברג

***

נתחיל בכמה דברים שהמרואיין שלנו טוען שאיננו מכירים על האסלאם ויחסו לארץ ישראל, ליהודים ולהר-הבית:

  • הנביא מוחמד הכיר בקוראן בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בשתי גדות הירדן והכיר בקדושת ירושלים ליהודים.
  • בתקופת בית-עבאס, החל משנת 751 לספירה, ירושלים והר-הבית נשכחו מלב העולם המוסלמי. בתקופה זו יהודים מקומיים טיפלו באחזקת שני המבנים, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע.
  • עם הכיבוש הצלבני שבה ירושלים למרכז התודעה האסלאמית. אחרי מותו של צלאח א-דין איבדה ירושלים שוב את מעמדה בעולם המוסלמי ונשכחה מלב. עד לבואה של הציונות.
  • במאה ה-18, לפני שהרצל והציונות נולדו, הגיעו לארץ שש עליות של יהודים, שהתקבלו בברכה על ידי שליטיה המוסלמים. לוחמים יהודים ומוסלמים נלחמו כתף אל כתף להגנת הארץ ואף כבשו יחד את דמשק.
  • ולסיום, שאלת טריוויה – מי היה שייח' ג'ראח, שההתרחשויות בשכונה הקרויה על שמו במזרח ירושלים תרמו להבערת עזה במבצע "שומר חומות"?   

שייח' ג'ראח היה רופאו האישי של צלאח א-דין, כובש ירושלים מידי הצלבנים ומטהר אל-אקצא.

שלושה מוטיבים מרכזיים מעסיקים את התודעה הישראלית ולא חולף יום שבו התקשורת המקומית והשיח הציבורי לא יעסקו בהם באופן כלשהו – השואה, הסכנה האיראנית והר-הבית. לא מאמינים, תבדקו בגוגל. קטסטרופת השואה, הותירה את חותמה בזיכרון היהודי כמגה-טראומה לאומית, מצד אחד, ומצד שני, הקסם האפל של הר-המריבה בירושלים, מושך אליו שוחרי מקדש יהודים ואנשי שב"כ שמנסים למנוע מהם לבצע את המגה-פיגוע הבא, שעלול להעמיד בסימן שאלה את קיומו של הפרויקט הציוני כולו. טראומת השואה והחרדה משואה שנייה מתנקזים אל אותו מתחם מקודש בירושלים, שבליבו פועם מעין כור גרעיני לוהט עם אנרגיה קוסמית שמערבבת אלוהים, דת ולאום והיא בעלת פוטנציאל נפיצות אינסופי.

בעבר פרסמתי, עם אחרים, מחקרים שעסקו במיפוי הקבוצות היהודיות המיליטנטיות, שרואות במתחם הר-הבית את ברירת המחדל המשיחית בקרב על זהותה של ישראל והמנוף שימנע "סכנה" של הסדר פוליטי של הסכסוך היהודי-ערבי. הבחירה להתמקד בסכנות הנובעות בעיקר מהקבוצות היהודיות, היה ברור. לפחות לי;

א. ישראל שולטת בהר-הבית ואחראית למתרחש בו.

ב. המוטיבציה היהודית ליצור פרובוקציה, שתשנה את הסטטוס-קוו הנהוג בו, שאוסר כיום תפילה של יהודים, גבוהה יותר מזו המוסלמית.

ג. אני יהודי וישראלי, וככזה עלי לבדוק, קודם לכל, את המתרחש אצלי בבית.

 הפעם ננסה לבדוק כאן את משמעותו של הר-הבית עבור המוסלמים ואת האופן שזו השתנתה מימי הנביא מוחמד. נבדוק, מה מסמל המקום הזה שעשוי להעביר מוסלמים על דעתם, חילונים כדתיים, ושמאיים שוב ושוב להבעיר תבערה גדולה? מהו הדבר הזה בהר-הבית ובאל-אקצה, שנוגע במה שאפשר אולי לקרוא לו "הנפש הערבית" או "הנפש האסלאמית"? האם מדובר בסוגיה שהיא יותר פוליטית או יותר דתית? (על הר-הבית ו"הנפש היהודית" נדבר בהזדמנות אחרת). והאם צפויים לנו סבבים חוזרים ונשנים מול עזה בכל פעם ששאלת אל-אקצא תעמוד שוב על הפרק?

לאחר שוך האש במבצע "שומר חומות", שהוציא עשרות אלפי מוסלמים מבתיהם בהפגנות זעם בעקבות ההתרחשויות בירושלים המזרחית, נפגשתי בעניין הזה עם איני עבאדי, מזרחן ומושל עזה לשעבר. בעת שירותו ברצועה למד עבאדי אסלאם לצידו של שייח' אחמד יאסין, לימים מייסד החמאס (עבאדי התארח בתכניתנו בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר" בפרקים 15,16,18,19,21,30). אם לא די בכך, בשנים האחרונות מלמד עבאדי היהודי אנשי דת מוסלמים בגליל על האסלאם השיעי. זה היה ראיון שקוף, נטול מוטיבציה פוליטית, דתית או לאומית, על אחד הנושאים הנפיצים והרגישים ביחסי העמים באזור.

***

עבאדי: "הצגת השאלה שלך היא ממש מדייקת. תראה, צריך לעשות סדר בדברים כדי שנגיע לדברים שהם לא מיתוסים והן לא אמירות חסרות יסוד ונבין את הדבר הזה, שנקרא מעמדה וקדושתה של ירושלים באסלאם. יש ביטוי מאוד מקובל; 'אולא אל-קבלתיין ות'אלית אל חארמיין'; המקום הראשון שאליו כיוונו את תפילותינו והמקום השלישי בקדושתו."

אחרי מכה ומדינה?

עבאדי: "אחרי מכה ומדינה. זה ביטוי לא קוראני."

ירושלים בכלל נזכרת בקוראן?

עבאדי: "המילה 'ירושלים', לא. אבל 'אל-ארד אל-מוקדסה' (הארץ המקודשת), 'בית אל-מקדס' (בית המקדש), מוזכר אין סוף פעמים. הקוראן מפגין בקיאות מדהימה בכל מה שקשור לתורת ישראל, עם ישראל וארץ-ישראל. לכן, כל מי שאומר שירושלים אינה מוזכרת בקוראן, והוא איש שנתון בתוך החומר, אז הוא שקרן."

אבל אל-אקצה מוזכר כדימוי, שהרי המסגד לא נבנה בתקופת חייו של מוחמד. מסעו של מוחמד, אל-אסראאה ואל-מעראג', הוא כנראה מסע מטאפורי…

עבאדי: "הקוראן מפגין בקיאות עמוקה כ"כ בתורת ישראל, בעם ישראל ובארץ- ישראל אז זה בלתי אפשרי שלא תהיה התייחסות לעיר הזאת שהיא מרכז של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. השאלה היא מי טבע מטבע לשון הזאת, מתי ובאיזה נסיבות. מטבע הלשון הזה מאוד מקובל ומייחסים לו מימד של קדושה למרות שהוא לא קוראני.

"ועוד דבר אחד אני רוצה לומר לך, יזהר, שאלת קדושת ירושלים באסלאם איננה נחלת הזמן הזורם לדורותיו. במשך תקופות ארוכות מאוד, מאז ימי הנביא מוחמד, אלף שש מאות ומשהו שנה, ועד היום הזה, ירושלים נשכחת מליבם של מוסלמים ואין התייחסות אליה. כאשר יש איום פוליטי על ירושלים של גורם זר, של בני דת אחרת, אז מתעוררת קדושת ירושלים לתחייה."

אתה יכול לעשות סדר ולהגיד מתי התחיל רעיון קדושת ירושלים באסלאם?

עבאדי:  "פעם אחת, בתקופה הצלבנית, לאחר חיסול הממלכה הצלבנית הראשונה, שבירתה ירושלים על ידי צלאח א-דין אל-איובי, ובפעם השנייה עם הופעת הציונות. עד התקופה הצלבנית ירושלים והמסגדים בהר-הבית נשכחו מלב.

"יש פסוק קוראני בפרשה  17, שאומר ככה: 'ישתבח שמו של זה אשר הסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר בורך מסביבותיו'. מסע הלילה.

"החדית' מתייחס לזה – זה היה חלום של הנביא. הסונה, המקודשת ביותר אחרי הקוראן, טוענת שזה היה חלום. ולא סתם, אלא מקורביו של הנביא ואשתו אומרים לו, אל תספר את מה שחלמת, יצחקו עליך…"

אבל אני מניח שיש חדית' אחר שאומר דברים אחרים…

עבאדי: "לא, לא."

כלומר, ברור שזה חלום או מטאפורה?

עבאדי: "חלום. בפירוש מדובר ב'חלמתי חלום'".

אנחנו גם יודעים שירושלים עדיין לא נכבשה אז על ידי האסלאם בימי חייו של מוחמד ולפיכך גם מסגד אל-אקצא לא היה קיים…

עבאדי: ב"וודאי. מי שכבש את הארץ היה עומר בן אל-ח'טאב, החליף השני אחרי מות הנביא. כלומר בוודאי שלא. החלום על עניין  ירושלים מצביע על ידיעתו את ירושלים והיהדות ומקומה של ירושלים ביהדות."

אתה אומר שלמוחמד היתה היכרות גבוהה עם היהדות והיהודים. מה היתה עמדתו לגבי קדושת ירושלים ליהודים?

עבאדי: "חלק חשוב מאוד מבחינת נפח הקוראן עוסק בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. אז ברור…."

הוגים מוסלמים בני זמננו יכולים להבין או לקבל את קדושת ירושלים בעיני היהודים, בקונטקסט של היום?

עבאדי: "תראה, הקונטקסט של היום הוא פוליטי ואז כמובן לא אומרים את האמת. אבל אם  נקיים דיון אינטלקטואלי משכיל ורציני אף אחד לא יעז להתכחש לזה.

"בעובדה, כאשר הנביא מגיע אל שלושת השבטים היהודיים, קינוקאע, נדיר ובני קורייט'ה, הוא מאמץ מהם חמישה דברים לדתו המתגבשת, שהיתה להם מטרה אחת, להביא את היהודים בחצי הערבי להצטרף לרעיון האומה שלו.

"עד בואו ב-622 אל היהודים בערב, הנביא וחבריו התפללו פעמים. בדרך החיזור אחרי היהודים בערב אמר: 'אני אוסיף עוד אחת, כדי להתפלל שלוש פעמים כמו היהודים.  דבר שני נתפלל לכיוון ירושלים."

והוא מסביר למה?

עבאדי: "ברור, כדי לרצות אתכם ולהעביר אתכם אל ברית האומה שלי. בקוראן לא כתוב שהוא התפלל לכיוון ירושלים, אבל הקוראן מספר על השבר בינו לבין היהודים שאחריהם הוא חיזר, שהביא להרג איום. כן כתוב בקוראן שאלוהים אמר לו תחזיר חזרה את כיוון התפילה אל המקום שהיית רגיל אליו מקודם, כלומר לכיוון מכה."

שהיה גם כיוון התפילה בעידן הג'האליה, הטרום אסלאמי?

עבאדי:  "יש פה בעיה לא פתורה בקוראן. אם התפללו למכה לפני שהפנו את המבט לכיוון ירושלים, הרי הכעבה היא הפנתיאון האלילי ורקדו מסביבה בעירום. לאן הוא הפנה את המבט, במכה? בעיה קשה".

איך פתרו אותה?

עבאדי: "זאת בעיה לא פתורה. לאן הוא הפנה את המבט כשהוא התפלל עד שהוא הגיע ליהודים ביתרב, היא מדינה? האם הוא התפלל לכיוון הכעבה שהיו בה אלילים? שאותם רק בשנת 629/30, כשהוא כובש את מכה, הוא מטהר אותה? בעיה.

"הדבר השלישי זה צום יום הכיפורים, שנקרא בסונה עשוראא. הוא צם את יום הכיפורים, כחלק ממערכת החיזור אחרי היהודים והשכנוע לקבל את חוזה האומה. אותו הדבר גם עם שאלת החזיר וברית המילה. כל המצוות האלה מופיעות בפרשה השנייה, סורת אלבקרה (סורת הפרה)."

ואיך זה קשור לירושלים?

עבאדי: "רגע. החליף החמישי לבית אומיה בונה את בניין כיפת הסלע וזה שנוי במחלוקת. למה הוא הקים אותו? ולמה משנת 714/ 715, הבן שלו, וואליד הראשון, השלים והקים את מסגד אל אקצה של היום. אבל זה רחוק שמונים שנה מימי הנביא."

כלומר אם אנחנו נסכם את זה מילולית או טכנית או עובדתית לא יתכן שהנביא עשה מסע מעשי כזה ….

עבאדי: "כתוב בפירוש– 'חלמתי חלום'…".

בתורה שבעל-פה?

עבאדי: "כן, אבל זאת המקבילה למשנה שלנו. ברור, 'חלמתי חלום', ולא סתם, הספק היה בפני אשתו אם בכלל ראוי שייספר את זה כי יצחקו עליו. ככה כתוב."

אם אנחנו נוסעים במכונת הזמן אחורה, בימי חייו של הנביא כאשר הוא חוזר בו מהניסיון המתסכל לצרף את היהודים אליו, והוא משנה את כיוון התפילה ואת עניין יום כיפור…

עבאדי: " בקוראן כתוב ככה – האלוהים אומר לו, ראיתי שכאשר ציוויתי אותך להתפלל לכיוון ירושלים שלא היית שבע רצון, ולכן אני מחזיר אותך עכשיו חזרה."

***

איני עבאדי

מה עמדת האסלאם בימי חייו של מוחמד כלפי ירושלים, אחרי שהוא חוזר בו מההתקרבות את היהודים?

עבאדי: "יש טענה ברורה של הנביא ביחסו אל היהודים ובחיזור אחריהם; על ארץ-ישראל המזרחית והמערבית כתוב שהם כאחד. מזרחית ומערבית כתוב בקוראן."

מה זה אומר מבחינת הקוראן?

עבאדי: "זאת אומרת שכאשר מדובר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, אז זה לא רק עד הירדן זה גם מזרחה לירדן."

קצת אקטואלי… 

עבאדי: "זה מרתק. על כל פנים אין אפילו שמץ או זכר של טענה על צורך של הנביא מוחמד  לקחת מהם את קדושת ירושלים. ברור שלא. אין זכר לזה בקוראן."

האם היית יכול לתמצת את זה ולהגיד שעד מותו של מוחמד הוא לא הכריז על קדושת ירושלים באסלאם?

עבאדי: "ב- 200 אחוז. הוא מכיר בקדושת ירושלים והר-הבית ליהודים, ושל ארץ ישראל וירושלים לבני ישראל. השבר היה על רקע דברים אחרים לגמרי. הקונפליקט על ירושלים זה ממש שטות. אין לזה שום קשר. הקונפליקט  שבינו ובין היהודים, הביא לידי הרג איום  ונורא, בעיקר את הטבח של בני קוריט'ה. בעקבות זה טשרניחובסקי כותב את 'האחרון מבני קוריט'ה'."

אז הבנו שבראשית האסלאם ובימי מוחמד אין קדושה לירושלים?

עבאדי: "אין קדושה דתית, אסלאמית של ירושלים ושל הר-הבית."

מתי צומחת הקדושה?

עבאדי: "הסיפור מתחיל עם הקמתם של שני האתרים האלה, 70 שנה לאחר מות הנביא. וואליד הראשון בן עבד אל מלכ, שבנה את 'כיפת הסלע' גומר להשלים את המפעל של אביו. יש אין סוף גרסאות לסיבות שבגללם הקימו את המבנים. גרסה אחת, שיעית, אומרת שבעצם שני המבנים האלה נבנו כדי להיות אלטרנטיבה לעליה לרגל למכה."

כלמר, כמין אקוויוולנט לעלייה לרגל למכה?

עבאדי: "נכון. החל משנת 750 כאשר קם בית עבאס והוקמה בגדאד, שהיתה מרכז של החליפות העבאסית, אין אזכור של ירושלים. היא נשכחה מלב."

כמה שנים?

עבאדי: "מ- 750 עד 1250. עד הכיבוש המונגולי ירושלים נשכחה מלב."

הוגים אסלאמיים לא מזכירים אותה?

עבאדי: "לא סתם, יש כאן מה שנקרא 'ספרות שבחי ירושלים', מהזמן שהמרכז עבר לבגדד. מסופר שם שיהודי ירושלים טיפלו בשני המבנים האלה, במסגד אל-אקצה ובכיפת הסלע. ירושלים נשכחה מליבם של המוסלמים."

ולמה היא חוזרת?

עבאדי: "באה תקופה חדשה. ב-1099 מסע הצלב הראשון. בתקופת מסע הצלב הראשון והשני הצלבנים הפכו את מסגד אל-אקצה למרכז שלהם. הם בישלו שם ועשו צרכים וזה וזה… אחרי 100 שנה בה קיצה של ירושלים הצלבנית, על ידי איש מדהים, צלאח א-דין אל-איובי. כורדי. נערך הקרב בכרמי חיטין והוא מביס את הצלבנים ומשחרר את הר-הבית ואת מסגד אל-אקצה מידיהם של הצלבנים. יש לו חבר, איש דת מדמשק, זכי, והוא ביקש ממנו לבוא לדבר בחנוכת המקדש."

מה זה 'המקדש'?

עבאדי: "זה מסגד אל-אקצה אחרי שטוהר. בדיוק באותו תהליך כמו שעשו החשמונאים עם פח השמן. אותו דבר, מנקים משפצים מסדרים ויש חנוכה מחדש של הבית. עומד בראשם צלאח א-דין, שהביא איתו את זכי, שהיה איש דת, ונתן לו את הכבוד לשאת את החוטבה (דרשה) ביום השישי. אותו זכי אומר בדרשה החגיגית שלו עם טיהור הבית, בין השאר את המשפט שהזכרנו 'אולא אל-קבלתיין ות'אלית אל חארמיין' (המקום הראשון שאליו כיוונו את תפילותינו והמקום השלישי בקדושתו). אלה המילים שלו אבל הכוונה היא של צלאח א-דין."

מה המשמעות של ההצהרה הזאת?

עבאדי: "שחרור ירושלים הוא עניין פוליטי. משתמשים בדגל הזה שנקרא קדושת ירושלים הדתית כאמצעי להשיג הישגים אל מול איומים פוליטיים על ירושלים. תקשיב רגע, קורה כאן דבר מרתק…"

הרעיון הזה שזה השלישי בקדושתו הוא חדש?

עבאדי: "קם אח"כ איש חשוב, שנקרא תקי א-דין אבן תיימיה (1263-1328) ואמר; הבל הבלים הכל הבל, קשקוש, לא ככה ולא חלק מזה ולא שום דבר. "

שירושלים אין לה משמעות?

עבאדי: "ממש לא. יש רק שלוש ערים מקודשות, מכה, מדינה, והודג', סמוך לטאיף, בסעודיה היום."

אתה רוצה לומר שעד ימי צלאח א-דין ירושלים היא לא פירמה בעיני האסלאם?

עבאדי: "וודאי שלא. ולא רק זה, אלא גם כאשר נקבע המשפט הזה והוא נאמר בדרשה של טיהור הבית וחנוכת הבית לאחר צאת הצלבנים, קמו אנשים גדולים בהרבה, יותר גדולים מאשר אותו מטיף דמשקאי, שהביא צלאח א-דין, ואמרו, עורבא פרח אין לזה שום קשר, לא ירושלים ולא להר הבית, לא מיניה ולא מקצתיה."

זאת אומרת שגם אחרי הדברים האלה…

עבאדי: "בוודאי. אבן תימייה, שייח' אל אסלאם יצא חוצץ; יש רק 3 ערים מקודשות והן מכה, מדינה והוג'."

שלושתם בסעודיה של היום?

עבאדי: "כן. אומרים שהודג' זה המסגד שנבנה עוד בימי הנביא מוחמד כשהוא יצא ממכה דרומה לכיוון טאיף. לא חשוב מתי נבנה המסגד, אבל ברור, שאלה הם שלושת המקומות המקודשים. לא ירושלים ולא חלק ממנה ולא שום דבר.

"ואז מתחיל מהלך מדהים, בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל, המוסלמים חוגגים חגים דתיים לא על פי לוח השנה המוסלמי."

אתה מדבר על חגיגות נבי-מוסה?

עבאדי: "כן, אבל לא רק נבי-מוסה. לא רק זה, ארץ-ישראל הוסלמה בימיו של צלאח א-דין  והמשיכו עם זה הממלוכים, וצבעו אותה בצבע ירוק. אין דבר כזה בכל העולם המוסלמי. רק בארץ ישראל. הטראומה של הכיבוש הצלבני הביא אותם לעשות את המעשים האלה; על כל גבעה נבנה קבר או שהיה קבר והוא התקדש. כל עץ עבות התקדש. הקמת ירושלים הצלבנית ואחר כך הקמת ממלכת החוף של ריצארד לב הארי הכתה בהם וצרבה בהם צריבה עמוקה. ואותו הדבר לגבי החגים הלא מוסלמים. אחד מהם זה חגיגות נבי-מוסה. התהלוכה עולה להר-הבית. מתי? בחול המועד פסח."

למה הוא עושה את זה?

עבאדי: "מכיוון שבפסח גם היהודים וגם הנוצרים נמצאים בהר-הבית. אם אנחנו לא נהיה שם סימן שאנחנו לא קיימים. זה העניין, מאבק כנגד נוכחותם של בני דתות מונותיאיסטיות אחרות. יש מפגש של היהודים והנוצרים בהר-הבית, זה בגלל הסיבות שלו וזה בגלל הסיבות שלו, ואז המוסלמים חייבים להיות נוכחים. על רקע זה התרחשו מאורעות הכותל ב-1920, שהתגלגלו לשפלה. ובדרך נרצח ברנר בבית האדום.

"הדבר הזה, של קדושת א"י ובמרכזה ירושלים והר-הבית זה רק כאשר א"י וירושלים מאוימות ע"י גורם פוליטי שמתכוון לקרוע את הארץ מרצף השליטה המוסלמית. תסתכל מה קרה בהמשך…

"תזכור, האסלאם הסוני האורתודוכסי שונא את עניין קדושת ירושלים ומבטל אותו ביטול גמור. יש ספר שנקרא 'כתאב אל אימאן" (ספר האמונה) של שייח' אל-אסלאם, אבן תיימיה (המאה ה-14), שאומר; לא מיניה ולא מקצתיה, הבל הבלים, הוא אומר. קשקוש בריבוע. לא כיפת הסלע ולא מסגד אל-אקצא ולא שום דבר."

***

מה קרה אחרי חידוש התפילה בהר הבית בימי צלאח א-דין?

עבאדי: "לא היה יותר איום. את הדגל של קדושת ירושלים האסלאם כדת לא אוהב, כי זה פוגם בקדושת מכה ומדינה. מה כן, מאחר וא"י וירושלים מאוימות ע"י גורמים לא מוסלמיים הם לא אומרים; 'תשמיד את הדגל הזה של קדושת ירושלים אלא שים אותו מאחורי פרגוד.  תשמור אותו, אבל לא בגלוי.'

"הלאה, בתקופה הממלוכית, אחרי הכיבוש הצלבני ושחרור ירושלים על ידי צלאח א-דין,  אתה שמעת פעם על ירושלים?"

אני לא!

עבאדי: "מישהו שמע? התקופה הממלוכית זה אמצע המאה ה-13 והם התקיימו עד התחלת המאה ה-19. אבל באמצע יש כמה תקופות משנה מאוד מעניינות אותנו. במאה ה-16 נכבשת הארץ בידי העות'מאנים. אלה היו ימים יפים ליהודים; הקמת הבטאן (מתקנים לריכוך צמר בזרמי מים), צפת, ירושלים, הארי הקדוש, סולימאן המפואר. איזו פריחה כלכלית ורוחנית במאה ה-16."

ויש עליות של יהודים…

עבאדי: "לא סתם. הארץ הופכת לספק של חומרי גלם, צמר לצבא העות'מאני. בתקופה הזו אין כל מתח ואין עניין בקדושת ירושלים לאסלאם. מתחילה תקופה של 100 שנה של שלטון ארבעת התקיפים, שבה היהודים, שהגיעו במסגרת שש העליות בנו את הארץ. היה שקט מוחלט וירושלים נשכחה מלב כולם. לא היה אפילו יום אחד של מתח.

"אתה שמעת על איזה קונפליקט בימיו של  דאהר אל-עומר, או של אל-ג'זאר? ארבעת השליטים המוסלמים עודדו מאוד את עליות של יהודים."

באילו ממדים היו העליות הללו?

עבאדי: "עשרות אלפים. מקימים אמת מים מכברי לעכו, אתה יודע כמה עלתה האמה הזאת?"

והיהודים בתקופה הזו מגינים על האסלאם. חיילים יהודים שומרים על חומות טבריה ועכו…

עבאדי: "בוודאי!"

פריחה ביחסי המוסלמים והיהודים…

עבאדי: "בתקופה של דאהר אל-עומר, חתנו של חיים אבועלפיה, שעמד בראש העלייה מאיזמיר, כתב יומן, 'זמרת הארץ', ספר מדהים. יש אפילו מישהו אומר שכאשר האימפריה העות'מאנית הבינה, שכאן קורה משהו שאי אפשר לקבל אותו יוצא כוח מאיסטנבול לכבוש את ארץ-ישראל ודאהר אל-עומר וחייליו היהודים מכים את הצבא העות'מאני ורודפים אותו וכובשים את דמשק. זו תקופה מדהימה. אז על מה אתה מדבר?

"מה היה אחרי זה, ב-1882 מתחילה העלייה הציונית ראשונה ובשלב מסוים ההנהגה של ערביי א"י  שהיא הנהגה דתית, שמה לה למטרה מרכזית לעלות מחדש את ירושלים שנשכחה מלב למשך תקופות ארוכות."

כמכשיר של גיוס?

עבאדי: "נכון. דגל אל מול האיום הפוליטי שהציונות ועליותיה הציבו בפני חג' אמין אל-חוסייני. העלייה השלישית היא משמעותית יותר מבחינת יושבי הארץ המוסלמים, כי העלייה הראשונה והשנייה לא היו מאיימות. עלייה ראשונה היתה עלייה פילנתרופית ולא רק שהיא לא איימה אלא היא הטיבה מאוד עם יושבי הארץ. בעיקר העסיקה אותם כפועלים."

במה העלייה השלישית שונה מהקודמות לה?

עבאדי: "לעלייה השנייה היתה כותרת ראשית: 'כיבוש העבודה'. זה לא צלח. עלייה שלישית זה 'כיבוש קרקע'."

שכאן מתחילה הבעיה?

עבאדי: "כיבוש הקרקע ופריסת הישובים גרמה בפעם הראשונה להרגשה רעה בקרב ערביי הארץ ומתעוררת תודעה שהנה 'אנחנו מאבדים את הארץ'."

בעצם מתבררת המהות התמציתית של האסטרטגיה הציונית?

עבאדי: "עלייה רביעית – בניין הערים. 'נלבישך שלמת בטון ומלט'. עליה חמישית – הקמת התעשיה, כור, פניציה, נשר, נעמן, רוטנברג, הקמת הנמל…"

ואיך כל זה קשור לירושלים?

עבאדי: "ברור, כדי לגייס המונים לפרעות ולמאורעות צריך את הממד הרדוד ביותר – דת ואיום על ירושלים. אז חוזרים לקלישאות, ואת אותם דברים שנשכחו מלב מביאים למרכז סדר היום."

איך אתה מסביר את ההשפעה הדרמטית של שאלת ירושלים ואל-אקצא על מוסלמים שאינם דתיים?

אספר לך סיפור – למדתי בשנות ה-80 אצל פרופסור חווה לצרוס-יפה על קדושת ירושלים באסלאם. היו בשיעור 10-15 סטודנטים ערבים. היא הקדימה ואמרה שאין היא נכנסת לפוליטיקה והיא היתה מאוד זהירה בדברים שלה, אבל אמרה שכעובדה ירושלים והר-הבית לא מופיעים בקוראן, מעבר לסיפור החלום של הנביא על אל-אקצא. ואז קמו הסטודנטים הערבים כאחד, בקול מחאה גדולה. הדהים אותי הטיעון שלהם "אבל זה כתוב". ופה אני רוצה לשאול אותך לפשר ההשפעה העצומה של העניין הזה על הנפש הערבית/המוסלמית. אני נזהר מאוד לא להיות שיפוטי פה, אבל אתה רואה את מכשיר הגיוס הפנומנאלי הזה גם באירועים האחרונים סביב אל-אקצא…

עבאדי: "נכון. אתה צודק. זו שאלה מצוינת ובמקומה, אבל בוא נעשן סיגריה קודם…"

***

עבאדי

"אני רוצה להפנות את תשומת ליבך ושאתה תענה על השאלה ששאלת. בקרב הציבור היהודי יש  חילונים שבפרהסיה אוכלים ביום הכיפורים במסעדה ערבית. יש יהודים שאוכלים לחם להכעיס בפסח. כלומר, בציבור היהודי בישראל ישנם אנשים ששומרים וכאלה שאינם שומרים. האם ראית פעם בחייך שבצום הרמדאן, מוסלמי שלא מקיים כלום, יאכל צלחת חומוס בפרהסיה בצום הרמדאן לאור היום? לא ראית."

את זה אני מבקש ממך להבהיר ולפרש…

עבאדי: "אתה יודע שאני מדייק כשאני אומר, שיש הרבה ביניהם, שלא צמים ברמדאן, ואוכלים. אבל לא בפרהסיה. האם עלתה בך האפשרות, שאנשים שאתה יודע שהם שותים ויסקי ושותים שיכר אחר, שמנוגד להלכה, יכניסו למקרר בביתם פחית בירה? בחיים לא! למה לא? 'כי אבא שלי, שהוא כן מקפיד, יבוא ויראה את המקרר ולא יבוא יותר אלי'.

זאת אומרת, גם בקרב החילונים הגמורים שבין המוסלמים יש סולידאריות, כך שהם לא יאכלו בצום הרמדאן ולא ישתו בירה בפרהסיה. שים לב, שבמזבלות שבכניסה לכפרים אפשר לראות המון בקבוקי ויסקי, וודקה ובירה. אבל לא בבית. למה? בגלל כבוד האב! שלא יקרה שאבא שלי יבוא אלי וייפגע כי הוא ראה שאני מחזיק במקרר בירה או בקבוק יין."

מה שאתה אומר, שהמרכיב הפטריארכאלי עדיין שולט?

עבאדי: "נכון מאוד! לא רק זה, אני מבקש ממך לשים לב לעוד עובדה אחת: כבר עברו יותר מ-70 שנה מהקמתה של מדינת ישראל. מהו הגורם הדומיננטי בבחירות המוניציפאליות שנערכות בכל הישובים הערבים? החמולה. כל הבחירות הן מאבקים בין חמולות. עד היום. זאת אומרת, יש קו אופי ייחודי, פנאטי לכאורה, ביחס לדת גם אם הוא לא מקיים אף אחת ממצוות היסוד שבדת. הוא לא מתפלל, הוא שותה, הכל. אבל לא בפרהסיה.

"אצלנו הדבר הזה נפרץ. כלומר, המחויבות של הפרט המוסלמי לעדה ולמקור הדתי היא הרבה יותר אקוטית מאשר בציבור שאתה מייצג אותו."

האם אתה יכול לפענח את הפנומן הזה, מדוע החילוניות האירופית חלחלה לציבור היהודי ופחות למוסלמי?

עבאדי: "חכה רגע, אתה אמרת שכשלמדת אצל חוה לצרוס-יפה, הסטודנטים הערבים קמו כאיש אחד ואמרו 'אבל זה כתוב!' איפה זה כתוב? תראה, מעט מאוד בקרב המוסלמים בא"י מכירים את כתבי הקודש המוסלמים. מעטים מאוד. יותר מזה, אני רוצה לומר לך, שרוב רובם של המוסלמים בא"י, לא כולם, לא יודעים לקרוא את הקוראן בערבית."

אני מניח שפנומן דומה מתקיים גם אצל היהודים…

עבאדי: " אבל אנחנו לא דנים עכשיו באלה."

ראוי לציין כאן, שאתה נתת סדרה של שיעורים במסגד בסכנין לאנשי דת מוסלמים סוניים על השיעה.

עבאדי: "נכון. למה בחרתי בשיעה? כי הבנתי שהם לא יודעים על זה כלום. זה חומר אסור. סוני לא ייגע בכתבי קודש שיעיים. זה מוקצה מחמת מיאוס וזה זר להם לחלוטין. עוד פחות מאשר ליהודים."

זה פנומן מעניין, שיהודי מלמד מוסלמים על האסלאם…

עבאדי: "נכון. יש בחאן אל-באשה בנצרת מפעל של משרד התיירות, מרכז למידה, שבו לימדתי כמה שנים. מדובר היה בקורס של אינטלקטואלים מוסלמים ונוצרים, שלמדו יחד אסלאם. הייתי בהלם, הם לא ידעו כלום. אפילו לא את מצוות היסוד. וכשאני קורא להם מהקוראן הם לא מבינים את מה שאני אומר."

זה המקום לציין שאתה בעצמך למדת אסלאם בעת שהיית מושל עזה בראשית שנות ה-70, לצידו של שייח' אחמד יאסין, לימים מייסד החמאס.  

עבאדי: "רציתי ללמוד אסלאם אצל מוסלמים. למדתי גם באוניברסיטה אבל זה לא הספיק. באותו זמן היה איש צעיר, הוא היה אז בן 35-32, שנקרא שייח' אחמד יאסין. איש 'האחים המוסלמים'. הימים היו ימים מאוד קשים בעזה. הוא בא אלי והציע לי את עזרתו בריכוז בני הנוער, ע"י הקמת מועדונים, הקמת מסגדים, הקמת מגרשי משחקים,  ואני סייעתי לו בכסף להקים את כל זה. מודה."

אז אפשר להגיד שהיה לך חלק בהקמת החמאס?

עבאדי: "לא. אני לא רוצה שתגיד את זה. זה מה שאומרים האנשים רעי הלב. אתה אל תהיה כזה. אני מדבר על שנת 1972. במצוקה הנוראה שהיתה אז בעזה, בחוסר הסדר ובדברים הנוראים שקרו אז, אתה רוצה לומר שהיה מישהו שיאמר, שב-1988, בשנה הראשונה של האינתיפאדה יקום חמאס? אז כבר יכולת לראות את זה?"

"הוא אמר לי, 'תעזור לי בהקמת המוג'מע'. וכן עשיתי את זה. זה היה מוסד שעסק בכל מיני ענייני פילנתרופיה בחברה, דבר שרציתי בו…"

אני רוצה לחזור לעניין המרכזי שלנו, אם אנחנו חוזרים במכונת הזמן לראשית שנות ה-70 אתה רואה איזו התפתחות ביחס האסלאם המקומי לשאלת ירושלים ואל-אקצא? גם אז היו איומים על אל-אקצא והיו תבערות והתנגשויות, שרפו פעם את המסגד, האוסטרלי ההוא, מייקל דניס רוהן. האם פוטנציאל הנפיצות בהר-הבית היה שונה בשנות ה-70 כשאתה היית מושל עזה?

עבאדי: "בלי ספק ב- 20-10 השנים מאז הקמת מחתרת ט.נ.ט – טרור נגד טרור, על ידי אנשי נוב וקשת ברמת הגולן, ששתו כוסית יין ואמרו 'יבנה בית המיקדש במהירה בימינו…' היו שטיפסו עם תיקים עם חומר נפץ על החומה בהר-הבית בשביל ליישר את השטח, כי ריבונו של עולם, צריך להכין את השטח… מאז ההתגרויות בכוונה תחילה של הישראלים הקיצוניים הם אלה שמעוררים את התבערות."

מה שאתה רוצה לומר שאז היה מדובר בכמה תמהונים והיום זה בממדים אחרים?

עבאדי: "היום זה ממלכתי… ראה את עלייתו של שרון דווקא על הר-הבית… תשמע, יש דבר כזה שנקרא סטטוס-קוו, ואני לא יודע כמה ישראלים בכלל יודעים מה זה ומי חתום עליו ומה כתוב בו. ביום מסוים כאשר בגין ראה שיכול להתרחש פיצוץ נורא אם ייפגעו המסגדים, הוא שאל את שר האוצר, שמחה ארליך, 'מה אתה מציע לי לעשות?' אז הוא אמר לו 'אני מציע לך שתקים מיניסטריון מיוחד להר-הבית כי זה מאוד רגיש.' אז בגין, המזהיר הזה, אמר לו 'אני לא יודע מה לא טוב בהצעה שלך אבל תן לי לחשוב על זה לילה.'

"למחרת הוא אמר לו 'מה שהצעת לי זו הצעת אחיתופל, אם אני אקים מיניסטריון מיוחד להר- הבית, ואתה יודע שאי אפשר למנוע הרמטית חדירה ופיגועים בהר-הבית, ואז הקמת המיניסטריון זו הודאה באחריות שלי. אני לא רוצה להיות אחראי על הר הבית.'

אז הוא נפגש עם אנשי הווקף, שהמשרד הראשי שלהם בעמאן ושאל אותם 'מה אני צריך לעשות כדי שאני לא יהיה אחראי על הר-הבית? אז אמרו לו, 'שלושה דברים: לא יתפללו יהודים על הר-הבית, לא יונף דגל ישראל ליד אל-אקצא, ולא יהיו כוחות ביטחון עם נשק על גבי המפלסים הגבוהים.' אז הוא אמר להם 'קיבלתי.' אז קמה צעקה בארץ – מה שמוטה אמר ש'הר הבית בידינו' אז הוא כבר לא בידנו. זה נכון, אבל צריך לקיים את ההסכם הזה."

מה שאתה אומר הוא שהסטטוס-קוו הוא לא של דיין בהסדרים אחרי כיבוש הר-הבית ב-67', אלא של בגין בסוף שנות ה-70?

עבאדי: "של בגין. תראה, למה אומרים שביבי לא דיבר עם המלך עבדאללה 3 שנים? תראה את גודל ההתגרות. היה מקרה שאיש הנציגות שלנו בעמאן פגע באזרח ירדני, אז המלך עבדאללה אמר 'אני רוצה משפט', לא רוצה דבר אחר, רק משפט. נסע ביבי לעמאן וקיבל אותו 'כי אני אעשה לו משפט.' לקח אותו, נישק אותו ואמר לו 'אתה חופשי'. ככה לא עושים ביחסים בינלאומיים. ככה לא מתנהגים עם מדינה שחתמה הסכם שלום עם ישראל.

"הדבר השני זה המגנומטרים, שזה בניגוד לסטטוס-קוו. כשהיתה מהומה בהר-הבית בעניין המגנומטרים המלך עבדאללה אמר 'תסיר אותם אז יהיה שקט'. יש הסכם צריך לכבד אותו. ולא לעשות להכעיס, כמו גליק וחבריו. זה פשוט טירוף."

מה אתה אומר מול הטענה העקרונית, שכמו שלמוסלמים יש זכות תפילה על הר-הבית גם ליהודים מגיעה זכות כזו. תנו לנו פינה, תנו לנו בית כנסת קטן. למה לא? חופש דת…

עבאדי:  "על זה אפשר היה לדבר אבל לא בדרך אגרסיבית. בדיבור בשיחה, אני בטוח שזה היה מתאפשר. במסגרת של הרגעת הרוחות וכיבוד הסכמים, וכבוד הדדי, לא כוחני, לא מטורף, לא בתפילה בימי הצום ולא ביום שישי המסוים הזה. אין אמון ואין הידברות אז יורים."

***

אם אנחנו חוזרים להתפרצות האחרונה בהר-הבית הרבה צעירים ערביים בישראל שיצאו לרחובות להפגין דיברו על הפגיעה ב'כבוד'. האם יש דמיון בין הצד היהודי למוסלמי בעניין הזה של תגובה לפגיעה בכבוד הלאומי/דתי?

עבאדי: "אתה צודק כל-כך. הכבוד אצל אלה הוא נורא נורא חשוב. הכבוד הלאומי, הכבוד האישי, הכבוד המשפחתי, על זה הם מוכנים להיהרג."

יש הבדל בזה בינינו לבינם?  

עבאדי: "בוודאי. היום המתגרים מבין היהודים הם פנאטים וזו התגרות לשמה. להכעיס. לעשות דווקא. זה פוליטי וזה מעורר גל ויוצר דבק בצד השני. ההתגרות הפוליטית שלוחת הרסן שלנו, של אני ואפסי עוד, לא תביא אותנו למקום טוב."

התגובה העזתית, החמאסית, האם זו תגובה פוליטית בעיקרה או יש לה ממדים דתיים אותנטיים?

עבאדי: "מדובר בארגון דתי שהוא בעל מניעים פוליטיים, מול הנהגת הרשות בגדה. אני רוצה להזכיר לך מה הם עשו לאנשי הרשות כאשר הם השתלטו על עזה. איך הם זרקו אותם מהקומות העליונות של בניינים רבי קומות.

"קל מאוד לשלהב אנשים כאשר המניע הוא פוליטי פנימי; להפנות את הזעם אל מול ישראל בגלל שאלת המקומות הקדושים. אבל המפתח הוא בידי ישראל, הכוח הוא בידי ישראל, ממנה צריך לבוא הפתרון. רגיעה, לא התגרות, לא לעשות דווקא. לא להכעיס. אם תהיה רגיעה מתמשכת ברור לי שאפשר יהיה לדבר איתם על תפילה בהר-הבית, בניגוד לסטטוס-קוו. אבל לא בכוח. כוח מזמין הפגנה, מזמין אבנים, מזמין רימונים. האגרסיביות הישראלית היא זו שמגרה ומלבה…"

פוטנציאל הנפיצות בהר-הבית הוא בממדים כמעט אפוקליפטיים, מה ישראל צריכה לעשות על מנת לגלגל ממנה את תפוח האדמה הלוהט הזה?

עבאדי:  "קודם לכל היא צריכה לכבות את המדורה המלהטת את התפוח…"

בינאום של ההר? ריבונות בינלאומית?

עבאדי: "יש כל מיני פתרונות. דבר אחד ברור, השתלטות בכוח, בניגוד להסכמים הקיימים וע"י שימוש אלים ברובים וברימוני הלם לא יביא את הפתרון. אין בכוחם של אלה להביא לידי רגיעה. הימין הקיצוני טועה, הוא לא ישיג את מטרתו…"

הוא דווקא רוצה להדליק את הבית, כדי לזרז את הגאולה…

עבאדי:  "זה הזוי, זה מטורף..."  

אם ארצה לסכם את דבריך בתמציתיות אתה אומר שקדושת ירושלים והר-הבית מראשית האסלאם עד הכיבוש הצלבני וניצחונות צלאח א-דין היתה רדומה, ואח"כ שוב ירושלים נשכחה מלב המוסלמים עד לבוא הציונות?

עבאדי: "נכון מאוד! ומאז שאלת ירושלים משרתת את הדרג הפוליטי במלחמתו בציונות…"

***

האזנתם לפרק 59. "סינדרום ירושלים: כך הפך מסגד אל-אקצא לדבק המאחד את העולם המוסלמי ולפתיל ההצתה של המלחמות הבאות".

כמו בפרקים הקודמים אני מסיים בפנייה אישית אליכם; עמל רב מושקע בהכנת כל פרק, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. הפקת כל פרק דורשת שבועות של עבודה; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד ועוד … כדי שנוכל להמשיך ולהגיש לכם בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת (פרטים ב"עזרה ותרומה" בתפריט הראשי).

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

יזהר

מובאות ומראי מקום:

ארץ הקודש, ארץ ישראל, שאם: (קראאן , אורי רבין , ( ע) פרשני הקראאן על הכתוב)

א . בני ישראל עתידים לרשת אותה –   21  : 105 (ע)

ב . בני ישראל מצטווים להיכנס אליה –  2 : 58 (ע),     4 : 154,     5 : 21 – 23 (ע) , 24 ,  7 : 16(ע),  7: 161

ג . ניתנה כמושב לבני ישראל –  7 : 137,  10 : 93 (ע), 17 : 104 ,    24 : 55 (ע), 28 : 6 (ע)

ד . גבולותיה – " וננחל את העם אשר נחשבו לחלשים את מזרח הארץ אשר צוינו לה את הברכה ואת מערבה *

ויבוא כתמו דבר אלוהיך אשר דיבר טוב על בני ישראל, עקב האריכם את רוחם, ונהרוס את אשר עשו פרעה ועמו ואת אשר הקימו ** ".

  • הכוונה של המפרשים לארץ הצפון, כלומר ארץ ישראל ואגפיה, שמלכו בה בני ישראל (כנראה ממלכת ישראל בימי דוד ושלמה)
  • כלומר את אשר בנו בני ישראל במצרים פרשת המחיצה – 7 :137

עבודת היהודים באחזקת המסגדים בהר הבית

 " לעבד אל-מלכ (עבד אל-מלכ בן מרואן  685 – 705 , הח'ליף ה-5 לבית אומיה, בונה כיפת הסלע ב-691) היו משרתים יהודים שלא נלקח מהם מס גולגולת, הוא החזיק ביהודים אלו כדי לנקות את המסגדים בחורף ובקיץ. כמו שמירת הניקיון במקוואות הטהרה שמסביב למסגד. והייתה לו קבוצה של יהודים שהיו עושים אה הזכוכית ואת המנורות, הקערות, הפמוטים ודברים אחרים. גם מאלה לא נלקח מס גולגולת. אף לא מאלה שמספקים קש עבור פתילי המנורות, תפקידים אלה הם תפקידים שניתנו להם לנצח , להם ולילדיהם לעולמים …."

מג'יר אל-דין אל-עלימי. אלאנס אל-ג'ליל בתאריך אל-קדס ואל-ח'ליל . עמ' : 349

" ומפי עטאא מפי אביו שאמר: היהודים היו ממונים על הארת החרם", שם 358

לקריאה נוספת:

בסוגיה נפיצה זו מומלץ לקרוא גם את מחקרו של משה מעוז בספר:
"מוסלמים, יהודים וירושלים — דואליות,דיאלוג או גוג ומגוג",הקיבוץ המאוחד,2019.
באחרונה יצא הספר לאור גם באנגלית.
דוחות קשב:

קשר מסוכן – עברית 2013

קשב-המטרה הר הבית 2001

מוסיקה: אלכס טופל, "לא יספיקו רגעים" (יציאת חירום)

להאזנה לפרק באתר: 

 

[פרות קדושות] פרק 53. הראיון האחרון של שלמה גזית

האלוף בדימוס שלמה גזית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, מי שהיה לוחם הפלמ"ח, מקורבו של דיין, מתאם הפעולות הראשון בשטחים וראש אמ"ן היה מאגר אנושי של יידע, ביקורת והבנה, איש של סתירות פנימיות, עם מצפון, אומץ לב אזרחי ומחשבה מקורית. בשיחותינו דיברנו, בין השאר, על התכניות הסודיות לעידוד הגירת פלסטינים מהשטחים, על פשעי מלחמה שנעשו והוסתרו באזורים הנתונים למרותו, ועל האנדרלמוסיה הלא תאמן ששררה בפיקוד דרום לפני מלחמת יום הכיפורים. גזית סיפר גם על הקמתה וחורבנה של הריביירה הישראלית בפתחת רפיח ועל ההצעה שהעלה בפני שר ההגנה המצרי, גמאסי, להשאיר את הפתחה בידי ישראל בתמורה לחלקים מהנגב. הוא סיפר גם על הניסיון לשכנע את סאדאת לקבל חזרה לידיו את השליטה ברצועה וטען כי היה זה דווקא בגין שבלם את היוזמה. נדמה לי שזה היה הראיון האחרון שנתן.

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה: Jürgen Döring, Nocturne No.10 Chopin, jamendo

תמלול פרק 53: הראיון האחרון של שלמה גזית

מאת: יזהר באר

ראיתי אותו לאחרונה בכנס הפלמ"ח בהיכל התרבות בת"א, נער נצחי בן 91, חולף בקלילות בין מעט חבריו שנותרו, הנה רוכן אל האלוף בדימוס אלעד פלד, שעל כסא הגלגלים, שואל לשלומה של חברה חרושת קמטים מ-48', מחייך לכל עבר כמו אבא טוב לילדיו.

האלוף בדימוס שלמה גזית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר היה תופעה יוצאת דופן בקרב יוצאי מערכת הביטחון הישראלית; מי שהיה לוחם הפלמ"ח, מקורבו של דיין, מתאם הפעולות הראשון בשטחים וראש אמ"ן היה מאגר אנושי של יידע, ביקורת והבנה, איש של סתירות פנימיות, עם מצפון, אומץ לב אזרחי ומחשבה מקורית. לא יכולה להעיד על כך יותר מאשר העובדה כי מי שהקים את מערכת השליטה הישראלית על השטחים אחרי 67' היה בשלהי חייו אחד ממבקריה הראשיים, שאף התנדב לכהן במועצת המנהלים של ארגון זכויות האדם "יש דין", שנלחם בנבזויות הכיבוש. על המתנחלים אמר פעם, ואח"כ התנצל "הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב קרס". בהזדמנות אחרת הציע להשביח את היכולת המבצעית של צה"ל באמצעות גיוס צוותי חשיבה מבין בוגרי סיירת מטכ"ל, השב"כ, המוסד וגם בכירים מעולם הפשע המקומי.

בראיונות שקיימתי עם גזית בשנתיים האחרונות במסגרת סדרה בת 8 פרקים שעשיתי על רצועת עזה עבור "פרות קדושות", שוחחנו בהרחבה על כמה פרשות ועניינים שהכיר מקרוב בתוקף התפקידים הבכירים שמילא. דיברנו, בין השאר, על התכניות הסודיות לעידוד הגירת פלסטינים מהשטחים, על פשעי מלחמה שנעשו והוסתרו באזורים הנתונים למרותו, ועל האנדרלמוסיה הלא תאמן ששררה בפיקוד דרום לפני מלחמת יום הכיפורים. גזית סיפר גם על הקמתה וחורבנה של הריביירה הישראלית בפתחת רפיח ועל ההצעה שהעלה בפני שר ההגנה המצרי, גמאסי, להשאיר את הפתחה בידי ישראל בתמורה לחלקים מהנגב. הוא סיפר גם על הניסיון לשכנע את סאדאת לקבל חזרה לידיו את השליטה ברצועה וטען כי היה זה דווקא בגין שבלם את היוזמה.

עברו העשיר של גזית וזכרונו המצוין הותירו אותו כאחת העדויות החיות האחרונות להיסטוריה הרצופה של מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות. על כל שאלותי הוא ענה מבלי להתחמק. אולי אני טועה, אבל נדמה לי כי השתדל לומר אמת, גם כשטען שלא ידע על כמה מהפרשיות הקשות שהתרחשו בשטחים שהיו נתונים לאחריותו. כמעט לפני שסיימנו, הסתכל בי ראש אמ"ן לשעבר ונשא באוזני, נשנק, תחזית קודרת על עתידה של מדינת ישראל. זה היה כנראה הראיון האחרון שנתן שלמה גזית.

כנס הפלמ"ח ספטמבר 2018, שני האלופים בדימוס, שלמה גזית (עומד) ואלעד פלד (יושב). צילום יזהר באר

"מה נעשה במיליון ערבים?" או איך כמעט רוקנו את הרצועה מיושביה

בסדרה עזה – הסיפור הלא מוכר, הצגתי את שנות הכיבוש הראשונות של הרצועה לאחר מלחמת ששת הימים, בין השאר באמצעות ראיונות עם מושלי עזה לשעבר. הפרק השלישי בסדרה שעסק בתכניות שנרקמו החל ביוני 67'  לריקון עזה מהפליטים שבה, התבסס  על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67', על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. אחד מהם היה האלוף בדימוס שלמה גזית.

בספרו "המקל והגזר", סיפר גזית על תזכיר "ועדת הארבעה", שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: "העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל." [1]

סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה, סיפר גזית. גולדה מאיר, מזכירת מפא"י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. "כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: 'אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!'… אני מזועזעת", הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. "בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם".[2]

ואכן, כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסיה הצומחת במהירות ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה"מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה. התכנית נכשלה כישלון חרוץ. הפליטים העזתיים סירבו להגר.

כשנפגשנו היה גזית, בן 91, צלול, עירני וממוקד. שאלתי אותו:

האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?

גזית: "כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה"לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא"י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): 'זוהי א"י ועל זה אני לא מוותר'. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון".

כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…

גזית:  "אז היא לא היתה כ"כ גדולה…"

משהו כמו 450 אלף?

גזית: "כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף".

למה תכניות כמו של הועדה של עדה סירני לא המשיכו?

גזית:  "תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: 'בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!' היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש".

מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?

גזית: "היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה, אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר אז על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם".

***

ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

בעקבות הניצחון ב-1967, וההרחבה הדרמטית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, "הריביירה הישראלית", לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק"מ בדיונות שבין עזה לרפיח.

בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.

לאחר עשר שנים בלבד, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה הריביירה הישראלית בפתחת רפיח מכל יושביה ונחרבה עד היסוד. רבים דחפו או היו שותפים למימוש הפרויקט השאפתני, אחרי הכל, כל המערכת המדינית והצבאית, התגייסה לטובתו, בתמיכה של התקשורת. אך מי שניצח על הכשרת הקרקע להתיישבות בחבל ובסופו של דבר פקד על חורבנה היה אדם אחד – אריאל שרון.

אחת הפרשות המסעירות והלא מסופרות של הקמת חבל ימית היתה הגירוש הברוטאלי של תשעה שבטי בידואים שישבו באזור. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים. היה זה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה היתה: "בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח" הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: "צה"ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם". [3]  אף מילה על גירוש.

המבצע החשאי נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו"ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע שיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

שלמה גזית, המתאם, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו גם על פרשה זו:

משפטנים טוענים שבהקמת ימית בוצע גירוש בקנה מידה ענק, בניגוד לחוק הבינלאומי, אולי פשע מלחמה…

גזית: "אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית."

בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?

גזית:  "ללא אישור של אף אחד".

אז איך אתה מסביר את זה? זו היתה פעולה של אריק שרון?

גזית:  "בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: 'למה גירשתם את הבדואים ברפיח?'  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום."

גם פונדק (מושל עזה וצפון סיני) לא ידע?

גזית:  "לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם "כלום" אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר."

ועדת החקירה עליה מדבר גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו.[4]  אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.

נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: "היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה". למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ"ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו "יינקטו אמצעים". רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.

בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ"ל.

גזית:  "ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…"

היתה החלטת ממשלה על הקמת פתחת רפיח או שהיתה זו יוזמה של שרון?

גזית: השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה?

מי החליט להקים את פתחת רפיח?

גזית: "בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי."

מה העלת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש?

גזית:  (צוחק) "יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל."

באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?

גזית:  "לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה."

לאן גירשו אותם?

גזית:  "דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים."

אתה השתתפת בדיונים על הקמת פתחת רפיח?

גזית:  "כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שסיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבין מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו"מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: 'אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים, בואו והוא הלך עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: 'יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.'"

הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.

היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון. שלמה גזית, שהיה אחראי על מערכת השליטה הישראלית בשטחים, הסתכל על כל זה מהצד.

אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

אחת התופעות הלא מוכרות לציבור הרחב מתקופת כהונתו של שלמה גזית כמתאם הפעולות בשטחים היתה האנדרלמוסיה בפיקוד דרום,  היחסים בקרב הקצונה הבכירה בפיקוד בתקופת הביניים, הקצרה להפליא, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. העדויות שאספתי סיפרו על חוסר אמון עמוק בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. מי שהיה שם יכול היה להעיד, למשל, כי שמע את מושל עזה וצפון סיני, יצחק פונדק, צועק על אלוף הפיקוד, אריאל שרון "אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב!".

מעבר לממד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין מושלי עזה בראשית שנות ה-70, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70 הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.

אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. גזית, כמתאם פעולות הממשלה, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67'  טען באוזני שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.

אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה? 

גזית:  "הגיעו דיווחים בודדים. הרוב הושתק בתוך השטח."

כשאתה אומר 'הושתקו' אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ"ל?

גזית:  "לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה."

מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?

גזית:  "כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן."

היו דברים שכן הגיעו לידיעתך?

גזית:  "בודדים. היו מקרים כאלה."

היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?

גזית:  "היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה."

העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה. 

                                 ***                                                                                                         

סאדאת לא רצה לקבל את עזה? בגין לא רצה לתת!

שוחחנו גם על מעגלי האלימות החוזרים בין עזה לישראל מאז "ההתנתקות". גזית, שאחרי 67' ניהל את כיבושה הפך לתומך נלהב ברעיון להעניק לה עצמאות.

גזית: "עזה היום היא אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום."

מבחינה רטרוספקטיבית, האם ישראל, במדיניותה לאורך השנים כלפי עזה, מ- 1967, יכלה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  "הנקודה המכרעת היא 2005, כשאנחנו ביצענו, כביכול, התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. זה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי. הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל…"

אתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

גזית:  "תראה, אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו"ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. אבל המצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל…

"… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו"מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה."

סאדאת הרי לא רצה לקבל את עזה…

גזית:  (בתקיפות) "בגין לא רצה לתת! סאדאת גם לא רצה לקבל, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה, שזה כולל שהוא (סאדאת) חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה."

בגין וסאדאת בביקור בקונגרס האמריקאי

אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, האם בכלל היה אפשר לטפל בעזה אי-פעם, או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  "אני לא חושב שעזה היא סיפור סגור. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל."

בראשית שנות ה-70היו בעזה יצחק פונדק ואיני עבאדי, והם עשו בכ"ז עבודה עם אג'נדה אזרחית ברצועת עזה, עבודה מרשימה.

גזית:  "בהחלט. זה הכל נעשה בהשראה שלנו. זו לא המצאה שלהם. הם היו הגורם המבצע אבל זאת היתה המדיניות שלנו. של דיין ושלי."

המושג הקונספטואלי המקל והגזר נהגה ע"י דיין?

גזית:  "ללא ספק. הוא דיבר יותר על שני ברזי מים: המים החמים והמים הקרים…"

שאנחנו נפתח אותם לפי הצורך… מה אתה חושב היום על האג'נדה של שרון בשנות ה-70 מול הטרור והמבוקשים? באיזו מידה הוא פעל נכון ובהצלחה?

גזית:  "קודם כל, מבחינה היסטורית,  אלוף פיקוד הדרום, עד הפסקת האש ב-1970, היה כל כולו ממוקד במה שקורה בתעלה ובלחימה במצרים. לא עניינה אותו הרצועה והוא לא התעסק ברצועה. אריק שרון, כשקיבל את פיקוד הדרום, ירד הפרונקל הזה של תעלת סואץ והלחימה במצרים ואז הוא התפנה לרצועה, בהשראה שלנו. הרצועה לא היתה שקטה והיו בה פיגועים.

היה מבצע גדול שבקונספציה היה לחסל את הטרור ברצועה. והמסה הזאת של 8 מחנות פליטים גדולים שאי אפשר לטפל בהם מאד הציקה וזה הביא למבצע פריצת הדרכים במחנה, שהוא היה לכאורה למטרה צבאית אבל הוא בעיקר בא לתת מכה וזעזוע מאד דרסטי תחושה שלאנשים במקום שהולכים להעיף אותם לאל עריש..

בשורה התחתונה הוא הצליח?

גזית:  "ללא ספק. הרצועה הורגעה. אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו אבל שקטה.

"ב-1987, 20 שנה אחרי המלחמה הופיע באוניברסיטת ת"א פרופ' ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

ואיך אתה מסביר את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו?

גזית:  אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי…

 

 

 

 

 

 

 

לימים הצטרפת לשמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  "אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון – נעלה את כל היהודים, מכל העולם – נוכל לשרוד במזה"ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה, הם אינם רוצים את הפתרון. עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם. בינתיים, צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר, כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה אולי יווצרו נתונים שנוכל לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…"

האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  "אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל, והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…" (כאן הוא משתנק)

מה יקרה?

גזית:  "לא יודע!"

אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות?

גזית:  "לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ"כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…"

***

האזנתם או קראתן את פרק 53 של פרות קדושות "הראיון האחרון של שלמה גזית". אם הגעתם/ן עד כאן אולי זה היה גם קצת מעניין. אבל בשביל הקצת הזה צריך לעבוד הרבה מאד. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק כזה והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. לפיכך, כל תרומה שתעבירו, גם קטנה וסמלית, תסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין לעורר את חוש הביקורת (פרטים ב"עזרה ותרומה" בתפריט הראשי). תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

***

לקריאה או להאזנה נוספת:

עזהא: דיכוי טרור ברמה של אמנות

עזהב: קזינו בעזה

עזהג: מה נעשה במיליון ערבים?

עזהד: ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

עזהה: אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

עזהו: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו

עזהז: האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם

עזהח: כך הפכנו את עזה לאי של עניות ויאוש

לקריאת הפרק בגרסת הארץ:

 בגין לא רצה לתת את עזה, את סאדאת היה אפשר אולי לשכנע

מראי מקום:

[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, "המקל והגזר", הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.

[2]  "המקל והגזר", שם. עמוד 145.

[3]  ידיעות אחרונות 8.3.1972

[4] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/

#פרותקדושות

 

[פרות קדושות] פרק 42. המונולוג האחרון של משה דיין  

הסדרה "דיין המשפחה הראשונה", שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית של משה דיין.

38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה; שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה לדורות. לטוב ולרע.

בפרק זה נשמע אותם מעריכים ושופטים ממרחק השנים את האיש המיוחד, האמיץ והיצירתי, שנשא קופה של סקנדלים על גבו.

וגם בפרק, מונולוג  שנשא דיין על ערש מותו ובו פרשנות יוצאת דופן למחדל יום הכיפורים, שהביא לסילוקו מהיכל התהילה.

האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה:

מוסיקה: Kevin Macleod, There is Romance

קטעי קריינות: שולי דיכטר

עריכת וידאו: אריאל טמיר

תמונה ראשית: משה דיין בויטנאם 1966, אוסף דן הדני הספריה הלאומית

תמלול הפרק: המונולוג האחרון של משה דיין

30 ביולי 2019

מאת: יזהר באר

כל מי שגדל בארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה נושא דימוי של משה דיין, האיש ושלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו; איש מלחמה ואיש שלום, סקנדליסט סדרתי, גנב עתיקות, נואף וצייד נשים, רמטכ"ל פעולות התגמול, שר הביטחון של הניצחון ב-1967, מוכתר השטחים ויוזם מדיניות 'הגשרים הפתוחים', שר הביטחון של מחדל מלחמת יום הכיפורים ואדריכל הסכם השלום עם מצרים –  אין ספק, קשה לדמיין את דמותה של מדינת ישראל בעשרות שנותיה הראשונות ללא משה דיין. 

בסוף שנות השישים ובמיוחד לאחר הניצחון ב-67' ההילה סביבו הגביהה אותו בעיני הציבור לממדים של כמעט משיח. שש שנים אחר-כך, בעקבות אסון מלחמת יום הכיפורים, נזרק דיין מהיכל התהילה והפך למין אנטיכריסט של הישראלים; להתגלמות המחדל הגדול והריקבון הפוליטי והמוסרי. כך חלפה תהילת עולמו.

הסדרה "דיין המשפחה הראשונה", שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית.

38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שהכירו את דיין בסביבה שבה השפיע יותר מכל ישראלי אחר –  השטחים שנכבשו ב-1967 – שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה, שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה בשטחים לדורות. לטוב ולרע.

***

יידע הפרט שיש לו מה להפסיד

דיין עיצב ברוחו את תבנית השליטה בעם אחר, מימיה הראשונים. כך תיאר האלוף (בדימוס) שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, את ההנחה שעמדה ביסוד מדיניותו – מדיניות שעליה מתבסס מנגנון השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים עד היום:

"המדיניות שהתגבשה הייתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד. מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות… יידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהפך; הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס." (שלמה גזית, "המקל והגזר, הוצאת זמורה-ביתן, 1985).

אבל הקולוניאליזם הדייני הכיל גם מרכיבים סותרים, של אמפתיה ותחושת אחריות כלפי האוכלוסייה הנשלטת, שקשה למצוא היום. הוא היה אוריינטליסט שהוקסם מהאוכלוסייה הכפופה לו וחש מחויב אליה. יעיד על כך תדריך יוצא דופן שנתן למושל חדש שנתמנה לנפת חאן-יונס ברצועה בראשית שנות ה-70. הדברים שאמר כמעט לא יאומנו בנסיבות של היום. הנה הם בקיצורים אחדים, כפי שרשם שלמה גזית:

"… אתה כמושל תייצג את תושבי חאן יונס כלפינו, ולא להיפך. עליך להבין, ישראל איננה 'מתה' עליהם ואין לה ראש לעסוק בהם, אבל אנחנו הממשלה שלהם, ומכאן שמחובתנו להיאבק כנגד הממשלה שלנו, זו שבירושלים, על מנת להשיג כל מה שיידרש להם.

"התנאי, שיהיה לך 'לב' לכל זה. אם אין לך לב, אין לך מה להתחיל בתפקיד. אתה תיאלץ להילחם בצה"ל ותייצג את האינטרס של הפרט הערבי בנפה…

למי בצה"ל זה אכפת? לך, לך זה צריך להיות אכפת… "

ברוח זו השתדל שר הביטחון דיין למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, אנשים איכותיים, שאיתר בעיקר בקרב ההתיישבות העובדת. אחד מהם היה איני עבאדי, מקיבוץ דגניה א', שדיין מינה למושל עזה בראשית שנות ה-70. מאזינינו הקבועים זוכרים ודאי כי עבאדי כבר התארח בתכניתנו. ביקשתי ממנו הפעם לסייע לנו בפענוח דמותו רבת הפנים של האיש, שהכיר מקרוב, וגם לספר על השיחה האחרונה שניהל איתו בבית החולים ובה הציג דיין הגווע הסבר שלא נשמע עד כה למחדל יום הכיפורים.

נתחיל, אם כן, בסיפור המפגש הראשון שהתקיים, כשדיין הגיע לדגניה כדי לגייס את עבאדי שחזר לא מכבר משליחות המוסד בעיראק לאחר ניסיון התנקשות בחייו.

יצחק איני עבאדי. צילום: יזהר באר

***

קום תתלבש, אני צריך אותך ברצועה

עבאדי:  דיין נולד בדגניה, אבל אישית לא היה לי קשר איתו ולו במילה אחת. עד שחזרתי מהשליחות בעיראק ושכבתי במיטה בדרך להחלמה, כי נפגעתי שם, והוא הופיע אצלי בבית ואומר לי: 'איני, מה אתה עושה במיטה?' אני אומר לו: 'אני מחלים.'

אז הוא אומר לי: 'אני צריך אותך עכשיו ברצועה, קום תתלבש, בוא!'

אמרתי לו: 'אולי בעוד חודש, אולי בעוד חודשיים, אני בינתיים אתחזק, אני בינתיים זה…'

אז הוא אמר לי: 'לא! אתה עכשיו קם ובא.'

אמרתי לו: 'אני אעשה כמצוותך ואני אקום אבל יש לי שני דברים, שבלעדיהם אני לא יכול: אלף, אישור של דגניה ליציאה. בית, אני הבטחתי לרוחל'ה, אשתי, שאם אני חוזר  מהשליחות היא תיקח לה שנה ללימודים באורנים. ואני חייב להם את זה.'

אמר לי: 'מעכשיו על שתי הבעיות האלה אתה לא אחראי – אני אחראי.'

אני לא זוכר אם באותו השבוע או שבוע אחרי זה הוא שלח את הרמטכ"ל יחד עם קבוצת קצינים מהמטה הכללי לישיבת מזכירות דגניה. הם ישבו בישיבת המזכירות וקיבלו תשובה שלילית: 'איני רק עכשיו חזר, הוא צריך לחזור לריכוז משק, אנחנו במצב קשה ברפת, בבננות, באספסת… איני לא יוצא!'

בשבת דיין מתקשר ושואל אותי: 'מי זה המזכיר?'

אני אומר לו: 'מרדכי ויינר'.

הוא אומר לי: 'תגיד למרדכי, שאני בא הערב לאסיפה.'

במוצאי שבת נערכת האסיפה. הוא הופיע ואמר למרדכי: 'עזוב את הסדר יום, אני עכשיו יושב ראש האסיפה. אתה שב בצד, אני אנהל אותה – איני צריך לצאת מחר בבוקר לשליחות הזאת, בעזה!'

באחת ורבע הוא בא ואומר: 'הצלחתי להעביר החלטה; קיבלת ברוב קולות אישור לצאת לשליחות לעזה.'

זאת היתה ההיכרות הראשונה שלנו.

ואז הוא אמר לי: באשר להתחייבות השנייה שלך, לרוחל'ה, נקיים אותה במלואה – אני אשלח אליך את הרמטכ"ל, הוא יישב איתה לסדר סידור שיבטיח שתוכל כל יום בבוקר להגיע ללימודים באורנים ולחזור בשביל לקבל את הילדים מבית הילדים.

ואז מתחיל הסיפור של עזה…

עבאדי עם דיין (מאלבומו הפרטי של איני עבאדי)

יותר חשוב לי עכשיו לשמוע על התפתחות היחסים ביניכם ואיך אתה מפענח את האישיות הלא מפוענחת של משה דיין…

עבאדי:  לא 'בלתי מפוענחת' אלא 'רבת פנים'… הקשר האישי בינינו מתחיל מהשירות בעזה. אני לא אכחיש ולא אצטנע, שבתקופה הראשונה כשניהלתי את הפעילות הצבאית קניתי לי שם של לוחם. ואני, כמו כל איש בישראל הערצתי את דיין. בגללה הכריזמה שאותה הוא שידר, בגלל היכולת שלו לשנות את דעתו מעכשיו לבעוד רגע, כי רק חמור לא משנה את דעתו, כמו שהוא אמר, הגמישויות שלו, הרעיונות שלו על הגשרים הפתוחים, הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים תחת פיקודו כשר ביטחון, יחסו אל הערבים בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים… הערצתי אליו היתה לא מסויגת, כמו כל איש בישראל.

אבל במהלך העבודה המשותפת הרגשתי, בדרך שהייתה לי ברורה לחלוטין, שדיין – אחרת מהנאמנות הבלתי מסויגת שלי אליו, שהיה בה גילוי לב מוחלט, התערטלות מוחלטת – הוא שיחק איתי משחק כפול. היתה לו איזושהי לויאליות לשרון שאינני יודע את פישרה.

רק לחדד את הרקע למאזינים, בשנים הראשונות לכיבוש השטחים אחרי 67' התחולל מאבק פנים ממשלי בין שתי גישות סותרות לניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה – בין גישתו הלוחמנית של שרון, שהייתה מבוססת בעיקר על הפעלת מקל גדול מול האוכלוסיה הפלסטינית, לבין גישתו של יצחק פונדק, שהיה מושל עזה וצפון סיני, שביקש לשלב את 'המקל' עם 'הגזר' ונקט בגישה אזרחית שדאגה לתושבים, עפ"י המדיניות הכללית שהתווה דיין. עבאדי צידד בגישה השנייה ואיים להתפטר אם שרון לא יודח מהאחריות הביטחונית על הרצועה.

עבאדי:  נכון. הוא לא היה יכול לפסוק במציאות הבלתי אפשרית שנוצרה בגלל מחויבות עמוקה כלשהי, שאינני יודע את פישרה, לשרון.

אולי שרון ידע על דיין משהו?

עבאדי:  את זה אני לא יודע. לכן אני אומר לך שאני לא יודע מה פשרה של הנאמנות הכפולה הזאת. אבל הרגשתי בה. עד כדי כך, שבמציאות מסוימת אני תרגמתי אותה כאילו הוא משקר אותי.

יכול להיות שבמובן מסוים שרון סחט אותו?

אני לא יודע. אין לי מושג. תאמין לי, אני לא יודע. זאת תהיה נבלה מצידי שאני אעריך הערכות, אבל היה לי ברור שיש לו מחויבות לשרון, שבאה לידי ביטוי במשחק כפול שלו.

עד ליום שהחלטתי: אין לי כוח יותר להיות במערכת הזאת, והחלטתי ללכת הביתה, כי לא הייתי חייב לאף אחד כלום. זה הרקע לאותה שיחה שהיתה בה הבטחה שלו: 'תישאר, אני מבטיח לך, שאם לא תוך שבוע אז תוך חודש, שרון לא יהיה ברצועה.' וכך היה.

עבאדי:  אני רוצה למסד את עניין הגזר כי הוא לא היה קיים אז, כדי להיות נכון באיזונים שבין מקל וגזר. וזה מה שקרה.

ועל זה העימות מול שרון…

עבאדי:  נכון.

עזה ראשית שנות ה-70. מימין פונדק, עבאדי, שרון, דיין, גזית (מאלבומו הפרטי של איני עבאדי)

כשאתה אומר: 'דיין משקר אותי', אתה יכול לתת דוגמא?

עבאדי:  כשהייתי אומר לו: 'תשמע, אי אפשר ככה לעבוד, כשזה קורא לזה "יונק שדיים" ו"מטומטם" בישיבות מטה של עשרות אנשים…

מי קורא, האלופים?

עבאדי:  האלופים שרון ופונדק…

מי קורא למי "יונק שדיים"?

עבאדי:  פונדק לשרון…

ואיך שרון קורא לפונדק?

עבאדי:  "מטומטם", "אתה חותמת גומי", "אני קובע עם איני ואתה רק חותם לנו…".

יזהר, אתה מבין מה זה נקרא להוציא 38,000 איש ממחנות הפליטים שאטי ועאזי בלי ירייה אחת? כל זה נעשה עוד בתקופה של שרון. ושרון הפריע לי. אבל דיין נתן לי את האישור הוא אמר לי: 'תראה, אי אפשר לעשות את המהלך הזה בלי החלטה של ועדת החוץ והביטחון, שדיברנו עליה. בפני ועדת החוץ והביטחון שרון הופיע, דיין לא היה והחליטו בשלילה. אבל ידעתי שזאת אמת – צריך לעשות את זה. בגלל המצוקה שהייתה במחנה, שלא היה אוויר. דיין אמר לי, אוקיי, תעשה 'מדגם' ל'פתגם'  ("פינוי תושבי ג'בליה מחנה").

בפרק 17 של פרות קדושות, מה נעשה במיליון ערבים סיפרנו על התכנית הגרנדיוזית של דיין ועבאדי לפירוק מחנות הפליטים ברצועה ולישוב מחדש של תושביהם. עבאדי טען כי היתה לו רשות מטעם דיין להציע לפליטים את אחת משלושת האפשרויות: להשתקם ברצועה, להשתקם בגדה, או לחזור לישראל.

לדבריו, הרוב המכריע ביקש להשתקם ברצועה, מיעוט בחר לעבור לגדה המערבית, אף משפחה לא ביקשה להתיישב בישראל. כאמור, תכנית השיקום הסנסציונית, שלא קיבלה את אישור הממשלה, הסתכמה בסופו של דבר במדגם של פינוי 38,000 פליטים ממחנות שאטי ועאזי.

***

היחיד שראה היה בעל עין אחת

עבאדי מעיד כי לערביי עזה ולמכובדיה היה יחס של יראת כבוד כלפי דיין.

עבאדי:  דיין לא ידע ערבית. הוא ידע מה שידעו כל החבר'ה בגילו אבל זה לא היה רציני. לנהל שיחה הוא לא ידע. שהוא היה שותף מלא במבצעים הגדולים, אני אראה לך תמונה, למשל, הקמת הוועדים, במקום עיריית עזה. לא סתם הוא היה שותף בהכנה של הדבר הזה. כשהייתי מכנס את הנכבדים מפעם לפעם, שכונה, שכונה להקים אלטרנטיבה לעירייה על ידי הקמת ועדי שכונות, הייתי מכנס אותם באולם הקולנוע "פלסטין". אז יום אחד הוא אומר לי: 'תגיד לי, מה אתה אומר להם שהם מוחאים ככה כפיים?' הוא לא הבין. הייתי עומד על הבמה והייתי מלהיב אותם. אמרתי לו: 'תשאל אותם.'

אז הוא שואל ואומר לי: "בוא תרגם לי". אומרים לו: "מה זאת אומרת, הוא מדבר אלינו כמו ג'ורג' חבש, ואנחנו אוהבים את זה: 'נוציא אתכם מן הבוץ והסחי והביוב ונבנה דרכים וכזה…' – אהבנו את זה."  הוא היה נלווה אליי לכל מקום; הקמת הנמל והדייגים, כל הסיפור הזה, שבתוכו היה משורבב גם אחמד יאסין…

לערבים ברצועה היתה לדיין יראת כבוד, שנבעה קודם כל מהכריזמה שאותה הוא שידר. היא נבעה מן ההישג שלו במלחמת ששת הימים. בגלל ההליכות שלו – הוא ידע, כבדואי, ללכת איתם. הוא היה טופח להם על הכתפיים. בהופעה שלו הייתה הערצה של הנכבדים ברצועה. הם מאוד אהבו כשהוא בא. לא בגלל הערבית שלו אלא בגלל שמו. בגלל ההתנהגות שלו. בגלל ההופעה שלו. בגלל הפשטות שלו. בגלל היכולת שלו לרדת בתוך מחנה הפליטים אל אחרון חלכאים והנדכאים ואל הילדים.

הוא בא הרבה לשטח?

עבאדי:  המון. המון… והוא ליווה אותי בכל המפעלים שסיפרתי לך עליהם.

***

ד"ר מובארק עוואד היה ממובילי תנועת האי-אלימות של הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה וגורש על ידי ישראל ב-1988. בשיחה עם "פרות קדושות" הוא מספר:

"…עליך להבין היטב את המנטליות הפלסטינית. האמן לי שהמתכון הפשוט ביותר להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים הוא לשמוע מן הישראלים, 'אנו מצטערים. כן, אנו מצטערים. אנו מצטערים שהרסנו לכם את התרבות, שלקחנו את בתיכם, שהפכנו אתכם לפליטים, אנחנו מצטערים.'

ואנו מצידנו נאמר – 'אוקיי, זה מספיק, אנחנו מרוצים. בואו עכשיו נשב ונשתה קפה.'

התפיסה הזו אצל הפלשתינאים, של ההתנצלות, תופסת מקום מאד חשוב אצלנו. מאד, מאד חשוב.

היחיד שראה והבין את זה בישראל היה זה עם העין האחת, משה דיין.

היתה לנו בעיה, בכפר אחד, חייל הרג אדם. משה דיין בא, ללא נשק, בלי ג'יפ ושום דבר, ואמר: "אני מצטער על מות בנכם. עכשיו אני צמא, בואו נשתה משהו."

והם שתו ואכלו ולא היתה מחשבה על נקמה. מספיק היה רק לומר "אני מצטער". האב הסתפק בכך. המוות כבר לא היה חשוב לו כל-כך כי מישהו התנצל ובקש סליחה…"

באחד הפרקים הקרובים של "פרות קדושות" נארח את ד"ר מובארק עוואד לשיחה על פעילותו להפצת אסטרטגיות של התנגדות לא-אלימה בעולם ובאזור.

ד"ר מובארק עוואד. צילום: יזהר באר

***

שאלתי את איני עבאדי עוד על תדמיתו הציבורית של דיין באחרית ימיו, כאיש שפעל בניגוד לכל נורמה, שודד עתיקות ונואף שהיה מרוכז, בסופו של דבר, באינטרסים של עצמו:

עבאדי: הוא היה פטריוט… כל הדברים שדיין גילם בעצמו בכל מה שקשור למדינה ובשירות עבורה לא ניתנים לערעור. אתה אומר: 'בניגוד לכל נורמה' על נורמה של היום, לא על נורמה של אז. הנורמה של אז הסכימה, התירה, בעצימת עין, אולי אפילו גם לא בעצימת עין, אלא בהתעלמות, משוד עתיקות וביחס כלפי בנות… זאת לא הייתה נורמה של היום, זה היה משהו אחר לגמרי.

תשמע, אני אגיד לך משהו – יוסקה יפת היה סגן אלוף. סגן אלוף בשירות הארכיאולוגיה הפרטית של דיין. הוא היה מוצא לו את האתרים. אני לא רוצה להגיד לך מי אמר, וככה זה מצא חן בעיניי, הוא אמר לו: יוסקה יפת, 'תקשיב אתה קיבלת דרגות סגן אלוף – שני הפלאפלים על הכתף שלך עשויים חרס…' (צוחק)

 כשאנחנו מסתכלים על הביוגרפיה של דיין משנות ה-40 לאורך שנות ה-50 וה-60, הוא ייצג את הקו הנוקשה מבחינה מדינית וצבאית. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא משנה את דעתו מהקצה לקצה…

עבאדי:  נכון. רק חמור לא משנה את דעתו. יום אחד הוא אמר: מוטב שארם א-שיח' מאשר שלום' ולמחרת הוא אמר 'מוטב שלום ובלי שארם'. זה נכון. זאת אומרת, בין יתר התכונות שלו הוא גם היה פרגמאטי, והוא קרא את המפה. נכון, שהוא לא נשאר כמו חמור – דבק בדרך של אתמול – כמו שקרה להרבה מנהיגים בארץ, אלא הוא שינה את דעתו בהתאם למציאות שאותה הוא למד.

***

ההסבר של דיין למחדל יום הכיפורים

אתה לא יכול להגיד שהוא היה חבר?

עבאדי: לא. אם הוא היה חבר הוא לא היה מרמה אותי.

היו לכם שיחות של מעבר …

עבאדי:  לא. בחיים לא. אני נזהרתי מזה זהירות גדולה.

לא היו לכם שיחות פרטיות, הוא לא שיתף אותך?

עבאדי: אני אגיד לך מתי כן. התמונות האלה שהראיתי לך הם מהתקופה שהוא כבר היה שר חוץ, ואתה רואה לפי הצורה שלו שהוא כבר חולה. כשהוא שכב בתל-השומר כל יום רביעי הייתי בא לבקר אותו. חודשים. הייתי בבוקר נוסע לתל השומר והייתי יושב בקצה המיטה ומחזיק לו את הברך.

למה את הברך? כמנהג הבדואים?

עבאדי:  כי הוא שכב. הייתי מחזיק לו את הברך… ואז הוא אמר לי באחת השיחות: 'איני, אני רוצה לומר לך משהו, כבר היום יש את הויכוח וכבר היום יש את הדיון בדבר תוצאות מלחמת יום הכיפורים…' תקשיב מילה במילה…

'כל זה לא אמת. אני רוצה שתדע' – הוא כבר שוכב על ערש דווי – 'אני רוצה שתדע, שהמהלך שעשה סאדאת בסיני – חציית התעלה וההשתלטות על קו בר-לב, קו המעוזים והתעוזים על ידי שתי ארמיות, היה מהלך שלא ניתן היה למנוע אותו.'

את זה הוא אומר לי ערב מותו – 'אני אסביר לך למה לא ניתן למנוע אותו. אני רוצה שאתה תדע את האמת. הסיפור שהולך בארץ והיא ילך הרבה שנים, שכאילו מה שקרה במלחמת יום הכיפורים זה הגיוס שלא נעשה זה שטות גמורה. כאילו אם היינו שומעים למודיע ולזה ולאדם ההוא ולמקורבו של נאצר, חתנו, שאם היינו מגייסים בזמן זה לא היה אפשרי. לא היתה פורצת המלחמה ולא הוא לא הייתה נגמרת בדומה למה שנגמרה.'

הוא אומר לי: 'זה שטויות. בוא אנסה להסביר לך משהו – שלושת הארמיות המצריות, שתיים מתוכן חנו לגדת התעלה, והארמיה שהגנה על סביבת קהיר, היו צבא קבע. כולם היו חיילים, לא מורים, לא בעלי מלאכה, לא מהנדסים – צבא קבע.'

והוא אומר: 'נניח שבחרת בהזדמנות של קידום הטילים והיינו מגייסים. איני תזכור, מלחמת יום הכיפורים הייתה אחרי מלחמת ההתשה, ובמלחמת ההתשה הגענו עד לגבול היכולת שלנו. מבחינת המשק שנהרס, המאמץ הצבאי שהיה בן שנתיים וחצי, שעות המנוע נגמרו והיקף הגבול של מדינת ישראל היה בלתי אפשרי – מראש-הנקרה לאורך שפת הים עד לתעלה, אל מעבר לסיני, לאורח התעלה ומסביב לסיני עד הגבול עם ירדן, הירדן וים המלח, וצפונה על מעבר לקו של כיבוש הגולן ומשם לאורך הגבול עם לבנון ראש-הנקרה חזרה.

זה התיש אותנו. היינו צריכים להימצא על הגבול הזה עם נוכחות של 20 דקות. כל 20 דקות צריך להיות על הגדר, אחרת יש חדירה… משפחת ארן, התשה,  איפה לא חדרו?

הוא אומר לי ' נגמר לנו האוויר במלחמת ההתשה.'

אבל ההפצצה בעומק מצרים, הפגיעה בתשתית האזרחית המצרית הביאה ב-8.8.1972 את המצרים לרדת על הברכיים ולבקש את הפסקת האש. מצרים ביקשה את הפסקת האש, לא אנחנו. למה? בגלל מה שעשינו בהפצצה בעומק מצרים. באותו יום נחתם הסכם הפסקת האש גם עם ירדן. 1970. המלחמה פרצה באוקטובר 73'. בשלוש השנים האלה המשק לא התאושש. במשך שנתיים וחצי של ההתשה האנשים היו מגויסים חודש בצבא – חודש בבית, 172 ימי מילואים כל איש. לאורך התעלה, בחזית המזרחית, המשק היה גמור.

'ונאמר, שלא בגלל התרעה של איש זה או אחר, אלא בגלל העובדה ששתי ארמיות חנו על גדת התעלה. מה רצית שנעשה?' – אני ממשיך את דברי דיין – 'לגייס?  אוקיי, כמה אתה אומר שצריך לגייס כדי לעמוד מול שתי הדיביזיות המצריות? היו צריכים לגייס את צה"ל. כמה זמן אפשר לגייס את צה"ל? שבוע, שבועיים, שלושה… מה אחרי זה? חוזרים הביתה, כי הפועל צריך לעבוד במפעל והמהנדס צריך לעבוד והמורה רוצה לחזור לבית הספר, אחרת  אתה ממשיך את ההתשה. כי צה"ל הוא צבא מילואים.'

'כמה זמן יכולת להחזיק את הצבא? עוד שבוע? בדרך-כלל הכוננות היתה נמשכת שבועיים -שלושה… אתה מכיר כוננות ארוכה משלושה שבועות? נו?'

'סאדאת היה מחכה שבועיים, והוא יודע שאין לך אוויר ליותר משבועיים, והיה דוחה את הפלישה בשבועיים, כי הצבא שלו צריך רק שש-בש, לגרז ולבדוק מים מזוקקים בבטריות ולאכול פול. שום דבר. שתי דביזיות…'

 אבל איך מצרים מצליחה להחזיק צבא סדיר בגודל ענק כזה ואנחנו לא יכולים…

עבאדי:  פשוט מאד. כדי להחזיק את הצבא הזה נמצאה בת ברית מטומטמת, שנקראת ברית המועצות, שכדי לקיים צבאות כאלה הרעיבה את עמה. שלא היה לה גרביים, לא היה לה סיגריות. זה אחד הדברים שהביאו להתמוטטותה של ברית המועצות.

אם אנחנו חוזרים לדיין, אפשר להגיע שהדברים האלה היו צוואתו הפוליטית? למה הוא לא בחר להציג את הדברים בפומבי?

עבאדי:  אני לא יודע איך לקרוא לזה…למה הוא בחר בי להגיד מה שאני אומר עכשיו, לא יודע. הוא אמר לי ככה: 'אני רוצה שתדע, שהסיפור שמלחמת יום הכיפורים והאסון שקרה בה היא תוצאה של אי-גיוס – זאת איוולת.'

בפגישות הללו על מיטת גסיסתו של דיין, על מה עוד דיברתם?

עבאדי:  על הבית.

הוא היה מסוגל לאינטימיות?

עבאדי: אני הייתי מספר. מספר לו מה אני עושה עכשיו.

היו לו חברים?

עבאדי:  לא ראיתי אף פעם חבר…

אף פעם לא פגשת אצלו חבר?

עבאדי:  אף פעם לא ראיתי חבר. גם לא ראיתי בן משפחה, אסי או מישהו. בחיים לא.

מי כן היה? רחל היתה?

עבאדי:  אני לא ראיתי אותם אף פעם אחת.

אני אגיד לך עוד דבר, להלוויה שלו לא הלכתי. אני בכלל לא הולך להלוויות. לא הולך לבתי קברות.

זה אידאולוגי?

עבאדי: אני לא עומד בזה. אני אומר לך את האמת, אני לא עומד בזה.

***

אף אחד לא שאל איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה

אין לי כל ספק, שהבעיה במלחמת יום הכיפורים הייתה האופוריה שלנו, שנולדה במלחמת ששת הימים וקיבלה מימד מטורף במלחמת ההתשה. האסון של מלחמת יום הכיפורים הוא באופוריה. ולא בשאלה: כן גייסו או לא גייסו. אני קיבלתי את מה שדיין אמר לי. ותאמין לי שאני יודע את המחדלים שלו; בעניין הארכאולוגיה ובעניין הנשים… הכל אני יודע. בעניין המשפחה אני לא יודע. אני יודע מה שכל איש בישראל יודע; על מערכת היחסים שבינו ובין רות, על בתו יעל ועל אסי… אני לא יודע. לא דיברנו על זה אף פעם. מה שכן הוא אהב, כשהייתי מבקר הייתי מספר לו מה אני עושה עכשיו בדגניה, הילדים… את זה הוא מאד אהב לשמוע. אבל אני ראיתי איך שהוא הלך והתכווץ. עד שהוא נעלם לגמרי.

הוא הבין שהוא לא יוצא מזה?

עבאדי:  אני חושב שהיה לו ברור.

לכן, קשה היה לי לראות את זה – פתאום לוקחים אותו ומכניסים אותו לתוך בור, סוגרים ואומרים: זהו! זה פשוט קשה לי, המעמד הזה. כשקרובים שלי, ידידי, חברי, בני משפחתי, פתאום… אני לא עומד בזה. אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה, שפתאום מכסים ואומרים: זהו זה! שמים זר פרחים… מטורפת לגמרי כל הסיטואציה הזאת…

במבט לאחור אתה חושב שנעשה לדיין עוול היסטורי בהקשר לאחריות למלחמת יום הכיפורים?

עבאדי: בזה אין לי ספק מפני שכל אלה שמפנים אצבע מאשימה כלפי דיין או כלפי אלי זעירא (ראש אמ"ן ב-1973) וכל האחרים, היו צריכים להגיד ככה: 'אני חלק מהאסון הזה וגם אתה.'

אבל הם מנקים את עצמו וזה לא הגון. אני טוען שכל מי שהיה בוגר ערב מלחמת יום הכיפורים, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, כל בוגר שהיה בארץ, שהייתה לו בת קול, אשם בסיפור הזה. כי כולנו, בלי יוצא מהכלל,  נפלנו לדבר הנורא הזה להיות חלק מן האופוריה. ומה שגולדה אמרה לסאדאת – זה מה שאנחנו אמרנו לה להגיד: 'ישראל מוכנה לנסיגה כלשהי מקו המים ובתנאי שאף חייל מצרי לא יעבור את קו התעלה עד שלא יהיו הסכמי שלום… '

קריאת ביניים ב"דברי ימי הכנסת": 'איפה יעבור הגבול של השלום?'

אז היא כבר מוכנה ואומרת: 'סיני תחולק לשניים, בין אל עריש לראס מוחמד, בקו ישר צפון – דרום.' זה אנחנו אמרנו לה להגיד.

שיבוא מישהו בארץ הזאת, שהיה עם דעה בעלת השפעה כלשהי, שהוא לא אמר ככה…

כשאתה אומר "אנחנו" אתה מתכוון לצמרת הביטחונית?

עבאדי:  תראה, בסה"כ הייתי בתקופה ההיא סגן אלוף או רב סרן. אני רואה את עצמי נושא באחריות הזאת מפני שאני, כמו כל יתר חברי, בשיחות בינינו אמרנו את המשפט הבא: 'אנחנו או מעצמה ראשונה או מעצמה שנייה.' הצנועים בינינו אמרו: 'מעצמה שנייה'. אלה שלא היו צנועים אמרו 'מעצמה ראשונה', כי אמרו: 'ברור שארצות הברית היא מעצמה ראשונה, אבל ברית המועצות? ראינו איך שהפלנו את החארות האלה כמו זבובים במלחמת ששת הימים עם המיג 21.' מטורפים!

היינו פשוט בטירוף. כל המדינה הייתה בטירוף. תראה לי אחד, אני אסתפק באחד, שקם ואמר: 'חברים, אתם מטורפים! אנחנו לא מעצמה שנייה ואנחנו לא מעצמה שלישית. תפסיקו  כבר! אנחנו בסך-הכל מה שאנחנו באמת.' תראה לי אחד שלא שגה באופוריה. תראה לי אחד.

מלבד החבר שלך, רבינוביץ', שטיפס על מגדל התצפית על גדת התעלה לפני המלחמה…

עבאדי: כשהוא עלה למגדל של ה-40 מטר הוא אמר לי: 'תגיד, אתה רואה את מה שאני רואה?'

מה אתה רואה?

הוא אומר: 'שחור משחור. תסתכל מגדת התעלה עד האופק הכל שחור.'

אני אומר לו: 'למה אתה מתכוון?'

הוא אומר: 'תסתכל, יש פה שתי דיביזיות. מה יהיה אם הם יעברו?' הלא רוחב התעלה שם 80 מטר.'

אמרתי לו: 'אתה לא נורמלי. התעלה היא מכשול מים בלתי עביר.'

הוא אמר לי: 'שמעתי שיש להם טנקים אמפיביים.'

אמרתי לו: 'אז מה… אם הם ינסו אנחנו נדליק את התעלה.'

יזהר, תקשיב, אתה לא תאמין – אמרתי לו את זה והאמנתי בכך באמונה שלמה. ואת זה אמרתי גם לחיילים שלי ולחברים שלי, 'אנחנו נדליק את התעלה!' אבל פעם אחת לא שאלתי את עצמי, גם רבינוביץ' לא שאל: 'איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה?'

אף אחד לא שאל. זאת האופוריה.

ולא היה מיכל כזה?

עבאדי:  לא היה דבר כזה. אחרת למה לא הדלקנו את התעלה?

***

האקורד האחרון

אתה חושב שלאקורד האחרון בפעילות הציבורית של דיין, משרד החוץ והשלום עם מצרים היה קשר לאשמת מלחמת יום הכיפורים?

עבאדי: הקשר בינו לבין בגין היה ניתוח נכון של מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה אל מול ההצעה של סאדאת להסכם שלום.

דיין העריך שחציית התעלה עלולה להביא לחורבן הבית השלישי, הוא לא קרא את מה שכתב סאדאת, שלא היתה למצרים בכלל כוונה להמשיך את המלחמה לתוך ישראל…

עבאדי:  זה נכון. אבל אני שואל אותך עכשיו, בהמשך לשאלה שלך, כמה זמן היה צריך כדי שסאדאת יבין שבעצם בין המקום שהוא חצה את התעלה ועד באר-שבע אין כלום. הוא לא הפעיל מודיעין. תקרא את הספר; 'על בסיס ההנחה שצבא מצרים אינו מסוגל לכיבושים נרחבים שתי הארמיות תחצנה את התעלה ותעצרנה…'

זה מה שסאדאת כותב בספרו?

עבאדי:  כן. הוא אמר לשתי הארמיות 'ביום שתשמעו אותי שורק במשרוקית תחצו את התעלה ותעצרו.'

למה אחרי מלחמת יום הכיפורים וההצלחה המדהימה שהייתה לצבא המצרי, הוא הדיח את מפקד הצבא? למה הוא הדיח את גמאסי? כי שניהם אמרו לסאדאת: בוא ננצל את ההצלחה ונמשיך לכיוון באר שבע ותל אביב. הם שילמו את המחיר. הוא טעה ולא הם.

דיין מת בשנת 1981 כשהוא בן 66. אם היה חי היום הוא היה צריך להיות בן 104, מבוגר בשנתיים מאשתו הראשונה רות, תבדל"א, שעד היום, למרות כל הסקנדלים המשפחתיים שגרם, טוענת לגדולתו של מי שהיה בעלה בדברי ימי תקומת ישראל. ביקשתי מעבאדי לנסות להגדיר את מקומו של דיין בפנתאון המנהיגים שלנו.

בגין, דיין ורבין בכניסה לישיבת ממשלה צילום: מיכה ברעם לע"מ

עבאדי:  מאז היותו סגן אלוף ומפקד מחוז ירושלים תרומתו לא חדלה לרגע אחד מלהיות משפיעה. מה שקרה בהקמת 101 וההשפעה שלו על שרון. שינויי אסטרטגיה, במקום "קדימה" – "אחרי", זה הכל תחת פיקודו.

תראה, כשאומרים "משנתו של רבין" אני לא יודע למה מתכוונים. אם יגידו "משנתו של דיין" –  יש משנה. שנויה במחלוקת, אבל ישנה. לדיין יש משנה.

במותו ידעתי שאבד מנהיג. תראה, אתה יכול לומר עליו מה שאתה רוצה, ואפשר שחלק גדול מהדברים שתאמר עליו ותקטרג עליו יהיו נכונים. אבל הוא היה איש עם חזון. זה שהחזון שלו היה משתנה מעת לעת, אולי זה חלק מהגדולה שלו. כמו שקרה לבגין; 'אף שעל, ארץ-ישראל השלמה…' וכמו שקרה עם בגין בהחזרת כל סיני תמורת הסכם שלום, בגין קנה את עולמו אצלי – למרות שאני לא איש חירות ולא איש גח"ל ולא איש הליכוד. אלה היו אנשים שהיתה להם יכולת להרחיק ראות. אדם שמסוגל להרחיק ראות הוא בעל חזון. דיין, אלון, בגין, שהיו אויבים בנפש, הם היו בעלי חזון. ואני זוכר אותו בתור שכזה.

***

בפרק זה ניסינו להסתכל בעין בלתי משוחדת על דמותו של האיש משה דיין, מעבר לשלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו ומעבר לכל הסקנדלים שנקשרו בשמו. אין ספק, שדיין הטביע את חותמו בשטחים שכבשה ישראל ב-1967 ושמענו גם ישראלים ופלסטינים, שעבדו לצידו או נתקלו בו, מדברים עליו בהערכה ובגעגועים.

 סיפרנו על המדיניות שהתווה דיין בשטחים שנכבשו ב-67', מדיניות שהיו בה מרכיבים קולוניאליסטיים של יצירת תלות עמוקה של האוכלוסיה ברצונו הטוב של הממשל הישראלי, מחד גיסא, אך גם מחויבות אזרחית עמוקה לשלומם ולרווחתם של הנתינים הפלסטיניים, מאידך גיסא.

סתירות אלה בדמותו התגלמו גם במחדל יום הכיפורים שהוריד את דיין מגדולתו, אך הניע אותו בכוח היצירתיות והאומץ האישי שבאישיותו להוביל את הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.

נדמה לי שהמונולוג האחרון, שהבאנו כאן, שבו הסביר דיין את הרקע לאי-גיוס צבא המילואים לנוכח סכנת הפלישה המצרית ב-73', מאפשר להביט על המחדל מעבר לפרשנות הקלאסית שלו, ומזווית אחרת.

לסיכום אפשר לומר שהוא היה אהוד, היה בו ברק אישי, הוא ידע להתנצל כשצריך והוא גרר אחריו שק של סקנדלים. האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?

האם הקיפאון המדיני המתמשך, המשבר המנהיגותי העמוק, פרשיות השחיתות הרודפות זו אחר זו והבנאליות של הפוליטיקה המקומית בימים אלה עשויים לעורר געגוע לדמות אמיצה, יצירתית ולא-קונבנציונאלית, מהסוג של דיין, אף אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו?

שפטו ושתפו!

***

 לקריאה נוספת:

תמצית הפרק באתר הארץ

 

 

[פרות קדושות] פרק 30. "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ח': המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לאזור גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת "פרות קדושות", ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. כולם חזו את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על רצועת עזה. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.  

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונה ראשית: כאוס בעזה Photo MOHAMMED ABED/AFP/Getty Images

 

תמלול פרק 30, "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ח':

המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

21 במאי 2018

מאת: יזהר באר

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לעבר גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת "פרות קדושות" ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.

 בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 ציטט האלוף (בדימוס) יצחק פונדק, את סופר המתח מוריס ווסט, שכתב בספרו "סניגור השטן":

"ציבור מנוצח אינו מסוגל להיות לויאלי לשלטון הכובש, כי הוא איננו מאמין באף אחד, אפילו לא בעצמו. גם אם המנצחים מבטיחים לו הרים וגבעות איש אינו מאמין בכך.

המנוצחים מסתכלים על כיכר הלחם הנמצא מול העיניים ותוהים כמה נדרש לשלם עבורו. הרעבים אינם מאמינים בכיכר הלחם שהם רואים עד אשר לא בלעו אותו ממש".

ופונדק הוסיף על דברים אלה:

"כשראיתי את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבנתי כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה."

הראיון שקיימתי עם פונדק התקיים בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו באוגוסט 2017, בגיל 104.

באר: אתה חושב, שהיה יכול להיות פתרון לפרובלמה של עזה אם היינו נוהגים אחרת?

פונדק: בהחלט כן. תסתכל, אתה זוכר שהיה ד"ר חיידר עבד א-שאפי? ד"ר א-שאפי היה אחד מהמנהיגים הבכירים נגד טרור. הוא לא אהב אותנו, אבל הוא היה נגד טרור. וכשאני גמרתי שנתיים (כמושל) הוא הזמין אותי למסיבת פרידה. רצועת עזה שקטה לחלוטין. ילדים היו מתרוצצים לך בין הרגליים. אני בא אליו הביתה, 35 אורחים עזתיים, מנהיגים. הוגשה ארוחת ערב. אתה יודע, אם אתה מוזמן לזמן קצר זה קפה אבל עם השולחן נשבר מאוכל – למה אתה לא נשאר פה שנתיים? תראה אני לא פה קובע, הנוהג הוא שכל שנתיים מפקד מקבל תפקיד אחר. הוא אומר: אז תגיד לראש הממשלה שלך שיתנו לנו דרכונים ישראליים. אני אומר לו: אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? תגיד לראש הממשלה, שאם תצאו מפה – אנחנו מצטרפים לירדן. יהיו שתי מדינות, ירדן וישראל. אמרתי לו, תראה אני לא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה. אז הוא אומר: אז תוסיף לו, 'אנחנו ננצח אתכם במיטה'. אז היו לנו (תושבים ברצועה) 400 אלף, היום שני מיליון.

יצחק פונדק (ז"ל): ניצחו אותנו במיטה  (צילום: יזהר באר)

באראז מה הפתרון האפשרי שהיה, האופציה הירדנית?

פונדק:  אם היו מקבלים את ההצעה שלו היו שתי מדינות, אבל קרה לישראל אסון – הניצחון בששת הימים. נכנס ג'וק למפקדים שלנו. הם היו בטוחים שאף אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. אני אומר לך, בר-לב קנה סוס. אתה זוכר? היה עוד אחד שהתהלך עם כלב. היה שלישי, שבנה בירושלים מפקדה עם אריות (אלוף רחבעם זאבי). זה נכנס להם לראש. דרך אגב, במלחמת יוה"כ עזה לא ירתה כדור אחד.

באר:  אבל לבעיה הדמוגרפית היה פתרון? ניסיתם אז יישוב מחדש…

פונדק:  הם היו צריכים להיות במדינה השנייה, הפלסטינאית. הם רצו להצטרף לירדן.

באר:  אתם ניסיתם, בזמנו, יישוב מחדש לפליטים, זה היה יכול לעשות משהו, לטווח ארוך?

פונדק: התחלנו ליישב אותם. תראה, רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל אביב עם 80 אלף עזתים כל יום לעבודה. 200 אוטובוסים עמדו כל לילה ברצועת עזה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. איומה! שהרי גם כשאריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, לו הוא היה מנהל מו"מ עם הערבים מקודם והיה אומר להם: אני מוציא, אבל השלטון הצבאי – אצלנו, הם היו מסכימים. אבל הוא הוציא ולא דיבר איתם שום דבר.

באר: הוא עשה את זה באופן חד צדדי…

לא הולכים לשום מקום

בפרק השני בסדרה זו, "קזינו בעזה", סיפר יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה לכהונתו של פונדק, על פרויקט ניסיוני שניהל לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות יישובם מחדש. חזרתי אליו כדי לשאול אם הוא מאמין שהיה סיכוי אי פעם באמת לפתור את בעיית הפליטים העזתיים.

באר:  אתה חוזר ואומר, או ככה עולה מדבריך, שהעוצמה הזאת, של גודל האוכלוסיה והמצב הבלתי אפשרי, של אי קטן, מוגבל מאד בשטח, עם ריבוי אוכלוסין, שהנה פרצתם דרכים של 70 מטר, במחנות הפליטים, ותוך תקופה לא ארוכה החללים התמלאו כי האוכלוסיה גדלה…

עבאדי: נכון! כי מה שהיה צריך לעשות – ביוזמה מדינית ובכלים של מדינה – להמשיך את הפעילות הזאת… אבל לא קלטו את זה בארץ.

באר:  אבל יכול להיות שאין תרופה לעזה בעצם? שזאת האמת הקשה? אז היינו יכולים אולי לקיים סוג מסוים של נורמליזציה, עוד שנה-שנתיים – עשר שנים, אבל לאורך זמן?

עבאדי:  לא, אם נניח שהרעיון הזה של הוצאת הפליטים מהמחנות, שיקומם בתוך אזור הרצועה ובצפון סיני, בדומה למה שעשינו בהקמת פתחת רפיח, היו אנשים מתפרנסים. מחממות, מגידולי שדה, והם לא היו פליטים. הריכוז הזה, המסה הזאת על שטח קטנטן, תקשיב יזהר, שטח (מחנה הפליטים) שאטי הוא פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד. יש שם אוכלוסיה יותר מאשר במועצה האזורית עמק הירדן ובבית שאן גם יחד. די כבר!  אי אפשר ככה! הסיפור אחרי מלחמת ששת הימים, שאפשר לעשות להם טרנספרים – תאמין לי, כל מי שדיבר איתם וברצינות, ובדרך מתמשכת, הם אומרים: דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום! לא הולכים. רצועת עזה של חמאס היום, בלי מחנות הפליטים היתה נראית אחרת לגמרי.

יצחק (איני) עבאדי: כשחתול נדחק לפינה הוא שורט  (צילום: יזהר באר)

באר: האם אתה יכול לתמצת בקצרה מה היו לדעתך הטעויות של ישראל במשך השנים שנעשו ביחס לרצועה?

עבאדי:  עוד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים; פעולת עזה, פעולת חאן יונס ועזה ב' –  הפשיטות של הצנחנים לתוך גבול הרצועה, מה היתה מטרתן? מטרתן היתה להתסיס את תושבי המחנה אל מול נאצר ומצרים. איוולת! קשקוש! שלושת הפעולות האלה, כשפשטו על מחנות הפליטים, היו שטות. ככה יוצרים טריז בין הפליטים לבין נאצר?

אני אגיד משהו יותר מזה, והוא חמור, הרבה יותר ממה שהתכוונת בשאלה שלך. ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, לא השלימה עם קווי שביתת הנשק. בן גוריון לא יכול היה לבלוע אותם. תשים לב, אתה יכול להצביע לי על מקרה אחד, שצבא מצרי עבר את הגבול ועשה פעולה כלשהי בתוך שטח ישראל עד מלחמת ששת הימים? לא תצליח. לעומת זה, אתה זוכר, שכאשר אדם שרצה קידום בצבא הוא היה צריך לעמוד בכמה תנאים: פז"ם ("פרק זמן מינימאלי") – ברור! תקן – ברור! אבל גם: כמה פעמים עברת את הגבול. כל כמה שעברת בפעולות כאלה ואחרות את הגבול אתה הופך למוערך יותר. וכשאתה בודק ולומד לא היה כמו נאצר לאחר מלחמת השחרור, לעשות על מנת להרגיע את קו שביתת הנשק. אחרת, איך תסביר את הפעילות של מוסטפא חאפז (מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה)? איך תסביר את מה שנקרא: המחלקות הקלות, שהוא הקים? איך אתה תסביר את ההוראות הצבאיות של איסור התקרבות לקו הפסקת האש? מניעת מנות מזון מהפליטים שהתקרבו לכביש? ישראל לא רצתה בזה.

באר: בן גוריון רצה את עזה?

עבאדי: בעובדה, אני לא יודע אם תוכל למצוא עוד איש שעשה על מנת לסכל חדירות של פדאיון לתוך תחומי מדינת ישראל, כמו מוסטפא חאפז. והוא חוסל על ידינו (באמצעות מעטפת נפץ ב-1956).

באר:  למה חיסלנו אותו?

עבאדי:  כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. נורא פשוט…

באר:  זו הערכה שלך?

עבאדי:  לא, אני מציע שתקרא את הספר "מצרים 1950-1953", שכולו מבוסס על הווקע אלפלסטיניה. תבדוק. הוא מדויק.

באר:  אני האזנתי להרצאה שלך משנת 1972. אתה מדבר (בקלטת) לפני אורחים שלך מהתנועה הקיבוצית ואתה אומר שם בין השאר, וזה בלט לאוזן שלי: אני מקבל אתכם כאן מתוך הנחה שאנחנו שותפים לרצון שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל…

עבאדי:  ברור! (צוחק)…  תראה, חלק בלתי נפרד! ולא סתם – אלא ריביירה ישראלית תהיה שם (בפתחת רפיח). הוקם משרד, שנקרא " יונה פייטלזון", והשקיעו בו המון כסף, והיו לו סמלים ופלקטים. רק שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו: מה עושים עם מיליון וחצי איש? (מגחך)

באר:  למה השאלה הזאת לא נשאלה?

עבאדי:  יזהר… (צוחק).. תשמע, היה איש שנקרא רבינוביץ, שהיה אחראי על בניה כפרית. היינו בידידות גדולה והוא אמר לי: קח אותי יום אחד לתעלה! ברור, הוא היה כל כך נחמד. נסענו לתעלה ועשינו את כל קו בר-לב. היו שם מעוזים ותעוזים, אתה זוכר…  והיו מגדלים של 40 מטר גובה (לתצפית). אנחנו עולים על מגדל כזה, והוא מתנדנד, והוא אומר לי: אתה רואה את מה שאני רואה? מה אתה רואה? אני שואל. שחור משחור – תסתכל, שתי ארמיות פרושות מהתעלה ועד האופק. וכל התעלה זה 80 מטר רוחב… מה יקרה אם יקומו וילכו?

אתה יודע מה אמרתי לו?

 שינסו! זה מעבר מים, מכשול, שלא ניתן לחציה. ואם הם ינסו – אנחנו גם נדליק את התעלה!

 רק הטמבל הזה, כמוני, לא שאל: איפה מיכל הדלק? (צוחק).. איפה מיכל הדלק?

 אז אמרנו … מה, לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית? גם את זה אמרנו. אז מה אם אמרנו? תראה, זה האופוריה זה הטירוף. זה הטירוף, זאת האופוריה וזה הריחוף. אותו דבר,  מעצמה שנייה, שלישית… אההה… אתה לא זוכר? תוך שעתיים אנחנו בבגדד ובאותו זמן גם בקהיר וגם בדמשק וגם בטריפולי… זה הטירוף…

באר:  כשאתה היית עד או נוכח או שותף בפגישות של הפיקוד הבכיר האם היה אז קול אחר? קול שהתריע, שהיה רענן במחשבתו שרואה למרחקים, מה שאחרים לא ראו?

עבאדי:  לא! לא! בחיי שלא. להפך, הרי אלו הדיונים שהיו עד מלחמת יום הכיפורים:  תוך שעתיים… ככה,  יש לנו רק בעיה אחת – איך החי"רי בירי ידביק את קצב השריון. תוך שעתיים…  כי עד מלחמת יום הכיפורים, באף מלחמה הם לא נשארו, הם פשטו את הנעלים וברחו. במלחמת יום הכיפורים זאת היתה ההפתעה – הם לא בורחים.

באר:  בטוב בעולמות האפשריים, אם ישראל לא היתה עושה שום טעות, מהטעויות שאתה חושב שהיא עשתה לאורך השנים ביחסה לרצועת עזה, לאיזה מצב היינו יכולים להגיע?

עבאדי:  תראה, אני לא אדון ולא אשפוט אם היה צריך לתת לערפאת להגיע לרצועה או לא, אבל בכל מקרה, לא היה קם הארגון הזה שנקרא חמאס – האחים המוסלמים.

באר:  למה?

עבאדי:  כי הוא נבנה על מצוקה. תמיד, בכל מקום. במצרים, מקום לידתו ובכל מקום אחר – על מצוקה. במקום שאין מצוקה – לא. ברמאללה אין אחים מוסלמי – אין חמאס. באל בירה –  אין. בירושלים המזרחית – אין. בכפרים – יש. במקום של סגר וגדר – יש.

 תראה, נכון שברקע הם מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל. כולם. אבל, כל זמן שזה לא אפשרי אז צריך להפוך אחרים. כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו אז צריך להפוך את החיים לאפשריים. זה, אגב, דומה מאד לטעויות שנעשות היום. תשמע, בעל חיים, כמו חתול, כשאתה מביא אותו לפינה הוא בורח. כשהוא נקלע לפינה ורואה שאין לו לאן ללכת, אם אתה תתקרב אליו, בלית ברירה הוא יקום וישרוט אותך. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אותו דבר…  החוש החייתי הזה. כשאין מה להפסיד הפסדת את המערכה.

באר:  היום, כשאתה מגייס את כל ידיעותיך וניסיונך, האם אתה חושב שבנקיטת מדיניות אחרת או אסטרטגיה אחרת, או אסטרטגיות אחרות ממאשר ננקטו ניתן היה להגיע לתוצאות אחרות לגמרי בקשר לעזה ולאפשר סוג של נורמליזציה?

עבאדי:  כן. תראה, צריך לזכור שהתשובה לא יכולה להיות נכונה לגבי שני מצבים שעברו על רצועת עזה: שלב שהיתה נתונה לשלטון של אש"פ, חילוני לאומי – זה עולם אחר לגמרי, לעומת מצב שהיא נשלטת ע"י תנועה דתית אסלאמית. זה שני עולמות שונים.  אבל בכל מקרה אני מאמין, כי לא אני אומר את זה, הם אמרו את זה – לא רק אש"פ בדמות הגעתו של ערפאת לישראל, אלא גם א-זהר, בפגישה שלו עם רבין אמר לו: אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן – להסדרים שאין בהם "סולח", שאין בהם פיוס, אלא רק "סלאם" – שלום. בתנאים אחרים. בנוסחאות אחרות… תראה, היינו יכולנו להגיע עם הפלסטינים, הן ברצועה והן בגדה המערבית למצבים הרבה יותר סימפטיים, הרבה יותר אפשריים, מבחינת החיים, אם היינו נוקטים במדיניות אחרת לאורך הדרך, שביסודה היא דבר אחד: חיה ותן לחיות גם לאחר! כאשר רצינו את הכל יצרנו מצב בלתי פתיר.

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה"ל.

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות.

באר:  אז בוא נשאל את השאלה, אם לא יהיה פתרון לעזה בעשר השנים הקרובות, מה הסצנריו האפשרי?

שגב: המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי…

באר:  מה יקרה, מה אתה צופה, בתור מי שמכיר את פני הדברים?

שגב:  אם מצרים כעת תכנס, מה שעכשיו קורה, אז היא תביא שיפור. היא תביא דלק, היא תביא חשמל – החשמל והדלק במצרים הם 10% ממה שעולה בישראל. והיא יכולה להביא כל החומרים וכל האוכל והיא תחזיק את המצב, כמו במצרים. אתה יודע, במצרים, נסעת לבקר במצרים? אנשים גרים בבית קברות – מיליון וחצי אנשים...

באר:  ואם לא יסתייע?

שגב:  אם לא יסתייע יהיה שם פיצוץ. לא של חומר נפץ –  יהיה פתאום כולירה, שפעת, כל מיני מחלות…

באר:  וסצנריו שהעזתים פשוט מתוך יאוש צועדים לגדרות?

שגב: זה המודל שאמרתי לך, כשהגעתי לעזה… אני ראיתי מיליונים בטהרן – אני הלכתי ביניהם. אני נראיתי כמו פרסי, דיברתי פרסית, לא עמדתי מנגד. בתוך הערמה הייתי. זה יכול לקרות. לישראל יש כוח צבאי – היא יכולה לירות. היא יכולה אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים – הם קודם בטח ישלחו ילדים וילדות. זו בעיה… בגלל זה אני גם שמח לדבר איתך. כי אם היום אנשים היו לא רק בפתרונות של הליכוד, אלה הקלים, של "יד קשה – נעשה יותר קשה", אלא אומרים: בואו נחשוב, הומניטארית, מה לעשות…

יצחק שגב: יכול להיות כאן גן עדן עלי אדמות (צילום יזהר באר)

באר:  זה יהיה נכון, לדעתך, להגדיר את הבעיה מספר אחת בעצם בתודעה של המנהיגות? שאין הבנה ואין רצון פוליטי, שיש פחד?

שגב:  אני רואה את זה אחרת, כבר משנת 1980 – כשהייתי בממשל הזמנתי את רפול, את דן שומרון, את כל המפקדים לראות את הממשל. כי מה היה, עד אז הייתי חייל ומ"פ ב(גדוד) 202, בסמוע, בקלקיליה,ירינו, אף פעם לא התעסקתי עם הבעיה הפלסטינאית. פתאום אני בא לשם ואני רואה 4 חברי פרלמנט, 8 חברי סנאט, עמך – יש פלסטינאים. כל הגישה שלי השתנתה בעקבות הלימודים והמעבר הלא-רצוני לממשל הצבאי. ואז היה ברור לי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. כשאתה מדבר איתי על עזה זה פתרון חלקי, אבל בעקרון צריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. אם אפשר בחלקים, אז בחלקים.

באר: היום יש פרטנר בצד השני לפתרון פוליטי?

שגב:  היום זה יותר קשה משתי סיבות. סיבה אחת, בגלל מה שקורה בכל המזה"ת, שכל המזה"ת בוער. סיבה שנייה זה בגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הזה, סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק. כי יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות. אז איראן לא תבוא אז רק  50 יבואו. 50 יתייצבו בגוש, של הסכם כזה, מלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם כזה או אחר, להתחיל בהר הבית, בגבולות של המדינה הפלסטינאית… וזה אפשרי. אפשרי. תבין, אם זה יקרה, ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. תראה, אני עובד עם סין, עם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת. זו התפיסה שלי…

באר: מבין הממונים עליך, בדרג המדיני והצבאי האם היה מישהו שהבין מה מתרחש ומה עומד להתרחש?

שגב: …הייתי תחת דיין, קרוב. הייתי תחת פרס, קרוב. הייתי עם עזר וייצמן כמעט שנתיים – שלושתם היתה להם הבנה מלאה. אולי גם בגלל שתפיסת העולם שלהם תאמה את התפיסה שלי.

באר:  למרות שהם לא היו אוריינטליסטיים ובלי רקע אקדמי…

שגב:  הם הבינו את עזה כפצצה דמוגרפית, הם הבינו את האיום, הם הבינו שכדי לטפל במסה כזאת של אוכלוסיה צריך לסדר להם עבודה, צריך לתת להם כבוד, צריך לתת להם פתרון מדיני… ולא להגיד שלוחצים שתהיה הגירה, כשאי אפשר להגר. אחרי זה, אריק שרון היה מנהיג צבאי ענק, אני הייתי תחת פיקודו, אבל ברגע שהוא נהיה שר ביטחון, הוא, לפחות בהתחלה, דגל בקו הזה של סיפוח כל השטחים. רק אחרי זה הוא שינה ופתאום קם ועזב את כל עזה.

אי של עניות ויאוש

בסוף הדרך הגעתי אל האלוף בדימוס שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ"ן לשעבר. גם גזית, חזה בדייקנות את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה ונותר פסימי:

גזית: עזה היום היא מציאות של אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.

באר: האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  הנקודה המכרעת היא 2005. כשאנחנו, כביכול, ביצענו התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. וזה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי, אם אתה רוצה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל.

שלמה גזית: אי של עניות  (צילום: יזהר באר)

באר:  מה שאתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו"ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. והמצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו"מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.

באר:  סאדאת לא רצה…

גזית:  בגין לא רצה! סאדאת גם לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה וזה כולל, שאתה חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.

באר:  זאת אומרת, אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, ואנחנו רואים שעזה היא קוץ בבשרה של ישראל וכאילו בעיה בלתי פתירה, האם בכלל היה אפשר לטפל בזה אי פעם או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  אני לא חושב שעזה היא סיפור אבוד. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.

היום יש מציאות שהיא מאד מציקה ואני לא יודע איך היא תתפתח. והיא לא רק אם יהיה "צוק איתן 2". זה חשוב, אבל זה לא יפתור את הבעיה של מה אתה עושה עם 360 קמ"ר ושני מיליון איש.

… אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו…  ב-1987, הופיע באוניברסיטת ת"א פרופ' ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה, שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

באר:  ואיך אתה מסביר לימים את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בכ"ז בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו..

גזית:  עברו 20 שנה – אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד, זהו תאכלו את זה… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי ונוצרו הלחצים…

באר:  לימים התקרבת למחוזות השמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי… בוא נלך בגדול – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון, נעלה את כל היהודים, מכל העולם, נוכל לשרוד במזה"ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה. הם אינם רוצים את הפתרון, עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אם אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה יווצרו נתונים שלא רק יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…

באר:  האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל. והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…

באר:  מה יקרה?

גזית:  לא יודע!

באר:  אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות…

גזית:  לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ"כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…

סיכום: לזכור את הלקח המשטרתי הישן

בפרק זה שמענו את תחזיותיהם של ארבעה מבכירי הממשל הצבאי, שמכירים מקרוב את הסוגיה העזתית. כולם צפו, במידה כזו או אחרת, את שמתרחש לנגד עינינו ברצועה בימים אלה – משבר כלכלי, הומניטארי וסביבתי הולך ומחריף, צעדות המוניות לעבר הגדר וניסיונות לחצות אותה, פאניקה אזרחית, מעשים נואשים של יחידים שכמוהם כהתאבדות, הסלמה לקראת עימות צבאי נוסף, ונדמה שאין אור בקצה המנהרה.

כל המומחים שדיברו בסדרה על עזה מדגישים את הקשר בין המצוקה הכלכלית והפוליטית – בהעדר אופק מדיני ובהעדר תשתית כלכלית לבין היאוש וההקצנה. כולם גם מסכימים כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות, אם תינקט מדיניות שונה.

אבל בצמרת המדינית והצבאית בישראל מתווכחים עדיין אם בעזה שורר "משבר הומניטארי" (כפי שטוען מתאם פעולות הממשלה בשטחים) או רק "מצב קשה" (כפי שגורס שר הביטחון) ועוסקים בפנטזיות פרועות על הכרעת החמאס. הצעות להרפיית הלחץ הכלכלי ולהקלת המצור הישראלי, כולל מצד בכירים בליכוד – נעצרים בחלונות הגבוהים. על פי ההיגיון הפשוט, ללא שינוי במדיניות הישראלית כלפי הרצועה – ללא הסרת המצור וללא אופק מדיני – אנו צפויים לימים קשים מאלה בקשר הנראה כבלתי ניתן להתרה בין מדינת ישראל ורצועת עזה. ובמצב כזה, כאשר שני מיליון איש נדחקים אל הקצה, ראוי לשוב ולהידרש להבחנתו של ההוגה הבריטי ב.ה. לידל-הארט, במסתו הידועה "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?":

"… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו 'פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה.' דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר."

נראה כי הפורץ של לידל-הארט והחתול השורט של איני עבאדי כבר נדחקו על ידינו אל הפינה. בזמן הקרוב יתברר אם נשכיל לתת להם מוצא או נהדק את החבל הגורדי הקושר אותנו זה לזה בעבותות טבולות בדם.

לקריאה נוספת:

להאזנה דרך האתר:

 

 

[פרות קדושות] פרק 28. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ז': האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה

סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת.

המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. הפרק השביעי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", עוסק בפרשה אחת, לא ידועה, שבנסיבות אחרות היתה יכולה אולי לשנות את טיב היחסים בין ישראל ושכנתה הקטנה מדרום. יותר מ-20 שנים לפני שאריאל שרון ביצע את ההתנתקות מרצועת עזה, גיבש מושל עזה באותה עת, יצחק שגב, תכנית ליציאה מיידית מהרצועה בעקבות נתונים שאסף על הקטסטרופה הצפויה מהמשך השליטה בה. זאת היתה תכנית נועזת מדי לזמנה, כמסתבר, ועל מסע הנקמה הלא ייאמן במושל שחשב מחוץ לקופסה נשמע כאן מפיו.

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונה ראשית:

רפול. פסל: יאשה שפירא

לקריאה נוספת:

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב"הארץ", 15.3.2018

לצפייה נוספת:

יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א'

תמלול "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ז' :

האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה: סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת

16 במרץ 2018

מאת: יזהר באר

הקדמה

המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. ההתנגדות של הדרג הפוליטי לקריאת אנשי המקצוע להקל את המצור על הרצועה, לפני שיהיה מאוחר מדי, דומה בעיוורונה ובכסילותה לתפישות מרכזיות בנוגע לעתיד הרצועה שרווחו מיום כיבושה, ביוני 1967.

נשמע אולי מוזר היום, אבל במשך 30 השנים הראשונות לכיבוש השטחים, שרר בקרב מקבלי ההחלטות קונצנזוס, שבכל תרחיש אפשרי עזה צריכה להישאר בידי ישראל.

עם סיומה של מלחמת ששת הימים החלו דיונים אינטנסיביים במערכת הפוליטית והצבאית על עתיד השטחים שנכבשו בידי ישראל. המטכ"ל, בראשותו של הרמטכ"ל יצחק רבין, התכנס לאחר המלחמה פעמיים לדיון על עתיד השטחים. הדיון, שכותרתו היתה הגבולות האפשריים של מדינת ישראל לאור צרכי הביטחון , סווג "סודי ביותר". עיון בפרוטוקול הדיון (שהצנזורה מחקה את מחציתו), מלמד כי הצבא חשש מתפוח האדמה הלוהט הזה ולפיכך סוכם מראש כי הדיון הזה יסתיים ללא סיכום. איש לא שיער אז כי "הלא סיכום" הזה יימשך שנים כה רבות.

חודש לאחר תום המלחמה הגיש משרד החוץ  מסמך שסווג אף הוא "סודי ביותר", המנתח את יתרונותיהן וחסרונותיהן של שבע אפשרויות לעתיד הגדה והרצועה, החל מסיפוחן לישראל וכלה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לגבי עתידה של עזה נקבע כי כל פתרון לגבי הרצועה ויהא תוכנו אשר יהא, יצריך העברת רוב אוכלוסיית הפליטים מהרצועה למקומות אחרים וסיפוחה לישראל.

בשלושת העשורים הראשונים לכיבוש הרצועה איש ממלאי התפקידים הבכירים בממשל לא העז להציע לדרג המדיני לוותר על השליטה הישראלית המלאה על רצועת עזה.

למעט יוצא מהכלל אחד, ועל מה שקרה לו, בעקבות התכנית שהציע, נשמע כאן.

גדול הלוחמים הוא גם גדול השקרנים

תא"ל (מיל.) יצחק שגב, שהיה נספח צה"ל האחרון בטהרן, מונה למושל עזה ב-1979. תוך חצי שנה הוא הגיע למסקנה שהמשך השליטה על עזה יביא לקטסטרופה והגיש לדרג המדיני מסמך מבשר רעות, שכותרתו "עזה בשנת 2000", ובו המליץ על התנתקות מיידית מהרצועה. עד מהרה גילה שגב, שהקדים את זמנו, וכי דור שלם יחלוף בטרם תבשיל התודעה, ששום דבר טוב לא יצמח מהמשך השליטה על היורה הרותחת הזאת.

שגב מספר כי משהגיע לעזה מצא את קציני הממשל עובדים מסביב לשעון, אך רק בעניינים השוטפים, ולא התעסקו בהערכות על הצפוי להתרחש ברצועה בשנים הבאות.

יצחק שגב, צילום: יזהר באר

שגב:  ואז כשזה נגמר (באיראן)  עזר (וייצמן, שר הביטחון) קורא לי ואומר לי: חביבי, דיין ופרס אמרו לי שאתה האיש הכי מתאים, אני ממנה אותך למפקד חבל עזה. אתה תעשה מה שאתה רוצה, אבל כל חודש תגיד לי מה עשית, כדי שלא יתקעו לך סכין בגב. למה אני אומר לך את זה, כי עזר היה ליכודניק, אבל הוא החליט לאמץ את הדרך של דיין ופרס לגבי טיפול בשטחים. זאת אומרת, יש אור בקצה המנהרה; כבוד ועבודה. שרון כשר ביטחון ורפול כרמטכ"ל לא פעלו על פי עקרונות אלה.

הלכתי לרפול (הרמטכ"ל), והוא אומר לי: אתה לא תלך לעזה. אתה איש מוכשר. אם אתה הולך לטפל בערבים אתה תקדם את הערבים. אני ממנה אותך היום אצלי בלשכה, אתה עוזר שלי. אמרתי לו: רפול, שמע, לך לעזר! לא רציתי להיות בלשכה. רציתי להיות בתפקיד שבו אוכל לבטא את היכולות שלי, אחרי שהשקיעו בי לימודים; מזרח תיכון, ערבית, תואר ראשון, תואר שני …

אני מגיע לעזה, לומד את העניין … עשיתי ישיבה, אמרתי להם: רבותי, כל אחד יכין לי תכנית ל-85',90', 95', 2000. והם עבדו על זה. מה שאני רוצה להגיד לך, שניהלנו את העניינים מצוין. היו בערך 12 אירועים בשנה. קשים. רימון. הקשה ביותר היה ששתי בחורות מכיסופים נהרגו; השליכו להם רימון לתוך מכונית. אבל הסך הכול בשליטה על הרצועה היה מצוין. עבדו איזה 100 אלף עזתים בישראל ו- 100 אלף עבדו ברצועה בשביל ישראל. והיה פרוספריטי, שלא היה כזה. אלה היו הימים הכי טובים. כי רצפים וטייחים קיבלו משכורות עתק.

אחרי חצי שנה עבודה כל קמ"ט מסר את התחזית שלו ואני לקחתי את זה על עצמי, וחשכו עיני: ראיתי פתאום איזה ריבוי טבעי יש שם. בעזה משפחה זה 8 ילדים בממוצע ואת כל זה מדינת ישראל לוקחת על עצמה לעשות להם חינוך, בריאות, סעד… עם סיוע של אונרו"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם), אבל בכל שנה החלק של ישראל בתקציב גדל. וזה הביא אותי למצב שישבתי וניסחתי מכתב לשר הביטחון…

באר:  אנחנו מדברים כבר אחרי שכבר הסתיימה הנסיגה מסיני לגמרי? 79' אנחנו כבר בחוץ…

שגב: כן. אני עוד החזרתי את סיני… ניסחתי מכתב ובמכתב הסברתי את הרבייה הטבעית והסברתי את האג'נדה של ההוצאות והעברתי את זה לאלוף פיקוד דרום, דן שומרון, שהיה גם חבר אישי שלי, ולעזר וייצמן. וייצמן קרא לי – אני הייתי בטוח שאני אקבל שטיפה – אבל לא היה איכפת לי. אמרתי: זו עמדתי! – עזר וייצמן אומר לי: שמע, זאת תכנית יוצאת מהכלל!

באר:  מה היה במכתב, בתכנית?

שגב:  להתנתק מעזה. להתנתק בשלבים, בחצי שלבים. אבל רפול ביקש למחוק את זה. לזרוק…

באר:  אבל אם עזר נותן לך את האור הירוק?

שגב:  אז תשמע, אני הייתי בידידות גדולה מאד עם דיין, שהיה שר חוץ. הראיתי לדיין ודיין גם אמר שזה רעיון טוב. לא עוברים שבוע-שבועיים ועזר ודיין מתפטרים, אחד אחרי השני. כפי שאתה זוכר היה אז דיון על האוטונומיה. בדיון דיין ועזר אמרו שתהיה קודם אוטונומיה ואח"כ מדינה פלסטינית עצמאית ובגין לא הסכים ולכן הוא מינה את בורג, שיוביל אוטונומיה שאחריה סיפוח למדינת ישראל. ביום שעזר מינה את בורג הם התפטרו.

עד אז רפול לא בא לשטחים פעם אחת. לא בא – כי זה היה ההסכם שלו עם עזר.

באר: מה זאת אומרת ההסכם שלו עם עזר? עזר היה מעוניין שהוא לא יבוא? 

שגב: עזר לא רצה שהוא יבוא כי הוא ידע את הדעות שלו.

רא"ל רפאל איתן (רפול): האדמו"ר והחסידים (ויקישיתוף)

ואז יום או יומיים אחרי שעזר התפטר רפול קורא לפואד, שהיה מפקד יהודה ושומרון, לדני מט ולי ואומר: רבותי, עזר הלך ואני מעביר עכשיו את השטחים אלי.  

ישבתי מולו – היינו חברים – ואמרתי לו: רפול, זה לא התחום שלך. אני פניתי לדרג המדיני. אתה רמטכ"ל. אם שר הביטחון הלך זו אחריות של סגן שר הביטחון, כי זה כפוף לדרג המדיני. אז הוא אמר לי: שגב אם אתה לא תציית לי אני אחנוק אותך. ככה במילים האלה.

באר:  הייתם מנוגדים מבחינת תפיסת העולם לגבי השטחים?

שגב:  התפיסה של רפול הייתה כמו של כהנא – כל שטח צריך לספח.

באר:  אז איך הייתם חברים אישיים?

שגב:  כי זה אף פעם לא עלה… אני חוזר לעזה מגיע לי טלפון מהלשכה, שרפול מגיע מחר. ביקור ראשון. היו לי איזה חמישה אלופי משנה, סגני אלופים, דן שומרון בא, גדעון עזרא, שהיה מפקד השב"כ, בא, היה איזה פורום של 50 איש. והכנתי לו מצגת והוא התיישב. אמרתי לו וולקאם! אמרתי, הממשל הצבאי, יש לו הישגים, שיקום פליטים, הנה חקלאות… אני לא מספיק לגמור 5–7 דקות והוא אומר לי: שב! וליד כל הפורום הוא קם ואמר: תפסיקו לבלבל לי במוח על שיקום פליטים, ועל סיוע וסעד וכל זה, כל הערבים בעזה, ברמאללה ובסכנין הם אותו דבר ואת כולם צריך להרוג.

קמתי ואמרתי לו: הרמטכ"ל אתה אומר דברים שלא בסמכותך ולא באחריותך.

הוא אמר: שב ושתוק!

 הוא רמטכ"ל, ישבתי. והוא אמר מה שאמר והסתלק. בערב הוא צלצל לדן שומרון ואמר לו – דני סיפר לי – תגרש את שגב עוד היום. דן שומרון אומר לו: אני לא מסלק אותו, אני תומך בעמדותיו. ואחר כך היו בין דן שומרון ובינו עימותים, שאתה לא יכול להאמין, ובין היתר רפול שם חוליית האזנה לדן שומרון על הגג של הפיקוד.

באר:  לשם מה?

שגב:  כדי לשמוע את השיחות שלו. את הכול…

שגב:  תראה, אני רוצה שתבין, כשאתה שומע ממני ביקורת על רפול אז אני לא מערער על זה שהוא גדול הלוחמים של צה"ל. אני מקבל את זה. הייתי איתו במלחמות, הייתי איתו באיזה 6 -7 פעולות תגמול – אני אומר לך שהוא אחד מגדולי הלוחמים. אני רק אומר לך, שכמצטבר מהשנים שהייתי איתו, יותר מעשר, הוא אחד השקרנים הכי גדולים במדינה ואחד מגדולי מעלילי העלילות.

באר:  קומבינציה מעניינת…

שגב:  אמרתי את זה בכל פורום. זה לא יפה לדבר על אנשים שמתו, אבל לך אני אומר…

מי זרק את הרימון על הג'יפ?

באר:  רגע, בתקופה הזו, מי מחליף את עזר כשר הביטחון?

שגב:  אף אחד. ציפורי (סגן שר הביטחון) ניסה לתפוס סמכות, ובגין נהיה ממלא מקום.

באר:  ורפול בעצם תיפקד כשר הביטחון בפועל?

שגב:  כן. ויום אחד אני מקבל מכתב שאני מוזמן לשר הביטחון על תקן שאני בוגד – מציע להחזיר את עזה. שתיים, שעשיתי הרבה פעולות של מסירת עזה למקומיים, כלומר מנהל עצמי. שלוש, שלא ביצעתי פקודות. שלושה סעיפים.

אני בא ללשכה של בגין, יושבים ארנס, ציפורי, רפול, דן שומרון ופרויקה פורן (המזכיר הצבאי של רוה"מ). ובגין אומר לי: תא"ל שגב, נכבדי, הרמטכ"ל, גדול לוחמי ישראל, שמימי בר-כוכבא לא היה לנו כמותו, הודיעני שאתה לא מבצע את פקודותיו וגם שאתה הצעת להחזיר את חבל עזה. אני רואה את העניין שלא ביצעת את פקודותיו בחומרה רבה, ואם זה אכן יסתבר כנכון אני אצטרך להדיח אותך. אני שותק. הוא שואל: למה אתה שותק? אני אומר: תראה, הרמטכ"ל יושב כאן. אתה מבקש ממני לדבר על הרמטכ"ל, אני תת אלוף.

ובכן, אני פוקד עליך! אז אמרתי לו: תשמע, הרמטכ"ל נתן לי פקודות בלתי חוקיות, בלתי מוסריות, ולא בתחום אחריותו ואכן לא ביצעתי אותן. והוא אומר: שומו שמים! בוא נתחיל עם עניין הפקודות.

והפקודה המשונה הייתה שרפול צלצל אלי ואמר לי לעצור את כל ה-100 אלף פועלים שיוצאים מעזה. אמרתי לו: רפול, אני לא מבצע את הפקודה הזו כי היא לא בתחום אחריותך. פקודה כזאת אני צריך לקבל משר הביטחון. ואז פרויקה מתפרץ ואומר: אדוני רוה"מ, אתה לא אישרת את הפקודה הזאת.

ואז מגיעים לפקודה השנייה,  זרקו רימון על ג'יפ שנסע בג'בליה. אני הייתי במקום והעסק לא נראה לי. לא נראה לי. ואז הגיע דני מט בשם רפול ואמר לי: תהרוס 13 בתים פה!

 אמרתי לו: דני, עד שאני לא לומד את הנושא הזה אני לא הורס אף בית. תפקידי היה להגן על האוכלוסייה. כל היתר היו זאבים טורפים שהיו צריכים להרוס ולהרוג. אני היחיד שקיבלתי משכורת להגן על האוכלוסייה. אני הבנתי את התפקיד שלי. אחרי זה, כשעשיתי חקירה התברר שאיש מילואים שרצה לקנות ג'יפ חדש אז הוא זרק את הרימון על הג'יפ שלו.

באר:  ג'יפ ריק?

שגב:  כן! אתה מבין? אז פרויקה שוב מתפרץ ואומר: אדוני רוה"מ, אתה לא אישרת להרוס את 13 הבתים.

באר:  זה באמת הגיע לשולחנו של בגין העניין הזה?

שגב:  כן! הוא פנה לבגין ולמרות שבגין לא נתן לו אישור הוא צלצל אלי שאני אבצע.

באר:  הוא העלים ממך שהוא פנה לבגין ובגין סירב?

שגב:  כן! ואז בגין אמר: תת אלוף שגב ביצע את מדיניות הממשלה ברוחה ובלשונה. בעניין הפקודות.

אז היה רגע קשה מאד, כשהוא אמר לי: תסלח לי, שגב, אני לא יכול למצות את כל הדיון היום – הוא היה חולה אז. נמשיך את זה…. אחרי שבועיים הוא קרא לי שוב ושמע את כל הטענות שלי, על מנהל עצמי, ושפיטרתי את כל הישראלים והכנסתי מקומיים, ואמר: אני לא יודע מה אתם רוצים, זה בדיוק מה שאני התכוונתי במילה אוטונומיה.

ואז הגיע הקטע האחרון, שאני הצעתי להחזיר את חבל עזה. ואז בגין אמר לי:

תא"ל שגב נכבדי, חבל עזה הוא חבל מחבלי ארץ ישראל. בשום אופן לא נחזיר אותו. לצערי אני לא יכול לספח אותו בימי חיי אך בעתיד הוא יסופח גם יסופח. הייתה לך זכות לכתוב את זה פעם אחת, אבל יותר אל תעלה את זה על דל שפתותיך!

 זה היה ברור, הדרג המדיני אומר לי: נגמר העסק!

אני יוצא, בגין בקושי הלך, הוא קם ואומר לי ליד הדלת: שגב, אני אשמור עליך. כי הוא הבין מה יקרה. ואני אומר לך, הוא שמר עלי בצורה שאתה לא יכול להאמין, בימים שהוא נתן לרפול את הכול כי הוא ראה ברפול גיבור אגדתי.

האוסף הארכיאולוגי, המאהבת ושוד הפטריארך

ואז בא השלב השני. פתאום אני רואה חוליה של מצ"ח שבאה לעזה לבדוק את קרן המפקד.

באר:  מה הייתה המטרה, לחפש אותך?

שגב:  לחפש אותי! זה היה חיפוש אחד, אח"כ – מאהבת, אח"כ – פתאום אוסף ארכיאולוגי, הגיעו אלי קציני מצ"ח הביתה…

באר:  רגע, זה הכול עבודה של רפול? הוא חבר שלך?

שגב:  נגמרה החברות. אני הפכתי לבוגד בעיניו. זה שהוא שקרן ומעליל עלילות אני לא לוקח את זה מהמודל שלי. אני אתן לך את זה על 10 מודלים;  על דן שומרון על מתן (וילנאי), על אהוד ברק, על מי שאתה רוצה. רפול ראה בנו, שהוא האדמו"ר ואנחנו החסידים. ואם מישהו ניסה ללכת לדרך עצמאית או למחשבה עצמאית הוא קצץ אותו.

ואז, יום אחד, חודש אחרי זה בערך, מצלצל אלי פרויקה: ראש הממשלה מבקש שתבוא בשמונה בבוקר. בגין אומר לי: תא"ל שגב נכבדי, שמרתי עליך מכל משמר, אבל היום אני חייב להדיח אותך. אני צוחק ושואל אותו מה קרה? הוא אומר: הרמטכ"ל היה אצלי אתמול, עם דני מט, ושניהם הודיעו לי כי אתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.

באר:  זה אומר פרויקה או בגין?

שגב: בגין! אתה מבין, תא"ל בצבא יושב מול ראש ממשלת ישראל, שאומר לי שאני שדדתי את הפטריארך הארמני…

באר:  ואיך הם הגיעו לזה? מה לך ולפטריאך?

שגב: חכה ותשמע. ואז אני אומר לו: אדוני ראש הממשלה, כמה אתה רוצה לקרן ליבי כדי לסגור את העניין?

אז הוא אומר לי: שגב, אני מדבר איתך על עניין כזה רציני ואתה מתלוצץ?

אמרתי לו, תשמע, אני עשר שנים לא ראיתי את הפטריארך הארמני. זה בדיוק תרגיל רפולי אמיתי. הוא ניסה שאתה תדיח אותי – לא הדחת אותי. הוא שלח לי חוקרים מכל הכיוונים ואז הוא עובר לשיטת העלילה.

כמובן שחקרו, אני לא פגשתי את הפטריארך הארמני. זה היה סוג מהעלילות של רפול. לדן שומרון הוא הדביק שהוא הומו, למישהו אחר הוא עשה עלילה אחרת, לי הוא עשה את העלילה הזאת.

לתומי חשבתי שהעניין נגמר אחרי שהייתי אצל רוה"מ. עובר חודש, וזה הדבר הכי מכעיס שקרה לי בחיי,  מגיע אלי הביתה ביום שישי בערב זאב שיף (הפרשן הצבאי של "הארץ"). מעולם לא הדלפתי לו, מעולם לא היינו חברים, הכרנו אחד את השני, בכבוד הדדי. דופק בדלת ואומר לי: תשמע שגב, עיתון הארץ עומד לפרסם מחר בכותרת ראשית שאתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.

אני מסתכל עליו ואמר לו שהעניין הזה כבר לובן. אין לזה שום רגליים. ציפורי היה בפגישה, תשאל את ציפורי. והוא צלצל מהבית לציפורי וציפורי אמר לו: מי אמר לך את זה, רפול? תדע לך שזאת עלילת דם, אל תפרסם את זה!

זאת הייתה נקודת מפנה של חיי. עיתונאי שמת לקבל סקופ בא אלי הביתה לאמת אותו. הרמטכ"ל שאני הלכתי איתו למלחמות ולפעולות תגמול מעליל עלילה, בגלל שאני חשבתי אחרת ממנו. ואז החלטתי שמהיום הזה עד אחרית הימים אני לא מדבר עם רפול. אם הוא היה מסוגל להגיע לשפל כזה. וכך היה…

 כשסיימתי את התפקיד בעזה רפול קרא לי והראה לי את המינוי שלי, שהוא רצה למנות אותי כראש אג"ת (אגף תכנון), קרע אותו ואמר לי: אני מבקש שתסתלק לי מהעיניים, אתה משפיע לרעה על קציני צה"ל. אני שולח אותך לאוניברסיטת קולומביה. צא לי מהעיניים! בדרך הוא עוד לקח אותי לאריק שרון, עכשיו הוא כבר שר הביטחון, ואומר לו: שגב, הבוגד שגדל אצלנו בצנחנים מחזיר את עזה!

באר:  וכל העליהום עליך זה בגלל המסמך "עזה בשנת 2000"?

שגב:  בוודאי!

אפילוג

למעלה מעשרים שנה לאחר האירועים המתוארים, נסגר מעגל. רפול שלח את סגנו לשעבר פיחוטקה לשגב כדי לגשש אפשרות לפיוס. פיחוטקה הציע שרפול יתנצל בפני שגב שיקבל מצדו את ההתנצלות ויסלח לו, ובכך תגיע הפרשה לכלל סיום. שגב הסכים לקבל את ההתנצלות. רפול הגיע לביתו להתנצל והם קבעו להיפגש לאחר מכן עם בנות זוגן לארוחה משותפת. פגישה זו לא יצאה מעולם אל הפועל. יום לפני המועד המתוכנן למפגש הפיוס טבע רפול בנמל אשדוד.

משהתמנה מישה ארנס לתפקיד שר הביטחון בשנת 1983, הוא הציע לשגב לקבל את תפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים ולהעלות אותו לדרגת אלוף. שגב ביקש לברר איתו איזו מדיניות יהיה עליו לבצע. ארנס ענה לו: "תחייך ותספח". שגב דחה את ההצעה  והשתחרר מצה"ל.

למרבה האירוניה, היה זה אריק שרון, שהיה קרוב לרפול בהשקפתו ביחס לרצועה וביחס לערבים בכלל – שיותר מ-20 שנה אחרי שתכניתו של שגב נגנזה, ולאחר שגמלה ההכרה בדעת הקהל כי המחיר שמשלמת ישראל על המשך החזקת הרצועה, גבוה מדי – הביא לפינויה במסגרת תכנית ההתנתקות. ההמלצות של המושל שגב בתכנית "עזה 2000", התממשו מאוחר מדי, באופן חלקי וחד-צדדי ב-2005, אך בעיות היסוד הכרוכות בקשר הגורדי בין ישראל לחבל הארץ הנפיץ הזה לא טופלו עד היום. השליטה הישירה על הרצועה התחלפה בסגר מתהדק, שנכנס לעשור השני שלו, בלי להביא לתוצאות המקוות.

ישראל יצאה אך נשארה לשלוט על מבואותיה של הרצועה ביבשה, בים ובאוויר. נראה כי מעט מדי השתנה בתפי

סת הדרג המדיני בישראל את רצועת עזה מאז. כך למשל, קובע דו"ח מבקר המדינה בנושא מבצע "צוק איתן", כיצד ב-16 החודשים שקדמו למלחמה לא התקיים בקבינט כל דיון מדיני משמעותי על רצועת עזה. ראש הממשלה ושרי הקבינט המדיני-ביטחוני לא בדקו בשנה שקדמה למלחמה את האפשרות לבצע צעדים מדיניים מול עזה, בניסיון להביא לבלימת ההסלמה. המבקר מצטט בדו"ח דברים שאמר שר הביטחון יעלון יומיים אחרי פרוץ המלחמה, ולפיהם ייתכן שניתן היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה נותנת מענה למצוקה ההומניטארית ברצועה מבעוד מועד.

הממשלה, כמו הממשלות שקדמו לה, לא קבעה מהם היעדים האסטרטגיים של ישראל ברצועה והשאירה את הטיפול בה, כמו תמיד, לאנשי הצבא. אין להתפלא, אם כך, כי גם אחרי שישראל עזבה לכאורה את הרצועה, עזה מסרבת לעזוב את ישראל. גם היום ההנהגה מסרבת להקשיב לאזהרות המומחים והר הגעש העזתי צובר את המסה הקריטית לקראת התפוצצות, שכולנו נרגיש בה. נרגיש ועוד איך…  

לקריאה נוספת:

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב"הארץ", 15.3.2018

לצפייה נוספת:

יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א' 

להאזנה דרך האתר:

[פרות קדושות] פרק 19. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

משה דיין ואריק שרון, 1973

 "אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב! (מושל עזה וצפון סיני לאלוף פיקוד הדרום)

פרק זה, החמישי בסדרה על עזה בשנות ה-70, עוסק בשבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי אסכולות בממשל הצבאי ברצועת עזה באותה תקופה. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני המפקדים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.

העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות סתר וריגול פנימי. נציג כאן גם עדויות על נוהגו של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לסטור לקציניו בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני, חמש דקות לפני מלחמת יום הכיפורים.

זהו החלק החמישי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

לכניסה לפרק הקודם: חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

לקריאת הפרק: "אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר"

17 באוגוסט 2017

מאת: יזהר באר

בארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה על עזה עסקנו במערכה הצבאית "לחיסול הטרור" ברצועה שעליה פיקד אריאל שרון, בראשית שנות ה-70, ועל מקרים של הוצאות להורג ללא משפט וצעדי ענישה ברוטאליים כלפי אוכלוסיה אזרחית – אירועים שהוסתרו מהציבור באמצעות הצנזורה הצבאית. סיפרנו על המאמצים הממלכתיים לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות עידוד הגירתם לחו"ל וגם על פרויקט הריביירה הישראלית בפתחת רפיח וגירושם של תושבי האזור הבדואים, פרשה שגרמה למשבר קשה בצבא ובמערכת הפוליטית.

עסקנו במאבק בין אסכולת שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, המיליטנטית והאגרסיבית ביחסה לאוכלוסיה לבין אסכולת פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, שדגלה במדיניות של "מקל וגזר" ובהתחשבות באוכלוסיה האזרחית.

בפרק הנוכחי נספר על השבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי האסכולות. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני הקצינים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.

פרק זה, כמו קודמיו, אינו מתיימר להציג את כל מה שהתרחש בממשל הצבאי של הרצועה  – הוא מנסה לכוון את אלומת הזרקור לעוד זווית לא מוכרת דיה לציבור, אך בעלת חשיבות גם אחרי חלוף כל השנים ההן – והפעם, האנדרלמוסיה ששררה בפיקוד הבכיר בשנות הכיבוש הראשונות של הרצועה אחרי 67', שביטאה את מה שאפשר לכנות כ"רוח הזמן" (הצייטגייסט המפורסם), חמש דקות לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים.

העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני. האזינו ושיפטו!

נתחיל עם הגדרה מילונית של המושג. אַנְדְּרָלָמוּסְיָה היא סוג של  אנרכיה, בלבול, בלגן, חוסר סדר, כאוס, תוהו ובוהו.

במקורות התלמודיים שלנו מיובא המושג מיוונית   androloimoss‏ – נפגעי מגפה.

בלשון חז"ל: מגפה שממיתה אנשים.

במדרש האגדה במדבר רבה נאמר, "מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרומוסיא והורג הטובים עם הרעים."

כשנכנס אלוף יצחק פונדק (אז תא"ל), לתפקיד מושל עזה וצפון סיני, בראשית שנות ה-70, ציפתה לו הפתעה לא נעימה. לזכותו של פונדק עמדה כבר אז קריירה צבאית מרשימה, שכללה פיקוד על גדוד ושתי חטיבות במלחמת העצמאות, והקמת הנח"ל וגייסות השריון בשנות ה-50. ב- 1959 השתחרר פונדק מצה"ל, אך, באופן חריג, נקרא לשירות שוב ע"י שר הביטחון דיין ב-1971 ומונה למושל עזה וצפון סיני. כשחזר לשירות הוכה פונדק בתדהמה מהשינויים שעברו על הצבא.

"לנגד עיני השתנה צה"ל לבלי היכר", העיד פונדק.

"המפגש המחודש הדהים אותי. בשנות החמישים היתה זו מסגרת מגובשת, מלוכדת ומוסרית מאד. אנשי הסגל הבכיר עבדו אז בהרמוניה, חבריו התייחסו זה אל זה בכבוד, וכולם היו נאמנים ומסורים למטרה המשותפת: ביטחון ישראל. בצה"ל שהכרתי עד פרישתי הראשונה, דיברו אמת ודיווחו אמת. מילה של קצין היתה מילה של כבוד. ההיסטוריה הצבאית מלמדת שצבא שקציניו הנם חסרי כבוד, דינו להתפורר", הוסיף פונדק. [1]

פונדק טען, שמאז יוני 67' חלה הידרדרות מוסרית בחברה הישראלית וכך גם בצבא. לשיטתו מימי ההגנה ועד מלחמת ששת הימים פעל הכוח הצבאי העברי עפ"י עקרונות מוסריים ואירועים קשים כמו מעשי טבח, שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות וגם אחריה, היו יוצאי דופן. אבל אחרי מלחמת ששת הימים הותרה הרצועה.

כשנכנס לתפקיד מושל הרצועה וצפון סיני גילה, לדבריו, מציאות אחרת לחלוטין:

"מאבקים על דרגות, שבהם כל האמצעים כשרים, פגיעה בחברים ודריכה על גוויות כדי להגיע לראש הפירמידה הפיקודית, דיווחים מפוברקים, שקרים, טיוחים, אי מילוי פקודות, חוסר משמעת."

לא כולם נהגו כך, הוסיף, אך החריגות היו תופעה בולטת שהשפיעה חמורות על אופיו של צה"ל.

ראשי מערכת הביטחון, טען פונדק, שמרו על תופעות אלה בסוד כמוס, והצנזורה הצבאית הקפידה למנוע את פרסומם.

וכך, מיד משנכנס לתפקידו החדש חש על בשרו את רוח התקופה החדשה. מפקדי הנפות ברצועת עזה וצפון סיני, שהיו אמורים לעבוד איתו ולהיות כפופים לו בתחומי הממשל הצבאי, קיבלו הוראות מאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, כיצד להתייחס אל "הפולש הזר".

"הוא הטיל עליהם להקשות ולהמאיס עלי את החיים", סיפר.

מושל נפת עזה באותה תקופה, סא"ל יצחק (איני) עבאדי יכול להעיד על כך מכלי ראשון. עבאדי, כפי ששמענו בשני הפרקים הראשונים בסדרה על עזה, נקלע למאבק יצרי ומכוער שהתנהל בין שרון לבין פונדק.

עבאדי:  כך קרה, שבשלב מסוים, שני הצדדים, האחד אומר: כוח! והשני אומר: פעילות אזרחית עם כוח – מקל וגזר באו לידי התנגשות, ועל רקע זה אני עמדתי לברוח מהרצועה. כי החיים בין הקצינים היו בלתי אפשריים, העלבות קריאות גנאי, מתן כינויים. למשל על פונדק היו אומרים: תזהרו, 'המחבל הגיע!'…

באר:  בתוך הפיקוד הבכיר?

עבאדי:  ברור… שרון!  'יונק שדיים, אידיוט, טמבל…'

באר:  על פונדק?

עבאדי:  אחד על השני. אף אחד לא חסך אחד מהשני. זה היה בלתי אפשרי. תשמע, זה גם הגיע לאבסורדים…

באר:  זה הגיע לכך שגם תושבי הרצועה הרגישו בזה?

עבאדי:  לא! זה היה בתוך המערכת…

אלו היו שני עולמות שונים וביחסים האישיים ביניהם היה מתח גדול מאד, עד כדי איבה גדולה. לא היתה ביניהם הסכמה. הוא (פונדק) היה זאב בודד כי כל המערכת האזרחית והצבאית חברה אל שרון. פונדק הצטייר כחלק מהמערכת החבלנית. הוא נראה כמחבל. אתה תראה במשך הזמן שהרבה מאד דברים עשיתי בלי ידיעתו של זה (פונדק) או בלי ידיעתו של זה (שרון), דבר שגרם למתחים גדולים מאד. לי לעצמי… כלומר, לא היתה הזדהות  חד משמעית עם צד זה או עם צעד אחר אלא בדרך התמרון שבין שני קטבים אלה נוצרו הרבה פעמים דברים שיש בהם חיכוך ואי נעימויות קשים מאד. ביזיונות גדולים מאד.

עבאדי:  באחד מהדיונים, שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע אומר שרון לפונדק: תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות (דילול מחנות הפליטים)? אני! אני בערב נפגש עם איני – תקשיב מה שאני אומר לך – בקול רם: מסכם איתו מה עושים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי! זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק ותפסתי אותו במדרגות למטה. אני אומר לו, יצחק, אני רוצה להסביר לך… הוא אומר לי: אני מבין. הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון.

מערכת היחסים העכורה בפיקוד הבכיר הלכה והחריפה. האלוף פונדק סיפר כי קציני המטה ומפקדי הנפות שהיו כפופים לו, היו בטוחים שתקופת כהונתו ברצועה לא תארך ולכן התלבטו למי להיות נאמנים אליו: או לשרון. קשיים מיוחדים גילה מול מפקד נפת חאן-יונס. פונדק מספר:

"לא אחת קרה שדקות אחדות לאחר ישיבת המטה שלי, התקשר אלי שרון וחקר אותי בטלפון מדוע אמרתי דבר זה או אחר. מסתבר שמפקד חאן-יונס היה בבחינת מרגל במפקדתי ודיווח לאלוף מיד על כל מהלך ועל כל מה שנאמר. לפיכך, כאשר היה ברצוני לתאם נושאים רגישים באזור, עשיתי זאת בפגישה אישית עם מקבל הפקודה, מחוץ למטה, כדי למנוע ממפקד חאן-יונס ומאלוף הפיקוד לטרפד את המהלך. התפתח בי יחס של זלזול כלפי טענותיו של שרון ונמנעתי מפגישה איתו. לפעמים חשדתי כי במשרדי הותקן מכשיר האזנה המדווח ישירות לאלוף."[2]

ועבאדי מוסיף:

עבאדי:  כאשר מערכת היחסים, כשראיתי שאני הולך להיות מסובך בין שרון לבין פונדק, על לא עוול בכפי, אני בסך הכל מילאתי… אבל אני הרגשתי שאני לא יכול יותר. אני לא חייב את זה. למה אני צריך לסבול את הדבר הנורא הזה?   זה פשוט לא אנושי. בית, רציתי שיקחו מהממ"פים את השופלים. מה זה הולכים ובדרך לכל מפגש עוקרים עצים? מה זה הדבר הזה? והכל תחת הכותרת הזאת: 'לצרכי ביטחון!' מה, מי,  מו, פשוט נורא! להפסיק עם זה!

באר: מה היה הקש?

עבאדי:  מערכת היחסים! שרון, יחרב ביתכ, מה אתה אומר לו (לפונדק): 'אתה חותמת גומי!; אני מסכם עם איני ואיני מסכם איתך…' אני לא רוצה את הסיפור הזה. ואז נפלה בלי החלטה שאני חוזר הבית. הרי לא חתמתי. אני לא חייב לאף אחד כלום. ואז נפלה בי החלטה שאני חוזר הביתה. אי אפשר. לא בגלל תושבי הרצועה – בגלל היהודים. מערכת היחסים העכורה שבין היהודים. ולא סתם, אלא בין שני אבני הריחיים…

היה כנס במוזיאון ת"א ולכנס הזה רוחל'ה (אשתי) ואני הוזמנו. היתה לי הרגשה, שהלכה וקיננה בי, שדיין מרמה אותי; לי הוא אומר ככה ומשתף פעולה עם שרון. מה היה במערכת היחסים בין שרון לדיין בחיים לא הבנתי. ואז היה בינינו (עם דיין) הסדר שאנחנו נפגשים בימי חמישי בבית (שלו), והיינו מתכננים.  ואז בכניסה למוזיאון ת"א הוא תפס את רוחל'ה ואמר לה: מה אני צריך לעשות כדי שאיני יחזור להיפגש איתי?

אני ניגשתי אליו ואמרתי: 'משה, אתה יודע מה, היום יום שלישי, אני ביום חמישי כרגיל אצלך'. וביום חמישי באתי אליו ואמרתי לו: 'תשמע: או בלעדי ואני הולך. לא רוצה יותר. או, ואתה צריך לבחור: בין פונדק לבין שרון'.

 שבועיים קודם לכן,  באחד הדיונים בפיקוד דרום בבאר שבע, שרון אמר ככה: 'אני חושב שיש לי עוד שנתיים ואני אבער את הטרור מהרצועה'. כשהלכתי לדבר עם דיין, ביום חמישי, ואמרתי לו 'או-או, אתה צריך להחליט והפעם אין שום מנוס', אז הוא אמר לי: 'אני לא יודע אם תוך חודש, אבל תוך שבועיים תהיה לך תשובה. זה או זה'. אז אמרתי לו: 'אם זה יהיה שרון, אני לא במשחק'.

 היה מפגש (בפיקוד דרום) ביום רביעי, כרגיל, ואני ידעתי שאני צריך לשבת בקצה, בקצה ליד הדלת, וכמו שנגמר הדיון לקום ולברוח. באמת ככה עשיתי. אבל כמו שעמדתי לברוח, כולם לובשים את הכובעים, מצדיעים לאלוף, אריק אומר לי: 'אתה מוכן להישאר, איני?' אמרתי לו: 'כן!' הוא הוציא את כולם החוצה ואמר לאמיר דרורי ולמתן וילנאי: 'סגרו את הדלת ואל תכנסו. אל תפריעו ואל תתנו לאף אחד להפריע!' הוא התיישב בראש השולחן ואני לידו בצד ימין. הוא שואל אותי: 'אתה רוצה סיגר?' אני אומר לו: 'אני לא רוצה לעשן'. הוא אומר לי: 'היית אצל השר'? אני אומר לו: 'כן!'

'אתה יכול לספר מה אמרת לו?'

'אמרתי לו שצריך להכריע בין האמת שלך לאמת של פונדק. אי אפשר יותר להמשיך בהתבזות הזאת שבין הקצינים. זה מחלחל למטה'.

הוא אומר לי: 'אני גם אומר לך, תוך שבועיים אני אפנה את מקומי'. אמרתי לו: 'נכון!'

אלוהים עדי, לא היתה בחדר נשמה חיה. ואני יודע, כמו כולם, שלא היינו מקיימים שיחה בחדר בלי להקליט. ובתוך המגירה של שרון היה טייפ, בטוח. כמו שהיה אצלי. אז הוא אמר לי: 'אתה באמת האמנת שיש שתי אמיתויות, לא אחת, שהיא רק שלי?'

אמרתי לו: 'אריק, אתה זוכר שהיית אלוף פיקוד ההדרכה, ואני הייתי בקורס ממ"פים, על הגג ברמת רחל, הייתי חניך תורן, והצעתי פתרון לתרגיל מסוים, במנזר, ומפקד הקורס התנפל עלי כי לא כיוונתי לפתרון בית ספר, מאד נפגעתי ואז אתה נשארת איתי על הגג, אני בכיתי, אתה חיבקת אותי ואמרת לי: 'איני, אתה צריך לזכור, לא כולם צנחנים, ויש כל מיני אמיתויות'. 'אז עכשיו אתה אומר לי שיש רק אמת אחת, שהיא שלך? אתה לימדת אותי. 18 שנה היינו ביחד. אתה לימדת אותי שיש אינסוף אמיתויות, עכשיו אתה בא ואומר לי שיש אמת אחת והיא שלך? קצת מוזר…'

 ושנינו בכינו, עמדנו חבוקים… בדיוק מתן או אמיר דרורי פתח את הדלת ואז הוא שאג עליהם: 'סגרו את הדלת, עד שאני אגיד לכם!'

 אינני יודע מי נתן את הקלטת של השיחה (הזאת) שהיתה אצל שרון לעוזי בנזימן, שהוא ציטט אותה מילה במילה בספר שהוא הוציא "שרון – לא עוצר באדום". [3] לא יודע מי…

באר:  ההקלטה מן הסתם היתה בטייפ של שרון. אתה לא הקלטת…

עבאדי:  ברור! אני בכלל רציתי לברוח. תראה, אני יכול (להגיד), בגלל שאני לא רוצה להיות שוטה גמור: (עשה את זה) מי שיש לו גישה למגירה של שרון (צוחק). אבל זה לא שרון בעצמו, הוא לא היה נותן את הקלטת לעוזי בנזימן.

באר:  ואז דיין מחליט להעביר את עזה לפיקוד מרכז?

עבאדי:  נכון!

באר:  אז אתה נשאר?

עבאדי: ברור!

שבועות אחדים לפני ההעברה הרשמית של הרצועה מפיקוד דרום לפיקוד מרכז, הגיעו היחסים בין שרון לפונדק לידי פיצוץ ולנתק מוחלט. תא"ל פונדק סירב לפקודותיו של שרון להתייצב במשרדו ורק לאחר התערבות דדו הרמטכ"ל יצא פונדק לפגישה עם שרון, מלווה בעבאדי. כך תיאר פונדק את הפגישה האחרונה בספרו "חמש משימות":

"עוד בטרם שנכנסתי לחדרו של האלוף, חשתי שהכל מתוחים בלשכה וכי את האוויר ניתן לחתוך בסכין. כל הפקידים והעוזרים שמעו כי ניתקתי את קשרי עם הבוס שלהם.

נתבקשתי להמתין. ישבתי בחדר האורחים כחצי שעה, ואחרי הניסיון שלו לייבש אותי, הוא זימן אותי לחדרו. ידעתי כי אוזני כל אנשי הלשכה כרויות וצמודות לקירות העץ של חדרו. נכנסתי למשרדו של שרון והצדעתי. הוא הסתכל בי במבט זועם ולא ביקש ממני לשבת. בעומדי הוא ניגש מיד לעניין:

'איך אתה מעז שלא להתייצב במשרדי כאשר אני מזמן אותך", רעם עלי שרון.

'נכון', עניתי, 'באתי אליך היום בפקודת הרמטכ"ל. לאחר מה שבישלת בפתחת רפיח, אינני מחשיב אותך יותר כמפקדי, ואיני רואה עצמי כפוף אליך יותר.' ובמגמה שכל עובדי הלשכה ישמעו כל מילה מדברי, דיברתי אף אני בקול רם.

שרון התרומם בכבדות מכיסאו והרים את ידו. היתה לי הרגשה שהוא עמד לפגוע בי פיסית. אמרתי בקול רם: 'אם תעז להרים עלי יד אשבור את עצמותיך, כאן במשרד. אני מציע לך להזמין לחדרך קצין בכיר מפיקודיך, שישמע את שיש לי לומר לך, על מנת שתוכל להעמידני לדין צבאי'.

שרון התיישב ואני המשכתי: 'לאחר שנה תחת פיקודך, הגעתי למסקנה שאתה שקרן ותככן. אני מתבייש שאדם כמוך הגיע לדרגת אלוף בצה"ל'.

חשתי ששרון, אשר נחשב לאמיץ לב וללוחם ללא חת, ואשר איש לא העז להפר פקודה שיצאה מפיו, נעשה לפתע קטן עד כדי גיחוך. כאילו התרוקן האוויר מן הבלון הנפוח. הוא ישב מולי חסר ביטחון ונטול כושר החלטה.

כעבור זמן הוא התאושש וצרח: 'החוצה!'

התבוננתי בפרצופו שהאדים מאד, ועניתי: 'אשמח לעזוב את משרדך, אך על מנת שלא יהיה ספק, אחזור שוב בפניך: אתה שקרן ותככן, ואוסיף עתה: גם מוג לב'.

הצדעתי לדרגתו, פניתי לאחור, ובצעדים מדודים פסעתי אל הדלת. פתחתי אותה, יצאתי וטרקתי אותה בכל כוחי.

המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, אמר פעם  כי "בשנאותינו יש יותר ממש מבאהבה שלנו".  נדמה שהאבחנה הזאת קולעת לטיב היחסים בינו לבין שרון. אלוף (מיל.) יצחק פונדק, כבר בן 104 שנים, אבל הטינה העזה שהוא חש עד היום כלפי אריאל שרון, טרייה בזיכרונו וחיה כמו לא חלף יום מאז טרק את דלת משרדו. כך הוא משחזר היום באוזנינו:

פונדק:  … אמרתי לאריק שרון: 'אתה לא מפקד שלי. דיין מפקד שלי. לא אתה. אתה חיה, אתה רוצח..'. אז הוא פנה לדדו שהיה אז הרמטכ"ל ואמר: 'מה זה, אני אלוף הוא רק תת אלוף. הוא לא יבוא, כשאני מזמין אותו?' דדו הרים אלי טלפון: אתה מוכרח לבוא! אמרתי לו תשמע: 'אני אבוא, אבל אני אגיד לו שמה.'.. 'תגיד לו מה שאתה רוצה'. אני בא למשרד שלו והוא בחדר עם קירות דקים שומעים מה מתרחש. ויושב אריק שרון, מתוח!!! והוא אומר לי: 'אם אני מזמין אותך ואתה לא תבוא?' אמרתי לו: 'אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח!'. אז הוא הרים עלי יד.

באר:  הוא רצה להכות אותך?

פונדק:  כן! אז אני אומר לו: 'אתה רוצה לסטור לי? כמו שסטרת לקצין זה ולקצין זה? אני שובר לך את העצמות פה במשרד…'

באר:  מה, הוא היה מכה קצינים? מרים יד על קצינים?

פונדק:  כן! אני אפילו אמרתי לו שמות (של הקצינים). אז הוא התיישב ונתן צעקה: 'החוצה!' הצדעתי לאלוף ואמרתי: 'אני שמח לצאת מהמשרד שלך, אתה שקרן, אתה רמאי, אבל אתה גם מוג לב!'

'אני מוג לב?'

'כן, כי אם הרמת יד למה לא סטרת?'

באר:  למה לא הורדת אותה…

מעבר למימד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין המושלים, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד, כאמור, הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70, כפי שתוארה בפרק הראשון בסדרה, הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.

אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה תקופה אלוף (מיל.) שלמה גזית, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67'  טוען שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.

באר:  אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה?

גזית:  הגיעו בודדים. הרוב הושתקו בתוך השטח.

באר:  כשאתה אומר 'הושתקו' אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ"ל?

גזית:  לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה.

באר:  מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?

גזית:  כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן.

באר:  והיו דברים שכן הגיעו לידיעתך?

גזית:  בודדים. היו מקרים כאלה.

באר:  היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?

גזית:  היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה…

העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר המתוארים בפרק זה נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה.

[1] יצחק פונדק, חמש משימות, הוצאת ירון גולן, 2000. עמוד 284.

[2] יצחק פונדק, "חמש משימות", עמוד 322, שם.

[3] עוזי בנזימן, "שרון – לא עוצר באדום". הוצאת אדם, 1985.

לכניסה לפרק הקודם: חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

להאזנה לפרק ה באתר:

[פרות קדושות] פרק 18. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

חבל ימית צילום אוויר
בעקבות הניצחון ב-1967 וההתרחבות הפתאומית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל בשטחו של חצי האי סיני את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, "הריביירה הישראלית", לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק"מ בדיונות שבין עזה לרפיח.

לא הרבה ישראלים ידעו כי על מנת לממש את החלום גורשו מהפתחה אלפי בדואים שהתגוררו שם ועבדו בה את אדמתם.

בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.

לאחר עשר שנים בלבד, פונתה הריביירה בפתחת רפיח-חבל ימית מכל יושביה הישראלים והוחרבה עד היסוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

כל המערכת המדינית והצבאית התגייסה לטובת הפרויקט, אך מי שניצח על תפיסת הקרקע, גירוש האוכלוסיה המקומית ובסופו של דבר פקד גם על חורבנו של חבל ימית היה אדם אחד – אריאל שרון.

בפרק זה הסתמכנו על מחקרים, עדויות, וראיונות עם אנשי שטח שהיו שם בזמן אמת ומסמכים שניתן לפרסמם רק עתה. מבין אלה שחקרו וכתבו על הנושא לפני, ראוי לציין ולהודות במיוחד לפרופ'  דוד קרצמר  וגרשום גורנברג, שכתבו את המסמך מאיר העיניים "המקרה של בג"ץ והשטחים" ולעידן לנדו שכתב את "הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית".  נודה גם למכון "עקבות" לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני, על המסמכים הארכיוניים שהעביר לנו.

זהו החלק הרביעי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו! 

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

תמונה ראשית: רביירה ישראלית בחבל ימית (צילום גוגל)

מוסיקה:  Julie Maxwells: Today Tomorrow The Sun Rising

לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים?

לקריאת תמלול פרק ד': "ריביירה ישראלית בפתחת רפיח"

 16 ביולי 2017

מאת: יזהר באר

הציונות המעשית לא ראתה אמנם את מדבר סיני כחלק מארץ ישראל, אך אם נפשפש בדברי ימיה נמצא כי כבר ב-1865, שלוש שנים לפני פתיחת תעלת סואץ, כתב משה הס על מדינה יהודית בין תעלת סואץ לצפון סיני, שתוקם כדי להבטיח את האינטרסים של המערב. ב-1903, עוד לפני תכנית אוגנדה, העלה בנימין זאב הרצל הצעה להתיישבות יהודית באזור פתחת רפיח. הרצל ניסה לשכנע את חבריו בוועד הפועל הציוני להסתפק במדבר המצרי בצפון סיני כתחליף ארעי עד שיבשילו התנאים להתיישב בארץ ישראל. ברשימות ובתרשימים של הרצל הופיעו רעיונות להקמת נמל בצפון סיני, כביש להר סיני ומסילת ברזל לקנטרה. בשנים 1902-3 אף התנהל מו"מ בין הרצל ובין ג'וזף צ'מברלין לגבי ההתיישבות היהודית בצפון סיני, אבל הבריטים בחרו לבסס את מדיניותם על הנאמנות של הבדואים המקומיים – אותם בדואים שבחלוף 70 שנה, כפי שנראה, בניהם ונכדיהם יגורשו מאותן אדמות בפתחת רפיח על ידי בניהם ונכדיהם של היהודים שיחזרו לסיני ביוני 1967 ויקימו את חבל ימית.

כאמור, עד מאורעות תרפ"ט, ב- 1929, חיו יהודים בעיר עזה. אחד מהם, חכם דויד עמוס היה עשיר מופלג ועל פי הנטען השקיע את הונו, בתחילת המאה שעברה, ברכישת כ-100 אלף דונם בפתחת רפיח – בואכה הנגב. חכם עמוס שלט בחיי המסחר בעזה, שהייתה מייצאת אז לתעשיית הבירה באנגליה 22 מיליון ק"ג שעורה בשנה. [1]

אדמותיו של חכם עמוס השתרעו משני עברי הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל ומצרים, אך הבריטים סרבו להכיר ברכישותיו בסיני. במהלך המאורעות ב-1929 עזבו כל היהודים את עזה, וביניהם חכם עמוס ומשפחתו. בהעדר מסמכי רישום בטאבו (באותם ימים לא היה טאבו בעזה אלא רק "חג'אג'" – הסכמים עם שייחים מקומיים) ובהעדר תביעה ציונית לבעלות על אדמה מצרית, ירד חכם עמוס מנכסיו ויורשיו לא יכלו לעשות הרבה עם הקרקעות שרכש בפתחת רפיח.

אבל תוצאות המלחמה ביוני 1967 פתחו אופקים חדשים.

"שעתה היפה של ההתיישבות"

בהשקפת העולם של הציונות העובדת, שנקבעה בתקופת טרום-המדינה, נתפסה ההתיישבות כביטוי העילאי של יצירת היהודי החדש, עובד-האדמה, וכן כאמצעי היעיל ביותר לעיצוב גבולות המדינה היהודית עוד לפני שמנהלים דיונים דיפלומטיים. [2]

ימים ספורים אחרי תום הלחימה, ב-16 ביוני 1967, קיבלה הממשלה החלטה סודית שלפיה ישראל תציע הסכמי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס "הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל".  למרות ההחלטה רבים בממשלה ומחוצה לה ראו בתוצאות המלחמה הזדמנות לחדש את אתוס ההתיישבות של הציונות העובדת, שהלך ודעך.

אלא שקצת יותר משנה אחרי המלחמה כבר התגבשה בממשלה מדיניות החדשה שקבעה כי עזה וחלק מחצי-האי סיני יישארו בידי ישראל בכל הסדר עתידי. בסוף אוקטובר 67' קיבלה הממשלה החלטה סודית שקבעה כי "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם-אל-שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים."  [3]

למרות חילוקי-הדעות האסטרטגיים והאישיים, הגיעו ראש הממשלה אשכול, סגן ראש הממשלה אלון ושר הביטחון דיין למידה רבה של תמימות דעים בעניין הצורך להתיישב ברצועת עזה וצפון סיני ותכנית ההתיישבות בפתחת רפיח גובשה ונערכה כבר בדצמבר 1968.

אלא שנשארו כמה עניינים לסדר, בעיקר לסלק את אלפי בדואים שהתגוררו באזור. אבל לפני כן: הבה נשמע איך מקימים עיר ישראלית חדשה במדבר, על אדמה מצרית. איך קובעים את מיקומה בלב הישימון ואיך מסמנים את גבולותיה?

כך מקימים עיר במדבר

ימית הייתה הבייבי של דיין, כפי שתיאר בעצמו בספרו האוטוביוגראפי "אבני דרך". סא"ל איני עבאדי, מושל נפת עזה באותה עת  ומקרובו של דיין מספר כאן כיצד נקבע מקומה של ימית, תוך שהוא מציג תמונות של דיין והפיקוד הבכיר בימי הקמת החבל.

עבאדי:  התמונות האלה הן התמונות מקביעת מיקומה של העיר ימית. ישנו פה דיין, שרון, אני, פונדק, וכאן, בתמונה הזאת נכנס גם שלמה גזית שהיה מתאם הפעולות בשטחים. ועמדו והתלבטו איפה תהיה העיר ימית. אבל לא עמדנו על שפת הים, במקום שבו קמה העיר ימית, אלא עמדנו על הכביש בדרך לעזה, הציר המרכזי, במכוניות רכות.  והיה קומנדקר… התלבטו והתלבטו ואמרתי לדיין: אתה רוצה לשמוע לי, מה זה משנה אם זה ימינה או שמאלה, במאה, או במאתיים או בשלוש מאות מטר? יש לי רעיון: מהמקום שבו עומד הקומנדקר, אתה יושב לידי ואני נוהג. ואני אפתח – אז דיברנו כמו שהיו מדברים בדגניה – אני אפתח קולי (סימון שהצמיגים משאירים בחול), של הקומנדקר  'כתלם הנמתח כמיתר'. הוא אמר לי: וואללה, זה הכי נכון! התלם הנמתח כמיתר…

באר:  זה היה הגבול (של העיר) או המרכז?

עבאדי:  לא. על הקולי יהיה הכביש, שיוביל לעיר ימית, כשנגיע למים נתקע יתד – שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר! נפתח קו ישר, כמו מחרשה; יהיה קולי של הקומנדקר ועל הקולי של הקומנדקר יהיה הכביש לעיר ימית, מהנקודה הזאת, פה יהיה הצומת ובמקום שנגיע למים נתקע יתד שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר – זה הכי נכון. עליתי על הקומנדקר ופתחתי קולי. והוא ישב לידי וכל החבר'ה האלה היו מאחור בקומנדקר.

באר:  בעצם, אתה ודיין שרטטתם את תחום המושב של ימית?

עבאדי:  ברור! את המיקום שלה על שפת הים.

באר:  לפי מה בחרת את הקולי?

עבאדי:  כלום! לקחתי אזימוט, ככה, העיקר שיהיה קו ישר. למה? התלם הנמתח כמיתר… ברור. פה (בתמונות) זה שלב ההתלבטות ואני עוד בכלל עומד מאחור ואני רואה שהם לא יוצאים מזה. ואז אני אומר לו – הנה זה פה הקטע, אני אומר לו (לדיין):  זה בכלל לא חשוב. מה זה משנה לכם ימינה קצת שמאלה קצת…שפת הים…

באר: היו מפות? 

עבאדי:  הנה אנחנו מחזיקים מפה. לא מפה אלא תצ"א (תצלום אוויר). אז אני אומר לו הנה אנחנו נמצאים כאן ואז – תשים לב – דיין מבסוט מהרעיון וזה מה שעשינו.

באר:  תגיד, אני רואה כאן, לפי התמונות, שכל המעורבים הם אנשי צבא אין אף אחד מאנשי ההתיישבות?

עבאדי:  איזו התיישבות…

באר:  הקמת עיר אזרחית על ידי אנשי צבא?

עבאדי:  ברור… ברור…

 באר:  למה לא היו נציגים של ההתיישבות?

עבאדי:  זה בכלל לא היה רעיון שלהם. זה היה רעיון של דיין.

כל מי שהיה שם, בפרק חייו הקצר של חבל ימית, תיאר גן עדן עלי אדמות וחופש אינסופי. "עשה לך בית בימית", קראו מודעות שפורסמו בעיתונים. ההשראה לתכנון העיר נבעה מרעיונותיו של האדריכל יונה פיטלסון שתכנן את העיר ערד בשנות ה-60.

חוץ מנמל מים עמוקים, מתקן להתפלת מים,  וכור גרעיני לאספקת חשמל הבטיחו המתכננים לטעת בדיונות סביבה יער בן 10 מיליון עצים.

 אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות", תיאר נחום שפר, בן קיבוץ תל יוסף שהתיישב בחבל ב-1971.[4]

"חיינו בחופש מוחלט. בימית לא היה מושג של לנעול את הדלתות. היינו חוזרים מהים, משאירים את האופנים בחוץ… הכול היה פתוח, כולם הכירו את כולם. כולם אכלו אצל כולם, אווירה אחרת"., סיפרה המתיישבת מיקה מור. [5]

בהמנון הלא רשמי שלהם שוררו המתיישבים: "פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה… הפתחה שלנו ארץ רחוקה, הפתחה שלנו ארץ ירוקה, הפתחה שלנו ארץ ללא צל, הפתחה שלנו – ארץ ישראל... פה בארץ חולית וימית, הקימונו גם עיר וגם כפר, מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר…

אבל, למימוש החלום על גגות אדומים בלב המדבר ועל ארץ ישראל ירוקה בין עזה לרפיח היה צריך לגדר שטח ענק של 47 אלף קילומטרים רבועים, כמעט כשטחה של תל אביב רבתי. אלא שבשטח המיועד התגוררו תשעה שבטי בדואים במבני קבע, ובמבני ארעי. חלקם  עסק בחקלאות מדורי דורות. מישהו החליט לסלקם בבהילות, בכוח הזרוע וללא אישור.

סילוק הבדואים

התגלגלות העניינים מכאן ואילך תוארה בעתירות לבג"צ שהגישו 9 ראשי שבטים בדואים.

"בשעת בוקר מוקדמת, הוזעק שיח' סולימאן חסיין עודה אבו חילו, ראש שבט חילו אל- שריטיין עלידי בני שבטו, שבאו להודיעו כי חיילי צה"ל הורו להם, בעל פה,  להסתלק מבתיהם ומיישובם. אבו חילו יצא אל אותם חיילי צה"ל, פנה אל מפקדם, קצין בדרגת סגן-משנה, ושאלו לפשר מעשיהם של חייליו. הקצין השיב לו כי "זו פקודה מהממשלה לגרש אתכם מכאן"[6]

כך החל גירושם של תשעת שבטי בדואים משטחים נרחבים מהאזור שנועד להקמתו של חבל ימית. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים.

המבצע החשאי, והוא נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו"ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע לשיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

זה היה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה הייתה: "בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח" הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: "צה"ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם". [7]  אף מילה על גירוש.

תכנית ההתיישבות היהודית בפתחת רפיח נתמכה על ידי השרים אלון, גלילי ודיין וגובשה לפרטיה על ידי המפא"יניקים מהמחלקה להתיישבות שבסוכנות היהודית. את האני מאמין שלו הציג שר הביטחון דיין בישיבת ממשלה ב-26.1.1969:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר-כך להגיע לפשרה לגבי המחיר… צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה…  אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור,  משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה… ".[8]

התקשורת בשירות הקונספציה "הביטחונית". הארץ 21.3.1972

הנימוק הביטחוני לסילוק הבדואים הופיע גם בתשובת המדינה לעתירות שהגישו הבדואים לבג"ץ לאחר גירושם. אלא שהיה זה נימוק שכאמור, לא הייתה לו אחיזה במציאות כפי שניתן יהיה לראות. תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח קדמו לתחילת גל הטרור ברצועה, ולבדואים בפתחת רפיח לא הייתה אז כל נגיעה לטרור לסוגיו.

תסיסה במערכת הפוליטית ובפיקוד הבכיר

אמנם שום החלטה ממשלתית או פיקודית רשמית לא ליוותה את מבצע הגירוש, שמתחילתו היה יוזמה של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. אך משהתבצע הגירוש נרתמה כל המערכת הצבאית והפוליטית לתת לו לגיטימציה מעשית בדיעבד. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה עת, תא"ל שלמה גזית, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו איתו:

באר: אחד הפרקים בתכנית שלי עוסק במה שנקרא: "הריביירה הישראלית" בפתחת רפיח, הקמת ימית ופינוי/בגירוש הבידואים. משפטנים טוענים שזה היה גירוש בקנה מידה… בניגוד לחוק הבינלאומי, כמעט פשעי מלחמה…

גזית: אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית.

באר:  בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?

גזית:  ללא אישור של אף אחד…

באר: אז איך אתה מסביר את זה? זו פעולה של אריק שרון?

גזית:  בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: 'למה גירשתם את הבדואים ברפיח?'  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום.

באר:  גם פונדק לא ידע?

גזית:  לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם "כלום" אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר.

ועדת החקירה עליה מדבר שלמה גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו. [9]        אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.

 "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכאני", דיווחו חברים בקיבוץ ניר-עוז בחוזר ששלחו למזכירי קיבוצים אחרים בסוף פברואר 1972. הדיווחים עוררו תסיסה בתוך מפ"ם, מפלגת האם של הקיבוץ הארצי, נגד השתתפות התנועה בפרויקט ההתנחלות בפתחה.  ב-8 במרץ 1972 נערך בקיבוץ ניר עוז כנס-חירום בהשתתפות כ-250 נציגים מקיבוצי הנגב, אשר דרשו מנציגי תנועתם לפעול "למניעת נישול התושבים והתנחלות ברצועה".

בעקבות הכנס החלו ידיעות על גירוש הבדואים להתפרסם בעיתונות – תחילה ביומון מפ"ם "על- המשמר" ולאחר-מכן בעיתונים אחרים.  ראש הממשלה גולדה מאיר קבעה פגישה עם שני ראשי מפ"ם, יעקב חזן ומאיר יערי, והתריעה בפניהם על הנזק שנגרם למערך בין מפלגתה, מפלגת העבודה,  לבין מפ"ם בעטיו של "ניהול מסע ציבורי מטעם מפ"ם נגד ביצוע החלטה ממשלתית" [10]

לפי בקשתן של ארבע סיעות נערך דיון מיוחד בכנסת בעניין "התעמולה נגד ההתנחלות בחבל עזה ובפתחת רפיח והצורך הלאומי הדחוף להרחיב את ההתנחלות ולהגבירה".

"קשה להאמין, אבל ב-72 הקיבוץ הארצי התגייס, במלוא כוחו, למאבק עקרוני ומוסרי נגד העוול שגרמו הבולדוזרים של שרון ומדינת ישראל לכמה שבטים בדואים בפאתי סיני", סיכם אחרי 30 שנה עודד ליפשיץ, מקיבוץ ניר עוז, שניהל את המאבק למען השבת הבדואים לאדמותיהם. מול הקיבוצניקים מהדרום שהתגייסו לטובת הבדואים סבלה מפ"ם מפילוג רעיוני קשה, בעקבות תוצאות המלחמה ב-67'. כשהתכנסה ועידת מפ"ם ב-9 באוקטובר 1972 הציע יעקב חזן הוותיק, שמפ"ם תתמוך בהקמת היאחזויות ביטחוניות-התיישבותיות בפתחת רפיח וברמת הגולן. מתנגדיו דרשו לא להקים היאחזויות התיישבותיות בפתחה אלא רק היאחזויות ביטחוניות. אי אפשר בעניין הזה שלא להיזכר כקוריוז בויכוח רב שנים שפילג את מפלגת של"י ז"ל לשני מחנות. יונתן פלד מקיבוץ מעברות, הגדיר את ההבדל ביניהם: מחנה אחד היה בעד מדינה פלסטינית כי זה לטובת מדינת ישראל (וחוץ מזה זה גם מוסרי) ואילו המחנה השני היה בעד מדינה פלסטינית כי זה מוסרי (וחוץ מזה זה גם לטובת מדינת ישראל).

הארץ, 10.10.1972

נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: "היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה". למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ"ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו "יינקטו אמצעים". רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.

בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ"ל.

גזית:  "ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…"

באר:  אבל ההחלטה על הקמת פתחת רפיח לא היתה של שרון, היתה החלטת ממשלה…

גזית: לא! השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה? 

באר: מי החליט להקים את פתחת רפיח?

גזית: האיש המרכזי שרצה את העניין הזה – בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי.

באר: אתה חושב שהגורמים שרצו לדחוף את ההתיישבות בפתחת רפיח השתמשו/לחצו על שרון? או שזו היתה יוזמה שלו?

גזית:  זה שני דברים שונים. היתה יוזמה של שרון, אבל שרון לא היה מעורב ברעיון הגדול של להקים את ימית ולהפוך את כל פתחת רפיח למרכז יהודי גדול.

באר: מה ידעת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש, מה העלית?

גזית:  (צוחק) יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל.

באר:  באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?

גזית:  לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה.

באר:  ולאן גירשו אותם?

גזית:  דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים.

באר:  הדיונים על הקמת פתחת רפיח כללו אותך?

גזית:  כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שאם סיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבים מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו"מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים בואו תלכו עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.

החלטת בג"ץ

עתירת הבדואים לבג"ץ בתביעה לחזור לשטחיהם היתה המקרה הראשון אחרי 67' שגורם ערבי פנה לבית משפט ישראלי בבקשה לעשות צדק בנושא בעל חשיבות פוליטית עקרונית. בדיון בעתירות הבדואים התרחש דבר מוזר. המשיבים לעתירות, ממלאי התפקידים הבכירים בפרשה זו: שר הביטחון דיין, אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, ומפקד אזור רצועת עזה וצפון סיני תא"ל יצחק פונדק, כלל לא הגישו תצהירים לבית המשפט. המשיב העיקרי היה אלוף ישראל טל, שלא היה קשור לפרשת הגירוש. למעשה, הקשר היחיד של האלוף טל לפתחת רפיח היה בכיבושה ביוני 67, כפי שהונצח בשירו של יורם טהר-לב על קרב רפיח:   "באנו שחורים כפיח, באנו קרועים אבל, אנו אחרי רפיח, כמו שרצית טל!…"

בתצהירו לבג"ץ הסביר האלוף טל את השיקולים הביטחוניים שהנחו את צה"ל בסילוק הבדואים. בין השאר טען שהאזור היה חשוף למעבר מחבלים ושימש כחממה לגיוס מחבלים. "ולאור האמור לעיל – חיוני הוא כי האזור ישמש כאזור חיץ או כאזור בידוד בין רצועת עזה ומדינת ישראל לבין מרחב סיני".  בשיחה טלפונית בשנת 2007 שאל העיתונאי וההיסטוריון גרשום גורנברג את אלוף ישראל טל מדוע הוא זה שחתם על התצהירים. תשובתו הייתה כי השר דיין ביקש ממנו לחתום על התצהירים, והוא עשה כמו שרצה דיין.[11]

הארץ, 19.9.1972

גם תת אלוף יצחק פונדק, מפקד אזור עזה וצפון סיני, שננזף אף הוא, על ידי הרמטכ"ל, טוען כי לא ידע כלל על תכנית הגירוש. לפי גרסת פונדק בחודשים שלפני הגירוש ניהלו הגורמים המעורבים בהקמת העיר ימית משא ומתן עם הבדואים בעלי הקרקעות באזור, לרכישתן, והיה סיכוי טוב שהמו"מ יסתיים בהצלחה. לדבריו, באותה עת היו מספיק קרקעות עבור השלב הראשון של הקמת העיר. להערכת פונדק ביקש שרון, ששאף להתמנות לרמטכ"ל, לרצות במעשה הגירוש את משה דיין, שהקמת ימית היתה הבייבי שלו.

בור מים של הבידואים שנהרס. צילום: יוכבד ליפשיץ

כשפונדק שמע על המתרחש וירד לשטח הוא נחרד ממה שראו עיניו. כך סיפר:

 "לעיני נתגלתה תמונה מחרידה של הרס ושממה, בתי האבן הפכו לגל אבנים, עצים נעקרו, חלקות ירק נרמסו בשרשראות הטנקים, בכל אשר פניתי נתקלתי בוונדליזם לשמו. לא ראיתי אף נפש חיה במקום. לבדואים לא התאפשר לאסוף את החיטה והתירס מן השדות…"[12]

פונדק סיפר עוד כי האלוף שרון התפאר באחד הכנסים של קציני פיקוד דרום על פעולת הגירוש באומרו: "תוך שעות ספורות גאלתי יותר אדמות משגאל חנקין במשך כל ימי חייו."[13]  יהושע חנקין היה, כידוע, גואל האדמות הגדול של הציונות המעשית בראשית שנות ה-20, במיוחד בעמק יזרעאל.

עודד ליפשיץ מלווה בדואי שביתו נהרס בפתחה. צילום: יוכבד ליפשיץ

דו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף יריב היה סודי במשך עשרות שנים ולא ניתן היה לעיין בו.  רק לאחרונה, בעקבות פנייה של העיתונאי גרשון גורנברג לארכיון צה"ל במסגרת חוק חופש המידע, הוא הצליח לקבל את הדו"ח. הממצא המהותי ביותר בדו"ח היה העדר מוחלט של נימוקים ביטחוניים – נימוקים שאיתם השתמשו המדינה, הצבא והעיתונות על מנת  להסביר את הצורך בגירוש הבדואים. השיקול היחיד לגירוש, כפי שעולה מהדו"ח החסוי, וממקורות נוספים, היה הצורך באדמות להתיישבות.

מסמכים נוספים שאפשר לחשוף עתה מחזקים את ההבנה שמדובר היה בדפוס של פעולה להכשרת הפקעת קרקעות לצורך הקמת התנחלויות חדשות באמצעות נימוקים צבאיים מומצאים. אפשר לראות זאת, למשל, במברק מיום 9 ביולי 1969 של מחלקת הקשר במשרד החוץ אל הנציגויות בחו"ל המסווג "סודי" והמתפרסם כאן לראשונה, באדיבות מכון "עקבות". כך נאמר בו על תפיסת שטח בפתחת רפיח:

" 1. באלה הימים הוצאו צווי תפיסה לצרכי בטחון בפקודת המושל הצבאי תא"ל מוטה גור על שטח של 20,000 דונם בסביבות רפיח. 2. הקרקע הינה חלק מאדמות רשות הפיתוח של ממשלת מצרים. מצויים עליה 500 משפחות של בדואים נוודים שעבדו את האדמה בתנאי חכירה ממשלת מצרים. הללו יפונו מהמקום וישולמו להם פיצויים. 3. התפיסה הינה כאמור לצרכי בטחון, ובשלב ראשון יוכנסו לשטח יחידות צבא, אולם לידיעתכם, חוזר לידיעתכם בלבד, בעוד כמה חודשים תוכנסנה למקום יחידות נח"ל, שיקימו 2,3 התנחלויות. סעיף 1 ו-2 לשימושכם במידה ותשאלו."

מברק סודי של משרד החוץ, 9 ביולי 1969: לידיעתכם בלבד!

במילים אחרות: אם ישאלו אתכם בחו"ל תסבירו כי מדובר בתפיסת אדמה לצרכי ביטחון ותגידו כי לשטח שנתפס ייכנס הצבא. אבל לידיעתכם, ולא לפרסום, הסיבה האמיתית לתפיסת השטח היא התכנית להקים התנחלויות במקום.

למרות שלא היתה  סיבה "ביטחונית" אמיתית לגירוש הבדואים קיבל בג"ץ את הנימוקים הביטחוניים של המדינה ודחה את עתירות הבדואים. אגב, כמה שנים אחר כך, קיבל בג"ץ החלטה הפוכה ודחה את עמדת המדינה שהשתמשה באותו דפוס של הנמקה ביטחונית בבואה להצדיק את ההחלטה להקים את ההתנחלות אלון מורה, ליד שכם.[14] הבה ננסה להבין את ההבדל בגישת בג"ץ בשתי פרשיות אלה?

מעריב 17.9.1972

פרופ' דוד קרצמר, מבכירי המומחים למשפט בינלאומי ולזכויות אדם, מעלה הסבר אפשרי להבדל הזה, השערה אותה העלה לראשונה השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית. על פי הסבר זה, פסק-הדין בעניין פתחת רפיח ניתן בין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-הכיפורים – תקופה שבה האמון ביושרם ובמיומנותם של מפקדי צה"ל הבכירים היה בשיאו. ואילו פסק הדין בנושא אלון מורה ניתן אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שנוצר סדק באמון בראשי הצבא, וכי סדק זה הוא שפתח את הדלת להתערבות שיפוטית בהחלטות צבאיות. [15]

כשקרא את דו"ח ועדת יריב, שהיה חסוי כל השנים, נדהם פרופ' קרצמר לגלות כי המדינה פשוט שיקרה לבג"ץ. בשיחה שקיימנו בטלפון אמר לי, בין השאר, כך:

דוד קרצמר:  קריאת הדו"ח שגילינו (דו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף אהרון יריב),  הדהימה אותי. ממש הדהימה אותי. כיוון שקודם לכל, הם הטעו את בית המשפט. אמרו שהועדה לא הסתייגה מהכורח הביטחוני שבפינוי הבדואים. זה ממש מטעה מכיוון שהועדה בכלל לא התייחסה לכורח הביטחוני  מה שעניין אותי זה לא הגירוש כשלעצמו, אלא עניין אותי איך הם שיקרו לבית המשפט…. מה שאנחנו חשפנו מטיל ספק ביושרתו של ההליך השיפוטי…

 אני לא בדקתי אם זה נוגע רק לבג"צים שנוגעים לשטחים. יכול להיות שזה גם בבג"צים הנוגעים למשרד התחבורה. אין לי מושג.  אני התרכזתי בחומר שיכולנו להשיג…

באר: במהלך העיסוק שלך בפרשה למדת פרטים חדשים על המקרה של פתחת רפיח?

קרצמר:  כן, כאשר כתבתי את הספר שלי לא יכולתי להפריך את מה שהאלוף טל הצהיר בתצהירו לבג"צ… מה שנוסף היה הדו"ח של הועדה (ועדת החקירה בראשות האלוף יריב)… הדהים אותי שזה (הנימוק הביטחוני) היה שקר מוחלט….

כל מעשי האדם היו פעם חלומות – סוף דבר

לימים נשאל אבי פרחן, מנהיג מפוני חבל ימית, ע"י עיתונאי  צעיר, אם הם, המתיישבים היהודים בפתחת רפיח, לא פחדו מהבדואים. השיב פרחן:

"מה פתאום?! בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים".[16]

הסיפור האמיתי היה קצת שונה. לאחר שאיבדו את בתיהם ואת שדותיהם ולאחר שבארות המים שלהם נדרסו ונסתמו, נאלצו הבדואים, שגורשו מפתחת רפיח, להציע את שירותיהם כפועלים שכירים למתיישבים היהודים, שהתגוררו עתה על אדמותיהם. אלה היו הקשרים העסקיים והחברותיים שעליהם דיבר אבי פרחן בנוסטלגיה.

אבל, גם זה חלף במהרה כלא היה. הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים" כתב באלטנוילנד בנימין זאב הרצל, האיש שניהל בתחילת המאה שעברה מו"מ עם הבריטים ליישב יהודים בפתחת רפיח, והוסיף חוזה המדינה: "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות. כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום" [17]

הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.

היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון.

 

הערות ומראי מקום:

[1] ר' משה דור, "היהודי שרכש את פתחת רפיח לפני שבעים שנה", מעריב 18.2.1972.

[2]  ר' עוד דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים,        "משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343

[3]  קרצמר וגורנברג, שם.

[4] http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

[5] http://www.kolhazman.co.il/205599

[6] מתוך העתירה לבג"צ שהוגש חצי שנה אחרי הגירוש ע"י 9 ראשי שבטים בדואים. מופיע בקרצמר וגורנברג, שם.

[7]  ידיעות אחרונות 8.3.1972

[8]  קרצמר וגרונברג, שם.

[9] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/

[10] הופיע במעריב ב- 24.3.1972. קרצמר וגרונברג, שם.

[11] קרצמר וגורנברג, שם.

[12] יצחק פונדק, "חמש משימות", הוצאת ירון גולן,2000. עמוד 341.

[13] פונדק, שם.

[14] בג"ץ אלון מורה, דויקאת נגד ממשלת ישראל, 1979.

[15] קרצמר וגרונברג, שם.

[16]   חיים פרינדלנדר, "כל הזמן", 24.4.2017

[17] בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", אחרית דבר.

לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים?

להאזנה לפרק ד' באתר:

 

 

 

[פרות קדושות] פרק 16. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ב'; קזינו בעזה

חוף עזה
חוף עזה (Flicker)

בפרק הראשון של הסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו "6 ימים/50 שנה", עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה לדרגה של אמנות, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא"ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א', מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג'נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל הישראלי שהרג את בתה.

זהו החלק השני בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", הכלול בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה:

מוסיקה:  Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love, הישאם חאידי-גוטס

לכניסה לפרק הקודם, חלק א':   דיכוי טרור ברמה של אמנות

לקריאת תמלול חלק ב': קזינו בעזה – איך הפכה הרצועה (כמעט) לסינגפור של המזה"ת?

מאת: יזהר באר

בפרק הראשון של "עזה – הסיפור הלא מוכר", עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה ל"דרגה של אמנות", אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא"ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א', מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג'נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה הדרמטיות. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל שהרג את בתה.

ואז מגלה אשה עזתית אחת למושל עזה, שהוא לא מבין בכלל איפה הוא חי.

עבאדי:  השאלה היא למה אני מתכוון שאין לו יותר מה להפסיד? את זה אף אחד לא מבין אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא יודע את זה. אני רוצה להסביר לך. כאשר הרצועה נכבשה ב-67' היתה תקופה של עדנה ברצועה; תקופה קצרה. ישראלים באו, נכנסו ויצאו וקנו בשווקים וזה וזה וזה… מה קרה, שפתאום בבת אחת, אזרח שפוי לא נכנס לרצועה?

באר:  לא היתה החלטה אסטרטגית (של אש"פ) לפתוח חזית מערבית?

עבאדי:  ברור! אין כל ספק, כי זה אחרי ההתשה שהתחילה ב-68'. אני רוצה לספר לך קטע, שמעולם לא דיברנו עליו. אולי רק ברמזים. ביום כלשהו הבנתי, אלף, שעל ידי פעילות צבאית, ותהיה ברמה של אמנות, אי אפשר להביא לידי כך שמאות אלפים, מיליון וחצי, קרוב לשני מיליון איש, יקבלו מרות. אתה שואל, מתי נופל האסימון? במסגרת הפעילות שלי, כמפקד וכמושל, הייתי נוהג כל יום שישי לאסוף את הנשים על הבמה בקולנוע פלסטין ומושיב על יד הבמה את האמהות, רק אמהות, של אלה שנהרגו השבוע. ולמטה באולם עצמו את האמהות או הנשים של המבוקשים, שעדיין לא נהרגו. והייתי נושא נאומים ואומר להם: השבוע עם אלה נגמר החשבון. בשבוע הבא תשב נבחרת אחרת. לא חבל לכן? אתן שהריתן ונשאתן את הילדים האלה 9 חודשים? אין להם סיכוי. חבל. חבל עליהם. סייעו לי, תעזרו לי לתפוס אותם, תעשו שיתמסרו לי ואני מבטיח לכן הנחות גדולות, גם אם יש על ידיהם דם. באחת הפעמים, בתום פגישה כזאת של ימי שישי הקבועים של לפני תפילת הצהרים, אחת אומרת לי: 'אני רוצה לדבר איתך!' ואז היא ניגשת, אשה צעירה יחסית ואומרת לי: 'תגיד לי, אתה מטומטם? אתה בכלל לא מבין מה אתה עושה. אתה מכיר את הסיטואציה שחמשת ילדיך מתעוררים בבוקר והם בוכים כי הם רעבים, כי לא אכלו כבר יום יומיים?' היא אומרת לי: 'אתה בכלל לא מבין איפה אתה חי. המלאי שהיה ברצועה אחרי מלחמת ששת הימים נגמר וקניית מצרכי המזון הם במחירי אשקלון. ואיש מאיתנו לא עובד. ואין לאף אחד מאיתנו הכנסה'.

באר:  בשנת 1970-71 עוד לא היתה תנועת פועלים לתוך ישראל?

עבאדי:  חכה. על זה אני עוד רוצה לדבר איתך. ואז היא אומרת לי: 'מהי המשכורת הממשלית?' אמרתי לה: 'ארבע לירות ומשהו'.  'אוקיי, וכמה אנשים מהרצועה עובדים בממשל?' אמרתי לה: 'כמה מאות'.  'אבל מה עם היתר? לא עובדים'.

 תבין, יזהר, כתוצאה מהפעילות הצבאית האינטנסיבית, שהיתה ברמה של אמנות, והיתה חובקת הכל, הכל מת. כל הפעילות הכלכלית מתה. כאשר היה אירוע הפיגוע בפולקסווגן, בילדים של משפחת אוריו, קם שרון והטיל עוצר על הכביש שם היתה התקרית, בין ארז לכיכר מדינה. כלומר, היציאה מנחל עוז. לא ליום, לא לשבוע – לשבועות ולחודשים. על הציר הזה יש שניים משלושה בתי אריזה שיש בכלל ברצועה. זה היה בחורף. זו תקופת הקטיף של הולנסיה. אם לא קוטפים אין הכנסה מן הפרדס באותה שנה. הפרי נושר על הארץ. אם מטילים עוצר על הציר הזה, עוצר בלתי מוגבל כי אין שום מגבלה, אז ברור שבאותה שנה אין פרדס. אין פרדס כלומר, אין לפליטים איפה לעבוד בקטיף. והרצועה הפכה לרעבה. כאשר האשה הזאת אומרת לי: 'תגיד לי: אתה אחראי עלינו, מה אתה חושב, מאיפה יבוא השקל, הלירה, כדי להביא קמח לילדים? חשבת על זה?' אמרתי לה: 'וואללה לא!' אבל זה היה תחום האחריות שלי, במקביל להיותי רודף מחבלים, שכפוף לאריק.

 זו היתה נקודת המפנה. ואז הבנתי שאני צריך להיות אחראי ולשאת באחריות גם על התחום השני, של קיומם האזרחי של מאות אלפי אנשים, מיליון וחצי איש. זה תחום האחריות שלי.

באר:  אבל כשאותה אישה יושבת איתך מה היא אומרת לך שמציע הצד השני?

עבאדי:  ברור; היא אומרת לי שיש ארגז רימונים בבית, 'שלא מצאתם אותו ושלא תמצאו אותו, וכל פעם, מפעם לפעם, אני שולחת את אחד הילדים לזרוק רימון ברחוב, בין שהוא פגע או שלא פגע, אבל הוא התפוצץ, אני מקבלת 8 לירות מהארגון (אש"פ) ואני מקיימת את הילדים. מה אתה מבלבל את הראש? איפה אני אמסור לך אותו, אתה נורמאלי? זה הקיום שלי. הבאתם אותי למצב, שהקיום שלי זה בלזרוק רימון. מה אתה מדבר שטויות, מה זה הכנסים המטומטמים שלך, אתה לא מבין כלום. אתה בכלל לא יודע איפה אתה חי'.

באר:  מהכנסים האלה יצא פעם משהו?

עבאדי:  אף פעם. אף פעם. אמרתי: רגע, רגע, היא צודקת. היא אומרת: 'אתה יודע???' אמרתי לה: 'אני לא יודע'. אחרי זה אמרתי לעצמי: רגע, זה הרי תחום האחריות שלי, ישירות שלי. כלפי העם בישראל אני אחראי על זה. ובמהלך הזמן הבנתי שיש מלחמה של גוג ומגוג בין יצחק פונדק שהיה מפקד האזור, האזרחי, לבין שרון, אלוף פיקוד דרום.

באר:  כשפונדק כן מבין את תמונת המצב האזרחית?

עבאדי:  כן! והוא היה הראשון שטען שאין סיכוי להביא לידי דיכוי הטרור בלא שליטה על פוטנציאל הגיוס שלו, שהיום בנתונים של היום, אין לו מה להפסיד!!!

כמו שסיפרנו בפרק הראשון, רבים מהמושלים הראשונים שמינה שר הביטחון, דיין, לניהול שטחי האימפריה הישראלית החדשה שקמה אחרי 67', היו בני ההתיישבות העובדת. לא להאמין – חלקם הונעו אז גם על ידי ערכי התנועה הקיבוצית ועקרון השליחות הקיבוצית. עבאדי, המושל הקיבוצניק של עזה, מחליט בשלב ההוא ליישם את עקרון השליחות הקיבוצית ולהתגייס בכל מאודו לטובת האוכלוסיה האזרחית ברצועה.  

עבאדי:  הפעילות שלי היתה פעילות צבאית עד שהיא, האשה הזו האירה את תשומת ליבי. התחלתי לחשוב; נו… נתיניך… ממה הם חיים? מה זה נקרא 'אין לי קמח לפיתות?' איך זה קרה?

באר:  למי אתה הולך עם התובנות הללו?

עבאדי:  מאחר וראיתי את עצמי במשימה הזו ברצועה כשליח של התנועה, וככה ראיתי את עצמי. שליח של התנועה.

באר:  הקיבוצית?

עבאדי:  ברור. היה מושג שנקרא "שליחות", לא תאמין. ותמיד בכל מקום שהלכתי רציתי להיות מטעמה של דגניה. שליח של דגניה. לא חופש, לא קבע, לא משכורת, לא רוצה כלום. שליח!

באר:  אתה לא מקבל משכורת בתקופה ההיא מהצבא?

עבאדי:  בשנתיים שהייתי ברצועה, והמשפחה לא היתה איתי – דגניה. דגניה קיימה את המשפחה שלי, כשליח. אז הכל עבר אליה. ברור! שליח זה שליח.

באר:  איזו משמעות יש להיות שליח התנועה הקיבוצית בעזה, מבחינתך? איזו משמעות ייחודית יש לזה, או אם בכלל?

עבאדי:  המושג שליח זה היה חלק מעקרונות התנועה הקיבוצית; שירות לעם. לכן גם כשהייתי בעירק הייתי שליח. גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וגויסתי לחיל האוויר הייתי שליח, ולא הסכמתי לקבל משכורת. תשע שנים עבדתי כשליח. לא רציתי לקבל משכורת, לא פנסיה, לא עניין אותי כל הדבר הזה.

באר:  כשאתה יושב, נגיד עם עצורים, חשודים בטרור וכדומה, מה אתה מבין מהם על המוטיבציה שלהם?

עבאדי:  אין לנו יותר מה להפסיד… נגמר לנו האוכל…

באר:  ומה המקום של "מוטיבציה לאומית", נקרא לזה?

עבאדי:  אתה יודע, שכל הדברים האלה, עוטפים אותם אח"כ במעטפת כזו. לתושבים ברצועה, לפוטנציאל הגיוס של המחבלים, לאלה שזורקים רימונים ויורים, לא היה יותר מה להפסיד. איזו מוטיבציה גדולה מזו? הבסיסית!

 והתחלתי ליזום לעצמי דרכים – אני עשיתי את זה ולא אף אחד אחר – את השיטה שנקראת "המקל והגזר". אריק ויחידות הצבא מעולם לא עסקו ב"גזר". שלא ישקרו. גם לא היתה להם היכולת לעשות את זה. אני בתוקף הגדרת התפקיד, התחלתי להבין שאני צריך לעשות את זה.

מושל עזה, שמתחיל לחוש אחריות כלפי רווחת נתיניו בעזה, פונה למקבלי ההחלטות בישראל ונלחם כארי להשיג עבורם זכויות והטבות בסיסיות. תגובתם, כפי שנראה, היתה מאכזבת.

עבאדי:  באתי לשר החקלאות, גבתי. חבר קיבוץ יפעת. אמרתי לו: 'אני שליח מטעם התנועה שאתה משתייך אליה. תבין! תעזור לי! כי אני צריך למצוא דרך למימוש "הגזר", כדי להשתמש פחות ופחות ב"מקל",  כדי ליצור מצב שיש בו מה להפסיד'. הוא אומר לי: 'במה אני אוכל לעזור?' אמרתי לו: 'הרצועה מייצרת 1,500 טון תמרים חייאנים; 450-500 טון אנחנו (בעזה) אוכלים, כי, ברוך השם, אצלנו אין דיאטה. אבל זה זן, שמחמיץ. אי אפשר לאפסן אותו. הוא לא יבש זה לח. תן לי למכור את זה בכל מחיר. בארץ. בכל מחיר. זה שווה יותר מאפס'. תשובתו היתה כזאת: 'תגיד, אתה נורמאלי?' אני אומר לו: 'מה זאת אומרת אני נורמאלי? מה אתה מציע לי?' הוא אומר לי: 'אם אני אביא 1,000 טון חיאני, מה יגידו מגדלי החיאני בעמק הירדן, דגניה שלך וכנרת שלך ובעמק בית שאן ובערבה?' אמרתי לו: 'לא דגניה ולא אף אחד בארץ לא חי מחיאני, ולי אין משהו אחר! אתה מבין: אין לי משהו אחר!!!. ומאות אלפי אנשים תלויים בצווארי'. לא נתן….

אמרתי לו: 'תגיד, איך אתם לא מתביישים? אני שומע מה שאתם אומרים; הרצועה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ויש לכם סמל; ישראל הגדה והרצועה – שרשרת. חלק בלתי נפרד. ואני גם יודע, שאתם יוזמים תכנית להקמת הרביירה הישראלית (בפתחת רפיח) על חוף הים ברצועה. מה עם הפליטים שחיים לחוף הים? ויש לכם סמל; ים כחול, החול הזהוב, עם בית עם גג אדום, והרקע של הדשא. ויש גם משרד, של יונה פייטלזון, שמתכננים את הרביירה.. תגיד לי, איפה…'(צועק)

אמרתי לו: 'אתה יודע, אנחנו, יש לנו מדגה בברדוויל, תן לי למכור את הדגים בארץ. אין לי יכולת למכור במקום אחר. אני לא שולט בזה. ואמרת לי שאני אחראי על אלה. אתה מבין שהם רעבים?' אז הוא אמר לי: 'הדגה בברדוויל? אתה לא נורמאלי. אתה לא שומע, אתה לא קורא, איזה משבר יש עם חברת נון? עם הסרדינים?' אמרתי לו, 'נון לא מקיימת את מדינת ישראל. לי אין משהו אחר…' לא נתן. אמר לי: 'הפתרונות הם לא אצלי. אני שר החקלאות של מדינת ישראל ולא של עזה'. אמרתי לו: 'אבל אתה יושב בישיבות. מדברים שם על החלק הבלתי נפרד. מה זה, לא שלך?'

הלכתי לבן אהרון, שהיה מזכיר ההסתדרות. אמרתי לו: 'בחייאתכ, תן לי להוציא פועלים מהרצועה בעד 70 שקל. כל סכום שלמעלה מאפס כדאי לי'. אומר לי: 'אתה נורמאלי? אתה יודע מה יקרה אם נפתח את השערים מהרצועה לעבודה בישראל? ניצור בארץ מצב של אפנדיזם. הישראלים יהפכו לאפנדים'. אמרתי לו: 'ברור! מה אתה מציע לי?' אמר לי 'זאת לא הבעיה שלי'. לא נתן.  'לך לגולדה!'

באר:  "אפנדיזם" זה נשמע כמו טיעון אידיאולוגי? שומר על הטוהר…

עבאדי:  ברור. אבל כמו כולם, מה אתה מציע לי? לקחתם אותי, זרקתם אותי לרצועה, ואמרתם שאני אחראי על זה, נו… תעזרו לי… לא בעיה שלי, לך לגולדה!

הלכתי לגולדה. ואני אומר לה: 'תקשיבי, את יודעת מה זה נקרא רעבים? את יודעת שנגמר הכסף מאז מלחמת ששת הימים, וכל קנייה של קמח או של עגבניה או כל דבר אחר זה במחירי אשקלון?' היא אומרת: 'רובם פליטים'. אמרתי 'נכון, אבל הם אוכלים…(צוחק) וכשהם רעבים הם צועקים… וכשהם צועקים, וכשאין להם מה להפסיד, הם זורקים רימונים'.

אז אני שואל אותה, 'אז מי אחראי?' היא אומרת: 'האו"ם'. אמרתי לה: 'אה, תגידי, מה התקציב של אונרו"א, סוכנות הסעד והתעסוקה שליד האו"ם? 10 מיליון דולר בשנה. עלה בדעתך פעם אחת לקחת 10 מיליון דולר ולחלק אותם למספר הפליטים שיש בגדה ברצועה ובמקומות אחרים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל? כמה זה יוצא פר נפש? זה כמה סנט. לטיפת חלב, לארוחה, לחלוקת מצרכים, לחלוקת מטר בד, לחלוקת סבון, לחינוך, לסניטציה… הלוא הם לא מטרת דמות מקרטון, שעושים בה חור והיא לא מגיבה. הם אנשים, שכאשר אין להם מה להפסיד הם זורקים רימונים'.

והיא לא ענתה לי. אף פעם. אף פעם.

באר:  יש לי שאלה, אתה הרי מקורב לדיין, למה אתה לא הולך לדיין?

עבאדי:  נכון, אני מספר לך על רגעים שבהם אני עומד על מה אני אחראי. זה השלב שאני קורא לו "המהפך". תזכור: טרור ברמה של אמנות, אבל התשתית, פוטנציאל הגיוס של מאות אלפים, אמהות, אחים ואחיות, אם הם לא יהיו שבעים – בחיים לא תגמור את זה.

באר:   לתובנות הללו אתה מגיע באיזה שלב? ב- 1970?

עבאדי:  במחצית השנה הראשונה שהגעתי לרצועה (1970). ואז אני מבין שהפשרה, דרך האמצע, בין דרכו של פונדק, האזרחי, ובין דרכו של שרון, הצבאי, היא באמצע – צריך לדכא את הטרור ביד ברזל אבל לנטרל את פוטנציאל הגיוס של המחבלים, שיהיה להם מה להפסיד. זה היה הגילוי. זה הדבר שהגעתי אליו.

מול אדישותם של מקבלי ההחלטות בישראל וגישתו הלעומתית של שרון, אלוף פיקוד הדרום, הממשל הישראלי בעזה, בניהולם של תא"ל פונדק וסא"ל עבאדי, מנסה להחיות את החיים האזרחיים ברצועה; להקים קולנוע, עיתון, קזינו, נמל, תחנת רכבת, חופי רחצה, לנסות להראות שאפשר גם אחרת.

עבאדי: אתה יודע שלציבור הזה, שדיברנו עליו, אמרתי לך – יותר מגוש דן – אין עיתון, עלון, לא היה בית קולנוע אחד. לא היו בתי קפה…

באר: גם בתקופה המצרית לא היו בתי קפה?

עבאדי: מה זאת אומרת? בעיר עזה עצמה היו מספר בתי קולנוע, ומועדונים, וקזינו ובתי קפה, מה לא היה. וחופי רחצה… אבל היה ברור שצריך להתחיל באיזושהי התחלה שיש בה לסמל משהו. להתחיל לגרום שאנשים יבינו שיש גם מעשה אחר מעבר לטרור, שראה בכל האוכלוסיה כמשתפת פעולה, ולכן הוא פעל נגדה במסה. הרעב, המצוקה, חוסר העבודה, העדר יכולת הקניה, במה מתחילים? אז הרעיון היה, במקביל להקמת מגרשי משחקים לילדים, בקרחות כאלה שנמצאות בתוך העיר, נדנדות ודברים מהסוג הזה, דבר שבהתחלה הוא התקבל בהסתייגות גדולה, מצידם. הם לא הבינו, מה הציונים האלה רוצים לעשות. תכף לפתוח קולנוע? לפתוח קולנוע, אז זה צריך להיות מתואם עם שעות עוצר. תמיד יש עוצר.בקיץ ,זה בשמונה בערב, בחורף, זה בשש בערב. אין תנועה בערב. אין תנועה במשך שנים. אבל בוא תשמע קודם כל, החנויות סגורות. משתי סיבות: אלף, זאת היתה הזדהות של אזרחים אל מול הטרור נגדם, הטרור העיוור נגדם. בית, גם לא היה כ"כ מה למכור? לאן למכור?

אז הדבר הראשון שנעשה, היה ניסיון להפעיל איזושהי פעילות אזרחית שיש בה התחלה של הכנסה מעבודה. יש דיג, למה לא להתחיל ביציאה לים? לדוג דגים? היה להם צי של סירות, מכל הגדלים: דיג על החוף ודיג יותר עמוק. איך עושים את זה? הלא זה מת?

באר:  למה מת, בגלל העוצר?

עבאדי:  ברור! לא יוצאים. אסור לצאת לים.

באר:  זאת אומרת, היה איסור לצאת לדוג?

עבאדי: ברור… אם יוצאים לים לך תדע מה הם יביאו…

אז הקמתי ועד דייגים, מבין אנשי שאטי, המחנה הגדול ביותר וחלק מהעיר עזה ועל שפת הים. אז בוא נחיה מחדש … פה מתחילה התנגשות, אם יוצאים – לכמה שעות? לאיזה עומק? אני לא הייתי יכול מבלי לקבל הסכמות משרון בשביל לעשות את הדבר הזה.

אז בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול!  זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים.

באר: בתקופה הזו יש איסור יציאה לעבודה בישראל?

עבאדי: אין יציאה לעבודה בישראל. אין יציאה. לא רק לעבודה, אין יציאה. אין.

 אבא של עופר שלח, חזי שלח, גויס, במקביל אלי, להיות קמ"ט (קצין מטה) כלכלה ברצועה. הוא בא מרקע של "נשר". הוא היה מנכ"ל נשר בחיפה והוא היה מעורה בענייני המלט בארץ. והיה חוסר בחומר גלם לתעשיית המלט בארץ. והיינו כמו אחים. ואז קם הרעיון להקים נמל בעזה. אני מדבר איתך על הנחת אבן הפינה לנמל היום – זה שהטורקים היום נורא רוצים להגיע ישירות אליו. בנינו מזח מבולדרים ועל גבי המזח הזה, שהיה מעין שובר גלים, היה למטה כביש אספלט. בגלל קשריו של חזי שלח עם חברות נשר בישראל, יבוא חומר הגלם מרומניה וממקומות אחרים הגיע באניות לעזה. האניות לא יכלו להתקרב למזח. זה לא נחפר. האניות היו עוגנות במרחק, סירות הדייגים הגדולות היו מגיעות לאוניה, והיו פורקים את שקי החומר מבטן האוניה לסירות, שהן קלות, מגיעות אל המזח, נרתמות אליו משאיות, שהיו עומדות על הדרך של שובר הגלים, ועל הגב – מהסירה על גבי קרש לגב המשאית. התחילה להיות עבודה; לבעלי הסירות, לסבלים… זה התחיל להניע איזשהו מערכת.

באר:  אבל לנשר זה בטח היה יותר יקר?

עבאדי:  יותר זול!

באר:  למה?

עבאדי: בחיפה ובאשדוד יכלו לפרוק את זה. אבל פריקה של טונה אצלנו היתה יותר זולה. למה? כי אם עלות פריקה של טונה, אני לא זוכר, היתה עולה, נניח 10 שקלים, אני הייתי מוכן לעשות את זה גם ב 5 שקלים, כי 5 שקלים זה יותר מאפס. אם אני מביא בעבור כל טון  5 שקלים לרצועה, אין סיכוי, לא לחיפה ולא לאשדוד, להתחרות איתי. 

באר: ואף אחד לא הקים צעקה?

עבאדי:  לא.. אם אתה שואל לגבי הנמל –  אני לא זוכר שהיתה צעקה.

 מתחילים לעבוד: דיג, נמל, להחזיר את החיים למסלולם, פתיחת בית קולנוע, הקמת עיתון, הקמת מועדון… לא שלא היו בעזה לפני כן, היו בעזה מספר בתי קולנוע, מספר עיתונים אבל הכל מת בתקופה הזאת. ובדרך כלשהי נפרץ המחסום לעבודה בישראל.

כרטיס רכבת לעזה, 1973

באר:  מתי זה מתחיל?

עבאדי: ב- 1972.

תעשה רגע חשבון, 30 אלף איש הביאו כל יום מאה שקל. תבין, כל יום נכנסו לרצועה שלושה מיליון שקל. מאפס. זה עולם אחר לגמרי. החל משבר פנימי בינם לבין עצמם. הם מתו לצאת לעבודה, כדי להביא פיתה הביתה. החלה ההתנכלות האש"פית לעבודה. זריקת רימונים…

באר:  על מי?

עבאדי:  על הפועלים. אתה מבין, שכאשר מפנים את הרימונים ממטרות ישראליות בתוך הרצועה אל האזרחים עצמם קורה בדיוק מה שציפית שיקרה; האוכלוסיה הגדולה, שמבקשת 3 מיליון שקל לאכול… בפעם הראשונה נשברה הלכידות, שהיתה (עד אז) מוחלטת, ונוצרו סדקים בין האוכלוסיה ובין הטרור האש"פי ברצועה.

באר: מי מעביר את זה בממשלה, דיין?

עבאדי: כן. בנינו מסילת רכבת מאשקלון לעזה. זאת אומרת, רכבות מגיעות בבוקר לתחנת הרכבת בתחנת מדינה, רכבות, אחד אחרי השנייה, להוציא 30 אלף איש לעבודה ולהחזיר אותם אחה"צ הביתה. הטרור מתחיל להיות מופנה אל מול האוכלוסיה היוצאת לעבודה.

באר: מתי הפסיקה תנועת הרכבות מעזה החוצה?

עבאדי: במלחמת יום הכיפורים.

 מישהו היום יכול לדמיין קצין ישראלי שמתעסק בפרטי הפרטים של החיים האזרחיים של אנשי מחנות הפליטים בעזה? כן, פעם גם זה היה חלק מתפקיד הממשל הצבאי.

עבאדי: זה לא מספיק. יזמתי רעיון של הקמת ועדי שכונות; כל שכונה משכונות העיר או כל יחידה מוניציפאלית כפרית, תבחר מתוכה ועד – כאשר הפעילות המוניציפאלית של ביוב, מים, חשמל, אשפה, החלפת צינורות לקטרים יותר גדולים – תעשה על ידם. כל שכונה בפני עצמה. בדרך של הקמת ועדי השכונות השקענו מאמץ אדיר. נפגשתי עם כל שכונה ושכונה, מאות אנשים ודירבנתי אותם, לטובתם הם, שיהיה להם מים וביוב מסודר, ושלא יטבעו בביוב הזורם ברחובות. כל פעילות אזרחית מוניציפאלית, שיש בה להיטיב עם האוכלוסיה ותקציבים.

למרות שהאלימות ברצועה לא חדלה לרגע הממשל הישראלי מצליח לפתוח את שערי הארץ לעבודת פועלים עזתיים. האג'נדה האזרחית החדשה מביאה שינויים דרמטיים.

באר:  באיזה שלב הטרור נרגע?

עבאדי:  הוא לא נרגע, הוא קיים כל הזמן, כאשר בשלב מסוים האוכלוסיה הקיאה מתוכה את מגויסיה. זה קורה ב-1972, מאוחר. והשאלה היתה מאד אלמנטרית; איך ממלאים את הקיבה של הילדים בבוקרו של יום. עד כדי כך.

מי אחראי לפתיחת שערי הארץ לכניסת הפועלים העזתיים, אני שואל?

עבאדי:  דיין! ושלמה גזית וכמובן יצחק פונדק, שהיה חסיד נלהב של הרעיון. והדבר הזה היה לרועץ בעיניי המחבלים – היציאה לעבודה. וזריקת רימונים על ריכוזי הפועלים בבוקר בכיכר מדינה ובכל מקום אחר, היתה דבר שבשגרה. היינו צריכים לאבטח את היציאה לעבודה. ואז היה לי ברור, שגם צריך לעשות משהו בתוך הרצועה, מעבר למפעלים כלכליים, שיביאו שקלים כדי לקנות אוכל.

 אחד הדברים החשובים היה פתיחת חוף הים, מה שלא היה עולה על הדעת קודם. רחצה בים, בילוי על שפת הים, קזינו, בית קולנוע…

באר:  מי הפעיל את הקזינו?

עבאדי:  הם!

באר:  ובאו ישראליים?

עבאדי:  לא! אני מדבר כרגע רק למקומיים. אין כניסה של ישראלים פנימה. כי הטרור החבלני נמשך.

כאמור, אריק שרון ראה את עזה רק מבעד כוונות הרובה. במרדף אחרי המבוקשים נהרגו מאות מבוקשים, אך גם חיילים ישראלים. מושלי עזה הציגו פתרון אחר לבעיית המבוקשים, בלי לירות יריה אחת. תת אלוף פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, מספר איך הצליח להוריד את רשימת המבוקשים ללא שימוש באלימות.

באר: מה היית יכול להגיד על הנרטיב הזה, שאריק שרון חיסל את מה שנקרא "הטרור בעזה"? מה ומי עשו את זה באמת?

פונדק:  תראה, כשאני הגעתי לעזה משפחה חיה ב-50 לירות לחודש בעבודות יזומות. לא היתה עבודה, כי אריק שרון החליט שאם יהיה להם רע הם יעזבו את הרצועה. הם לא זזו.

אני בתוך שנתיים, יחד איתו (עם עבאדי), דאגנו שלכל אחד תהיה עבודה, תהיה פרנסה, שאם הוא חולה יבוא לישראל לריפוי, אם צריך. פתאום הרצועה פרחה. אני אומר לך; הם התחננו בפני: תישארו עוד שנה, שנתיים.

באר:  וזו הסיבה שהאלימות ירדה?

פונדק:  אם היה להם טוב, בטח!

באר:  אז אולי היום זו גם השיטה (הרצויה)?

פונדק:  תקשיב, בסוף 1971 אנחנו חיפשנו 150 מבוקשים. המצב כבר היה מצוין ברצועה, ואמר לי אריק שרון: 'נהרוג את כולם! נרצח את כולם!' אמרתי: אני אתפוס אותם בלי כדור אחד. עוד מעט תראה!

באר:  אמרת לאריק את זה?

פונדק:  כן. והוצאתי הוראה שצריך להחליף את תעודות הזהות. וידעתי בדיוק מי הם אלה שאנו מחפשים. וכל אחד חייב להחליף את תעודת הזהות. הם באו להחליף את תעודת הזהות, ואנחנו ידענו מי החבלנים, אז היינו מכניסים אותם לרכב –  נגמר. כשאנחנו גמרנו ברצועת עזה חיפשנו (רק) 12 חבלנים.

באר: באמצעות הנפקת תעודות הזהות הורדתם את רשימת המבוקשים מ-150 ל-12?

פונדק: כן.  אמרתי לו: לא יריתי כדור אחד, למה חיילים מתרוצצים ונהרגים, ללא צורך?

סא"ל עבאדי מספר איך התנהל המבצע:

עבאדי:  זה נמשך כחודש ימים. כל תושבי הרצועה רוכזו במקומות ריכוז. כל איש נלקחה ממנו ובוטלה תעודת הזהות הקודמת. במערכת מאד מסודרת של "קופים", שישבו בתוך במקומות מסתור, כל האנשים עברו דרך מסלול. במסלול הזה, השותפים שלנו, המלשינים, זיהו את המבוקשים והם נעצרו. כלומר, נעשתה פעולה של סינון אחד לאחד של כל תושבי הרצועה, מגיל 14 ועד בכלל; נשים, ילדים, גברים, כולם עברו בריכוזים האלה דרך מסלול, והמבוקשים נלקחו ונעצרו.  תעודת הזהות החדשה שהונפקה היתה לא ניתנת לזיוף – לא נדבר כרגע איך עשינו את זה. להיות בלי תעודת זהות ברצועה זה נקרא גזר דין מוות. אתה לא יכול להתקיים בלי תעודת זהות. החלפת תעודת הזהות היה מבצע שהקיף את כל החיים ברצועת עזה. כולם עברו את הסינון הזה. וכך עצרנו המון מבוקשים בשיתוף פעולה עם האזרחים. אתה יודע מה זה לרכז את כל הרצועה במשך מספר ימים, בגושים, גושים, להעביר את כולם במסננת? היתה משמעת בלתי רגילה.

באר:  אנחנו מדברים על מיליון וחצי איש אז?

עבאדי:  כן?

 המושל סא"ל עבאדי, שמחלק את זמנו בין הריגת מבוקשים לפעילות האזרחית זוכה להערצת התושבים. אמנם הוא הורג בהם, מצד אחד, אך גם דואג להם ונלחם עבורם, מהצד השני, מכבדם ומדבר בשפתם. וכך, כשהוא יודיע על סיום תפקידו יתאחדו תושבי עזה בהתנגדות לעזיבתו. מי שלא מאמין, שיחכה לפרק האחרון.

באר: האם בתקופה הזאת אתה ממשיך באופן פעיל גם באקט הצבאי?

עבאדי:  זה המנדט שלי…

באר:  איך בנית את הפרסטיז'ה שלך כמפקד בעל אוטוריטה, כשבבוקר נתת את ההוראות המתאימות ובערב נכחת בהלוויות?

עבאדי:  תראה, אני המפקד בשטח. אני הייתי מפקד הכוח הצבאי והמושל האזרחי.

באר:  אתה מופקד, בעצם, על המרדפים נגד המבוקשים?

עבאדי:  ודאי! לא יכולה להתבצע פעילות צבאית, אלא אם היא נעשית מאחורי הגב ובלי רשות. והיו כאלה. שרון עשה את זה, בלי שנדע, מאחורי הגב ובלי רשות. זה הביא, כמובן, למשבר שקרה, בסופו של דבר.

באר: וכשאתה נותן את הפקודות, או מפקד על פעולות, אתה מוצא לנכון שכאשר יש קורבנות בין המבוקשים לבוא להלוויות שלהם. למה?

עבאדי:  אני הצטיירתי בעיניהם כמטיב: פעילות מוניציפאלית עבודה בישראל נמל קולנוע עיתו בתי ספר מגרשי משחקים זה עולם אחר לגמרי. כל זה לא היה. במסגרת הקמת ועדי השכונות נפגשתי עם אלפים, בכנסים, על מנת לשכנע אותם. דיין אומר לי: 'אני רוצה לבוא יום אחד למפגש כזה'. אמרתי לו 'אתה מוזמן'. בסוף המפגש הוא אומר לי 'אני לא הבנתי כל מה שאמרת להם, אני רוצה לדבר עם אחד מהם'. הוא שואל אותו: 'תגיד, למה אתם באים? למה אתם נענים, למה אתם מסכימים?' והוא עונה לו: 'מה זאת אומרת, הוא מדבר כמו ג'ורג' חבש. הוא מדבר לטובתנו.' דיין אומר לי, 'תגיד לי…' אני אומר לו: 'זה נכון, מה אני רוצה? אני רוצה בטובתם'.

המהלך הזה יצר שבר בין האוכלוסיה הרחבה, הגדולה, שרצתה לאכול. שרצתה איזשהם חיים נורמאליים. אל מול הקבוצה שרצתה, שככל שיהיה ברצועה יותר גרוע יהיה יותר טוב.

באר:  אז זה יהיה נכון אם אני אגדיר את זה כך: שבבוקר נתת הוראות חיסול ובלילה …

עבאדי:  כל היום… היו פעולות שנעשו ביום ובלילה, המרדפים. הייתי נוכח בכולם. לא ששלחתי את הסגן, או הקמב"ץ. הייתי נמצא בכולן.

באר:  הם היו יודעים שאתה הרגת את המבוקשים?

עבאדי:  הם ראו אותי עומד בראש הכוח. והם ראו אותי עוסק בפעולות דיג, נמל, יציאה לעבודה ועוד אלף דברים מהסוג.

באר:  כאשר אתה בא להלוויה של מבוקש שזה עתה 'נפל על משמרתו'..

עבאדי:  כל ההלוויות היו מבוקרות. לא רציתי שתהיינה הלוויות המוניות, מחשש למהומות. מי כן יכול היה – המשפחה הקרובה. הייתי הולך אחרי האלונקה – רץ מהר, בלי להתקלח, להחליף למדי סוג אלף – עומד בפני הקבר ומצדיע לו. בערב הייתי מגיע לאמא שלו או לאשתו עם שק של קפה. לנחם אותה.

באר:  איך הם קיבלו את זה?

עבאדי:  הם השתגעו ממני. הם האמינו לי שאני רוצה בטובתם האזרחית. וזה ברור לגמרי, 'שמי שרוצה בטובתנו האזרחית צריך להרוג את המחבלים'.

באר:  לכמה הלוויות של מבוקשים הלכת?

עבאדי:  עשרות…

באר:  ובאף אחד מהאירועים לא ניסו לפגוע בך?

עבאדי:  אף פעם!

באר:  הלכת חמוש להלוויות?

עבאדי:  לא! תשמע, הייתי הולך אליהם הביתה, בתוך המחנות. הייתי הולך בלי נשק. אני וג'יפ, עם נהג. הייתי משאיר בחוץ את הנהג לשמור. הייתי נכנס לבד, מתיישב ליד אשתו או ליד האמא שלו. בלי נשק.

באר:  למה?

עבאדי: כי בדרך שכזאת יצרתי אצלם את ההרגשה שהם אחראים על ביטחוני.

באר:  הם ידעו שאתה לא חמוש?

עבאדי:  … מה, יכול להיות שאני מסתיר בפנים איזה אקדח, אבל זה לא לעניין.  עוזי או קלאצ' (תת מקלע קלצ'ניקוב) לא לקחתי על הכתף אף פעם. אף פעם. ולא פעם, כשדיין היה בא לבקר, כמו שהם היו רואים אותנו מרחוק נכנסים הם היו רצים ולוקחים אותי על הכתפיים. ודיין אמר לי: 'אני הבטחתי לרוחל'ה (אשתו של עבאדי), שתחזור חי. למה אתה הולך בלי נשק?' אמרתי לו: 'זה לא הולך ביחד. אתה לא יכול להופיע לנחם אבלים עם נשק. זה לא הולך ביחד'.

באר:  היו מעמיתיך, קצינים בכירים, מושלים, שנהגו כך?

עבאדי:  חוץ ממני, כולם ובלי יוצא מהכלל, היו שפוטים של אריק שרון. והוא התנגד ואמר: רק דרך אחת – דרך הכוונת.

באר: אריק ידע שאתה הולך לא חמוש?

עבאדי: ברור!

באר:  והוא הגיב על זה?

עבאדי:  דיין לא הצליח לשכנע אותי שאלך חמוש, אז הוא ישכנע אותי?

באר:  מה היתה עמדתו של דיין בכל הקשור לתפיסת העולם האזרחית שלך?

עבאדי:  מצוין. אל תגיד 'שלי' – תגיד 'שלי ושל פונדק'. כי צריכים להיות נאמנים.

 באזור הדמדומים הזה, בין הכובשים והנכבשים, שבו הכל אפשרי, גם הסיפור הזה על ההצלה המופלאה של המושל בידי האשה העזתית שהוא הרג את בתה – ייאמן.

עבאדי:  אתה זוכר, שסיפרתי לך על אמא שבבונקר שהיה בתוך בית השימוש, זו האמא וכאן היא חופרת (מציג תמונה).

באר:  למה היא חופרת?

עבאדי: הבונקר היה מתחת לבית השימוש שלה. ובתוך הבונקר ישבה הבת שלה בתור בת ערובה יחד עם המחבל שאותו חיפשנו.

באר:  אז אתם אמרתם לה לחפור?

עבאדי:  כן. כי היא רצתה להוציא את הבת שלה, כי אנחנו פוצצנו את הבונקר מלמעלה. זה אחרי הפיצוץ. ואז ,אחרי שהיא נקברה שם, הבת שלה, יחד עם המחבל, היתה סנקציה –  להרוס את הבית שלה ואת הבעל שלה להכניס לכלא. בלי משפט. מעצר אדמיניסטרטיבי 20 שנה. אחרי איזה זמן באתי לראות מה קורה. ואני רואה ליד ההריסות של הבית איזה משולש ממשהו ועליו יש ניילון (אוהל מאולתר). בתוך הניילון – אני ככה מסיט אותו – אני רואה אותה עם שתי בנות יושבות ובין הרגליים מדורה קטנה, עם עשן, שיצא מהניילון. אני שואל אותה: 'מה?' היא אומרת לי: 'אין בית, אין בעל, אין…' אז הבת הקטנה שלה עושה לי ככה: 'אתה לא מרגיש שקר לנו?' אמרתי: 'וואללה…'

'איך קוראים לך, ילדה?' היא אומרת לי: 'נעמה'. נעמה – השם של הבת הבכורה שלי. צילצלתי לדיין ואמרתי לו 'תשמע: אני לא יודע מה אתה מתכוון לעשות, אני הולך לבנות לה מחדש את הבית. אני לא יכול'. הוא אמר לי: 'לא אמרת לי, אני לא יודע מכלום, תעשה מה שאתה מבין'. ובנינו את הבית מחדש.

והיא אמרה לי: 'תשחרר את הבעל שלי'. אני אומר לה: שאני לא יכול. לא יכול. את הבית איכשהו בנינו, אני לא יכול לשחרר אותו. היא אומרת לי: 'אבל אין לנו מה לאכול'. אמרתי לה: 'תקשיבי, כל יום ראשון בבוקר את באה למפקדה, אל תדברי איתי, לא שום דבר, תלכי יקבלו אותך, הם כבר ידעו, ויתנו לך את מה שנשאר, מנות קשות שנשארו משבוע שעבר, ותאכלו'. עבר זמן, והיתה באה כל יום ראשון לוקחת מה שנשאר, אורז ופה ושם.

יום אחד, אומרים לי היא מחפשת אותך. מה העניין, קראתי לה. היא אומרת, 'תקשיב: אתה מכיר את השכנים שלי?' אני אומר לה: 'בטח!' היא אומרת לי: 'הבן של השכנים יחד עם הבן דוד שלו מתכוונים בזמן שאתה נוהג לבוא לבקר אותי אצלי בבית, ליד בריכת האגירה לשים לך מארב ולתקוף אותך. אל תבוא דרך שם'. האמא שהרגתי את הבת שלה.

באר: החזירה לך טובה…

עבאדי:  החזירה לי טובה.

ואז אמרתי לה 'בסדר גמור תדעי שביום שני אני בא'. ביום שני אני בא בדרך הרגילה ואת משמר הגבול שלחתי מאחורי בריכת האגירה עם תזמון קצת יותר לפני. הם באו, מצאו את שני החבר'ה שוכבים מאחורי בריכת האגירה, בדיוק אל מול הדרך שאני בא. דפקו אותם והרגו.

כשגמרתי את השירות, היא באה ואמרה לי: 'אני רוצה לתת לך את התמונה של הבת שלי, שאתה תשמור אותה'. הבת שאני הרגתי. 'אתה ראוי שתשמור על התמונה של הבת שלי יותר מכל איש אחר בעולם'.

והיא נתנה לי את התמונה. היא נמצאת אצלי במשרד.

באר:  הבת שאתה הרגת?

עבאדי:  כן!  

להאזנה לפרק ב' באתר:

 

לכניסה לפרק הקודם, חלק א':   דיכוי טרור ברמה של אמנות

להאזנה לחלק ב' באתר: