Tag Archives: אשרף מרואן

[הבלוג] געגועי לזביידי

געגועי לזביידי, חלק א’:

לא פעם שאלו אותי אם אינני מתגעגע לעיר, שאותה החלפתי בכפר הקטן שבעמק, אותו ישוב הקרוי על שמו של אותו לורד אנגלי שהתחיל את כל הבלגן. היהודים קיבלו ממנו מכתב שלא יפסיקו לנפנף בו. הערבים טענו שהאיש הזה נתן אדמה שלא שייכת לו לעם שלא גר פה. אבל העובדות נקבעו.

במאה השנים שחלפו מאז, מושב בלפוריה, שנקרא על שמו, לא הופיע כמעט בכרוניקה התקשורתית, למעט מקרי טביעה, פה ושם, בערוץ הנחל שעולה על גדותיו בחורף או בעטיה של קבוצת כדורגל, הפועל בלפוריה, שהפתיעה בראשית שנות החמישים של המאה שעברה כשעלתה לליגה העליונה, וגם נכנסה להיסטוריה הספורטיבית כאחת מקבוצות ההגנה הגרועות בליגת העל, כשסיימה את העונה עם למעלה מ-100 שערי חובה.

אבל כששואלים אותי אם אינני מתגעגע לעיר שעזבתי אני עונה מיד ובכנות – מה פתאום, כולם באים לכאן!

לכן, כשהופיעו אצלנו היום פתאום עשרות ניידות משטרה ומג”ב ומסוקים חגו בעצבנות ממעל, לאחר שנמצאו בשדה הסמוך חפצים שהשאירו הבורחים מכלא גלבוע, לא התפלאתי כלל. פתחתי את שער הכניסה, הכנתי לאורח המכובד, זביידי, צלחת של סברס קר והתקנתי את המיקרופון. בוא תכנס, חביבי, זה יהיה אחלה פרק לפרות הקדושות…

געגועי לזביידי, חלק ב’. ראיון עם השטן:

תכנס יא חביבי, אל תפחד, אמרתי לו. הוא ניסה להתחבא מאחורי השיחים ליד השער של הבית אך משהבחנתי בו הוא הזדקף ולא ניסה לברוח. נדמה היה לי שפניו המוכרות מהפיצוץ שהשחיר אותן השחימו עוד יותר ודבלולי זקן מאובקי עפר כיסו אותם. הושבתי אותו במטבח והגשתי לו כוס מים קרים. אחרי שנרגע קצת הוצאתי את צלחת הסברס מהמקרר והנחתי לפניו. תעשה לי כוס קפה חזק, ביקש. אני מתגעגע לקפה של שאטה. אחלה קפה. וואללה, בלי הקנטינה היה יכול להיות יותר גרוע.

מגיע לך טלפון הביתה, אבל אולי לא כדאי עכשיו, הצטדקתי.

אתה צודק, כל המדינה שלך רודפת אחרי. אני יודע שבסוף יתפסו אותי, ככה זה, יש לכם צבא חזק, אבל לא ישברו אותנו. צחקנו עליכם, אבל אני מקווה שעכשיו החארות ממג”ב לא יתקעו לי כדור בגב. תגיד, יש לך את הטלפון של צביקה יחזקאלי?

בחייך, עכשיו שבת. איזה צביקה יחזקאלי יענה לך. הוא יותר דתי מהחברים החדשים שלך מהג’יהאד. אם כבר, תגיד, איך הצלחת לקבל העברה לתא האסלאמי?

שמע, אני יודע לדבר יפה וזאת ורדה מהשב”ס נמרחה עלי. כל יום נתתי לה מחמאות, כאלה קטנות. כל יום עוד אחת ועוד אחת. והשמנמונת הזאת ממש נדלקה עלי. היינו מדברים בכל הזדמנות, וצחקנו שיום אחד היא תבוא לגור איתי בג’נין. היא היתה מבריחה לי מדי פעם מתוקים כאלה מהקנטינה ואני הייתי מבריח לה נשיקות. היא היתה עובדת אצל מפקד האגף והתחלתי לזרוק לה, שאם ישימו אותי בתא אצל הג’יהאד אני אביא להם מידע חשוב. יש לי שם טוב, הרי עבדתי עם כולם, גם עם השב”כ וגם עם הרשות וכשאבו מאזן הגיע למחנה בג’נין לקחתי אותו על הכתפיים. אצלכם בשב”ס אוהבים את העצאפיר, המשת”פים בכלא, הם יכולים להביא הרבה מידע. ורדה דיברה עם הקצין שלה וזה היה מת מזמן להיכנס לתוך הלב של הג’יהאד. ככה העבירו אותי לתא שלהם.

זה באמת נכון שעבדת עם השב”כ הישראלי?

תשמע, אני חבר של כולם. ג’יהאד, חמאס, פת”ח, הרשות, השב”כ, כולם זונות. אנחנו חלשים וצריך להסתדר איתם. הישראלים הרגו את אמא שלי ואת אח שלי והם עדיין מחפשים נאמנות? אני עשיתי לשב”כ מה שעשה אשרף מרואן למוסד במצרים. שכנעתי אותם להכניס אותי לתא של עראדה ושל קאדרי מהג’יהאד, שאהיה העצפור שלהם. במקום זה ברחתי להם מתחת לרגליים, כמו ציפור והכנסתי קצת שמחה ללב העם שלי.

אבל איך חופרים מנהרה כזאת בידיים ריקות?

אתם היהודים, כנראה לא קוראים טוב את התנ”ך שלכם. אתה מכיר את הסיפור על מרכבות סיסרא, שטבעו בבוץ? זה היה בעמק יזרעאל, לא רחוק מהר תבור. מי שמכיר את העמק, כמונו, הפועלים הפלסטיניים, יודע שבגלל שהאדמה חרסית, היא מתנפחת בגשם ומתבקעת בקיץ. בגלל זה הבניינים נסדקים והמהנדסים שלכם אומרים שצריך לבנות על כלונסאות בטון. אבל האהבלים האלה לא הבינו שבית כלא זה לא בית מגורים בעפולה עלית. ככה הארכיטקט של שאטה סידר לנו מנהרה מוכנה. חבר שלי הוריד את התכניות מהאינטרנט ושלח לי. היה צריך לשבור רק קיר בטון אחד בשירותים וקצת לחפור בסוף. אתה יודע, בציפורניים זה לא מספיק, אבל ורדה עזרה לנו. כשתקימו ועדת חקירה אולי תגלו ואולי לא…

אבל תגיד, ההיגיון אומר שתברחו דרומה, לאזור ג’נין, למה הלכתם בכיוון ההפוך?

הבנו שאחרי ההשפלה הזאת, הצבא יכסה את ההרים ואת כל המעברים לג’נין. התכנית היתה לבלבל את הצבא וללכת הפוך, דווקא לכיוון צפון, ולנסות לעבור את הגבול ללבנון. נסראללה הבטיח לדאוג לנו. אחרי זה יש את טורקיה. יש הרבה אפשרויות. איך אתם אומרים, עם חזק לא מפחד מדרך ארוכה… או משהו כזה. טוב, עכשיו אני חייב להמשיך. תודה על הסברס והקפה. היה לי נחמד לפעמים להתעסק איתכם, אבל גם אכלתי הרבה חרא, כמו שאומרים. תסלח לי שלא אומר לך לאן אני ממשיך מכאן. אני עייף. מת לנוח. כתר חיראכ, סלאמאת.

לפני שחמק מבעד לשדרת הקקטוסים הוא נעצר, הסתכל עלי פעם אחרונה, וזרק; בחייאת רבק אחי, שום ד”ש לטלי פחימה, בסדר?

צילום: יוסי אלוני