Tag Archives: אל אקצא

[פרות קדושות] פרק 59. סינדרום ירושלים: כך הפך מסגד אל-אקצא לדבק המאחד את העולם המוסלמי ולפתיל ההצתה של המלחמות הבאות.

ט' באב תשפ"א, שיחה עם יצחק (איני) עבאדי על יחסיו המפותלים של האסלאם עם הר-הבית, המקום הראשון אליו כיוונו המוסלמים את תפילתם ולימים נשכח מלב, אך חזר לשגע את העולם עם לידתה של התנועה הציונית.

מוסיקה: אלכס טופל, "לא יספיקו רגעים" (יציאת חירום)

תמונה ראשית צילום משה פילברג

***

נתחיל בכמה דברים שהמרואיין שלנו טוען שאיננו מכירים על האסלאם ויחסו לארץ ישראל, ליהודים ולהר-הבית:

  • הנביא מוחמד הכיר בקוראן בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל בשתי גדות הירדן והכיר בקדושת ירושלים ליהודים.
  • בתקופת בית-עבאס, החל משנת 751 לספירה, ירושלים והר-הבית נשכחו מלב העולם המוסלמי. בתקופה זו יהודים מקומיים טיפלו באחזקת שני המבנים, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע.
  • עם הכיבוש הצלבני שבה ירושלים למרכז התודעה האסלאמית. אחרי מותו של צלאח א-דין איבדה ירושלים שוב את מעמדה בעולם המוסלמי ונשכחה מלב. עד לבואה של הציונות.
  • במאה ה-18, לפני שהרצל והציונות נולדו, הגיעו לארץ שש עליות של יהודים, שהתקבלו בברכה על ידי שליטיה המוסלמים. לוחמים יהודים ומוסלמים נלחמו כתף אל כתף להגנת הארץ ואף כבשו יחד את דמשק.
  • ולסיום, שאלת טריוויה – מי היה שייח' ג'ראח, שההתרחשויות בשכונה הקרויה על שמו במזרח ירושלים תרמו להבערת עזה במבצע "שומר חומות"?   

שייח' ג'ראח היה רופאו האישי של צלאח א-דין, כובש ירושלים מידי הצלבנים ומטהר אל-אקצא.

שלושה מוטיבים מרכזיים מעסיקים את התודעה הישראלית ולא חולף יום שבו התקשורת המקומית והשיח הציבורי לא יעסקו בהם באופן כלשהו – השואה, הסכנה האיראנית והר-הבית. לא מאמינים, תבדקו בגוגל. קטסטרופת השואה, הותירה את חותמה בזיכרון היהודי כמגה-טראומה לאומית, מצד אחד, ומצד שני, הקסם האפל של הר-המריבה בירושלים, מושך אליו שוחרי מקדש יהודים ואנשי שב"כ שמנסים למנוע מהם לבצע את המגה-פיגוע הבא, שעלול להעמיד בסימן שאלה את קיומו של הפרויקט הציוני כולו. טראומת השואה והחרדה משואה שנייה מתנקזים אל אותו מתחם מקודש בירושלים, שבליבו פועם מעין כור גרעיני לוהט עם אנרגיה קוסמית שמערבבת אלוהים, דת ולאום והיא בעלת פוטנציאל נפיצות אינסופי.

בעבר פרסמתי, עם אחרים, מחקרים שעסקו במיפוי הקבוצות היהודיות המיליטנטיות, שרואות במתחם הר-הבית את ברירת המחדל המשיחית בקרב על זהותה של ישראל והמנוף שימנע "סכנה" של הסדר פוליטי של הסכסוך היהודי-ערבי. הבחירה להתמקד בסכנות הנובעות בעיקר מהקבוצות היהודיות, היה ברור. לפחות לי;

א. ישראל שולטת בהר-הבית ואחראית למתרחש בו.

ב. המוטיבציה היהודית ליצור פרובוקציה, שתשנה את הסטטוס-קוו הנהוג בו, שאוסר כיום תפילה של יהודים, גבוהה יותר מזו המוסלמית.

ג. אני יהודי וישראלי, וככזה עלי לבדוק, קודם לכל, את המתרחש אצלי בבית.

 הפעם ננסה לבדוק כאן את משמעותו של הר-הבית עבור המוסלמים ואת האופן שזו השתנתה מימי הנביא מוחמד. נבדוק, מה מסמל המקום הזה שעשוי להעביר מוסלמים על דעתם, חילונים כדתיים, ושמאיים שוב ושוב להבעיר תבערה גדולה? מהו הדבר הזה בהר-הבית ובאל-אקצה, שנוגע במה שאפשר אולי לקרוא לו "הנפש הערבית" או "הנפש האסלאמית"? האם מדובר בסוגיה שהיא יותר פוליטית או יותר דתית? (על הר-הבית ו"הנפש היהודית" נדבר בהזדמנות אחרת). והאם צפויים לנו סבבים חוזרים ונשנים מול עזה בכל פעם ששאלת אל-אקצא תעמוד שוב על הפרק?

לאחר שוך האש במבצע "שומר חומות", שהוציא עשרות אלפי מוסלמים מבתיהם בהפגנות זעם בעקבות ההתרחשויות בירושלים המזרחית, נפגשתי בעניין הזה עם איני עבאדי, מזרחן ומושל עזה לשעבר. בעת שירותו ברצועה למד עבאדי אסלאם לצידו של שייח' אחמד יאסין, לימים מייסד החמאס (עבאדי התארח בתכניתנו בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר" בפרקים 15,16,18,19,21,30). אם לא די בכך, בשנים האחרונות מלמד עבאדי היהודי אנשי דת מוסלמים בגליל על האסלאם השיעי. זה היה ראיון שקוף, נטול מוטיבציה פוליטית, דתית או לאומית, על אחד הנושאים הנפיצים והרגישים ביחסי העמים באזור.

***

עבאדי: "הצגת השאלה שלך היא ממש מדייקת. תראה, צריך לעשות סדר בדברים כדי שנגיע לדברים שהם לא מיתוסים והן לא אמירות חסרות יסוד ונבין את הדבר הזה, שנקרא מעמדה וקדושתה של ירושלים באסלאם. יש ביטוי מאוד מקובל; 'אולא אל-קבלתיין ות'אלית אל חארמיין'; המקום הראשון שאליו כיוונו את תפילותינו והמקום השלישי בקדושתו."

אחרי מכה ומדינה?

עבאדי: "אחרי מכה ומדינה. זה ביטוי לא קוראני."

ירושלים בכלל נזכרת בקוראן?

עבאדי: "המילה 'ירושלים', לא. אבל 'אל-ארד אל-מוקדסה' (הארץ המקודשת), 'בית אל-מקדס' (בית המקדש), מוזכר אין סוף פעמים. הקוראן מפגין בקיאות מדהימה בכל מה שקשור לתורת ישראל, עם ישראל וארץ-ישראל. לכן, כל מי שאומר שירושלים אינה מוזכרת בקוראן, והוא איש שנתון בתוך החומר, אז הוא שקרן."

אבל אל-אקצה מוזכר כדימוי, שהרי המסגד לא נבנה בתקופת חייו של מוחמד. מסעו של מוחמד, אל-אסראאה ואל-מעראג', הוא כנראה מסע מטאפורי…

עבאדי: "הקוראן מפגין בקיאות עמוקה כ"כ בתורת ישראל, בעם ישראל ובארץ- ישראל אז זה בלתי אפשרי שלא תהיה התייחסות לעיר הזאת שהיא מרכז של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. השאלה היא מי טבע מטבע לשון הזאת, מתי ובאיזה נסיבות. מטבע הלשון הזה מאוד מקובל ומייחסים לו מימד של קדושה למרות שהוא לא קוראני.

"ועוד דבר אחד אני רוצה לומר לך, יזהר, שאלת קדושת ירושלים באסלאם איננה נחלת הזמן הזורם לדורותיו. במשך תקופות ארוכות מאוד, מאז ימי הנביא מוחמד, אלף שש מאות ומשהו שנה, ועד היום הזה, ירושלים נשכחת מליבם של מוסלמים ואין התייחסות אליה. כאשר יש איום פוליטי על ירושלים של גורם זר, של בני דת אחרת, אז מתעוררת קדושת ירושלים לתחייה."

אתה יכול לעשות סדר ולהגיד מתי התחיל רעיון קדושת ירושלים באסלאם?

עבאדי:  "פעם אחת, בתקופה הצלבנית, לאחר חיסול הממלכה הצלבנית הראשונה, שבירתה ירושלים על ידי צלאח א-דין אל-איובי, ובפעם השנייה עם הופעת הציונות. עד התקופה הצלבנית ירושלים והמסגדים בהר-הבית נשכחו מלב.

"יש פסוק קוראני בפרשה  17, שאומר ככה: 'ישתבח שמו של זה אשר הסיע את עבדו בלילה מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר בורך מסביבותיו'. מסע הלילה.

"החדית' מתייחס לזה – זה היה חלום של הנביא. הסונה, המקודשת ביותר אחרי הקוראן, טוענת שזה היה חלום. ולא סתם, אלא מקורביו של הנביא ואשתו אומרים לו, אל תספר את מה שחלמת, יצחקו עליך…"

אבל אני מניח שיש חדית' אחר שאומר דברים אחרים…

עבאדי: "לא, לא."

כלומר, ברור שזה חלום או מטאפורה?

עבאדי: "חלום. בפירוש מדובר ב'חלמתי חלום'".

אנחנו גם יודעים שירושלים עדיין לא נכבשה אז על ידי האסלאם בימי חייו של מוחמד ולפיכך גם מסגד אל-אקצא לא היה קיים…

עבאדי: ב"וודאי. מי שכבש את הארץ היה עומר בן אל-ח'טאב, החליף השני אחרי מות הנביא. כלומר בוודאי שלא. החלום על עניין  ירושלים מצביע על ידיעתו את ירושלים והיהדות ומקומה של ירושלים ביהדות."

אתה אומר שלמוחמד היתה היכרות גבוהה עם היהדות והיהודים. מה היתה עמדתו לגבי קדושת ירושלים ליהודים?

עבאדי: "חלק חשוב מאוד מבחינת נפח הקוראן עוסק בתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. אז ברור…."

הוגים מוסלמים בני זמננו יכולים להבין או לקבל את קדושת ירושלים בעיני היהודים, בקונטקסט של היום?

עבאדי: "תראה, הקונטקסט של היום הוא פוליטי ואז כמובן לא אומרים את האמת. אבל אם  נקיים דיון אינטלקטואלי משכיל ורציני אף אחד לא יעז להתכחש לזה.

"בעובדה, כאשר הנביא מגיע אל שלושת השבטים היהודיים, קינוקאע, נדיר ובני קורייט'ה, הוא מאמץ מהם חמישה דברים לדתו המתגבשת, שהיתה להם מטרה אחת, להביא את היהודים בחצי הערבי להצטרף לרעיון האומה שלו.

"עד בואו ב-622 אל היהודים בערב, הנביא וחבריו התפללו פעמים. בדרך החיזור אחרי היהודים בערב אמר: 'אני אוסיף עוד אחת, כדי להתפלל שלוש פעמים כמו היהודים.  דבר שני נתפלל לכיוון ירושלים."

והוא מסביר למה?

עבאדי: "ברור, כדי לרצות אתכם ולהעביר אתכם אל ברית האומה שלי. בקוראן לא כתוב שהוא התפלל לכיוון ירושלים, אבל הקוראן מספר על השבר בינו לבין היהודים שאחריהם הוא חיזר, שהביא להרג איום. כן כתוב בקוראן שאלוהים אמר לו תחזיר חזרה את כיוון התפילה אל המקום שהיית רגיל אליו מקודם, כלומר לכיוון מכה."

שהיה גם כיוון התפילה בעידן הג'האליה, הטרום אסלאמי?

עבאדי:  "יש פה בעיה לא פתורה בקוראן. אם התפללו למכה לפני שהפנו את המבט לכיוון ירושלים, הרי הכעבה היא הפנתיאון האלילי ורקדו מסביבה בעירום. לאן הוא הפנה את המבט, במכה? בעיה קשה".

איך פתרו אותה?

עבאדי: "זאת בעיה לא פתורה. לאן הוא הפנה את המבט כשהוא התפלל עד שהוא הגיע ליהודים ביתרב, היא מדינה? האם הוא התפלל לכיוון הכעבה שהיו בה אלילים? שאותם רק בשנת 629/30, כשהוא כובש את מכה, הוא מטהר אותה? בעיה.

"הדבר השלישי זה צום יום הכיפורים, שנקרא בסונה עשוראא. הוא צם את יום הכיפורים, כחלק ממערכת החיזור אחרי היהודים והשכנוע לקבל את חוזה האומה. אותו הדבר גם עם שאלת החזיר וברית המילה. כל המצוות האלה מופיעות בפרשה השנייה, סורת אלבקרה (סורת הפרה)."

ואיך זה קשור לירושלים?

עבאדי: "רגע. החליף החמישי לבית אומיה בונה את בניין כיפת הסלע וזה שנוי במחלוקת. למה הוא הקים אותו? ולמה משנת 714/ 715, הבן שלו, וואליד הראשון, השלים והקים את מסגד אל אקצה של היום. אבל זה רחוק שמונים שנה מימי הנביא."

כלומר אם אנחנו נסכם את זה מילולית או טכנית או עובדתית לא יתכן שהנביא עשה מסע מעשי כזה ….

עבאדי: "כתוב בפירוש– 'חלמתי חלום'…".

בתורה שבעל-פה?

עבאדי: "כן, אבל זאת המקבילה למשנה שלנו. ברור, 'חלמתי חלום', ולא סתם, הספק היה בפני אשתו אם בכלל ראוי שייספר את זה כי יצחקו עליו. ככה כתוב."

אם אנחנו נוסעים במכונת הזמן אחורה, בימי חייו של הנביא כאשר הוא חוזר בו מהניסיון המתסכל לצרף את היהודים אליו, והוא משנה את כיוון התפילה ואת עניין יום כיפור…

עבאדי: " בקוראן כתוב ככה – האלוהים אומר לו, ראיתי שכאשר ציוויתי אותך להתפלל לכיוון ירושלים שלא היית שבע רצון, ולכן אני מחזיר אותך עכשיו חזרה."

***

איני עבאדי

מה עמדת האסלאם בימי חייו של מוחמד כלפי ירושלים, אחרי שהוא חוזר בו מההתקרבות את היהודים?

עבאדי: "יש טענה ברורה של הנביא ביחסו אל היהודים ובחיזור אחריהם; על ארץ-ישראל המזרחית והמערבית כתוב שהם כאחד. מזרחית ומערבית כתוב בקוראן."

מה זה אומר מבחינת הקוראן?

עבאדי: "זאת אומרת שכאשר מדובר על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, אז זה לא רק עד הירדן זה גם מזרחה לירדן."

קצת אקטואלי… 

עבאדי: "זה מרתק. על כל פנים אין אפילו שמץ או זכר של טענה על צורך של הנביא מוחמד  לקחת מהם את קדושת ירושלים. ברור שלא. אין זכר לזה בקוראן."

האם היית יכול לתמצת את זה ולהגיד שעד מותו של מוחמד הוא לא הכריז על קדושת ירושלים באסלאם?

עבאדי: "ב- 200 אחוז. הוא מכיר בקדושת ירושלים והר-הבית ליהודים, ושל ארץ ישראל וירושלים לבני ישראל. השבר היה על רקע דברים אחרים לגמרי. הקונפליקט על ירושלים זה ממש שטות. אין לזה שום קשר. הקונפליקט  שבינו ובין היהודים, הביא לידי הרג איום  ונורא, בעיקר את הטבח של בני קוריט'ה. בעקבות זה טשרניחובסקי כותב את 'האחרון מבני קוריט'ה'."

אז הבנו שבראשית האסלאם ובימי מוחמד אין קדושה לירושלים?

עבאדי: "אין קדושה דתית, אסלאמית של ירושלים ושל הר-הבית."

מתי צומחת הקדושה?

עבאדי: "הסיפור מתחיל עם הקמתם של שני האתרים האלה, 70 שנה לאחר מות הנביא. וואליד הראשון בן עבד אל מלכ, שבנה את 'כיפת הסלע' גומר להשלים את המפעל של אביו. יש אין סוף גרסאות לסיבות שבגללם הקימו את המבנים. גרסה אחת, שיעית, אומרת שבעצם שני המבנים האלה נבנו כדי להיות אלטרנטיבה לעליה לרגל למכה."

כלמר, כמין אקוויוולנט לעלייה לרגל למכה?

עבאדי: "נכון. החל משנת 750 כאשר קם בית עבאס והוקמה בגדאד, שהיתה מרכז של החליפות העבאסית, אין אזכור של ירושלים. היא נשכחה מלב."

כמה שנים?

עבאדי: "מ- 750 עד 1250. עד הכיבוש המונגולי ירושלים נשכחה מלב."

הוגים אסלאמיים לא מזכירים אותה?

עבאדי: "לא סתם, יש כאן מה שנקרא 'ספרות שבחי ירושלים', מהזמן שהמרכז עבר לבגדד. מסופר שם שיהודי ירושלים טיפלו בשני המבנים האלה, במסגד אל-אקצה ובכיפת הסלע. ירושלים נשכחה מליבם של המוסלמים."

ולמה היא חוזרת?

עבאדי: "באה תקופה חדשה. ב-1099 מסע הצלב הראשון. בתקופת מסע הצלב הראשון והשני הצלבנים הפכו את מסגד אל-אקצה למרכז שלהם. הם בישלו שם ועשו צרכים וזה וזה… אחרי 100 שנה בה קיצה של ירושלים הצלבנית, על ידי איש מדהים, צלאח א-דין אל-איובי. כורדי. נערך הקרב בכרמי חיטין והוא מביס את הצלבנים ומשחרר את הר-הבית ואת מסגד אל-אקצה מידיהם של הצלבנים. יש לו חבר, איש דת מדמשק, זכי, והוא ביקש ממנו לבוא לדבר בחנוכת המקדש."

מה זה 'המקדש'?

עבאדי: "זה מסגד אל-אקצה אחרי שטוהר. בדיוק באותו תהליך כמו שעשו החשמונאים עם פח השמן. אותו דבר, מנקים משפצים מסדרים ויש חנוכה מחדש של הבית. עומד בראשם צלאח א-דין, שהביא איתו את זכי, שהיה איש דת, ונתן לו את הכבוד לשאת את החוטבה (דרשה) ביום השישי. אותו זכי אומר בדרשה החגיגית שלו עם טיהור הבית, בין השאר את המשפט שהזכרנו 'אולא אל-קבלתיין ות'אלית אל חארמיין' (המקום הראשון שאליו כיוונו את תפילותינו והמקום השלישי בקדושתו). אלה המילים שלו אבל הכוונה היא של צלאח א-דין."

מה המשמעות של ההצהרה הזאת?

עבאדי: "שחרור ירושלים הוא עניין פוליטי. משתמשים בדגל הזה שנקרא קדושת ירושלים הדתית כאמצעי להשיג הישגים אל מול איומים פוליטיים על ירושלים. תקשיב רגע, קורה כאן דבר מרתק…"

הרעיון הזה שזה השלישי בקדושתו הוא חדש?

עבאדי: "קם אח"כ איש חשוב, שנקרא תקי א-דין אבן תיימיה (1263-1328) ואמר; הבל הבלים הכל הבל, קשקוש, לא ככה ולא חלק מזה ולא שום דבר. "

שירושלים אין לה משמעות?

עבאדי: "ממש לא. יש רק שלוש ערים מקודשות, מכה, מדינה, והודג', סמוך לטאיף, בסעודיה היום."

אתה רוצה לומר שעד ימי צלאח א-דין ירושלים היא לא פירמה בעיני האסלאם?

עבאדי: "וודאי שלא. ולא רק זה, אלא גם כאשר נקבע המשפט הזה והוא נאמר בדרשה של טיהור הבית וחנוכת הבית לאחר צאת הצלבנים, קמו אנשים גדולים בהרבה, יותר גדולים מאשר אותו מטיף דמשקאי, שהביא צלאח א-דין, ואמרו, עורבא פרח אין לזה שום קשר, לא ירושלים ולא להר הבית, לא מיניה ולא מקצתיה."

זאת אומרת שגם אחרי הדברים האלה…

עבאדי: "בוודאי. אבן תימייה, שייח' אל אסלאם יצא חוצץ; יש רק 3 ערים מקודשות והן מכה, מדינה והוג'."

שלושתם בסעודיה של היום?

עבאדי: "כן. אומרים שהודג' זה המסגד שנבנה עוד בימי הנביא מוחמד כשהוא יצא ממכה דרומה לכיוון טאיף. לא חשוב מתי נבנה המסגד, אבל ברור, שאלה הם שלושת המקומות המקודשים. לא ירושלים ולא חלק ממנה ולא שום דבר.

"ואז מתחיל מהלך מדהים, בארץ ישראל, ורק בארץ ישראל, המוסלמים חוגגים חגים דתיים לא על פי לוח השנה המוסלמי."

אתה מדבר על חגיגות נבי-מוסה?

עבאדי: "כן, אבל לא רק נבי-מוסה. לא רק זה, ארץ-ישראל הוסלמה בימיו של צלאח א-דין  והמשיכו עם זה הממלוכים, וצבעו אותה בצבע ירוק. אין דבר כזה בכל העולם המוסלמי. רק בארץ ישראל. הטראומה של הכיבוש הצלבני הביא אותם לעשות את המעשים האלה; על כל גבעה נבנה קבר או שהיה קבר והוא התקדש. כל עץ עבות התקדש. הקמת ירושלים הצלבנית ואחר כך הקמת ממלכת החוף של ריצארד לב הארי הכתה בהם וצרבה בהם צריבה עמוקה. ואותו הדבר לגבי החגים הלא מוסלמים. אחד מהם זה חגיגות נבי-מוסה. התהלוכה עולה להר-הבית. מתי? בחול המועד פסח."

למה הוא עושה את זה?

עבאדי: "מכיוון שבפסח גם היהודים וגם הנוצרים נמצאים בהר-הבית. אם אנחנו לא נהיה שם סימן שאנחנו לא קיימים. זה העניין, מאבק כנגד נוכחותם של בני דתות מונותיאיסטיות אחרות. יש מפגש של היהודים והנוצרים בהר-הבית, זה בגלל הסיבות שלו וזה בגלל הסיבות שלו, ואז המוסלמים חייבים להיות נוכחים. על רקע זה התרחשו מאורעות הכותל ב-1920, שהתגלגלו לשפלה. ובדרך נרצח ברנר בבית האדום.

"הדבר הזה, של קדושת א"י ובמרכזה ירושלים והר-הבית זה רק כאשר א"י וירושלים מאוימות ע"י גורם פוליטי שמתכוון לקרוע את הארץ מרצף השליטה המוסלמית. תסתכל מה קרה בהמשך…

"תזכור, האסלאם הסוני האורתודוכסי שונא את עניין קדושת ירושלים ומבטל אותו ביטול גמור. יש ספר שנקרא 'כתאב אל אימאן" (ספר האמונה) של שייח' אל-אסלאם, אבן תיימיה (המאה ה-14), שאומר; לא מיניה ולא מקצתיה, הבל הבלים, הוא אומר. קשקוש בריבוע. לא כיפת הסלע ולא מסגד אל-אקצא ולא שום דבר."

***

מה קרה אחרי חידוש התפילה בהר הבית בימי צלאח א-דין?

עבאדי: "לא היה יותר איום. את הדגל של קדושת ירושלים האסלאם כדת לא אוהב, כי זה פוגם בקדושת מכה ומדינה. מה כן, מאחר וא"י וירושלים מאוימות ע"י גורמים לא מוסלמיים הם לא אומרים; 'תשמיד את הדגל הזה של קדושת ירושלים אלא שים אותו מאחורי פרגוד.  תשמור אותו, אבל לא בגלוי.'

"הלאה, בתקופה הממלוכית, אחרי הכיבוש הצלבני ושחרור ירושלים על ידי צלאח א-דין,  אתה שמעת פעם על ירושלים?"

אני לא!

עבאדי: "מישהו שמע? התקופה הממלוכית זה אמצע המאה ה-13 והם התקיימו עד התחלת המאה ה-19. אבל באמצע יש כמה תקופות משנה מאוד מעניינות אותנו. במאה ה-16 נכבשת הארץ בידי העות'מאנים. אלה היו ימים יפים ליהודים; הקמת הבטאן (מתקנים לריכוך צמר בזרמי מים), צפת, ירושלים, הארי הקדוש, סולימאן המפואר. איזו פריחה כלכלית ורוחנית במאה ה-16."

ויש עליות של יהודים…

עבאדי: "לא סתם. הארץ הופכת לספק של חומרי גלם, צמר לצבא העות'מאני. בתקופה הזו אין כל מתח ואין עניין בקדושת ירושלים לאסלאם. מתחילה תקופה של 100 שנה של שלטון ארבעת התקיפים, שבה היהודים, שהגיעו במסגרת שש העליות בנו את הארץ. היה שקט מוחלט וירושלים נשכחה מלב כולם. לא היה אפילו יום אחד של מתח.

"אתה שמעת על איזה קונפליקט בימיו של  דאהר אל-עומר, או של אל-ג'זאר? ארבעת השליטים המוסלמים עודדו מאוד את עליות של יהודים."

באילו ממדים היו העליות הללו?

עבאדי: "עשרות אלפים. מקימים אמת מים מכברי לעכו, אתה יודע כמה עלתה האמה הזאת?"

והיהודים בתקופה הזו מגינים על האסלאם. חיילים יהודים שומרים על חומות טבריה ועכו…

עבאדי: "בוודאי!"

פריחה ביחסי המוסלמים והיהודים…

עבאדי: "בתקופה של דאהר אל-עומר, חתנו של חיים אבועלפיה, שעמד בראש העלייה מאיזמיר, כתב יומן, 'זמרת הארץ', ספר מדהים. יש אפילו מישהו אומר שכאשר האימפריה העות'מאנית הבינה, שכאן קורה משהו שאי אפשר לקבל אותו יוצא כוח מאיסטנבול לכבוש את ארץ-ישראל ודאהר אל-עומר וחייליו היהודים מכים את הצבא העות'מאני ורודפים אותו וכובשים את דמשק. זו תקופה מדהימה. אז על מה אתה מדבר?

"מה היה אחרי זה, ב-1882 מתחילה העלייה הציונית ראשונה ובשלב מסוים ההנהגה של ערביי א"י  שהיא הנהגה דתית, שמה לה למטרה מרכזית לעלות מחדש את ירושלים שנשכחה מלב למשך תקופות ארוכות."

כמכשיר של גיוס?

עבאדי: "נכון. דגל אל מול האיום הפוליטי שהציונות ועליותיה הציבו בפני חג' אמין אל-חוסייני. העלייה השלישית היא משמעותית יותר מבחינת יושבי הארץ המוסלמים, כי העלייה הראשונה והשנייה לא היו מאיימות. עלייה ראשונה היתה עלייה פילנתרופית ולא רק שהיא לא איימה אלא היא הטיבה מאוד עם יושבי הארץ. בעיקר העסיקה אותם כפועלים."

במה העלייה השלישית שונה מהקודמות לה?

עבאדי: "לעלייה השנייה היתה כותרת ראשית: 'כיבוש העבודה'. זה לא צלח. עלייה שלישית זה 'כיבוש קרקע'."

שכאן מתחילה הבעיה?

עבאדי: "כיבוש הקרקע ופריסת הישובים גרמה בפעם הראשונה להרגשה רעה בקרב ערביי הארץ ומתעוררת תודעה שהנה 'אנחנו מאבדים את הארץ'."

בעצם מתבררת המהות התמציתית של האסטרטגיה הציונית?

עבאדי: "עלייה רביעית – בניין הערים. 'נלבישך שלמת בטון ומלט'. עליה חמישית – הקמת התעשיה, כור, פניציה, נשר, נעמן, רוטנברג, הקמת הנמל…"

ואיך כל זה קשור לירושלים?

עבאדי: "ברור, כדי לגייס המונים לפרעות ולמאורעות צריך את הממד הרדוד ביותר – דת ואיום על ירושלים. אז חוזרים לקלישאות, ואת אותם דברים שנשכחו מלב מביאים למרכז סדר היום."

איך אתה מסביר את ההשפעה הדרמטית של שאלת ירושלים ואל-אקצא על מוסלמים שאינם דתיים?

אספר לך סיפור – למדתי בשנות ה-80 אצל פרופסור חווה לצרוס-יפה על קדושת ירושלים באסלאם. היו בשיעור 10-15 סטודנטים ערבים. היא הקדימה ואמרה שאין היא נכנסת לפוליטיקה והיא היתה מאוד זהירה בדברים שלה, אבל אמרה שכעובדה ירושלים והר-הבית לא מופיעים בקוראן, מעבר לסיפור החלום של הנביא על אל-אקצא. ואז קמו הסטודנטים הערבים כאחד, בקול מחאה גדולה. הדהים אותי הטיעון שלהם "אבל זה כתוב". ופה אני רוצה לשאול אותך לפשר ההשפעה העצומה של העניין הזה על הנפש הערבית/המוסלמית. אני נזהר מאוד לא להיות שיפוטי פה, אבל אתה רואה את מכשיר הגיוס הפנומנאלי הזה גם באירועים האחרונים סביב אל-אקצא…

עבאדי: "נכון. אתה צודק. זו שאלה מצוינת ובמקומה, אבל בוא נעשן סיגריה קודם…"

***

עבאדי

"אני רוצה להפנות את תשומת ליבך ושאתה תענה על השאלה ששאלת. בקרב הציבור היהודי יש  חילונים שבפרהסיה אוכלים ביום הכיפורים במסעדה ערבית. יש יהודים שאוכלים לחם להכעיס בפסח. כלומר, בציבור היהודי בישראל ישנם אנשים ששומרים וכאלה שאינם שומרים. האם ראית פעם בחייך שבצום הרמדאן, מוסלמי שלא מקיים כלום, יאכל צלחת חומוס בפרהסיה בצום הרמדאן לאור היום? לא ראית."

את זה אני מבקש ממך להבהיר ולפרש…

עבאדי: "אתה יודע שאני מדייק כשאני אומר, שיש הרבה ביניהם, שלא צמים ברמדאן, ואוכלים. אבל לא בפרהסיה. האם עלתה בך האפשרות, שאנשים שאתה יודע שהם שותים ויסקי ושותים שיכר אחר, שמנוגד להלכה, יכניסו למקרר בביתם פחית בירה? בחיים לא! למה לא? 'כי אבא שלי, שהוא כן מקפיד, יבוא ויראה את המקרר ולא יבוא יותר אלי'.

זאת אומרת, גם בקרב החילונים הגמורים שבין המוסלמים יש סולידאריות, כך שהם לא יאכלו בצום הרמדאן ולא ישתו בירה בפרהסיה. שים לב, שבמזבלות שבכניסה לכפרים אפשר לראות המון בקבוקי ויסקי, וודקה ובירה. אבל לא בבית. למה? בגלל כבוד האב! שלא יקרה שאבא שלי יבוא אלי וייפגע כי הוא ראה שאני מחזיק במקרר בירה או בקבוק יין."

מה שאתה אומר, שהמרכיב הפטריארכאלי עדיין שולט?

עבאדי: "נכון מאוד! לא רק זה, אני מבקש ממך לשים לב לעוד עובדה אחת: כבר עברו יותר מ-70 שנה מהקמתה של מדינת ישראל. מהו הגורם הדומיננטי בבחירות המוניציפאליות שנערכות בכל הישובים הערבים? החמולה. כל הבחירות הן מאבקים בין חמולות. עד היום. זאת אומרת, יש קו אופי ייחודי, פנאטי לכאורה, ביחס לדת גם אם הוא לא מקיים אף אחת ממצוות היסוד שבדת. הוא לא מתפלל, הוא שותה, הכל. אבל לא בפרהסיה.

"אצלנו הדבר הזה נפרץ. כלומר, המחויבות של הפרט המוסלמי לעדה ולמקור הדתי היא הרבה יותר אקוטית מאשר בציבור שאתה מייצג אותו."

האם אתה יכול לפענח את הפנומן הזה, מדוע החילוניות האירופית חלחלה לציבור היהודי ופחות למוסלמי?

עבאדי: "חכה רגע, אתה אמרת שכשלמדת אצל חוה לצרוס-יפה, הסטודנטים הערבים קמו כאיש אחד ואמרו 'אבל זה כתוב!' איפה זה כתוב? תראה, מעט מאוד בקרב המוסלמים בא"י מכירים את כתבי הקודש המוסלמים. מעטים מאוד. יותר מזה, אני רוצה לומר לך, שרוב רובם של המוסלמים בא"י, לא כולם, לא יודעים לקרוא את הקוראן בערבית."

אני מניח שפנומן דומה מתקיים גם אצל היהודים…

עבאדי: " אבל אנחנו לא דנים עכשיו באלה."

ראוי לציין כאן, שאתה נתת סדרה של שיעורים במסגד בסכנין לאנשי דת מוסלמים סוניים על השיעה.

עבאדי: "נכון. למה בחרתי בשיעה? כי הבנתי שהם לא יודעים על זה כלום. זה חומר אסור. סוני לא ייגע בכתבי קודש שיעיים. זה מוקצה מחמת מיאוס וזה זר להם לחלוטין. עוד פחות מאשר ליהודים."

זה פנומן מעניין, שיהודי מלמד מוסלמים על האסלאם…

עבאדי: "נכון. יש בחאן אל-באשה בנצרת מפעל של משרד התיירות, מרכז למידה, שבו לימדתי כמה שנים. מדובר היה בקורס של אינטלקטואלים מוסלמים ונוצרים, שלמדו יחד אסלאם. הייתי בהלם, הם לא ידעו כלום. אפילו לא את מצוות היסוד. וכשאני קורא להם מהקוראן הם לא מבינים את מה שאני אומר."

זה המקום לציין שאתה בעצמך למדת אסלאם בעת שהיית מושל עזה בראשית שנות ה-70, לצידו של שייח' אחמד יאסין, לימים מייסד החמאס.  

עבאדי: "רציתי ללמוד אסלאם אצל מוסלמים. למדתי גם באוניברסיטה אבל זה לא הספיק. באותו זמן היה איש צעיר, הוא היה אז בן 35-32, שנקרא שייח' אחמד יאסין. איש 'האחים המוסלמים'. הימים היו ימים מאוד קשים בעזה. הוא בא אלי והציע לי את עזרתו בריכוז בני הנוער, ע"י הקמת מועדונים, הקמת מסגדים, הקמת מגרשי משחקים,  ואני סייעתי לו בכסף להקים את כל זה. מודה."

אז אפשר להגיד שהיה לך חלק בהקמת החמאס?

עבאדי: "לא. אני לא רוצה שתגיד את זה. זה מה שאומרים האנשים רעי הלב. אתה אל תהיה כזה. אני מדבר על שנת 1972. במצוקה הנוראה שהיתה אז בעזה, בחוסר הסדר ובדברים הנוראים שקרו אז, אתה רוצה לומר שהיה מישהו שיאמר, שב-1988, בשנה הראשונה של האינתיפאדה יקום חמאס? אז כבר יכולת לראות את זה?"

"הוא אמר לי, 'תעזור לי בהקמת המוג'מע'. וכן עשיתי את זה. זה היה מוסד שעסק בכל מיני ענייני פילנתרופיה בחברה, דבר שרציתי בו…"

אני רוצה לחזור לעניין המרכזי שלנו, אם אנחנו חוזרים במכונת הזמן לראשית שנות ה-70 אתה רואה איזו התפתחות ביחס האסלאם המקומי לשאלת ירושלים ואל-אקצא? גם אז היו איומים על אל-אקצא והיו תבערות והתנגשויות, שרפו פעם את המסגד, האוסטרלי ההוא, מייקל דניס רוהן. האם פוטנציאל הנפיצות בהר-הבית היה שונה בשנות ה-70 כשאתה היית מושל עזה?

עבאדי: "בלי ספק ב- 20-10 השנים מאז הקמת מחתרת ט.נ.ט – טרור נגד טרור, על ידי אנשי נוב וקשת ברמת הגולן, ששתו כוסית יין ואמרו 'יבנה בית המיקדש במהירה בימינו…' היו שטיפסו עם תיקים עם חומר נפץ על החומה בהר-הבית בשביל ליישר את השטח, כי ריבונו של עולם, צריך להכין את השטח… מאז ההתגרויות בכוונה תחילה של הישראלים הקיצוניים הם אלה שמעוררים את התבערות."

מה שאתה רוצה לומר שאז היה מדובר בכמה תמהונים והיום זה בממדים אחרים?

עבאדי: "היום זה ממלכתי… ראה את עלייתו של שרון דווקא על הר-הבית… תשמע, יש דבר כזה שנקרא סטטוס-קוו, ואני לא יודע כמה ישראלים בכלל יודעים מה זה ומי חתום עליו ומה כתוב בו. ביום מסוים כאשר בגין ראה שיכול להתרחש פיצוץ נורא אם ייפגעו המסגדים, הוא שאל את שר האוצר, שמחה ארליך, 'מה אתה מציע לי לעשות?' אז הוא אמר לו 'אני מציע לך שתקים מיניסטריון מיוחד להר-הבית כי זה מאוד רגיש.' אז בגין, המזהיר הזה, אמר לו 'אני לא יודע מה לא טוב בהצעה שלך אבל תן לי לחשוב על זה לילה.'

"למחרת הוא אמר לו 'מה שהצעת לי זו הצעת אחיתופל, אם אני אקים מיניסטריון מיוחד להר- הבית, ואתה יודע שאי אפשר למנוע הרמטית חדירה ופיגועים בהר-הבית, ואז הקמת המיניסטריון זו הודאה באחריות שלי. אני לא רוצה להיות אחראי על הר הבית.'

אז הוא נפגש עם אנשי הווקף, שהמשרד הראשי שלהם בעמאן ושאל אותם 'מה אני צריך לעשות כדי שאני לא יהיה אחראי על הר-הבית? אז אמרו לו, 'שלושה דברים: לא יתפללו יהודים על הר-הבית, לא יונף דגל ישראל ליד אל-אקצא, ולא יהיו כוחות ביטחון עם נשק על גבי המפלסים הגבוהים.' אז הוא אמר להם 'קיבלתי.' אז קמה צעקה בארץ – מה שמוטה אמר ש'הר הבית בידינו' אז הוא כבר לא בידנו. זה נכון, אבל צריך לקיים את ההסכם הזה."

מה שאתה אומר הוא שהסטטוס-קוו הוא לא של דיין בהסדרים אחרי כיבוש הר-הבית ב-67', אלא של בגין בסוף שנות ה-70?

עבאדי: "של בגין. תראה, למה אומרים שביבי לא דיבר עם המלך עבדאללה 3 שנים? תראה את גודל ההתגרות. היה מקרה שאיש הנציגות שלנו בעמאן פגע באזרח ירדני, אז המלך עבדאללה אמר 'אני רוצה משפט', לא רוצה דבר אחר, רק משפט. נסע ביבי לעמאן וקיבל אותו 'כי אני אעשה לו משפט.' לקח אותו, נישק אותו ואמר לו 'אתה חופשי'. ככה לא עושים ביחסים בינלאומיים. ככה לא מתנהגים עם מדינה שחתמה הסכם שלום עם ישראל.

"הדבר השני זה המגנומטרים, שזה בניגוד לסטטוס-קוו. כשהיתה מהומה בהר-הבית בעניין המגנומטרים המלך עבדאללה אמר 'תסיר אותם אז יהיה שקט'. יש הסכם צריך לכבד אותו. ולא לעשות להכעיס, כמו גליק וחבריו. זה פשוט טירוף."

מה אתה אומר מול הטענה העקרונית, שכמו שלמוסלמים יש זכות תפילה על הר-הבית גם ליהודים מגיעה זכות כזו. תנו לנו פינה, תנו לנו בית כנסת קטן. למה לא? חופש דת…

עבאדי:  "על זה אפשר היה לדבר אבל לא בדרך אגרסיבית. בדיבור בשיחה, אני בטוח שזה היה מתאפשר. במסגרת של הרגעת הרוחות וכיבוד הסכמים, וכבוד הדדי, לא כוחני, לא מטורף, לא בתפילה בימי הצום ולא ביום שישי המסוים הזה. אין אמון ואין הידברות אז יורים."

***

אם אנחנו חוזרים להתפרצות האחרונה בהר-הבית הרבה צעירים ערביים בישראל שיצאו לרחובות להפגין דיברו על הפגיעה ב'כבוד'. האם יש דמיון בין הצד היהודי למוסלמי בעניין הזה של תגובה לפגיעה בכבוד הלאומי/דתי?

עבאדי: "אתה צודק כל-כך. הכבוד אצל אלה הוא נורא נורא חשוב. הכבוד הלאומי, הכבוד האישי, הכבוד המשפחתי, על זה הם מוכנים להיהרג."

יש הבדל בזה בינינו לבינם?  

עבאדי: "בוודאי. היום המתגרים מבין היהודים הם פנאטים וזו התגרות לשמה. להכעיס. לעשות דווקא. זה פוליטי וזה מעורר גל ויוצר דבק בצד השני. ההתגרות הפוליטית שלוחת הרסן שלנו, של אני ואפסי עוד, לא תביא אותנו למקום טוב."

התגובה העזתית, החמאסית, האם זו תגובה פוליטית בעיקרה או יש לה ממדים דתיים אותנטיים?

עבאדי: "מדובר בארגון דתי שהוא בעל מניעים פוליטיים, מול הנהגת הרשות בגדה. אני רוצה להזכיר לך מה הם עשו לאנשי הרשות כאשר הם השתלטו על עזה. איך הם זרקו אותם מהקומות העליונות של בניינים רבי קומות.

"קל מאוד לשלהב אנשים כאשר המניע הוא פוליטי פנימי; להפנות את הזעם אל מול ישראל בגלל שאלת המקומות הקדושים. אבל המפתח הוא בידי ישראל, הכוח הוא בידי ישראל, ממנה צריך לבוא הפתרון. רגיעה, לא התגרות, לא לעשות דווקא. לא להכעיס. אם תהיה רגיעה מתמשכת ברור לי שאפשר יהיה לדבר איתם על תפילה בהר-הבית, בניגוד לסטטוס-קוו. אבל לא בכוח. כוח מזמין הפגנה, מזמין אבנים, מזמין רימונים. האגרסיביות הישראלית היא זו שמגרה ומלבה…"

פוטנציאל הנפיצות בהר-הבית הוא בממדים כמעט אפוקליפטיים, מה ישראל צריכה לעשות על מנת לגלגל ממנה את תפוח האדמה הלוהט הזה?

עבאדי:  "קודם לכל היא צריכה לכבות את המדורה המלהטת את התפוח…"

בינאום של ההר? ריבונות בינלאומית?

עבאדי: "יש כל מיני פתרונות. דבר אחד ברור, השתלטות בכוח, בניגוד להסכמים הקיימים וע"י שימוש אלים ברובים וברימוני הלם לא יביא את הפתרון. אין בכוחם של אלה להביא לידי רגיעה. הימין הקיצוני טועה, הוא לא ישיג את מטרתו…"

הוא דווקא רוצה להדליק את הבית, כדי לזרז את הגאולה…

עבאדי:  "זה הזוי, זה מטורף..."  

אם ארצה לסכם את דבריך בתמציתיות אתה אומר שקדושת ירושלים והר-הבית מראשית האסלאם עד הכיבוש הצלבני וניצחונות צלאח א-דין היתה רדומה, ואח"כ שוב ירושלים נשכחה מלב המוסלמים עד לבוא הציונות?

עבאדי: "נכון מאוד! ומאז שאלת ירושלים משרתת את הדרג הפוליטי במלחמתו בציונות…"

***

האזנתם לפרק 59. "סינדרום ירושלים: כך הפך מסגד אל-אקצא לדבק המאחד את העולם המוסלמי ולפתיל ההצתה של המלחמות הבאות".

כמו בפרקים הקודמים אני מסיים בפנייה אישית אליכם; עמל רב מושקע בהכנת כל פרק, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. הפקת כל פרק דורשת שבועות של עבודה; נסיעות, תחקירים, ראיונות, תמלולים, עריכה קולית ועוד ועוד … כדי שנוכל להמשיך ולהגיש לכם בקביעות תכנים איכותיים נשמח לקבל עזרה בהתנדבות לתמלול ראיונות, למשל, בעריכת וידאו, או בתרומה שתסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין ולעורר את חוש הביקורת (פרטים ב"עזרה ותרומה" בתפריט הראשי).

תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

יזהר

מובאות ומראי מקום:

ארץ הקודש, ארץ ישראל, שאם: (קראאן , אורי רבין , ( ע) פרשני הקראאן על הכתוב)

א . בני ישראל עתידים לרשת אותה –   21  : 105 (ע)

ב . בני ישראל מצטווים להיכנס אליה –  2 : 58 (ע),     4 : 154,     5 : 21 – 23 (ע) , 24 ,  7 : 16(ע),  7: 161

ג . ניתנה כמושב לבני ישראל –  7 : 137,  10 : 93 (ע), 17 : 104 ,    24 : 55 (ע), 28 : 6 (ע)

ד . גבולותיה – " וננחל את העם אשר נחשבו לחלשים את מזרח הארץ אשר צוינו לה את הברכה ואת מערבה *

ויבוא כתמו דבר אלוהיך אשר דיבר טוב על בני ישראל, עקב האריכם את רוחם, ונהרוס את אשר עשו פרעה ועמו ואת אשר הקימו ** ".

  • הכוונה של המפרשים לארץ הצפון, כלומר ארץ ישראל ואגפיה, שמלכו בה בני ישראל (כנראה ממלכת ישראל בימי דוד ושלמה)
  • כלומר את אשר בנו בני ישראל במצרים פרשת המחיצה – 7 :137

עבודת היהודים באחזקת המסגדים בהר הבית

 " לעבד אל-מלכ (עבד אל-מלכ בן מרואן  685 – 705 , הח'ליף ה-5 לבית אומיה, בונה כיפת הסלע ב-691) היו משרתים יהודים שלא נלקח מהם מס גולגולת, הוא החזיק ביהודים אלו כדי לנקות את המסגדים בחורף ובקיץ. כמו שמירת הניקיון במקוואות הטהרה שמסביב למסגד. והייתה לו קבוצה של יהודים שהיו עושים אה הזכוכית ואת המנורות, הקערות, הפמוטים ודברים אחרים. גם מאלה לא נלקח מס גולגולת. אף לא מאלה שמספקים קש עבור פתילי המנורות, תפקידים אלה הם תפקידים שניתנו להם לנצח , להם ולילדיהם לעולמים …."

מג'יר אל-דין אל-עלימי. אלאנס אל-ג'ליל בתאריך אל-קדס ואל-ח'ליל . עמ' : 349

" ומפי עטאא מפי אביו שאמר: היהודים היו ממונים על הארת החרם", שם 358

לקריאה נוספת:

בסוגיה נפיצה זו מומלץ לקרוא גם את מחקרו של משה מעוז בספר:
"מוסלמים, יהודים וירושלים — דואליות,דיאלוג או גוג ומגוג",הקיבוץ המאוחד,2019.
באחרונה יצא הספר לאור גם באנגלית.
דוחות קשב:

קשר מסוכן – עברית 2013

קשב-המטרה הר הבית 2001

מוסיקה: אלכס טופל, "לא יספיקו רגעים" (יציאת חירום)

להאזנה לפרק באתר: 

 

[פרות קדושות] פרק 44. מחכים למשיח עכשיו – איך רעיונות הגאולה המשיחית נעשו כ"כ פופולאריים אצלנו

בשעה זאת אין אנו יודעים עדיין כיצד תתעצב דמותה של הקואליציה הבאה בישראל; האם יהיה בה מן התמהיל הלאומי – דתי – חרדי – משיחי, שאיפיין את הממשלות הקודמות או שתוקם ממשלת אחדות ימין – מרכז – שמאל ליברלית, שספק אם תוכל לבלום לאורך זמן את המגמות המשיחיות הסוחפות את החברה הישראלית כולה למחוזות אפוקליפטיים.

מה מקור קסמה של השתוקקות זו ולמה עכשיו? מה זאת משיחיות דתית והאם ישנה משיחיות חילונית? מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ואיך כל זה קשור לתוצאות הבחירות. בפרק זה נברר בעזרתה של פרופסור רחל אליאור למה החתירה ל'משיח עכשיו' מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להורדת קובץ הקול (רצוי) או להאזנה בזרימה:

 

לקריאת התמליל:

פרק 44. מחכים למשיח עכשיו – איך רעיונות הגאולה המשיחית נעשו כ"כ פופולאריים אצלנו?   

בשעה זאת אין אנו יודעים עדיין כיצד תתעצב דמותה של הקואליציה הבאה בישראל; האם יהיה בה מן התמהיל הלאומי-דתי-חרדי-משיחי שאיפיין את הממשלות הקודמות או שתוקם ממשלת אחדות ימין – מרכז – שמאל ליברלית, שספק אם תוכל לבלום לאורך זמן את המגמות המשיחיות הסוחפות מגזרים בחברה הישראלית למחוזות אפוקליפטיים.

הנה כמה נתונים:

לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. 67% מהיהודים בישראל סבורים שאנו העם הנבחר.

לפי סקר של מכון פיו האמריקאי מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה.

בצה"ל, כ-40% ממסיימי בית הספר לקצינים, בה״ד 1, הם דתיים. מחצית ממפקדי חטיבות החי״ר חובשים כיפה.

מספר היהודים הישראלים העולים להר הבית  גדל במהלך העשור שחלף פי שישה והסתכם בשנת 2018 ביותר מ־35,000. למעלה מ-600 רבנים תומכים כיום בעליית יהודים אל ההר, דבר שנאסר מסיבות הלכתיות במשך דורות.

גם אם נתייחס לנתונים אלה בזהירות הראויה אי אפשר להתעלם מהמגמה המצביעה על תמיכה הולכת וגדלה ברעיונות לאומניים, מיסטיים, משיחיים, בעלי פוטנציאל נפיצות גבוה ועל חדירתם עד ללב הממסד הפוליטי. בל נטעה, תוצאות הבחירות האחרונות לא יכולות לטשטש תקפותן של מגמות אלו.

מה מקור קסמם של רעיונות אלה, ולמה עכשיו? מה זאת משיחיות דתית והאם ישנה משיחיות חילונית? מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? למה רעיונות הקמת המקדש, השמדת עמלק ו'ביבי מלך ישראל' קוסמים לרבים כ"כ? כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ואיך כל זה קשור לתוצאות הבחירות. בפרק זה נברר גם למה החתירה ל'משיח עכשיו' מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

***

האורחת שלנו בפרק זה, רחל אליאור, היא פרופסור למחשבת ישראל, מאנשי הרוח והחוקרים הבולטים בתחום, החיים עימנו. היא חקרה ולימדה באוניברסיטה העברית מ-1978 ועד לעשור האחרון על המחשבה המיסטית לגווניה, אך נושאי התעניינותה הרחבים עוסקים במכלול היצירה היהודית לדורותיה, "מהתנ"ך ועד הפלמ"ח", כדבריה. היא פרסמה עד היום 15 ספרים, שהאחרון ביניהם הוא "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", בהוצאת כרמל תשע"ח.

בשיחתנו, שהתקיימה לפני הבחירות מועד ב' שהתקיימו בספטמבר 2019, ביקשתי ממנה, קודם לכל, להסביר מה זאת משיחיות?  

אליאור: משיחיות זה מושג שמלווה אותנו מהמקרא ועד למאה ה-21. זה אחד מהמושגים העשירים והפוריים ביותר של המחשבה היהודית ואם להגדיר אותו במשפט אחד, זו המחשבה שאומרת, שהכל יכול להיות אחרת.

כלומר, שההיסטוריה המקרית שאנחנו שבויים בה: יש לנו עבר, אנחנו חיים בהווה, ואנחנו מצפים לעתיד במסגרת חיי אדם. המשיח, כמו אלוהים והשכינה, פטור מהחלוקות האלה. הוא נולד לא רק ברגע היסטורי אחד, הוא מתקיים לא רק ברגע הסטורי אחד, הוא כאילו, בדומה לאלוהים – מעין 'היה', 'הווה' ו'יהיה'. הוא לובש צורות שונות לפי הנסיבות ההיסטוריות שבהן העם היהודי חי. היות ואנחנו היינו בגלות במשך חלק עצום מהיסטוריה היהודית, כנגד סבל הגלות פיתחנו תורה שלמה של גאולה והמשיח הוא הסוכן הפעיל בכל מה שקשור לגאולה.

כתוב בספר דברים בפרק ל, שאלוהים כאילו חוזה את העתיד והוא אומר – 'אני אפזר אותכם ואני אעניש כי אתם תחטאו'. אבל, 'אני אקבץ אתכם, אני אאסוף אתכם ואני אכנס אתכם מכל נפוצותיכם' – זה המקור של 'קיבוץ גלויות'. ובמקום שאלוהים מדבר בגוף ראשון 'אני אקבצכם, אאספכם' וכן הלאה, המסורת אמרה שהמשיח יבשר את קיבוץ הגלויות, והמשיח יבשר את תחיית המתים, והמשיח יגאל אותנו ויביא אותנו מהגלות שאנחנו נמצאים בה אל הארץ שלנו, במרחב שקוראים לו 'גאולה'.

האפיון המעניין של המשיח הוא הדבר שהיה חסר לנו יותר מכל. הוא זה ש'צדק יהיה אזור מתניו ומשפט אזור חלציו'. משום שליהודים לא הייתה אף ערכאה שהיו יכולים לשטוח בפניה את הטענות שלהם. כלומר, כשהיהודים חיו בעולם הנוצרי, והאשימו אותם בעלילות דם או האשימו אותם ברצח-אל או האשימו ברצח ילדים, הם לא היו יכולים לבוא לאף בית משפט או לאף ערכאה משפטית ולהגיד 'זה הבל הבלים'.

לכן הפכו את המשיח לבית הדין השמיימי. לזיכרון של העוול, לזיכרון של הנקמה לזיכרון של התיקון. כלומר, תלו על המשיח את הציפיות שלהם, את ההתנסות שלהם ואת התקוות שלהם.

אם אני משתמש בביטוי החילוני או הסמי-דתי, 'גאולה': אפשר להגיד שהשאיפה לגאולה היא שם נרדף ל'משיחיות'?

כן!

אז רציתי לשאול אם את יכולה לעשות אבחנה בין התשוקה לגאולה של אדם פרטי או קולקטיב לאומי לבין השאיפה הדתית לגאולה מהסוג המשיחי?

אליאור:  הרעיון של 'גאולה לאומית' הוא חדש לגמרי. אנחנו מדברים על המאה ה-19, על 'אביב העמים' ב-1848, כאשר הדת איבדה את מקומה כמרכיב זהות מכונן והתחלפה בלאומיות.

המאפיין של זה הוא שזו גאולה מעשה ידי אדם. קבוצת אנשים מחליטה לנסח מחדש את החוקים או למרוד ולחולל מהפכה או לקחת אחריות ולשנות את המציאות. הציונות היא דוגמה טובה מאוד לתנועת גאולה חילונית – היא בחרה בפסוק "בית יעקב לכו ונלכה". הפסוק המלא הוא "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", אבל הציונות אמרה אנחנו נקרא לעצמנו "בית יעקב לכו ונלכה". אנחנו מורידים את שתי המילים האחרונות כי זה אנחנו שהולכים. אנחנו העם היהודי, אנחנו שמאמינים בארץ-ישראל, אנחנו שמאמינים בעבודה עברית, באדמה עברית, בשפה העברית ואנחנו אלה שנחולל את זה. אנחנו לא מחכים לרחמי שמים, אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו חיכינו אלפיים שנה.

בעיני היהודים, לאורך אלפיים שנות גלות, היה מובן מאליו בעולם המסורתי שכל יום אתה אומר בתפילות ובברכות שאתה מבקש מאלוהים שיחזיר אותך לציון, אתה מבקש לחזור לירושלים, אתה מבקש לחזור לעבר המקראי. הרעיון של הגאולה היה חלק מסדר היום היומיומי בתפילות ובברכות. בין בקידוש שעושים, בין בברכות המזון בין בתפילות…

כמו, בתפילת 18…

אליאור:  בוודאי, זה היה חלק מהיום-יום שלנו. לא ידענו מתי זה יקרה אבל הרמב"ם אמר שחייבים להגיד כל יום 'אני מאמין בביאת המשיח'. הרעיון המשיחי נמצא מהמקרא דרך המשנה והמדרשים דרך מדרשי גאולה, דרך הקבלה והוא התפתח והשתנה בכל מיני מקומות.

אם נגיד את זה במשפט אחד: עד לשלהי המאה ה-19 הגאולה הייתה המתנה פסיבית של האדם לגאולה בידי אלוהים, למשיח או לשכינה. היו מפעם לפעם אנשים שעלו באלף השני ואמרו "התחיל העידן המשיחי". בדרך-כלל זה לא הצליח, אבל הרעיון המשיחי היה חי וקיים. השבתאות זו דוגמה טובה, עליית רבי יהודה החסיד זה דוגמה אחרת, יעקב פרנק וברוך מסלוניקי. היו במקומות שונים מסורות משיחיות כאלה ואחרות אקטיביות יותר; אבל הרוב הגדול של היהודים אמר את זה בתפילה ובברכות ובתודעה שלו כשהוא ממתין באופן פסיבי לביאת המשיח – שיתחולל דבר באופן בלתי תלוי במעשה ידי אדם.

הציונות החליטה: אנחנו לא מחכים יותר. לא ממתינים לאף אחד. אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו ועולים. הם עשו הכשרה, ותנועות נוער, ובתי ספר תרבות, וחדרים מתוקנים, ויצרו את הציבור שרצה לבוא ולעלות.

בכ"ז אני רוצה להקשות, אנו רואים מסביבנו אצל אנשים פרטיים וגם אצל קולקטיבים תשוקה גדולה לאקט של גאולה עכשיו. שלום עכשיו! מנהיג, מושיע תורן, שיביא אותנו לחוף מבטחים או יביא לאקט אחד שיסיים את הצרות שלנו. אז מה ההבדל העקרוני בין המשיחיות הדתית לתשוקה הלא דתית לגאולה?

אליאור: המשיחיות הדתית תולה את כל מהלך הגאולה בפעולה משמיים. אפשר לקרוא לזה "משיח".

זה ההבדל העיקרי?

אליאור:  זהו ההבדל המהותי. כלומר, זה לא אתה מביא את הגאולה – אם כי גם לכך יש יוצאי דופן –  זה לא האדם מביא את הגאולה, הגאולה באה משמיים. הגאולה היא אל-היסטורית, מטא-היסטורית, מיסטית. כשאתה מדבר על אנשים שמדברים על המושיע התורן זה לא אנשים דתיים. זה אנשים פוליטיים שאומרים 'אנחנו תולים תקוות באיש הזה…' לא נכון לקרוא לזה "משיח" ולא נכון לקרוא לזה "גאולה"…

שבתאי צבי לא היה משיח בעיניי המאמינים שלו?

אליאור: הוא היה בהחלט משיח בעיני המאמינים שלו, ואלפים הלכו אחריו, אבל הוא היה בתוך עולם דתי…

והמיליונים שהלכו אחרי היטלר או מוסלני?

אליאור: לא, הם לא ראו אותם כמשיח. הם ראו אותם כמי שמבטיחים סדר, ומי שיפתרו בעיות ומצוקות. אבל הם ראו אותם כאדם. אדם בעל כוח אנושי, לא אדם בעל כוח אלוהי.

אבל מבחינת תוצאות הדברים אנחנו רואים שחלק מהקטסטרופות ההיסטוריות התרחשו בגלל התשוקה הזאת לסוג של גאולה. אם מידי מנהיג אנושי ואם זה ממניעים דתיים?

אליאור:  בוא נחזור רגע להתחלה, אני אמרתי שההגדרה של הרעיון המשיחי זו האמונה שהכל יכול להיות אחרת, כלומר שהנסיבות השרירותיות שאנחנו חיים בתוכן הן לא סוף פסוק. עכשיו, בזה היהודים האמינו באמונה שלמה וחיכו לגאולה משמיים. אנשים אחרים שנקבת בשמם, תופעות היסטוריות אחרות היו שותפים להרגשה שהכל יכול להיות אחרת אבל הם סימנו אדם מסוים שיכול לחולל את השינוי. בלי אופי דתי.

 תראה, הנאציזם הייתה תנועה לא דתית לחלוטין, הפאשיזם היתה תנועה לא דתית. הם האמינו שאדם יכול לחולל שינוי, ואדם אכן יכול לחולל שינוי. אבל זאת לא גאולה.

זה לא סתם שינוי, זה שינוי דרמטי. שינוי של סדרי בראשית…

אליאור:  נכון. אבל זאת לא גאולה. בעניין של גאולה יש כל מיני סוגים של גאולה אבל צריך לחשוב על השינוי ולראות את החלק החיובי ברעיון המשיחי. הטענה שהכל יכול להיות אחרת מלכתחילה זה רעיון טוב מאוד. אם בני האדם סובלים מעוני ובא מנהיג ואומר 'אני יכול לחולל שינוי חברתי, כלכלי, מדיני, שישנה לחלוטין את המאזן במדינה', אני לא חושבת שהוא גואל או מושיע, אבל אני חושבת שהוא פוליטיקאי חכם. משיח זה מכיוון אחר לגמרי. זה לשנות סדרי עולם, לא מובן הכלכלי, לא במובן הפוליטי, זה לשנות סדרי עולם ביחס לעבר וביחס לעתיד. פוליטיקאי הוא תמיד מי שעובד בתוך ההווה, בתוך הנגזרת של ההווה או העתיד קרוב. משיח זה מי שאיננו כבול בחלוקה של עבר-הווה-עתיד. פוליטיקאים עובדים במסגרת חייהם, זמנם ומקומם; המשיח עובד במסגרת על-היסטורית, כי הוא כל הזמן – מהעבר ועד העתיד – הוא כל הזמן קיים.

מאוד מעניין במסורת היהודית תאריך הלידה של המשיח. הטענה היא שהמשיח נולד בתשעה באב ברגע של החורבן הטוטאלי. עכשיו נעצור רגע, מה זה תשעה באב? זה שני ימי החורבן הגדולים, גם של בית ראשון וגם של בית שני. הקטסטרופה היתה מוחלטת, הטרגדיה הייתה מוחלטת, הרעיון היה שברגע שהמקדש נחרב המשיח נולד. לא רק המשיח נולד, גם השכינה נולדה, כי השכינה נולדה בקול של בת ציון הגולה במגילת איכה. היא התבנית הראשיתית של השכינה.

הקול הנשי?

אליאור:  כן. הרגע השני שהמשיח נולד בו זה חורבן בית שני. עכשיו, איפה הוא היה בין בית ראשון לבית שני אין לנו תשובה על זה, אבל הוא קיים. הוא חזר ונולד בתודעה הדתית בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה והתעצם בתקוות המשיחיות במרד בר כוכבא, שזה היה מרד משיחי נגד הרומאים מתוך הנחה שבכוחות אלוהיים הם יצליחו להתגבר. זו מחשבה כמובן לא ריאלית, לא היה שום סיכוי לשום צבא יהודי נגד הצבא רומי וחורבן ביתר היה טראגי ומחריד. אבל הדבר שחשוב לנו זה שבאותו רגע של החורבן המוחלט שלחו עוגן של תקווה לעתיד, בלי לתת לוח זמנים. אין שום תנאי למשיח מלבד שאומרים עליו שהוא מבית דוד. כי במקרא כתוב "יקום חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו ישגה"… הוא קשור לבית דוד. כלומר, בית דוד לא נגמר ברגע מסוים היסטורי, אלא הוא ממשיך בדמות המלך המשיח שיבוא מבית דוד. זו אגב הסיבה שהנוצרים אומרים שישו הנוצרי הוא משורש בית דוד, על פי הסיפור שלהם.

פרופסור רחל אליאור. צילום: יזהר באר

***

הוספתי ושאלתי את פרופסור אליאור, איך היהדות מסתדרת עם רעיון המשיח הנוצרי שיצא מתוכה?

אליאור: היהודים קבעו באופן חד משמעי שלב הסכסוך היהודי-נוצרי נעוץ בשאלה הקצרה הזו: האם הוא כבר בא או האם הוא עדיין לא בא ויבוא. זה ממש לב הסכסוך הנוצרי-יהודי. הנוצרים אומרים 'המשיח כבר בא, קראו לו יהושע בן מרים ויוסף, והוא יחזור ויבוא. מתי הוא יחזור ויבוא? כשאתם כל היהודים הטועים והמטעים תקבלו את האמת הנוצרית.'

היהודים אומרים 'לא היו דברים מעולם – עוד לא הגיע המשיח בשר ודם. עוד לא הגיע המשיח שראו עינינו. המשיח זמנו מושהה, זמנו על-זמני, זמנו גנוז.' אלה אומרים 'הוא כבר בא והוא יחזור' ואלה אומרים 'הוא עדיין לא בא. אנו מחכים לו בכל יום שיבוא. אנחנו מאמינים ללא צל של ספק בבואו אבל אנחנו לא יודעים מתי, איך, וכיצד.'

זה סכסוך עמוק מאוד, והוא קשור לשאלה מה אתה עושה עם העבר המקראי.

הנצרות הציעה עולם ערכים חדש, שהרבה אנשים הלכו אחריו, ללא ספק. היהודים שמרו על עולם הערכים הישן והוסיפו עליו חידוש יוצר. ולחידוש היוצר הזה קראו 'הלכה, ו'אגדה'. ההלכה היא ללכת עם עולם העבר וליצור מתוכו פרשנויות חדשות, האגדה היא ליצור עולמות חדשים לגמרי שלא מחויבים לטקסט. ההלכה מחויבת לטקסט המקראי, האגדה פטורה מכל כבלי הזמן והמקום ובתוכה התפתח הרעיון המשיחי, ובתוכה התפתח הרעיון של השכינה.

מה המנעד הקיים בין התפיסות היהודיות לגבי המשיח, החל מהליטאים, המשך בחסידויות ובחב"ד, ועד לדתיים הלאומנים של היום?

אליאור: אלף גוונים של משיח, אם אתה רוצה. המנעד רחב מאוד…

אין לנו בעצם תפיסה אחת לגבי המשיח שדרכה נוכל להגיד 'כך סבורה היהדות'…

אליאור:  אין משפט כזה 'כך סבורה היהדות'. מהסיבה הפשוטה, היהדות קיימת במשך ארבעה אלפים שנים. אנחנו באמת עתיקים. אנחנו לא יכולים להגיד שיש משהו שקוראים לו 'היהדות אומרת'.

מעבר לחובת חינוך הבנים בשפה העברית, מעבר לחובת שמירת השבת, מעבר לחוקי הטהרה המשפחתית, מעבר לחובה להקים בית כנסת של קריאה, לימוד, מעבר לזה כמעט כל דבר היה שנוי במחלוקת והיה פתוח לפירושים שונים ומשונים מכל כיוון אפשרי. אבל כל היהודים האמינו שיש עתיד משותף שקוראים לו "ברית ייעוד" והוא תלוי במשיח. ויש עבר משותף שקוראים לו "ברית גורל" והוא תלוי בתורה, בברית, באל הבורא באל ההיסטורי, באל המחוקק. כלומר, הסך-הכל של העבר שלנו זה העבר הכתוב, הזיכרון המקראי ופירושיו והסך-הכל של העתיד שלנו זה הגאולה שתלויה בחזרה לארץ, בקיבוץ גלויות, בהחייאת העבר המקראי… עוד לא ידעו איך לעשות את זה, אבל זו הייתה התמונה הכוללת. ובהווה התווכחו על כל דבר ודבר. כלומר, לא חשוב באיזה הווה אתה עוצר, אם זה בהווה של סעדיה גאון שרב עם הקראים או בהווה של הרמב"ם שנרדף על ידי בני זמנו…

אם ניקח את חב"ד כדוגמה, את האגף המשיחי של חב"ד, כשמייחסים לרבי נוכחות משיחית, אז זה כבר חוץ-יהדות?

אליאור: חלילה! מה פתאום. כל דבר שהיהודים כותבים וחושבים ועושים זו יהדות. עד שהם לוקחים נשק ליד. כאן עובר הקו. כל דבר שיהודים חושבים, כותבים, נניח רגע את אלה שלוקחים נשק, נתרכז באלה שלא הייתה להם הזדמנות לקחת נשק אף פעם עד שחזרו לארץ. במשך אלפי שנות גלות נאסר על היהודים הן בעולם הנוצרי והן בעולם האסלאם להחזיק נשק, אבל לא נאסר עליהם לחשוב ולא נאסר עליהם לקרוא ולא נאסר עליהם לכתוב והם ניצלו את החירות של הקריאה, הכתיבה, הדמיון, היצירה והפרשנות באופן מקסימאלי. עכשיו מה אומרים חב"ד? חב"ד מזכירים את הרעיון העתיק שקראו לו 'חבלי משיח'. חבלי משיח זה על המשקל של חבלי לידה. כמו שבסוף חבלי לידה תמיד נולד תינוק, בדרך כלל חי. המילה 'חבלים' היא יסורים, כאבים. אבל קוראים לזה 'חבלי לידה' מאז הקללה 'בעצב תלדי בנים'. אבל בסוף העצב, בסוף היסורים, באופן בלתי נמנע, נולד תינוק. בסוף חבלי משיח נולד משיח. אמרו חב"ד; מלחמת העולם השניה, הדרך היחידה להתמודד עם הטרגדיה הנוראה של רצח של שישה מיליון, אובדן של שישה מיליון מהעם היהודי. הדרך היחידה להתגבר על זה, זה להסביר את הטרגדיה הזו כחבלי משיח.

הרב קוק, הרבה לפניהם, בסוף מלחמת העולם הראשונה אמר 'הדרך היחידה להבין את האובדן העצום' – אנשים שכחו אבל במלחמת העולם הראשונה נהרגו מאות אלפי יהודים ויתכן שזה מגיע עד למיליון. זו הייתה טרגדיה עצומה, מחרידה, והיא נשכחה בגלל החורבן של השואה. אבל הרב קוק אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמר שאין ספק שאלה הם חבלי משיח וזו התחלת הגאולה. חב"ד לקחו בדיוק את אותו הדבר ואמרו 'אין ספק שהדרך היחידה להסביר את הטרגדיה הבלתי ניתנת לתיאור ולשיעור זה שאלה הכאבים והיסורים והזוועות שקודמים לגאולה. היות ואת הכאבים ראינו, את היסורים ראינו, את המשבר והחורבן ראינו, ברור שעכשיו מתחילה הגאולה.'

אתה מבין? זה כאילו לשחק בין שתי כפות המאזניים, כשכל ההיסטוריה היהודית ביניהם. גלות מצד אחד- גאולה מצד שני, חורבן מצד אחד- ישועה מצד שני, אובדן מצד אחד- תקומה מצד שני. כל ההיסטוריה היהודית עובדת כך והמיסטיקאים המשיחיים כל הזמן עובדים על הציר הזה. כל פעם אחרי חורבן גדול, למשל, אחרי מסעי הצלב, למשל, אחרי חורבן בית שני, יש עלייה עצומה במתח המשיחי וביצירה המשיחית.

תראה, שבתאי צבי הפך למשיח ברגע שהוא קיבל את הספרים, שקראו להם 'טיט היוון", 'יוון מצולה', 'צוק העתים', שכתבו אנשים שהיו עדים משתתפים בפרעות חמלנציקי. ואז הוא אמר; לא יתכן חורבן נורא כזה של 740 קהילות ומאות אלפי הרוגים ונרצחים. ברור שאלה הם חבלי משיח.

אנחנו עם קטן, אנחנו תמיד חרדנו שלא ישאר מי שיינצל בזמן המשיח, כי אנחנו מתנו כל כך הרבה לאורך הגלות. היה הגיון משיחי שאומר; הדרך היחידה למסגר את הסבל הנורא זה, ליישר את כף המאזניים הבלתי נמנעת הזאת, שאם היה סבל גדול חייבת להיות תשועה גדולה. או אם היה חורבן נורא חייבת לבוא גאולה. קראו לזה 'אתחלתא דגאולה', כלומר ההתחלה של הגאולה. זה מה שרצה שבתאי צבי, זה מה שרצה הרב קוק, זה מה שחידש הרב קוק הבן אחרי הניצחון של 67', שהייתה לפניו חרדה מאוד גדולה של חורבן ואובדן, וזה מה שעשה גוש אמונים אחרי 1973, אחרי החורבן – האסון הגדול של מלחמת יום הכיפורים.

את מדברת בעצם על סוג של קורלציה בין קטסטרופות לבין צמיחת המתח המשיחי והתנועה המשיחית. אז איך אפשר בכל זאת להסביר את זה שבעידן שלנו, שהוא יוצא דופן בכך שיש קוממיות יהודית וכוח אדיר וסוג של יציבות, בהשוואה לתקופות עבר, ובכל זאת המתח המשיחי היום הוא כמו אחרי קטסטרופה גדולה?

אליאור: אתה צודק. זה המחיר שלא הבאנו בחשבון, והיום אנחנו חיים במשיחיות שהיא לא משיחיות של קטסטרופה כמו שבדרך כלל היו כל המשיחיויות שלנו, אלא במשיחיות של דיאלקטיקה.

הגרעינים המשיחיים-מיסטיים לא נבטו על רקע של גלות ומצוקה, אלא על רקע של הזדמנות, של אתחלתא דגאולה. גוש אמונים התחיל להיות פעיל מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. מבחינתם זה היה קו השבר, והם אמרו שזה הרגע לתפוס את האתחלתא דגאולה בזמן הנורא הזה שהיו אלפיים ומאתיים הרוגים והיו המון פצועים, והיתה תחושה של 'בקושי ניצלנו בעור שינינו'. הם התנפלו על הגבעות והתחילו להגיד 'אנחנו נבנה את קדומים, סבסטיה, ואת חברון, קרניים…' התחושה שלהם ניזונה ממה שאמר להם הבן של הרב קוק, הרב צבי יהודה שאמר 'אתחלתא דגאולה'. הנס של 67' היה אתחלתא דגאולה מבחינתו, אבל הוא עוד לא תרגם את זה ל'קומו ועשו'. אחרי 73' זה היה 'קומו ועשו הרגע'.

הם החיו מחדש את כל הסיפור המשיחי שמצוי אצלנו באלף וריאציות. עכשיו, הם הלכו לכיוון רע מאוד, ואני אומר מדוע: הם הלכו להלכות מלכים של הרמב"ם, הם הלכו למסכת סנהדרין עמוד כ', איפה שכתוב, שאומר רבי יהודה:' איך נדע שבא המשיח?' הוא אומר כשהוא יבנה את בית הבחירה, כשהוא יכחיד את עמלק וכשיהיה מלך, אז נדע שהגיע העידן המשיחי.

יסלחו לי חברינו בגוש אמונים, הם קוראים קריאה פונדמנטליסטית, פשטנית, חסרת התחשבות במציאות. ברור שהתלמוד אומר את זה, שהסימנים של העידן המשיחי זה כינון מחודש של המלוכה, כינון מחודש של המקדש, עבודת הקודש, הכהונה והכחדת עמלק. זה כתוב, אני לא מכחישה. הרמב"ם מפרט את זה בהלכות מלכים – הכחדת עמלק, בית הבחירה, מלך… מה המשמעות של זה? הם רציניים! סמוטריץ' אומר במפורש שזה מחייב אותו. חנן פורת אמר שזה מחייב אותו. יש לנו עשרות רבני גבעות וישיבות שזה מחייב אותם.

מה הבעיה עם זה? מה שקשור בתחום הדימיון והמיסטיקה והמשחיות הוא בלתי ישים לחלוטין במדינה דמוקרטית בעלת ריבונות, שהיא חלק ממשפחת העמים, שקמה בחסות משפחת העמים. לא בכוחנו ובעוצם ידינו, אלא אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות חלק מקהילת האומות שמקבלת את הכרזת זכויות האדם. זה בניגוד להכחדת עמלק. אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות דמוקרטיה. דמוקרטיה ליברלית. זה בניגוד למלוכה היסטורית של בית דוד. אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות מדינה מודרנית, חילונית, ריבונית. זה כתוב במגילת העצמאות במפורש. אנחנו לא מדינה שמתכוונת לחדש את הכהונה, הכהונה הגדולה, כל דיני הנסכים והקורבנות, ולהקים מחדש את המקדש. אז מה הם עושים?

הם רוצים לגלגל חזרה את הגלגל מההווה לעבר כדי להביא את העתיד. אסור לעשות את זה. אסור לעשות את זה. סכנת נפשות וחורבן החלום הציוני.

ובכל זאת, מה ההבדל הקטגורי בין אמונה כזו, שאת מתארת, לבין אמונה במודל הליברלי שלך? זו אמונה וזו אמונה יגיד התוהה.

אליאור: לא. לא זו אמונה וזו אמונה. האמונה המשיחית של גוש אמונים ותומכיו, והיום זה מתרחב לישיבות החרד"ליות מצד אחד וללהב"ה מצד שני, לבנצי גופשטיין ל'הצל', לתג מחיר, לרב גינזבורג… יש לנו בלי סוף. זה כמו דלתא עם המון המון נהרות ונחלים. אנשים רוצים למחוק את ההווה החילוני הציוני – אני אשמח להקריא לך ציטוטים מדוייקים אם תרצה של של חנן פורת עליו השלום שאמר שהגיע הזמן, שהמפעל הציוני הוא רק השלב הראשון וצריכים לחתור למלכות ומקדש וכן הלאה. בני קצובר, אמר שהגיע הזמן שהדמוקרטיה בכלל תתקפל ותסיים את תפקידה והיא צריכה לפנות את הדרך למלכות בית דוד, לבניין המקדש, להכחדת עמלק.

זה בלתי אפשרי. כלומר, מה הם רוצים? הם רוצים משיחיות רסטורטיבית to restore)), לחדש את העבר המקראי. זה בלתי אפשרי. אי אפשר לחדש את העבר מקראי. העבר המקראי זמנו האלף הראשון לפני הספירה והאלף השני לפני הספירה. אין שום אפשרות לחדש את העבר המקראי, למה? כי הוא מבוסס על חוק הטרונומי, כלומר לא חוק שאדם נותן אלא חוק שאלוהים נותן. הוא מבוסס על חוקי העבדים, העדר ריבונות לנשים ואפליה של עמים. זה בלתי ישים במציאות של המאה ה-21. לא שחיטת קורבנות ולא כהונה גדולה ולא מקדש. אלה דברים שלא עומדים, לא במבחן החוק והמשפט של מדינה ליברלית, לא במבחן היסודות האלמנטריים ביותר של כבוד האדם, הגנת הסביבה, שמירת זכויות החיות… מה שאתה רוצה. זה בלתי ישים לחלוטין.

כדי לחדד את זה נאמר כך, אם הייתי אומרת בארצות הברית: יש לי עשרה טעמים כלכליים כדי לחדש את העבדות; אני לא אצטרך לייבא אנשים, לא אצטרך לייבא עובדים זרים, אני לא אציף את הארץ במהגרים, אני רוצה לחדש את העבדות. העבדים נמצאים כאן. כל מי שעורו שחור יהפוך להיות לעבד. למה זה נשמע לך פחות סביר מאשר להגיד אני רוצה לחדש את שחיטת החיות עבור עבודת הקורבנות שנעשית בידי כוהנים משבט לוי, בהשגחת הכהן הגדול שנבחר בשושלת כהונה?

אי אפשר להחזיר את העבר, זה לא ישים זה בלתי אפשרי. למה לא מתקבל על דעתך לחדש את העבדות וכן מתקבל על דעתך לחדש את חוקי העבדות בתורה? הייתה פוליגמיה בתורה, למה? מה ההבדל בניהם? אלה היו ואלה היו. ההיסטוריה יוצרת כל פעם מחדש ערכים משתנים. היום כבוד האדם, הליברליות, השיוויון, החרות, זכותו של כל אדם לחיים, האיסור המוחלט על כל אדם לשעבד אדם אחר, בין מטעמי עבדות או מטעמי בעלות או קניין, זה מובן מאליו. אחרי מלחמת העולם השנייה כשקהילת העמים החליטה על הכרזת זכויות האדם, אין מקום לעבדות, אין מקום לפוליגמיה, אין מקום לקניין עבדים ומשרתים, אין מקום לחקיקה דתית שמחלקת בין עם נבחר לעמים פסולים. זה מנוגד לכל האתוס שאנחנו חיים בו במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. אי אפשר לחדש את העולם המקראי.

***

חיילי צה"ל על הר-הבית, יוני 1967. צילום: ג'יל קארון
מפעם לפעם מתברר הקשר בין פעילות שוחרי המקדש לבין התקריות האלימות בהר-הבית

 

תודעת המקדש חדרה לליבת המרכז הפוליטי בישראל ולמפלגת השלטון

 

מודעת קיר, מחכים למשיח

 

 

משה פייגלין בהר-הבית

שאלתי את פרופסור אליאור, אולי שורש הבעיה נעוץ בזרמים המיסטיים ביהדות שמושכים לכיוון הלא רציונלי ונגד כיוון ההיסטוריה?

אליאור: אני מאוד אוהבת את המיסטיקה היהודית. אני רואה אותה כספרות של מובסים ומנוצחים, של נרדפים ומצונזרים, של אנשים שנלחמו על האמת שלהם כנגד כל הסיכויים. אני אוהבת את היצירה היהודית ואני הקדשתי לה ממש חמישים שנות חיים. מאז ששהשתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד ועד היום – אני בת 70 אהיה בדצמבר.

אני חושבת שזו יצירה גאונית שמתריסה כנגד השרירות של המציאות, כנגד הרוע, כנגד החורבן, כנגד מה שהם קוראים 'הסיטרא אחרא' לעומת 'הסיטרא דקדושה'. זו יצירה של הגלות כאשר אין לך ריבונות, כאשר אין לך עצמאות, כאשר אין לך כוח.

אתה לא יכול לחבר מאבק קוסמי עם פצצת אטום. אתה יכול לפנטז בדמיון, עד לאיפה שאתה רוצה, כשאתה יושב באדריאנופול או בקונסטנטינופול או בפולין או ברוסיה או בתימן ואתה אומר 'אני מאמין בביאת המשיח ואני אתאר לכם בדיוק איך זה יהיה.' ויש לנו מאות דפים שמתארים במדרשי הגאולה ובזוהר ובקבלת צפת מה היא הגאולה ואיך יהיה העידן המשיחי. היהודים ניצלו עד המקסימום האפשרי את חירות היצירה והדמיון כי זו הייתה החירות היחידה שהייתה להם. לנו אין את החירות הזאת מסיבה אחת פשוטה: אנחנו חיים בהווה ריבוני, דמוקרטי וליברלי, של חוק מעשה ידי אדם.

אנחנו בהחלט יכולים להגיד שיש הרבה מאוד דברים בחוק המקראי שאנחנו אוהבים מאוד. אני אוהבת את 'כבד את אביך ואת אמך' ואת 'לא תרצח' או את 'שמור את יום השבת לקדשו'… ואתה יכול להגיד 'אני אוהב את 'צדק צדק תרדוף' או 'והדרת פני זקן'… יש המון רעיונות נפלאים בעולם המקראי. אבל אנחנו לא מקבלים את המכלול הזה כקובע את כל אורחות חיינו, אלא אנחנו רוצים את חופש הבחירה. ההגדרה של האדם המודרני הוא זה שבוחר מתוך כל המכלולים שעומדים לרשותו: יהודים ושאינם יהודים, ספרותיים, שיריים, אומנותיים, דמיוניים, מדעיים…

חופש הבחירה הוא המהות של האדם המודרני. ברגע שאתה מקבל עליך את החוק המקראי כחוק מדינה אין לך בחירה. זה לא חוק ישים במאה העשרים. זה בלתי אפשרי.

אנחנו חיים בהווה. בהווה הגיאופוליטי שלנו, אנחנו מיעוט יהודי בלב עולם איסלאמי. אנחנו מיעוט קטן שתלוי בחסדי הקהילה הבינלאומית במקרה חלילה של צורך צבאי, כי לכל אחד מאיתנו יש כמויות נשק מוגבלות, הרבה ככל שיש לנו, אבל אנחנו היטב זוכרים את הרכבת האווירית אחרי כמה ימים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר נגמרה התחמושת. ואתה יודע, אתה יכול להיות בעל הנשק הטוב בעולם, אם אין לך תחמושת…

ולא לעולם חוסן…

אליאור: ולא לעולם חוסן. כלומר, אנחנו תלויים בבריתות עם מדינות שתומכות בנו. אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו המשיח יציל אותנו…

אם נגענו בבית מקדש, כל יהודי שאומר כל יום או שלוש פעמים ביום 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', למה הוא מתכוון?

אליאור: הוא מקווה להתערבות משמיים, לא למעשה ידי אדם.

איפה זה כתוב, שזה לא יעשה בידי אדם?

אליאור: לא כתוב בשום מקום 'אתה תבנה את המקדש'. כתוב 'כשיבנה בית הבחירה'. כשעמלק יוכחד, כשיבנה בית הבחירה, כשתחודש מלכות בית דוד… זה כתוב בלשון עתיד. לא בלשון ציווי-הווה אלא בלשון עתיד. הרעיון היה להבטיח אופק של תקווה, על ידי הזכרת העבר אבל הבטחה של עתיד. עתיד מעשה ידי שמיים, מעשה ידי משיח בן דוד. לא מעשה ידי אדם.

כל עוד אנחנו חיים בעולם שמוגבל במעשה ידי אדם אנחנו לא יכולים להסיר את המסגדים ולבנות במקומם מקדש, אנחנו לא יכולים להחליף את הדמוקרטיה במלכות, אנחנו לא יכולים להכחיד את עמלק ולהגדיר מיהו עמלק בזמנינו ובמקומנו, שמפריע לנו להיות עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הפער בין תפיסת העולם המקראית-חזל"ית הזאת לבין המציאות בת-ימינו הוא בלתי ניתן לגישור.

כל החוגים המשיחיים, הפונדמנטליסטים, אלה שלא מסתפקים באמירה שהם מצפים לביאת המשיח, אלא רוצים להביא את המשיח בזמנם ובמקומם במו ידיהם, מחריבים את החלום הציוני, מחריבים את מדינת ישראל, מסכנים אותה סכנה שאין דומה לה, בעיניי גדולה לאין ערוך מכל הסכנות הריאליות שאנחנו מודעים להן, בין אם זה הטרור, בין אם זה חיזבאללה, בין אם זה העולם ערבי, שרוצה בחורבן ישראל על פי נוסח אחד.

הכי מסוכן זה אלה שחושבים שהם יכולים להחליף את מדינת ישראל שלנו בעולם המקראי-משיחי בנוסח הרב גינזבורג, גוש אמונים או רבני יצהר, 'תורת המלך' או ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. שם אין חיים. שם יש רק מוות ואסון. אסור לנו להתפתות לזה, לא באופן תיאורטי ולא באופן מעשי ולא באופן פוליטי, ורע מאוד שחוגים מקדשיים נכנסים לממשלה. רע ביותר.

***

אנחנו רואים כעובדת מציאות, שרעיון בניית המקדש ביד אדם נמצא בימים אלה  בפריחה שלא נראתה כדוגמתה בתולדות ישראל העצמאית, והוא נכנס ללב המרכז הפוליטי. התמיכה בו היא לא רק מצד המחנה האידיאולוגי של חנן פורת ויוצאי מרכז הרב, אלא אנו רואים תמיכה עממית רחבה, פוליטית וציבורית ברעיונות שינוי הסטטוס-קוו בהר הבית, במנעד מבניית בית כנסת על הר-הבית ועד החרבת אל-אקצא. ביקשתי מפרופסור אליאור הסבר לתופעה הזאת דווקא עכשיו?

'דיאלקטיקה היסטורית' קוראים לזה. החידוש הגדול של המאה העשרים – הציונות הייתה תנועה חילונית לחלוטין בתודעה שלה, שמכבדת את המסורת, אבל בוחרת מתוכה את אותם אלמנטים שהיא רוצה. לא מחוייבת למסורת, לא מחוייבת לדת, לא מחויבת לקדוש ברוך הוא, אלא מחוייבת לאחריות אנושית על גורל העם היהודי. זה היה האתוס הציוני. זה היה האתוס המשותף לברל ולברנר, לבן-גוריון ולויצמן ולכל עמודי התווך של החלום הציוני.

הפריחה הגדולה של החילוניות היהודית הייתה בערך מ-1882, כשהתחילה העליה לארץ, ועד 1967. מ-1967 אנשים התחילו לחזור לשיח הדתי-משיחי. בהתחלה בשקט, בחוגים סגורים, סביב חוגי מרכז הרב, ולאט לאט זה צבר תנופה. בגלל 73', בגלל מלחמת יום הכיפורים והחרדה הגדולה והמשבר. ואז חוגים רחבים יותר ויותר התפלגו סביב השאלה מה עלינו לעשות בשטחים הכבושים שכבשנו אותם ב-1967 ושמרנו אותם למען משא ומתן לשלום.

אבל בשלטון שעלה, בשלטון הימין, מאמינים שאנחנו צריכים לשמור את השטחים אצלנו כדי לחדש את חזון ארץ ישראל השלמה, כדי לקרב את ביאת המשיח, כדי לחזור לעולם הדתי. עכשיו יש פה תערובת של פוליטיקה ימנית, פוליטיקה דתית ופוליטיקה משיחית. זה לא חופף – לכל אחד יש את הסדר שלו…

איך היית מדברת לקהל הזה, איך היית מנסה לשכנע, או לפחות להסביר את עמדתך למה הם הטועים?

הם מאמינים בהתערבות אלוהית מהשמיים שתציל אותם כאשר הם יעשו דברים כגון סילוק המסגדים מהר-הבית ובניית המקדש. לצערי, אחרי השואה אני קטנת אמונה, ואינני מאמינה בציפייה להתערבות אלוהית שתציל יהודים אחרי שאלוהים הסתיר פניו מרצח של שישה מיליון יהודים. מי שחושב שהוא יכול להתנהג בחוסר אחריות ובהשתלחות משיחית מתוך ביטחון להצלה אלוהית, שכח את מה שלמדנו כולנו על בשרינו רק לפני 70-80 שנה; אף אחד לא עזר, אף אחד לא הציל – כדאי לזכור את זה – לא בשמיים ולא בארץ. אנחנו, במעט שיכולנו, שרדנו, פליטים, עקורים, איבדנו שישה מיליון.

מי שרוצה לשחק עם חורבן העם היהודי מתוך תקווה להצלה משמיים משחק משחק סכום אפס. כי לא הייתה הצלה משמיים, ולמרבה הצער גם לא תהיה.

ומה תגידי לאלה שיגידו שכל קיומה של מדינת ישראל זה נס, שזו התערבות אלוהית?

זה לא התערבות אלוהית מסיבה אחת; אם לא היה הפלמ"ח ואם לא היה הגדוד העברי, ואם לא היתה הבריגדה ואם לא הייתה ההגנה לא הייתה מדינת ישראל. שום אלוהים לא הגן עלינו. זה אנחנו במחיר עשרים ושלושה אלף הרוגי צה"ל. זאת עבודת פרך של יצחק שדה והפו"ש-הפלוגות. זאת העבודה עצומה של חיילי הבריגדה, זו עבודה עצומה של ההגנה, של אנשים כמו יצחק שדה ויגאל אלון ומשה דיין ובן גוריון ואשכול, שהקימו ברוב תבונה גם כוח מגן, מטרומפלדור ואילך…  

ז"א אנחנו לא סמכנו על אלוהים. אנחנו ידענו היטב מה קורה למי שיושב בחיבוק ידיים.

מי שמסתמך על הצלה אלוהית אחרי הניסיון המר של המאה ה-20, הוא באמת אוויל משריש. לא פחות מזה.

מה האידאל שלך למשיחיות לא מסכנת בדומה לסוג שדיברת עליו עכשיו?

מאוד פשוט, אני אוהבת את הנביא ישעיהו. הנביא ישעיהו ניסח את החזון המשיחי האולטימטיבי: 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות… ביתי בית תפילה יקרא לכולם…' הרעיון הוא שהמלחמה הוא מצב שלילי, למרות שהוא מאפיין את המין האנושי מראשיתו. באחרית הימים אנשים לא יקחו חיי אדם משום סיבה שהיא, אלא יעסקו בחקלאות, בגידול ילדים, בשלום, בשמחה, ביצירה, במדע, ולא יעלה על דעתם להפעיל כוח.

היתה לדעתך אפשרות להימנע מהחיבור הנפיץ הזה של מיסטיקה ומשיחיות יהודית עם הלאומיות היהודית?

הדבר החיוני ביותר, שהיה צריך לעשות ועדיין צריך לעשות, זה להפריד את הדת מהמדינה ולחוקק חוקה. הסיבה שאין לנו חוקה זה כי הדתיים לא הסכימו להעניק שוויון לנשים בחוקה.  רק גבר יכול לחוקק, לפסוק, לשפוט, לדון בנשים. לנשים אין זכות עמידה, בחירה, דיבור בפרהסיה, חקיקה ושיפוט.

הטעות הגדולה שעשינו זה שלא הפרדנו את הדת מהמדינה. הדת צריכה להיות עניינו האישי של כל אדם. ברגע שהדת ממומנת על ידי המדינה, ברגע שאנחנו מממנים תלמידי ישיבות, ישיבות שחותרות נגד קיום מדינת ישראל בשיח הדתי-הלכתי שלהם, אנחנו כורתים את הענף שאנחנו יושבים עליו.

עשינו טעות מרה שלא הפרדנו את הדת מהמדינה כמו שעשו כל המתוקנות שבמדינות. אנחנו חייבים לעשות את זה מחר. אנחנו חייבים לחוקק חוקה שמבוססת על שוויון מוחלט לכל תושבי הארץ- נשים, גברים, יהודים, ערבים, נוצרים.

אנחנו עשינו עירבוב נפיץ ומיותר לחלוטין בין דת למדינה. מדינה היא מדינה ריבונית, דמוקרטית, ליברלית של כל אזרחיה, הדת היא עניין של בחירה של כל אדם ואדם.

ולא איחרנו את הרכבת?

כל דבר שאדם אחד עושה, אדם אחר יכול לשנות ולתקן. אני לא מאמינה שיש דבר כזה 'איחרנו את הרכבת', אני מאמינה שכשאנשים יבינו את הסכנה הגדולה של כניסה לממשלה של אנשים שסדר היום שלהם הוא כינון של מלוכה, מקדש והשמדת עמלק, הם יתעשתו ויבינו שהם מסכנים את חיינו ועתידנו ואת עתיד ילדינו. זה לא משהו זניח או שולי, זה משהו מרכזי. תראה, לפני כמה שנים חוגי המקדש היו נחשבים סהרוריים, היום הנציגים שלהם בכנסת. אנשים כמו פייגלין, אנשים כמו סמוטריץ', אנשים כמו הרב גינזבורג, היו נחשבים שוליים שבשוליים.

לסכן את הנס הציוני של תחיית מדינת ישראל שקמה בהשראה חילונית ובתקווה חילונית, באחריות אנושית, ולהפוך את הגלגל ולהגיד 'אנחנו עכשיו נסכן את הכל בגלל הזיות משיחיות זה חסר אחריות לגבי כל העם היהודי ובודאי קל וחומר לכל מי שחי במדינת ישראל. אנחנו חייבים לנתק בין דת למדינה ולהבטיח את הרוב הליברלי – דמוקרטי בחוקה. בלי קשר לדמוגרפיה. כן, זה המסר.

תודה רבה.

אליאור: בבקשה.

***

האזנתם ל"מחכים למשיח", פרק 44 של פרות קדושות על סיבת קסמם של רעיונות הגאולה המשיחית דווקא עכשיו, בימים של עצמאות וריבונות יהודית. בחנו עם האורחת שלנו פרופסור רחל אליאור, משיחיות דתית מהי והאם ישנה משיחיות חילונית? ביררנו מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? וגם כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ולמה החתירה ל'משיח עכשיו' מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

שפטו ושתפו!

לקריאה נוספת: