Tag Archives: חאג’ אמין אל חוסייני

[הבלוג] המלחמה החשאית של ישראל ברשע

 

הפרק על המופתי ששודר אתמול (6.7.2022) בסדרה “אויבים” בכאן 11 מציג את דמותו הדמונית של חאג’ אמין אל חוסייני, כפי שמצטיירת ממרחק השנים, ואת כישלונו בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית. הסיפור שהצגתי בו על ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי מיד לאחר הקמת המדינה היה התחלה של פילוסופיה מדינית – ביטחונית שתלווה את יחסינו עם הפלסטינים מ-1948 ועד ימינו אלה ועיקרה מבוסס על הרעיון שאת “ראש הנחש” התורן יש לחסל ולסלק מן העולם, אם כעונש על מעשיו ועל כוונותיו ואם בשל יכולתו הפוטנציאלית להזיק לנו. לפעמים די היה בכך שסילוקו של הבכיר התורן ישרת צורך תדמיתי, הסברתי או הרתעתי.

פעם בשביל להתנקש בחייו של ערבי חשוב לא צריך היה להרים לאוויר מזל”ט מתוחכם, להשחיל טיל מדויק דרך חלון בית מגורים או לשלוח חבורה של סוכני מוסד לבית מלון מעבר לקווי האויב, כשהם חמושים בבגדי טניס. במקרה של המופתי זה התחיל עם שני בחורים עם חזות מזרחית על חמורים, שנבחרו למשימת התאבדות בעזה על מנת לנסות לשנות את ההיסטוריה. אבל לשר ההיסטוריה יש לפעמים דרכים חמקמקות וערמומיות להגיד את דברו, כפי שיתבהר להלן.

ב-30 בספטמבר בחרה התנועה הלאומית הפלסטינית במנהיג שיוביל את המאבק בישראל. המנהיג הנבחר היה נתון במעקב שירותי המודיעין הישראליים זמן רב ובתקשורת התרבו פרסומים ששרטטו את דיוקנו הדמוני. התיק שלו במודיעין הלך ותפח עד שבסוף הקיץ הוחלט לחסלו.
היעד להתנקשות היה המופתי הגדול, חאג’ אמין אל חוסייני והמהלכים המתוארים כאן התרחשו בימיה הראשונים של המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

המופתי כונן אז את המוסדות והארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הקים יחידות לוחמות וניהל רכישות נשק. הידידות שהפגין כלפי היטלר בתקופת השואה סייעה לקבל החלטה לגזור את דינו. באגף המודיעין של המטכ”ל, שזה עתה קם, הועידו למשימה שניים מיוצאי האצ”ל, ילידי עיראק, שחזותם ודיבורם היה כשל ערבים מבטן ומלידה. ההתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית אמורה היתה להיות ה”אופוס מגנום” של המודיעין הצבאי ושל מפקדו השאפתן, איסר בארי (“איסר הגדול”).

***

האקדח שלא ירה

תכנית ההתנקשות במופתי בשלהי מלחמת העצמאות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויי מילוט למבצעיה. המחסלים היו שני לוחמי אצ”ל, לשעבר, תושבי ירושלים, דויד יעקובי ונסים בן דוד, שנצרו את הסיפור בליבם עד סמוך למותם. עד שנעצר בידי הבריטים והוגלה למחנה המעצר גילגיל בקניה, צבר יעקובי (“שאול”, בכינויו המחתרתי), ניסיון מבצעי רב באצ”ל. הוא פיקד על יחידת החבלה של הארגון, שהחדירה את כדי החלב עם חומר הנפץ למלון המלך דויד בירושלים, ב-22 ביוני 1946 והספיק להתנקש בחיי שני שוטרים בריטיים.

על תכנית ההתנקשות במופתי העיד בפני: “ביקשו מאתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד למשימה: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע לצאתנו היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות הערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות.”
על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: “היינו אידיאליסטים”.

דוד יעקובי (מימין) ונסים בן דוד, המתנקשים

באתי לדובב את נסים בן דוד, חברו למשימה, בביתו בירושלים. חלונות דירתו, הסמוכה לכיכר צרפת, משקיפים, מצד אחד, על מלון המלך דוד שפוצץ יעקובי, ומהצד השני על בית ראש הממשלה ועל הכיכר הקטנה, המשמשת בעשרות השנים האחרונות זירת הפגנות של ימין ושמאל.

“את חושבת שכבר אפשר לספר?”, שאל נסים בן דוד והעיף מבט מהוסס לעבר שלי, אשתו. “אני חושבת שכן”, ענתה, “כולם כבר מתו, המופתי, לסקוב, קרון וגם יעקובי. רק אתה נשארת”.

בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי: “הוזמנו לפגישה במשרדו של רס”ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה (“ממשלת כל פלסטין”. י.ב), תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעפ”י התכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים שעשו את דרכם ממג’דל אסקלן (אשקלון) לעזה ולהגיע באחד מימי השישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: ‘תסדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'”.

האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה? שאלתי.
“בספק”, הוא ענה. מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.

אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה גם במערכה האחרונה. ההתנקשות במופתי נועדה להתבצע בסוכות, אבל ב-15 באוקטובר יצא צה”ל למתקפה מכרעת בנגב, במסגרת מבצע “יואב”, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של “ממשלת כל פלסטין” בעזה, וחבריה נמלטו לקהיר, דבר שהתברר כראשית הסוף של הגוף הלאומי הפלסטיני העליון. המופתי הועבר לקהיר והושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים, שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין. את השאר עשתה ההיסטוריה.
נסים בן דוד, שהקים אחרי המלחמה מאפיה גדולה ומצליחה בירושלים, חי את ימי זקנתו בבירה. דוד יעקובי כמעט הודר לחלוטין מספר קורות העתים של המחתרות בגלל השינוי שעבר לאחר מלחמת העצמאות. בניגוד למרבית חבריו מהאצ”ל שהצטרפו לאחר הקמת המדינה לתנועת החירות הוא עזב את מחנה הימין, הצטרף למפא”י, ניהל סניפים של קופת חולים הכללית בירושלים והפך חסיד נלהב של תהליך השלום עם הפלסטינים. לפני שנפטר הוריש את אקדח השטייר שקיבל למשימת ההתנקשות במופתי לבתו.

אקדח השטייר שלא ירה

תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עמעמו את קרנו של חאג’ אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. המופתי מת בלבנון ב- 1974, בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח’ אחמד יאסין, בעת שחוסל ב- 2004, מבוגר אף מערפאת במותו, זקן בשנות דור מרוב המחוסלים שבאו אחר-כך. באתוס הלאומי הפלסטיני שמו נקשר לנכבה ולאובדן פלסטין. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשהיד, שיצמיח דורות של ממשיכי דרך, שישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.

אותו רגע היסטורי בשנת 1948 שבו ישראל לא התנקשה בחייו של מנהיג פלסטיני נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום אולי היינו אומרים: “הפעולה נכשלה!”, אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל של קרוב לעשרים שנה עד שאת מרכז הזירה הפלסטינית תפסו מנהיגים ופעילים חדשים; ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג’יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל, יחיא סינואר… שהעמידו איומים חדשים-ישנים בפני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ותכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. “ממנטו מורי” – אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב…

***

בארי

תכנית ההתנקשות במופתי לא עמדה בפני עצמה, יצאו ממנה הסתעפויות נוספות, שבהן פעלו במרץ רב אותם שחקנים עצמם. שכן עורמת ההיסטוריה או הכאוס הפנטסטי של אירועים שאין לכאורה קשר ביניהם, מחבר את גיבורי הפרשה שלנו לשתי פרשיות אחרות שהטביעו חותם בתהליך עיצובה של המדינה. כמו שכבר אמר מישהו; כל חוקר ראוי לשמו מבין בוודאי כי אין להיסטוריה התחלה. יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות…

איסר בארי

איסר בארי, כמו אנשי מודיעין אחרים מתקופת טרום המדינה, התקשה לעשות את המעבר החד והפתאומי מימי המזרח הפרוע של המחתרות למציאות של מדינה מסודרת, בעוד מסביב משתוללת מלחמה עקובה מדם. וכך כבר ביום מינויו לתפקיד ראש המודיעין הצבאי הוא עמד במרכזה של פרשה דרמטית, ששחקניה הראשיים יהיו מעורבים בעתיד בפרשיות חמורות נוספות, שבכולן התבלטו כשלים חמורים בדרכי הפעלת הכוח של המדינה הצעירה. חוסר אחריות, פזיזות ונמהרות, שחצנות, קוצר רואי ואצבע קלה על ההדק – היו קווי המתאר של רבים מהמבצעים החשאיים שיזמו ראשי המודיעין באותה תקופה.

מגייסם ומפעילם של שני אנשי האצ”ל שנבחרו למשימת ההתנקשות במופתי, היה רב סרן דוד קרון מקיבוץ כפר מנחם, אף הוא כוכב עולה באגף המודיעין הצבאי, שהיה פקודו של בארי. ב-30 ביוני 1948 עמדו איסר בארי, דוד קרון וקצין מודיעין נוסף, בנימין ג’יבלי, בהרכב של בית משפט שדה שדן למוות את סרן מאיר טובינאסקי, המהנדס היהודי מירושלים, שהואשם בריגול לטובת הבריטים והערבים.

עמדו, ולא ישבו, מכיוון שמשפט השדה החפוז שנערך לטוביאנסקי התקיים בעמידה, על מפתנו של בית ערבי נטוש בכפר בית ג’יז (סמוך לקיבוץ הראל של היום), בעיצומה של מלחמת העצמאות. הנאשם הוצא להורג באותו יום בידי כיתת יורים של צה”ל ונקבר בחשאי. לאחר המלחמה מינה בן גוריון ועדת בדיקה שטיהרה את שמו של טוביאנסקי מכל אשמה.
איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי, סולק, בסופו של דבר, מן הצבא, אך לא בגלל חלקו בהוצאה להורג הפזיזה של טובאינסקי היהודי, אלא בשל רצח של מודיע ערבי, שנחשד בכוונה לחצות את הקווים. בארי הורה לעצור לחקירה את המודיע, עלי קסאם, ואחרי שגופתו נקובת כדורים התגלתה באקראי ביערות הכרמל, התברר שהוא הוצא להורג ללא משפט בפקודתו. בלחצם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, הפצ”ר, הרמטכ”ל ושר הביטחון החליט בן גוריון על הקמת ועדת בירור ואח”כ הורה לרמטכ”ל לסלק את בארי מהצבא. אם כי, כפי שציין ביומנו “אין לעשות זאת בלי משפט”.

קשה להאמין, אבל ראש הממשלה הורה להעמיד לדין את ראש המודיעין הצבאי שלו בגלל הריגת ערבי לא חשוב במיוחד – בעיצומה של מלחמת העצמאות. במכתב לרמטכ”ל כתב בן גוריון “בלי מסירת מקרה כזה למשפט – יהא משום חיפוי מצד הממשלה, ודוגמא רעה לצבא, ונוסף לכל יטענו שרק חיילים וקצינים נמוכים נמסרים לדין”.

***

כבוד למדינה שהרכינה שלטה

משפטו של בארי התקיים בפני בית דין צבאי מיוחד בינואר 1949, בדלתיים סגורות. בית הדין קיבל את טענת הפצ”ר – כי במדינה מתוקנת לא מוציאים להורג אדם, אלא לפי פסק דין בר תוקף של בית משפט מוסמך.
מפרוטוקול המשפט: חריגות מנוהג זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרת “מקובל היה… למנות בית דין מיוחד” במקרים כאלה; אולם מרגע שקמה המדינה, “הרי שהחוק הנו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר.”

בבית הדין הצבאי פרש בארי את נסיבות המעשה ולקח על עצמו אחריות מלאה. בין השאר, טען כי כמפקד, העומד בעת מלחמה בראש המודיעין הצבאי, סמכותו אינה נופלת מסמכות מפקד אחר בדרגתו, החייב להחליט על דעת עצמו החלטות הקובעות את גורל חייהם של הסרים לפקודתו. החזית שלו היא חזית המודיעין, ולא תמיד הוא יכול להיזקק לבית דין, המתנהל בכבדות ולפי כללים שאינם הולמים תנאי מלחמה.

עוד טען, כי שירות המודיעין פועל מעצם בריאתו בניגוד לחוק; שירות מודיעין, שיקפיד על החוק, יחדל למלא את תפקידו. להוכחת דבריו הביא בארי דוגמאות מפעולות שירותי המודיעין, שבהן החוק וגם המצפון עמדו בסתירה לצורך בהחלטה מהירה ופסקנית ובביצועה המיידי, כאשר על כפות המאזנים נשקלים זה כנגד זה חיי היחיד ובטחון המדינה.

טענותיו העקרוניות של בארי עשויות להיות רלבנטיות גם היום. לא פחות מרתקות תשובותיהם של שלושת הקצינים שישבו בהרכב בית הדין הצבאי. בפסק הדין העריכו השופטים את עקרונותיו של בארי ואת מניעיו המצפוניים – אך קבעו כי אין במדינה גוף או יחיד שהם מעל לחוק. לפיכך חרף התנאים המיוחדים, שבהם פועל שירות המודיעין, וחרף מצב המלחמה, שבו נתונה ישראל, אין להעניש עבריין – וודאי לא בעונש מוות – אלא בכוחו של פסק דין של בית משפט שהוקם כחוק. השופטים קבעו שבפקודה להרוג את עלי קסאם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה; אולם בהתחשב ב”עברו, מסירותו, שרותו ותפקידיו”, וכן בתקופה ובנסיבות שבהן נעשתה העבירה – “תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים” – גזר בית הדין הצבאי פה אחד על בארי “הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה”.

בארי נחשב אדם חזק, הוגן וישר בדרך כלל, שלא התחמק מאחריות ולאחר מות טוביאנסקי אף אומרים שהתייסר בחרטה. אבל כל אלה עמדו בסתירה למעשיו. ב- 1964 יציע ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בכנסת, שההסבר למעשיו של בארי הוא “אולי נושא לחקירה נפשית”. זהו כמובן לא ההסבר להתנהלותם השערורייתית של שירותי המודיעין באותם שנים. שהרי מי שהנהיגו את המודיעין אחרי בארי הסתבכו בפרשות קשות לא פחות.

לאחר הדחתו מהצבא, בלחצו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, הועמד בארי למשפט אזרחי גם על חלקו בפרשת טוביאנסקי. בארי הורשע בהריגה ונידון לתקופת מאסר של יום אחד, “מזריחת השמש עד שקיעתה”. לפני שהתחיל בריצוי עונשו הוא נחון בידי הנשיא חיים וייצמן בהסתמך על המלצת הרמטכ”ל – וכך הוא לא נאלץ לבלות ולו שעה אחת בכלא. במשך תשע שנים נוספות חי בארי כאזרח מן השורה, שרוי בדיכאון ובצער עד שמת ב- 30 בינואר 1958.

שבתי טבת העיר בספרו על פרשת טוביאנסקי כי חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית אמר לימים: “בארי הורד מתפקידו על הריגת ערבי… חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק, הורד אדם בדרגת סגן אלוף… ודווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי…”
בעקבות זיכוי טוביאנסקי כתב אלתרמן הנרעש ב”טור השביעי”:
“הכבוד למדינה שהרכינה שלטה
לא רבות כמותה תעשינה…” (“אלמנת הבוגד”).

***

היועץ המשפטי יחליט

קברניטיה של מדינת ישראל שזה קמה מצאו את עוז הרוח והחזון להתייצב בצומת דרכים היסטורית ולנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים; הם ניסו להגדיר נורמות ראויות למדינה דמוקרטית, בעלת מוסדות תקינים הפועלים על פי משפט העמים. בצומת הדרכים הזה ניסו האבות המייסדים לעצב את פרצופה של המדינה בהבנה גדולה ובחרדה עמוקה ממה שיכולים לעולל לה, בהמשך, האנשים המצוינים המופקדים על הביטחון, אם רק תותר הרצועה.
תרומתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון בהתגייסותו התקיפה למען העמדתו לדין של ראש המודיעין הצבאי, לחיזוק מעמדה העצמאי של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי, חקוקה בספר תולדות המדינה. המרחק בין יעקב שמשון שפירא לאנשי המשפט של ימינו דומה, מן הסתם, למרחק שבין דוד בן גוריון לבין בנימין נתניהו.

פחות מעשרים שנה אחרי שיכתוב על “אלמנת הבוגד” יאבד גם אלתרמן, המצפן והמצפון של האומה, את הצפון ויסחף בזרם הגועש של המשיחיות הלאומית החדשה. ענק הרוח יהפוך בערוב ימיו לעוד עסקן בתנועת נאמני ארץ ישראל השלמה. נבזויות העתיד לא ירעישו עוד את אמות הסיפים. השלטון היהודי שנפרש בשטחים שנכבשו ב 67′ ירגיל את הציבור ואת קברניטי הדור הבא לעכל בהדרגה נורמות חדשות באשר לעליונות החוק ומשפט העמים ודור האינתיפאדות כבר יתקשה להצמיח מקרבו מורי דרך ממלכתיים, שיהיו מסוגלים לכופף את ראשה של המדינה בפני שלטון החוק.

הקווים האדומים שיצק יעקב שמשון שפירא, שקבעו כי במדינה מתוקנת אין מוציאים להורג אדם ללא פסק דין של בית משפט מוסמך, ישטפו בנהרות של דם. את דינם של מאות המוצאים להורג, המחוסלים הממוקדים בשנים שיעברו, לא יגזור שום פורום שיכול להזכיר במשהו בית משפט.

לפני שנים ראיינתי בנושא זה את מאיר עמית, שהיה בשנות ה-60 ראש אמ”ן וראש המוסד. עמית תקף בשצף קצף את פרקטיקת החיסולים וטען כי אחד מהצעדים הראשונים שנקט בכניסתו לתפקיד ראש המוסד היה להפסיק מיד את מדיניות ההתנקשויות, שירש מקודמיו, שהיתה מדיניות חסרת אחריות, בלתי יעילה ומיותרת, כדבריו.

מאחורי מדיניות ההתנקשויות עומדת גישה פילוסופית שנובעת, במידה רבה, ממנטליות המצור הישראלית. השחקן החלש בשכונה חייב להתנהג כבריון על מנת לצרוב בתודעה של האויב את האמונה שהוא משוגע; בלתי אחראי למעשיו. אבל האסטרטגיה הזאת יכולה להצליח יותר מדי – מי שמאמץ לו משנה כזו מאמץ גם את סתירותיה והוא עלול להישאר לבסוף משוגע באמת. אולי לזה התכוון אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שהתלונן לאחר פרישתו מניהול המועצה לביטחון לאומי על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות כיום הכרעות גורליות.

בשמונה שנים מאז שנת 2,000 התנקשה ישראל באופן יזום בחייהם של 387 פלסטיניים בשטחים (לפי נתוני בצלם), מרביתם “בכירים”, שהוחלפו תוך זמן קצר על ידי אחרים. יותר מ-150 עוברי אורח ששהו בקרבתם נהרגו אף הם.

***

הבטן הרכה של הפלסטינים

ג., הוא פנסיונר של המוסד, ששירת בארגון בשנות השמונים, כשצה”ל, אמ”ן והמוסד עשו ככל העולה על רוחם בלבנון, וחיסולים והתנקשויות היו פרקטיקה יומיומית. מרבית ההתנקשויות בלבנון בוצעו אז בידי השב”כ, הוא אומר. כאז כן עתה, אחד הגיבורים הסמויים של עלילות הימים ההם היה מאיר דגן, שפיקד על דרום לבנון מאז 1980. ג. מספר על הרבה התנקשויות שביצעה ישראל ולא פורסמו עד היום. עדותו שופכת אור על תהליך קבלת ההחלטות בנושא הזה.

“לתקופה של החיסולים בשנות ה- 70 קראו אצלנו במוסד בזלזול ‘התקופה הרומנטית’. זאת היתה ההתייחסות. בכלל, כל סיפור ההתנקשויות הוא תיאטרון אבסורד וקרקס. בנאליזציה של מדיניות לכאורה. בניגוד למה שרבים חושבים בטעות, בעניין הזה אין תהליכים כל כך מסודרים”.

“המטרה העיקרית של מדיניות ההתנקשויות היא הענשה והרתעה ולאו דווקא צורך ביטחוני מיידי. בד”כ לא פוגעים בנציגי מדינות, כי זה מסוכן ומחוץ לכללי המשחק. אבל בפלסטינים מתנקשים, בעיקר כיוון שזה קל. הם הבטן הרכה. הדינמיקה של החיסולים מתחילה בבחירת היעד להתנקשות: מתגבש ‘כתב אישום’, מחליטים על חיסול, מוציאים ‘צי”ח’ (ציון ידיעות חיונית. י.ב), ואז מפעילים נוהל מבצעי לאיתור הזדמנות לחיסול המבוקש. בפועל התנקשנו במאות פלסטינים, אבל מאות אחרים, לא פחות חשובים מאלה שהוצאנו להורג, לא נפגעו, כיוון שהם היו פחות נגישים. אין לעניין הזה סוף. כשמתחילים בחיסולים קשה לשים לכך גבול.”

“לעניין הסמלי יש חשיבות רבה”, הוא מוסיף. “ניהלנו עשר שנים מרדף אחרי נאצים. השגנו את אייכמן ובנינו סביבו את הסמל. למה לא המשכנו לרדוף אחרי עוד נאצים בכירים – היו הרבה כאלה, לא פחות חשובים? כיוון שאי אפשר להשקיע מאמץ במרדפים אינסופיים. צריך לשים לזה גבול מתישהו.”

“השאלה המרכזית נשארת ערכית. מדינת ישראל לא מפעילה עונש מוות גם כלפי הטרוריסטים הגרועים ביותר, שנמצאים בבתי הכלא שלה, משתי סיבות: הסיבה המוסרית וההשלכות שיש לכך, המדיניות, המשפטיות והאחרות. אבל היא מפעילה הוצאות להורג ללא משפט באמצעות חיסולים והתנקשויות. בשני המקרים השאלות הן אותן שאלות ערכיות.
“מדוע במקרה השני ישראל מפעילה עונש מוות? התשובה הכמעט יחידה לכך היא פשוטה – משום שזה כל כך קל. יש הזדמנות ומנצלים אותה. יש כמובן עוד סיבות, כמו לבדוק ולהוכיח יכולת מבצעית, לנסות אמצעים חדשים (כמו הניסיון להרעיל את ח’אלד משעל בירדן), לעודד את המוראל הציבורי וגם את המוראל הפנים ארגוני, אך אלו סיבות משניות.”

ג. טוען כי להרכב הפרסונאלי של המערכת הפוליטית והביטחונית יש חשיבות מכרעת. “פרס ורבין, למשל, כשהיו ראשי ממשלה, לא היו קונים המלצות של ראש המוסד לבצע התנקשויות בתחומי מדינות ערביות שמקיימות עם ישראל קשרים. הם היו זורקים אותו מכל המדרגות. גם שמיר היה זהיר מאד. נתניהו היה מספיק טיפש כדי לתת לדני יתום אישור לחסל את משעל על אדמת ירדן ואנחנו מכירים את התוצאות.”

***

הרומנטיקה של המלחמה ברשע

עד היום לא התקיים בישראל דיון ציבורי של ממש על המשמעויות המשפטיות, המדיניות והערכיות של מדיניות ההתנקשות, על האפקטיביות שלה ועל המחיר שאנו משלמים בגינה. בית המשפט העליון, שנדרש לסוגיה ב”בג”צ החיסולים” אישר ב-2006 את השימוש בה במקרים מיוחדים של “פצצה מתקתקת”. מרגע זה ואילך קיבלו קברניטי הביטחון את הסמכות הבעייתית לגזור את דינם של בני אדם, גם אם הם הבזויים, הנקלים והמזיקים ביותר. האבות המייסדים של מערכת המשפט שהעמידו את ראש המודיעין הצבאי לדין בעיצומה של מלחמת העצמאות על הריגת ערבי, נכשלו במשימתם לנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים. בשנתיים הראשונות מאז החלטת בג”צ הרגה ישראל בפעולות התנקשות בגדה ובעזה עוד עשרות פלסטינים שהוגדרו הפעם “פצצות מתקתקות”.

הרומנטיקה של המלחמה, אמר פעם פילוסוף המלחמה, לידל הארט, מולידה רק אשליות והונאה עצמית. אשליה אחת החוזרת ונשנית בהיסטוריה, הוסיף, היא לראות באויב הנוכחי משהו שונה במהותו, כלומר מרושע יותר, מכל האויבים של העבר. למרות שמאז ימי המופתי חאג’ אמין אל חוסייני התנקשה ישראל במאות מאויביה המרושעים והבכירים ביותר, כפי שצוירו בנרטיב הישראלי, נדמה כי פניו של “הרשע” לא השתנו. הן רק התחלפו.

***

חאג’ אמין אל חוסייני מת בלבנון בשנת 1974 מוות טבעי בהחלט. הוא נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה בזוי, נלעג ונשכח על ידי בני עמו שלו. כישלון ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי יכול אולי בעיקר ללמד משהו על כוחו של מעשה שלא נעשה.

***

לצפייה בפרק על המופתי בכאן 11, “אויבים” (סיפור ההתנקשות החל מדקה 50):

https://www.kan.org.il/page.aspx?landingpageid=1039

האקדח שלא ירה, הארץ 5.3.2010:

האקדח שלא ירה, יזהר באר, הארץ 3.10.2010