Tag Archives: ישראל אור-בך

[פרות קדושות] פרק 64. מה תגיד לאדם שעל הגג מול קסם המשיכה האפל של המוות

העילה הראשונה ליצירת הפרק הזה היתה ההוצאה לאור בעברית של ספרו של ז’אן אמרי “יד נשלחת בנפש – מסה על מוות מרצון”.

העילה הנוספת קשורה למגמת העלייה בנתוני התאבדות של מבוגרים, צעירים וילדים הפושה בעולם כמגפה, ואין לבעלי המקצוע תרופה באמת.

מה גורם לבני אדם הנושאים סבל נפשי קשה מנשוא לבחור לסיימו באמצעות חיסול החיים? כיצד מצטברים כישלונות בחיים לכדי הכרה בכישלון של החיים עצמם עד כדי תבוסה, בחילה קיומית ויאוש?

האם הבחירה במוות מרצון היא המימוש האולטימטיבי של כבוד האדם וחירותו או מעשה של  פשע נגד ערך קדושת החיים? האם אפשר להכיר באובדנות כבחירה אנושית, לגיטימית ומוצדקת, או צריך וניתן לשכנע את העומדים על הגג לוותר על הכוונה לממש את חירותם ואת הריבונות על גופם בבחירה לקפוץ אל מותם?

אורחינו בפרק זה הם פרופ’ אבשלום אליצור, שכתב עם פרופ’ חיים עומר מדריך למציל “מה תאמר לעומד על הגג”, פרופ’ יוסי לוי-בלז, מהמרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין וגיורא רוזן, עורך סדרת קו אדום כהה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, שהוציא לאור בעברית את המסה המטלטלת של האיש שניסה לנפץ כמה מיתוסים מושרשים על מוות מרצון.

“אני חש שדי מיציתי את חיי”, אומר המוציא לאור בעברית של אמרי. “אין לי כוונה להודיע כאן שאני יוצא מהחיים, אבל תחושת הסיכום, בתוך עולם מוטרף לגמרי, מאפשרת לי את האופציה האינטלקטואלית לחשוב על ז’אן אמרי ברצינות, ולא לומר ‘זה לא זה, זו לא השפה שלי.’

כמותו ניתן למצוא כנראה לא מעטים המהלכים בינינו בתחושות דומות.

האזינו, שפטו ושתפו!

***

קטעי קריינות: יהודית בן-יעקב

קטעי קישור מוסיקליים: עובדיה אהרוני ועופר מגידו

שיר סיום: יום הולדת, מילים ולחן: נעם כהן-רז, עיבוד, נגינה והפקה מוזיקלית: תום כהן, כלי קשת: אורן צור. הקלטה ומיקס: שחר קאופמן

תמונה פותחת: אילוסטרציה-Shutterstock-א.ס.א.פ-קרייטיב. גלובס

***

תמלול פרק 64: מה תגיד לאדם שעל הגג מול הקסם האפל של המוות

יזהר באר

ב-22 בפברואר 1942, יום לאחר ששלח להוצאה לאור את כתב היד של ספרו האחרון “העולם של אתמול”, שם שטפן צוויג קץ לחייו, אפוף צער עמוק על חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה. במכתב הפרידה שלו מהחיים כתב:

 “הזכות היחידה שנשארת לאדם, האם אין היא לעבור מן העולם כפי שהוא רוצה? כשם שהתקדר ליבו פנימה, גם העולם שבחוץ החל להתקדר…הגעתי לאמצע החיים, גיל ההבטחות בלבד חלף, הגיעה השעה לקיים את ההבטחות, להוכיח את יכולתי, או להניח להכל סופית… רק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים… אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

מוות מרצון, התאבדות, היא תופעה שכיחה יותר מכפי שנהוג לחשוב. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו ששם קץ לחייו, לאו דווקא בגלל הזיקנה או בשל מחלה חשוכת מרפא. רבים שקלו בעצמם בשלב כלשהו של חייהם לסיימם מוקדם מרצון מתוך קושי נפשי בלתי נסבל. אחד מבני דודי, שהתגורר בנחלה בה אני מתגורר כיום בעמק יזרעאל, ירה בעצמו בשדה הסמוך לביתי בשנת 1936, גלמוד ומדוכא. הוא היה בן 18. כמוהו היו עוד אחרים בישוב הקטן שבו אני מתגורר, חשופים ל”שר הישימון ששלט שם בכל”.

התאבדות היא בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם, יותר מאשר מלריה, סרטן השד, מלחמה או רצח. בישראל נרשמים בכל שנה כ-6,200 ניסיונות התאבדות וכ-400 התאבדויות “מוצלחות”. עפ”י אומדני ארגון הבריאות העולמי, בכל ארבעים שניות בממוצע שם אדם קץ לחייו.

לפי נתוני הארגון כ-280 מיליון איש ברחבי העולם סובלים מדיכאון. הדיכאון מוביל לניסיונות התאבדות, ולמותם של יותר מ-700 אלף איש מדי שנה.

לפי דו”ח של משרד הבריאות מ-2021, אחד מכל עשרה ישראלים יאובחן במהלך חייו כסובל מדיכאון חמור. כמעט 70% מהמתאבדים סבלו מדיכאון חריף קודם שנקטו במעשה.

לא רק דיכאון דוחף בני אדם לשים קץ לחייהם. בין הגורמים לאובדנות: תחושות בדידות (בניסיון להתמודד עם התופעה, בבריטניה, למשל  מינו לאחרונה שר לענייני בדידות), פגיעה בריונית, תקיפה מינית, קשיי הגירה, בעיות בזוגיות ואהבה נכזבת, אישיות הישגית ופרפקציוניסטית מדי, חוויות של אובדן או של כשלון אישי, דחייה והשפלה, כמו גם השפעה של מגפת התאבדויות (אפקט ורתר), הסתבכויות עם החוק, ימי שנה ותאריכים חגיגיים, זמינות כלי נשק, סמים ואלכוהול, גנטיקה – והרשימה ארוכה.

גברים בעולם מתאבדים עד פי חמש יותר מנשים, חוץ מאשר בסין שם מתקיים שוויון בין המינים בתחום הזה. אזורי הגיל המסוכנים הם בין 15-24, גיל 40, וגיל 75 פלוס. בישראל 80% מהמתאבדים הם גברים.

בתקופת הקורונה מתו בעולם כתוצאה מהתאבדויות פי שניים יותר בני אדם מאשר מתו ממגפת הקורונה, אך הסיקור של גורם המוות הראשון נחבא בצל הבולטות של מוות מקורונה.

מסתבר, שדווקא בתקופות של משבר ומלחמה יש ירידה בתופעות של דיכאון ושל התאבדויות, כנראה בשל התגברות תחושות היחד.

בקרב צעירים התאבדות היא סיבת המוות המובילה בישראל, כמו ברוב מדינות העולם המערבי. פעם סברו שילדים קטנים לא מתאבדים, אבל בעשור האחרון שולש מספר המתאבדים מתחת לגיל 14 בעולם. בין המתאבדים, וזו תופעה חדשה, גם ילדים בני שמונה ותשע. בישראל היתה בעשור האחרון עליה של פי שניים במספר הילדים מתחת לגיל 14 שהתאבדו.

גם הביקוש ל”המתת חסד” באמצעות אי-חיבור למכשירי הנשמה עולה. מנתונים רשמיים של משרד הבריאות עולה כי בשנת 2021 העניק המשרד בישראל למעלה מ- 10,000 אישורים לפי “חוק החולה הנוטה למות”, החוק המאפשר לאדם להשאיר הנחיות רפואיות ולבקש לא להאריך את חייו באופן מלאכותי. מדובר בזינוק מטאורי של מאות אחוזים בהשוואה לשנים קודמות.

***

“יד נשלחת בנפש” היא מסה מהפנטת המדברת בזכותו של אדם הנתון לסבל נפשי שאי אפשר לשאת לשים קץ לחייו כרצונו.

אמרי, שספרו הקודם “מעבר לאשמה וכפרה”, זכה לתהודה רבה בעולם, היה לוחם מחתרת נגד הכיבוש הגרמני שנכלא, עונה קשות ונשלח לאושוויץ. במסתו הוא ניסה להצדיק את הבחירה החופשית במוות מרצון, כביטוי הירואי של חירות ההחלטה של האדם הסובל, בחירה שהוא עצמו אימץ כשהתאבד שנתיים לאחר צאת ספרו.

“האם מוכרחים לחיות?” ז’אן אמרי, צילום ויקיפדיה

מהו סבל נפשי שאי אפשר לשאת? אמרי כתב:

“אינני מצליח להוציא מדעתי את אותה אשה, הפתיה אולי, שקפצה מהחלון לפני עשרות שנים. איך זה התחיל? עם ‘שתי עיניים מהאגדות, יפות ככוכבים’, שירה ממיסת לבבות המתנגנת חרישית באוזניות, שעמן ישבה לבדה בשולי מיטתה הצרה. לא יעלה על הדעת לחסום בכוח הרצון את הפיתוי הענוג הזה. אולי שלחה לתחנת הרדיו מכתב הממוען לאותו קול ממיס לבבות, אך לא זכתה למענה. אולי מצאה באיזושהי חנות למכשירי כתיבה תצלום של הזמר, גבר ששערו השחור משוח בשמן, לחייו רכות, ועל פניו חיוך מתוק וחולמני. היא אוהבת, אינה נאהבת חזרה, ואינה מסוגלת להסתפק עוד בהאזנה בלבד. העולם, כל עוד אינה חבוקה בזרועותיו של הגבר בחליפת הטוקסידו, הופך לעולם של ייסורים וטירוף דעת… היא אומרת, ‘אינני יכולה עוד’… היא חיה בצורה הקיצונית ביותר, ולפיכך גם האמיתית ביותר, ברגע הקפיצה”… (ז’אן אמרי, עמ’ 26-27)

“התאבדות היא אירוע של הטבע האנושי, אשר למרות כל מה שכבר נעשה ונאמר אודותיו, תובע התייחסות של כל אדם, ומן ההכרח שנדון בו מחדש, בכל תקופה במושגיה שלה”, אמר גתה.

ואמרי שאל, “האם מוכרחים לחיות?” שאלה שעליה אמר אלבר קאמי כי היא היחידה החשובה באמת. או כלשונו ב”מיתוס של סיזיפוס”; “שאלה פילוסופית אמיתית ישנה רק אחת: להיות או לא להיות?”

וז’אן אמרי הוסיף:

“ההמתנה למוות אינה אלא מין פעולה סבילה. מוות מרצון, כלומר הרג עצמי הוא פעולה… האדם המתאבד או האדם האובדני הוא מי שפותח בשיחה והוא אומר את המילה הראשונה… המתאבד כמו קם מ’קבר המיטה’ שבו הושכב ומנופף באגרופו….

“מי שמבקש מוות מרצון פורץ אל מחוץ ללוגיקה של החיים.

“‘בסופו של דבר מוכרחים לחיות’, אומרים אנשים כדי להצדיק כל אומללות. אבל, האם מוכרחים לחיות? האם יש להימצא כאן רק משום שכבר נמצאים כאן?

“עוד בטרם יישאל, יצעק הבוחר במוות מרצון בקול צווחה: ‘לא!’ או שיאמר חרישית: ‘אולי מוכרחים אבל אני לא רוצה…”

***

האם אפשר לסייע לאדם שכבר החליט להשליך את נפשו מנגד?

למרבה הפלא, למרות תפוצתם הרחבה של מעשי התאבדות, מעולם לא נכתב מדריך שיוכל לסייע לאדם הפוגש מיואש או מיואשת, העומדים לקפד את חייהם בקפיצה מהגג, לשכנע אותם לחזור בהם מכוונתם. עובדה זו התבררה לפרופסור אבשלום אליצור, מדען והוגה דעות, ולפרופסור חיים עומר, פסיכולוג קליני, כשישבו לכתוב יחד את המדריך העולמי “מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת”, שכבר תורגם לכמה שפות, ביניהן אנגלית, רוסית, הונגרית וערבית.

מתוך המדריך:

“שלום רון. באתי לדבר אתך. אני פה, ברשותך, כדי לדבר לטובת צד אחד מבין הצדדים הניצים שבתוכך, הצד שעדיין רוצה לחיות… 

“אני רוצה לדבר אתך כי אפילו בבית המשפט, אפילו במדינות טוטליטאריות, אפילו במשפטי האינקוויזיציה, הייתה לכל אדם זכות לסנגור שמדבר לזכותו, ואילו אתה מינית את עצמך לתובע, לשופט ולתליין גם יחד. אז אני מבקש את הזכות להיות הסנגור שלך…” 

המוטיבציה הראשונה לחיבורו של המדריך הושפעה מהתאבדות של צעיר שאליצור נתקל בה מקרוב.

אליצור: “לפני הרבה שנים כשעבדתי במכון וויצמן אצל פרופ’ שניאור ליפסון ז”ל – זה היה יום חג. החדר שלי היה בקומה שביעית בבניין פרלמן. נכנס שומר ואמר לי תתפנה, אתם כולכם צריכים לצאת. שאלתי למה? … התברר שהבן של אחד הפרופסורים טיפס על גג הבניין והתאבד. זה היה לי כל כך נורא שקשה לתאר. למיטב ידיעתי שתיתי תה באותו רגע נוראי.  אז כתבתי מאמר לכתב-העת “שיחות” והקדשתי אותו לאותו בחור.”

המאמר היה תשתית למדריך הזה?

אליצור: “כן. פה אני צריך לספר לך שאני בא מבית דתי. ממקומי כיום כחילוני אני מנסה לחשוב, איפה אנחנו מפספסים כשאנחנו מדברים על האנשים האלה. מהעולם שבאתי, מישהו שהיה רואה את הנער הזה על הגג, הוא היה אומר לו דבר שנשמע לאוזן החילונית מעורר פלצות; ‘תרד מיד, חוטא, פושע! יהיה אסור לשבת עליך שבעה כי אתה רשע שמאבד עצמו לדעת, אין לך חלק בעולם הבא!’

“נשמע כמו אכזריות שאין כמותה, נכון?”

“יש יותר אהבה בצעקה!” פרופ’ אבשלום אליצור. צילום: אבישג שאר-ישוב

מתוך המדריך:

“אם אפילו הכאב האינסופי שלך הוא מסוג הכאבים שלבסוף עוברים, אז ההחלטה שלך להתאבד היא טעות איומה. יכול להיות שאתה, בעצם, פראייר, אפילו מלך הפראיירים, פראייר של המוות שמרמה אותך. בוא נחשוב רגע, מה היה קורה אילו היית יכול להסתכל, אחרי מותך, על החלטתך למות?

“נניח שכבר התאבדת ואתה מסתכל מן המרחק על ההחלטה שלך למות, וגם על האפשרות שהייתה יכולה להיות מאחורי הפינה אילו היית ממשיך לחיות. מה היית רואה? יתכן מאוד שפתאום היית מבין עד כמה היית פתי, שפשוט נפלת קורבן לרמאות איומה. למלכודת שהמוות טמן לך. בקיצור, התאבדת לחינם! אילו באמת היית יכול להסתכל כך על הדברים אחורנית, היית אומר: הרי הייתי יכול לסבול רק עוד קצת ואז היה מגיע האור בקצה המנהרה. ובשביל זה התאבדתי?! …”

אליצור: “אני מנגיד את זה לעומת הגישה שאומרת; ‘אתה אדם סוברני, וצריך להקשיב לך, ואתה יודע מה, אולי תשקול את זה?’

“מצאתי שיש בצעקה הכביכול ‘חשוכה’ הזאת יותר אהבה ויותר דאגה למתאבד מאשר בגישה הנראית ‘מכבדת’. אני מודה שאני לא באמת רוצה לכבד את רצונו באותו רגע. אפילו אמרתי במאמר דבר יותר חמור, שאם ילד קטן מכניס מסמר לשקע החשמלי בקיר, אז יש שתי גישות לדבר איתו: ‘חמוד, אל תכניס מסמר לשטקר, טוב? אתה תתחשמל, אתה תמות’. והוא יגיד: ‘למה? אני הייתי  רוצה’, וככה…

“ויש אפשרות אחרת: לתת לו פליק. אחר-כך יצחק קדמן (מנכ”ל המועצה לשלום הילד) כתב עליי שאני בעד מכות לילדים (שיהיה ברור: אני הכי נגד!)

“אני עדיין טוען שפליק כזה, ככל שאינו ראוי, מבטא יותר אהבה ויותר אכפתיות לילד הזה מאשר לקבל אותו כבן-שיח שווה בשאלה כזאת של חיים ומוות.”

“למאמר הזה הייתה תגובה לא הכי… פסיכולוגית קלינית בשם נעמי קלנר אמרה שאליצור הוא פשיסט, ושיש מקרים שבהם ‘ההתאבדות תואמת את מיטב האינטרסים הרציונאליים של המתאבד’, ומי אנחנו שנגיד משהו…

“ואז פגשתי את חיים עומר, איש מבריק. הוא אמר לי: ‘תשמע, אבשלום… אין בספרות כולה, בדקתי, אין טקסט שמציע מה לומר לבנאדם כזה. יש הרבה תיאוריות והכול, אבל משהו שימושי, איך מונעים מאדם להתאבד בזמן אמת – אין. בוא נשב לכתוב!'”

אין בשום שפה?

אליצור: “בשום שפה! תראה – אני משוויץ עכשיו – אדווין שניידמן ז”ל, האבא העולמי הגדול של המחקר במניעת התאבדויות, כתב ברוויו על המאמר שלנו, שאליצור ועומר פותחים ז׳אנר חדש בספרות על הנושא.

“היה בחור בשם רון אדלר, בן 19 או משהו, משורר, כתב שני ספרי שירה נהדרים והרג את עצמו. אמרתי לחיים בוא נקרא למתאבד שלנו רון על שמו. ואז התחלנו לדבר אל הטייפ, ולפעמים זה קצת יצא משליטה עד שהיינו אומרים זה לזה: ‘תפסיק, בגללך הוא יתאבד…’

“ככה דיברנו,  ונתנו למישהי להקליט, ואז ישבנו על הטקסט.

“יצא טקסט מעניין כי היו בו רגעים מאוד דרמטיים. אנחנו מדברים אליו, ואז חיים בהקלטה אומר: ‘רון, אני צריך להגיד לך משהו. אני הייתי איפה שאתה היית. אני יודע על מה אתה מדבר. גם אני רציתי להתאבד. תסתכל עלי, ואני נשוי ובעל משפחה, ואני פסיכולוג מצליח, וכל זה.’

“ואז אני אמרתי: ‘אתה יודע רון, גם אני…’ חיים כשהיה בן 16, אני, כשהייתי בן 19.

“יש הרבה רונים בינינו. כל הרעיון הוא להגן עליהם. אז מאמר ברשת, יש לו השפעה, הוא הגיע להרבה מקומות, הוא משמש בער״ן וגם בצה״ל. אני קיוויתי שאני וחיים נעשה מזה פרויקט חיים…”

מתוך המדריך:

“בן כמה אתה, רון? 

“ובגיל הזה אתה רוצה להרוג את עצמך, וגם את רון בן השלושים, ובן הארבעים ובן החמישים, את רון שיהיה פעם אבא וסבא – באיזו זכות אתה מחליט בשביל אותו רון בוגר יותר, חזק יותר, שאתה יכול להיות ואתה לא נותן לו צ’אנס?” 

***

מה דעתך על הטענה של ישראל אור-בך ז”ל, שבעצם העמדה הסובייקטיבית של המציל לעולם לא יכולה להיות תואמת לעמדה הסובייקטיבית של הקופץ הפוטנציאלי? הרי, אם אתה גוער בו: ‘מה אתה עושה למשפחה שלך, לאהובים שלך…’ זה רק יכול  לעודד אותו לקפוץ?

אליצור: “ישראל היה מורי האהוב. אני מסכים שאם זה היה כל המסר אז אולי רון באמת היה קופץ.  אבל בתשובה אני מיד מעלה את הדבר השני. הרי הטענה היא שהמתאבד,  מרוב סבל, הוא סוליפסיסטי (שרואה ומרגיש רק את עצמו ואיננו יכולים לדעת דבר על תחושותיו. י.ב). כביכול הוא אומר; ‘עזבו אותי, אני כבר לא בעולם הזה, היקום הזה כבר לא מעניין אותי, אני לא פה.’

“התשובה שלי היא שהסוליפסיסט הכי גדול בהיסטוריה האנושית, יום לפני התאבדותו, ישב בבונקר בברלין והכתיב במשך שעות להיסטוריה צוואה ארוכה וטרחנית מאין כמותה. אז לכל אחד כן אכפת מה יהיה אחריו.

“אני יכול להביא דוגמאות יותר מקפיאות דם. היה איש במושב מיתר שקם בלילה, הרג את אשתו ואת שלושת הילדים שלו והתאבד. הטיפשים האלו הביאו אותו לקבר ישראל. אני אמרתי: לפחות הייתם מחדשים את מה שעשו פעם, לקבור אותו מחוץ לגדר. אז קברו אותו לא רחוק מאשתו וילדיו. מה שנורא בסיפור זה, שאחרי שהרג אותם הדליק ליד כל גופה נר נשמה! אז שוב: לכל מתאבד חשוב מה יאמרו עליו. זה אחד הפתחים בתוך מנהרת ההתאבדות שאפשר לחדור דרכם. הפתחים האלה הדריכו את חיים ואותי בכתיבת המסר אל המתאבד.

“חיים ואני אמרנו, אנחנו ערוכים לשני המקרים. אחד שהוא עונה ואחד שהוא קוטע אותנו ולא רוצה להקשיב בכלל…”

אני מניח שחלק מהעומדים על הגג נמצאים בגלל סבל נפשי ללא שיעור, וחלק עם מחלה פסיכולוגית קשה. הם לא שפויים, הם אנשים חולים?

אליצור: “רון שלנו הוא לא פסיכוטי. יש מתאבדים פסיכוטיים, אבל הם המיעוט.”

המדריך הזה שלכם יכול להיות רלוונטי לאנשים כאלה?

אליצור: “לא. אם הוא פסיכוטי הוא שומע קולות בזמן הזה, והקולות אומרים לו ‘אל תשים לב, תקפוץ!’ הוא יקפוץ. אם הוא בסכיזופרניה, אתה רואה שהוא בכלל לא מקשיב, כי הוא מקשיב לקולות שבתוכו. אם הוא בפרנויה או משהו כזה אז אני כוחות השחור.”

תגיד, בחיים האמיתיים, עמדת בסיטואציה מול מתאבד?

אליצור: “יותר מדי, לצערי. כאמור בגיל 19 רציתי אני עצמי להתאבד. הייתי בודד שאי-אפשר לתאר… אי-אפשר היה לספר לאף אחד, לא היה איש מקצוע, לא כלום. יצאתי מזה. זה לא טריוויאלי.”

אבל לא עמדת על הגג, לא הגעת לרגע ש…

אליצור: “לא. אבל כל יום היה משבר, כל יום היה סבל נוראי. אי אפשר לתאר.”

מה עזר לך?

אליצור: “קודם כל אמא. היו לי אחים קטנים. באמת המחשבה מה הולך להיות…”

לא היתה דמות שדיברה אליך, שהרגישה?

אליצור: “כמה שהייתי בודד… שנים אחרי זה שאלתי את אמי, ‘לא שמת לב?’ יכול להיות שהיא לא רצתה לדעת. כלפי חוץ רזיתי, אנשים היו אומרים, הורדת במשקל והכול. זה לא היה פשוט.”

מתוך המדריך:

“לומר לך בגילוי לב, רון, גם אני עברתי פעם משבר אובדני. ולכן, כשאני מדבר אליך, אתה יכול להאמין לי שאני אתך. הייתי במצב שבו שקלתי ברצינות אפשרות של התאבדות, ויתכן מאוד שאם לא הייתי מקבל באותה שעה גורלית את הושטת היד שהיה לי המזל לקבל אז, לא הייתי כאן לדבר אתך. וכשאני מסתכל אחורנית אל אותו היום הקשה, וחושב שהייתי יכול לשים קץ לחיי במצב ההוא, תוקפת אותי צמרמורת איומה, תחושה של אסון בל ישוער, שדבר כל כך נוראי היה יכול לקרות לי, שממנו אין עוד חזרה…”

ומול אדם אחר בסיטואציה אובדנית, יצא לך להיתקל?

אליצור: “הרבה. הייתי סניטר בקפלן כשרופא אחד סיפר לי, לא יודע למה, על ניסיון התאבדות שלו הרבה שנים קודם לכן. לא יודע למה הוא סיפר את זה דווקא לסניטר. משהו בסיטואציה. הם ישבו, אנשי צוות, ודיברו על חולה שהתאבד, הערתי איזו הערה טיפשית, ואז הרופא ההוא חלק אתי את זה.

“פעם נתתי הרצאה באיזה קיבוץ ואיש אחד אמר: הבת שלי אנורקטית, היא לא תחיה עוד הרבה זמן. הלכתי, ישבתי, דיברתי איתה שעתיים שלוש או משהו. אחר כך הוא אמר שהפסיכולוגית שלה אמרה שזה כבר אבוד, ואין הרבה מה לעשות. שנתיים אחר כך הוא התקשר ואמר; אתה יודע שמאז אותו ערב איתך, משהו השתנה, וככה היא חיה ויוצרת עד היום בבריאות טובה. אז כן, אתה רואה את זה בחיים הרבה. כותבים לי מכל העולם.”

אתה חושב שכשמדברים בפומבי על נושאים כאלה זה יכול לעודד התאבדויות?

אליצור: “מה שאומר המחקר בנושא הוא הכי חד משמעי שיש; אל תחשוש מאפקט ורתר (מגפה של התאבדויות באמצעות חיקוי. י.ב). תוציא את זה החוצה.”

כלומר, העיסוק הפומבי לא מעודד התאבדויות?

אליצור: “לא מעודד, להיפך. מוריד…את זה יאמרו לך ממקור ראשון הורים של מתאבדים, גיבורים שהקדישו את חייהם למלחמה בהתאבדויות.

“ישנו ד”ר חגי חרמש, סיפור שובר לב. הוא היה פסיכיאטר של נער יפהפה מכפר שמריהו בשם ליאון, שהתאבד, והמשפחה של הנער ביקשה ממני לדבר בערב לזכרו בפני בני גילו. כמה זמן אחרי זה הבן של ד”ר חרמש התאבד. ומאז הוא ואשתו מסורים לעניין הזה של מניעת התאבדויות.

“יש איש בשם אבשלום אדרת, מנכ״ל ״בשביל החיים״, שבנו התאבד.

“היה סגן אלוף בצה״ל בשם טוביה נבות ז”ל, ששלושת ילדיו התאבדו. זוועה שאין כמותה. האחות היתה עם סכיזופרניה, אבל שניים מבניו התאבדו בשירות הצבאי. הוא כתב ספר ממש מטלטל, וגם אמיץ מאוד, שבו הוא אומר בגלוי שהוא כועס על ילדיו על מה שהם עשו…

“כל האנשים האלה אומרים: ‘מה שהבן או הבת שלי עשו זה מעשה רע, זה מעשה חמור.’

“זה נורא חשוב שהם יאמרו את זה. צריך להוציא את המתאבד מהחור השחור האתי הזה שאסור לומר עליו דברי סרה. שעל המתים צריך לומר רק טובות.”

איך אתה מסביר את העלייה המטאורית בניסיונות התאבדות, גם של ילדים, ואת העלייה במאות אחוזים של בקשות להפסקת טיפול מציל חיים?  

אליצור: “נתחיל בזה שאני לא מבטא עמדה מטאפיזית או דתית נגד התאבדות אלא עמדה הומאנית. אם יש טיפול מאריך חיים, שבגללו אתה סובל כל יום סבל מיותר, למשל אם יש לך אמפיזמה (נפחת ריאות. י.ב) או משהו כזה, ואתה נחנק, זה לא חיים! מה פתאום, שיפסיקו. אני אומר למתאבד: אם זה חלילה המצב אז אני לגמרי איתך בעניין הזה. רק כך אני יכול לדבר אל לבו אם אני חושב שהסבל שלו אינו חסר תקווה.

“מה שרע מאוד זה הדבר שנקרא ‘פוסט מודרני’. זה מתחיל להתמוסס, אבל הנזקים שלו הם ללא גבול; ‘אל תהיה שיפוטי, אל תהיה פטרוני, תכבד את העמדה של האחר, אין טוב ורע.’

“היה לינגוויסט אמריקאי מאוד ידוע, שכשאגודת רופאי אף אוזן גרון הכריזה על פיתוח שתל קונכייתי לחירשים, אז הפרופסור הזה אמר שזו התנכלות של התרבות השומעת לתרבות החירשת. שחירשות אינה מחלה, אינה מום, חירשות היא תרבות ‘ואתם מתנכלים לתרבות הזו’.

“אז יש דברים גרוטסקיים, שהליברליזם בצורה המטורפת שלו, עשה.

“אחד הדברים שהשפיעו עלי מאוד כאיש צעיר, ב-88׳ כשהייתי בארצות הברית, סיפרו לי בניו יורק על הומלסים שבינואר – פברואר היו קופאים למוות בשלג. וכשאד קוץ׳ (ראש העיר ניו יורק דאז. י.ב) אמר לאנשי המשטרה להכניס אותם למקלט, אמרו: הם לא רוצים להיכנס. אז הוא אמר: ‘תכניסו אותם בלי שירצו’. קפץ יהודי אחר מהרווארד ורץ לעליון, ואמר…”

שזו זכותם לקפוא?

אליצור: “כן, שזו זכותם! תראה לאיזה טמטום הגעת, שאתה נותן זכות לבן אדם שיכור, מסומם, שרוצה לשכב בשלג. אתה מכבד את הסוברניות שלו…

“אז ככה, בואו כן נהיה שיפוטיים ! בוא כן נהיה פטרוניים! תראה, ב”שולחן ערוך” כתוב שבאבל על הוריך אתה לא מתגלח. אז כמה זמן לא מתגלחים? כולם חושבים שזה 30 יום. לא, בשולחן ערוך כתוב משהו אחר; ‘עד שיגערו בו חבריו.’ אתה היום מדמיין שמישהו בא אליך וגוער בך; ‘די כבר, תתרחץ!’

“אין לנו היום את האלמנט של הגערה. במקום זה אנחנו אומרים דבר הרבה יותר גרוע: ‘טוב, אם זה מה שאתה רוצה זה מה שיהיה’, זה הדבר הכי נורא שאתה יכול להגיד. איבדנו, אני חושב, משהו במערכת הערכים, שאומרת: ‘רגע, עדיין יש טוב ורע, עדיין יש דברים בסיסיים, ועדיין אני מבקש ממך ‘בחייאת, אל תמות. אל תשבור לי את הלב. אל תעזוב. אל תלך. ותגיד מה אני יכול לעשות בשבילך. מה אתה רוצה בתמורה. פגעו בך? אתה רוצה שנפרסם את זה? אתה רוצה מה? לקחו לך את החנות? אתה רוצה לדבר עם העירייה?’

“זה אחד המקומות שמישהו מעמיד אותנו במבחן, ואנחנו נקראים לעמוד בו.”

איפה מתים מרצון יותר, בתרבות המערבית או במקומות אחרים?

אליצור: “למיטב ידיעתי זה הולך תמיד עם התגברות האינדיבידואליזם, שם מתים יותר.”

כי שם אתה בודד יותר?

אליצור: “מכבדים את רצונך, לא מתערבים, לא נוזפים…”

ניכור ובדידות?

אליצור: “לגמרי. תראה, בנאדם הולך בכביש, שיכור, הוא הולך באמצע הכביש, מה, לא למשוך אותו למדרכה? אוקיי, הוא מבוגר, הוא סוברני והכול, בכ”ז אתה לא נותן לו ללכת בכביש, אתה מושך אותו. זה יהיה מכוער, הוא עלול להתנגד, אבל בוא נחליט שיש מקום שבו ליברליזם כזה הוא כבר רוע. הוא אדישות…”

מתוך המדריך:

“זה לא הולך להיות גן של ורדים. אתה יוצא למציאות שהיא עדיין קשה. אבל כבר נגעת בתחתית הבור. נראה לי שהקשה ביותר כבר מאחריך. בשעות הקרובות אשאר איתך, ובימים ובשבועות הקרובים אהיה לרשותך. נתת לי להיות שותף לרגע הקשה ביותר בחייך, וזה מחייב. אני אתך בדרך חזרה”.

***

בתגובה למדריך למניעת התאבדויות של אליצור ועומר פרסם הפסיכולוג ישראל אור-בך הצעה אלטרנטיבית לטקסט למתאבד שלו קרא “איך תקשיב לאדם שעל הגג?”

אף על פי שסבר כי הטקסט של אליצור ועומר חלוצי וחשוב, טען אור-בך, שהבעת כאב והזדהות עם האדם במצוקה העומד על הגג, אינה מספיקה. הלהיטות להבין את האחר מתוך החוויה הסובייקטיבית של העצמי, והעברתה בצורה כה נמרצת, עלולה להחטיא את המטרה ולגרום לאדם שעל הגג לחוש בלתי מובן לחלוטין.

טקסט של ‘אני יודע מה אתה מרגיש’ עלול דווקא להגדיל את הניכור והריחוק, טען אור-בך.

“אם אנו פונים אל האדם הזה כשאנו חמושים רק בנרטיב שלנו, מבלי לנסות לשמוע את הנרטיב שלו, הרי שיש בכך משום הסתכנות בהשמעת הדברים שדווקא עלולים לדחוף אותו אל ההתאבדות. אם אותו אדם מרגיש ממילא כי הוא מהווה טרדה ומעמסה על הסובבים אותו, הרי שהטלת האשמה על הסבל שהוא עלול לגרום לאוהביו במותו הוא המשפט האחרון שהוא מבקש לשמוע שם, בין שמים וארץ.”

“המהלך החשוב בשעה כזאת הוא דווקא לנסות ולשמוע את הנרטיב של האדם העומד על הגג. מן ההכרח למצוא את הדרך לדובב את הכאב שבתוכו: איך קרה שהגיעו מים עד נפש, מה הביא אותך אל תחתית החבית, איך אבד טעם החיים, מאיזה כאב אתה נמלט עכשיו, מהו הכאב הבלתי נסבל שלך.”

“אם אין כל דרך להגיע אל הנרטיב של המתאבד ומן ההכרח, בלית ברירה, לנחש אותה, אזי אני מציע את הנרטיב של האובדן כהימור הטוב ביותר. כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף. והמשותף לכל תחושות האבל באובדנים האלה הוא הפחד, יותר נכון האימה, שמבלי להשיב את האובדן אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר. תחושת האובדן היא חוויה אוניברסאלית שדרכה יכול האדם שלמטה ליצור קשר אמפתי עם האדם שעל הגג.”

***

בכנס שהתקיים לאחרונה בחנות הספרים “סיפור פשוט” בת”א לרגל הוצאת התרגום לספרו של ז’אן אמרי, “יד נשלחת לנפש”, הופיעו כמה מאנשי המקצוע העוסקים במניעת התאבדויות וביניהם פרופסור יוסי לוי-בלז, מהמרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין, שבעבודתו השוטפת פוגש עשרות אנשים, בעיקר צעירים, שמנסים להתמודד עם כאב נפשי בלתי נסבל וחושבים על התאבדות.

פרופ’ יוסי לוי-בלז:

“אני לא מתיימר להיכנס לעולמו של אדם בכלל ולהבין אותו כמו שהוא מבין אותו. בהקשר הזה הספר של אמרי הוא ספר נפלא וחשוב, והוא מצטרף לספרים אחרים שעושים את הפעולה הזאת, כמו ׳חשיכה נראית׳ של סטיירון ו-׳דמון של צהריים׳, שמספרים לנו ממקור ראשון בכתיבה יוצאת דופן מה עובר בראש של אדם שמתמודד עם כאב נפשי בלתי נסבל.

“אי אפשר להיכנס לתוך הנעליים האלו, אי אפשר להיות בתוך החדר החשוך הזה, שהוא בלי חלונות ובלי דלתות, ובלי שום שביב של אור. חדר כואב וקודר, שבו באמת ראיית המנהרה, ה – Tunnel vision , שבו ראיית המנהרה אינה מאפשרת לראות כלום, חוץ מאת המוות שנראה שהוא זה שיביא מזור לכאב הבלתי נסבל.

“אני רוצה להגיד עוד משהו על אמרי, כמי שחווה את אושוויץ ואת בוכנוואלד והיה רק בן 28 כשראה מראות בלתי נסבלים, שלא היינו מאחלים לאף אחד, ואולי שם נזרעו זרעי הטראומה הכואבת שתמשיך להשפיע על חייו, ואולי גם על מותו. וכפי שהשבויים של צה״ל ממלחמת יום הכיפורים, שאנחנו מלווים אותם כבר 40 ו-50 שנה במחקרי אורך ובשיחות, נותרו עם חוויות קשות מאוד גם שנים אחרי. 8 חודשים בשבי במצרים או 6 שבועות בשבי בסוריה, והם עדיין מתמודדים עם כאב נפשי בלתי נסבל. גם אמרי, לפחות במובן הפסיכולוגי, המשיך לחיות בתוך המראות של אושוויץ והחוויות האלה עד יום מותו.

“כמה זה כואב ברמה הפרטית שהאיש הזה, כמה חבל שהוא לא היה יכול למצוא מזור, להיעזר, למצוא איזושהי דרך להרגיש אחרת, להתמודד עם הכאב הנפשי הבלתי נסבל שאיתו הוא חי, ולעבד אותו, לא רק ברמה האינטלקטואלית כמו שהוא עשה פה מאוד חזק, אלא גם ברמה הרגשית, ואולי למצוא שקט.

“זכינו בספר נפלא וחשוב, אבל איבדנו אדם משמעותי. איבדנו עוד אדם להתאבדות. ולא רק אנחנו איבדנו. התאבדות היא תופעה, עם אדוות רחבות וכואבות. היא משפיעה על בני המשפחה, על החברים, על האנשים שמסביב. אני יכול להעיד על עצמי שכל עיסוקי במניעת אובדנות התחיל במיטת ברזל בטירונות, אי שם ב-1994, בהודעה שהתאבד חבר קרוב שלי שלא הכרתי מקרוב מעולם, שקוראים לו קורט קוביין, והותיר אותי עם שאלות שאני עד היום מנסה לענות עליהן.

“בחירה חופשית? לא בטוח!” פרופ’ יוסי לוי-בלז. צילום: תמר שלייסנר

“הפסיכולוגיה והפסיכולוגים לא אומרים, וזה קצת אמרי אומר, ׳אנחנו יודעים, המחקר האימפרציסטי יודע׳. להיפך, אנחנו אומרים ‘אנחנו לא יודעים’. המילים הכי קשורות בלהבין מישהו אחר בפסיכולוגיה הן אמפתיה, שבה אני אומר – ‘אני מנסה להיות בנעליים שלך אבל אני לא. – Experience near זה כשאני מרגיש קרוב לחוויה שלך. קרוב, אבל אני לא מרגיש מה שאתה מרגיש’.

“פסיכולוגים אומרים את זה בצורה מאוד ברורה; לעולם לא נוכל להיות באמת בנעליים של מישהו אחר, ולכן אנחנו גם לא מתיימרים לדבר איתו בשמו, ולא מתיימרים להגיד על התאבדות של אדם מסוים, חיים או איציק או משה, ‘זה לא בסדר’. כי אין לנו שום מושג מה באמת האדם הזה הרגיש, כמה אמפתיים וכמה רגישים וכמה חכמים שנהיה. ואין לנו שום יכולת להרגיש באמת מה חווה האדם הזה ברגעים לפני מותו. מה חווה האדם הבודד, תרתי משמע, כי הוא גם אדם בודד אבל הוא גם היה  lonely, לפני שהתאבד.

“חייל שמגיע אלי לקליניקה, מספר על זה שלפני שבועיים השאירו אותו שבת והתחושה הבלתי נסבלת שהוא עכשיו הולך להישאר שבת ואין לו מוצא והוא לא יכול כבר לשאת את הבסיס בדרום שבו הוא חי, גרם לו ללכת לשירותים, לדרוך את הנשק, ולשחרר ירייה אל תוך פיו. בנשק היה מעצור. והוא נשאר בחיים.

“האם זאת היתה בחירה מרצון? האם זאת היתה בחירה חופשית? אני לא בטוח. אני חושב שבסופו של דבר, אנשים שנמצאים במשבר חריף, מתמודדים עם קשיים ביכולת לראות את המציאות המלאה. זאת ראיית המנהרה. רוב האנשים המתאבדים, ורוב האנשים לפני התאבדות, לא רוצים למות. אבל הם לא יכולים להמשיך לחיות ככה, כמו שהם חיים.

“בני נוער אובדניים שמגיעים אלינו לקליניקה ולכל מקום, אומרים ‘לא רציתי למות, אבל ככה אני לא יכול להמשיך, ומכיוון שכך אני חייב לעשות משהו. אני חייב לעשות משהו כדי להרוג את הכאב הנפשי’. זאת ראיית מנהרה, הם נמצאים בתוך מנהרה שבה הדרך היחידה שהם מרגישים שהם יכולים להרוג את הכאב הנפשי זה להרוג את עצמם.

“מהעיניים הפסיכולוגיות, האדם שנמצא בתוך המנהרה הזאת, בתוך משבר אובדני, נמצא במצב שבו הוא מתקשה לקבל החלטות בצורה מושכלת. זה כמו שיקשרו את ידיי ורגליי, יסגרו את עיניי, ישימו פקקים באוזניי, ויזרקו אותי לנהר, ואז יגידו – ‘אבל זאת היתה בחירה שלך!’. פה אנחנו לא רואים בחירה חופשית.

“רוב האנשים האובדניים סבלו מדיכאון מז׳ורי לפני ההתאבדות. ומהי משמעותו של הדיכאון? דיכאון, החל מנוירוטרנסמיטורים במוח, הפחתה בדופמין, סרוטונין, וכלה בחוויות הכי אישיות, כמו אירועים טראומתיים בעבר, הוא מצב שבו אנחנו מתמודדים עם קשיים שונים – עייפות, חוסר עניין, ייאוש, חוסר תקווה. מחשבות אובדניות הן סימפטום של דיכאון כמו שחום הוא סימפטום של שפעת. זה בעצם סוג של מחלה. המחלה של הדיכאון, בין היתר, לא מאפשרת לנו לקבל החלטות באופן מושכל. כאילו ידינו ורגלינו קשורות. האם בשלב הזה הבחירה הזו היא חופשית? אני לא יודע, אבל אני מעריך שלא.

“מכיוון שכך, כל מטרתנו כאנשי טיפול בתחום מניעת האובדנות, זה לא להגיד ‘החיים יפים’, אנחנו ממש לא אומרים החיים יפים. ואנחנו גם לא אומרים ׳טוב לחיות׳, ואנחנו לא אומרים ׳תמשיך בכל הכוח׳. מה שאנחנו אומרים זה; ‘ההחלטה הזאת היא כל כך דרמטית וחשובה בחייך, היא ההחלטה הכי חשובה בחייך, האם לחיות או למות, אולי כדאי לחכות קצת כדי לעשות אותה בזמן שהכלים לקבלת החלטות שלך יהיו מתאימים לקבל החלטה כל כך חשובה.’

“אובדנות, או התאבדות, היא סיבת המוות השנייה בשכיחותה בקרב בני נוער וצעירים. בני נוער מתים מהתאבדות יותר מרוב הדברים שאנחנו דואגים מהם; כמה זמן הם במסך, איזה אלכוהול הם שותים, האם הם מקיימים יחסי מין מוגנים, ועוד. ההתאבדות בקרב בני נוער לפעמים מתרחשת בגלל סיבות פרוזאיות. לפעמים המשבר הוא משהו שברור לנו שיחלוף – אהבה נכזבת, פוסט באינסטרגם שהיה מאוד מעליב, תמונה שהופצה ללא רשות ברשתות החברתיות. התאבדות לפעמים מתרחשת בגלל סיבות פרוזאיות אפילו יותר. הסיכון שלי להתאבד, או של אדם להתאבד, גדול פי כמה אם לאבא שלי יש נשק בבית. זה לא קשור לכאב הנפשי הבלתי נסבל שלי, זה רק קשור לזמינות האמצעים, שהיא צרה צרורה. זה קשור לאם יש גדר על הגשר שעליו אני הולך או האם יש שם שלט שאומר:

‘If you need help make the call’

“זה קשור אם מפורסם התאבד בחודש האחרון, מה שמגביר מאוד את הסיכון של אדם עם כאב נפשי אחר, שלא מכיר את המפורסם הזה, להתאבד, מכיוון שחיקוי היא תופעה מאוד שכיחה. וכך הלאה. הסיבות האלה מלמדות אותנו שכאב נפשי הוא בהחלט פקטור, אבל יש גם סיבות אחרות. זאת לא בחירה חופשית בעיניי, אלא קצה של מנהרה שאנחנו יודעים שיש עוד אפשרויות לנסוע ממנה לצדדים שונים שהם לא רק הבחירה במוות.

“70% כמעט מהמתאבדים סבלו מדיכאון חריף טרם ההתאבדות. 80% מהאנשים שסובלים מדיכאון חריף לא מטופלים. למה? כי הם מאמינים ששום דבר לא יוכל לעזור להם.

“רוב המתאבדים הדיכאוניים הם גברים. 80% מהמתאבדים בישראל הם גברים. 400 מתאבדים מתוך 500 הם גברים. למה? כי אנחנו מתקשים, בין היתר, זו לא הסיבה היחידה, אנחנו מתקשים בתור גברים, אין לנו את היכולת הזאת, כי ככה חווטנו מילדותנו, לבקש עזרה, להגיד קשה לנו. ילד בגיל שנה כבר מקבל תגובה אחרת לבכי מהוריו אם הוא בן, מאשר אם הוא בת. ׳אל תבכה כמו תינוקת׳ אמרו לנו מגיל נורא צעיר. אז איך שאנחנו בני 20 ואנחנו צריכים לקבל עזרה, נוכל לפנות למישהו?

“אני לא מסתכל על האדם המתאבד כמישהו שעשה משהו לא בסדר, ואני חושב שכדאי שניפרד מהסטיגמה שאומרת שהמתאבד היה חלש. כמו שאדם שסובל מסרטן ונפטר לצערנו, הוא לא היה חלש, אלא הוא סובל ממחלה שהרגה אותו. גם האדם שמתאבד לא חלש.”

שאלתי  את פרופ’ בלז, מה אתה אומר לבחור או לבחורה העומדים על הגג ומתכוונים לקפוץ?

יוסי לוי-בלז: “שאלה מצוינת. אני מנסה להושיט לו יד ולתת לו את התחושה שהוא יכול להיות מובן. בסופו של דבר, הרצון העמוק ביותר שלנו הוא שמישהו יוכל לראות אותנו באמת… כל אחד רוצה שיראו אותו וגם האדם על הגשר רוצה שיראו אותו. אני יודע שהוא בודד. בעולמו הסובייקטיבי הוא בודד, ולא משנה כמה חברים יש לו באינסטגרם או במציאות. מטרתי לא להגיד לו שהחיים יפים ולא להתווכח ולא להטיף לו מוסר, או להגיד לו ‘עצור!’ אלא להגיד לו: ‘בוא ספר לי מה עובר עליך, למה אתה כאן?’ ככל שאני אדבר פחות בשיחה הזאת, וככל שהוא ידבר יותר, כך אדע שהצלחתי…”

***

גיורא רוזן, עורך סדרת קו אדום כהה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עבד על הוצאת ספרו של ז’אן אמרי בעברית 12 שנים. כמו אצל אחרים, המסה של אמרי על מוות מרצון טלטלה גם את עולמו האישי:

“… אנחנו חיים בעידן מוטרף, אני חש שהיה לי חסד לגדול באפיק בוא נגיד ‘נורמאלי’, של אהבה, של סביבה בטוחה, של העדר פאניקה סביבתית – עד מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, היו רגעים כאלה.

“אני חש שאמרי הוסיף לי מימד שהפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והסוציולוגיה לא נתנו לי.

“לקח לי כמעט 12 שנים עד שהספר הזה ראה אור…זה ניקר במוחי לא יכולתי להשתחרר מהצורך להוציא את הספר הזה. עמדתי על הוצאת הספר מתוך התבוננות על החיים שלנו ועל המקום שאנו נמצאים בו. והמקום הזה לא מרשה לנו לומר שיש דרך אחת ויחידה; לך לפסיכולוג או לפסיכיאטר כי זו הדרך היחידה שיש.

“אני אדם מבוגר יותר, כבר לא נער, ואני חש שדי מיציתי את חיי. אין לי כוונה להודיע כאן שאני יוצא מהחיים, אבל תחושת הסיכום, בתוך עולם מוטרף לגמרי, מאפשרת לי את האופציה האינטלקטואלית לחשוב על ז’אן אמרי ברצינות, ולא לומר ‘זה לא זה, זו לא השפה שלי.’ לפעמים אני אומר לפסיכולוגים ‘לכו תלמדו פילוסופיה!’ ולפילוסופים אני אומר ‘לכו ותלמדו את החיים!'”

“לכו תלמדו את החיים!” גיורא רוזן. צילום: תמר שלייסנר

***

אולי זאת הזדמנות לספר על מתאבד שניצל בזכותו של אדם זר אחד, שעבר במקרה ליד הגשר ושכנע אותו לחזור בו מכוונתו לקפוץ.

בשנת 2008, עמד ג’וני בנג’מין על גשר ווטרלו בלונדון לקראת קפיצה אל מותו. בין העוברים ושבים שחלפו על פניו היו כמה שעודדו אותו לקפוץ וביקשו להנציח את הצניחה אל המים במצלמותיהם. הסיפור היה נגמר תוך מספר דקות, אלמלא יצא אדם אחד מהקהל ושאל אותו – מדוע הוא מתכוון לקפוץ? השיחה שנוצרה ביניהם גרמה לג’וני להימלך בדעתו ולא לקפוץ.

שנים לאחר מכן, ג’וני החליט שעליו למצוא את האדם שהציל את חייו ואת מסע החיפושים אחריו תיעד בסרט הדוקומנטרי “זר על הגשר”.

הוא לא ידע עליו דבר; זיכרונותיו מאותו ערב היו מטושטשים. הוא אף לא ידע את שמו של המציל ולא זכר את מראהו. ג’וני פנה לעזרת ההמונים, והתחיל בקמפיין רשת תחת התווית findmike

כלי תקשורת בכל העולם הפיצו את הסיפור, ואפילו ראש ממשלת בריטניה הצטרף לקריאה למצוא את מייק. כך החל מסע החיפושים שאותו מלווה הסרט (לינק לצפייה בטריילר של הסרט מופיע למטה).

מסתבר שלחיפוש נענו כ– 40 ‘מייקים’ שונים, שרובם כנראה הצילו אנשים בנסיבות דומות.

מייק, ששמו האמיתי היה בעצם ניל, התגלה בסופו של דבר אך החידה נותרת בעינה: מה בדיוק אמר מייק/ניל לג’וני, שמנע ממנו לקפוץ? מהן מילות הקסם שיכולות לשכנע אדם שנמצא במקום של כאב בלתי נסבל לוותר על קסם המשיכה האפל של מוות מרצון?

***

האזנתם לפרק 64. “מה תגיד לאדם שעל הגג מול קסם המשיכה האפל של המוות.”

אם הגעת עד לכאן יתכן ומצאת עניין בתוכן המשודר ולכן אני מסיים בפנייה אישית אליך. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. כדי שנוכל להמשיך ולהגיש בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה כספית שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית; לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת – פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי באתר פרות קדושות

תודה ולהתראות בפרקים הבאים. יזהר

***

 להאזנה דרך האתר (מומלץ להוריד את קובץ הקול):

לקריאה נוספת:

תמצית הפרק  באתר הארץ

מה תאמר לאדם שעל הגג? הצעה לטקסט למניעת התאבדות בזמן אמת ד”ר אבשלום אליצור פרופ’ חיים עומר

לצפייה בטריילר של “זר על הגשר