קצת עלי

"האני" הוא דבר מגעיל, אמר מישהו, אבל כנראה אי אפשר בלי לדבר על זה; ההחלטה להקים את הפודקאסט/בלוג הזה היתה עבורי סגירת מעגל כמעט מתבקשת; חלק ניכר מחיי אני עוסק בצורות שונות בגילוייה הפתלתלים של האמת ובגרסאותיה המשתנות על פי הנסיבות והזמנים; כעיתונאי, בכל העיר ובהארץ, בין השאר בסיקור האינתיפאדה הראשונה בשטחים, כפעיל בארגונים לשינוי חברתי; כמנכ"ל בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים, בשנים 1991-1997, בימים הסוערים שלפני ובמהלך תהליך אוסלו, ואחר-כך, בהקמת ובניהול קשב, עמותה ציבורית למחקר ולהפצת מידע על מצב הדמוקרטיה בישראל. עיקר עבודת קשב היה ניתוח הסיקור התקשורתי של העיתונות בישראל, שממצאיו המנומקים מאבחנים היטב את מצב התודעה הישראלית, והשפעתו מרחיקת הלכת על המציאות.

אפשר לומר, שתחומי העיסוק שבחרתי העניקו לי אפשרות לספר את הסיפור הישראלי משלוש נקודות מבט שונות: כעיתונאי חוקר, כפעיל זכויות אדם, ובאמצעות ביקורת תקשורת.

גם אני גיליתי יום אחד את הפודקאסט, שמאפשר לכל אחד/ת להאזין לתכנים האהובים עליו בכל זמן ומקום. אם המצאת הבלוג הביאה לדמוקרטיזציה של הפצת המילה הכתובה הרי המצאת הפודקאסט הביאה לדמוקרטיזציה בהפצת תכני הרדיו. החלטתי לשלב כאן את שניהם.

קשה להעריך עדיין מה תהיה לאורך זמן ההשפעה התרבותית, חברתית ופוליטית, של הפודקאסט, אבל ברור כי הוא מכניס ממד חדש למרחב הציבורי. בזמן שהתקשורת הממוסדת הולכת ומסתבכת בקשרי הון – שלטון, חרדה לקיומה העצמאי, חוטאת בסיקור מגמתי, מתחנפת למקורות הכוח וסובלת מגילויים של צנזורה עצמית של עיתונאים ועורכים, מאפשר הפודקאסט, כמו אחיו הבכור הבלוג, לקיים אלטרנטיבה תקשורתית ולתרום מידע, מומחיות ושיח רב גוני מתמיד.

הקמת הפודקאסט/בלוג הזה, אם כך, היא התפתחות מתבקשת בנסיבות העניין. היא ניסיון להתמודד עם זרמי המעמקים של התודעה הישראלית, באופן חופשי, ביקורתי ובלתי תלוי מבלי לזנוח אתיקה של אמינות, הוגנות ואחריות.

מזמן הבנתי שכל סיפור שאנחנו מספרים הוא וריאציה על מה שקרה באמת וכי בתודעתם של הרבים אין עובדות – רק פרשנויות, כפי שפסק ניטשה. ואמא שלי הוסיפה, שההווה מעורפל, העתיד לא ידוע ורק העבר משתנה כל הזמן.

אז מה קרה באמת? במאמץ להגיע קרוב ככל הניתן אל האמת החמקמקה אני מבטיח  לגייס כאן את כל משאבי הסקרנות, ההגינות והכנות, לחקור, לחטט, לדובב, ולא להיכנע לרוח הזמן. וגם אשתדל לאמץ את עצתו של ריימון ארון לפרשנים למיניהם: לא לגנות, לא להלעיג כי אם להבין.

וכן, העבודה (הקשה מאד) על התכנית הזאת גורמת לי גם הנאה צרופה. אשמח לשתף אתכם/ן בה.

מאזינות וקוראים יקרים, אם אהבתם/ן את פרות קדושות ואתם מעריכים את המאמץ הרב שמושקע בכל פרק – הפיצו, המליצו וכתבו את חוות דעתכם/ן, כאן באתר, באפליקציות וברשתות החברתיות, התנדבו או תרמו תרומה כספית צנועה לקידום הפרויקט! 

שלכם, יזהר באר