Tag Archives: ברוך גולדשטיין

[הבלוג] ריקוד הדמים – הסיפור הלא ייאמן על פיגוע הדקירה שזעזע את הארץ

הצילומים החוזרים במהדורות החדשות של הסכינאי הבדואי בבאר שבע מתקדם לעבר האזרח המנופף מולו באקדח, שניהם צועדים קדימה ואחורה במין ריקוד מסוכן שקשה להוריד ממנו את העיניים, בוחנים זה את זה, אומדים את הסכנה מקרוב, עד שנשמעת ירייה והסכינאי נופל – הקפיצו אותי 32 שנים לאחור, לשכונת בקעה בירושלים, לסכינאי אחר, שרץ כמותו ברחוב ודקר אנשים שנקלעו בדרכו עד שהתייצב מולו איש יחף חמוש באקדח שקרא לו לעצור ולהניח את סכין הרצח.

סיומו של המפגש ההוא הביא לשרשרת של התרחשויות טראגיות, לא יאומנו, שיכולות היו להכיל את השסע היהודי-ערבי בתוך טיפת דם אחת. אבל כידוע, אין להיסטוריה התחלה, יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות.

זה קרה בשנת 1990, השנה שבישרה על הולדתו של עולם חדש; בברה”מ נבחר מיכאל גורבצ’וב לנשיא והעולם הקומוניסטי החל להתנער מכבליו. אחרי שנפלו חומות ההפרדה בין מזרח ומערב וברה”מ התרסקה, הסתערו בתחילת אותה שנה על משרדי השטאזי בברלין אלפי מזרח גרמנים, כאחוזי אמוק מן החופש הפתאומי שגילו, בניסיון לחשוף את התיקים שלהם. אוקראינה תזכה תיכף בעצמאות ובמוסקבה ייפתח סניף המקדונלד הראשון, שאחריו ניבאו כי לא תצא עוד למלחמה. בדרום אפריקה יצא נלסון מנדלה לחופשי, נמיביה קיבלה עצמאות, ובחירות חופשיות התקיימו לראשונה ברומניה. בפולין נבחר פועל המספנות לך ולאנסה לנשיא, עיראק פלשה לכווית וחופרי מנהרת הלה-מאנש מצרפת ומבריטניה נפגשו באמצע הדרך.

ואצלנו: ליל המיקרופונים הבלתי נשכח בליכוד (“מי בעד חיסול הטרור?”), ממשלת שמיר נפלה אבל שמעון פרס לא הצליח להקים ממשלה אלטרנטיבית, אסון צאלים א’, האינתיפאדה הראשונה ציינה את שנתה השלישית ועמי פופר רוצח שבעה פועלים פלסטיניים, לדבריו, כנקמה על התעללות שחווה מידי ערבים.

המניע:

ואולי אפשר היה להתחיל את הסיפור הזה באבן אחת, מין חלקיק אלוהי, שהתגלגל לפתחו של המקום הקדוש והנפיץ בעולם ופתח מעגל נקמה ששינה את חייהם של אנשים רבים.
זה קרה סמוך לסוכות. כמו בכל שנה לפני מועדי העלייה לרגל, התארגנה קבוצה קטנה של “שוחרי מקדש”, בהנהגתו של גרשון סלומון, לקיים טקס פרובוקטיבי של הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי בשערי הר-הבית; אבן אחת שנועדה להעיד מי באמת שולט בארץ הזאת.

כמו בכל שנה, גם בפעם לא התירה המשטרה לחבר’ה התימהוניים של סלומון להיכנס לעיר העתיקה והפנתה אותם לקיים את הטקס במעין השילוח, בסילואן, השכונה הפלסטינית שתהפוך כמה שנים אחר כך ל”עיר דויד”.

למרות ניסיונות המשטרה להרגיע את חששות המוסלמים מהתכניות של סלומון בבוקר ה-8 באוקטובר התאספו מעל 3,000 מוסלמים בהר הבית. המואזין של אל אקצא השמיע דברים על הצורך להגן על ערביותה של ירושלים ועל המסגדים. כמה עשרות שוטרים נפרסו על ההר, אך שום דבר יוצא דופן לא התרחש והעניינים היו בשליטה.

אלא שבסביבות השעה 10:30 קרה משהו, מין צירוף מקרים שלא היה לטובת אף אחד מהצדדים.

“מזל שהיה שם יער. מזל שלא היו עצים. מזל שמסילה, וו, קורה, בלם. מסגרת, סיבוב, מילימטר, שנייה”, אומרת שימבורסקה, המשוררת הפולניה, על צירוף המקרים.
אלא שבפעם ההיא לא היו שם וו, מסילה, או בלם, שיוכלו למנוע את הקטסטרופה.

ברגע של היסח דעת נשמט מידיו של אחד השוטרים רימון גז, התגלגל לעבר הצד המוסלמי והביא להתלקחות. הפלסטינים השליכו אבנים ומכל הבא ליד לעבר השוטרים ולעבר רחבת הר הבית ואל כביש העופל ממזרח. ניסיונותיו של סגן המופתי, אלג’מאל א-ריפאעי, להרגיע את הרוחות לא הצליחו והמפגינים המוסלמים תקפו את השוטרים וגירשו אותם מההר דרך שער המוגרבים. אחר כך הסתערו המוסלמים על תחנת המשטרה במתחם המחכמה, שאויישה בשוטר אחד, היומנאי. הם היכו אותו והעלו את התחנה באש. תחת הרושם של הנסיגה המבישה ולנוכח החשש לחייו של היומנאי הפצוע התארגנו כוחות משטרה גדולים שפרצו להר בזעם רב ותוך שימוש בירי חי. תוצאות ההתנגשויות באותו יום היו 24:0. 24 הרוגים בצד הפלסטיני בנוסף לכ-200 פצועים. בצד הישראלי נפצעו 20 שוטרים.

אבו-סרחאן:

בחמש וחצי בבוקר התעורר עאמר אבו סרחאן, טייח בן 18.5, בבית הוריו בשכונת עבדיה הנושקת לבית לחם והחליט לצאת למסע נקמה בירושלים היהודית. לחוקריו במשטרה סיפר “החלטתי סופית לנקום בגלל מה שקרה בהר הבית. כבר שבוע אני חושב על זה והבוקר ידעתי שאני בא לשפוך להם את הדם”. אבו סרחאן יצא מביתו בשעה שש כשבבגדיו מוסתרת סכין קומנדו צבאית, להב ארוך וצר, 40 סנטימטר. אוטובוס ערבי הוריד אותו בדרך חברון, לא רחוק מאתר הבניה בתלפיות שבו עבד. מעסיקיו היהודים ידעו לספר למשטרה כי היה עובד חרוץ ורגיל לגמרי. “שום דבר בהתנהגותו לא הסגיר את המזימה שהתגבשה אצלו”, העיד מעסיקו במשטרה. הוא צעד ברחובות הפנימיים של שכונת בקעה לעבר רחוב יאיר, שם נתקל בחיילת איריס אזולאי, שיצאה מביתה בדרכה לבסיס. השכנים זוכרים צעקה מקפיאת דם של נערה, עשר דקות לפני השעה שבע, ואחריה שטף נורא של נביחות כלבים. השכנה ציפי קליינר שחזרה מהמכולת שחזרה את הצעקות של החיילת “הצילו! הוא דוקר אותי”. לשמע הצעקות יצאו השכנים מבתיהם. מנכ”ל בית החולים משגב לדך ד”ר מיקי שטארק ואשתו, שניהם רופאים, וד”ר יצחק וינוגרד, מנהל המחלקה הכירורגית ב”אסף הרופא”, ניסו לשווא להציל את חייה של איריס אזולאי. ז’ולייט, אמה של איריס, החלה להשתולל כשראתה שבתה גוססת ותקפה את השוטרים, שהגיעו לפני האמבולנסים. באותה עת אבו-סרחאן שעט במעלה רחוב ברק, שם נתקל בעמיקם קובנר, בן 13, אך הכלבים שהתנפלו עליו הצילו את חיי הצעיר. אבו סרחאן רץ עוד 200 מטר, לרחוב אפרים, שם פגש את קורבנו הבא, אלי אלטרץ, אומן ובעל משתלה, שהחזיק בידיו עציצים. התוקף דקר את אלטרץ לפחות 10 פעמים. השוטרים, שמצאו אותו מפרפר בתוך שלולית דם גדולה, הבינו שאין מה לעשות, מלבד לכסות אותו בסדין.

איש ימ”מ בחופשה, השוטר צ’רלי שלוש ששמע את ההתרחשויות מביתו ברחוב הסמוך לקח את אקדחו ורץ לעבר הדוקר. השכנים העידו במשטרה כי הוא צעק לעברו 3 פעמים, “עצור! אני לא רוצה להרוג אותך!” אבל עאמר אבו סרחאן, כמו מוחמד אבו אלקיען, הסכינאי מחורה, היה אחוז אמוק ולא עצר. שלוש ירה פעמים בשוקיו של אבו סרחאן, אבל למרות שנפצע הוא הצליח להגיע עד אליו. איש הימ”מ המנוסה ניסה לתפוס בכתפיו ולהפילו ארצה, אבל אבו סרחאן הפצוע, שהיה בריון גבה קומה וכבד גוף הצליח לדקור את שלוש פעם אחת ופגע בכלי דם מרכזי מתחת לבית השחי.

שלום (צ’רלי) שלוש ז”ל

 

עאמר אבו סרחאן, הרוצח

שני הגברים הפצועים המשיכו להיאבק עד ששלוש התמוטט על אבו סרחאן ומת. אשתו יעל, בחודש התשיעי להריונה, הגיעה למקום וזיהתה את גופת בעלה. “זה הוא, אני נגמרת, אני מתה”, ציטט אותה למחרת “ידיעות אחרונות”. השכנים סיפרו כי ניצלו את הזמן עד לבוא המשטרה ומעכו את פרצופו של אבו סרחאן בבעיטות.
למחרת דיווח הניו יורק טיימס מירושלים על הפלסטיני שהשתולל בשכונה היהודית השקטה באותו בוקר ודקר למוות באמצעות סכין 15 אינטש, חיילת לא חמושה, גנן ושוטר שניסה לבלום אותו. העיתון קישר את פיגוע הדקירה להריגת 21 פלסטינים באש המשטרה שבועיים לפני כן, באירועי הר הבית. עאמר אבו סרחאן נשפט בבית משפט צבאי בשלושה אישומים של רצח ונדון לשלושה מאסרי עולם.

שלוש:

ב-27 בדצמבר, חודשיים אחרי פיגוע הדקירה בשכונת בקעה, דיווחו הכרוניקות העיתונאיות בקצרה על עוד אירוע של אלימות בשטחים. אלמוני פתח באש לעבר מכונית פלסטינית בצומת גוש עציון, ליד בית לחם, ופצע קשות את יושביה: רופא מחברון, ד”ר פייסל עמרו, אחותו איבתיסאם ובתה איה.
מתנחלים קיצוניים, שהזדהו בשם “הנוקמים הציוניים”, מיהרו לקחת אחריות על האירוע. הדברים גרמו לסערה ציבורית. דוברי השמאל העלו חשש מהקמתה של מחתרת יהודית חדשה, חמש שנים לאחר חשיפת המחתרת היהודית של שנות ה-80 ולאחר שמרבית נאשמיה כבר נחונו ושוחררו מהכלא. חה”כ חיים רמון טען כי “הסלחנות והגיבוי, שקיבלו חברי המחתרת היהודית שהשתחררו, הם מקור השראה להתגבשות סכנה חדשה של ארגוני טרור, אשר אם לא ידוכאו ביד קשה יגרמו ללבנוניזציה של מדינת ישראל”. חה”כ יוסי שריד האשים את כל השותפים לשחרור רוצחי המחתרת באחריות להתנקשות וקרא לחשבון נפש.

אלא שהממצאים והעדויות הראו בהמשך שלא מדובר במחתרת חדשה אלא דווקא בחייל בודד, שחיפש נקמה. בדיקה של המשטרה במחנה צבאי בגוש עציון, גילתה כי אחד החיילים ביחידה הוא אריה שלוש, אחיו של צ’רלי שלוש, שנדקר למוות בשכונת בקעה. כשהגיעו השוטרים לחדרו מצאו אותו יושב בפינה, ממרר בבכי. שלוש הודה מיד כי הוא זה שירה בערבים, כנקמה על רצח אחיו. השוטרים העידו כי בכל מהלך החקירה והשחזור שלוש שיתף עמם פעולה והתנהג בקור רוח.

אריה שלוש תואר על ידי קצין המבחן כנער שקט, צנוע וטוב לב, שמותו של אחיו הנערץ ערער את יסודות אישיותו. האסון לא נתן לו מנוח והוא פנה אל מפקדיו בבסיס באופן נואש, בכתב ובע”פ, בדרישה להעבירו משירות בשטחים, מחשש שלא יוכל לשלוט בעצמו ויפגע בערבים. בקשותיו נדחו. כחודשיים לאחר מות אחיו יצא שלוש להגשים את תכנית הנקמה.
שלא כמו הדוקר של אחיו, שנשפט בפני בית משפט צבאי, אריה שלוש, הועמד לדין בפני בית משפט אזרחי למרות היותו חייל צה”ל. הוא ונדון לשבע שנות מאסר. “הנסיבות של המקרה שלפנינו הן טרגיות בכל המובנים”, תיאר השופט שמגר, נשיא בית המשפט העליון, ביבושת משפטית את הרקע לפסק הדין בערעור על חומרת העונש שהגישו פרקליטיו של שלוש. הוא מתאר בפרוטרוט את השתלשלותה של הפרשה הטרגית: כיצד החייל שלוש פנה למפקדיו בעל-פה ובכתב, בבקשה להעביר אותו ממקום שירותו, וזאת מתוך חשש שלא יוכל לרסן עצמו, מול תחושות הזעם והנקמה שפעפעו בו, אם ימשיך לשרת בסביבה בה שירת. רק לאחר האירוע, בעקבות קבילה של שלוש לנציב קבילות חיילים, נערכה בדיקה, וקצין בדרגת סגן אלוף הועמד לדין משמעתי, וקצין שני בדרגת סגן ננזף באופן מנהלי בשל כך שלא טיפלו כראוי בפנייתו לשחרר אותו משירות בשטחים.
למרות שנקבע כי אריה שלוש הוא חייל נורמטיבי, אשר עד ליום ביצוע המעשה לא היה כל פגם בהתנהגותו, וגם התנהגותו לאחר ההרשעה, בבית הכלא, היא ללא דופי, ערעורו לקיצור תקופת העונש נדחה. “לא ראינו אפשרות להקל בעונשו. המעשה של המערער, אשר נבע מן הרצון לפגוע באנשים אחרים בשל זהותם הלאומית, פגע קשות בשלושה אנשים חפים מפשע, ואך בנס לא הסתיים באסון חמור יותר”, קבע שמגר.

ד”ר עמרו:

את ד”ר פייסל עמרו פגשתי לראשונה באקראי בחברון. כשישב מולי נחשף לרגע אחד שוק רגלו ולעיני נתגלתה שקערורית ענקית ומפחידה. שו יעני? תמהתי. אז סיפר לי ד”ר עמרו כיצד נסע באותו לילה גורלי של ה-27 בדצמבר שנת 90′ לאשפז את אשתו הכורעת ללדת בבית חולים בבית לחם ועל הנסיעה חזרה לחברון לאחר חצות, כשלצידו יושבת אחותו איבתיסאם, בת ה-30, וילדתה הקטנה, בת 9 חודשים, ועל אש התופת שממטיר עליהם החייל אריה שלוש, הממתין להם בצומת גוש עציון ורק חוט השערה וצירוף המקרים מציל את חייהם. ועוד סיפר על הרופא היהודי שהציל את חייו.

יזהר באר מראיין את פייסל עמרו, חברון
ד”ר פייסל עמרו עם יזהר באר

בצומת גוש עציון סימן להם חייל חבוש כיפה, חמוש בגלילון לעצור, סיפר. “כשהאטתי הוא התחיל לירות עלינו”. איבתיסאם נפצעה והחלה לצעוק. ד”ר עמרו פתח את דלת המכונית וניגש לעזור לה. “אני רופא, אני רופא”, צעק ד”ר עמרו לעבר היורה, בעברית, אבל זה לא עזר לו. החייל רוקן לגופו מחסנית ועוד אחת. בסה”כ נפגע עמרו מ-14 קליעים בכל חלקי גופו. אחותו העידה כי היורה צעק לעברה בערבית, “את תמותי וגם הוא ימות”, כשניסתה לעצור את שטף הדם מחזהו של אחיה והתחננה לפניו שיפסיק לירות.
“כולנו נפגענו, אבל אני נפצעתי קשה מכולם”, סיפר. “כרופא, הבנתי את מצבי. אני גמור. אמרתי לאחותי שתסובב אותי לכיוון מכה.” הרופא היהודי באמבולנס שהגיע מגוש עציון, ד”ר דוד מיכאלי, ראה שמצבו של הפצוע העיקרי בכי רע וכי הוא איבד דם רב. “הייתי בהכרה רוב הזמן”, מספר עמרו. הדבר האחרון הוא זוכר את עצמו אומר לד”ר מיכאלי: “אני מת!”
ד”ר עמרו אכן מת. כך לפחות קבע הרופא כשגילה בדרך להדסה, סמוך לאל-חאדר, שאין לו דופק.
אבל מה יעשו בהדסה עם גופה של ערבי מחברון באמצע הלילה? ד”ר מיכאלי הורה לנהג האמבולנס להסתובב ולנסוע לחברון כדי למסור את הגופה בממשל הצבאי.
באמצע הדרך לחברון הם פוגשים אמבולנס נוסף שנשלח לאירוע מקרית ארבע. שני האמבולנסים, שבאו מכיוונים מנוגדים, נעצרו זה מול זה. “איחרתם!” אומר הרופא מגוש עציון לעמיתו מקרית ארבע. העמית שומע ממנו על הגופה המונחת באמבולנס ומעלה הצעה שלא יכולה להזיק – להשתמש במנות דם שהביא עימו ולנסות לבצע החייאה. אינפוזיות ומנות דם מתחברות במהירות למנוח, מכות ופמפומים מונחתים על חזהו ואלוהי צירוף המקרים; הדופק חזר. נהג האמבולנס מקבל שוב הוראה נגדית לשנות כיוון, בפעם השלישית באותו לילה – להדסה. ד”ר עמרו זוכר מההתעוררות המופלאה שלו בטיפול נמרץ בהדסה, בניגוד לכל הסיכויים, את זמזום המוניטור. “מצמצתי חזק בעיניים, שהאחות תראה שאני חי”. הרגל שלו היתה שחורה והוא ביקש מהרופאים לקטוע אותה. במאמץ רב שכנע אותו המומחה לכלי דם לחכות. הרגל ניצלה. אחרי שלושה חודשי שיקום וזרם מבקרים בלתי פוסק, שכלל כמה מראשי המדינה, חזר פייסל עמרו לביתו בחברון, מנוקד בצלקות ובמכתשים, אך חי.
“מי זה אותו רופא שהציל אותך?” שאלתי.
“אחד, ד”ר ברוך גולדשטיין”, הוא ענה במבוכה.

ד”ר ברוך גולדשטיין. הרוצח ממערת המכפלה

ד”ר פייסל עמרו ידע היטב מי זה ד”ר גולדשטיין, הרופא היהודי שרצח ב-1994במערת המכפלה 32 מתפללים מוסלמים והצית בכך את גל פיגועי הנקם הנורא של החמאס, שהביא למות מאות ישראלים, ויש הטוענים שאף תרם להחלטה של יגאל עמיר לרצוח את רבין.
אחרי שתיקה ארוכה שאלתי אותו: “ד”ר גולדשטיין הציל את חייך, מה אתה חושב עליו היום?”
ד”ר עמרו לא היה צריך הרבה זמן למחשבה לענות: “כלב, איבן כלב!”

אפילוג:

לפני 32 שנים, בטקס השבעה לרצח בשכונת בקעה קונן אביה של איריס אזולאי: “הבת של הלכה, הפרח הזה, הכבשה התמימה הזאת היתה קורבן. ומה שמפחיד אותי הוא שבן העוולה הזה, שדקר את בתי, ואשר יושב עכשיו בבית הסוהר – ישוחרר באיזו עסקת חילופי מחבלים תמורת שבויים”, אמר ולא ידע כי נבואתו תתגשם במדויק 21 שנים אחר כך.

פיגוע הדקירה בשכונת בקעה ומותו של צ’רלי שלוש, שנמנע מלהרוג את הדוקר, זעזע את המדינה. לשמו של שלוש ז”ל התווספה באופן כמעט אוטומטי הקביעה בפי רבים “הלוחם שנרצח כי לא וידא הריגה”. מותו נהיה למעין הצדקה לעתיד לבוא למעשהו הנפשע של אליאור אזריה ולמעשים אחרים.

הליכוד ניסה לנצל את הרושם הציבורי של המקרה ויזם הצעת חוק למתן חנינה לכל החיילים שהיו מעורבים במעשים לא חוקיים בראשית האינתיפאדה הראשונה. חה”כ ראובן ריבלין טען: הביקורת על צה”ל בעקבות פסקי הדין של משפט גבעתי (על שבירת עצמות של פלסטינים) והאווירה הקשה בדרגות הפיקוד השונות, מחייבות לשים קץ למחול השדים נגד צה”ל. חה”כ יהושע מצא טען כי כתוצאה מהמשפטים נגד חיילי צה”ל, הם חוששים להשתמש בנשק שניתן להם להגנה עצמית, מפחד העמדה לדין. שר החקלאות רפאל איתן דרש כי מי שייתפש עם נשק קר יגורש עם משפחתו ללבנון. “לא ניתן כדור בראש כי זה קיצוני, אך יש לגרשו מיד”. ואילו ראש עירית ירושלים המיתולוגי, טדי קולק, אמר כי הביטחון יחזור לירושלים רק כאשר יתחילו במו”מ לשלום. הפרקליט הצבאי הראשי תא”ל אמנון סטרשנוב אמר בראיון ל”במחנה” כי אין ספק שבמקרה שהשוטר רס”ר צ’רלי שלוש ז”ל היה יורה על מנת להרוג את הרוצח בירושלים, הוא היה פועל מתוך הגנה עצמית קלאסית, ולא היה מועמד לדין בשום מקרה.

באוקטובר 2011 שוחרר החייל הישראלי השבוי, גלעד שליט, תמורת 1,027 אסירים פלסטיניים. ברשימת המשוחררים, הופיע גם שמו של אסיר עולם מספר 397, עאמר אבו סרחאן, הרוצח של החיילת איריס אזולאי, הגנן אלי אלטרץ והשוטר צ’רלי שלוש. לא הותר לו לחזור לביתו בעבדייה והוא גורש לעזה. ניסיתי להשיג אותו שם בטלפון, ללא הצלחה.
תחת ההשפעה הקשה של פיגוע הדקירה בשכונת בקעה בירושלים וכישלונו של השוטר צ’רלי שלוש לעצור את הדוקר בירי לרגליו עברו כוחות הביטחון להשתמש בתחמושת ובנשק בולמי הסתערות כמו כדורי 9 מ”מ. בהשפעת אותו אירוע ואירועים אחרים כתבו חיילים בעמדה שבה נרצחו חייל וחיילת בחברון, את הסיסמה שהפכה שגורה בחוגים רחבים: “מוטב עו”ד גרוע מחזן טוב”.
שנתיים לאחר מאסרו קיבל החייל אריה שלוש, שירה בד”ר עמרו חנינה מידי נשיא המדינה דאז חיים הרצוג, ימים אחדים לפני תום כהונתו. כיום הוא מפעיל נגריה ומייצר מטבחים במושב חוסן בגליל המערבי.

ד”ר פייסל עמרו ממשיך לקבל את חוליו במרפאה הפרטית שלו בחברון. יש לו שישה בנים ושישה אחים. כולם רופאים. כשביקרתי אותו בפעם האחרונה בביתו בחברון הוא סיפר לי על הסבל שלו אחרי כל השנים ההם. ברגע מסוים הוא נעל את דלת החדר, התפשט ונתן לי לגעת ברסיסי הקליעים שטמונים עדיין בגופו. “כל יום אני מוציא רסיסים בפינצטה”, סיפר. “בכל מגנומטר עוצרים אותי בגלל כל המתכת בגופי. אני לא מאחל את מה שעבר עלי, לא לידיד ולא לאויב. אני לא מדבר על האירוע שהיה. לא רוצה להעציב. מדובר בטרגדיה גדולה. כששואלים אותי אני אומר: עשו לי טובה, אני לא רוצה לדבר על זה.”

חזרתו לחיים לאחר שכבר נקבע מותו היא לא פחות מאשר צירוף מקרים ניסי. “בפרפור בין החיים והמוות ראיתי את החולים שטיפלתי בהם מתפללים עבורי. ד”ר מיכאלי שאל אותי, מה עשיתי בחיי שאלוהים החזיר לי את החיים במתנה? תלמד אותי כדי שאני אעשה את זה למען הבנות שלי. השבתי: אלוהים יודע.”

על ברוך גולדשטיין הוא לא רצה לדבר. “תעזוב, ניסו לדבר איתי על זה, אבל אני אומר שזה נושא רגיש ואני לא רוצה שינצלו את זה”.

עם אריה שלוש, שירה בך, תסכים להיפגש?

“לא!” ענה בהחלטיות. “מה יש לי לעשות איתו? הוא התוקפן ואני הקורבן. הוא רצח שלושה אנשים בדם קר. זה שאלהים החליט להחזיר אותם לחיים זה עניין אחר”.

***

אירועי הר הבית באוקטובר 90′ היו רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כתוצאה מהם קרא הפתח להסלמת האינתיפאדה. לראשונה נקראו הפלסטינים לעבור מיידוי אבנים לשימוש בסכינים. גם החמאס קרא להסלים את ההתנגדות וקבע שכל יהודי הוא מטרה ראויה לנקמה. ואכן, בחודשיים שחלפו מסוף אוקטובר 1990 ועד לסוף השנה נרצחו שמונה ישראלים בדקירות סכין על ידי פלסטינים. בחקירותיהם במשטרה ובשב”כ טענו התוקפים, שביצעו את הדקירות כנקמה על הרוגי הר הבית.
ראש השב”כ לשעבר, עמי איילון, טען שמדובר באירוע החשוב ביותר שהתרחש עד אז בשטחים מאז 1967, בהיותו זרז משמעותי להסלמת האינתיפאדה, למעבר מאבנים לסכינים ואח”כ לשימוש בנשק חם. האירוע הזריק אלמנטים דתיים רבי עוצמה לתוך הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, הלאומי מעיקרו, והשפיע באופן רגשי עמוק על שני הצדדים, טען אילון.

***

תחילתה של שנת 2022 יכולה לאשש את הקביעה הידועה – מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש – ברה”מ שנקרעה מנכסיה וחזרה להיות רוסיה ניסתה לשחק אותה דמוקרטיה ועתה היא מבקשת לשחזר את ימיה האימפריאליים ויוצאת למלחמה, אוקראינה נלחמת על עצמאותה ו-850 הסניפים המשגשגים של מקדונלד, שכאילו בישרו על קץ ההיסטוריה סגרו את שעריהם ועפו מרוסיה ביום אחד.
ואצלנו, חוזרים להקריב קורבנות אדם ברחובות, ככה כמו בפולחן דתי אפל שאי אפשר לבער אותו משורש. מה אפשר לומר על מעשהו של מוחמד אבו אלקיען, הסכינאי מהישוב חורה, שחיקה כמעט במדויק את מעשהו של אבו סרחאן הסכינאי משכונת עבדייה, שרצח יהודים, אזרחים תמימים שנקלעו לדרכו 32 שנים קודם לכן, אבל הפעם ללא מניע נראה לעין?
האם הושפע אף הוא מדחף של קנאות דתית-לאומנית, שבטית, שלא היה יכול לעמוד בפניה בעקבות חוויה טראומטית שעבר? האם היתה זאת נקמה בידואית מאוחרת בהשפעת פרשת אום אל-חיראן שבה נהרג בן החמולה יעקב מוסא אבו אלקיעאן מירי של שוטרים ב-2017? האם נקלע למצב של אי-שפיות זמנית? האם הוסת מוחו הקנאי בשנאה עיוורת לאחר בהתבסס על אישיות חלושה?

ואולי נישאר עם החשש המנקר שמא נידונו יושבי הארץ הזאת להמשיך ולחיות בתודעה מייאשת על גורל מקולל, שלא יוכל לתקון ועל חסרון שלא יוכל להימנות?

[פרות קדושות] פרק 55. הטיסה כמפלט מהעיר ומפנקסי החשבונות שלה: לחזור מהירח עם זאב רז


 

ביום שאחרי שיבתם של ניל אמסטרונג ובאז אולדרין מן הירח, אמסטרונג נוסע בבוקר  למשרדו בנאס”א. הוא עוצר ברמזור אדום ומהרהר בתימהון: מה לי ולרמזור הזה?

כמו אמסטרונג גם זאב רז עבר את חוויית “היום שאחרי” למחרת שובו מהפצצת הכור הגרעיני בפאתי בגדד, כשכל שמונת הטייסים שהוביל ומטוסיהם, בניגוד לכל ההערכות המוקדמות, חזרו בשלום לאחר שהחריבו טוטאל-לוס את הכור, והרמזור האדום בדרך לרמת-דוד עורר אצלו תימהון גדול כיצד עולם כמנהגו נוהג, כיוון שרק אתמול עמדה המדינה בפני סכנה גדולה לקיומה. ואולי לא. כי הזיכרון מתעתע ודמיון מתערבב במציאות, והאיומים מבפנים נראים כרגע יותר מוחשיים משד הגרעין העיראקי, שהוכרע, או מהמפלצת האיראנית המתהווה, וזו בדיוק הסיבה שהוא מודאג היום יותר מיושבי בלפור ומעלליהם ולא מחמיץ אף מפגן מחאה מולם. נפגשנו…

***

מוסיקה: דוד אבידן “ישן אדם”; לחן, פסנתר ושירה, נועה שמר

קטעי קריינות: יהודית בן-יעקב

להורדת הפרק להאזנה (מומלץ) או להאזנה בזרימה:

לקריאת תמלול פרק 55:

הטיסה כמפלט מהעיר ומפנקסי החשבונות שלה: לחזור מהירח עם זאב רז

מאת: יזהר באר

ביום שאחרי שיבתם של ניל אמסטרונג ובאז אולדרין מן הירח, אמסטרונג נוסע בבוקר  למשרדו בנאס”א. הוא עוצר ברמזור אדום ומהרהר בתימהון: מה לי ולרמזור הזה?

כמו אמסטרונג גם זאב רז עבר את חוויית “היום שאחרי” למחרת שובו מהפצצת הכור הגרעיני בפאתי בגדד, כשכל שמונת הטייסים שהוביל ומטוסיהם, בניגוד לכל ההערכות המוקדמות, חזרו בשלום לאחר שהחריבו טוטאל-לוס את הכור, והרמזור האדום בדרך לרמת-דוד עורר אצלו תימהון גדול כיצד עולם כמנהגו נוהג, כיוון שרק אתמול עמדה המדינה בפני סכנה גדולה לקיומה. ואולי לא. כי הזיכרון מתעתע ודמיון מתערבב במציאות, והאיומים מבפנים נראים כרגע יותר מוחשיים משד הגרעין העיראקי, שהוכרע, או מהמפלצת האיראנית המתהווה, וזו בדיוק הסיבה שהוא מודאג היום יותר מיושבי בלפור ומעלליהם ולא מחמיץ אף מפגן מחאה מולם. נפגשנו.

זאביק רז, גדל בקבוצת גבע בעמק יזרעאל, נכד למייסדים, ועד שקיבל זימון לקורס טייס לא חלם ולא ידע כי יהפוך לימים לטייס קרב, שיזכה בצל”ש הרמטכ”ל על מנהיגות ואומץ בהשמדת כור גרעיני, כיוון שבתור נער בקיבוץ סבל מפגעים בריאותיים ונמשך דווקא אל “גייסות הרוח”, עולם המילים, הספרות, וההגות – עולם שלא עזב גם כשנסק עם מטוסי קרב בין העננים וגם אחרי שפשט את מדיו והצטרף למחאה נגד השחיתות השלטונית. ואולי זו גם היתה הסיבה לקרבתו הגדולה לחיים גורי, המשורר המנוח, שאת שיריו היה רז, הטייס, מנקד עבורו.

בחזרה מהירח ספר ביכוריו של רז הוא ביוגרפיה סמי-דוקומנטרית, שקווי הגבול אל הדמיון נחצים בה בלי אזהרה, בלשון רזה של טייסים. כמו זרמי סילון היא מתרוצצת בזרם התודעה משנות ה-50 וילדותו בעמק, דרך חוויותיו כטייס קרב, עד לימים אלה, תוך דיאלוג מתמשך עם הטייס/סופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אקזופרי, שאבד עם מטוסו במלחמת העולם השנייה. “הטיסה היא מפלט מהעיר ומפנקסי החשבונות שלה”, כתב סנט-אקזופרי, שגם הוא כנראה לא אהב לעמוד ברמזורים אדומים. כמותו משקיף רז על סיפור חייו ועל סיפורה של הארץ הזו ממבט הציפור; באהבה, בחמלה ובתום שהיו מתווי ההיכר של מושא הערצתו.

***

הטייס שנעלם

קודם לכל, רציתי לשאול אותך, מעבר להיותך טייס, מה מביא אותך לחיבור עז כזה לסנט-אקזופרי?

רז:   תראה, “הנסיך הקטן”, זה אחד הספרים שלמדתי מהם לקרוא כשהייתי ילד מאוד קטן. הטקסטים האלו מאוד ריגשו אותי, וקראתי אותם המון פעמים…

למה?

רז:   קודם כל, הוא מעיד על עצמו שהוא מצייר לא יפה. אבל הוא מצייר נורא יפה.  למרות שהוא באמת חשב שהוא לא יודע לצייר, זה מאוד הצליח לו. זו דוגמא שמראה לנו שכשאדם הוא אמן גדול, אז בהרבה מקרים זה מופיע בכל מיני שטחים.

בתור ילד קטן הטקסט של הנסיך הקטן חדר אליי מאוד עמוק; האמונה הזו בתום, בראייה של הילדים לעומת הראייה של המבוגרים, החיפוש אחר אהבה, למשל.

התחברת לנאיביות הזו?

רז:  כן, זה תום. המילה נאיביות לא קולעת, זה התום. התום של הספר הזה. עד היום הדבר שאני הכי מעריך ומוקיר בבני אדם זה התום.

כשהייתי טייס קרב, הספרים שלו מאוד עזרו לי. למשל, התיאור שלו את התבוסה הצרפתית במלחמת העולם השנייה – הוא הרי היה בחבר’ה של דה-גול, ב’צרפת החופשית’ – הכתיבה שלו על הרגע ההיסטורי הזה של צרפת שלא באמת נלחמת, ותחושת האשמה הזו שהוא לוקח על עצמו. הוא כותב על זה הרבה, שאסור בשום אופן להאשים אחרים. ‘זה לא הם – זה אנחנו. כל אחד אחראי לזה. כל אחד מהצרפתים’. זה דבר עצום בעיניי.

גבע 1954, זאב רז
גבע אמצע שנות ה-50, זאב רז למעלה משמאל

זה היה די גבולי שנתנו לו לטוס ואם הוא היה טס את מספר הטיסות שהיקצו לו האמריקאים בלייטנינג שלהם אז הוא היה חי עוד הרבה שנים. אבל הוא כנראה רצה למות. הוא טס וטס עד ש…

אתה מאמין לזה?

רז:  ככה זה נראה. אני זוכר שבן-אליהו (איתן בן-אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר) אמר לי ‘שמע, הטקסט של הנחש זה death wish (משאלת מוות). עד שאיתן אמר את זה, לא נפל לי האסימון. ואני קראתי את ‘הנסיך הקטן’ הרבה שנים והרבה פעמים, אבל כאילו סירבתי לראות את זה. את הדבר האלמנטרי הזה, שאני בטוח שאתה ראית אותו. אבל אני כל כך אהבתי את הספר, שננעלתי על קריאה ילדותית מאוד תמימה, של הסיפור הזה.

אני זוכר ששאלתי את אמא שלי ‘למה הנסיך הקטן צריך שהנחש יכיש אותו כדי לחזור לכוכב שלו? הרי הוא בא עם אווזי בר, למה הוא לא יכול לחזור איתם?’ בספר אין תשובה לשאלה האלמנטרית הזאת.

היו לך, בתור נער או ילד, אספירציות או מחשבות שפעם תגיע לחיל האוויר?

רז:  לא. כשפצ’י (אברהם שפירא), זה שהוציא את “שיח לוחמים”, כתב לי ‘זאביק, אל תלך לחיל האוויר, אנחנו זקוקים לך בגייסות הרוח’, אז התשובה שלי הייתה ‘קודם כל, אין שום סיכוי שאני אצליח בקורס טיס. אז אני אהיה קצת בקורס טיס, זה יהיה נורא נחמד…’

כי היתה לך אסטמה ואחר-כך כאבי גב?

רז: אני חשבתי שאני לא מתאים ואני לא הייתי היחידי שחשב ככה. אני הפנמתי את מה שהסביבה חשבה…

עם סבו וסבתו שרה ויעקב ריז’יק, ממייסדי גבע, לאחר שסיים קורס טיס

מה הסביבה חשבה?

רז: הסביבה חשבה שבחור שמתהפך עם טרקטור ושהוא לא בריא כל כך, כל גיל היה לי משהו אחר… האסטמה זה היה עד גיל 12, אחר כך התחילו כאבי גב. כל מיני דברים.

לא העריכו אותך כנער?

רז: זה לא שלא העריכו אותי, ראו שאני תלמיד מאוד טוב, למרות שזרקו אותי באיזשהו שלב מהתיכון, הייתה כלפיי הערכה במובן הזה של איש ספר. הייתי עורך של עלון חברת הילדים, הייתי תלמיד טוב במתמטיקה ובאנגלית, כל מיני דברים…

כתבתי לפצ’י ‘קודם כל, הסר דאגה מלבך, אלף, אני לא אגמור את הקורס, בית, אין סתירה בין שני הדברים האלו. למה אי אפשר להיות בחיל האוויר ולהיות בגייסות הרוח? למה זה שני דברים שמוציאים זה את זה…

במשך השנים ראיתי שפצ’י צדק ממני. כלומר, קודם כל עובדה שכן גמרתי את הקורס, למרבה הפלא. ואפילו שירתתי די הרבה שנים בקבע; כמפקד טייסת, כמפקד בית ספר לטיסה.

לכאורה אין סתירה, אבל סנט אקזופרי יש אחד, שזה היה כמובן המודל כשעליו חשבתי כששאלתי אותו למה יש סתירה בין הדברים.

ובסופו של דבר הוא הופל ונעלם, ולקח הרבה שנים עד שמצאו מול מרסיי המטוס הזה. מצאו אותו כמובן לא בעזרת הגופה שלו שנעלמה, התמוססה, אלא צמיד של אשתו, שאשתו נתנה לו והיה כתוב עליו “קונסאלו” (שם אישתו). זה היה עד כדי כך סנסציוני שהיו בטוחים שזה זיוף, שזה לא יכול להיות אמיתי, אבל התברר שזה אמיתי.

***

ורטיגו – עד הרגע שבו הכל מתיישר ומסתדר

ורטיגו, האור המטעה של נורי התאורה. ההשתקפויות על חופת תא הטייס. למעלה זה למטה, אפילת המדבר נדמית לעומק האפל של הרקיע… אני מחזיר את  המבט ימינה. מספר שניים מתחת לאופק ומנמיך. שים לב אתה מנמיך, אני אומר לו ברדיו האדום שלנו. שים לב למכשירים. הקול שלי כבר פחות רגוע.

רות, לאט ובעדינות עושה את זה, משיב לי אמיר בקול הבאס שלו.

 זה היה המשפט האחרון שמישהו שמע אותו אומר. הבזק גדול ופתאומי, כאילו זרק מישהו פצצת נפלם. בחרדה אני קורא לו, שניים שומע? דממה. (“בחזרה מהירח”).

ורטיגו
ציור מאיר פיצ’חדזה

                    

 סיימתי את הספר שלך ממש לאחרונה, ואני מניח שכמו הרבה קוראים, הרגשתי שהוא  צובט את הבטן. למשל, אתה מתאר מצב ורטיגו באוויר, שקרה לך פעם אחת…

רז: כן, פעם אחת.

אבל זה קרה גם לאחרים והם לא יצאו מזה. מכרים, חברים, קולגות, שהתרסקו…

רז: חברים, כן.

אתה יכול לתאר את המצב הנפשי-רוחני הזה של ורטיגו? מה זה ורטיגו, מה אתה מרגיש, ואיך אתה יוצא מזה? עד שקורה ‘הרגע הזה שבו הכל מתיישב ומסתדר”.

רז: ורטיגו זו סתירה בין החושים. איזושהי תנועה של הראש, משהו שקורה באוזן הפנימית, ועכשיו אתה חושב שאתה נגיד הפוך, כשאתה לא הפוך. והדרך היחידה לצאת מזה, זה פשוט להיצמד למכשירי הטיסה ולהתכחש למה שהגוף מרגיש.

ובכל המטוסים יש מכשירי טיסה שנותנים את הנתונים?

רז: כתבתי שם על בחור מאוד צעיר, טייס מיסטר, שבאמת אני חושב, אם היו לו מכשירי טיסה מהסוג שהיה לנו בפנטום או במיראז’, הוא היה יוצא מזה. הוא היה טייס מצוין, אבל במיסטר המכשירים היו פחות טובים מאשר בפוגה, זה היה מטוס משנות החמישים…

כלומר, במטוסים הוותיקים, מי שנכנס לוורטיגו, אין לו במה להיאחז?

רז: יש לו, אבל זה הרבה יותר קשה. בוורטיגו שלי, שיצאתי ממנו בפנטום, זה במידה רבה קרה בגלל שזה מטוס דו מושבי, שיש לך עם מי לדבר. זה דבר מאוד חשוב, כי לנווט יש מכשירי טיסה משלו. הוא יכול לאמת לך את מה שאתה רואה במכשירים שלך. נניח שאתה חושד באופק המלאכותי שלך שהוא מקולקל, כי לא יכול להיות שאני חושב שאני הפוך, ואז הנווט מאחור אומר לך. הוא מחזק את הביטחון שלך במכשירים.

כמה שניות יש לך לצאת מזה?

רז: זה לא חד משמעי. תלוי בנסיבות, אם אתה נמצא באיזו צלילה נוראה, אז אין לך הרבה זמן. וקרה לטייסים, שבגלל הוורטיגו הם נכנסו לצלילה מאוד קשה, והתוצאה הייתה באמת שלפני שהם הספיקו לצאת, הם כבר התרסקו.

אז מה קורה לך באותו רגע? זה מאבק עם התודעה, בעצם?

רז: כן. זה מבחן למשמעת העצמית. אם אתה באמת מסוגל, כמו שלימדו אותך.

להתגבר על התודעה העצמית?

רז: להתגבר. זו לא תודעה, זה החושים. החושים שלך אומרים לך, האוזן הפנימית אומרת לך, שאתה הפוך או לא…

אחת הדוגמאות המובהקות שנותנים בתעופה זה כשמשגרים מטוס מנושאות מטוסים, והתאוצה של הקטפולט (מתקן להזנקת המטוסים), שהיא מאוד חזקה, גורמת לאוזן הפנימית לחוש שהמטוס, מרים את האף, וזה לא ככה. ואחד הדברים שקרו להם כמה פעמים, שטייסים הגיבו על זה בדחיפה של מוט ההיגוי למטה ונכנסו לתוך הים.

אם יש לך אחרי המראה את הכרמל כמו שיש ברמת דוד, אז אין לך בעיה, כי אתה רואה את הכרמל ואתה רואה את האורות ואתה רואה את חיפה ואת המפרץ. הראייה זה חוש דומיננטי, כן? וכשאין לך, מי שיש לו לפניו רק ים שחור ושמיים שחורים, אז התוצאה היא שהוא דוחף את מוט ההיגוי ונכנס לתוך הים.

אתה חווה בחיים האזרחיים מצב של ורטיגו? אובדן התמצאות כזה?

רז: טייס של מטוס אזרחי, זה יכול בהחלט לקרות לו…

לא, אני לא מדבר עכשיו על טיסה, אני מדבר על אובדן התמצאות במובן היותר רחב, של ‘גייסות הרוח’?

רז:  אולי השאלה שלך בכלל התכוונה למישור אחר, למישור מוסרי-רוחני…

 אני חושב שבעידן שלנו, כשהתודעה מאוד משובשת, חלק מהאנשים סובל מאובדן התמצאות, זמני לפחות. בין הטוב והרע, בין הנכון והלא נכון…

רז: נכון, ככל שעוברות השנים, מאז שנת 67′, אני חושב על מה שסבא שלי אמר לי ביוני 67′, שהוא לא מוכן לדרוך בעמק דותן ולהצטרף לטיול (בגדה המערבית), כי זה שלטון על עם אחר. ואני אמרתי לו ‘סבא, זה טיול. איזה שלטון? אנחנו יוצאים לטיול’. ‘זה שלטון על עם אחר, זה יהרוס אותנו!’ את זה הוא אמר לי ביוני 67’…

שרה ויעקב ריז’יק, ממייסדי גבע. סבתו וסבו של רז

סבא שלך, שהקים את קבוצת גבע?

רז: כן. יחד עם רעייתו, שרה. וככל שחולפות השנים, אתה רואה איך באמת אנחנו באמת בוורטיגו, כי האנשים התרגלו לזה, כי יש איזה מנגנון שאתה צריך להצדיק את זה. ‘זה לא יכול להיות שאנחנו 53 שנים עושים משהו שהוא פסול מוסרית, אנחנו הרי העם הנבחר, אנחנו פליטי השואה, זה לא יכול להיות. אז אם כך, זה כנראה בסדר מה שאנחנו עושים’.

זו דוגמא של ורטיגו מוסרי, שיבוש… איך הוא כתב, ב’אפלה בצהריים’ (ספרו של ארתור קסטלר, על הטיהורים של סטלין בשנות ה-40). זה קרה בהיסטוריה המון פעמים. כל הזמן חוזרים לשנות ה-30′ בגרמניה, אבל לא רק.

כשניהלתי מכללה בירושלים והגיע יום השואה, בשנות ה-90′, אני עולה על הבמה, ואומר ‘אני מציע להכיר בזה שהמחלה הזאת שהגרמנים חלו בה בשנות ה-30′, היא לא שמורה רק לגרמנים. אנחנו צריכים להיזהר. בואו ניזהר שזה לא יקרה גם לנו.’ התדהמה שבה הדבר הזה התקבל…

‘איך בכלל אתה מעלה על דעתך שיש אפשרות כזו?’

רז: כן. לי זה נראה ממש אלמנטרי, אני פשוט, חשבתי שאני מדבר על המובן מאליו. והתדהמה שבה הירושלמים האלו הגיבו על זה, זה היה הרגע שבו תפסתי… אחר כך כשקראתי את “אהבה וחושך” של עמוס עוז, והוא מתאר שם את המצור על ירושלים, פתאום קלטתי, פעם ראשונה, איך הירושלמים עוצבו אחרת מהתושבים של השפלה. כי הם, הטראומה הזו של המצור…

ואז התחלת לפנטז שאתה עם הפנטומים מפציץ את הלגיון הירדני ב-48’…

רז: כן. זה חלום שהיה לי באמת. מה שקורה שם, שאני כאילו מגשים את החלום הזה בעזרת העוגיות האלו, הרי זה ברור שזה מחווה לעליסה בארץ הפלאות  עם העוגיות שלה.

וללידיה כמובן, ששום דבר לא נבצר ממנה, יש לה גם עוגיות כאלו, שמאפשרות לי להגשים את החלום הזה ולעצור את הלגיון לפני שהוא חוצה את הירדן.

***

הטייס הדתי של המחתרת היהודית

חגי סגל, ממבצעי הפיגוע בראשי הערים הפלסטיניים באמצע שנות ה-80, ואבא של, מתאר בספרו “אחים יקרים” כיצד יום לאחר הפיגוע נפגש זמביש, אחד מחברי המחתרת ומראשי מועצת קרית-ארבע, עם רפול, הרמטכ”ל, שאומר לו ולחבריו, ספק בצחוק:
“‘תהפכו את הכיסים. אני רואה את החוטים של הנפצים בולטים שם החוצה…'”. זמביש הצליח להסתיר את מבוכתו והעלה מבט של תמיהה על פניו. ‘בחייך’, המשיך רפול להכות, ‘אתה חושב שאני לא יודע?! אתה צוחק עלינו?! בפעם הבאה שאתה עושה דבר כזה – תתאם איתנו, שנדע…'” (חגי סגל, “אחים יקרים – קורות המחתרת היהודית”, 1987).

רבות דובר על האהדה הסמויה שקיבלו חברי המחתרת היהודית בממסד הישראלי דאז. נדמה שאותו רפול, שענד שנתיים וחצי קודם לכן את צל”ש הרמטכ”ל על חזהו של זאב רז על הובלת המבצע שהרס את הכור הגרעיני בפאתי בגדד, לא הסתיר זאת.

סיקרתי מקרוב את משפט המחתרת היהודית כעיתונאי באמצע שנות ה-80. במיוחד משך את עיני נאשם אחד נחבא אל הכלים, יעקב הנמן, שמו, טייס סקייהוק, חובש כיפה, שהוטל עליו להפציץ את מסגד אל אקצא במסגרת תכניות המחתרת לקירוב הגאולה. מי שיגולל אחורה כמעט ולא ימצא את שמו בקורות העתים. גם גוגל יתקשה לאתר אותו. אני שמח לגלות שלפחות רז זוכר אותו היטב ואף כותב עליו בספרו (ללא ציון שמו). אחרי הכל, לך תדע מה איים יותר על שלומה של המדינה, הכור בבגדד או התכניות המשיחיות להחרבת אל-אקצא, שעליהן אמר בית המשפט, שמדובר בפתיחת חשבון חדש, דתי, עם מאות מיליונים מוסלמים ברחבי תבל וסכנה להתלקחות עולמית. וסגן ראש השב”כ, שהעיד במשפט, הוסיף – וסכנה להשמדתה של מדינת ישראל…

***

אתה בין השאר מספר על הטייס הדתי-לאומי, שתכנן להפציץ את מסגד אל-אקצא…

רז: הנמן, כן.

מה שאתה מתאר בספרך נכון?

רז: עשיתי תרגיל כמו עם לידיה ליטבק, העברתי אותו מסקייהוק לפנטום. מה שנכון זה מה שאתה אמרת, אבל אני הפכתי את זה לסיפור שלי איתו…

הכרת אותו באופן אישי?

רז: כן. הוא היה קורס אחד אחרי.

היה לך איזשהו קשר פיקודי כלפיו?

רז: הוא היה טייס סקייהוק בבסיס שבו אני הייתי.

וזה התרחש באמת בטיסה שגרתית?

רז: לא. הוא לא הצליח, כפי שאתה אולי זוכר. הוא לא הביא את זה לכלל הגשמה. עכשיו, הטענה שלהם היתה שהם לא הביאו את זה לכלל ביצוע, כי הם קלטו שיהיו פה המון נפגעים…

שעם ישראל עוד לא מוכן?

רז: ממה שאני קראתי, לפי קו ההגנה שלהם היה חשש שיהיו שם המון נפגעים חפים מפשע…

לא. לי זכור שהטענה הייתה שעם ישראל עוד לא מוכן (“לא איכשר דרא”)…

רז: יכול להיות, אבל בסופו של דבר הייתה להם תכנית כזו ויעקב הנמן, הטייס, היה בין הנאשמים. מה שהיה מזעזע, זה שהוא תכנן בדיוק כמו שאני מתאר בספר, רק אני לוקח את זה שלב אחד הלאה, שהוא כאילו כמעט עושה את זה. כלומר, ממריא עם הפצצות המבצעיות שהוא התכוון להשתמש בהן…

מה קרה לאותו טייס?

רז: במציאות, הוא ישב איזו תקופה, קצרה מדי, בבית סוהר, כמו כל החבר’ה האלה, ואחר כך הרצוג חנן אותם. כמו את אבא של עמית סגל…

וכמובן, שהוא לא חזר לטייסת?

רז: לא, הוא לא חזר.

היו מסקנות בחיל האוויר, מה עושים עם טייסים מהימין הלאומי?

רז: החבר’ה היו מזועזעים. המעניין הוא שהרבה מאוד אנשים שכחו את זה. לא זוכרים שזה בכלל היה. הם זוכרים את המחתרת דרך הסיפור של בסאם שכעה וכל זה. באופן כללי זה די הודחק בחיל האוויר, הסיפור הזה של הנמן עם התכניות שלו. אם זה היה קורה, הרי זה היה דבר נורא ואיום.

מה קרה איתו אחרי שהוא השתחרר מהכלא?

רז: הוא השתחרר כמובן מצה”ל והלך לאיזה מושב ברמת הגולן. המצחיק הוא שזמן קצר אחרי שהספר יצא, הוא יצר איתי קשר. הייתי בטוח שזה בגלל הסיפור הזה. לא. הוא כנראה בכלל לא קרא את זה או לא שמע את זה. נורא משונה. הוא רצה להיפגש איתי, לשוחח איתי על פיוס. על איך מתגברים על המחלוקת הנוראה בעם.

באמת, על השסע בעם?

רז: כן. בסופו של דבר לא קרה מזה כלום. לא בגלל שאני התחמקתי. אמרתי לו ‘בשמחה’.

איך מתמודדים עם הדבר הזה, טייס שעובר את כל המסלול של חיל האוויר, מהשמנא וסלתא, מהאליטה של עם ישראל?

רז: זה רק מראה לנו כמה שהמצב האתי של הכיפות הסרוגות הרבה יותר מסוכן ממה שאנחנו חשבנו. היום אנחנו כבר יותר מודעים לזה, אבל אז בכלל לא עלה על דעתנו, שמישהו שיש לו כיפה סרוגה על הראש רואה את הדברים עקרונית באופן כ”כ שונה מאיתנו והוא בכלל שומע לצווים.

אני מניח שאין תהליך כזה של סלקציה של חובשי כיפות סרוגות בטיס?

רז: בוודאי שלא. ההפך, היום יש הרבה יותר חובשי כיפות מאז.

אני אפילו זוכר שלא מזמן, בשנים האחרונות, סיים את קורס הטיס בנו של ד”ר ברוך גולדשטיין, מהטבח בחברון. כאזרח מודאג עשיתי כמה תחקירים על פוטנציאל הנפיצות של הר הבית… אז איך שמים את האצבע על הדופק בעניין הזה? זו יכולה להיות שאלה של להיות או לחדול?

רז: כן, אבל צריך להיזהר גם מלהילחם את המלחמה הקודמת. אני מניח שהדבר הבא שיקרה הוא לא דבר שאנחנו כבר עברנו אותו, אלא יקרה איזה משהו אחר, כמו ב-11/9, כשאף אחד לא העלה על דעתו שמטוסים אזרחיים ייכנסו לתוך הפנטגון או לתוך מרכז המסחר העולמי.

***

 רולטה רוסית

אתה מתאר בספר כיצד רבים מהקולגות שלך, חברים, פקודים, מפקדים שלך, נהרגו, בתאונות, או במלחמות. אתה מאבד אותם וזה נראה לרגעים כאילו עסקי חיל האוויר זה מין רולטה רוסית כזאת.

רז: צריך לזכור שבאותה תקופה, גם בצה”ל בכלל, בתאונות אימונים נהרגו הרבה חבר’ה.

הרבה יותר מהיום?

רז: הרבה יותר.

מסיבה בטייסת, רז משמאל

למה?

רז: כי הייתה רשלנות, חוסר אחריות. קח לדוגמא את הסיפור של צאלים ב’, הרי זה פשוט לא יאומן מה שקרה שם. ושם התחיל המהפך, זו הייתה רעידת האדמה. הפרויקט הזה שאני עושה עכשיו עם התאחדות הקבלנים, יחד עם החברים שלי, מי שמוביל אותו, מי שכתב אותו, זה אדם שהיה אז אחראי על הבטיחות בצה”ל, בעקבות צאלים ב’. הוא בא מחיל האוויר, והיה אחראי על הבטיחות בצה”ל בתקופה של אהוד ברק, אחרי אסון צאלים ב. אז התחיל השינוי הגדול, שמאז נהרגים בתאונות אימונים, בצה”ל בכלל, לא רק בחיל האוויר, הרבה פחות אנשים. כשדיברו איתי מהרדיו ומהטלוויזיה על האסון שהיה לאחרונה, התאונה הנוראה שהייתה בחצרים עם המטוס הקל, שנהרגו בה גם חניך וגם מדריך, אמרתי להם ‘חבר’ה, זה מאוד טוב, חשוב ויפה שכל הארץ רוגשת מדבר כזה, אבל פעם, זה לא היה אחת ל-12 שנה. זה היה אחת ל-12 שבועות, ואני לא מגזים’.

אחת ל-12 שבועות בערך היה נהרג מישהו בתאונת אימונים. הרי איך אני נעשיתי מפקד טייסת? בספר שלי זה מתואר כמובן בצורה קצת מסולפת, אבל מפקד הטייסת בקרב אימונים התנגש עם מישהו ונהרג.

שזה מה? מחדל? פאשלה?

רז: זה סגנון אימונים לא מספיק אחראי, לא מספיק קפדני.

לקחנו את המחיר ששילמנו באימונים כדבר הכרחי, מובן מאליו, ‘אוקיי, זה מה שצריך לשלם’. לא רק בחיל האוויר, בצה”ל בכלל, באותן שנים. ועובדה שזה השתנה, כי מישהו החליט שיש גבול לדבר הזה, ואי אפשר. אייל בן ראובן, האלוף שהיה בכנסת, ועכשיו הוא ראש מטה הבטיחות של התאחדות הקבלנים, מצטט את רבין שאז אמר להם, באותן שנים, כשציטט את בן גוריון אומר ‘תדע כל אם עבריה…’ והוא אומר: ‘אתם לא המפקדים הראויים. אתם אולי חושבים שאתם לוחמים גדולים, אבל עובדה שחיילים אצלכם נהרגים כל שני וחמישי בתאונות אימונים, אז אתם לא המפקדים הראויים שבן גוריון דיבר עליהם’. רבין, שר הביטחון, אמר את זה להם בפנים, למח”טים. לא למ”כים.

***

לבגדד וחזרה – העיראקים לא עלו למגרש

אם אנחנו מגיעים למבצע אופרה, להתקפה על הכור הגרעיני בבגדד, דווקא מה שנראה מלכתחילה כמשימת התאבדות למחצה, כשההערכה היא שחלק מהטייסים והמטוסים לא ישובו, היה מושלם. ללא נזקים למטוסים וללא אבדות.

רז: כן. קורה לפעמים במערכות צבאיות בכלל ובתעופה צבאית בפרט, שצד אחד לא עולה על המגרש…

איך אתה מסביר את זה?

רז: כשאני מספר את הסיפור הזה בכפר חב”ד, אז ברור שזה קרה בגלל אצבע אלוהים. והם מביאים אותי לשם בשביל להתחזק. ‘הנה, אצבע אלוהים!’ כשאני מספר את זה במקומות אחרים, למשל לך, אז בשביל לאזן את צירוף המקרים המטורף הזה, שאפילו בדרך חזרה, אחרי שכבר הפצצנו את הכור, במשך שעה וחצי בגובה 40 אלף רגל, אף אחד לא מנסה ליירט אותנו. אני זוכר שאמרתי בתדריך ‘אני לא יודע אם נצליח לבצע את המשימה, אני לא יודע כמה מאיתנו יחזרו בשלום. דבר אחד אני יודע, שה-F-15 יפילו היום הרבה מטוסים עיראקיים’. השלמנו את המשימה, חזרנו כולנו, לא הייתה אפילו תקלה טכנית קטנה ביותר, לאף אחד מהמטוסים, וה-F-15 לא הפילו אף מטוס עיראקי. למה? כי הם לא המריאו. לא רק שהם לא המריאו, גם ה-SA6 וה-SA3 שהגנו על בגדד, לא נעלו עלינו אפילו את המכ”מ. וזה תוך כדי מלחמה (עיראק-איראן).

לא היה שיבוש אלקטרוני?

רז: תראה, נכון של-F-15 אחד שליוה אותנו צמוד, היה איזה פוד שהיה מיועד לחסום את ה-SA6, אבל זאת לא הפואנטה. כי תראה, עובדה שתותחי הנ.מ אמנם ירו. זאת אומרת, שמישהו שם הבין שמדובר במטוסי אויב.

אז רגע, בוא נדבר כמו שהערבים אומרים “מן אלטקטק לסלאם עליכום” – מהרגע שדופקים על הדלת עד שאומרים ‘סלאם עליכום’ – אתם עוזבים את הארץ, שמונה מטוסי קרב, בשעות היום, אחר הצהריים, והמלך חוסין רואה אתכם במקרה מהיאכטה שלו במפרץ עקבה?

רז: כן. זה עשרה, יש שני F-15 שמלווים אותנו צמוד מאחור, והוא רואה אותנו כמו באיזה סרט…

ואתם על F-16

שמונה F-16 ושני F-15. המלך חוסין במקרה רואה אותנו כי הוא נמצא על יאכטה דרומית לעקבה, והוא מיד מדווח.

למי?

רז: לבור, למשל”ט שלו בעמאן.

ולאן זה עובר משם?

רז: אנחנו חששנו… כשאני אומר “חששנו” זה לא אנחנו הטייסים, כי אנחנו לא ידענו בזמן אמיתי שזה קורה.

עד שחזרתם לא ידעתם?

רז: לא, ודאי שלא. עברי מפקד חיל האוויר יושב בבור, והוא מקבל לחישה באוזן מהמודיעין, שהינה, גילו אותנו…

עבר הרהור כזה להחזיר אתכם בגלל זה?

רז: לא יכול להיות שלא. הדבר היפה מבחינת המנהיגות שלו, קור הרוח שלו, שעברי הבין שהאינפורמציה הזאת, היקרה מפז, שהמלך נתן להם, גם אם היא תגיע לעיראקים, הם לא יבינו. כי מה הוא ראה? הוא ראה מטוסי קרב ישראלים בגובה נמוך דרומית לעקבה טסים לכיוון סעודיה. אפילו אם הוא חושב על עיראק, או מישהו חושב על עיראק, למה שהוא יחשוב על בגדד?

אתם חוצים בעצם את סעודיה בגובה מאוד נמוך?

רז: כן, דרומית לעקבה.

כמה שעות טיסה לבגדד?

רז: שעה וחצי הלוך, שעה וחצי חזור.

שעה וחצי באור יום? מה אתה רואה מסביב, מדבר?

רז: תראה, בסעודיה זה יפה, הרים אדמדמים כאלה. בעיראק זה מדבר כזה בהיר.

המכ”ם של הסעודים, של העיראקים, לא רואה אתכם?

רז: הנתיב שאנחנו בחרנו היה נתיב כזה, שבו לא היה לסעודים גילוי מכ”ם ולפי כל החשבונות, העיראקים היו צריכים לראות אותנו במסכי המכ”ם שלהם לפחות רבע שעה לפני ההפצצה. רבע שעה זה המון זמן, גם אם אתה לא במלחמה וגם אם אין פטרול מעל בגדד. ולא היה, למרבה הפלא. לא היה פטרול מעל בגדד. אבל עזוב, נניח שאין פטרול ויש מטוסים בכוננות הזנקה מיידית. זה המון זמן רבע שעה. בגדד זה לא דימונה. על דימונה קשה להגן, דימונה היא לא רחוקה מהגבול ויש שם גבעות וזה די קל להתקרב אליה. בגדד היא רחוקה מאוד מהגבול, וזה אזור שטוח, ואפילו בנתיב המושלם שאנחנו בחרנו, הם היו צריכים לראות אותנו רבע שעה לפני ההפצצה, שזה המון זמן. על בגדד קל מאוד להגן. לא הייתה שום סיבה בעולם שהם לא יירטו אותנו לפני ההפצצה. ודאי בדרך חזרה.

הם לא ראו או שהיתה שם שלומיאליות?

רז: זו הנקודה שהתחלתי להגיד קודם. בשביל להשלים את התמונה או לאזן את התמונה, צריך לספר את הסיפור של המטוס הקל, שממריא מגרמניה ונוחת בכיכר האדומה במוסקבה…

או מטוס המיג 23 הסורי, עם הטייס הנוצרי, ששולח את המשפחה שלו כאילו לחופשה באירופה, ובטיסת אימון מעל רמת הגולן, עוזב את מספר שתיים שלו, נעלם לו, צולל, מחפש את מחניים, לא מוצא את מחניים, טס למגידו, נוחת במגידו על יד עפולה, על יד רמת דוד, ואף אחד לא מתייחס אליו, אף אחד לא מבחין בו. הוא מכבה את המנוע, יוצא מהמטוס, פונה בערבית לאיזה ש”ג שם מבוהל שמצלצל להגיד..

זה לא היה מתואם איתו?

רז: לא, המתואם היה ב-66. אני מדבר על שנות ה-90.

כן, אני זוכר.

רז: ההוא היה מבצע של המוסד שבו ערק טייס מיג 21 עיראקי באוגוסט 1966.  אני מדבר על מיג 23. זה 30 שנה יותר מאוחר. וזה היה מבצע עריקה, שהוא לא תיאם עם אף אחד. אף אחד לא ידע על זה, ולכן זו הייתה הפתעה מוחלטת. וכשהש”ג הזה מצלצל לרמת דוד ואומר שיש פה איזה טייס ערבי, סוגרים לו את הטלפון כי חושבים שזו מתיחה.

חושבים שהוא מתבדח?

רז: כן. מתיחה לא מוצלחת. זאת אומרת, זה לא קרה רק לערבים. זה קרה גם לרוסים, זה קרה גם לנו וקרו גם כל המקרים ההפוכים. המקרים ההפוכים זה שהבולגרים מפילים מטוס אל על בשנות ה-50 ואנחנו מפילים בטעות מטוס נוסעים לובי בסיני ב-73. מה פתאום הפלנו אותו? זו סתם טעות. והיה גם משהו בקוריאה. בקיצור, מערכות הגנה, או שהן מפילות דברים שהן לא צריכות להפיל, או שהן לא מפילות דברים שהן כן צריכות להפיל, ויש גם מקרה, שהן מפילות דברים שהן צריכות להפיל.

לפני שאתם יוצאים, מגיע הרמטכ”ל רפול, שיוצא משבעה על הבן שלו הטייס, שנפל כמה ימים לפני כן, והוא בא לתת לכם את ברכת הדרך, והוא אומר לכם ‘אם אתם נופלים בשבי, תגידו כל מה שאתם יודעים’…

רז: ‘אם מישהו נופל בשבי, שיספר לעיראקים כל מה שהוא יודע. מה שאתם יודעים זה כלום, רק שיחזור לי שלם ובריא’.

זה היה הנוהל עד אז? הטייס אבי לניר שילם בחייו ולא דיבר…

רז: יפתח ספקטור ניגש אליי – הוא היה הרי מספר 6 שלי, מפקד הבסיס, שטס איתנו – והוא אומר לי ‘תגיד לטייסים שזה לא ההוראות של חיל האוויר לספר בשבי כל מה שיודעים’.

אמרתי לו, ‘יפתח, בחייך, כולם מבינים שפה לא דיבר רמטכ”ל, אלא דיבר אב שכול’. רפול עובר מאחד לשני, לוחץ את היד, איש נמוך כזה, מוציא תמרים, הוא היה הרי פלאח, נותן לכל אחד תמר ואומר ‘תתחילו להתרגל, זה מה שיהיה לכם בשבי לאכול’.

הוא האמין שזה מה שיהיה?

רז: אף אחד לא חשב שכולם יחזרו…

מה אתה חשבת על הסיכוי לחזור בשלום?

רז: אני חשבתי שאני כנראה אחזור בשלום, כי אני מספר אחד…

כי אתה הראשון שיוצא מאזור הסכנה? אבל אילן רמון, האחרון?

רז: כן, אילן רמון חשב שהוא ייפול. אתה יכול לראות ביוטיוב את הסרט שלו מהטיסה, ואתה רואה את חוסר הניסיון שלו בפעולה. כי זו הפעם הראשונה שהוא משחרר פצצה בשטח אויב.

למה נתנו לו לטוס אם הוא חסר ניסיון?

רז: הוא היה קצין הניווט של הטייסת. זה שמשרטט את המפות ועושה את חישובי הדלק. אי לכך, כשחזרתי מהשיחה עם דוד עברי בבור, שבה הוא אומר לי ‘תשמע, העיראקים בנו כור גרעיני על יד בגדד, בוא תבדוק אם אפשר לתקוף אותו עם F-16’. למה הוא אמר אם? כי לא היה לנו אז תדלוק באוויר ל-F-16 ול-F-15, כי האמריקאים לא נתנו לנו, עד היום הם לא נותנים לנו את התדלוק באוויר הזה שנחשב אצלם כלי אסטרטגי. הם לא רוצים את הזרוע הארוכה הזאת שלנו. התדלוק באוויר שפיתחו בתעשייה האווירית היה אמור להיות מוכן רק ב-82′, ואנחנו לא יכולנו לחכות ל-82 כי המודיעין אמר שב-82′ כבר הכור יהיה חם. כור פעיל. אי לכך, נאלצנו לעשות את זה ב-81′ בלי תדלוק באוויר, ולכן הייתה שאלה מאוד קשה אם זה בכלל אפשרי. ואילן עשה את כל חישובי הדלק, שרטט את המפות, ובא אליי עם תשובה שהדבר הזה הוא ‘כמעט אפשרי’.

כלומר, אין בעיה להגיע לבגדד, יש בעיה לחזור. ואנחנו עשינו כל מיני טריקים, כרגיל, הוצאנו מהמטוס קצת יותר ממה שהאמריקאים חשבו שאפשר, המראנו עם משקל מעבר למותר ונשארנו מחוברים למכלי הדלק עד להמראה ממש, והשלכנו את מכלי הדלק שמתחת לכנפיים, ברגע שנגמר בהם הדלק, שזה בערך חצי שעה אחרי ההמראה, דבר שאסור היה לעשות, כי לפי ספר המטוס, זה יכול לפגוע בפצצות וזה מאוד מסוכן. בכל זאת עשינו את זה כי לא הייתה ברירה, כי ברגע שהמכלים מתרוקנים, אתה רוצה להיפטר מהגרר ומהמשקל שלהם, בשביל להוציא מהמטוס עוד טיפה טווח. זהו, אז  אתה רואה בסרט שם ביוטיוב, איך אילן רמון יוצא מההפצצה ומתמרן תמרונים נואשים ימינה ושמאלה…

למרות שאין איום?

רז: הוא לא יודע שאין, הוא בטוח שיש מישהו מאחוריו, הרי אנחנו גדלנו על הסיסמא ‘זה שאינך רואה, הוא שיפילך’.

וזה נכון מה שהוא עשה?

רז: זה נכון מה שהוא עשה, אבל זה לא היה צריך לגרום לו לזה שהוא לא ישמע שאנחנו מתחילים לדבר ברדיו, והגיע תורו להגיד שהוא יצא מההפצצה והוא בסדר. אני אומר, מספר שתיים אומר, וכן הלאה, חוץ ממנו…

וכשאתם מדברים האויב לא מסוגל  לקלוט אתכם?

רז: כן, אבל זה היה רק אחרי ההפצצה. שעה וחצי שתקנו.

אבל אתם עדיין מעל שמי עיראק.

רז: נכון, אבל עכשיו יש דברים שצריך להגיד, ולפי התדריך, הדבר הראשון שהטייסים אומרים בטיסה… אני הייתי הראשון שאמר את זה: ‘אזמל אחד, צ’ארלי’. מה זה אומר? שהמוביל של השמינייה יצא מההפצצה והוא בסדר. ‘אזמל שניים, צ’ארלי’, ‘אזמל שלוש, צ’ארלי’, ‘אזמל ארבע צ’ארלי’. ‘אשכול אחד צ’ארלי’, אמיר נחומי, המוביל של הרביעייה השנייה. ואז מגיעים לאשכול ארבע, כלומר, השמיני בשורה (אילן רמון), והוא שותק. ובסרט אתה רואה למה הוא שותק, כי הוא כל כך עסוק ב…

בתמרונים?

רז: בתמרונים נגד המטוס שכאילו יושב עליו. שהוא לא קולט שהוא צריך להגיד משהו ברדיו.

כשאתה מוביל את החבר’ה שלך, אתה רואה אותם או את חלקם בעין?

רז: רוב הזמן אני רואה אותם, כן. לא כל הזמן, אבל רוב הזמן.

מה מרגישים כשנוחתים?

רז: תראה, קודם כל, עצם זה שכל שמונת המטוסים, עשרה, חזרו בשלום, בלי אף תקלה טכנית, אפילו הקטנה ביותר, זה היה דבר מדהים. הייתה התרגשות עצומה. אתה יודע, אחרי 3 שעות טיסה, פתאום נפתחות החופות, ואתה רואה מחדש את בני האדם, ולא מטוסים. ומתחבקים. הלא יאומן קרה, כל השמונה חזרו בשלום.

***

‘רק לא ליכוד’ ברמת-דוד  

ימים ספורים לאחר מכן הגיעה הממשלה ועמה הרמטכ”ל, לביקור בטייסת. הבחירות כבר נראו באופק, ואחד הטייסים הצעירים הדביק מודעות על כמה מכוניות:

‘רק לא הליכוד’. מזכיר הממשלה לחש משהו באוזנו של רפול, שנהם: אתה רואה, זה רק על מכוניות אזרחיות’…

 אח”כ בגין התיישב בשורה הראשונה, מימינו הרמטכ”ל ולשמאלו מפקד החיל. הקרנתי את סרטי הוידאו מהטיסה לבגדד, ומיד צנח קדימה ראשו של ראש הממשלה כשעיניו נעצמות… (“בחזרה מהירח”).

רז: כן. היה ברור שהוא כבר תחת השפעה של כדורים.

תכנית המבצע להפצצת הכור נתקלה בהתנגדותם של אנשי מפתח, כמו שמעון פרס, ראש האופוזיציה, ועזר וייצמן שהיה מפקד חיל האוויר והתפטר זמן קצר לפני המבצע  מתפקידו כשר הביטחון. רז גורס, שאם ויצמן היה נשאר בתפקידו מבצע אופרה כנראה לא היה יוצא לדרך.

במבט רטרוספקטיבי, היה טעם בטענה של ויצמן?

רז: יש טעם רב. זה נכון שבטווח הקצר כנראה בגין צדק. אני לא טוען שהמבצע הזה היה טעות, לא. אבל כמו המבצע בסוריה, כמה שנים טובות אחר כך.  הראייה של ויצמן היא מאוד חשובה, ראייה לטווח הארוך שאומרת ‘חבר’ה, אנחנו לא נשרוד במזרח התיכון בזה שכל פעם נפציץ איזה כור גרעיני במקום אחר. אנחנו נשרוד במזרח התיכון בזה שנמשיך לחתור להסכמי שלום כמו שעשינו עם מצרים’. בטווח הארוך, הפתרון זה לא לנצח בעוד איזה קרב, בעוד איזו מלחמה. הפתרון האמיתי בטווח הארוך זה עוד הסכם שלום ולהגיע לפיוס עם הערבים’. ולכן רבין הלך לאוסלו. הוא לא הלך לאוסלו בנפש חפצה, הוא עשה את זה בגלל שהוא רצה להוציא את העוקץ… מה זה הסיפור האיראני של נשק גרעיני כנגד ישראל? זה אותו דבר שהיה עם הנשק העיראקי – אם אין סכסוך בין האומה הערבית לבין מדינת ישראל, אז לא האיראנים ולא אף אחד אחר אין לו קייס.

***

הבת הטייסת של אנילביץ

טייסים רבים, מחבריו, מפיקודיו וממפקדיו של רז נהרגו במלחמות ובתאונות. בעקבות מותו בהתנגשות בין מטוסים באוויר של אבשה, סא”ל אבשלום רום, מפקד טייסת 69, אמור היה רז, סגנו, להחליפו, אך מפקד חיל האוויר מינה דווקא מפקדת, את טייסת הקרב לידיה, בתו של מרדכי אנילביץ’, ממנהיגי גטו ורשה, שנקראה על שמה של טייסת הקרב המיתולוגית הרוסיה לידיה ליטבק, שמטוסה אבד בשלהי מלחמת העולם השנייה. לידיה שלנו נפגעת במטס הפצצה על זחלה בלבנון, בפעולה שעל גבול הדגל השחור, שאותה ניסה רז למנוע בכל כוחו, אך נכשל. כמו הטייסת הרוסיה, שהיא קרויה על שמה, כמו הטייס סנט-אקזופרי, גופתה לא נמצאה.

הקורא התמים עשוי להתאהב בדמותה של לידיה, טייסת הקרב השרמנטית, לבכות את מותה המוקדם ולהתרגז לבסוף, כשמתברר שמדובר בדמות ספרותית מומצאת.

רז: כן, זה תרגיל בגלגול נשמות.

אני מאמין לך שם לכל מילה…

רז: כן, ברור. כך עשיתי את זה.

אני מחפש בוויקיפדיה, מי זאת לכל הרוחות מפקדת הטייסת הישראלית שאני לא מכיר, ואני לא מוצא כלום…

רז: ברור, כי באותה תקופה לא היו בנות במטוסי קרב. היו טייסות גם במלחמת העצמאות וגם בקדש – זאת שהצניחה במיתלה, למשל, אבל לא היו טייסות קרב. עד רוני צוקרמן.

אתה משתמש בכל מיני תחבולות ספרותיות; אתה נוגע בשאלה של הפצצות על פלסטינים, שעל גבול הדגל השחור. אתה מטפל בשירות נשים בחיל האוויר כטייסות או מפקדות טייסת. אתה מטפל בלינקג’ בין המרד  בגטו ורשה, לבין צאצאית מסתורית שנעלמת כטייסת קרב. מה אתה מנסה להשיג?

רז: הסיפור של לידיה הוא סיפור פמיניסטי. בגלל שאני נכשלתי במאבק לקבל בנות לקורס טייס כשהייתי מפקד בית הספר לטיסה, ואחר-כך עזרתי לאליס מילר בבג”ץ שלה, כמיטב יכולתי, כלומר, לעורכת הדין שלה, נטע זיו. אז  שאלתי את עצמי במשך השנים, כשהסתכלתי אחורה, למה אני החלפתי את אבשה פרידמן, המפקד שלי כשהוא נהרג, ואני הייתי הסגן שלו? למה זה היה כל כך מובן מאליו? כי חלק גדול מהאוכלוסייה לא התחרה בי. ואם היו בנות בקורס טיס, והיו טייסות קרב בחיל האוויר, אז אולי מישהי הייתה מקבלת את זה כי היא הייתה יותר מתאימה ממני. וזה הסיפור. זה סיפור פמיניסטי.

אז לא חשבתי בכלל על טייסות קרב, כי חשבתי שאסור להן ליפול בשבי, אז אוקיי, הן יטיסו מטוסים שאינם חוצים גבול. יש כל מיני סוגים של משימות ומטוסים בחיל האוויר שלא חוצים גבול ולכן לא יכולים ליפול בשבי, וזה היה הרעיון, וכתבתי את זה, וזו הייתה התכנית, ששני מפקדי חיל האוויר דחו אותה. אגב, רון חולדאי, שהיה מפקד חצרים באותו זמן, תמך בזה. והיו עוד כמה אנשים שתמכו בזה, אבל בסופו של דבר זה לא התקבל ורק הבג”ץ של אליס מילר, פרץ את זה.

אתה מעלה כמה פעמים, דרך הסיפור על לידיה הבדיונית, את עניין הפעולה שעל גבול הדגל השחור, ובסיפור הדמיוני הזה אתה פונה למפקד חיל האוויר, דוד עברי, ואתה שוטח את טענותיך נגד הפצצה בתוך אזור מאוכלס בלבנון, והוא עונה לך משהו בסגנון ‘אז מה אם אתה צודק, רז?’ וממשיכים לתכנן את המבצע…

רז: כן, המשפט ‘אז מה אם אתה צודק?’ הוא ציטטה ממשהו שהוא אמר לי בהזדמנות אחרת בהקשר אחר. הוא רצה להגיד לי שזה לא מספיק להיות צודק, שצריך גם לדעת לשכנע ועצם הצדק כשלעצמו לא מספק. הרי בסיטואציה הזו שאני מתאר שם, אני פונה אליו כסגן מפקד טייסת, שזה דבר מאוד לא מקובל. כי מפקדת הטייסת, אותה לידיה ליטבק, הבת של אנילביץ’, היא בעד הפעולה הזאת. אין לה שום בעיה עם זה.

היא גם די ימנית, לפי תיאורך.

רז: כן, אני בכוונה מתאר את זה כאילו אני מין דון קישוט כזה, שנלחם בטחנות רוח… הדמות שלה מתוארת כדמות החזקה, שהאתוס שלה זה בעצם האתוס של צה”ל וחיל האוויר. המלחמה שאני עושה, שכמובן נגמרת בכישלון, היא מלחמה אבודה. לקחתי את זה מרצועת עזה ללבנון…

באיזו מידה יש בחיל האוויר תרבות של ‘אז מה אם אתה צודק?’, נוסח עברי, או ‘זאת רק מכה קלה בכנף’ בסגנון דן חלוץ, אחרי הפצצה מרובת נפגעים אזרחיים בעזה?

רז: האמת היא שחיל האוויר מאוד רגיש, ודוד עברי היה מאוד רגיש לפגיעה בחפים מפשע, הרבה יותר, אני חושב, מחילות אחרים בצה”ל. אני זוכר את עברי ב-82′ בשל”ג, במלחמת לבנון הראשונה, ציטט לי דברים שאריק שרון הורה, והוא נמנע. הוא נמנע מלהטיל עלינו משימות מהסוג הזה

 ששרון דרש בזמן המלחמה?

רז: כן. לפי דעתי, חיל האוויר יצא מהמלחמה הזאת, ולא רק מהמלחמה הזאת, כשהוא באמת עושה כל מאמץ, במסגרת האפשר – לא הכל אפשר – להימנע מפגיעה מחפי פשע.

המקרה שהיה ברצועת עזה עם סלאח שחאדה היה דבר מאוד חמור, אבל הוא לא נעשה כדי לפגוע בחפים מפשע. נעשתה טעות בשימוש בחימוש, שבהכרח גרמה לזה שנפגעו הרבה מאוד חפים מפשע. זה מאוד חבל…

ומפקד חיל האוויר אמר, ‘מכה קלה בכנף’?

רז: השאלה עצבנה אותו. חלוץ היה מאז ומתמיד אדם ימני, והוא אמר ‘מה אני מרגיש? אני מרגיש מכה קלה בכנף’. אמרתי לו אז ‘דני, זו טעות. תשובה כזו לתת למראיין זו טעות שאופיינית לי, לא לך. זאת אומרת, מה, אתה לא רואה איך זה נשמע?’.

אבל עצבנה אותו השאלה של המראיין שנראתה לו פרובוקטיבית, והוא חשב שהוא עונה בחכמה, בשנינות. זה לא שהוא אדם שלא רגיש לחיי אדם. ממש לא. הוא היה מפקד חיל אוויר מצוין, אחד ממפקדי חיל האוויר הכי טובים שהיו. זה שאני ציינתי שהוא ימני, זה כדי לנסות להסביר את התשובה הלא מוצלחת שהוא נתן למראיין. הוא ושקדי, ועברי, ואביהו בן נון, והרצל בודינגר. כולם, המפקדים האלו שאני חושב עליהם, היו מאוד רגישים לפגיעה בחפים מפשע, וניסו ככל יכולתם להימנע מזה.

דן חלוץ גם היום מופיע במחאת בלפור לעתים קרובות. בתור ימני?

רז: לא כימני, בתור מתנגד לנתניהו…

אתה יזמת, או היית בין יוזמי מכתב הטייסים, והגעתם לסדר גודל של 540 חתימות של טייסים לשעבר, לנשיא המדינה, נגד הטלת תפקיד ראש הממשלה על נתניהו החשוד בפלילים, וישנה טענה שיכולתם להגיע גם לסדר גודל של אלף חותמים…

רז: כן. אם היה לנו עוד קצת זמן….

בחיל האוויר אין עשרות אלפי טייסים לשעבר, אז מה אנחנו אומרים,  בוגרי חיל האוויר הישראלי הם מין מחתרת של ‘שלום עכשיו’ בצה”ל?

רז: (צוחק) תראה, זה אנשים שגדלו באתוס מסוים, גם אם הם ימניים. למשל יאיר אלוני, וכל מיני חבר’ה שהם ממש ליכודניקים. דני חלוץ, אוקיי… ולמרות שהם ימניים, או בלי קשר לזה שהם ימניים, הם סולדים מהמצב שנקלענו אליו.

יש קשר, לדעתך, בין להיות טייס לבין אתוס של יושרה ופטריוטיות אזרחית?

רז: כל הרעיון היה להגיד, והיו כמה מכתבים כאלו, שהלוחמים הנועזים והמובחרים של צה”ל, מוחים כנגד המצב הזה. זה מצב בלתי נסבל…

זו שאלה טובה. אני באמת לא יודע, אבל זה נכון שהטייסים בשנות ה-80, שאני זוכר, בניגוד לאנשי צוות קרקע שהיו ברובם ימניים – לא סתם היה השלט הזה ‘רק לא הליכוד’ – כי הטייסים ברובם, לפחות אז בשנות ה-80,  הצביעו מפלגת העבודה, אולי אפילו מר”צ.

איך אתה מסביר שכל כך הרבה טייסים הם בני ההתיישבות העובדת? רבים מעמק יזרעאל?

רז: תראה, היום זה קצת פחות. אבל הטייסים של שנות ה-60 וה-70 היו ברובם, או חלק גדול מהם, בלי שום פרופורציה לאחוזים באוכלוסייה, יוצאי ההתיישבות העובדת. זה השתנה, זה כבר לא ככה.

טייסי אופרה באולימפיה, יוון. מימין לשמאל: חגי כץ, רליק שפיר, עמוס ידלין, זאב רז

***

כשהטייס הסורי צנח בשלום, שמחתי

אתה מתאר בספר שלך קרב אוויר שבו אתה מפיל לראשונה מיג סורי, ואתה גם מתאר קרב אוויר שבו אתה כמעט מפיל מיראז’ שלנו. במה אתה יותר גאה?

רז: הרבה יותר בזה שלא הפלתי את המיראז’. אני באמת חושב, שאילולא הפלתי יומיים קודם את מטוס האויב הראשון על החרמון, יכול להיות שהייתי יותר trigger happy (יד קלה על ההדק) ואולי כן הייתי מפיל את המטוס הזה. אני לא רוצה לייחס את זה שלא הפלתי מטוס שלנו רק לזהירות המופלגת שלי, אני לא מחשיב את עצמי כאדם כל כך מאופק וזהיר. אני חושב שיש תרומה נכבדת לזה שאני כבר הייתי אחרי ההפלה הראשונה. הייתי פחות חם, פחות להוט…

היה לך אינסטינקט או חשד לגביו?

רז: לא מצא חן בעיניי איך הוא טס. וכולם, הנווט והטיל עם הזמזום שלו, והבקר,  כולם, קואליציה בעד להפיל את המטוס הזה. ואני מסתכל עליו ואומר ‘קודם כל, הוא נראה לי לבד. מה הוא עושה פה לבד? איפה מספר שתיים שלו?’. ב’, הוא לא טס נמוך והוא לא טס מהר, זה נראה לי כמו מיראז’ שלנו שמפטרל בצד המזרחי של התעלה. אז אמנם הבקר שלח אותי להפיל אותו, והנווט נעל עליו, והטיל מזמזם, אבל זה לא מתאים לי, משהו פה לא הסתדר לי.

פגשת כבר את הטייס הזה?

רז: אני לא יודע עד היום מי זה היה.

והוא לא יודע עליך?

רז: אני חושב שהוא לא יודע. תראה, באיזשהו שלב הוא שובר כי הוא רואה פנטום מאחוריו. אבל אני לא יודע אם הוא ידע כמה קרוב הוא היה לחטוף טיל. בערך אותם ימים, מיראז’ שלנו יירט פנטום שלנו שחזר מהפצצה בתעלה. הבקרה בטעות, כמו במקרה שלי, שלחה אותו, והוא פנטום, למה פנטום דומה? לכלום. יש לו זנב כזה ויש לו כנף כזאת, הוא לא דומה לשום דבר. והוא הפיל אותו כי הוא רצה לראות מיג אז הוא ראה מיג.

ומה גורל הטייסים?

רז: הם חולצו. הליקופטר בא וחילץ אותם.

ומה היה גורל המיירט?

רז: בושה!

אפרופו בושה, פעם אחת כבה לך מנוע המטוס ונטשת…

רז: הכל בדיה.

זאת היתה בדיה?

רז: כן.

אתה רואה, אתה מערבב דוקומנטרי עם בדיה…

רז: בחיים לא נטשתי, בחיים לא נפגעתי מכדור נ”מ של האויב, ודאי שלא מטיל. כל התיאור הזה – אתה יכול לראות, שסנט-אכזופרי מחלץ אותי – הוא כולו בדיוני לגמרי.

אז אני “נוזף” בך פה, כי הערבוב בין הדוקומנטרי לבדיה עלול לגרום נזק לשני הצדדים…

רז: נכון.

למרות שזה נפלא ספרותית…

רז: זה נכון, אתה צודק. השיא זה המבצע בבגדד, כי שם נעדרים מהסיפור שני אנשים שהיו בו. עמוס ידלין ודובי יפה. מספר שתיים ומספר שלוש שלי.

למה?

רז: מחליפה אותם, הדמות הבדיונית הזו של יותם הקסם מהספר של קורצ’אק, ואחד מהם לקח את זה מאוד קשה.

למה עשית להם את זה?

רז: הייתה לי בעיה עם הסיפור הזה, כי יש שם קטע, שיפתח ספקטור לא מכוון על המטרה. במציאות. אני לא כותב את זה. הוא לא פגע בכור כי הוא לא כיוון על המטרה הנכונה.  ועמוס ידלין חותך אותי שם בהפצצה ומאבד איתי קשר עין. כל מיני דברים, שלא רציתי להתחשבן איתם על זה בספר. אז הפתרון שאני מצאתי, שהוא פתרון בעייתי, הוא להביא לשם דמות בדיונית, כמו לידיה…

והוא נעלב, ידלין?

רז: ידלין קצת פחות, כי הוא אדם יותר מחושב, אבל דובי יופה לקח את זה מאוד קשה…

 מה מרגיש טייס שנוטש מטוס?

רז: אני מתאר, בלי שחוויתי את זה בעצמי אף פעם, תיאור שלשמחתי, לא היה אף אחד שאמר לי שהוא לא אמין… אני הרי קראתי ושמעתי אנשים שנטשו, ותיארתי את זה לפי איך שאני מתאר את זה לעצמי.

מה מרגיש טייס כשהוא מאבד כלי של 100 מיליון דולר?

רז: הנה, למה הבן של רפול נטש מאוחר מדי ונהרג? כי הוא רצה להציל את המטוס, והוא הבין שאיבוד השליטה נבע מטעות שלו. זהו.

 איך טייס קרב, שהמהות שלו מעשית, התקפית, החלטית, מסתדר עם עניינים כמו חמלה כלפי האחר, הזדהות עם חלשים, אמפתיה לפלסטינים ‘הדפוקים’, ‘בזכות המבוכה ובגנות הטיח’, משיכה לפייטני ולנשגב?

רז: אף אחד לא נולד טייס קרב. הרי כשהייתי נער בן 16-17, לא עלה על דעתי שאני רוצה לנסות להיות טייס. אבל כשקיבלתי הזמנה, לא עלה על דעתי לסרב לה. אני לא כזה שבנה טיסנים ודאונים וכאלה, ממש לא. גם לא חשבתי שאני מתאים וגם לא נמשכתי לזה, אבל באותו רגע שהזמינו אותי, הקטע זה שאתה טס בפייפר עוד לפני שיש לך רישיון נהיגה, ועוד סולו, זהו, נפלתי בשבי הדבר הזה, ומאוד לא רציתי אחר כך להיכשל, למרות שהייתי די קרוב לזה, כי ההתאמה שלי לזה הייתה די גבולית.

אתה רואה את עצמך נוהג כאותו טייס גרמני במלחמת העולם השנייה, שטס ליד ה-B-17 האמריקאי, ורואה את כל אנשי הצוות פצועים, והטייס מנסה להציל את המטוס הפגוע, כשהוא בטוח שעוד רגע הוא מפיל אותו, והוא מתקרב אליו ועושה לו סימנים ‘תזוז, תתרחק’, עושה לו שלום ומסתלק, כי לא מפילים חלש…

רז: כן, זה מאוד תלוי מי הבן אדם. יש הרי קטע שאני כותב עליו, כשאיתמר ברנע, שנוטש די קרוב לדמשק, והמיגים יורים עליו כשהוא צולל עם המצנח. ואחר כך שמעתי מיפתח ספקטור,  שהיו טייסים אצלנו בשנות ה-60, בתקופה שיפתח היה טייס מיראז’, די צעיר, שחשבו שזה מה שנכון לעשות. ורק זוריק, שהיה סגן מפקד טייסת הקרב הראשונה, 101, הוא הכריע את הוויכוח. וכשמפקד הטייסת, יעקב נבו, יושב ומקשיב לוויכוח ולא נוקט עמדה. די מזעזע. וזוריק קם – זה שאחר כך היה מפקד רמת דוד, ונפל, נעלם במלחמת יום כיפור – הוא זה שחותך את הוויכוח לכיוון של ‘מה פתאום יורים על טייס שנטש? איזה מין רעיון זה בכלל?’.

זה היום בפקודות של חיל האוויר?

רז: אני לא יודע אם זה כתוב במפורש, אבל זה לפי דעתי קיים באמנת ז’נבה. זה ברור. זאת אומרת, אני לא סתם מתאר את זה, שאני לא מצליח להפסיק להסתכל על המיג, עד שאני לא רואה את המצנח נפתח. ולהפתעתי, אני חש הקלה…

זה קרה במציאות?

רז: כן.

אתה רואה, אני לא מאמין לך עכשיו…

רז: נכון, בצדק. אבל זה היה בדיוק ככה במציאות. אני מפיל את המיג הראשון שלי, מסתכל עליו כמו מהופנט כשהוא בוער, וכשהמצנח נפתח, ממש יש לי תחושה של הקלה, כי אני שמח שהוא נטש.

אז אולי גם אתה ‘אביר אווירי’?

רז: אני לא יודע, אבל זה מה שהרגשתי.

זאב רז מקבל את עיטור העוז לאחר הפצצת הכור מהרמטכ”ל רפאל איתן

***

 על מה חולם בלילה טייס קרב בפנסיה

לימים, יצאת לפגישות עם ההנהגה הפלסטינית ברמאללה. מה היה המניע לפעילות הזו?

רז: תראה, אני הצטרפתי ל-minds of peace, כי חשבתי שזה נכון לעשות; להיפגש איתם ולשוחח איתם. בשנה האחרונה זה קרה פחות בגלל המגפה, אבל נפגשנו איתם ברמאללה, בירושלים, בתל אביב. זה לא רק עם ההנהגה, נפגשנו גם עם שדרות העם, אנשים משכם, אנשים מירושלים המזרחית. גם יש שם קצת מנהיגים, אבל הדגש הוא דווקא על האנשים הפשוטים מהעם, והיה לי מאוד חשוב לשמוע אותם, לדבר איתם, שהם יראו שהישראלים הם בני אדם ואין להם קרניים ושאין להם שום דבר נגדם, זה בעיניי דבר מאוד חשוב ומאוד נכון.

איפה אתה מרגיש יותר פטריוט ישראלי, בפעילות השלום והמחאה החברתית, או כטייס בחיל האוויר?

רז: אני חושב שכל דבר בעתו. כמה היה נכון לעשות את זה אז? ולא הייתי שלם עם עצמי אם הייתי מתחמק מזה, להיות טייס קרב ולהיות קרבי בכלל. ואחר כך בשלב השני של החיים, הדבר הנכון לעשות תוך כדי שאתה פושט את המדים. עכשיו לא צריך להמשיך לראות את הדברים דרך הכוונת. צריך לראות, בדיוק כמו שויצמן אמר, שהפתרון ארוך הטווח זה לא להפציץ כל פעם איזה כור גרעיני באיזה מקום אחר. ואני שמח שלא עשינו את זה באיראן. עד כה, לפחות.

כשאתה יושב בימים האלו עם עצמך, מי אתה יותר בזהות העצמית שלך, מפקד טייסת הקרב שהוביל את המבנה להפצצת הכור, יוצא להציל את עם ישראל מהכור האטומי הנבנה ליד בגדד, או אותו נער עם אסטמה, שסובל מכאבי גב וכאבי אוזניים, שהתהפך עם ה-W9, הטרקטור שהוא לקח לסיבוב בדרך חזרה מעין חרוד? ועל כך כתבת ‘האם מישהו שלא גדל במחול ההורה ההוא יבין את עומק הבושה ואת נצחיותה?’

רז: (צוחק) גם וגם. אני לא יודע, אין לזה תשובה אחת. זה מין קליידוסקופ כזה, לפעמים ככה ולפעמים ככה. לכאורה, אני בכלל לא מתגעגע לטיסה הקרבית, אבל עובדה שמעט החלומות שאני זוכר זה החלומות על הפנטומים.

חלומות טובים?

רז:  כן, חלומות, אין בהם שום דבר רע, שום דבר…

יכולים לחלום על התרסקות… אני לא טייס אבל אני חולם הרבה על מטוסים מתרסקים…

רז: יש לי חלום חוזר, שאני נמצא בטייסת אבל אני כבר לא רלוונטי. אני כבר לא טס, ויש לי מין מפקד שהוא, זאת אומרת, זה איזה מין חלום שהוא חוזר, שמבטא איזו תחושה שאדם ממשיך מנטלית להיות מפקד טייסת, אבל הוא כבר מזמן לא טייס. ואז הוא בא לטייסת, והוא כאילו המפקד, אבל הוא כבר מזמן לא טייס, הוא כבר…

אתה כבר לא חיוני? לא פעיל, לא זקוקים לך?

רז: מצד אחד, נפשית, אני עדיין מפקד הטייסת, לפחות בחלום הזה, החוזר. זה כמו הקטע שסבא שלי מת, ועדיין לא הייתה לו הלוויה כי הוא תרם את גופתו למדע, ואני חולם עליו כאילו שהוא איתנו למרות שכולם יודעים שהוא מת. עד שהוא נקבר. ברגע שהוא נקבר והייתה הלוויה, החלומות האלו פסקו.

זו אולי חרדה מהזמן החולף, או מה?

רז: כן, חרדה. תחושה של חוסר רלוונטיות. איך אומר השיר ההוא? “כשהייתי ילד הייתי חלק מהנוף היום אני אורח”, אתה זוכר את השיר הזה?

גייסות הרוח. גוסטב דורה ספר מקבים א

אתה היית צריך להוביל את המחאה בבלפור, בעצם, לעמוד בראשה. מה קרה? לכאורה, אין דמות יותר סימבולית ממך, שנשלחת במשימת חצי התאבדות להציל את עם ישראל מול הכור האטומי הנבנה ליד בגדד, להוביל את המאבק הפטריוטי להציל את מדינת ישראל מראש ממשלה שחשוד בפלילים?

רז: כן. אז באמת אחרי המכתב שכתבנו לנשיא והמודעות שפרסמנו בעיתונים, סיכמנו שאנחנו עושים מין שביתת שבת או אפילו שביתת רעב, שאני מוביל אותה מול בלפור שם, והוויכוח היה אם זה יהיה בתל אביב או אם בבלפור, ואם שביתת שבת או שביתת רעב. כל ההתלבטות הייתה, וזה נמשך יותר מדי זמן, אולי בגלל שאני לא באמת מתאים לזה. וכשהגיע הרגע, כבר נשאבתי לפרויקט אחר שהייתי מעורב בו עוד מקודם, המלחמה בתאונות באתרי הבנייה, ואז החמצתי את הרגע, ואנשים אולי יותר מתאימים ממני לקחו את זה, כמו אמיר השכל ואסף אגמון, והם אלו שעושים את זה. אמרתי להם כמה פעמים, כשבאתי לבקר אותם שם “חבל שאני לא יכול להיות כמוכם”. זאת אומרת, אני החמצתי את הרגע, ואולי לא במקרה החמצתי אותו. אולי אני לא באמת בנוי לזה ולא באמת מתאים לזה. זהו.

אבל נשארת בגייסות הרוח.

רז: כן.

במה זה מתבטא?

רז: בעמידה על המשמר, בזהירות מן הטיח ובמלחמה נגד השקר…

טוב, תודה רבה.

רז: תודה רבה לך יזהר.

אני מקווה שלא עייפתי אותך….

רז: לכבוד הוא לי. אני מקווה שאני לא אהיה אחת מ’הפרות הקדושות’…

אתה ‘פרה קדושה’ בהחלט…

רז:  ‘לא יעזור לך’, אתה אומר…(צוחק)

***

ובאמת לפני סיום, שנים רבות הילכה בעמק חרוד אגדה עקשנית על פגישה מופלאה בין יוסיק רז מגבע, אביו של זאב, לבין האפיפיור פיוס ה-12 – האפיפיור ששמר על יחסים קורקטיים עם גרמניה הנאצית. לקראת סיום המלחמה ביקש האפיפיור להיפגש עם החיילים היהודים שלחמו עם הבריטים נגד היטלר וביניהם היה יוסף רז. האפיפיור היה כבר מאוד חולה ועל פי המסופר ניגש יוסיק החסון לאפיריון שבו שכב שכיב המרע והשתעל, טפח על שכמו ואמר לו בחיבה: “גוססים הא?”

כמה מבני דור הפלמ”ח בעמק יכלו להישבע שהסיפור נכון ומדויק, אבל אין כבר מי שיספר.  

  ***

אם הגעתם/ן עד כאן אולי זה היה גם קצת מעניין, אבל בשביל הקצת הזה צריך לעבוד הרבה מאד. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק שאתם מאזינים לו או קוראים בו, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. לפיכך, כל תרומה שתעבירו, גם קטנה וסמלית, תסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת – פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי.

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

יזהר

לקריאה נוספת:

להאזנה דרך האתר:

[פרות קדושות] פרק 44. מחכים למשיח עכשיו – איך רעיונות הגאולה המשיחית נעשו כ”כ פופולאריים אצלנו

בשעה זאת אין אנו יודעים עדיין כיצד תתעצב דמותה של הקואליציה הבאה בישראל; האם יהיה בה מן התמהיל הלאומי – דתי – חרדי – משיחי, שאיפיין את הממשלות הקודמות או שתוקם ממשלת אחדות ימין – מרכז – שמאל ליברלית, שספק אם תוכל לבלום לאורך זמן את המגמות המשיחיות הסוחפות את החברה הישראלית כולה למחוזות אפוקליפטיים.

מה מקור קסמה של השתוקקות זו ולמה עכשיו? מה זאת משיחיות דתית והאם ישנה משיחיות חילונית? מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ואיך כל זה קשור לתוצאות הבחירות. בפרק זה נברר בעזרתה של פרופסור רחל אליאור למה החתירה ל’משיח עכשיו’ מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להורדת קובץ הקול (רצוי) או להאזנה בזרימה:

 

לקריאת התמליל:

פרק 44. מחכים למשיח עכשיו – איך רעיונות הגאולה המשיחית נעשו כ”כ פופולאריים אצלנו?   

בשעה זאת אין אנו יודעים עדיין כיצד תתעצב דמותה של הקואליציה הבאה בישראל; האם יהיה בה מן התמהיל הלאומי-דתי-חרדי-משיחי שאיפיין את הממשלות הקודמות או שתוקם ממשלת אחדות ימין – מרכז – שמאל ליברלית, שספק אם תוכל לבלום לאורך זמן את המגמות המשיחיות הסוחפות מגזרים בחברה הישראלית למחוזות אפוקליפטיים.

הנה כמה נתונים:

לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. 67% מהיהודים בישראל סבורים שאנו העם הנבחר.

לפי סקר של מכון פיו האמריקאי מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה.

בצה”ל, כ-40% ממסיימי בית הספר לקצינים, בה״ד 1, הם דתיים. מחצית ממפקדי חטיבות החי״ר חובשים כיפה.

מספר היהודים הישראלים העולים להר הבית  גדל במהלך העשור שחלף פי שישה והסתכם בשנת 2018 ביותר מ־35,000. למעלה מ-600 רבנים תומכים כיום בעליית יהודים אל ההר, דבר שנאסר מסיבות הלכתיות במשך דורות.

גם אם נתייחס לנתונים אלה בזהירות הראויה אי אפשר להתעלם מהמגמה המצביעה על תמיכה הולכת וגדלה ברעיונות לאומניים, מיסטיים, משיחיים, בעלי פוטנציאל נפיצות גבוה ועל חדירתם עד ללב הממסד הפוליטי. בל נטעה, תוצאות הבחירות האחרונות לא יכולות לטשטש תקפותן של מגמות אלו.

מה מקור קסמם של רעיונות אלה, ולמה עכשיו? מה זאת משיחיות דתית והאם ישנה משיחיות חילונית? מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? למה רעיונות הקמת המקדש, השמדת עמלק ו’ביבי מלך ישראל’ קוסמים לרבים כ”כ? כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ואיך כל זה קשור לתוצאות הבחירות. בפרק זה נברר גם למה החתירה ל’משיח עכשיו’ מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

***

האורחת שלנו בפרק זה, רחל אליאור, היא פרופסור למחשבת ישראל, מאנשי הרוח והחוקרים הבולטים בתחום, החיים עימנו. היא חקרה ולימדה באוניברסיטה העברית מ-1978 ועד לעשור האחרון על המחשבה המיסטית לגווניה, אך נושאי התעניינותה הרחבים עוסקים במכלול היצירה היהודית לדורותיה, “מהתנ”ך ועד הפלמ”ח”, כדבריה. היא פרסמה עד היום 15 ספרים, שהאחרון ביניהם הוא “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, בהוצאת כרמל תשע”ח.

בשיחתנו, שהתקיימה לפני הבחירות מועד ב’ שהתקיימו בספטמבר 2019, ביקשתי ממנה, קודם לכל, להסביר מה זאת משיחיות?  

אליאור: משיחיות זה מושג שמלווה אותנו מהמקרא ועד למאה ה-21. זה אחד מהמושגים העשירים והפוריים ביותר של המחשבה היהודית ואם להגדיר אותו במשפט אחד, זו המחשבה שאומרת, שהכל יכול להיות אחרת.

כלומר, שההיסטוריה המקרית שאנחנו שבויים בה: יש לנו עבר, אנחנו חיים בהווה, ואנחנו מצפים לעתיד במסגרת חיי אדם. המשיח, כמו אלוהים והשכינה, פטור מהחלוקות האלה. הוא נולד לא רק ברגע היסטורי אחד, הוא מתקיים לא רק ברגע הסטורי אחד, הוא כאילו, בדומה לאלוהים – מעין ‘היה’, ‘הווה’ ו’יהיה’. הוא לובש צורות שונות לפי הנסיבות ההיסטוריות שבהן העם היהודי חי. היות ואנחנו היינו בגלות במשך חלק עצום מהיסטוריה היהודית, כנגד סבל הגלות פיתחנו תורה שלמה של גאולה והמשיח הוא הסוכן הפעיל בכל מה שקשור לגאולה.

כתוב בספר דברים בפרק ל, שאלוהים כאילו חוזה את העתיד והוא אומר – ‘אני אפזר אותכם ואני אעניש כי אתם תחטאו’. אבל, ‘אני אקבץ אתכם, אני אאסוף אתכם ואני אכנס אתכם מכל נפוצותיכם’ – זה המקור של ‘קיבוץ גלויות’. ובמקום שאלוהים מדבר בגוף ראשון ‘אני אקבצכם, אאספכם’ וכן הלאה, המסורת אמרה שהמשיח יבשר את קיבוץ הגלויות, והמשיח יבשר את תחיית המתים, והמשיח יגאל אותנו ויביא אותנו מהגלות שאנחנו נמצאים בה אל הארץ שלנו, במרחב שקוראים לו ‘גאולה’.

האפיון המעניין של המשיח הוא הדבר שהיה חסר לנו יותר מכל. הוא זה ש’צדק יהיה אזור מתניו ומשפט אזור חלציו’. משום שליהודים לא הייתה אף ערכאה שהיו יכולים לשטוח בפניה את הטענות שלהם. כלומר, כשהיהודים חיו בעולם הנוצרי, והאשימו אותם בעלילות דם או האשימו אותם ברצח-אל או האשימו ברצח ילדים, הם לא היו יכולים לבוא לאף בית משפט או לאף ערכאה משפטית ולהגיד ‘זה הבל הבלים’.

לכן הפכו את המשיח לבית הדין השמיימי. לזיכרון של העוול, לזיכרון של הנקמה לזיכרון של התיקון. כלומר, תלו על המשיח את הציפיות שלהם, את ההתנסות שלהם ואת התקוות שלהם.

אם אני משתמש בביטוי החילוני או הסמי-דתי, ‘גאולה’: אפשר להגיד שהשאיפה לגאולה היא שם נרדף ל’משיחיות’?

כן!

אז רציתי לשאול אם את יכולה לעשות אבחנה בין התשוקה לגאולה של אדם פרטי או קולקטיב לאומי לבין השאיפה הדתית לגאולה מהסוג המשיחי?

אליאור:  הרעיון של ‘גאולה לאומית’ הוא חדש לגמרי. אנחנו מדברים על המאה ה-19, על ‘אביב העמים’ ב-1848, כאשר הדת איבדה את מקומה כמרכיב זהות מכונן והתחלפה בלאומיות.

המאפיין של זה הוא שזו גאולה מעשה ידי אדם. קבוצת אנשים מחליטה לנסח מחדש את החוקים או למרוד ולחולל מהפכה או לקחת אחריות ולשנות את המציאות. הציונות היא דוגמה טובה מאוד לתנועת גאולה חילונית – היא בחרה בפסוק “בית יעקב לכו ונלכה”. הפסוק המלא הוא “בית יעקב לכו ונלכה באור ה'”, אבל הציונות אמרה אנחנו נקרא לעצמנו “בית יעקב לכו ונלכה”. אנחנו מורידים את שתי המילים האחרונות כי זה אנחנו שהולכים. אנחנו העם היהודי, אנחנו שמאמינים בארץ-ישראל, אנחנו שמאמינים בעבודה עברית, באדמה עברית, בשפה העברית ואנחנו אלה שנחולל את זה. אנחנו לא מחכים לרחמי שמים, אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו חיכינו אלפיים שנה.

בעיני היהודים, לאורך אלפיים שנות גלות, היה מובן מאליו בעולם המסורתי שכל יום אתה אומר בתפילות ובברכות שאתה מבקש מאלוהים שיחזיר אותך לציון, אתה מבקש לחזור לירושלים, אתה מבקש לחזור לעבר המקראי. הרעיון של הגאולה היה חלק מסדר היום היומיומי בתפילות ובברכות. בין בקידוש שעושים, בין בברכות המזון בין בתפילות…

כמו, בתפילת 18…

אליאור:  בוודאי, זה היה חלק מהיום-יום שלנו. לא ידענו מתי זה יקרה אבל הרמב”ם אמר שחייבים להגיד כל יום ‘אני מאמין בביאת המשיח’. הרעיון המשיחי נמצא מהמקרא דרך המשנה והמדרשים דרך מדרשי גאולה, דרך הקבלה והוא התפתח והשתנה בכל מיני מקומות.

אם נגיד את זה במשפט אחד: עד לשלהי המאה ה-19 הגאולה הייתה המתנה פסיבית של האדם לגאולה בידי אלוהים, למשיח או לשכינה. היו מפעם לפעם אנשים שעלו באלף השני ואמרו “התחיל העידן המשיחי”. בדרך-כלל זה לא הצליח, אבל הרעיון המשיחי היה חי וקיים. השבתאות זו דוגמה טובה, עליית רבי יהודה החסיד זה דוגמה אחרת, יעקב פרנק וברוך מסלוניקי. היו במקומות שונים מסורות משיחיות כאלה ואחרות אקטיביות יותר; אבל הרוב הגדול של היהודים אמר את זה בתפילה ובברכות ובתודעה שלו כשהוא ממתין באופן פסיבי לביאת המשיח – שיתחולל דבר באופן בלתי תלוי במעשה ידי אדם.

הציונות החליטה: אנחנו לא מחכים יותר. לא ממתינים לאף אחד. אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו ועולים. הם עשו הכשרה, ותנועות נוער, ובתי ספר תרבות, וחדרים מתוקנים, ויצרו את הציבור שרצה לבוא ולעלות.

בכ”ז אני רוצה להקשות, אנו רואים מסביבנו אצל אנשים פרטיים וגם אצל קולקטיבים תשוקה גדולה לאקט של גאולה עכשיו. שלום עכשיו! מנהיג, מושיע תורן, שיביא אותנו לחוף מבטחים או יביא לאקט אחד שיסיים את הצרות שלנו. אז מה ההבדל העקרוני בין המשיחיות הדתית לתשוקה הלא דתית לגאולה?

אליאור: המשיחיות הדתית תולה את כל מהלך הגאולה בפעולה משמיים. אפשר לקרוא לזה “משיח”.

זה ההבדל העיקרי?

אליאור:  זהו ההבדל המהותי. כלומר, זה לא אתה מביא את הגאולה – אם כי גם לכך יש יוצאי דופן –  זה לא האדם מביא את הגאולה, הגאולה באה משמיים. הגאולה היא אל-היסטורית, מטא-היסטורית, מיסטית. כשאתה מדבר על אנשים שמדברים על המושיע התורן זה לא אנשים דתיים. זה אנשים פוליטיים שאומרים ‘אנחנו תולים תקוות באיש הזה…’ לא נכון לקרוא לזה “משיח” ולא נכון לקרוא לזה “גאולה”…

שבתאי צבי לא היה משיח בעיניי המאמינים שלו?

אליאור: הוא היה בהחלט משיח בעיני המאמינים שלו, ואלפים הלכו אחריו, אבל הוא היה בתוך עולם דתי…

והמיליונים שהלכו אחרי היטלר או מוסלני?

אליאור: לא, הם לא ראו אותם כמשיח. הם ראו אותם כמי שמבטיחים סדר, ומי שיפתרו בעיות ומצוקות. אבל הם ראו אותם כאדם. אדם בעל כוח אנושי, לא אדם בעל כוח אלוהי.

אבל מבחינת תוצאות הדברים אנחנו רואים שחלק מהקטסטרופות ההיסטוריות התרחשו בגלל התשוקה הזאת לסוג של גאולה. אם מידי מנהיג אנושי ואם זה ממניעים דתיים?

אליאור:  בוא נחזור רגע להתחלה, אני אמרתי שההגדרה של הרעיון המשיחי זו האמונה שהכל יכול להיות אחרת, כלומר שהנסיבות השרירותיות שאנחנו חיים בתוכן הן לא סוף פסוק. עכשיו, בזה היהודים האמינו באמונה שלמה וחיכו לגאולה משמיים. אנשים אחרים שנקבת בשמם, תופעות היסטוריות אחרות היו שותפים להרגשה שהכל יכול להיות אחרת אבל הם סימנו אדם מסוים שיכול לחולל את השינוי. בלי אופי דתי.

 תראה, הנאציזם הייתה תנועה לא דתית לחלוטין, הפאשיזם היתה תנועה לא דתית. הם האמינו שאדם יכול לחולל שינוי, ואדם אכן יכול לחולל שינוי. אבל זאת לא גאולה.

זה לא סתם שינוי, זה שינוי דרמטי. שינוי של סדרי בראשית…

אליאור:  נכון. אבל זאת לא גאולה. בעניין של גאולה יש כל מיני סוגים של גאולה אבל צריך לחשוב על השינוי ולראות את החלק החיובי ברעיון המשיחי. הטענה שהכל יכול להיות אחרת מלכתחילה זה רעיון טוב מאוד. אם בני האדם סובלים מעוני ובא מנהיג ואומר ‘אני יכול לחולל שינוי חברתי, כלכלי, מדיני, שישנה לחלוטין את המאזן במדינה’, אני לא חושבת שהוא גואל או מושיע, אבל אני חושבת שהוא פוליטיקאי חכם. משיח זה מכיוון אחר לגמרי. זה לשנות סדרי עולם, לא מובן הכלכלי, לא במובן הפוליטי, זה לשנות סדרי עולם ביחס לעבר וביחס לעתיד. פוליטיקאי הוא תמיד מי שעובד בתוך ההווה, בתוך הנגזרת של ההווה או העתיד קרוב. משיח זה מי שאיננו כבול בחלוקה של עבר-הווה-עתיד. פוליטיקאים עובדים במסגרת חייהם, זמנם ומקומם; המשיח עובד במסגרת על-היסטורית, כי הוא כל הזמן – מהעבר ועד העתיד – הוא כל הזמן קיים.

מאוד מעניין במסורת היהודית תאריך הלידה של המשיח. הטענה היא שהמשיח נולד בתשעה באב ברגע של החורבן הטוטאלי. עכשיו נעצור רגע, מה זה תשעה באב? זה שני ימי החורבן הגדולים, גם של בית ראשון וגם של בית שני. הקטסטרופה היתה מוחלטת, הטרגדיה הייתה מוחלטת, הרעיון היה שברגע שהמקדש נחרב המשיח נולד. לא רק המשיח נולד, גם השכינה נולדה, כי השכינה נולדה בקול של בת ציון הגולה במגילת איכה. היא התבנית הראשיתית של השכינה.

הקול הנשי?

אליאור:  כן. הרגע השני שהמשיח נולד בו זה חורבן בית שני. עכשיו, איפה הוא היה בין בית ראשון לבית שני אין לנו תשובה על זה, אבל הוא קיים. הוא חזר ונולד בתודעה הדתית בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה והתעצם בתקוות המשיחיות במרד בר כוכבא, שזה היה מרד משיחי נגד הרומאים מתוך הנחה שבכוחות אלוהיים הם יצליחו להתגבר. זו מחשבה כמובן לא ריאלית, לא היה שום סיכוי לשום צבא יהודי נגד הצבא רומי וחורבן ביתר היה טראגי ומחריד. אבל הדבר שחשוב לנו זה שבאותו רגע של החורבן המוחלט שלחו עוגן של תקווה לעתיד, בלי לתת לוח זמנים. אין שום תנאי למשיח מלבד שאומרים עליו שהוא מבית דוד. כי במקרא כתוב “יקום חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו ישגה”… הוא קשור לבית דוד. כלומר, בית דוד לא נגמר ברגע מסוים היסטורי, אלא הוא ממשיך בדמות המלך המשיח שיבוא מבית דוד. זו אגב הסיבה שהנוצרים אומרים שישו הנוצרי הוא משורש בית דוד, על פי הסיפור שלהם.

פרופסור רחל אליאור. צילום: יזהר באר

***

הוספתי ושאלתי את פרופסור אליאור, איך היהדות מסתדרת עם רעיון המשיח הנוצרי שיצא מתוכה?

אליאור: היהודים קבעו באופן חד משמעי שלב הסכסוך היהודי-נוצרי נעוץ בשאלה הקצרה הזו: האם הוא כבר בא או האם הוא עדיין לא בא ויבוא. זה ממש לב הסכסוך הנוצרי-יהודי. הנוצרים אומרים ‘המשיח כבר בא, קראו לו יהושע בן מרים ויוסף, והוא יחזור ויבוא. מתי הוא יחזור ויבוא? כשאתם כל היהודים הטועים והמטעים תקבלו את האמת הנוצרית.’

היהודים אומרים ‘לא היו דברים מעולם – עוד לא הגיע המשיח בשר ודם. עוד לא הגיע המשיח שראו עינינו. המשיח זמנו מושהה, זמנו על-זמני, זמנו גנוז.’ אלה אומרים ‘הוא כבר בא והוא יחזור’ ואלה אומרים ‘הוא עדיין לא בא. אנו מחכים לו בכל יום שיבוא. אנחנו מאמינים ללא צל של ספק בבואו אבל אנחנו לא יודעים מתי, איך, וכיצד.’

זה סכסוך עמוק מאוד, והוא קשור לשאלה מה אתה עושה עם העבר המקראי.

הנצרות הציעה עולם ערכים חדש, שהרבה אנשים הלכו אחריו, ללא ספק. היהודים שמרו על עולם הערכים הישן והוסיפו עליו חידוש יוצר. ולחידוש היוצר הזה קראו ‘הלכה, ו’אגדה’. ההלכה היא ללכת עם עולם העבר וליצור מתוכו פרשנויות חדשות, האגדה היא ליצור עולמות חדשים לגמרי שלא מחויבים לטקסט. ההלכה מחויבת לטקסט המקראי, האגדה פטורה מכל כבלי הזמן והמקום ובתוכה התפתח הרעיון המשיחי, ובתוכה התפתח הרעיון של השכינה.

מה המנעד הקיים בין התפיסות היהודיות לגבי המשיח, החל מהליטאים, המשך בחסידויות ובחב”ד, ועד לדתיים הלאומנים של היום?

אליאור: אלף גוונים של משיח, אם אתה רוצה. המנעד רחב מאוד…

אין לנו בעצם תפיסה אחת לגבי המשיח שדרכה נוכל להגיד ‘כך סבורה היהדות’…

אליאור:  אין משפט כזה ‘כך סבורה היהדות’. מהסיבה הפשוטה, היהדות קיימת במשך ארבעה אלפים שנים. אנחנו באמת עתיקים. אנחנו לא יכולים להגיד שיש משהו שקוראים לו ‘היהדות אומרת’.

מעבר לחובת חינוך הבנים בשפה העברית, מעבר לחובת שמירת השבת, מעבר לחוקי הטהרה המשפחתית, מעבר לחובה להקים בית כנסת של קריאה, לימוד, מעבר לזה כמעט כל דבר היה שנוי במחלוקת והיה פתוח לפירושים שונים ומשונים מכל כיוון אפשרי. אבל כל היהודים האמינו שיש עתיד משותף שקוראים לו “ברית ייעוד” והוא תלוי במשיח. ויש עבר משותף שקוראים לו “ברית גורל” והוא תלוי בתורה, בברית, באל הבורא באל ההיסטורי, באל המחוקק. כלומר, הסך-הכל של העבר שלנו זה העבר הכתוב, הזיכרון המקראי ופירושיו והסך-הכל של העתיד שלנו זה הגאולה שתלויה בחזרה לארץ, בקיבוץ גלויות, בהחייאת העבר המקראי… עוד לא ידעו איך לעשות את זה, אבל זו הייתה התמונה הכוללת. ובהווה התווכחו על כל דבר ודבר. כלומר, לא חשוב באיזה הווה אתה עוצר, אם זה בהווה של סעדיה גאון שרב עם הקראים או בהווה של הרמב”ם שנרדף על ידי בני זמנו…

אם ניקח את חב”ד כדוגמה, את האגף המשיחי של חב”ד, כשמייחסים לרבי נוכחות משיחית, אז זה כבר חוץ-יהדות?

אליאור: חלילה! מה פתאום. כל דבר שהיהודים כותבים וחושבים ועושים זו יהדות. עד שהם לוקחים נשק ליד. כאן עובר הקו. כל דבר שיהודים חושבים, כותבים, נניח רגע את אלה שלוקחים נשק, נתרכז באלה שלא הייתה להם הזדמנות לקחת נשק אף פעם עד שחזרו לארץ. במשך אלפי שנות גלות נאסר על היהודים הן בעולם הנוצרי והן בעולם האסלאם להחזיק נשק, אבל לא נאסר עליהם לחשוב ולא נאסר עליהם לקרוא ולא נאסר עליהם לכתוב והם ניצלו את החירות של הקריאה, הכתיבה, הדמיון, היצירה והפרשנות באופן מקסימאלי. עכשיו מה אומרים חב”ד? חב”ד מזכירים את הרעיון העתיק שקראו לו ‘חבלי משיח’. חבלי משיח זה על המשקל של חבלי לידה. כמו שבסוף חבלי לידה תמיד נולד תינוק, בדרך כלל חי. המילה ‘חבלים’ היא יסורים, כאבים. אבל קוראים לזה ‘חבלי לידה’ מאז הקללה ‘בעצב תלדי בנים’. אבל בסוף העצב, בסוף היסורים, באופן בלתי נמנע, נולד תינוק. בסוף חבלי משיח נולד משיח. אמרו חב”ד; מלחמת העולם השניה, הדרך היחידה להתמודד עם הטרגדיה הנוראה של רצח של שישה מיליון, אובדן של שישה מיליון מהעם היהודי. הדרך היחידה להתגבר על זה, זה להסביר את הטרגדיה הזו כחבלי משיח.

הרב קוק, הרבה לפניהם, בסוף מלחמת העולם הראשונה אמר ‘הדרך היחידה להבין את האובדן העצום’ – אנשים שכחו אבל במלחמת העולם הראשונה נהרגו מאות אלפי יהודים ויתכן שזה מגיע עד למיליון. זו הייתה טרגדיה עצומה, מחרידה, והיא נשכחה בגלל החורבן של השואה. אבל הרב קוק אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמר שאין ספק שאלה הם חבלי משיח וזו התחלת הגאולה. חב”ד לקחו בדיוק את אותו הדבר ואמרו ‘אין ספק שהדרך היחידה להסביר את הטרגדיה הבלתי ניתנת לתיאור ולשיעור זה שאלה הכאבים והיסורים והזוועות שקודמים לגאולה. היות ואת הכאבים ראינו, את היסורים ראינו, את המשבר והחורבן ראינו, ברור שעכשיו מתחילה הגאולה.’

אתה מבין? זה כאילו לשחק בין שתי כפות המאזניים, כשכל ההיסטוריה היהודית ביניהם. גלות מצד אחד- גאולה מצד שני, חורבן מצד אחד- ישועה מצד שני, אובדן מצד אחד- תקומה מצד שני. כל ההיסטוריה היהודית עובדת כך והמיסטיקאים המשיחיים כל הזמן עובדים על הציר הזה. כל פעם אחרי חורבן גדול, למשל, אחרי מסעי הצלב, למשל, אחרי חורבן בית שני, יש עלייה עצומה במתח המשיחי וביצירה המשיחית.

תראה, שבתאי צבי הפך למשיח ברגע שהוא קיבל את הספרים, שקראו להם ‘טיט היוון”, ‘יוון מצולה’, ‘צוק העתים’, שכתבו אנשים שהיו עדים משתתפים בפרעות חמלנציקי. ואז הוא אמר; לא יתכן חורבן נורא כזה של 740 קהילות ומאות אלפי הרוגים ונרצחים. ברור שאלה הם חבלי משיח.

אנחנו עם קטן, אנחנו תמיד חרדנו שלא ישאר מי שיינצל בזמן המשיח, כי אנחנו מתנו כל כך הרבה לאורך הגלות. היה הגיון משיחי שאומר; הדרך היחידה למסגר את הסבל הנורא זה, ליישר את כף המאזניים הבלתי נמנעת הזאת, שאם היה סבל גדול חייבת להיות תשועה גדולה. או אם היה חורבן נורא חייבת לבוא גאולה. קראו לזה ‘אתחלתא דגאולה’, כלומר ההתחלה של הגאולה. זה מה שרצה שבתאי צבי, זה מה שרצה הרב קוק, זה מה שחידש הרב קוק הבן אחרי הניצחון של 67′, שהייתה לפניו חרדה מאוד גדולה של חורבן ואובדן, וזה מה שעשה גוש אמונים אחרי 1973, אחרי החורבן – האסון הגדול של מלחמת יום הכיפורים.

את מדברת בעצם על סוג של קורלציה בין קטסטרופות לבין צמיחת המתח המשיחי והתנועה המשיחית. אז איך אפשר בכל זאת להסביר את זה שבעידן שלנו, שהוא יוצא דופן בכך שיש קוממיות יהודית וכוח אדיר וסוג של יציבות, בהשוואה לתקופות עבר, ובכל זאת המתח המשיחי היום הוא כמו אחרי קטסטרופה גדולה?

אליאור: אתה צודק. זה המחיר שלא הבאנו בחשבון, והיום אנחנו חיים במשיחיות שהיא לא משיחיות של קטסטרופה כמו שבדרך כלל היו כל המשיחיויות שלנו, אלא במשיחיות של דיאלקטיקה.

הגרעינים המשיחיים-מיסטיים לא נבטו על רקע של גלות ומצוקה, אלא על רקע של הזדמנות, של אתחלתא דגאולה. גוש אמונים התחיל להיות פעיל מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. מבחינתם זה היה קו השבר, והם אמרו שזה הרגע לתפוס את האתחלתא דגאולה בזמן הנורא הזה שהיו אלפיים ומאתיים הרוגים והיו המון פצועים, והיתה תחושה של ‘בקושי ניצלנו בעור שינינו’. הם התנפלו על הגבעות והתחילו להגיד ‘אנחנו נבנה את קדומים, סבסטיה, ואת חברון, קרניים…’ התחושה שלהם ניזונה ממה שאמר להם הבן של הרב קוק, הרב צבי יהודה שאמר ‘אתחלתא דגאולה’. הנס של 67′ היה אתחלתא דגאולה מבחינתו, אבל הוא עוד לא תרגם את זה ל’קומו ועשו’. אחרי 73′ זה היה ‘קומו ועשו הרגע’.

הם החיו מחדש את כל הסיפור המשיחי שמצוי אצלנו באלף וריאציות. עכשיו, הם הלכו לכיוון רע מאוד, ואני אומר מדוע: הם הלכו להלכות מלכים של הרמב”ם, הם הלכו למסכת סנהדרין עמוד כ’, איפה שכתוב, שאומר רבי יהודה:’ איך נדע שבא המשיח?’ הוא אומר כשהוא יבנה את בית הבחירה, כשהוא יכחיד את עמלק וכשיהיה מלך, אז נדע שהגיע העידן המשיחי.

יסלחו לי חברינו בגוש אמונים, הם קוראים קריאה פונדמנטליסטית, פשטנית, חסרת התחשבות במציאות. ברור שהתלמוד אומר את זה, שהסימנים של העידן המשיחי זה כינון מחודש של המלוכה, כינון מחודש של המקדש, עבודת הקודש, הכהונה והכחדת עמלק. זה כתוב, אני לא מכחישה. הרמב”ם מפרט את זה בהלכות מלכים – הכחדת עמלק, בית הבחירה, מלך… מה המשמעות של זה? הם רציניים! סמוטריץ’ אומר במפורש שזה מחייב אותו. חנן פורת אמר שזה מחייב אותו. יש לנו עשרות רבני גבעות וישיבות שזה מחייב אותם.

מה הבעיה עם זה? מה שקשור בתחום הדימיון והמיסטיקה והמשחיות הוא בלתי ישים לחלוטין במדינה דמוקרטית בעלת ריבונות, שהיא חלק ממשפחת העמים, שקמה בחסות משפחת העמים. לא בכוחנו ובעוצם ידינו, אלא אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות חלק מקהילת האומות שמקבלת את הכרזת זכויות האדם. זה בניגוד להכחדת עמלק. אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות דמוקרטיה. דמוקרטיה ליברלית. זה בניגוד למלוכה היסטורית של בית דוד. אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות מדינה מודרנית, חילונית, ריבונית. זה כתוב במגילת העצמאות במפורש. אנחנו לא מדינה שמתכוונת לחדש את הכהונה, הכהונה הגדולה, כל דיני הנסכים והקורבנות, ולהקים מחדש את המקדש. אז מה הם עושים?

הם רוצים לגלגל חזרה את הגלגל מההווה לעבר כדי להביא את העתיד. אסור לעשות את זה. אסור לעשות את זה. סכנת נפשות וחורבן החלום הציוני.

ובכל זאת, מה ההבדל הקטגורי בין אמונה כזו, שאת מתארת, לבין אמונה במודל הליברלי שלך? זו אמונה וזו אמונה יגיד התוהה.

אליאור: לא. לא זו אמונה וזו אמונה. האמונה המשיחית של גוש אמונים ותומכיו, והיום זה מתרחב לישיבות החרד”ליות מצד אחד וללהב”ה מצד שני, לבנצי גופשטיין ל’הצל’, לתג מחיר, לרב גינזבורג… יש לנו בלי סוף. זה כמו דלתא עם המון המון נהרות ונחלים. אנשים רוצים למחוק את ההווה החילוני הציוני – אני אשמח להקריא לך ציטוטים מדוייקים אם תרצה של של חנן פורת עליו השלום שאמר שהגיע הזמן, שהמפעל הציוני הוא רק השלב הראשון וצריכים לחתור למלכות ומקדש וכן הלאה. בני קצובר, אמר שהגיע הזמן שהדמוקרטיה בכלל תתקפל ותסיים את תפקידה והיא צריכה לפנות את הדרך למלכות בית דוד, לבניין המקדש, להכחדת עמלק.

זה בלתי אפשרי. כלומר, מה הם רוצים? הם רוצים משיחיות רסטורטיבית to restore)), לחדש את העבר המקראי. זה בלתי אפשרי. אי אפשר לחדש את העבר מקראי. העבר המקראי זמנו האלף הראשון לפני הספירה והאלף השני לפני הספירה. אין שום אפשרות לחדש את העבר המקראי, למה? כי הוא מבוסס על חוק הטרונומי, כלומר לא חוק שאדם נותן אלא חוק שאלוהים נותן. הוא מבוסס על חוקי העבדים, העדר ריבונות לנשים ואפליה של עמים. זה בלתי ישים במציאות של המאה ה-21. לא שחיטת קורבנות ולא כהונה גדולה ולא מקדש. אלה דברים שלא עומדים, לא במבחן החוק והמשפט של מדינה ליברלית, לא במבחן היסודות האלמנטריים ביותר של כבוד האדם, הגנת הסביבה, שמירת זכויות החיות… מה שאתה רוצה. זה בלתי ישים לחלוטין.

כדי לחדד את זה נאמר כך, אם הייתי אומרת בארצות הברית: יש לי עשרה טעמים כלכליים כדי לחדש את העבדות; אני לא אצטרך לייבא אנשים, לא אצטרך לייבא עובדים זרים, אני לא אציף את הארץ במהגרים, אני רוצה לחדש את העבדות. העבדים נמצאים כאן. כל מי שעורו שחור יהפוך להיות לעבד. למה זה נשמע לך פחות סביר מאשר להגיד אני רוצה לחדש את שחיטת החיות עבור עבודת הקורבנות שנעשית בידי כוהנים משבט לוי, בהשגחת הכהן הגדול שנבחר בשושלת כהונה?

אי אפשר להחזיר את העבר, זה לא ישים זה בלתי אפשרי. למה לא מתקבל על דעתך לחדש את העבדות וכן מתקבל על דעתך לחדש את חוקי העבדות בתורה? הייתה פוליגמיה בתורה, למה? מה ההבדל בניהם? אלה היו ואלה היו. ההיסטוריה יוצרת כל פעם מחדש ערכים משתנים. היום כבוד האדם, הליברליות, השיוויון, החרות, זכותו של כל אדם לחיים, האיסור המוחלט על כל אדם לשעבד אדם אחר, בין מטעמי עבדות או מטעמי בעלות או קניין, זה מובן מאליו. אחרי מלחמת העולם השנייה כשקהילת העמים החליטה על הכרזת זכויות האדם, אין מקום לעבדות, אין מקום לפוליגמיה, אין מקום לקניין עבדים ומשרתים, אין מקום לחקיקה דתית שמחלקת בין עם נבחר לעמים פסולים. זה מנוגד לכל האתוס שאנחנו חיים בו במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. אי אפשר לחדש את העולם המקראי.

***

חיילי צה”ל על הר-הבית, יוני 1967. צילום: ג’יל קארון
מפעם לפעם מתברר הקשר בין פעילות שוחרי המקדש לבין התקריות האלימות בהר-הבית

 

תודעת המקדש חדרה לליבת המרכז הפוליטי בישראל ולמפלגת השלטון

 

מודעת קיר, מחכים למשיח

 

 

משה פייגלין בהר-הבית

שאלתי את פרופסור אליאור, אולי שורש הבעיה נעוץ בזרמים המיסטיים ביהדות שמושכים לכיוון הלא רציונלי ונגד כיוון ההיסטוריה?

אליאור: אני מאוד אוהבת את המיסטיקה היהודית. אני רואה אותה כספרות של מובסים ומנוצחים, של נרדפים ומצונזרים, של אנשים שנלחמו על האמת שלהם כנגד כל הסיכויים. אני אוהבת את היצירה היהודית ואני הקדשתי לה ממש חמישים שנות חיים. מאז ששהשתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד ועד היום – אני בת 70 אהיה בדצמבר.

אני חושבת שזו יצירה גאונית שמתריסה כנגד השרירות של המציאות, כנגד הרוע, כנגד החורבן, כנגד מה שהם קוראים ‘הסיטרא אחרא’ לעומת ‘הסיטרא דקדושה’. זו יצירה של הגלות כאשר אין לך ריבונות, כאשר אין לך עצמאות, כאשר אין לך כוח.

אתה לא יכול לחבר מאבק קוסמי עם פצצת אטום. אתה יכול לפנטז בדמיון, עד לאיפה שאתה רוצה, כשאתה יושב באדריאנופול או בקונסטנטינופול או בפולין או ברוסיה או בתימן ואתה אומר ‘אני מאמין בביאת המשיח ואני אתאר לכם בדיוק איך זה יהיה.’ ויש לנו מאות דפים שמתארים במדרשי הגאולה ובזוהר ובקבלת צפת מה היא הגאולה ואיך יהיה העידן המשיחי. היהודים ניצלו עד המקסימום האפשרי את חירות היצירה והדמיון כי זו הייתה החירות היחידה שהייתה להם. לנו אין את החירות הזאת מסיבה אחת פשוטה: אנחנו חיים בהווה ריבוני, דמוקרטי וליברלי, של חוק מעשה ידי אדם.

אנחנו בהחלט יכולים להגיד שיש הרבה מאוד דברים בחוק המקראי שאנחנו אוהבים מאוד. אני אוהבת את ‘כבד את אביך ואת אמך’ ואת ‘לא תרצח’ או את ‘שמור את יום השבת לקדשו’… ואתה יכול להגיד ‘אני אוהב את ‘צדק צדק תרדוף’ או ‘והדרת פני זקן’… יש המון רעיונות נפלאים בעולם המקראי. אבל אנחנו לא מקבלים את המכלול הזה כקובע את כל אורחות חיינו, אלא אנחנו רוצים את חופש הבחירה. ההגדרה של האדם המודרני הוא זה שבוחר מתוך כל המכלולים שעומדים לרשותו: יהודים ושאינם יהודים, ספרותיים, שיריים, אומנותיים, דמיוניים, מדעיים…

חופש הבחירה הוא המהות של האדם המודרני. ברגע שאתה מקבל עליך את החוק המקראי כחוק מדינה אין לך בחירה. זה לא חוק ישים במאה העשרים. זה בלתי אפשרי.

אנחנו חיים בהווה. בהווה הגיאופוליטי שלנו, אנחנו מיעוט יהודי בלב עולם איסלאמי. אנחנו מיעוט קטן שתלוי בחסדי הקהילה הבינלאומית במקרה חלילה של צורך צבאי, כי לכל אחד מאיתנו יש כמויות נשק מוגבלות, הרבה ככל שיש לנו, אבל אנחנו היטב זוכרים את הרכבת האווירית אחרי כמה ימים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר נגמרה התחמושת. ואתה יודע, אתה יכול להיות בעל הנשק הטוב בעולם, אם אין לך תחמושת…

ולא לעולם חוסן…

אליאור: ולא לעולם חוסן. כלומר, אנחנו תלויים בבריתות עם מדינות שתומכות בנו. אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו המשיח יציל אותנו…

אם נגענו בבית מקדש, כל יהודי שאומר כל יום או שלוש פעמים ביום ‘שיבנה בית המקדש במהרה בימינו’, למה הוא מתכוון?

אליאור: הוא מקווה להתערבות משמיים, לא למעשה ידי אדם.

איפה זה כתוב, שזה לא יעשה בידי אדם?

אליאור: לא כתוב בשום מקום ‘אתה תבנה את המקדש’. כתוב ‘כשיבנה בית הבחירה’. כשעמלק יוכחד, כשיבנה בית הבחירה, כשתחודש מלכות בית דוד… זה כתוב בלשון עתיד. לא בלשון ציווי-הווה אלא בלשון עתיד. הרעיון היה להבטיח אופק של תקווה, על ידי הזכרת העבר אבל הבטחה של עתיד. עתיד מעשה ידי שמיים, מעשה ידי משיח בן דוד. לא מעשה ידי אדם.

כל עוד אנחנו חיים בעולם שמוגבל במעשה ידי אדם אנחנו לא יכולים להסיר את המסגדים ולבנות במקומם מקדש, אנחנו לא יכולים להחליף את הדמוקרטיה במלכות, אנחנו לא יכולים להכחיד את עמלק ולהגדיר מיהו עמלק בזמנינו ובמקומנו, שמפריע לנו להיות עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הפער בין תפיסת העולם המקראית-חזל”ית הזאת לבין המציאות בת-ימינו הוא בלתי ניתן לגישור.

כל החוגים המשיחיים, הפונדמנטליסטים, אלה שלא מסתפקים באמירה שהם מצפים לביאת המשיח, אלא רוצים להביא את המשיח בזמנם ובמקומם במו ידיהם, מחריבים את החלום הציוני, מחריבים את מדינת ישראל, מסכנים אותה סכנה שאין דומה לה, בעיניי גדולה לאין ערוך מכל הסכנות הריאליות שאנחנו מודעים להן, בין אם זה הטרור, בין אם זה חיזבאללה, בין אם זה העולם ערבי, שרוצה בחורבן ישראל על פי נוסח אחד.

הכי מסוכן זה אלה שחושבים שהם יכולים להחליף את מדינת ישראל שלנו בעולם המקראי-משיחי בנוסח הרב גינזבורג, גוש אמונים או רבני יצהר, ‘תורת המלך’ או ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. שם אין חיים. שם יש רק מוות ואסון. אסור לנו להתפתות לזה, לא באופן תיאורטי ולא באופן מעשי ולא באופן פוליטי, ורע מאוד שחוגים מקדשיים נכנסים לממשלה. רע ביותר.

***

אנחנו רואים כעובדת מציאות, שרעיון בניית המקדש ביד אדם נמצא בימים אלה  בפריחה שלא נראתה כדוגמתה בתולדות ישראל העצמאית, והוא נכנס ללב המרכז הפוליטי. התמיכה בו היא לא רק מצד המחנה האידיאולוגי של חנן פורת ויוצאי מרכז הרב, אלא אנו רואים תמיכה עממית רחבה, פוליטית וציבורית ברעיונות שינוי הסטטוס-קוו בהר הבית, במנעד מבניית בית כנסת על הר-הבית ועד החרבת אל-אקצא. ביקשתי מפרופסור אליאור הסבר לתופעה הזאת דווקא עכשיו?

‘דיאלקטיקה היסטורית’ קוראים לזה. החידוש הגדול של המאה העשרים – הציונות הייתה תנועה חילונית לחלוטין בתודעה שלה, שמכבדת את המסורת, אבל בוחרת מתוכה את אותם אלמנטים שהיא רוצה. לא מחוייבת למסורת, לא מחוייבת לדת, לא מחויבת לקדוש ברוך הוא, אלא מחוייבת לאחריות אנושית על גורל העם היהודי. זה היה האתוס הציוני. זה היה האתוס המשותף לברל ולברנר, לבן-גוריון ולויצמן ולכל עמודי התווך של החלום הציוני.

הפריחה הגדולה של החילוניות היהודית הייתה בערך מ-1882, כשהתחילה העליה לארץ, ועד 1967. מ-1967 אנשים התחילו לחזור לשיח הדתי-משיחי. בהתחלה בשקט, בחוגים סגורים, סביב חוגי מרכז הרב, ולאט לאט זה צבר תנופה. בגלל 73′, בגלל מלחמת יום הכיפורים והחרדה הגדולה והמשבר. ואז חוגים רחבים יותר ויותר התפלגו סביב השאלה מה עלינו לעשות בשטחים הכבושים שכבשנו אותם ב-1967 ושמרנו אותם למען משא ומתן לשלום.

אבל בשלטון שעלה, בשלטון הימין, מאמינים שאנחנו צריכים לשמור את השטחים אצלנו כדי לחדש את חזון ארץ ישראל השלמה, כדי לקרב את ביאת המשיח, כדי לחזור לעולם הדתי. עכשיו יש פה תערובת של פוליטיקה ימנית, פוליטיקה דתית ופוליטיקה משיחית. זה לא חופף – לכל אחד יש את הסדר שלו…

איך היית מדברת לקהל הזה, איך היית מנסה לשכנע, או לפחות להסביר את עמדתך למה הם הטועים?

הם מאמינים בהתערבות אלוהית מהשמיים שתציל אותם כאשר הם יעשו דברים כגון סילוק המסגדים מהר-הבית ובניית המקדש. לצערי, אחרי השואה אני קטנת אמונה, ואינני מאמינה בציפייה להתערבות אלוהית שתציל יהודים אחרי שאלוהים הסתיר פניו מרצח של שישה מיליון יהודים. מי שחושב שהוא יכול להתנהג בחוסר אחריות ובהשתלחות משיחית מתוך ביטחון להצלה אלוהית, שכח את מה שלמדנו כולנו על בשרינו רק לפני 70-80 שנה; אף אחד לא עזר, אף אחד לא הציל – כדאי לזכור את זה – לא בשמיים ולא בארץ. אנחנו, במעט שיכולנו, שרדנו, פליטים, עקורים, איבדנו שישה מיליון.

מי שרוצה לשחק עם חורבן העם היהודי מתוך תקווה להצלה משמיים משחק משחק סכום אפס. כי לא הייתה הצלה משמיים, ולמרבה הצער גם לא תהיה.

ומה תגידי לאלה שיגידו שכל קיומה של מדינת ישראל זה נס, שזו התערבות אלוהית?

זה לא התערבות אלוהית מסיבה אחת; אם לא היה הפלמ”ח ואם לא היה הגדוד העברי, ואם לא היתה הבריגדה ואם לא הייתה ההגנה לא הייתה מדינת ישראל. שום אלוהים לא הגן עלינו. זה אנחנו במחיר עשרים ושלושה אלף הרוגי צה”ל. זאת עבודת פרך של יצחק שדה והפו”ש-הפלוגות. זאת העבודה עצומה של חיילי הבריגדה, זו עבודה עצומה של ההגנה, של אנשים כמו יצחק שדה ויגאל אלון ומשה דיין ובן גוריון ואשכול, שהקימו ברוב תבונה גם כוח מגן, מטרומפלדור ואילך…  

ז”א אנחנו לא סמכנו על אלוהים. אנחנו ידענו היטב מה קורה למי שיושב בחיבוק ידיים.

מי שמסתמך על הצלה אלוהית אחרי הניסיון המר של המאה ה-20, הוא באמת אוויל משריש. לא פחות מזה.

מה האידאל שלך למשיחיות לא מסכנת בדומה לסוג שדיברת עליו עכשיו?

מאוד פשוט, אני אוהבת את הנביא ישעיהו. הנביא ישעיהו ניסח את החזון המשיחי האולטימטיבי: ‘לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות… ביתי בית תפילה יקרא לכולם…’ הרעיון הוא שהמלחמה הוא מצב שלילי, למרות שהוא מאפיין את המין האנושי מראשיתו. באחרית הימים אנשים לא יקחו חיי אדם משום סיבה שהיא, אלא יעסקו בחקלאות, בגידול ילדים, בשלום, בשמחה, ביצירה, במדע, ולא יעלה על דעתם להפעיל כוח.

היתה לדעתך אפשרות להימנע מהחיבור הנפיץ הזה של מיסטיקה ומשיחיות יהודית עם הלאומיות היהודית?

הדבר החיוני ביותר, שהיה צריך לעשות ועדיין צריך לעשות, זה להפריד את הדת מהמדינה ולחוקק חוקה. הסיבה שאין לנו חוקה זה כי הדתיים לא הסכימו להעניק שוויון לנשים בחוקה.  רק גבר יכול לחוקק, לפסוק, לשפוט, לדון בנשים. לנשים אין זכות עמידה, בחירה, דיבור בפרהסיה, חקיקה ושיפוט.

הטעות הגדולה שעשינו זה שלא הפרדנו את הדת מהמדינה. הדת צריכה להיות עניינו האישי של כל אדם. ברגע שהדת ממומנת על ידי המדינה, ברגע שאנחנו מממנים תלמידי ישיבות, ישיבות שחותרות נגד קיום מדינת ישראל בשיח הדתי-הלכתי שלהם, אנחנו כורתים את הענף שאנחנו יושבים עליו.

עשינו טעות מרה שלא הפרדנו את הדת מהמדינה כמו שעשו כל המתוקנות שבמדינות. אנחנו חייבים לעשות את זה מחר. אנחנו חייבים לחוקק חוקה שמבוססת על שוויון מוחלט לכל תושבי הארץ- נשים, גברים, יהודים, ערבים, נוצרים.

אנחנו עשינו עירבוב נפיץ ומיותר לחלוטין בין דת למדינה. מדינה היא מדינה ריבונית, דמוקרטית, ליברלית של כל אזרחיה, הדת היא עניין של בחירה של כל אדם ואדם.

ולא איחרנו את הרכבת?

כל דבר שאדם אחד עושה, אדם אחר יכול לשנות ולתקן. אני לא מאמינה שיש דבר כזה ‘איחרנו את הרכבת’, אני מאמינה שכשאנשים יבינו את הסכנה הגדולה של כניסה לממשלה של אנשים שסדר היום שלהם הוא כינון של מלוכה, מקדש והשמדת עמלק, הם יתעשתו ויבינו שהם מסכנים את חיינו ועתידנו ואת עתיד ילדינו. זה לא משהו זניח או שולי, זה משהו מרכזי. תראה, לפני כמה שנים חוגי המקדש היו נחשבים סהרוריים, היום הנציגים שלהם בכנסת. אנשים כמו פייגלין, אנשים כמו סמוטריץ’, אנשים כמו הרב גינזבורג, היו נחשבים שוליים שבשוליים.

לסכן את הנס הציוני של תחיית מדינת ישראל שקמה בהשראה חילונית ובתקווה חילונית, באחריות אנושית, ולהפוך את הגלגל ולהגיד ‘אנחנו עכשיו נסכן את הכל בגלל הזיות משיחיות זה חסר אחריות לגבי כל העם היהודי ובודאי קל וחומר לכל מי שחי במדינת ישראל. אנחנו חייבים לנתק בין דת למדינה ולהבטיח את הרוב הליברלי – דמוקרטי בחוקה. בלי קשר לדמוגרפיה. כן, זה המסר.

תודה רבה.

אליאור: בבקשה.

***

האזנתם ל”מחכים למשיח”, פרק 44 של פרות קדושות על סיבת קסמם של רעיונות הגאולה המשיחית דווקא עכשיו, בימים של עצמאות וריבונות יהודית. בחנו עם האורחת שלנו פרופסור רחל אליאור, משיחיות דתית מהי והאם ישנה משיחיות חילונית? ביררנו מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? וגם כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ולמה החתירה ל’משיח עכשיו’ מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

שפטו ושתפו!

לקריאה נוספת:

[פרות קדושות] פרק 14. חד גדיא – אבן מתגלגלת של קדושה, זעם ונקמה

ד”ר פייסל עמרו, בחזית התמונה (בצד, אני המראיין)

בסיפור הזה יש כל המרכיבים של דרמת אקשן טלוויזיונית: יש בו מפגשי קצוות בלתי אפשריים, דרמות וקונפליקטים אנושיים, מוות והצלה, שנאה ונקמה. מעורבים בו גורל עיוור וכוחות כבירים שמשפיעים ומכוונים את הגיבורים הראשיים – גיבורים באל כורחם. נשמע כאן את הסיפור הלא ייאמן, על רופא ערבי שלא ישכח איך רופא יהודי הציל את חייו, על אסיר עולם מספר 397 ועל התגלגלותה של אבן קדושה דרך מעגל של זעם ונקמה, דם ומוות וגילוי מפתיע בסופו. הסיפור הזה יכול להיות גם משל על חיינו בארץ הזאת בימים האלה ואולי הוא יכול גם לרמז על מה שצופן לנו העתיד.

הגיבורים הראשיים הם שני רוצחים; יהודי וערבי, 50 הרוגים מוסלמים, 3 נרצחים יהודים, שוטרים ומתפללים, רופאים, רוצחים ומצילים, ואבן קדושה אחת. חד גדיא. סיפור אמיתי לפסח. האזינו ושפטו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול ולהאזנה (מומלץ):

 

עאמר אבו סרחאן – רוצח בשם אללה

ד”ר ברוך גולדשטיין – רוצח בשם אלוהים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צ’רלי שלוש ז”ל

 

 

 

 

 

 

מוסיקה:

מקהלת נשים יהודית ערבית, ראנה – חד גדיא,

  Hicham Chahidi – Gouttes

  (Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love (free music archive

לקריאה נוספת:

קשר מסוכן: דינמיקת ההתעצמות של ארגוני המקדש

קשב: הר הבית

קריאה למוסלמים: פנו את הר הבית

נעצרו פעילי מקדש שתכננו להקריב גדי בהר הבית

להאזנה דרך האתר: