[הבלוג] בבית הבד של דראושה

 

ביום שישי התחלנו למסוק את הזיתים, מהר לפני הגשם שיבוא, אחר-כך תהפוך אדמת החרסית של העמק לבוץ טובעני ואי אפשר יהיה להסתובב בחוץ. אחד מחלוצי העמק תיאר את הבוץ המיוחד הזה “שאינו ניתן, לא לכיבוש ולא לייבוש ואפילו אסרנוהו בעבותות המלט וברתמת המדרכות, עדיין הוא פורץ ועובר על גדותיו, חודר לכל פינה ונדבק לכל נעל, נתלה כעין זר בשולי המעילים ונעשה אסקופה נדרסת לכל רצפה ואין ממנו מפלט…”

ולפני שמרכבות סיסרא יילכדו בבוץ ולפני שהפרי שכבר נקטף יחמיץ, תאופיק והחבורה, כמו בכל שנה, מחבקים את העצים שלי וחולבים את הפרי ליריעות הפרושות מסביב ולא עוצרים אלא לקפה חפוז בכוסיות נייר קטנות ולפת טבולה בזעתר ובשמן זית של השנה שעברה. בערבו של היום השני למסיק העמסנו את הכל על המרכבה הקשורה לאחורי הטריוס שלי ושמנו פעמינו אל בית הבד של דראושה באכסאל, למסור את הבאלות עם הזיתים ליונס, שמלהטט איתן, תלויות בצווארונן על שיני המלגזה, כמו במגרש מירוצים ולעולם לא מפשל ולא מפיל מהם ולו כזית.

כמו בכל שנה התור ארוך אל תוך הלילה והפלאחים מותשים מימי המסיק האינטנסיביים, אך הארומה החריפה הנישאת באוויר מפיחה בהם רוח חיים ובפנים שמחת בית השואבה. חזרתי הביתה לנוח עד שצילצל הטלפון האדום, שהעיר אותי משינה חטופה לקראת חמש בבוקר, לבשר שתורי הגיע, ממש כשהגשם התחיל לרדת.

בבית הבד עדיין חשוך למחצה ויונס – אלוהים, מתי הוא ישן – ממשיך לזגזג כנהג מירוצים עם באלות הזיתים הלא נגמרות על כף המלגזה שלו. דבר ראשון הוא יניח את שקי הענק עם הזיתים שלי בפתח בור הקליטה וכשהזית האחרון של קודמי יעלה על המסוע, גם שלי יישפכו לבור ויחכו לתורם בסבלנות. המסלול של הזיתים מכאן ועד לפח השמן עובר דרך מכונת כתישה אימתנית, “אמנדוני” חדשה, חצי מיליון דולר, שמיוצרת בבארי, באיטליה. בשעה שהזיתים שלי עושים את דרכם על הדרגנוע של האמנדוני אני חושב על אמא שלי, אוד מוצל, שעזבה את אירופה אחרי שואה שחיסלה את משפחתה והגיעה לנמל בארי באיטליה בדרכה לחיים חדשים בארץ ישראל. שמן הזית שלי הוא אולי התשובה ההולמת להיטלר, חלפה במוחי מחשבה בנאלית, אבל ניערתי אותה מיד, כיוון שהפרי כבר הגיע לברזי השטיפה, שניקו אותו מכל גרגר של אבק ומשם נשלח למסע אל תוך הקרביים של המכונה, שבהן להבי פלדה המחוברים לגל ארכובה עצום כוח התחילו לכתוש ולשנות את מצב הצבירה שלו מיחידות פרי קטנות, עגלגלות ומבריקות למין משחה נימוחה אפורה, שאחרי שעה ארוכה של כתיתה, ריסוק וערבול תשלח להפרדה בין השמן והמים בתוך סרכזת, מין צנטריפוגת ענק, שבהשוואה אליה מתגמדות סכרזות האטום האיראניות לממדים של משחק ילדים.

באביב אשתמש באותה שיטה, פחות או יותר, באמצעות מכונת הרדייה שלי שהיא מין צנטריפוגה ביתית קטנה, על מנת להפריד את הדבש מהחלות במכוורת שלי. הדבש והשמן לא מהווים פרנסה עבורי, ההוצאות גבוהות מההכנסות, אבל הם מכניסים לעולמי מתיקות ומרירות ואף יצרו קהילה קטנה של חובבים שמעדיפים את הטעם ואת הגידול האורגני שאני מיישם בגני. השנה יהיה מעט שמן, שליש מאשר בשנה שעברה. לא רק הסירוגיות הידועה של הזיתים גרמה לכך אלא גם החום החריג שהיה בקיץ. כל המגדלים סובלים מכך ובשנים הבאות המצב עלול להחמיר, ככל שמצבו של הכדור ימשיך להידרדר.

בינתיים,  גם בבית הבד של דראושה, נערכים לעידן החדש והקימו אגף חדש, כשר למהדרין, ובו מכונת אמנדוני מבריקה מהאריזה, חצי מיליון דולר, מחכה לרב, המשגיח, שיבוא וייתן את אות ההפעלה, והיא לא תופעל שנייה אחת לפני כן.

לפני שעזבתי את בית הבד עברתי, כמו כולם, ליד השולחן בכניסה שעליו משאירים הזייתיים בסולידאריות לבאים אחריהם צלוחית שמן טרייה שיצאה זה עתה מהמכונה, כמה פיתות וצנצנת מלח לחגוג את הספתאח עם קפה מר, סאדה. זר אחד בבגדי עבודה מוכתמים, כמוני, בצע עבורי חתיכת פיתה, טבלתי אותה בשמן ובמלח ועצמתי את העיניים מהמרירות המשכרת של הזהב הנוזלי שחלחלה לחיכי. אחר כך, ניגבתי את הידיים השמנוניות במכנסי העבודה שלי. “איד’א אנת זיאת מביין עלא הדומכ” – אם אתה עוסק בשמן – רואים על בגדיך, אומרים שם. הגעתי הביתה בגשם סוחף ששטף את כל עלי הזית שנותרו על הארץ מהמסיק.

#בוסתןבעמק

#פרותקדושותהבלוג

 

לפוסט בפייסבוק:

בבית הבד של דראושה 17.11.2020

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *