Tag Archives: לידל הארט

[הבלוג] המלחמה החשאית של ישראל ברשע

 

הפרק על המופתי ששודר אתמול (6.7.2022) בסדרה “אויבים” בכאן 11 מציג את דמותו הדמונית של חאג’ אמין אל חוסייני, כפי שמצטיירת ממרחק השנים, ואת כישלונו בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית. הסיפור שהצגתי בו על ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי מיד לאחר הקמת המדינה היה התחלה של פילוסופיה מדינית – ביטחונית שתלווה את יחסינו עם הפלסטינים מ-1948 ועד ימינו אלה ועיקרה מבוסס על הרעיון שאת “ראש הנחש” התורן יש לחסל ולסלק מן העולם, אם כעונש על מעשיו ועל כוונותיו ואם בשל יכולתו הפוטנציאלית להזיק לנו. לפעמים די היה בכך שסילוקו של הבכיר התורן ישרת צורך תדמיתי, הסברתי או הרתעתי.

פעם בשביל להתנקש בחייו של ערבי חשוב לא צריך היה להרים לאוויר מזל”ט מתוחכם, להשחיל טיל מדויק דרך חלון בית מגורים או לשלוח חבורה של סוכני מוסד לבית מלון מעבר לקווי האויב, כשהם חמושים בבגדי טניס. במקרה של המופתי זה התחיל עם שני בחורים עם חזות מזרחית על חמורים, שנבחרו למשימת התאבדות בעזה על מנת לנסות לשנות את ההיסטוריה. אבל לשר ההיסטוריה יש לפעמים דרכים חמקמקות וערמומיות להגיד את דברו, כפי שיתבהר להלן.

ב-30 בספטמבר בחרה התנועה הלאומית הפלסטינית במנהיג שיוביל את המאבק בישראל. המנהיג הנבחר היה נתון במעקב שירותי המודיעין הישראליים זמן רב ובתקשורת התרבו פרסומים ששרטטו את דיוקנו הדמוני. התיק שלו במודיעין הלך ותפח עד שבסוף הקיץ הוחלט לחסלו.
היעד להתנקשות היה המופתי הגדול, חאג’ אמין אל חוסייני והמהלכים המתוארים כאן התרחשו בימיה הראשונים של המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

המופתי כונן אז את המוסדות והארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הקים יחידות לוחמות וניהל רכישות נשק. הידידות שהפגין כלפי היטלר בתקופת השואה סייעה לקבל החלטה לגזור את דינו. באגף המודיעין של המטכ”ל, שזה עתה קם, הועידו למשימה שניים מיוצאי האצ”ל, ילידי עיראק, שחזותם ודיבורם היה כשל ערבים מבטן ומלידה. ההתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית אמורה היתה להיות ה”אופוס מגנום” של המודיעין הצבאי ושל מפקדו השאפתן, איסר בארי (“איסר הגדול”).

***

האקדח שלא ירה

תכנית ההתנקשות במופתי בשלהי מלחמת העצמאות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויי מילוט למבצעיה. המחסלים היו שני לוחמי אצ”ל, לשעבר, תושבי ירושלים, דויד יעקובי ונסים בן דוד, שנצרו את הסיפור בליבם עד סמוך למותם. עד שנעצר בידי הבריטים והוגלה למחנה המעצר גילגיל בקניה, צבר יעקובי (“שאול”, בכינויו המחתרתי), ניסיון מבצעי רב באצ”ל. הוא פיקד על יחידת החבלה של הארגון, שהחדירה את כדי החלב עם חומר הנפץ למלון המלך דויד בירושלים, ב-22 ביוני 1946 והספיק להתנקש בחיי שני שוטרים בריטיים.

על תכנית ההתנקשות במופתי העיד בפני: “ביקשו מאתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד למשימה: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע לצאתנו היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות הערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות.”
על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: “היינו אידיאליסטים”.

דוד יעקובי (מימין) ונסים בן דוד, המתנקשים

באתי לדובב את נסים בן דוד, חברו למשימה, בביתו בירושלים. חלונות דירתו, הסמוכה לכיכר צרפת, משקיפים, מצד אחד, על מלון המלך דוד שפוצץ יעקובי, ומהצד השני על בית ראש הממשלה ועל הכיכר הקטנה, המשמשת בעשרות השנים האחרונות זירת הפגנות של ימין ושמאל.

“את חושבת שכבר אפשר לספר?”, שאל נסים בן דוד והעיף מבט מהוסס לעבר שלי, אשתו. “אני חושבת שכן”, ענתה, “כולם כבר מתו, המופתי, לסקוב, קרון וגם יעקובי. רק אתה נשארת”.

בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי: “הוזמנו לפגישה במשרדו של רס”ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה (“ממשלת כל פלסטין”. י.ב), תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעפ”י התכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים שעשו את דרכם ממג’דל אסקלן (אשקלון) לעזה ולהגיע באחד מימי השישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: ‘תסדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'”.

האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה? שאלתי.
“בספק”, הוא ענה. מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.

אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה גם במערכה האחרונה. ההתנקשות במופתי נועדה להתבצע בסוכות, אבל ב-15 באוקטובר יצא צה”ל למתקפה מכרעת בנגב, במסגרת מבצע “יואב”, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של “ממשלת כל פלסטין” בעזה, וחבריה נמלטו לקהיר, דבר שהתברר כראשית הסוף של הגוף הלאומי הפלסטיני העליון. המופתי הועבר לקהיר והושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים, שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין. את השאר עשתה ההיסטוריה.
נסים בן דוד, שהקים אחרי המלחמה מאפיה גדולה ומצליחה בירושלים, חי את ימי זקנתו בבירה. דוד יעקובי כמעט הודר לחלוטין מספר קורות העתים של המחתרות בגלל השינוי שעבר לאחר מלחמת העצמאות. בניגוד למרבית חבריו מהאצ”ל שהצטרפו לאחר הקמת המדינה לתנועת החירות הוא עזב את מחנה הימין, הצטרף למפא”י, ניהל סניפים של קופת חולים הכללית בירושלים והפך חסיד נלהב של תהליך השלום עם הפלסטינים. לפני שנפטר הוריש את אקדח השטייר שקיבל למשימת ההתנקשות במופתי לבתו.

אקדח השטייר שלא ירה

תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עמעמו את קרנו של חאג’ אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. המופתי מת בלבנון ב- 1974, בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח’ אחמד יאסין, בעת שחוסל ב- 2004, מבוגר אף מערפאת במותו, זקן בשנות דור מרוב המחוסלים שבאו אחר-כך. באתוס הלאומי הפלסטיני שמו נקשר לנכבה ולאובדן פלסטין. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשהיד, שיצמיח דורות של ממשיכי דרך, שישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.

אותו רגע היסטורי בשנת 1948 שבו ישראל לא התנקשה בחייו של מנהיג פלסטיני נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום אולי היינו אומרים: “הפעולה נכשלה!”, אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל של קרוב לעשרים שנה עד שאת מרכז הזירה הפלסטינית תפסו מנהיגים ופעילים חדשים; ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג’יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל, יחיא סינואר… שהעמידו איומים חדשים-ישנים בפני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ותכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. “ממנטו מורי” – אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב…

***

בארי

תכנית ההתנקשות במופתי לא עמדה בפני עצמה, יצאו ממנה הסתעפויות נוספות, שבהן פעלו במרץ רב אותם שחקנים עצמם. שכן עורמת ההיסטוריה או הכאוס הפנטסטי של אירועים שאין לכאורה קשר ביניהם, מחבר את גיבורי הפרשה שלנו לשתי פרשיות אחרות שהטביעו חותם בתהליך עיצובה של המדינה. כמו שכבר אמר מישהו; כל חוקר ראוי לשמו מבין בוודאי כי אין להיסטוריה התחלה. יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות…

איסר בארי

איסר בארי, כמו אנשי מודיעין אחרים מתקופת טרום המדינה, התקשה לעשות את המעבר החד והפתאומי מימי המזרח הפרוע של המחתרות למציאות של מדינה מסודרת, בעוד מסביב משתוללת מלחמה עקובה מדם. וכך כבר ביום מינויו לתפקיד ראש המודיעין הצבאי הוא עמד במרכזה של פרשה דרמטית, ששחקניה הראשיים יהיו מעורבים בעתיד בפרשיות חמורות נוספות, שבכולן התבלטו כשלים חמורים בדרכי הפעלת הכוח של המדינה הצעירה. חוסר אחריות, פזיזות ונמהרות, שחצנות, קוצר רואי ואצבע קלה על ההדק – היו קווי המתאר של רבים מהמבצעים החשאיים שיזמו ראשי המודיעין באותה תקופה.

מגייסם ומפעילם של שני אנשי האצ”ל שנבחרו למשימת ההתנקשות במופתי, היה רב סרן דוד קרון מקיבוץ כפר מנחם, אף הוא כוכב עולה באגף המודיעין הצבאי, שהיה פקודו של בארי. ב-30 ביוני 1948 עמדו איסר בארי, דוד קרון וקצין מודיעין נוסף, בנימין ג’יבלי, בהרכב של בית משפט שדה שדן למוות את סרן מאיר טובינאסקי, המהנדס היהודי מירושלים, שהואשם בריגול לטובת הבריטים והערבים.

עמדו, ולא ישבו, מכיוון שמשפט השדה החפוז שנערך לטוביאנסקי התקיים בעמידה, על מפתנו של בית ערבי נטוש בכפר בית ג’יז (סמוך לקיבוץ הראל של היום), בעיצומה של מלחמת העצמאות. הנאשם הוצא להורג באותו יום בידי כיתת יורים של צה”ל ונקבר בחשאי. לאחר המלחמה מינה בן גוריון ועדת בדיקה שטיהרה את שמו של טוביאנסקי מכל אשמה.
איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי, סולק, בסופו של דבר, מן הצבא, אך לא בגלל חלקו בהוצאה להורג הפזיזה של טובאינסקי היהודי, אלא בשל רצח של מודיע ערבי, שנחשד בכוונה לחצות את הקווים. בארי הורה לעצור לחקירה את המודיע, עלי קסאם, ואחרי שגופתו נקובת כדורים התגלתה באקראי ביערות הכרמל, התברר שהוא הוצא להורג ללא משפט בפקודתו. בלחצם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, הפצ”ר, הרמטכ”ל ושר הביטחון החליט בן גוריון על הקמת ועדת בירור ואח”כ הורה לרמטכ”ל לסלק את בארי מהצבא. אם כי, כפי שציין ביומנו “אין לעשות זאת בלי משפט”.

קשה להאמין, אבל ראש הממשלה הורה להעמיד לדין את ראש המודיעין הצבאי שלו בגלל הריגת ערבי לא חשוב במיוחד – בעיצומה של מלחמת העצמאות. במכתב לרמטכ”ל כתב בן גוריון “בלי מסירת מקרה כזה למשפט – יהא משום חיפוי מצד הממשלה, ודוגמא רעה לצבא, ונוסף לכל יטענו שרק חיילים וקצינים נמוכים נמסרים לדין”.

***

כבוד למדינה שהרכינה שלטה

משפטו של בארי התקיים בפני בית דין צבאי מיוחד בינואר 1949, בדלתיים סגורות. בית הדין קיבל את טענת הפצ”ר – כי במדינה מתוקנת לא מוציאים להורג אדם, אלא לפי פסק דין בר תוקף של בית משפט מוסמך.
מפרוטוקול המשפט: חריגות מנוהג זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרת “מקובל היה… למנות בית דין מיוחד” במקרים כאלה; אולם מרגע שקמה המדינה, “הרי שהחוק הנו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר.”

בבית הדין הצבאי פרש בארי את נסיבות המעשה ולקח על עצמו אחריות מלאה. בין השאר, טען כי כמפקד, העומד בעת מלחמה בראש המודיעין הצבאי, סמכותו אינה נופלת מסמכות מפקד אחר בדרגתו, החייב להחליט על דעת עצמו החלטות הקובעות את גורל חייהם של הסרים לפקודתו. החזית שלו היא חזית המודיעין, ולא תמיד הוא יכול להיזקק לבית דין, המתנהל בכבדות ולפי כללים שאינם הולמים תנאי מלחמה.

עוד טען, כי שירות המודיעין פועל מעצם בריאתו בניגוד לחוק; שירות מודיעין, שיקפיד על החוק, יחדל למלא את תפקידו. להוכחת דבריו הביא בארי דוגמאות מפעולות שירותי המודיעין, שבהן החוק וגם המצפון עמדו בסתירה לצורך בהחלטה מהירה ופסקנית ובביצועה המיידי, כאשר על כפות המאזנים נשקלים זה כנגד זה חיי היחיד ובטחון המדינה.

טענותיו העקרוניות של בארי עשויות להיות רלבנטיות גם היום. לא פחות מרתקות תשובותיהם של שלושת הקצינים שישבו בהרכב בית הדין הצבאי. בפסק הדין העריכו השופטים את עקרונותיו של בארי ואת מניעיו המצפוניים – אך קבעו כי אין במדינה גוף או יחיד שהם מעל לחוק. לפיכך חרף התנאים המיוחדים, שבהם פועל שירות המודיעין, וחרף מצב המלחמה, שבו נתונה ישראל, אין להעניש עבריין – וודאי לא בעונש מוות – אלא בכוחו של פסק דין של בית משפט שהוקם כחוק. השופטים קבעו שבפקודה להרוג את עלי קסאם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה; אולם בהתחשב ב”עברו, מסירותו, שרותו ותפקידיו”, וכן בתקופה ובנסיבות שבהן נעשתה העבירה – “תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים” – גזר בית הדין הצבאי פה אחד על בארי “הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה”.

בארי נחשב אדם חזק, הוגן וישר בדרך כלל, שלא התחמק מאחריות ולאחר מות טוביאנסקי אף אומרים שהתייסר בחרטה. אבל כל אלה עמדו בסתירה למעשיו. ב- 1964 יציע ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בכנסת, שההסבר למעשיו של בארי הוא “אולי נושא לחקירה נפשית”. זהו כמובן לא ההסבר להתנהלותם השערורייתית של שירותי המודיעין באותם שנים. שהרי מי שהנהיגו את המודיעין אחרי בארי הסתבכו בפרשות קשות לא פחות.

לאחר הדחתו מהצבא, בלחצו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, הועמד בארי למשפט אזרחי גם על חלקו בפרשת טוביאנסקי. בארי הורשע בהריגה ונידון לתקופת מאסר של יום אחד, “מזריחת השמש עד שקיעתה”. לפני שהתחיל בריצוי עונשו הוא נחון בידי הנשיא חיים וייצמן בהסתמך על המלצת הרמטכ”ל – וכך הוא לא נאלץ לבלות ולו שעה אחת בכלא. במשך תשע שנים נוספות חי בארי כאזרח מן השורה, שרוי בדיכאון ובצער עד שמת ב- 30 בינואר 1958.

שבתי טבת העיר בספרו על פרשת טוביאנסקי כי חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית אמר לימים: “בארי הורד מתפקידו על הריגת ערבי… חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק, הורד אדם בדרגת סגן אלוף… ודווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי…”
בעקבות זיכוי טוביאנסקי כתב אלתרמן הנרעש ב”טור השביעי”:
“הכבוד למדינה שהרכינה שלטה
לא רבות כמותה תעשינה…” (“אלמנת הבוגד”).

***

היועץ המשפטי יחליט

קברניטיה של מדינת ישראל שזה קמה מצאו את עוז הרוח והחזון להתייצב בצומת דרכים היסטורית ולנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים; הם ניסו להגדיר נורמות ראויות למדינה דמוקרטית, בעלת מוסדות תקינים הפועלים על פי משפט העמים. בצומת הדרכים הזה ניסו האבות המייסדים לעצב את פרצופה של המדינה בהבנה גדולה ובחרדה עמוקה ממה שיכולים לעולל לה, בהמשך, האנשים המצוינים המופקדים על הביטחון, אם רק תותר הרצועה.
תרומתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון בהתגייסותו התקיפה למען העמדתו לדין של ראש המודיעין הצבאי, לחיזוק מעמדה העצמאי של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי, חקוקה בספר תולדות המדינה. המרחק בין יעקב שמשון שפירא לאנשי המשפט של ימינו דומה, מן הסתם, למרחק שבין דוד בן גוריון לבין בנימין נתניהו.

פחות מעשרים שנה אחרי שיכתוב על “אלמנת הבוגד” יאבד גם אלתרמן, המצפן והמצפון של האומה, את הצפון ויסחף בזרם הגועש של המשיחיות הלאומית החדשה. ענק הרוח יהפוך בערוב ימיו לעוד עסקן בתנועת נאמני ארץ ישראל השלמה. נבזויות העתיד לא ירעישו עוד את אמות הסיפים. השלטון היהודי שנפרש בשטחים שנכבשו ב 67′ ירגיל את הציבור ואת קברניטי הדור הבא לעכל בהדרגה נורמות חדשות באשר לעליונות החוק ומשפט העמים ודור האינתיפאדות כבר יתקשה להצמיח מקרבו מורי דרך ממלכתיים, שיהיו מסוגלים לכופף את ראשה של המדינה בפני שלטון החוק.

הקווים האדומים שיצק יעקב שמשון שפירא, שקבעו כי במדינה מתוקנת אין מוציאים להורג אדם ללא פסק דין של בית משפט מוסמך, ישטפו בנהרות של דם. את דינם של מאות המוצאים להורג, המחוסלים הממוקדים בשנים שיעברו, לא יגזור שום פורום שיכול להזכיר במשהו בית משפט.

לפני שנים ראיינתי בנושא זה את מאיר עמית, שהיה בשנות ה-60 ראש אמ”ן וראש המוסד. עמית תקף בשצף קצף את פרקטיקת החיסולים וטען כי אחד מהצעדים הראשונים שנקט בכניסתו לתפקיד ראש המוסד היה להפסיק מיד את מדיניות ההתנקשויות, שירש מקודמיו, שהיתה מדיניות חסרת אחריות, בלתי יעילה ומיותרת, כדבריו.

מאחורי מדיניות ההתנקשויות עומדת גישה פילוסופית שנובעת, במידה רבה, ממנטליות המצור הישראלית. השחקן החלש בשכונה חייב להתנהג כבריון על מנת לצרוב בתודעה של האויב את האמונה שהוא משוגע; בלתי אחראי למעשיו. אבל האסטרטגיה הזאת יכולה להצליח יותר מדי – מי שמאמץ לו משנה כזו מאמץ גם את סתירותיה והוא עלול להישאר לבסוף משוגע באמת. אולי לזה התכוון אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שהתלונן לאחר פרישתו מניהול המועצה לביטחון לאומי על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות כיום הכרעות גורליות.

בשמונה שנים מאז שנת 2,000 התנקשה ישראל באופן יזום בחייהם של 387 פלסטיניים בשטחים (לפי נתוני בצלם), מרביתם “בכירים”, שהוחלפו תוך זמן קצר על ידי אחרים. יותר מ-150 עוברי אורח ששהו בקרבתם נהרגו אף הם.

***

הבטן הרכה של הפלסטינים

ג., הוא פנסיונר של המוסד, ששירת בארגון בשנות השמונים, כשצה”ל, אמ”ן והמוסד עשו ככל העולה על רוחם בלבנון, וחיסולים והתנקשויות היו פרקטיקה יומיומית. מרבית ההתנקשויות בלבנון בוצעו אז בידי השב”כ, הוא אומר. כאז כן עתה, אחד הגיבורים הסמויים של עלילות הימים ההם היה מאיר דגן, שפיקד על דרום לבנון מאז 1980. ג. מספר על הרבה התנקשויות שביצעה ישראל ולא פורסמו עד היום. עדותו שופכת אור על תהליך קבלת ההחלטות בנושא הזה.

“לתקופה של החיסולים בשנות ה- 70 קראו אצלנו במוסד בזלזול ‘התקופה הרומנטית’. זאת היתה ההתייחסות. בכלל, כל סיפור ההתנקשויות הוא תיאטרון אבסורד וקרקס. בנאליזציה של מדיניות לכאורה. בניגוד למה שרבים חושבים בטעות, בעניין הזה אין תהליכים כל כך מסודרים”.

“המטרה העיקרית של מדיניות ההתנקשויות היא הענשה והרתעה ולאו דווקא צורך ביטחוני מיידי. בד”כ לא פוגעים בנציגי מדינות, כי זה מסוכן ומחוץ לכללי המשחק. אבל בפלסטינים מתנקשים, בעיקר כיוון שזה קל. הם הבטן הרכה. הדינמיקה של החיסולים מתחילה בבחירת היעד להתנקשות: מתגבש ‘כתב אישום’, מחליטים על חיסול, מוציאים ‘צי”ח’ (ציון ידיעות חיונית. י.ב), ואז מפעילים נוהל מבצעי לאיתור הזדמנות לחיסול המבוקש. בפועל התנקשנו במאות פלסטינים, אבל מאות אחרים, לא פחות חשובים מאלה שהוצאנו להורג, לא נפגעו, כיוון שהם היו פחות נגישים. אין לעניין הזה סוף. כשמתחילים בחיסולים קשה לשים לכך גבול.”

“לעניין הסמלי יש חשיבות רבה”, הוא מוסיף. “ניהלנו עשר שנים מרדף אחרי נאצים. השגנו את אייכמן ובנינו סביבו את הסמל. למה לא המשכנו לרדוף אחרי עוד נאצים בכירים – היו הרבה כאלה, לא פחות חשובים? כיוון שאי אפשר להשקיע מאמץ במרדפים אינסופיים. צריך לשים לזה גבול מתישהו.”

“השאלה המרכזית נשארת ערכית. מדינת ישראל לא מפעילה עונש מוות גם כלפי הטרוריסטים הגרועים ביותר, שנמצאים בבתי הכלא שלה, משתי סיבות: הסיבה המוסרית וההשלכות שיש לכך, המדיניות, המשפטיות והאחרות. אבל היא מפעילה הוצאות להורג ללא משפט באמצעות חיסולים והתנקשויות. בשני המקרים השאלות הן אותן שאלות ערכיות.
“מדוע במקרה השני ישראל מפעילה עונש מוות? התשובה הכמעט יחידה לכך היא פשוטה – משום שזה כל כך קל. יש הזדמנות ומנצלים אותה. יש כמובן עוד סיבות, כמו לבדוק ולהוכיח יכולת מבצעית, לנסות אמצעים חדשים (כמו הניסיון להרעיל את ח’אלד משעל בירדן), לעודד את המוראל הציבורי וגם את המוראל הפנים ארגוני, אך אלו סיבות משניות.”

ג. טוען כי להרכב הפרסונאלי של המערכת הפוליטית והביטחונית יש חשיבות מכרעת. “פרס ורבין, למשל, כשהיו ראשי ממשלה, לא היו קונים המלצות של ראש המוסד לבצע התנקשויות בתחומי מדינות ערביות שמקיימות עם ישראל קשרים. הם היו זורקים אותו מכל המדרגות. גם שמיר היה זהיר מאד. נתניהו היה מספיק טיפש כדי לתת לדני יתום אישור לחסל את משעל על אדמת ירדן ואנחנו מכירים את התוצאות.”

***

הרומנטיקה של המלחמה ברשע

עד היום לא התקיים בישראל דיון ציבורי של ממש על המשמעויות המשפטיות, המדיניות והערכיות של מדיניות ההתנקשות, על האפקטיביות שלה ועל המחיר שאנו משלמים בגינה. בית המשפט העליון, שנדרש לסוגיה ב”בג”צ החיסולים” אישר ב-2006 את השימוש בה במקרים מיוחדים של “פצצה מתקתקת”. מרגע זה ואילך קיבלו קברניטי הביטחון את הסמכות הבעייתית לגזור את דינם של בני אדם, גם אם הם הבזויים, הנקלים והמזיקים ביותר. האבות המייסדים של מערכת המשפט שהעמידו את ראש המודיעין הצבאי לדין בעיצומה של מלחמת העצמאות על הריגת ערבי, נכשלו במשימתם לנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים. בשנתיים הראשונות מאז החלטת בג”צ הרגה ישראל בפעולות התנקשות בגדה ובעזה עוד עשרות פלסטינים שהוגדרו הפעם “פצצות מתקתקות”.

הרומנטיקה של המלחמה, אמר פעם פילוסוף המלחמה, לידל הארט, מולידה רק אשליות והונאה עצמית. אשליה אחת החוזרת ונשנית בהיסטוריה, הוסיף, היא לראות באויב הנוכחי משהו שונה במהותו, כלומר מרושע יותר, מכל האויבים של העבר. למרות שמאז ימי המופתי חאג’ אמין אל חוסייני התנקשה ישראל במאות מאויביה המרושעים והבכירים ביותר, כפי שצוירו בנרטיב הישראלי, נדמה כי פניו של “הרשע” לא השתנו. הן רק התחלפו.

***

חאג’ אמין אל חוסייני מת בלבנון בשנת 1974 מוות טבעי בהחלט. הוא נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה בזוי, נלעג ונשכח על ידי בני עמו שלו. כישלון ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי יכול אולי בעיקר ללמד משהו על כוחו של מעשה שלא נעשה.

***

לצפייה בפרק על המופתי בכאן 11, “אויבים” (סיפור ההתנקשות החל מדקה 50):

https://www.kan.org.il/page.aspx?landingpageid=1039

האקדח שלא ירה, הארץ 5.3.2010:

האקדח שלא ירה, יזהר באר, הארץ 3.10.2010

[פרות קדושות] פרק 30. “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ח’: המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לאזור גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי “ההתנתקות” ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת “פרות קדושות”, ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. כולם חזו את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על רצועת עזה. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.  

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונה ראשית: כאוס בעזה Photo MOHAMMED ABED/AFP/Getty Images

 

תמלול פרק 30, “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ח’:

המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

21 במאי 2018

מאת: יזהר באר

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לעבר גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי “ההתנתקות” ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת “פרות קדושות” ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.

 בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 ציטט האלוף (בדימוס) יצחק פונדק, את סופר המתח מוריס ווסט, שכתב בספרו “סניגור השטן”:

“ציבור מנוצח אינו מסוגל להיות לויאלי לשלטון הכובש, כי הוא איננו מאמין באף אחד, אפילו לא בעצמו. גם אם המנצחים מבטיחים לו הרים וגבעות איש אינו מאמין בכך.

המנוצחים מסתכלים על כיכר הלחם הנמצא מול העיניים ותוהים כמה נדרש לשלם עבורו. הרעבים אינם מאמינים בכיכר הלחם שהם רואים עד אשר לא בלעו אותו ממש”.

ופונדק הוסיף על דברים אלה:

“כשראיתי את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבנתי כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה.”

הראיון שקיימתי עם פונדק התקיים בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו באוגוסט 2017, בגיל 104.

באר: אתה חושב, שהיה יכול להיות פתרון לפרובלמה של עזה אם היינו נוהגים אחרת?

פונדק: בהחלט כן. תסתכל, אתה זוכר שהיה ד”ר חיידר עבד א-שאפי? ד”ר א-שאפי היה אחד מהמנהיגים הבכירים נגד טרור. הוא לא אהב אותנו, אבל הוא היה נגד טרור. וכשאני גמרתי שנתיים (כמושל) הוא הזמין אותי למסיבת פרידה. רצועת עזה שקטה לחלוטין. ילדים היו מתרוצצים לך בין הרגליים. אני בא אליו הביתה, 35 אורחים עזתיים, מנהיגים. הוגשה ארוחת ערב. אתה יודע, אם אתה מוזמן לזמן קצר זה קפה אבל עם השולחן נשבר מאוכל – למה אתה לא נשאר פה שנתיים? תראה אני לא פה קובע, הנוהג הוא שכל שנתיים מפקד מקבל תפקיד אחר. הוא אומר: אז תגיד לראש הממשלה שלך שיתנו לנו דרכונים ישראליים. אני אומר לו: אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? תגיד לראש הממשלה, שאם תצאו מפה – אנחנו מצטרפים לירדן. יהיו שתי מדינות, ירדן וישראל. אמרתי לו, תראה אני לא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה. אז הוא אומר: אז תוסיף לו, ‘אנחנו ננצח אתכם במיטה’. אז היו לנו (תושבים ברצועה) 400 אלף, היום שני מיליון.

יצחק פונדק (ז”ל): ניצחו אותנו במיטה  (צילום: יזהר באר)

באראז מה הפתרון האפשרי שהיה, האופציה הירדנית?

פונדק:  אם היו מקבלים את ההצעה שלו היו שתי מדינות, אבל קרה לישראל אסון – הניצחון בששת הימים. נכנס ג’וק למפקדים שלנו. הם היו בטוחים שאף אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. אני אומר לך, בר-לב קנה סוס. אתה זוכר? היה עוד אחד שהתהלך עם כלב. היה שלישי, שבנה בירושלים מפקדה עם אריות (אלוף רחבעם זאבי). זה נכנס להם לראש. דרך אגב, במלחמת יוה”כ עזה לא ירתה כדור אחד.

באר:  אבל לבעיה הדמוגרפית היה פתרון? ניסיתם אז יישוב מחדש…

פונדק:  הם היו צריכים להיות במדינה השנייה, הפלסטינאית. הם רצו להצטרף לירדן.

באר:  אתם ניסיתם, בזמנו, יישוב מחדש לפליטים, זה היה יכול לעשות משהו, לטווח ארוך?

פונדק: התחלנו ליישב אותם. תראה, רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל אביב עם 80 אלף עזתים כל יום לעבודה. 200 אוטובוסים עמדו כל לילה ברצועת עזה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. איומה! שהרי גם כשאריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, לו הוא היה מנהל מו”מ עם הערבים מקודם והיה אומר להם: אני מוציא, אבל השלטון הצבאי – אצלנו, הם היו מסכימים. אבל הוא הוציא ולא דיבר איתם שום דבר.

באר: הוא עשה את זה באופן חד צדדי…

לא הולכים לשום מקום

בפרק השני בסדרה זו, “קזינו בעזה”, סיפר יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה לכהונתו של פונדק, על פרויקט ניסיוני שניהל לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות יישובם מחדש. חזרתי אליו כדי לשאול אם הוא מאמין שהיה סיכוי אי פעם באמת לפתור את בעיית הפליטים העזתיים.

באר:  אתה חוזר ואומר, או ככה עולה מדבריך, שהעוצמה הזאת, של גודל האוכלוסיה והמצב הבלתי אפשרי, של אי קטן, מוגבל מאד בשטח, עם ריבוי אוכלוסין, שהנה פרצתם דרכים של 70 מטר, במחנות הפליטים, ותוך תקופה לא ארוכה החללים התמלאו כי האוכלוסיה גדלה…

עבאדי: נכון! כי מה שהיה צריך לעשות – ביוזמה מדינית ובכלים של מדינה – להמשיך את הפעילות הזאת… אבל לא קלטו את זה בארץ.

באר:  אבל יכול להיות שאין תרופה לעזה בעצם? שזאת האמת הקשה? אז היינו יכולים אולי לקיים סוג מסוים של נורמליזציה, עוד שנה-שנתיים – עשר שנים, אבל לאורך זמן?

עבאדי:  לא, אם נניח שהרעיון הזה של הוצאת הפליטים מהמחנות, שיקומם בתוך אזור הרצועה ובצפון סיני, בדומה למה שעשינו בהקמת פתחת רפיח, היו אנשים מתפרנסים. מחממות, מגידולי שדה, והם לא היו פליטים. הריכוז הזה, המסה הזאת על שטח קטנטן, תקשיב יזהר, שטח (מחנה הפליטים) שאטי הוא פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד. יש שם אוכלוסיה יותר מאשר במועצה האזורית עמק הירדן ובבית שאן גם יחד. די כבר!  אי אפשר ככה! הסיפור אחרי מלחמת ששת הימים, שאפשר לעשות להם טרנספרים – תאמין לי, כל מי שדיבר איתם וברצינות, ובדרך מתמשכת, הם אומרים: דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום! לא הולכים. רצועת עזה של חמאס היום, בלי מחנות הפליטים היתה נראית אחרת לגמרי.

יצחק (איני) עבאדי: כשחתול נדחק לפינה הוא שורט  (צילום: יזהר באר)

באר: האם אתה יכול לתמצת בקצרה מה היו לדעתך הטעויות של ישראל במשך השנים שנעשו ביחס לרצועה?

עבאדי:  עוד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים; פעולת עזה, פעולת חאן יונס ועזה ב’ –  הפשיטות של הצנחנים לתוך גבול הרצועה, מה היתה מטרתן? מטרתן היתה להתסיס את תושבי המחנה אל מול נאצר ומצרים. איוולת! קשקוש! שלושת הפעולות האלה, כשפשטו על מחנות הפליטים, היו שטות. ככה יוצרים טריז בין הפליטים לבין נאצר?

אני אגיד משהו יותר מזה, והוא חמור, הרבה יותר ממה שהתכוונת בשאלה שלך. ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, לא השלימה עם קווי שביתת הנשק. בן גוריון לא יכול היה לבלוע אותם. תשים לב, אתה יכול להצביע לי על מקרה אחד, שצבא מצרי עבר את הגבול ועשה פעולה כלשהי בתוך שטח ישראל עד מלחמת ששת הימים? לא תצליח. לעומת זה, אתה זוכר, שכאשר אדם שרצה קידום בצבא הוא היה צריך לעמוד בכמה תנאים: פז”ם (“פרק זמן מינימאלי”) – ברור! תקן – ברור! אבל גם: כמה פעמים עברת את הגבול. כל כמה שעברת בפעולות כאלה ואחרות את הגבול אתה הופך למוערך יותר. וכשאתה בודק ולומד לא היה כמו נאצר לאחר מלחמת השחרור, לעשות על מנת להרגיע את קו שביתת הנשק. אחרת, איך תסביר את הפעילות של מוסטפא חאפז (מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה)? איך תסביר את מה שנקרא: המחלקות הקלות, שהוא הקים? איך אתה תסביר את ההוראות הצבאיות של איסור התקרבות לקו הפסקת האש? מניעת מנות מזון מהפליטים שהתקרבו לכביש? ישראל לא רצתה בזה.

באר: בן גוריון רצה את עזה?

עבאדי: בעובדה, אני לא יודע אם תוכל למצוא עוד איש שעשה על מנת לסכל חדירות של פדאיון לתוך תחומי מדינת ישראל, כמו מוסטפא חאפז. והוא חוסל על ידינו (באמצעות מעטפת נפץ ב-1956).

באר:  למה חיסלנו אותו?

עבאדי:  כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. נורא פשוט…

באר:  זו הערכה שלך?

עבאדי:  לא, אני מציע שתקרא את הספר “מצרים 1950-1953”, שכולו מבוסס על הווקע אלפלסטיניה. תבדוק. הוא מדויק.

באר:  אני האזנתי להרצאה שלך משנת 1972. אתה מדבר (בקלטת) לפני אורחים שלך מהתנועה הקיבוצית ואתה אומר שם בין השאר, וזה בלט לאוזן שלי: אני מקבל אתכם כאן מתוך הנחה שאנחנו שותפים לרצון שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל…

עבאדי:  ברור! (צוחק)…  תראה, חלק בלתי נפרד! ולא סתם – אלא ריביירה ישראלית תהיה שם (בפתחת רפיח). הוקם משרד, שנקרא ” יונה פייטלזון”, והשקיעו בו המון כסף, והיו לו סמלים ופלקטים. רק שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו: מה עושים עם מיליון וחצי איש? (מגחך)

באר:  למה השאלה הזאת לא נשאלה?

עבאדי:  יזהר… (צוחק).. תשמע, היה איש שנקרא רבינוביץ, שהיה אחראי על בניה כפרית. היינו בידידות גדולה והוא אמר לי: קח אותי יום אחד לתעלה! ברור, הוא היה כל כך נחמד. נסענו לתעלה ועשינו את כל קו בר-לב. היו שם מעוזים ותעוזים, אתה זוכר…  והיו מגדלים של 40 מטר גובה (לתצפית). אנחנו עולים על מגדל כזה, והוא מתנדנד, והוא אומר לי: אתה רואה את מה שאני רואה? מה אתה רואה? אני שואל. שחור משחור – תסתכל, שתי ארמיות פרושות מהתעלה ועד האופק. וכל התעלה זה 80 מטר רוחב… מה יקרה אם יקומו וילכו?

אתה יודע מה אמרתי לו?

 שינסו! זה מעבר מים, מכשול, שלא ניתן לחציה. ואם הם ינסו – אנחנו גם נדליק את התעלה!

 רק הטמבל הזה, כמוני, לא שאל: איפה מיכל הדלק? (צוחק).. איפה מיכל הדלק?

 אז אמרנו … מה, לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית? גם את זה אמרנו. אז מה אם אמרנו? תראה, זה האופוריה זה הטירוף. זה הטירוף, זאת האופוריה וזה הריחוף. אותו דבר,  מעצמה שנייה, שלישית… אההה… אתה לא זוכר? תוך שעתיים אנחנו בבגדד ובאותו זמן גם בקהיר וגם בדמשק וגם בטריפולי… זה הטירוף…

באר:  כשאתה היית עד או נוכח או שותף בפגישות של הפיקוד הבכיר האם היה אז קול אחר? קול שהתריע, שהיה רענן במחשבתו שרואה למרחקים, מה שאחרים לא ראו?

עבאדי:  לא! לא! בחיי שלא. להפך, הרי אלו הדיונים שהיו עד מלחמת יום הכיפורים:  תוך שעתיים… ככה,  יש לנו רק בעיה אחת – איך החי”רי בירי ידביק את קצב השריון. תוך שעתיים…  כי עד מלחמת יום הכיפורים, באף מלחמה הם לא נשארו, הם פשטו את הנעלים וברחו. במלחמת יום הכיפורים זאת היתה ההפתעה – הם לא בורחים.

באר:  בטוב בעולמות האפשריים, אם ישראל לא היתה עושה שום טעות, מהטעויות שאתה חושב שהיא עשתה לאורך השנים ביחסה לרצועת עזה, לאיזה מצב היינו יכולים להגיע?

עבאדי:  תראה, אני לא אדון ולא אשפוט אם היה צריך לתת לערפאת להגיע לרצועה או לא, אבל בכל מקרה, לא היה קם הארגון הזה שנקרא חמאס – האחים המוסלמים.

באר:  למה?

עבאדי:  כי הוא נבנה על מצוקה. תמיד, בכל מקום. במצרים, מקום לידתו ובכל מקום אחר – על מצוקה. במקום שאין מצוקה – לא. ברמאללה אין אחים מוסלמי – אין חמאס. באל בירה –  אין. בירושלים המזרחית – אין. בכפרים – יש. במקום של סגר וגדר – יש.

 תראה, נכון שברקע הם מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל. כולם. אבל, כל זמן שזה לא אפשרי אז צריך להפוך אחרים. כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו אז צריך להפוך את החיים לאפשריים. זה, אגב, דומה מאד לטעויות שנעשות היום. תשמע, בעל חיים, כמו חתול, כשאתה מביא אותו לפינה הוא בורח. כשהוא נקלע לפינה ורואה שאין לו לאן ללכת, אם אתה תתקרב אליו, בלית ברירה הוא יקום וישרוט אותך. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אותו דבר…  החוש החייתי הזה. כשאין מה להפסיד הפסדת את המערכה.

באר:  היום, כשאתה מגייס את כל ידיעותיך וניסיונך, האם אתה חושב שבנקיטת מדיניות אחרת או אסטרטגיה אחרת, או אסטרטגיות אחרות ממאשר ננקטו ניתן היה להגיע לתוצאות אחרות לגמרי בקשר לעזה ולאפשר סוג של נורמליזציה?

עבאדי:  כן. תראה, צריך לזכור שהתשובה לא יכולה להיות נכונה לגבי שני מצבים שעברו על רצועת עזה: שלב שהיתה נתונה לשלטון של אש”פ, חילוני לאומי – זה עולם אחר לגמרי, לעומת מצב שהיא נשלטת ע”י תנועה דתית אסלאמית. זה שני עולמות שונים.  אבל בכל מקרה אני מאמין, כי לא אני אומר את זה, הם אמרו את זה – לא רק אש”פ בדמות הגעתו של ערפאת לישראל, אלא גם א-זהר, בפגישה שלו עם רבין אמר לו: אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן – להסדרים שאין בהם “סולח”, שאין בהם פיוס, אלא רק “סלאם” – שלום. בתנאים אחרים. בנוסחאות אחרות… תראה, היינו יכולנו להגיע עם הפלסטינים, הן ברצועה והן בגדה המערבית למצבים הרבה יותר סימפטיים, הרבה יותר אפשריים, מבחינת החיים, אם היינו נוקטים במדיניות אחרת לאורך הדרך, שביסודה היא דבר אחד: חיה ותן לחיות גם לאחר! כאשר רצינו את הכל יצרנו מצב בלתי פתיר.

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה”ל.

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות.

באר:  אז בוא נשאל את השאלה, אם לא יהיה פתרון לעזה בעשר השנים הקרובות, מה הסצנריו האפשרי?

שגב: המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי…

באר:  מה יקרה, מה אתה צופה, בתור מי שמכיר את פני הדברים?

שגב:  אם מצרים כעת תכנס, מה שעכשיו קורה, אז היא תביא שיפור. היא תביא דלק, היא תביא חשמל – החשמל והדלק במצרים הם 10% ממה שעולה בישראל. והיא יכולה להביא כל החומרים וכל האוכל והיא תחזיק את המצב, כמו במצרים. אתה יודע, במצרים, נסעת לבקר במצרים? אנשים גרים בבית קברות – מיליון וחצי אנשים...

באר:  ואם לא יסתייע?

שגב:  אם לא יסתייע יהיה שם פיצוץ. לא של חומר נפץ –  יהיה פתאום כולירה, שפעת, כל מיני מחלות…

באר:  וסצנריו שהעזתים פשוט מתוך יאוש צועדים לגדרות?

שגב: זה המודל שאמרתי לך, כשהגעתי לעזה… אני ראיתי מיליונים בטהרן – אני הלכתי ביניהם. אני נראיתי כמו פרסי, דיברתי פרסית, לא עמדתי מנגד. בתוך הערמה הייתי. זה יכול לקרות. לישראל יש כוח צבאי – היא יכולה לירות. היא יכולה אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים – הם קודם בטח ישלחו ילדים וילדות. זו בעיה… בגלל זה אני גם שמח לדבר איתך. כי אם היום אנשים היו לא רק בפתרונות של הליכוד, אלה הקלים, של “יד קשה – נעשה יותר קשה”, אלא אומרים: בואו נחשוב, הומניטארית, מה לעשות…

יצחק שגב: יכול להיות כאן גן עדן עלי אדמות (צילום יזהר באר)

באר:  זה יהיה נכון, לדעתך, להגדיר את הבעיה מספר אחת בעצם בתודעה של המנהיגות? שאין הבנה ואין רצון פוליטי, שיש פחד?

שגב:  אני רואה את זה אחרת, כבר משנת 1980 – כשהייתי בממשל הזמנתי את רפול, את דן שומרון, את כל המפקדים לראות את הממשל. כי מה היה, עד אז הייתי חייל ומ”פ ב(גדוד) 202, בסמוע, בקלקיליה,ירינו, אף פעם לא התעסקתי עם הבעיה הפלסטינאית. פתאום אני בא לשם ואני רואה 4 חברי פרלמנט, 8 חברי סנאט, עמך – יש פלסטינאים. כל הגישה שלי השתנתה בעקבות הלימודים והמעבר הלא-רצוני לממשל הצבאי. ואז היה ברור לי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. כשאתה מדבר איתי על עזה זה פתרון חלקי, אבל בעקרון צריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. אם אפשר בחלקים, אז בחלקים.

באר: היום יש פרטנר בצד השני לפתרון פוליטי?

שגב:  היום זה יותר קשה משתי סיבות. סיבה אחת, בגלל מה שקורה בכל המזה”ת, שכל המזה”ת בוער. סיבה שנייה זה בגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הזה, סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק. כי יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות. אז איראן לא תבוא אז רק  50 יבואו. 50 יתייצבו בגוש, של הסכם כזה, מלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם כזה או אחר, להתחיל בהר הבית, בגבולות של המדינה הפלסטינאית… וזה אפשרי. אפשרי. תבין, אם זה יקרה, ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. תראה, אני עובד עם סין, עם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת. זו התפיסה שלי…

באר: מבין הממונים עליך, בדרג המדיני והצבאי האם היה מישהו שהבין מה מתרחש ומה עומד להתרחש?

שגב: …הייתי תחת דיין, קרוב. הייתי תחת פרס, קרוב. הייתי עם עזר וייצמן כמעט שנתיים – שלושתם היתה להם הבנה מלאה. אולי גם בגלל שתפיסת העולם שלהם תאמה את התפיסה שלי.

באר:  למרות שהם לא היו אוריינטליסטיים ובלי רקע אקדמי…

שגב:  הם הבינו את עזה כפצצה דמוגרפית, הם הבינו את האיום, הם הבינו שכדי לטפל במסה כזאת של אוכלוסיה צריך לסדר להם עבודה, צריך לתת להם כבוד, צריך לתת להם פתרון מדיני… ולא להגיד שלוחצים שתהיה הגירה, כשאי אפשר להגר. אחרי זה, אריק שרון היה מנהיג צבאי ענק, אני הייתי תחת פיקודו, אבל ברגע שהוא נהיה שר ביטחון, הוא, לפחות בהתחלה, דגל בקו הזה של סיפוח כל השטחים. רק אחרי זה הוא שינה ופתאום קם ועזב את כל עזה.

אי של עניות ויאוש

בסוף הדרך הגעתי אל האלוף בדימוס שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ”ן לשעבר. גם גזית, חזה בדייקנות את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה ונותר פסימי:

גזית: עזה היום היא מציאות של אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.

באר: האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  הנקודה המכרעת היא 2005. כשאנחנו, כביכול, ביצענו התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. וזה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי, אם אתה רוצה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל.

שלמה גזית: אי של עניות  (צילום: יזהר באר)

באר:  מה שאתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו”ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. והמצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו”מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.

באר:  סאדאת לא רצה…

גזית:  בגין לא רצה! סאדאת גם לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה וזה כולל, שאתה חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.

באר:  זאת אומרת, אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, ואנחנו רואים שעזה היא קוץ בבשרה של ישראל וכאילו בעיה בלתי פתירה, האם בכלל היה אפשר לטפל בזה אי פעם או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  אני לא חושב שעזה היא סיפור אבוד. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.

היום יש מציאות שהיא מאד מציקה ואני לא יודע איך היא תתפתח. והיא לא רק אם יהיה “צוק איתן 2”. זה חשוב, אבל זה לא יפתור את הבעיה של מה אתה עושה עם 360 קמ”ר ושני מיליון איש.

… אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו…  ב-1987, הופיע באוניברסיטת ת”א פרופ’ ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה, שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

באר:  ואיך אתה מסביר לימים את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בכ”ז בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו..

גזית:  עברו 20 שנה – אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד, זהו תאכלו את זה… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי ונוצרו הלחצים…

באר:  לימים התקרבת למחוזות השמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי… בוא נלך בגדול – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון, נעלה את כל היהודים, מכל העולם, נוכל לשרוד במזה”ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה. הם אינם רוצים את הפתרון, עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אם אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה יווצרו נתונים שלא רק יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…

באר:  האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל. והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…

באר:  מה יקרה?

גזית:  לא יודע!

באר:  אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות…

גזית:  לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ”כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…

סיכום: לזכור את הלקח המשטרתי הישן

בפרק זה שמענו את תחזיותיהם של ארבעה מבכירי הממשל הצבאי, שמכירים מקרוב את הסוגיה העזתית. כולם צפו, במידה כזו או אחרת, את שמתרחש לנגד עינינו ברצועה בימים אלה – משבר כלכלי, הומניטארי וסביבתי הולך ומחריף, צעדות המוניות לעבר הגדר וניסיונות לחצות אותה, פאניקה אזרחית, מעשים נואשים של יחידים שכמוהם כהתאבדות, הסלמה לקראת עימות צבאי נוסף, ונדמה שאין אור בקצה המנהרה.

כל המומחים שדיברו בסדרה על עזה מדגישים את הקשר בין המצוקה הכלכלית והפוליטית – בהעדר אופק מדיני ובהעדר תשתית כלכלית לבין היאוש וההקצנה. כולם גם מסכימים כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות, אם תינקט מדיניות שונה.

אבל בצמרת המדינית והצבאית בישראל מתווכחים עדיין אם בעזה שורר “משבר הומניטארי” (כפי שטוען מתאם פעולות הממשלה בשטחים) או רק “מצב קשה” (כפי שגורס שר הביטחון) ועוסקים בפנטזיות פרועות על הכרעת החמאס. הצעות להרפיית הלחץ הכלכלי ולהקלת המצור הישראלי, כולל מצד בכירים בליכוד – נעצרים בחלונות הגבוהים. על פי ההיגיון הפשוט, ללא שינוי במדיניות הישראלית כלפי הרצועה – ללא הסרת המצור וללא אופק מדיני – אנו צפויים לימים קשים מאלה בקשר הנראה כבלתי ניתן להתרה בין מדינת ישראל ורצועת עזה. ובמצב כזה, כאשר שני מיליון איש נדחקים אל הקצה, ראוי לשוב ולהידרש להבחנתו של ההוגה הבריטי ב.ה. לידל-הארט, במסתו הידועה “מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?”:

“… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו ‘פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה.’ דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר.”

נראה כי הפורץ של לידל-הארט והחתול השורט של איני עבאדי כבר נדחקו על ידינו אל הפינה. בזמן הקרוב יתברר אם נשכיל לתת להם מוצא או נהדק את החבל הגורדי הקושר אותנו זה לזה בעבותות טבולות בדם.

לקריאה נוספת:

להאזנה דרך האתר: