Tag Archives: דוד קרון

[הבלוג] המלחמה החשאית של ישראל ברשע

 

הפרק על המופתי ששודר אתמול (6.7.2022) בסדרה “אויבים” בכאן 11 מציג את דמותו הדמונית של חאג’ אמין אל חוסייני, כפי שמצטיירת ממרחק השנים, ואת כישלונו בהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית. הסיפור שהצגתי בו על ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי מיד לאחר הקמת המדינה היה התחלה של פילוסופיה מדינית – ביטחונית שתלווה את יחסינו עם הפלסטינים מ-1948 ועד ימינו אלה ועיקרה מבוסס על הרעיון שאת “ראש הנחש” התורן יש לחסל ולסלק מן העולם, אם כעונש על מעשיו ועל כוונותיו ואם בשל יכולתו הפוטנציאלית להזיק לנו. לפעמים די היה בכך שסילוקו של הבכיר התורן ישרת צורך תדמיתי, הסברתי או הרתעתי.

פעם בשביל להתנקש בחייו של ערבי חשוב לא צריך היה להרים לאוויר מזל”ט מתוחכם, להשחיל טיל מדויק דרך חלון בית מגורים או לשלוח חבורה של סוכני מוסד לבית מלון מעבר לקווי האויב, כשהם חמושים בבגדי טניס. במקרה של המופתי זה התחיל עם שני בחורים עם חזות מזרחית על חמורים, שנבחרו למשימת התאבדות בעזה על מנת לנסות לשנות את ההיסטוריה. אבל לשר ההיסטוריה יש לפעמים דרכים חמקמקות וערמומיות להגיד את דברו, כפי שיתבהר להלן.

ב-30 בספטמבר בחרה התנועה הלאומית הפלסטינית במנהיג שיוביל את המאבק בישראל. המנהיג הנבחר היה נתון במעקב שירותי המודיעין הישראליים זמן רב ובתקשורת התרבו פרסומים ששרטטו את דיוקנו הדמוני. התיק שלו במודיעין הלך ותפח עד שבסוף הקיץ הוחלט לחסלו.
היעד להתנקשות היה המופתי הגדול, חאג’ אמין אל חוסייני והמהלכים המתוארים כאן התרחשו בימיה הראשונים של המדינה, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

המופתי כונן אז את המוסדות והארגונים הלאומיים הפלסטיניים, הקים יחידות לוחמות וניהל רכישות נשק. הידידות שהפגין כלפי היטלר בתקופת השואה סייעה לקבל החלטה לגזור את דינו. באגף המודיעין של המטכ”ל, שזה עתה קם, הועידו למשימה שניים מיוצאי האצ”ל, ילידי עיראק, שחזותם ודיבורם היה כשל ערבים מבטן ומלידה. ההתנקשות במנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית אמורה היתה להיות ה”אופוס מגנום” של המודיעין הצבאי ושל מפקדו השאפתן, איסר בארי (“איסר הגדול”).

***

האקדח שלא ירה

תכנית ההתנקשות במופתי בשלהי מלחמת העצמאות היתה פשטנית, נואלת ונטולת סיכויי מילוט למבצעיה. המחסלים היו שני לוחמי אצ”ל, לשעבר, תושבי ירושלים, דויד יעקובי ונסים בן דוד, שנצרו את הסיפור בליבם עד סמוך למותם. עד שנעצר בידי הבריטים והוגלה למחנה המעצר גילגיל בקניה, צבר יעקובי (“שאול”, בכינויו המחתרתי), ניסיון מבצעי רב באצ”ל. הוא פיקד על יחידת החבלה של הארגון, שהחדירה את כדי החלב עם חומר הנפץ למלון המלך דויד בירושלים, ב-22 ביוני 1946 והספיק להתנקש בחיי שני שוטרים בריטיים.

על תכנית ההתנקשות במופתי העיד בפני: “ביקשו מאתנו שנתנדב למשימה, למרות שסיכויי ההימלטות היו אפסיים. קיבלנו ציוד למשימה: שני אקדחי שטייר וכמה מאות כדורים. ביום שנקבע לצאתנו היה עלינו להגיע לאזור אשקלון, לקבל חמורים ותלבושות הערביות ולהסתנן לעזה יחד עם זרם הפליטים. הבנו שמדובר, בעצם, במשימת התאבדות.”
על השאלה מדוע בכל זאת הסכימו לצאת לפעולה, ענה: “היינו אידיאליסטים”.

דוד יעקובי (מימין) ונסים בן דוד, המתנקשים

באתי לדובב את נסים בן דוד, חברו למשימה, בביתו בירושלים. חלונות דירתו, הסמוכה לכיכר צרפת, משקיפים, מצד אחד, על מלון המלך דוד שפוצץ יעקובי, ומהצד השני על בית ראש הממשלה ועל הכיכר הקטנה, המשמשת בעשרות השנים האחרונות זירת הפגנות של ימין ושמאל.

“את חושבת שכבר אפשר לספר?”, שאל נסים בן דוד והעיף מבט מהוסס לעבר שלי, אשתו. “אני חושבת שכן”, ענתה, “כולם כבר מתו, המופתי, לסקוב, קרון וגם יעקובי. רק אתה נשארת”.

בן דוד אישר את גרסתו של יעקובי: “הוזמנו לפגישה במשרדו של רס”ן דוד קרון במודיעין הצבאי ביפו, שסיפר לנו על התכנית. קרון אמר לנו שהממשלה שהמופתי מקים בעזה (“ממשלת כל פלסטין”. י.ב), תפריע למדינת ישראל. הוא אמר שעפ”י התכנית יכינו לנו חמורים, בגדי פליטים ונשק. היה עלינו להסתנן עם הפליטים שעשו את דרכם ממג’דל אסקלן (אשקלון) לעזה ולהגיע באחד מימי השישי אל המסגד המרכזי בעזה שם התפלל המופתי ולחסל אותו בירי מקרוב. הוא ביקש שנתנדב למשימה, למרות שלא היה סיכוי שנחזור ממנה חיים. שאלנו אותו אם ניתן יהיה להיעזר באחד הסוכנים של המודיעין שלנו בעזה לחילוץ. הוא ענה: ‘תסדרו בעצמכם. תתערבבו בין המתפללים'”.

האם חיסול המופתי יכול היה לשנות, לדעתך, את ההיסטוריה? שאלתי.
“בספק”, הוא ענה. מה הוא יודע, הוא לא היסטוריון ולא פילוסוף.

אקדח השטייר שהופיע במערכה הראשונה לא ירה גם במערכה האחרונה. ההתנקשות במופתי נועדה להתבצע בסוכות, אבל ב-15 באוקטובר יצא צה”ל למתקפה מכרעת בנגב, במסגרת מבצע “יואב”, שסיימה את הנוכחות קצרת הימים של “ממשלת כל פלסטין” בעזה, וחבריה נמלטו לקהיר, דבר שהתברר כראשית הסוף של הגוף הלאומי הפלסטיני העליון. המופתי הועבר לקהיר והושם במעצר בית על ידי השלטונות המצריים, שלא שבעו נחת ממדיניותו העצמאית מדי. הטרף כבר לא היה זמין. את השאר עשתה ההיסטוריה.
נסים בן דוד, שהקים אחרי המלחמה מאפיה גדולה ומצליחה בירושלים, חי את ימי זקנתו בבירה. דוד יעקובי כמעט הודר לחלוטין מספר קורות העתים של המחתרות בגלל השינוי שעבר לאחר מלחמת העצמאות. בניגוד למרבית חבריו מהאצ”ל שהצטרפו לאחר הקמת המדינה לתנועת החירות הוא עזב את מחנה הימין, הצטרף למפא”י, ניהל סניפים של קופת חולים הכללית בירושלים והפך חסיד נלהב של תהליך השלום עם הפלסטינים. לפני שנפטר הוריש את אקדח השטייר שקיבל למשימת ההתנקשות במופתי לבתו.

אקדח השטייר שלא ירה

תוצאות מלחמת העצמאות והנכבה הפלסטינית עמעמו את קרנו של חאג’ אמין אל חוסייני והוא לא השפיע עוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. המופתי מת בלבנון ב- 1974, בגיל 77, מוות טבעי בהחלט, כשהוא מבוגר בעשר שנים מהשייח’ אחמד יאסין, בעת שחוסל ב- 2004, מבוגר אף מערפאת במותו, זקן בשנות דור מרוב המחוסלים שבאו אחר-כך. באתוס הלאומי הפלסטיני שמו נקשר לנכבה ולאובדן פלסטין. הוא מת עזוב, בזוי ודחוי על ידי בני עמו שלו. האיום שישראל חששה מפניו התפוגג ללא ההתנקשות, שהיתה מנציחה אותו כשהיד, שיצמיח דורות של ממשיכי דרך, שישבעו בשמו ובשם אל הנקמות.

אותו רגע היסטורי בשנת 1948 שבו ישראל לא התנקשה בחייו של מנהיג פלסטיני נותן לנו הזדמנות מיוחדת במינה להתבונן בתוצאותיו של מעשה שלא התרחש. בלשון הצבאית והעיתונאית של היום אולי היינו אומרים: “הפעולה נכשלה!”, אבל ההתפוגגות הטבעית של המופתי מהתודעה הפלסטינית יצרה חלל של קרוב לעשרים שנה עד שאת מרכז הזירה הפלסטינית תפסו מנהיגים ופעילים חדשים; ערפאת, יאסין, שקאקי, אבו ג’יהאד, אבו איאד, עיאש, רנטיסי, שחאדה, משעל, יחיא סינואר… שהעמידו איומים חדשים-ישנים בפני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ותכניות חיסול חדשות צצו ועלו. דיוקנם, כדמונים בני דמותו של המופתי המת, נצבעו, מדי יום, בצבעים של דם על ידי דוברי ממשלה, פוליטיקאים ומומחים מהאקדמיה ומהתקשורת. “ממנטו מורי” – אמרו להם; זכרו את יום המוות הקרב…

***

בארי

תכנית ההתנקשות במופתי לא עמדה בפני עצמה, יצאו ממנה הסתעפויות נוספות, שבהן פעלו במרץ רב אותם שחקנים עצמם. שכן עורמת ההיסטוריה או הכאוס הפנטסטי של אירועים שאין לכאורה קשר ביניהם, מחבר את גיבורי הפרשה שלנו לשתי פרשיות אחרות שהטביעו חותם בתהליך עיצובה של המדינה. כמו שכבר אמר מישהו; כל חוקר ראוי לשמו מבין בוודאי כי אין להיסטוריה התחלה. יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות…

איסר בארי

איסר בארי, כמו אנשי מודיעין אחרים מתקופת טרום המדינה, התקשה לעשות את המעבר החד והפתאומי מימי המזרח הפרוע של המחתרות למציאות של מדינה מסודרת, בעוד מסביב משתוללת מלחמה עקובה מדם. וכך כבר ביום מינויו לתפקיד ראש המודיעין הצבאי הוא עמד במרכזה של פרשה דרמטית, ששחקניה הראשיים יהיו מעורבים בעתיד בפרשיות חמורות נוספות, שבכולן התבלטו כשלים חמורים בדרכי הפעלת הכוח של המדינה הצעירה. חוסר אחריות, פזיזות ונמהרות, שחצנות, קוצר רואי ואצבע קלה על ההדק – היו קווי המתאר של רבים מהמבצעים החשאיים שיזמו ראשי המודיעין באותה תקופה.

מגייסם ומפעילם של שני אנשי האצ”ל שנבחרו למשימת ההתנקשות במופתי, היה רב סרן דוד קרון מקיבוץ כפר מנחם, אף הוא כוכב עולה באגף המודיעין הצבאי, שהיה פקודו של בארי. ב-30 ביוני 1948 עמדו איסר בארי, דוד קרון וקצין מודיעין נוסף, בנימין ג’יבלי, בהרכב של בית משפט שדה שדן למוות את סרן מאיר טובינאסקי, המהנדס היהודי מירושלים, שהואשם בריגול לטובת הבריטים והערבים.

עמדו, ולא ישבו, מכיוון שמשפט השדה החפוז שנערך לטוביאנסקי התקיים בעמידה, על מפתנו של בית ערבי נטוש בכפר בית ג’יז (סמוך לקיבוץ הראל של היום), בעיצומה של מלחמת העצמאות. הנאשם הוצא להורג באותו יום בידי כיתת יורים של צה”ל ונקבר בחשאי. לאחר המלחמה מינה בן גוריון ועדת בדיקה שטיהרה את שמו של טוביאנסקי מכל אשמה.
איסר בארי, ראש המודיעין הצבאי, סולק, בסופו של דבר, מן הצבא, אך לא בגלל חלקו בהוצאה להורג הפזיזה של טובאינסקי היהודי, אלא בשל רצח של מודיע ערבי, שנחשד בכוונה לחצות את הקווים. בארי הורה לעצור לחקירה את המודיע, עלי קסאם, ואחרי שגופתו נקובת כדורים התגלתה באקראי ביערות הכרמל, התברר שהוא הוצא להורג ללא משפט בפקודתו. בלחצם של שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, הפצ”ר, הרמטכ”ל ושר הביטחון החליט בן גוריון על הקמת ועדת בירור ואח”כ הורה לרמטכ”ל לסלק את בארי מהצבא. אם כי, כפי שציין ביומנו “אין לעשות זאת בלי משפט”.

קשה להאמין, אבל ראש הממשלה הורה להעמיד לדין את ראש המודיעין הצבאי שלו בגלל הריגת ערבי לא חשוב במיוחד – בעיצומה של מלחמת העצמאות. במכתב לרמטכ”ל כתב בן גוריון “בלי מסירת מקרה כזה למשפט – יהא משום חיפוי מצד הממשלה, ודוגמא רעה לצבא, ונוסף לכל יטענו שרק חיילים וקצינים נמוכים נמסרים לדין”.

***

כבוד למדינה שהרכינה שלטה

משפטו של בארי התקיים בפני בית דין צבאי מיוחד בינואר 1949, בדלתיים סגורות. בית הדין קיבל את טענת הפצ”ר – כי במדינה מתוקנת לא מוציאים להורג אדם, אלא לפי פסק דין בר תוקף של בית משפט מוסמך.
מפרוטוקול המשפט: חריגות מנוהג זה אפשר היה להסביר במציאותו של שלטון זר, אף כי גם בימי המחתרת “מקובל היה… למנות בית דין מיוחד” במקרים כאלה; אולם מרגע שקמה המדינה, “הרי שהחוק הנו מעל לשיקוליו של כל אדם יחיד, יהיה זה בתפקיד הנעלה והאחראי ביותר ויהיה זה אפילו כלפי האדם הבזוי, הנקלה והמזיק ביותר.”

בבית הדין הצבאי פרש בארי את נסיבות המעשה ולקח על עצמו אחריות מלאה. בין השאר, טען כי כמפקד, העומד בעת מלחמה בראש המודיעין הצבאי, סמכותו אינה נופלת מסמכות מפקד אחר בדרגתו, החייב להחליט על דעת עצמו החלטות הקובעות את גורל חייהם של הסרים לפקודתו. החזית שלו היא חזית המודיעין, ולא תמיד הוא יכול להיזקק לבית דין, המתנהל בכבדות ולפי כללים שאינם הולמים תנאי מלחמה.

עוד טען, כי שירות המודיעין פועל מעצם בריאתו בניגוד לחוק; שירות מודיעין, שיקפיד על החוק, יחדל למלא את תפקידו. להוכחת דבריו הביא בארי דוגמאות מפעולות שירותי המודיעין, שבהן החוק וגם המצפון עמדו בסתירה לצורך בהחלטה מהירה ופסקנית ובביצועה המיידי, כאשר על כפות המאזנים נשקלים זה כנגד זה חיי היחיד ובטחון המדינה.

טענותיו העקרוניות של בארי עשויות להיות רלבנטיות גם היום. לא פחות מרתקות תשובותיהם של שלושת הקצינים שישבו בהרכב בית הדין הצבאי. בפסק הדין העריכו השופטים את עקרונותיו של בארי ואת מניעיו המצפוניים – אך קבעו כי אין במדינה גוף או יחיד שהם מעל לחוק. לפיכך חרף התנאים המיוחדים, שבהם פועל שירות המודיעין, וחרף מצב המלחמה, שבו נתונה ישראל, אין להעניש עבריין – וודאי לא בעונש מוות – אלא בכוחו של פסק דין של בית משפט שהוקם כחוק. השופטים קבעו שבפקודה להרוג את עלי קסאם חרג בארי מסמכותו ללא הצדקה; אולם בהתחשב ב”עברו, מסירותו, שרותו ותפקידיו”, וכן בתקופה ובנסיבות שבהן נעשתה העבירה – “תקופת מהפכה לאומית וזמן מעבר ממחתרת לחיי מדינה תקינים” – גזר בית הדין הצבאי פה אחד על בארי “הורדה ממילוי תפקיד בלי הורדה בדרגה”.

בארי נחשב אדם חזק, הוגן וישר בדרך כלל, שלא התחמק מאחריות ולאחר מות טוביאנסקי אף אומרים שהתייסר בחרטה. אבל כל אלה עמדו בסתירה למעשיו. ב- 1964 יציע ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול בכנסת, שההסבר למעשיו של בארי הוא “אולי נושא לחקירה נפשית”. זהו כמובן לא ההסבר להתנהלותם השערורייתית של שירותי המודיעין באותם שנים. שהרי מי שהנהיגו את המודיעין אחרי בארי הסתבכו בפרשות קשות לא פחות.

לאחר הדחתו מהצבא, בלחצו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, הועמד בארי למשפט אזרחי גם על חלקו בפרשת טוביאנסקי. בארי הורשע בהריגה ונידון לתקופת מאסר של יום אחד, “מזריחת השמש עד שקיעתה”. לפני שהתחיל בריצוי עונשו הוא נחון בידי הנשיא חיים וייצמן בהסתמך על המלצת הרמטכ”ל – וכך הוא לא נאלץ לבלות ולו שעה אחת בכלא. במשך תשע שנים נוספות חי בארי כאזרח מן השורה, שרוי בדיכאון ובצער עד שמת ב- 30 בינואר 1958.

שבתי טבת העיר בספרו על פרשת טוביאנסקי כי חבר הכנסת יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית אמר לימים: “בארי הורד מתפקידו על הריגת ערבי… חשבתי שזה רק לתפארתה של מדינת ישראל שבעצם ימי הקרבות, על ידי משפט צבאי, בהתאם לחוק, הורד אדם בדרגת סגן אלוף… ודווקא בגלל הריגת ערבי, ולא בגלל טוביאנסקי…”
בעקבות זיכוי טוביאנסקי כתב אלתרמן הנרעש ב”טור השביעי”:
“הכבוד למדינה שהרכינה שלטה
לא רבות כמותה תעשינה…” (“אלמנת הבוגד”).

***

היועץ המשפטי יחליט

קברניטיה של מדינת ישראל שזה קמה מצאו את עוז הרוח והחזון להתייצב בצומת דרכים היסטורית ולנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים; הם ניסו להגדיר נורמות ראויות למדינה דמוקרטית, בעלת מוסדות תקינים הפועלים על פי משפט העמים. בצומת הדרכים הזה ניסו האבות המייסדים לעצב את פרצופה של המדינה בהבנה גדולה ובחרדה עמוקה ממה שיכולים לעולל לה, בהמשך, האנשים המצוינים המופקדים על הביטחון, אם רק תותר הרצועה.
תרומתו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון בהתגייסותו התקיפה למען העמדתו לדין של ראש המודיעין הצבאי, לחיזוק מעמדה העצמאי של מערכת המשפט בישראל ולחיזוקה של פרקליטות המדינה כמוסד עצמאי, חקוקה בספר תולדות המדינה. המרחק בין יעקב שמשון שפירא לאנשי המשפט של ימינו דומה, מן הסתם, למרחק שבין דוד בן גוריון לבין בנימין נתניהו.

פחות מעשרים שנה אחרי שיכתוב על “אלמנת הבוגד” יאבד גם אלתרמן, המצפן והמצפון של האומה, את הצפון ויסחף בזרם הגועש של המשיחיות הלאומית החדשה. ענק הרוח יהפוך בערוב ימיו לעוד עסקן בתנועת נאמני ארץ ישראל השלמה. נבזויות העתיד לא ירעישו עוד את אמות הסיפים. השלטון היהודי שנפרש בשטחים שנכבשו ב 67′ ירגיל את הציבור ואת קברניטי הדור הבא לעכל בהדרגה נורמות חדשות באשר לעליונות החוק ומשפט העמים ודור האינתיפאדות כבר יתקשה להצמיח מקרבו מורי דרך ממלכתיים, שיהיו מסוגלים לכופף את ראשה של המדינה בפני שלטון החוק.

הקווים האדומים שיצק יעקב שמשון שפירא, שקבעו כי במדינה מתוקנת אין מוציאים להורג אדם ללא פסק דין של בית משפט מוסמך, ישטפו בנהרות של דם. את דינם של מאות המוצאים להורג, המחוסלים הממוקדים בשנים שיעברו, לא יגזור שום פורום שיכול להזכיר במשהו בית משפט.

לפני שנים ראיינתי בנושא זה את מאיר עמית, שהיה בשנות ה-60 ראש אמ”ן וראש המוסד. עמית תקף בשצף קצף את פרקטיקת החיסולים וטען כי אחד מהצעדים הראשונים שנקט בכניסתו לתפקיד ראש המוסד היה להפסיק מיד את מדיניות ההתנקשויות, שירש מקודמיו, שהיתה מדיניות חסרת אחריות, בלתי יעילה ומיותרת, כדבריו.

מאחורי מדיניות ההתנקשויות עומדת גישה פילוסופית שנובעת, במידה רבה, ממנטליות המצור הישראלית. השחקן החלש בשכונה חייב להתנהג כבריון על מנת לצרוב בתודעה של האויב את האמונה שהוא משוגע; בלתי אחראי למעשיו. אבל האסטרטגיה הזאת יכולה להצליח יותר מדי – מי שמאמץ לו משנה כזו מאמץ גם את סתירותיה והוא עלול להישאר לבסוף משוגע באמת. אולי לזה התכוון אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שהתלונן לאחר פרישתו מניהול המועצה לביטחון לאומי על הקלות הבלתי נסבלת שבה מתקבלות כיום הכרעות גורליות.

בשמונה שנים מאז שנת 2,000 התנקשה ישראל באופן יזום בחייהם של 387 פלסטיניים בשטחים (לפי נתוני בצלם), מרביתם “בכירים”, שהוחלפו תוך זמן קצר על ידי אחרים. יותר מ-150 עוברי אורח ששהו בקרבתם נהרגו אף הם.

***

הבטן הרכה של הפלסטינים

ג., הוא פנסיונר של המוסד, ששירת בארגון בשנות השמונים, כשצה”ל, אמ”ן והמוסד עשו ככל העולה על רוחם בלבנון, וחיסולים והתנקשויות היו פרקטיקה יומיומית. מרבית ההתנקשויות בלבנון בוצעו אז בידי השב”כ, הוא אומר. כאז כן עתה, אחד הגיבורים הסמויים של עלילות הימים ההם היה מאיר דגן, שפיקד על דרום לבנון מאז 1980. ג. מספר על הרבה התנקשויות שביצעה ישראל ולא פורסמו עד היום. עדותו שופכת אור על תהליך קבלת ההחלטות בנושא הזה.

“לתקופה של החיסולים בשנות ה- 70 קראו אצלנו במוסד בזלזול ‘התקופה הרומנטית’. זאת היתה ההתייחסות. בכלל, כל סיפור ההתנקשויות הוא תיאטרון אבסורד וקרקס. בנאליזציה של מדיניות לכאורה. בניגוד למה שרבים חושבים בטעות, בעניין הזה אין תהליכים כל כך מסודרים”.

“המטרה העיקרית של מדיניות ההתנקשויות היא הענשה והרתעה ולאו דווקא צורך ביטחוני מיידי. בד”כ לא פוגעים בנציגי מדינות, כי זה מסוכן ומחוץ לכללי המשחק. אבל בפלסטינים מתנקשים, בעיקר כיוון שזה קל. הם הבטן הרכה. הדינמיקה של החיסולים מתחילה בבחירת היעד להתנקשות: מתגבש ‘כתב אישום’, מחליטים על חיסול, מוציאים ‘צי”ח’ (ציון ידיעות חיונית. י.ב), ואז מפעילים נוהל מבצעי לאיתור הזדמנות לחיסול המבוקש. בפועל התנקשנו במאות פלסטינים, אבל מאות אחרים, לא פחות חשובים מאלה שהוצאנו להורג, לא נפגעו, כיוון שהם היו פחות נגישים. אין לעניין הזה סוף. כשמתחילים בחיסולים קשה לשים לכך גבול.”

“לעניין הסמלי יש חשיבות רבה”, הוא מוסיף. “ניהלנו עשר שנים מרדף אחרי נאצים. השגנו את אייכמן ובנינו סביבו את הסמל. למה לא המשכנו לרדוף אחרי עוד נאצים בכירים – היו הרבה כאלה, לא פחות חשובים? כיוון שאי אפשר להשקיע מאמץ במרדפים אינסופיים. צריך לשים לזה גבול מתישהו.”

“השאלה המרכזית נשארת ערכית. מדינת ישראל לא מפעילה עונש מוות גם כלפי הטרוריסטים הגרועים ביותר, שנמצאים בבתי הכלא שלה, משתי סיבות: הסיבה המוסרית וההשלכות שיש לכך, המדיניות, המשפטיות והאחרות. אבל היא מפעילה הוצאות להורג ללא משפט באמצעות חיסולים והתנקשויות. בשני המקרים השאלות הן אותן שאלות ערכיות.
“מדוע במקרה השני ישראל מפעילה עונש מוות? התשובה הכמעט יחידה לכך היא פשוטה – משום שזה כל כך קל. יש הזדמנות ומנצלים אותה. יש כמובן עוד סיבות, כמו לבדוק ולהוכיח יכולת מבצעית, לנסות אמצעים חדשים (כמו הניסיון להרעיל את ח’אלד משעל בירדן), לעודד את המוראל הציבורי וגם את המוראל הפנים ארגוני, אך אלו סיבות משניות.”

ג. טוען כי להרכב הפרסונאלי של המערכת הפוליטית והביטחונית יש חשיבות מכרעת. “פרס ורבין, למשל, כשהיו ראשי ממשלה, לא היו קונים המלצות של ראש המוסד לבצע התנקשויות בתחומי מדינות ערביות שמקיימות עם ישראל קשרים. הם היו זורקים אותו מכל המדרגות. גם שמיר היה זהיר מאד. נתניהו היה מספיק טיפש כדי לתת לדני יתום אישור לחסל את משעל על אדמת ירדן ואנחנו מכירים את התוצאות.”

***

הרומנטיקה של המלחמה ברשע

עד היום לא התקיים בישראל דיון ציבורי של ממש על המשמעויות המשפטיות, המדיניות והערכיות של מדיניות ההתנקשות, על האפקטיביות שלה ועל המחיר שאנו משלמים בגינה. בית המשפט העליון, שנדרש לסוגיה ב”בג”צ החיסולים” אישר ב-2006 את השימוש בה במקרים מיוחדים של “פצצה מתקתקת”. מרגע זה ואילך קיבלו קברניטי הביטחון את הסמכות הבעייתית לגזור את דינם של בני אדם, גם אם הם הבזויים, הנקלים והמזיקים ביותר. האבות המייסדים של מערכת המשפט שהעמידו את ראש המודיעין הצבאי לדין בעיצומה של מלחמת העצמאות על הריגת ערבי, נכשלו במשימתם לנעוץ תמרור הכוונה לדורות הבאים. בשנתיים הראשונות מאז החלטת בג”צ הרגה ישראל בפעולות התנקשות בגדה ובעזה עוד עשרות פלסטינים שהוגדרו הפעם “פצצות מתקתקות”.

הרומנטיקה של המלחמה, אמר פעם פילוסוף המלחמה, לידל הארט, מולידה רק אשליות והונאה עצמית. אשליה אחת החוזרת ונשנית בהיסטוריה, הוסיף, היא לראות באויב הנוכחי משהו שונה במהותו, כלומר מרושע יותר, מכל האויבים של העבר. למרות שמאז ימי המופתי חאג’ אמין אל חוסייני התנקשה ישראל במאות מאויביה המרושעים והבכירים ביותר, כפי שצוירו בנרטיב הישראלי, נדמה כי פניו של “הרשע” לא השתנו. הן רק התחלפו.

***

חאג’ אמין אל חוסייני מת בלבנון בשנת 1974 מוות טבעי בהחלט. הוא נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה בזוי, נלעג ונשכח על ידי בני עמו שלו. כישלון ניסיון ההתנקשות בחייו שיזם המודיעין הישראלי יכול אולי בעיקר ללמד משהו על כוחו של מעשה שלא נעשה.

***

לצפייה בפרק על המופתי בכאן 11, “אויבים” (סיפור ההתנקשות החל מדקה 50):

https://www.kan.org.il/page.aspx?landingpageid=1039

האקדח שלא ירה, הארץ 5.3.2010:

האקדח שלא ירה, יזהר באר, הארץ 3.10.2010

[פרות קדושות] פרק 37. דלת אחורית לשיבה: דרמת חילופי האוכלוסין בארץ ישראל, שכנראה לא שמעתם עליה

בשקט, בשקט, מאחורי הקלעים, מתרחשת בחצר האחורית של ארץ-ישראל השלמה דרמה פוליטית, דמוגרפית וחברתית, שמעצבת את עתיד האזור.במקביל למפעל ההתנחלויות המשגשג ולהתיישבותם של מאות אלפי יהודים בצד המזרחי של הקו הירוק, ובמידה רבה בגללו, מתרחש מעבר מסיבי של אוכלוסיה פלסטינית מהשטחים לתחומי מדינת ישראל, ובממדים דומים.

במדינת ישראל כבר מתגוררת אוכלוסיה של מאות אלפי פלסטינים מהשטחים – סייענים ובני משפחותיהם, “מאוימים” לסוגיהם ונספחים, שנכנסו אליה עפ”י חוק ומחוץ לחוק,  במיוחד מאז החתימה על הסכמי אוסלו.

מחקר חדש חושף מידע לא ידוע על תהליך חילוף האוכלוסין הזה, הנעשה במימון המדינה ובעידודה. הנה נושא שכל ממשלה שתקום אחרי הבחירות תהיה חייבת להתייחס אליו.

נשמע משונה ולא ייאמן? האזינו לשיחה מקיפה על שיקום הסייענים בישראל, ובה נתונים שומטי לסת, עם פרופ’ מנחם הופנונג, שחקר את התופעה לעומקה ויודע על מה הוא מדבר.

האזינו, שפטו ושתפו!

יזהר באר

להאזנה ברצף או להורדה כקובץ קול (רצוי):

תמונה ראשית:

ועדות ההלם באינתיפאדה הראשונה; חיסלו משת”פים (צילום: ניצן שורר)

מוסיקה: (פתיחה) גוטס – הישאם חאלידי

(Schubert – Moments Musicaux, Allegro Moderato (Jamendo

תמלול פרק 37:

דלת אחורית לשיבה: דרמת חילופי האוכלוסין בארץ ישראל, שכנראה לא שמעתם עליה

11 בפברואר 2019

מאת: יזהר באר

בשקט, בשקט, מאחורי הקלעים, מתרחשת בחצר האחורית של ארץ-ישראל השלמה דרמה פוליטית, דמוגרפית וחברתית, שמעצבת את עתיד האזור.

במקביל למפעל ההתנחלויות המשגשג ולהתיישבותם של מאות אלפי יהודים בצד המזרחי של הקו הירוק, ובמידה רבה בגללו, מתרחש מעבר מסיבי של אוכלוסיה פלסטינית מהשטחים לתחומי מדינת ישראל, ובממדים דומים.

במדינת ישראל כבר מתגוררת אוכלוסיה של מאות אלפי פלסטינים מהשטחים – סייענים ובני משפחותיהם, “מאוימים” לסוגיהם ונספחים, שנכנסו אליה עפ”י חוק ומחוץ לחוק,  במיוחד מאז החתימה על הסכמי אוסלו.

מחקר חדש חושף מידע לא ידוע על תהליך חילוף האוכלוסין הזה, הנעשה במימון המדינה ובעידודה. הנה נושא שכל ממשלה שתקום אחרי הבחירות תהיה חייבת להתייחס אליו.

נשמע משונה ולא ייאמן? האזינו לשיחה מקיפה על שיקום הסייענים בישראל, ובה נתונים שומטי לסת, עם פרופ’ מנחם הופנונג, שחקר את התופעה לעומקה ויודע על מה הוא מדבר.

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

***

אף אחד לא חשב על ההשלכות

מנחם הופנונג הוא פרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ובעבר גם עמד בראשה. הוא גם בעל תואר במשפטים ומרבה לחקור את התפר שבין משפט, זכויות אדם ופוליטיקה.

באר: פרופסור מנחם הופנונג שלום.

הופנונג: שלום וברכה

באר:  אתה חוקר כבר כמה שנים את תופעת משתפי הפעולה, “המשת”פים”, או “הסייענים”, כפי שזה נקרא בעגה המשפטית, ואת שיקומם בישראל. אז אולי נתחיל מהסוף, מהו הדבר העקרוני החשוב ביותר שצריך להדאיג אותנו?

הופנונג:  כשישראל אימצה את מדיניות השיקום של הסייענים אף אחד לא חשב על ההשלכות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של התופעה. דהיינו, ההנחה היתה שקולטים מספרים קטנים של סייענים, היות וזו חובה של המדינה לאנשים שעבדו עבורה וההנחה היתה שאין בזה עלויות נוספות. זו היתה הנחה שעמדה במבחן עד הסכמי אוסלו, מכיוון שכמות הסייענים שהגיעה היתה יחסית קטנה.

 באר: אתה מדבר על כך שהבעיה נעשתה חריפה במיוחד מאז הסכם אוסלו והלאה?

הופנונג:  כן. מה קרה בהסכמי  אוסלו שהפכו את זה לבעיה יותר אקוטית – שהייתה בבת אחת כניסה של אלפי סייענים. מיד לאחר הסכם אוסלו הובאו בסביבות 1,500 בתי אב. ואח”כ היו עוד נוספים, גם עם בני משפחה. ומה שהפך את זה ליותר אקוטי זו האפשרות של מעבר מכרים ובני משפחה של אותם סייענים כך, שזה הפך בעצם אמצעי הגירה ברור מאוד לתוך מדינת ישראל.

פרופ’ מנחם הופנונג (מימין) החוקר, ויזהר באר, המראיין

באר:  רגע, לפני שאנחנו מתקדמים עם העניין הזה – כשאתה מדבר על “משתפי-פעולה” מתי אנחנו מתחילים את הספירה, ב-1967, ב-1987 עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, ב-1948, בראשית הציונות?

הופנונג:  אני מתחיל את הספירה שלי בהסכמי שביתת הנשק ב-1949 ואני אסביר את זה.

באר:  למרות שהיו משתפי פעולה גם קודם לכן?

הופנונג:  כן. היו משתפי פעולה והם הופיעו במחקרים אחרים, שאני לא כולל אותם. אני כולל את מי שהוא נמצא מחוץ לגבולות הריבונות של ישראל, והוא בעצם משתף פעולה, או מרגל לטובת ישראל ממקום אחר. אני לא כולל בתוך המחקר שלי את מי שאני קורא להם “סייענים פנימיים”. במקרה הזה, ערביי ישראל, שהפכו לסייענים ושיתפו פעולה עם ישראל ממניעים שונים. זו תופעה שחקר אותה פרופסור הלל כהן מהאוניברסיטה העברית. מבחינתי, למה אזרחים מחליטים לעזור למדינתם, בין אם זה פופולארי או לא בציבור שלהם, זאת שאלה אחרת. אני חוקר את אלה שנמצאים בחוץ, ואז אם אתה צריך לחלץ אותם אתה צריך גם לדאוג לשיקום שלהם בתוך המדינה.

באר:  אז אתה מתחיל את הספירה מ-1949, מה קרה אז?

הופנונג:  מה שקרה אז, שמתחילים להגיע סייענים, שהיו עוד סייענים של הש”י, ובגלל קשריהם קולטים אותם בתוך מדינת ישראל. או כאלה שהועסקו במצרים, בירדן, בסוריה ובלבנון, והם נחשפו. הם מתחילים להגיע בתחילת שנות ה-50. את המקרים הראשונים אני מכיר כבר מ-49′, אבל מדובר במספרים קטנים. המספר הגדול שמגיע – למעלה ממאה בבת אחת – זה בעקבות הנסיגה מסיני ב-1957, לאחר מבצע קדש.

באר: בתקופה כל כך קצרה של שלטון ישראלי בסיני היו כל כך הרבה משתפי פעולה?

הופנונג:  כן. חלק מהם גויסו קודם אבל הם נחשפו בזמן שישראל שלטה. הרי הכוונה היתה לשלוט שם יותר זמן.

באר:  אז אתה מדבר על סדר גודל של מאה?

הופנונג:  יותר. סדר גודל  של 150.

באר:  150 סייענים נקלטו בישראל אחרי מבצע קדש? איפה?

הופנונג:  בהתחלה הקימו להם מחנה בעתלית, לאחר מכן פיזרו אותם, בעיקר ברמלה, בלוד ובמקומות נוספים. אלו היו מספרים יחסית קטנים אז היה קל לפזר אותם.

באר:  והיית יכול להגיד מילה לגבי ההצלחה של הקליטה שלהם?

הופנונג:  באופן כללי, קליטה די מוצלחת, אבל בטווח של 60 שנה קשה לי היום לשחזר את מה שקרה בדור הראשון. אין עם מי לדבר כבר שיכול להעיד על כך.

היו גם קליטות לא של סיני. אחת הקליטות המעניינות היתה של אנשים שהגיעו מלבנון בתחילת שנות ה-50 ויושבו במושב יערה, שהוא מושב דתי…

דו-קיום במושב הדתי

באר:  מה אתה אומר… מוסלמים ערבים במושב יערה?

הופנונג:  כן. הם יושבים שם עד היום…

באר:  בכמה אנשים מדובר?

הופנונג: היום הם כמה עשרות.

באר:  כמה עשרות ערבים שגרים עד היום במושב יערה? איך מתייחסים אליהם?

הופנונג:  דיברתי עם הבת של הסייען, שהגיעה בתור ילדה, היום היא בשנות ה-60 של חייה, ועם הילדים שלה, שנראים כמו צברים יהודים, רק ממוצא מוסלמי. חלקם אפילו שירתו בצבא. מקבלים אותם כי הם תרמו לביטחון המדינה וזה…

באר:  הם קיבלו יחידות קרקע, כמו חברים?

הופנונג: כן, יש להם שם בתים. הם קיבלו … אני לא בטוח שהם יכולים להתפרנס מיחידות הקרקע… הם עובדים בחוץ.

באר:  איפה הילדים שלהם מתחנכים?

הופנונג:  בבתי הספר היהודים. הם מדברים עברית בלי מבטא.

כאן גברה סקרנותי וביקשתי לברר קצת יותר על הסייענים הבדואים שמתגוררים במושב יערה מאז ראשית ימי המדינה. שאלתי על כך את סא”ל (מיל.) יאיר רביד-רביץ, לשעבר ראש מרחב צפון ביחידת גיוס הסוכנים, 504. 

יאיר רביד:  הסבא, ראש המשפחה שיתף פעולה עם מדינת ישראל, דיווח בעיקר על כוונות תקיפה של ישובים יהודים. אחרי קום המדינה הוא דיווח בעיקר על  כוונות חדירה של המודיעין הסורי, עד שרצחו אותו. מישהו שהיה שליח של המודיעין הסורי רצח אותו בתחילת שנות ה-50. ואז המשפחה הרימה את הרגלים ועברה לצד הישראלי וטופלה היטב על ידי מדינת ישראל ושוקמה באחד הישובים היהודים, כשכונה בדואית בתוך הישוב.

היחסים יוצאים מן הכלל עם היהודים – זה אומר גם לזכותם של היהודים באותו ישוב – יהודים דתיים, וגם לזכותם של הבדואים. המדינה שיקמה אותם שם וכל המשפחה ישראלית יוצאת מהכלל, שרואה את עצמה בגאווה ממשיכה לשרת את המדינה. כל הצעירים מתגייסים לצה”ל. אבי המשפחה – בנו הבכור של הסבא, היה מאבני היסוד של המודיעין הישראלי המון שנים, עד שנהרג. ילדיו ונכדיו הולכים בעקבותיו.

באר:  אז בעצם כל התושבים ביערה הם מאותו ראש משפחה?

רביד:  כן. ברובם.

באר:  איך אתה מסביר, שבכל המדינה יש מתח על רקע יהודי-ערבי ודווקא בדואים ויהודים דתיים מסתדרים?

רביד:  קודם כל, אני רוצה להפריך את הקביעה הזאת; עם ערבים שמזדהים אין שום מתח. החיים שם יוצאים מן הכלל. הילדים הבדואים הולכים לבתי ספר יהודים ויודעים לשיר שירי חנוכה יותר טוב ממני וממך, מכירים את חגי ישראל, חוגגים אותם, כמו שחוגגים גם את חגי המוסלמים. והשכנים היהודים מזדהים איתם כשהם חוגגים את חגיהם. הם משוקמים מצוין. בהתחלה הם גרו בצריפים עד שהמדינה בנתה להם בתי אבן.

באר:  אז זה נחשב סיפור הצלחה מבחינת שיקום?

רביד: בודאי.

***

חבלי קליטה

מקרה אחר של יישוב מחדש של סייענים מתקופת היישוב ומלחמת העצמאות התרחש במתחם אל-עזי, ממזרח לאשדוד.

נחזור לפרופ’ הופנונג:

אתה מכיר את המקרה של אל עזי? אל-עזי הוא מתחם עצום … הילדים גדלו בכפר מנחם. ניסו להכניס אותם למוסד בכפר מנחם. זה לא הלך…

באר:  הם לא נקלטו עם הקיבוצניקים, אבל עם הדתיים מיערה כן?

הופנונג: שם זה היה מראש קליטה אחרת. בלי בתי ילדים…

באר:  מה היה המקרה של אל-עזי?

הופנונג:  בכפר מנחם היה אדם, שלימים היה המייסד של 504. דוד קרון. כשדוד קרון הגיע לארץ הוא עבד בשדה בכפר מנחם, פתאום מגיע אליו בדואי על סוס. מין הון להון הבדואי מתחיל לדבר איתו בגרמנית. מתברר שהבדואי הזה גדל בבית ספר של המיסיון במחנה שנלר. ידע גרמנית. התיידדו. לימים דוד קרון הפך להיות ערביסט ולאיש הש”י. המשפחה הזאת, משפחת אל עאזי עזרה ליהודים ברכישת קרקעות בשנות ה-30.

דוד קרון, אגב, היה אחד השופטים שגזרו מוות על מאיר טוביאנסקי

באר:  כן, אני יודע…

הופנונג:  קרון בא יום אחד למטה הש”י ביפו ורואה את אותו אלעאזי. מה קרה? ברחו כולם לחברון. היו להם אדמות. הוא היה אדם עם מעמד. אז הוא דאג להתחיל לקלוט אותם מחדש. בשנות ה-50 הרשו לו להביא את כל המשפחה. שחררו להם את האדמות ונתנו להם לשבת. בגלל שהיו שתי נשים, יש שני מתחמים: אחד שאתה רואה אותו מכביש 6 ואחד שהוא יותר בעומק, מכיוון מושב ינון. שני המתחמים באותו גודל במרחק קילומטר זה מזה. היום גרים שם מאות אנשים. היו בהתחלה חמישה ילדים בשני המתחמים, הילדים האלה גדלו והתחתנו ונוספו אליהם עוד מפה ומשם… גדלו להיות שני ישובים. ב- 2003 הם קיבלו אישור של ישוב מוכר.

באר:  בכמה תושבים מדובר?

הופנונג:  יש שם עשרות בתים. אני מעריך סדר גדול של 500-400 תושבים. הכל ממשפחה אחת מלפני 70 שנה. אלה התהליכים. ככה זה עובד…

באר:  אתה אומר שב-48′-49′ היו “הקליטות” הראשונות, ב-57′ יש את סייעני מבצע סיני, ונקודת הזמן הבאה היא 1967?

הופנונג:  כן. ב-67′ מתחיל הגיוס. ב-67′ ישראל כובשת את השטחים ומוצאת את עצמה שולטת על אוכלוסייה שהשיעור היחסי שלה, ביחס לאזרחי ישראל מבטא גידול של 50%. כדי לשלוט עליה אתה צריך לגייס עשרות ומאות סייענים. צריך להבין, שבעגה של השב”כ כולם מכונים “סייענים”, אבל בעגה הפנימית יש הבדל בין “סוכנים” והם גם מקבלים תמורה כזאת או אחרת, לבין “מעאכרים”, שיש להם קשר לזרועות השלטון והם מקבלים כל מיני טובות הנאה, אבל הם גם משרתים את האוכלוסיה. אז לא רואים בהם בוגדים, כמו הסוכנים. במחקר שלי גם נתקלתי באנשים שהיו ידועים כמעאכרים, כנותני שירותים, לאו דווקא מוסרי מידע, שהמנהלת קלטה אותם, במיוחד לאחר אוסלו. מסיבות שונות.

באר:  גם מתווכי קרקעות?

הופנונג:  מתווכי קרקעות זה סיפור אחר. השאלה היא עבור מי הם תיווכו. לפני שנתיים היה פסק דין של בג”צ ששינה את זה. עד אז, כשאנשים היו מבקשים מקלט בישראל  בטענה של מאוימים על רקע של שיתוף פעולה, בד”כ כשהיה מדובר בסוחרי קרקעות שעבדו עבור המתנחלים, השב”כ היה בא ואומר: מצטערים אנחנו לא מכירים את האדם הזה ולא יודעים על מה הוא מדבר, ומעולם לא גייסנו אותו. בתחילת 2017 היתה עתירה של סוחר קרקעות שהשב”כ הכחיש כל קשר לאותו אדם, אבל כשהתקיים דיון נוסף המדינה שינתה את טעמה ואמרה: נכון שזה מה שאמרנו בעבר, אבל עכשיו אנחנו מבקשים לדון בעניין שלו מחדש ופסק הדין הסתיים בפשרה שהמשמעות שלה היא שבמקרים שאדם גויס ע”י המתנחלים עצמם יתכן והוא יזכה במעמד של “מאוים”, שמקבל היתר לעבור לישראל ולקבל מעמד כלשהו, גם אם לשירותי הביטחון לא היה קשר איתו.

באר:  אז מה שאתה אומר שבעצם נקלטים בישראל גם סייענים שהם לא סוכני מודיעין אלא כאלה שבעצם קשורים בגדול למפעל ההתנחלויות?

הופנונג:  זאת ההתפתחות של השנתיים האחרונות. בייחוד בתקופת הממשלה הזאת. אני לא ראיתי תיעוד קודם לכך.

מיליון דולר למשפחה

באר: אז אולי תגיד מה הפרוצדורה, למי הסמכות לאשר קליטה של סייען ומשפחתו במדינת ישראל?

הופנונג:  הסכם אוסלו זה בספטמבר 93′. בינואר 1994 מקבלת ממשלת ישראל החלטה פורמאלית, שהיא מקימה מנהלה לשיקום סייענים; מה שנקרא היום בראשי התיבות “מנב”ס”. ההנחה היתה, שלמרות שיש הסכם, שאומר שלא יפגעו בסייענים הפלסטינים לא יעמדו בו ולכן צריך לקלוט אותם בישראל. והתחילה הערכות. במאי יש לנו את הסכם קהיר, שכתוצאה ממנו ישראל מפנה את יריחו ואת עזה ומוסרת אותם לרשות הפלסטינית. ואז מתחיל מבצע העברה של 1,400 סייענים – המספרים קצת משתנים, תלוי מי מוסר. ואז המנהלה היא האחראית. יש לה את המנגנון שלה להחליט אם לתת לאדם את הסטטוס של סייען מוכר, שזכאי לשיקום בישראל. ואז יש חבילת שיקום גדולה, שהשווי שלה בממוצע הוא סדר גודל של מיליון דולר.

באר: מיליון דולר למשפחה?

הופנונג:  לבית אב.

באר:  וזה לא תלוי בגודלו של הבית אב?

הופנונג:  לכן אני אומר שבממוצע. זה תלוי בגודל, זה תלוי בתרומה הביטחונית, זה תלוי בצרכים מיוחדים, יש לזה תבחינים שעולים מהפסיקה. התיקים המשפטיים זה מקור המידע שלי.

באר:  הסכום הזה שנשמע יפה, נקבע לפי קריטריונים מסוימים?

הופנונג:  כן. מי שהחליט עליו זו המנהלה הביטחונית לסיוע (מנב”ס). בתיקים המשפטיים חוזר כל פעם שהם לא רוצים לתאר את הקריטריונים, שאני גיבשתי מתוך הפסיקה שבה כל פעם נחשף קריטריון כזה או אחר. זה כולל קודם כל דיור. חותמים כביכול על משכנתא שהמדינה משלמת אותה. הסייען אף פעם לא משלם בעצמו.

אם תיקח בחשבון כמה עולה דירה ממוצעת בישראל, ומדובר במשפחות גדולות, אז מקבלים דירה לפי הגודל ואתה מגיע כבר למחצית הסכום שנקבתי. מקבלים משכורת בחודשים הראשונים ובשנים הראשונות. מקבלים סיוע לילדים – כשהם באים הם לא יודעים עברית. לפעמים מדובר במשפחות גדולות. בפרופילים שאני בניתי, מדובר בכעשרה ילדים למשפחה.

באר:  ומי קובע מי הם ה”מאוימים”?

הופנונג:  המאוימים זה אופרה אחרת. איך הגיע מעמד המאוימים? בהתחלה, עד 94′ היו רק “סייענים”. במשך השנים התברר כי מגיעים לישראל אנשים הטוענים שהם מאוימים על רקע בטחוני, והשב”כ אומר: אנחנו לא מכירים אותם. או: אנחנו מכירים אותם אבל הם לא מילאו את חלקם. או שאנחנו מכירים אותם והם קיימו את חלקם, אבל הם גם עשו דברים אחרים, כמו לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית, או פתאום נעלמו לנו, ואנחנו לא רוצים להכיר בהם כסייענים.

ואז מה עושים איתם? במקרה אחד, אדם הגיע לבית משפט ואמר: פרסמו עלי כרוז שאני מאוים. והתשובה של השב”כ: נכון, יש עליו כרוז אבל הוא בעצמו חיבר אותו. אז מה אתה עושה איתו?

לכן הקימו ב-97′-98′ את “ועדת המאוימים” שמורכבת מנציגים של משרדי הממשלה הרלבנטיים: משרד המשפטים, משרד השיכון, השב”כ, מתאם הפעולות בשטחים וכיוצא בזה. התפקיד שלהם זה לקבוע אם האדם באמת מאוים עפ”י הקריטריונים ואם כן, מה לתת לו? עכשיו, מה שהוא יקבל זה הרבה פחות מאשר סייען. אז הם מקבלים היתר שהייה ל-3 חודשים שמתחדש, ואם שפר מזלם אז גם היתר לעבוד בישראל.

***

באר:  בוא נדבר על מידות ומשקלות, הזכרת תקציב ממוצע של מיליון דולר לבית אב…

הופנונג:  לבית אב של סייען. לא של “מאוים”.

באר:  אוקיי. מה המספרים? בכמה מדובר?

הופנונג:  לפי הערכה שלי, בין 1949 ל-2015, שאז עשיתי את הסיווג האחרון, אנחנו מדברים על בין 4,000 ל-6,000 בתי אב. רובם זה סייען בודד, שמגיע עם משפחתו.

באר: אתה אומר שבממוצע זה עשרה נפשות בבית אב?

הופנונג:  אלה שאני בדקתי אותם ועל סמך זה בניתי להם פרופיל, הגענו ל-9.8 ילדים.  זה יכול להיות מורכב מזוג אבל לפעמים גם יותר, כיוון שיש כאלה שמגיעים עם שתי נשים ויותר.

באר: זאת אומרת, כפול עשר. אנחנו מדברים על 60,000?

הופנונג:  אנחנו מדברים על הרבה יותר, כיוון שמה שקורה זה שאח”כ מתחילים להגיע בני משפחה נוספים, שנספחים למשפחה הגרעינית. ה-6,000 הם סייענים שהוכרו.

באר:  המאוימים נחשבים גם סייענים?

הופנונג:  המאוימים זה רצף שלם. יש דרגות: יש מאוימים שלא על רקע ביטחוני או למשל  על רקע נטייה מינית, או נקמות דם למיניהן, או חשש מחיסול על רקע רומנטי. …

באר:  וישראל משקמת אותם?

הופננונג:  לא. אבל היא נותנת להם, במקרים מסוימים, היתרים ובמקרה הטוב, גם רישיון עבודה.

באר:  אז אתה אומר, שמדובר בעד 6,000 סייענים משוקמים – אם אני עושה חשבון נכון, כפול מיליון דולר זה 6 מיליארד דולר?

הופנונג:  יותר, כיוון שאתה עוד לא הכנסת את ההוצאות המנגנון. אם אתה רוצה לדבר בדולרים אז אתה מגיע בערך למספרים האלה. אם אתה מדבר על שקלים אז כמובן שאתה צריך לעשות את המכפלות.

באר:  אז אנחנו מדברים על יותר משישה מיליארד דולר רק על המערכת השיקום בלי ההוצאות האדמיניסטרטיביות הנלוות?

הופנונג: כן. ב-25 השנים האחרונות זה סדר גודל ממוצע של מיליארד שקל לשנה, פלוס – מינוס.

“פשיעה היא גם סוג של שיקום”

באר:  כמו שאנחנו יודעים חלק נכבד מהסייענים הפכו לסייענים בין השאר בגלל שהם באו מרקע סוציו-אקונומי בעייתי, מרקע פלילי וכדומה. מה המדיניות הנהוגה כלפי מי שחוזר לפעילות פלילית?

הופנונג:  בזה אין מדיניות ברורה. יש כאלה במערכת שאומרים: צריך לשקם אותו בישראל, ואם הוא התערה בתוך החברה העבריינית – כל עוד הוא לא מהווה סיכון ביטחוני – זה גם סוג של שיקום. יש כאלו שהגישה שלהם הרבה יותר נוקשה. מה שעולה מהתיקים זה שסייען שמעורב בפעילות עבריינית חריגה, כשמדובר בתיקים קטנים, לפעמים מוחקים לו את העבירות. כשמדובר בפעילות פלילית כבדה אז זה יכול להביא לשלילת מעמד הסייען, שהמשמעות היא שהוא גם יכול להיות מועמד לגירוש.

 באר: היו מקרים כאלה?

הופנונג:  כן.

באר:  נתקלת במקרים של עבריינות כבדה של סייענים?

הופנונג:  עבריינות כבדה מאוד. היא הרבה יותר נפוצה מאשר בקרב הציבור הרגיל.  בתיקים שהגיעו לבג”ץ אנחנו מדברים על 30 אחוז שאופיינו כבעלי רק עברייני. כנראה זה הרבה יותר, כי יש כאלה שזה לא מופיע בתיקים מסיבות שונות.

באר: הרושם הוא שהמדינה מאד נדיבה בשיקום הסייענים, מצד אחד. מצד שני, אנחנו שומעים המון תלונות של סייענים ואתה גם בדקת תביעות משפטיות. בכמה תביעות של סייענים נתקלת?

הופנונג: תלוי מה אתה קורא תביעה משפטית. תביעה משפטית זה כשאדם מגיש על סכום נקוב. או אומר: מגיע לי איקס. אז כאלה אין יותר מידי. מה יש הרבה, ובמספרים מאוד גדולים, זה עתירות לבג”ץ. בעתירות לבג”ץ האדם אומר: או שמגיע לי סטטוס מסוים ולא קיבלתי אותו, או שאני מסווג לא נכון, או ששללו ממני את הסטטוס. לקבל פרופורציה – מספר התיקים שיש לי היום הוא קרוב ל-1,200 תיקי בג”ץ, על פני 30 שנה. ב-40 השנים הראשונות למדינה כמעט לא היו תיקים של סייענים לשעבר. היו פה ושם משנות ה-50, אבל הם לא הגיעו לבג”ץ. מאז המספרים הלכו וגדלו עד 2018. חוץ מזה יש לי עוד סדר גודל של  800 תיקים שהם לא בג”ץ. הם מכל השטחים: תביעות רכוש, תביעות משפחה, פסקי דין פליליים, אבל מהם אתה גם שואב הרבה אינפורמציה. סה”כ זה בערך 2,000 תיקים, ברמות שונות.

באר:  קראת את כולם, 2,000 תיקים?

הופנונג:  כן. הם נבדקו ומוינו.

באראז אם אנחנו מדברים על סדר גודל של 6,000 סייענים משוקמים אז אחד מכל שישה הגיש עתירה לבג”ץ באיזשהו שלב?

הופנונג:  לא, מכיוון שיש הרבה מה שנקרא “שחקנים חוזרים”. יש כאלה שכבר הגישו שבע עתירות. אותו אדם. בדרך כלל, זה יהיה “מאוימים”. למה מאוים –  כי כשהמאוים מגיע ולא מקבל בישראל מעמד אז הוא צפוי לגירוש. הדרך שלו להישאר ולא להיות מגורש זה להגיש מידי פעם עתירה חדשה. הפרקטיקה היא שכל עוד העתירה תלויה ועומדת אז הוא לא מגורש. הוא בפעם הראשונה עותר: אני הייתי צריך להיות סייען ואני מבקש להיות מאוים. פעם שנייה: השתנו הנסיבות. במה השתנו הנסיבות? התחתנתי עם אזרחית ישראל, אז עכשיו מגיע לי להישאר. העתירה נדחית. פעם שלישית: נולד לי ילד. וכן הלאה וכן הלאה.

באר : ומה אתה למד על העמדה של רשויות המשפט בעתירות האלה?

הופנונג:  ממה שאני למד, מי שהגיע לבית המשפט, ולא משנה מה תהיה התוצאה, הוא יישאר בישראל כבר לנצח.

באר:  למה?

הופנונג:  כי מהרגע שהוא הגיע, ויש לו עורך דין, והוא כבר מבין איך המערכת עובדת, אם יהיה צורך הוא תפנה עוד פעם ועוד פעם לבית המשפט. זה מחיר ניהול עסקים. זה החלק מההוצאה הקבועה שלו כדי להישאר בישראל. הוא לא יגורש כבר. גם יש תת-אכיפה, למעשה.

התופעה משונה – מאז שאבו-מאזן עלה לשלטון, אנחנו מדברים על קרוב ל 15 שנה, אין הוצאות להורג בידי הרשות. ז.א שהאיום על חייהם פחת. מספר העתירות הולך בדיוק הפוך, הוא גדל כל הזמן. אתה מבין מזה שבעצם זה הפך להיות ערוץ הגירה לתוך ישראל, שישראל גם נותנת עליו הקלות. בגלל חוק האזרחות הפלסטינים לא יכולים להגר לישראל. אבל אותו חוק גם אומר שאפשר לבקש הקלה אם אתה פעלת לטובת ביטחון ישראל. זאת אומרת, שאם אתה מבין איך המערכת עובדת, תעתור לבג”ץ בטענה שפעלת לביטחון ישראל ואז אתה יכול לעקוף את המגבלות על הגירה פנימה.

באר:  שזה בעצם מין דלת אחורית – אם נרצה להרחיק לכת – למימוש זכות השיבה?

הופנונג: כן. זה מה שגם קורה. חוץ מזה, יש מאות עתירות שמוגשות לאיחוד משפחות, שזה אופרה אחרת…

באר:  ששם המדיניות יותר קשוחה…

הופנונג: כן. אבל היא עדיין אפשרית.

באר:  האם בעצם זה יהיה מרחיק לכת לטעון שחלק גדול מעבודת המשת”פיות נועדה בעצם לשימור מפעל ההתנחלויות? אם כך, ההיגיון אומר שאולי היה צריך לשקם אותם בהתנחלויות, או בצמוד להתנחלויות?

הופנונג:  אתה לא מוצא כמעט משת”פים בהתנחלויות, והמעטים שאתה מוצא נמצאים באמצע של תהליך גיור. גם יש כאלה.

באר: כמה?

הופנונג:  בודדים. למשל, פגשתי אחד שנראה כמו רב לכל דבר, שיושב בכלא על עבירות מין חמורות. אז הוא נמצא בהליכי גיור מתקדמים. נכון, שאם אתה מסתכל על זה באופן גורף, אז חלק גדול מהתופעה כרגע נוגעת להתנחלויות. כי אם אתה רוצה לדאוג מבחינה ביטחונית, לצורכי הביטחון השוטף, אתה לא צריך את המספרים (של המשת”פים) שמעסיקים. בפרט אם אתה לוקח בחשבון שגם יש תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית. לצרכי ביטחון שוטף אתה לא צריך את המספרים שמועסקים או מקבלים מעמד בישראל, שחלק מזה הוא בכלל עיסוק בקרקעות.

באר:  מה למדת במחקר שלך על היחס של הקהילות הערביות שבתוכם מוטמעים לשיקום משפחות של סייענים? זה נראה פנומן בלתי מוסבר – איך הם נקלטים בחברה הערבית בישראל, הבוגדים בעמם?

הופנונג:  היחס היום הוא הרבה יותר סלחני מאשר הוא היה בעבר. בעבר ניסו לשקם אותם בעיקר בכפרים באזור התפר. זה עלה על שרטון בסוף שנות התשעים בעקבות עימותים ומעשי רצח וירי, ומאז השיקום עבר לישובים שהיו מעורבים מלכתחילה, עכו, חיפה יפו לוד רמלה, באר שבע, ובעיקר למה שנקרא עיירות פיתוח בדרום הארץ.

זה די מובן למה. קודם כל התשתית יותר נוחה – יש שם שירותי רווחה שהם יותר מיומנים בטיפול במשפחות קשות יום. האוכלוסיה המקומית יכולה להתנגד פחות…

באר:  כי היא אוכלוסיה מוחלשת ממילא?

הופנונג:  כן, היא אוכלוסיה מוחלשת ממילא. נכנסים גם מבקשי מקלט למיניהם וכל מיני אנשים שמעמדם לא ברור. בישוב מבוסס קשה להכניס משפחה של סייענים.

בקרב האוכלוסיה הערבית היחס כיום הוא הרבה יותר סלחני ממה שהוא היה…

באר:  לא נתקלת בחיכוכים קיצוניים?

הופנונג:  נתקלתי בחיכוכים, אבל גם נתקלתי, למשל בקשר לילדים, שזה דור שני, ורווחת התופעה שאומרת: הם לא פשעו. ואנשים מוכנים להגיד את זה בגלוי: ההורים שלהם היו לא בסדר, אבל הם נולדו לתוך המציאות הזאת. בעבר לא היו מתחתנים איתם. היום כבר  מתחתנים. הטאבו נשבר.

באר:  באילו סוגים של חיכוכים כן נתקלת?

הופנונג:  קודם כל מדובר באנשים שהם רגילים להפעלת כוח. בחלקם. הם גם מקבלים בהרבה מקרים נשק להגנה עצמית. האנשים שהגיעו לישראל, חלקם גם מקבלים נשק להגנה עצמית. חלקם ידועים כבעלי זרוע. לא כולם, אבל יש כאלה שאם צריך אז גם עושים שימוש בנשק, או מאיימים לעשות שימוש בנשק.

רבים מהם מצויים בפעילות פלילית, על כן זה גורם סכסוכים. חלק מהסכסוכים זה על מקומות חניה. שאדם הוציא כלי נשק ואיים או ירה. מקרים אחרים זה עסקי סמים, שזה עולה די הרבה, בגביית דמי חסות. וזה כמובן  מעורר התנגדות. יש מקרים שהם לא פליליים. למשל, כשמביאים בני משפחה נוספים ואז כבר נוצרים כל מיני מתחים נוספים.

באר: כשאנחנו מסתכלים על מדינות אחרות שניהלו אדמיניסטרציה של כיבוש, כמו צרפת באלג’יריה וארצות הברית בוייטנאם, מה אנחנו למדים על תופעת שיקום משתפי פעולה שם? 

הופנונג:  לצרפתים לא היתה מערכת שיקום מסודרת. היה משהו, אבל מינימאלי בהשוואה לישראל. אנחנו הרבה יותר נדיבים. האמריקאים אפילו לא הקימו מערכות שיקום ברורות. הם נתנו הרבה כסף. יחסית לגודל האוכלוסיה אנחנו מדברים על מספרים מאד קטנים אצלם. ארה”ב לא מוגדרת כמדינת לאום, אז זה טבעי שמגיעים ומקבלים קצת כסף להתחלה – שיסתדרו לבד. באל-קחון, שזאת עיירה ליד סן-דייגו, אתה רואה מסגדים, אתה רואה מסעדות, חלק מזה גם כנסיות. הם התערבבו. אותו דבר גם במה שנקרא “סייגון-סיטי”, שזה גם נמצא בקליפורניה. הם השתלבו טוב…

באר:  אז בעצם מה הם ההיבטים הציבוריים והפוליטיים העיקריים שאתה מעלה?

הופנונג:   אני חושב שהנתון שהכי הדהים אותי זה עצם ההבנה שמה שקורה פה זה הליך שהוא לא מתוכנן, אבל משמעו: כדי לאפשר הגירה של יהודים מזרחה, לתוך הגדה המערבית, יש לאפשר הגירה המונית של פלסטינים – אוכלוסיה מוחלשת פלסטינית – לתוך מדינת ישראל. שני התהליכים האלה ממומנים על ידי ממשלת ישראל, כי הסייענים שנקלטים כאן מקבלים מימון. התוצאה היא שיש כאן עירוב של אוכלוסיות: מעבר של אוכלוסיה ישראלית חזקה מזרחה ומעבר של אוכלוסיה פלסטינית מערבה. זה מצמצם את האפשרויות לפתרון של שתי מדינות בעתיד. עם המגמה הזאת נמשכת אז אתה כבר מגיע למספרים גדלים והולכים של ערבים בתחומי מדינת ישראל ושל יהודים בתוך הגדה המערבית.

באר: מספר של 60 אלף נפש מאיים על האיזון הדמוגרפי?

הופנונג:  זה הרבה יותר מ-60,000. ה-60 אלף שדיברנו עליהם זה סדר הגודל של המשפחה הראשונית.

באר:  אז מהם הנתונים האמיתיים?

הופנונג:  קשה לדעת, אני גם לא חושב שבלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש את נתונים האלה, אבל אני אסביר לך איך המנגנונים עובדים. היגר אדם כזה לישראל עם המשפחה הגרעינית, במקרים לא מעטים הוא הופך להיות אבן שואבת. הוא מתחיל להסתדר, אז למשל מבקשים רישיון למשפחה שתבקר. מקבלים רישיון למשפחה – היא כבר לא עוזבת. במקרים אחרים: הילדים גדלים והם רוצים להתחתן – למרות שהאוכלוסייה הערבית המקומית יותר סלחנית מאשר בעבר עדיין יש בעיות.

באר:  אז הוא מתחתן עם אישה מהשטחים?

הופנונג:  כן. בדרך-כלל בת משפחה. זה מתחיל באופן לא חוקי – לבן או בת הזוג שיש בישראל יש תעודה כחולה. אם התחתנו עם משפחה ישראלית מלכתחילה אז איך אתה מגדיר את הילדים? ילדים של סייענים ב-100%? ב-50%? ז”א זה הופך לעניין קשה. אם אתה שואל אותי, אם אתה לוקח בחשבון את הזליגה של “הנוספים”, אז אנחנו עוברים פה בהרבה את המאה אלף. ואם אתה מדבר על כל אלה שמקבלים גם רישיונות באפיקים אחרים, אז אתה מגיע למספרים הרבה יותר גדולים.

פסיפס בלתי ניתן להפרדה

באר:  אז אתה אומר שבעצם אנחנו עושים מין הצלבת אוכלוסיות?  

הופנונג:  כן. אני אומר יותר מזה, על פי ההשערה שלי, מספר האנשים שהגיעו מהגדה המערבית, הם וצאצאיהם, לתוך מדינת ישראל, מאז 1967 עולה על מספר המתנחלים שישראל יישבה בגדה המערבית. אני מדבר על כל המסלולים.

באר:  שזה כולל איחוד משפחות וכיוצ”ב?

הופנונג:  כן.

באר: יותר מ-400 אלף?

הופנונג:  אני אתן לך נתון אחד שהוא רשמי: בבג”ץ, כנגד התיקון לחוק האזרחות, מדינת ישראל טענה בבית המשפט שבין 1994 ל-2003 130 אלף פלסטינים קיבלו מעמד. זה בתשע שנים. אז אתה מבין שהמספרים הם גדולים.

קח בחשבון יותר מזה, שאותם 130,000 שהגיעו עד 2003 הם היו כולם צעירים. בגיל הילודה. קח בין 15 לבין 25 שנה סביר שרק אוכלוסיה הזאת המספר שלה כפול.

באר:  אתה יכול להסתכן ולתת הערכה מהו המספר הטוטאלי של מעבר אוכלוסין של פלסטינים מאז 67 לתוך ישראל?

הופנונג:  המספר – ואני זהיר במינוחים – יותר גדול ממספר המתנחלים. למה, כי להבדיל מהמתנחלים, שהם כולם יהודים, כאן אתה מדבר גם על הרבה נישואים עם אוכלוסיה ישראלית. קשה כבר לתת מספר אחד גורף, כי כבר יש לך גם נכדים.  אבל התרומה לגידול האוכלוסייה היא יותר.

באר:  יותר, אתה מתכוון ליותר מ-400 אלף?

הופנונג:  סדר גודל. כן. אם יש 400 אלף מתנחלים. גם על זה יש מחלוקת.

באר:  מדהים… אז אתה יכול להעריך  מה יהיה המצב בעוד 30 – 50 שנה?

הופנונג:  אני אפילו לא רוצה לחשוב. אבל המגמה היא לא טובה. היא הופכת להיות כזאת, ששתי האוכלוסיות חיות כאן כמעט ללא הפרדה. וזה נמשך וגדל לכל הכיוונים.

באר: פסיפס בלתי ניתן להפרדה…

הופנונג:  כדי לתת לך נתון אחד שיעזור – מערכות החינוך הלא-יהודיות הן כבר מתקרבות היום ל-30%, וגם זה מוטה כלפי מטה. למה? כי מה שסופרים זה איפה הילדים מתחנכים. אבל, עשרת אלפים ילדים ערביים מתחנכים בתוך מערכת החינוך היהודית. אז לצורך הסטטיסטיקה הם נספרים כיהודים. אם אתה מעביר אותם אז העברת עוד אחוז. חצי אחוז מכאן שעובר להיות חצי אחוז מכאן. אז זה בערך הכיוון.

באר:  האם אתה יכול להשיל מעליך את גלימת החוקר ולומר – אם היית יכול, על איזו מדיניות היית ממליץ למקבלי ההחלטות?

הופנונג: לא. אני מעדיף לא לענות. כי אז הדיון הציבורי עלול ולהתמקד בשאלה האם ההמלצות שלי הן רלוונטיות או לא. אני מעדיף שיתווכחו על הנתונים. כשיוסכם שיש נתונים והנתונים בפני עצמם דורשים פתרון אז נתחיל לדבר על הפתרונות. אבל כרגע, עם כל הנתונים שהבאתי לך, הם בכלל לא מוסכמים על המערכת. להפך, כשאנשים שומעים את מה שאני אומר הם די נדהמים.

באר:  האם בכלל אפשר עוד לעשות משהו, או שמדובר בתהליכים סטיכיים, שכבר אין לנו שליטה עליהם?

הופנונג:  אפשר לעשות. קודם כל, אתה יכול לשנות גישה; להגיד, אני הולך לקראת הסדר, שכולל מעבר לשתי מדינות. אם אתה בהסכם לפתרון שתי מדינות אתה לא צריך כ”כ הרבה סייענים. זה גם יאפשר יותר התפתחות כלכלית בגדה, ואז הלחץ לעבור לתוך ישראל יהיה יותר קטן.

כשישראל כבשה את הגדה המערבית ועזה ב-67, קמה התנועה למען ישראל השלמה, שגרסה שניתן לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל השלמה. כפי שאתה רואה, כיום חלק גדול מהציבור כבר מוכן לוותר על העניין של דמוקרטיה, כי מבינים שביחסי הכוחות הקיימים לא ניתן לקיים דמוקרטיה מלאה עם שוויון אזרחי לכולם. אם זה יימשך כך בכלל לא ברור שזו תהיה מדינה יהודית. וגם לא ברור שהיא תהיה בארץ ישראל השלמה, כיוון שכבר היום אנחנו רואים שעזה היא מחוץ למשחק. אז יכול להיות שגם במקומות אחרים יקומו בעלי זרוע וזה יכול להיות דומה מאוד ללבנון. ז”א שמכל הסיפור של מדינה דמוקרטית, יהודית, בארץ ישראל השלמה, נשאר בלי דמוקרטיה, בלי ארץ ישראל השלמה וגם בלי מדינה יהודית.

באר:  אם אני קצת מרחיב את המסקנות שלך, אתה אומר שהתפיסות של הימין הפוליטי נוגדות בעצם את המטרות של אותו ימין פוליטי?

הופנונג: כן. אתה נשאר עם השאיפה לארץ ישראל השלמה אבל גם אותה לא בטוח שאתה יכול לקיים. אתה ויתרת על שני היסודות האחרים מתוך השלושה. חלק גדול בציבור כבר בגלוי מוכן היום לוותר על הדמוקרטיה. אם אתה לא תעצור את התהליכים יכול להיות שצריך לוותר על המדינה היהודית. ואם תוותר על המדינה היהודית אז גם לא בטוח שתהיה מדינה אחת בארץ ישראל.

באר:  אז אתה יכול להגיד, אם אתה  פסימי, כשאתה מסתכל על הנתונים שאתה אוסף ועל ההשלכות שלהם?

הופנונג:  אני חושב שהתהליכים עדיין הפיכים. ואם יהיה העוז להפוך אותם אז יכול להיות שאנחנו נגיע למציאות אחרת. מה שאני אומר, שהמגמה היא מאוד-מאוד לא טובה. התופעה של הסייענות ומה שנלווה אליה – ההגירה המסיבית והקליטה בדרכים שונות – היא תופעה שהתחילה  בהחלטה לקלוט מספרים קטנים של סייענים לטובת ביטחון ישראל. במשך הזמן זה הפך לאחד המרכיבים שמקעקעים את המפעל הציוני.

באר:  עד כדי כך?

הופנונג:  עד כדי כך.

***

בפרק הזה עסקנו בסוגיה חברתית ופוליטית, שחמקה מהרדאר הציבורי עד היום למרות משמעויותיה הדרמטיות. כל ממשלה שתקום לאחר הבחירות הקרובות תהיה חייבת להתייחס אליה, ובדחיפות, כיוון שעל הפרק עומד גורל המדינה, שהכרנו פעם.

בקרוב יעלה פרק שיעסוק ב”רומן” הישראלי עקוב הדם עם לבנון מאמצע שנות ה-70 ועד הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, ובקליטתם של משפחות צד”ל בישראל. עקבו אחרינו, שתפו והוסיפו לייק בעמוד הפייסבוק של “פרות קדושות”. להשתמע.

הערה חשובה:

בעקבות פרסום הפרק הגיעו אלינו שאלות ותגובות לא מעטות של מאזינים וקוראים.

אחת מהן היתה – האם ניתן להסיק מן האמור בפרק, שאחד מכל שלושה או ארבעה ערבים אזרחי ישראל הוא תוצאה של ה”הגירה” המתוארת?

פניתי לפרופ’ הופנונג בבקשה להבהיר סוגיה זו, ולהלן תשובתו:

אינני טוען שכל ההגירה הערבית לישראל מקורה בקליטת משתפי הפעולה בארץ. הטענה היא שהגידול נשען במידה רבה על צירוף כל מסלולי ההגירה. בתהליך זה מהווה אוכלוסית משתפי הפעולה מרכיב נכבד, שכן משתף פעולה שנקלט עם משפחתו משמש בבוא הזמן מעין נקודת משען להגירה של פלשתינים נוספים, באופן דומה לזה שהגירת יהודים ישראלים למדינות כמו ארה”ב או גרמניה יוצרת תשתית עליה מתאפשרת הגירה קלה של בני משפחה וחברים.

נתחיל עם המספרים ואביא שתי הדגמות ממחישות שאינן בהכרח מייצגות.

מאז תחילת שנות החמישים גדלה האוכלוסיה היהודית בישראל פי 6 בעוד האוכלוסיה דוברת הערבית בכללה גדלה בערך פי 10 ואף יותר (בכלל זה תושבי מזרח ירושלים, ששיעורם לאחר הסיפוח ב-1967 הגיע לכ-20% מן האוכלוסיה הערבית באותה העת). בתוך הקבוצה הערבית האוכלוסיה הבדואית בנגב גדלה בערך פי 20. הסברה הרווחת לפיה כל הגידול באוכלוסיה הערבית הוא עקב ריבוי טבעי גבוה יותר אינה מספקת הסבר נאות,  כיוון שהאוכלוסיה היהודית גדלה מהר (ביחס למדינות במערב) עקב עליה עצומה ממדינות באירופה ובאסיה. מה שעלה בבירור במהלך המחקר שלי שקיימת הגירה ערבית רבת מימדים שתחילתה עוד בהליכי איחוד משפחות לאחר קום המדינה והמשכה בפיתוח ערוצי הגירה אחרים כדוגמת קליטת משתפי פעולה ומשפחותיהם, והגירה ללא היתר הנטמעת בקרב האוכלוסיה המקומית. להמחשה אביא שתי דוגמאות מן החודשים האחרונים, האחת קשורה להגירה לישראל של בני משפחה של סייען והשנייה לתהליך של איחוד משפחות.

בבג”ץ 6175/15 פלוני נ’ ראש הממשלה (ניתן בבג”ץ ביום 18.3.2019) מובאות העובדות הבאות:

“העותר 1 הוא פלסטיני משוקם על ידי המנהלת ובעל אזרחות ישראלית. העותרים 4-2 הם אחיו של העותר 1 והעותרים 6-5 הם בני דודיו, כולם מאזור הכפר יטה שבחברון.

עניינם של העותרים כבר עלה בעבר בפני בית משפט זה (בבג”ץ 6230/08, בג”ץ 8652/10 ובג”ץ 9404/11)”… ובהמשך, “איש מהעותרים 6-2 לא היה קשור עם מי מגורמי הביטחון הישראליים”. העתירה נמחקה. סוף ציטוט.

מכאן נפנה למשמעות. העובדות בקטע מעלה המגלה טפח ומכסה טפחיים. כבר מעתירה זו אנו רואים כי רק עותר אחד מתוך ה-6 הוא סייען מוכר, שלושה הם אחיו, ושניים הם בני דודיו. אף אחד מבין חמשת העותרים הללו לא היה סייען או חשוד בשיתוף פעולה עם ישראל. בעתירה הראשונה שהוגשה ב-2008 היו 8 עותרים, בכללם הוריו של הסייען לשעבר וחמישה אחים (לעומת שלושה אחים בעתירה מ-2015). כן מצוין בעתירה מ-2008 כי כשנקלט הסייען לשעבר בישראל הוא קיבל מעמד, הוא אשתו וששה ילדים.  ב-2010 עתרו שוב ההורים וחמשת האחים לבג”ץ והעתירה נדחתה. ב-2011 הוגש בג”ץ שלישי (בג”ץ 9404/11) שבמסגרתו ניתנו שני פסקי דין. התוצאה השל שני פסקי הדין היא שעתירות האחים נדחו, למעט עתירתה של אחות אחת שחוותה מעשה אונס בשטחים וקיבלה היתר שהיה בישראל.

מכאן לסיכום, יש לנו מקרה של סייען אחד. בעטיו של אותו סייען עתרו במרוצת השנים עוד תשעה אנשים (שני הורים, חמישה אחים ושני בני דודים). עוד לפחות שבעה אנשים נוספים הם בני משפחתו הגרעינית של הסייען (אשה וששה ילדים). אם לחמשת האחים ושני בני הדודים יש משפחות משלהם, ניתן להוסיפם לאת מספרם למניין. יתר על כן, אם לאחר 11 שנים וארבע עתירות, נמצאים כל בני המשפחה בישראל, ניתן להניח כי תגיע עתירה חמישית ואולי גם שישית. זהו חלק מן המחיר שמוכנים בני המשפחה על מנת להישאר בישראל. הם לכל דבר ועניין תושבי קבע בישראל, למעט מתן מעמד חוקי. חשוב להדגיש, כל עוד מצויים בני המשפחה במצב זה של עותרים ללא מעמד חוקי בישראל, אין הם נכנסים לסטטיסטיקה הרשמית. בנתונים הסטטיסטיים המנתחים את שיעורי אוכלוסית הקבע מופיעים רק אזרחים ותושבים.

הסיפור המתואר כאן חזר בוורסיות שונות במהלך המחקר שלי והיו גם מקרים שסביב סייען בודד נמנו 80 ואף יותר ממאה בני אדם ששוהים בישראל, בין בהיתר או שלא בהיתר. כאשר מדובר בתופעה הנשענת על קלות המעבר מהגדה המערבית מאז 1967 (ועד לתחילת שנות האלפיים גם מעזה) לישראל, התרומה לגידול האוכלוסיה מצטברת לעשרות אלפים ולהערכתי אף הרבה יותר ממאה אלף איש רק דרך ערוץ הסייענות.

כעת למקרה מדגים, לא בהכרח מייצג, נוסף שאינו קשור בסייענים, אבל הוא בהחלט משפיע על המספרים שעלו בשאלה שנשאלתי. באתר האינטרנט של “המוקד להגנת הפרט” מופיעה תשובת המדינה להליכים של איחוד משפחות או רישום ילדים בלשכת רישום האוכלוסין במזרח ירושלים. בתשובתה מבקשת המדינה מבית הדין לעררים בהליכים 1296/19 ו-1794/19 למחוק את כל ההליכים התלויים ועומדים בפני בית הדין עד אשר תסיים הלשכה את הטיפול בתיקים התלויים ועומדים. במסגרת הבקשה מובאים נתונים אשר למיטב ידיעתי לא הוכחשו על יד המוקד להגנת הפרט. בין השאר מצוין בבקשה כי הלשכה מטפלת מדי שנה באופן חוזר בכ-6500 בקשות קיימות לאיחוד משפחות, כלומר מתן היתרי שהייה מתחדשים בהתאם להוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס״ג-2003. מדי שנה מוגשות 600 בקשות חדשות. לפי טענת המדינה, בנוגע לרישום יילוד שרק אחד מהוריו תושב ישראל מוגשות מדי שנה כ-1,500 בקשות. כאן המקום להדגיש, ילדים שאחד מהוריהם אזרח או תושב ישראל, ירשמו במרשם האוכלוסין כילדים ישראלים בכל מקרה שהילדים עצמם כבר נמצאים בישראל וקשר הדם מוכח. הבקשה לרישום חשובה במיוחד לעניין מעמד ההורה שאינו ישראלי.

אם ניקח את הנתונים מעלה ונוסיף להם בקשות שמוגשות בלשכות מרשם אוכלוסין נוספות, נוסיף לכך את העובדה כי רבים מן השוהים בישראל לא טורחים כלל להסדיר את מצבם המשפטי ועוד נוסיף לכך את העובדה כי התהליך האמור כבר מתקיים באופן רציף למעלה מחמישים שנה, התוצאות הן די ברורות, גם אם קשה לתת להן מספר מדויק.

מכאן גם מסקנתי, כי אם ימשכו התהליכים הקיימים של הגירת אוכלוסיה יהודית להתנחלויות במזרח ארץ ישראל, והגירת אוכלוסיה ערבית לארץ ישראל המערבית, הרכב האוכלוסיה משני צידיו של מה שהיה הקו הירוק נעשה דו לאומי יותר ויותר. במציאות זו, הסיכוי לקיומן של שתי מדינות לאום נפרדות הולך ונעשה קשה יותר להשגה מדי שנה.

פרופ’ מנחם הופנונג

לקריאה נוספת:

  • למחקר של פרופ’ מנחם הופנונג:

         מחיר המידע: קליטה ושיקום של סייעני מערכת הביטחון בערי ישראל

  • למחקר של יזהר באר וד”ר צאלח עבד אל-ג’וואד:   

         משתפי הפעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה (עברית) 

         (Collaborators in the Occupied Territores (English 

  • לתמצית הפרק באתר הארץ:

          הארץ: דלת אחורית לשיבה

 לצפייה נוספת:

  • סדרה דוקומנטרית של תאגיד כאן 11 על משתפי-הפעולה – כנסו לאתר כאן 11 והקלידו “משתפים פעולה”, פרקים 1-3.

להאזנה דרך האתר: