[הבלוג] מבחן הבושה

ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג (בנה של הסופרת נטליה גינצבורג) תיאר סצינה מסרטו של פדריקו פליני “זיכרונות”, שבה מתחתן זוג צעיר מול דמותו של מוסוליני. הוא סיפר שאימו אמרה שפליני הבין את האלמנט של הפשיזם. היא לא אמרה מהו אבל לדעתו מדובר בסוג של אינפנטיליזציה של ההמונים, הפיכת דעת הקהל לגוש אחד ואחיד המנהל שיח אינפנטילי.
איטליה של היום הפכה לאחרונה לפרו-פשיסטית, או קרובה לכך לפחות. גם ישראל. גם האופוזיציה הנכנסת נלכדה ברשת הזאת. תסתכלו על עמדותיהם של מרכיבים בממשלת השינוי היוצאת בשאלות המפתח.
אצלנו, כמו באיטליה המצב נראה תמיד נואש, אבל לא רציני. עכשיו זה מתחיל להיות רציני.
יתכן שמול המציאות החדשה שנכפתה עלינו חלקנו יבחר להרחיק נדוד למקומות אחרים מסביב לגלובוס, מקומות שמהם אולי אבותינו הגיעו על מנת לממש את ההרפתקה הגדולה של הרצל ושות’. אולי לאיטליה. אחרים יחליטו להישאר; מאונס, מלית ברירה, מעייפות, מאינרציה, חלקנו גם מבחירה.
אז מי אנחנו עכשיו, הנשארים? האם נוכל לעדכן את הזהות הישראלית שלנו להתפתחויות האחרונות?
הנה, אם כן, מתכונת שאולי אפשר להציע לאחי הליברליים מן השמאל והמרכז, שמוצאים את עצמם עכשיו במצב ביש, כשהחושך מסביב הולך וגובר, הכוחות הולכים וכלים, סיסמאותינו הישנות נתונות באי-סדר, וגם אותם האויב עיקם עד לאי הכר. אנחנו ששואלים עכשיו את עצמנו: מה היה מוטעה מכל אשר אמרנו? הקצת או הכל? על מי עוד נוכל לבנות? האם אנחנו שאריות, שהושלכו החוצה מן הזרם החי? האם נשאר מאחור מבלי שנבין איש, ואיש לא יבין אותנו? האם הכרחי שנהיה בני-מזל? מי אנחנו עכשיו ומה עלינו לעשות? ויסלח לי ברכט על השימוש הנלוז.
הצעתי מבוססת על המסקנה שאליה הגיע גינצבורג, שדווקא הבושה עשויה להיות כלי יעיל להגדרת זהות לאומית.
“מהי המדינה שלי?” הוא שאל והשיב מיד: “המדינה שבה אני מתבייש”.
הוא סיפר שהבין את זה כשהתגורר בארצות הברית. אז הוא גילה ששם הוא לא מתבייש מכל התופעות הרעות שנחשף אליהן ואילו בארצו שלו הוא מתבייש גם מתבייש.
אז הבה נגדיר לעצמנו את מבחן הבושה, כלבוש של הזהות הישראלית המתחדשת.
אני מתבייש בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם של אויבי הישראליות, ואולי גם מעצמי, שהובסתי. אני מתבייש כי איכפת לי. זהו המרד הזקוף שלי. זוהי הצהרת הנאמנות האמיתית.
אני מתבייש משמע אני קיים. עדיין.
במרכז התמונה: דינה ארבל, לוחמת הגדוד השלישי של הפלמ”ח. צילום בוריס כרמי (בית הפלמ”ח)

6 תגובות

  1. “אני מתבייש בארצי, בעמי, בממשלתי, בראש ממשלתי הבא ובחבר סובביו, בניצחונם של אויבי הישראליות, ואולי גם מעצמי…”
    בתוך המשפט הזה מובלעת תפיסת הגעגוע לאיזו “ישראליות” שנוצחה. טענתי היא שהישראליות היא סיסמה ריקה והשאלה מה הייתה הישראליות שנוצחה צריכה להיבדק. יש לי החשש-או התקווה-שכשנבדוק את מושגי היסוד של אותה “ישראליות: הציונות, הדמוקרטיה, הזיקה ליהדות-לאיזו יהדות- השילוב יהודית ודמוקרטית, מי עומד בבסיס אותה דמוקרטיה וכו’,
    נראה לי שרק אז נדע מה לתקן, או שמה לבנות כמעט מחדש.

  2. תודה רבה על שהצלחת לנסח כל כך במדויק את מצבי הרגשי המורכב בעת הזו. אני מזדהה מאד עם הבושה אבל עזרת לי להזדקף בתוכה!

  3. ישראל מתפרקת לנגד עיננו וידנו קצרות מלהושיע

  4. חיים אבידן

    מתנשא
    יהיר
    אנטי יהודי
    ואפילו קצת יהודוני
    בדמוקרטיה הרוב קובע!
    קבל את בחירת הרוב שבחר ברצונו למדינה עם ערכים של מסורת ויהדות.

    • חבל שהערכים של מסורת ויהדות שאתם מובילים, הם מהצד המכוער של הסקאלה. יש ככ הרבה ערכים יהודים (הומניטרים) נוספים שאתה ודומיך דורסים בדרככם למדינה גזענית. זכור, גם הנאצים עלו לשלטון מכח בחירות דמוקרטיות וסופו מי ישורנו. חשוב להרגיש שאתה בצד הצודק וזה מה שהכותב מנסה להסביר לך במדד הבושה

  5. בארץ ישראל קם העם היהודי… לפיכך… אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *