Tag Archives: רצועת עזה

[פרות קדושות] פרק 42. המונולוג האחרון של משה דיין  

הסדרה “דיין המשפחה הראשונה”, שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית של משה דיין.

38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה; שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה לדורות. לטוב ולרע.

בפרק זה נשמע אותם מעריכים ושופטים ממרחק השנים את האיש המיוחד, האמיץ והיצירתי, שנשא קופה של סקנדלים על גבו.

וגם בפרק, מונולוג  שנשא דיין על ערש מותו ובו פרשנות יוצאת דופן למחדל יום הכיפורים, שהביא לסילוקו מהיכל התהילה.

האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה:

מוסיקה: Kevin Macleod, There is Romance

קטעי קריינות: שולי דיכטר

עריכת וידאו: אריאל טמיר

תמונה ראשית: משה דיין בויטנאם 1966, אוסף דן הדני הספריה הלאומית

תמלול הפרק: המונולוג האחרון של משה דיין

30 ביולי 2019

מאת: יזהר באר

כל מי שגדל בארץ בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה נושא דימוי של משה דיין, האיש ושלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו; איש מלחמה ואיש שלום, סקנדליסט סדרתי, גנב עתיקות, נואף וצייד נשים, רמטכ”ל פעולות התגמול, שר הביטחון של הניצחון ב-1967, מוכתר השטחים ויוזם מדיניות ‘הגשרים הפתוחים’, שר הביטחון של מחדל מלחמת יום הכיפורים ואדריכל הסכם השלום עם מצרים –  אין ספק, קשה לדמיין את דמותה של מדינת ישראל בעשרות שנותיה הראשונות ללא משה דיין. 

בסוף שנות השישים ובמיוחד לאחר הניצחון ב-67′ ההילה סביבו הגביהה אותו בעיני הציבור לממדים של כמעט משיח. שש שנים אחר-כך, בעקבות אסון מלחמת יום הכיפורים, נזרק דיין מהיכל התהילה והפך למין אנטיכריסט של הישראלים; להתגלמות המחדל הגדול והריקבון הפוליטי והמוסרי. כך חלפה תהילת עולמו.

הסדרה “דיין המשפחה הראשונה”, שיצרה ענת גורן, ואשר עלתה לאחרונה בשידורי יס התמקדה בהיסטוריה המשפחתית, הסנסציונית.

38 שנים לאחר מותו ישנם ישראלים ופלסטינים, שהכירו את דיין בסביבה שבה השפיע יותר מכל ישראלי אחר –  השטחים שנכבשו ב-1967 – שמשוכנעים שדיין היה הרבה יותר מסנסציה, שהוא היה בעל נוכחות יוצאת דופן שהשאירה את חותמה בשטחים לדורות. לטוב ולרע.

***

יידע הפרט שיש לו מה להפסיד

דיין עיצב ברוחו את תבנית השליטה בעם אחר, מימיה הראשונים. כך תיאר האלוף (בדימוס) שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, את ההנחה שעמדה ביסוד מדיניותו – מדיניות שעליה מתבסס מנגנון השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים עד היום:

“המדיניות שהתגבשה הייתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד. מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא סנקציה של שלילת הטבות… יידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהפך; הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס.” (שלמה גזית, “המקל והגזר, הוצאת זמורה-ביתן, 1985).

אבל הקולוניאליזם הדייני הכיל גם מרכיבים סותרים, של אמפתיה ותחושת אחריות כלפי האוכלוסייה הנשלטת, שקשה למצוא היום. הוא היה אוריינטליסט שהוקסם מהאוכלוסייה הכפופה לו וחש מחויב אליה. יעיד על כך תדריך יוצא דופן שנתן למושל חדש שנתמנה לנפת חאן-יונס ברצועה בראשית שנות ה-70. הדברים שאמר כמעט לא יאומנו בנסיבות של היום. הנה הם בקיצורים אחדים, כפי שרשם שלמה גזית:

“… אתה כמושל תייצג את תושבי חאן יונס כלפינו, ולא להיפך. עליך להבין, ישראל איננה ‘מתה’ עליהם ואין לה ראש לעסוק בהם, אבל אנחנו הממשלה שלהם, ומכאן שמחובתנו להיאבק כנגד הממשלה שלנו, זו שבירושלים, על מנת להשיג כל מה שיידרש להם.

“התנאי, שיהיה לך ‘לב’ לכל זה. אם אין לך לב, אין לך מה להתחיל בתפקיד. אתה תיאלץ להילחם בצה”ל ותייצג את האינטרס של הפרט הערבי בנפה…

למי בצה”ל זה אכפת? לך, לך זה צריך להיות אכפת… ”

ברוח זו השתדל שר הביטחון דיין למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, אנשים איכותיים, שאיתר בעיקר בקרב ההתיישבות העובדת. אחד מהם היה איני עבאדי, מקיבוץ דגניה א’, שדיין מינה למושל עזה בראשית שנות ה-70. מאזינינו הקבועים זוכרים ודאי כי עבאדי כבר התארח בתכניתנו. ביקשתי ממנו הפעם לסייע לנו בפענוח דמותו רבת הפנים של האיש, שהכיר מקרוב, וגם לספר על השיחה האחרונה שניהל איתו בבית החולים ובה הציג דיין הגווע הסבר שלא נשמע עד כה למחדל יום הכיפורים.

נתחיל, אם כן, בסיפור המפגש הראשון שהתקיים, כשדיין הגיע לדגניה כדי לגייס את עבאדי שחזר לא מכבר משליחות המוסד בעיראק לאחר ניסיון התנקשות בחייו.

יצחק איני עבאדי. צילום: יזהר באר

***

קום תתלבש, אני צריך אותך ברצועה

עבאדי:  דיין נולד בדגניה, אבל אישית לא היה לי קשר איתו ולו במילה אחת. עד שחזרתי מהשליחות בעיראק ושכבתי במיטה בדרך להחלמה, כי נפגעתי שם, והוא הופיע אצלי בבית ואומר לי: ‘איני, מה אתה עושה במיטה?’ אני אומר לו: ‘אני מחלים.’

אז הוא אומר לי: ‘אני צריך אותך עכשיו ברצועה, קום תתלבש, בוא!’

אמרתי לו: ‘אולי בעוד חודש, אולי בעוד חודשיים, אני בינתיים אתחזק, אני בינתיים זה…’

אז הוא אמר לי: ‘לא! אתה עכשיו קם ובא.’

אמרתי לו: ‘אני אעשה כמצוותך ואני אקום אבל יש לי שני דברים, שבלעדיהם אני לא יכול: אלף, אישור של דגניה ליציאה. בית, אני הבטחתי לרוחל’ה, אשתי, שאם אני חוזר  מהשליחות היא תיקח לה שנה ללימודים באורנים. ואני חייב להם את זה.’

אמר לי: ‘מעכשיו על שתי הבעיות האלה אתה לא אחראי – אני אחראי.’

אני לא זוכר אם באותו השבוע או שבוע אחרי זה הוא שלח את הרמטכ”ל יחד עם קבוצת קצינים מהמטה הכללי לישיבת מזכירות דגניה. הם ישבו בישיבת המזכירות וקיבלו תשובה שלילית: ‘איני רק עכשיו חזר, הוא צריך לחזור לריכוז משק, אנחנו במצב קשה ברפת, בבננות, באספסת… איני לא יוצא!’

בשבת דיין מתקשר ושואל אותי: ‘מי זה המזכיר?’

אני אומר לו: ‘מרדכי ויינר’.

הוא אומר לי: ‘תגיד למרדכי, שאני בא הערב לאסיפה.’

במוצאי שבת נערכת האסיפה. הוא הופיע ואמר למרדכי: ‘עזוב את הסדר יום, אני עכשיו יושב ראש האסיפה. אתה שב בצד, אני אנהל אותה – איני צריך לצאת מחר בבוקר לשליחות הזאת, בעזה!’

באחת ורבע הוא בא ואומר: ‘הצלחתי להעביר החלטה; קיבלת ברוב קולות אישור לצאת לשליחות לעזה.’

זאת היתה ההיכרות הראשונה שלנו.

ואז הוא אמר לי: באשר להתחייבות השנייה שלך, לרוחל’ה, נקיים אותה במלואה – אני אשלח אליך את הרמטכ”ל, הוא יישב איתה לסדר סידור שיבטיח שתוכל כל יום בבוקר להגיע ללימודים באורנים ולחזור בשביל לקבל את הילדים מבית הילדים.

ואז מתחיל הסיפור של עזה…

עבאדי עם דיין (מאלבומו הפרטי של איני עבאדי)

יותר חשוב לי עכשיו לשמוע על התפתחות היחסים ביניכם ואיך אתה מפענח את האישיות הלא מפוענחת של משה דיין…

עבאדי:  לא ‘בלתי מפוענחת’ אלא ‘רבת פנים’… הקשר האישי בינינו מתחיל מהשירות בעזה. אני לא אכחיש ולא אצטנע, שבתקופה הראשונה כשניהלתי את הפעילות הצבאית קניתי לי שם של לוחם. ואני, כמו כל איש בישראל הערצתי את דיין. בגללה הכריזמה שאותה הוא שידר, בגלל היכולת שלו לשנות את דעתו מעכשיו לבעוד רגע, כי רק חמור לא משנה את דעתו, כמו שהוא אמר, הגמישויות שלו, הרעיונות שלו על הגשרים הפתוחים, הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים תחת פיקודו כשר ביטחון, יחסו אל הערבים בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים… הערצתי אליו היתה לא מסויגת, כמו כל איש בישראל.

אבל במהלך העבודה המשותפת הרגשתי, בדרך שהייתה לי ברורה לחלוטין, שדיין – אחרת מהנאמנות הבלתי מסויגת שלי אליו, שהיה בה גילוי לב מוחלט, התערטלות מוחלטת – הוא שיחק איתי משחק כפול. היתה לו איזושהי לויאליות לשרון שאינני יודע את פישרה.

רק לחדד את הרקע למאזינים, בשנים הראשונות לכיבוש השטחים אחרי 67′ התחולל מאבק פנים ממשלי בין שתי גישות סותרות לניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה – בין גישתו הלוחמנית של שרון, שהייתה מבוססת בעיקר על הפעלת מקל גדול מול האוכלוסיה הפלסטינית, לבין גישתו של יצחק פונדק, שהיה מושל עזה וצפון סיני, שביקש לשלב את ‘המקל’ עם ‘הגזר’ ונקט בגישה אזרחית שדאגה לתושבים, עפ”י המדיניות הכללית שהתווה דיין. עבאדי צידד בגישה השנייה ואיים להתפטר אם שרון לא יודח מהאחריות הביטחונית על הרצועה.

עבאדי:  נכון. הוא לא היה יכול לפסוק במציאות הבלתי אפשרית שנוצרה בגלל מחויבות עמוקה כלשהי, שאינני יודע את פישרה, לשרון.

אולי שרון ידע על דיין משהו?

עבאדי:  את זה אני לא יודע. לכן אני אומר לך שאני לא יודע מה פשרה של הנאמנות הכפולה הזאת. אבל הרגשתי בה. עד כדי כך, שבמציאות מסוימת אני תרגמתי אותה כאילו הוא משקר אותי.

יכול להיות שבמובן מסוים שרון סחט אותו?

אני לא יודע. אין לי מושג. תאמין לי, אני לא יודע. זאת תהיה נבלה מצידי שאני אעריך הערכות, אבל היה לי ברור שיש לו מחויבות לשרון, שבאה לידי ביטוי במשחק כפול שלו.

עד ליום שהחלטתי: אין לי כוח יותר להיות במערכת הזאת, והחלטתי ללכת הביתה, כי לא הייתי חייב לאף אחד כלום. זה הרקע לאותה שיחה שהיתה בה הבטחה שלו: ‘תישאר, אני מבטיח לך, שאם לא תוך שבוע אז תוך חודש, שרון לא יהיה ברצועה.’ וכך היה.

עבאדי:  אני רוצה למסד את עניין הגזר כי הוא לא היה קיים אז, כדי להיות נכון באיזונים שבין מקל וגזר. וזה מה שקרה.

ועל זה העימות מול שרון…

עבאדי:  נכון.

עזה ראשית שנות ה-70. מימין פונדק, עבאדי, שרון, דיין, גזית (מאלבומו הפרטי של איני עבאדי)

כשאתה אומר: ‘דיין משקר אותי’, אתה יכול לתת דוגמא?

עבאדי:  כשהייתי אומר לו: ‘תשמע, אי אפשר ככה לעבוד, כשזה קורא לזה “יונק שדיים” ו”מטומטם” בישיבות מטה של עשרות אנשים…

מי קורא, האלופים?

עבאדי:  האלופים שרון ופונדק…

מי קורא למי “יונק שדיים”?

עבאדי:  פונדק לשרון…

ואיך שרון קורא לפונדק?

עבאדי:  “מטומטם”, “אתה חותמת גומי”, “אני קובע עם איני ואתה רק חותם לנו…”.

יזהר, אתה מבין מה זה נקרא להוציא 38,000 איש ממחנות הפליטים שאטי ועאזי בלי ירייה אחת? כל זה נעשה עוד בתקופה של שרון. ושרון הפריע לי. אבל דיין נתן לי את האישור הוא אמר לי: ‘תראה, אי אפשר לעשות את המהלך הזה בלי החלטה של ועדת החוץ והביטחון, שדיברנו עליה. בפני ועדת החוץ והביטחון שרון הופיע, דיין לא היה והחליטו בשלילה. אבל ידעתי שזאת אמת – צריך לעשות את זה. בגלל המצוקה שהייתה במחנה, שלא היה אוויר. דיין אמר לי, אוקיי, תעשה ‘מדגם’ ל’פתגם’  (“פינוי תושבי ג’בליה מחנה”).

בפרק 17 של פרות קדושות, מה נעשה במיליון ערבים סיפרנו על התכנית הגרנדיוזית של דיין ועבאדי לפירוק מחנות הפליטים ברצועה ולישוב מחדש של תושביהם. עבאדי טען כי היתה לו רשות מטעם דיין להציע לפליטים את אחת משלושת האפשרויות: להשתקם ברצועה, להשתקם בגדה, או לחזור לישראל.

לדבריו, הרוב המכריע ביקש להשתקם ברצועה, מיעוט בחר לעבור לגדה המערבית, אף משפחה לא ביקשה להתיישב בישראל. כאמור, תכנית השיקום הסנסציונית, שלא קיבלה את אישור הממשלה, הסתכמה בסופו של דבר במדגם של פינוי 38,000 פליטים ממחנות שאטי ועאזי.

***

היחיד שראה היה בעל עין אחת

עבאדי מעיד כי לערביי עזה ולמכובדיה היה יחס של יראת כבוד כלפי דיין.

עבאדי:  דיין לא ידע ערבית. הוא ידע מה שידעו כל החבר’ה בגילו אבל זה לא היה רציני. לנהל שיחה הוא לא ידע. שהוא היה שותף מלא במבצעים הגדולים, אני אראה לך תמונה, למשל, הקמת הוועדים, במקום עיריית עזה. לא סתם הוא היה שותף בהכנה של הדבר הזה. כשהייתי מכנס את הנכבדים מפעם לפעם, שכונה, שכונה להקים אלטרנטיבה לעירייה על ידי הקמת ועדי שכונות, הייתי מכנס אותם באולם הקולנוע “פלסטין”. אז יום אחד הוא אומר לי: ‘תגיד לי, מה אתה אומר להם שהם מוחאים ככה כפיים?’ הוא לא הבין. הייתי עומד על הבמה והייתי מלהיב אותם. אמרתי לו: ‘תשאל אותם.’

אז הוא שואל ואומר לי: “בוא תרגם לי”. אומרים לו: “מה זאת אומרת, הוא מדבר אלינו כמו ג’ורג’ חבש, ואנחנו אוהבים את זה: ‘נוציא אתכם מן הבוץ והסחי והביוב ונבנה דרכים וכזה…’ – אהבנו את זה.”  הוא היה נלווה אליי לכל מקום; הקמת הנמל והדייגים, כל הסיפור הזה, שבתוכו היה משורבב גם אחמד יאסין…

לערבים ברצועה היתה לדיין יראת כבוד, שנבעה קודם כל מהכריזמה שאותה הוא שידר. היא נבעה מן ההישג שלו במלחמת ששת הימים. בגלל ההליכות שלו – הוא ידע, כבדואי, ללכת איתם. הוא היה טופח להם על הכתפיים. בהופעה שלו הייתה הערצה של הנכבדים ברצועה. הם מאוד אהבו כשהוא בא. לא בגלל הערבית שלו אלא בגלל שמו. בגלל ההתנהגות שלו. בגלל ההופעה שלו. בגלל הפשטות שלו. בגלל היכולת שלו לרדת בתוך מחנה הפליטים אל אחרון חלכאים והנדכאים ואל הילדים.

הוא בא הרבה לשטח?

עבאדי:  המון. המון… והוא ליווה אותי בכל המפעלים שסיפרתי לך עליהם.

***

ד”ר מובארק עוואד היה ממובילי תנועת האי-אלימות של הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה וגורש על ידי ישראל ב-1988. בשיחה עם “פרות קדושות” הוא מספר:

“…עליך להבין היטב את המנטליות הפלסטינית. האמן לי שהמתכון הפשוט ביותר להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים הוא לשמוע מן הישראלים, ‘אנו מצטערים. כן, אנו מצטערים. אנו מצטערים שהרסנו לכם את התרבות, שלקחנו את בתיכם, שהפכנו אתכם לפליטים, אנחנו מצטערים.’

ואנו מצידנו נאמר – ‘אוקיי, זה מספיק, אנחנו מרוצים. בואו עכשיו נשב ונשתה קפה.’

התפיסה הזו אצל הפלשתינאים, של ההתנצלות, תופסת מקום מאד חשוב אצלנו. מאד, מאד חשוב.

היחיד שראה והבין את זה בישראל היה זה עם העין האחת, משה דיין.

היתה לנו בעיה, בכפר אחד, חייל הרג אדם. משה דיין בא, ללא נשק, בלי ג’יפ ושום דבר, ואמר: “אני מצטער על מות בנכם. עכשיו אני צמא, בואו נשתה משהו.”

והם שתו ואכלו ולא היתה מחשבה על נקמה. מספיק היה רק לומר “אני מצטער”. האב הסתפק בכך. המוות כבר לא היה חשוב לו כל-כך כי מישהו התנצל ובקש סליחה…”

באחד הפרקים הקרובים של “פרות קדושות” נארח את ד”ר מובארק עוואד לשיחה על פעילותו להפצת אסטרטגיות של התנגדות לא-אלימה בעולם ובאזור.

ד”ר מובארק עוואד. צילום: יזהר באר

***

שאלתי את איני עבאדי עוד על תדמיתו הציבורית של דיין באחרית ימיו, כאיש שפעל בניגוד לכל נורמה, שודד עתיקות ונואף שהיה מרוכז, בסופו של דבר, באינטרסים של עצמו:

עבאדי: הוא היה פטריוט… כל הדברים שדיין גילם בעצמו בכל מה שקשור למדינה ובשירות עבורה לא ניתנים לערעור. אתה אומר: ‘בניגוד לכל נורמה’ על נורמה של היום, לא על נורמה של אז. הנורמה של אז הסכימה, התירה, בעצימת עין, אולי אפילו גם לא בעצימת עין, אלא בהתעלמות, משוד עתיקות וביחס כלפי בנות… זאת לא הייתה נורמה של היום, זה היה משהו אחר לגמרי.

תשמע, אני אגיד לך משהו – יוסקה יפת היה סגן אלוף. סגן אלוף בשירות הארכיאולוגיה הפרטית של דיין. הוא היה מוצא לו את האתרים. אני לא רוצה להגיד לך מי אמר, וככה זה מצא חן בעיניי, הוא אמר לו: יוסקה יפת, ‘תקשיב אתה קיבלת דרגות סגן אלוף – שני הפלאפלים על הכתף שלך עשויים חרס…’ (צוחק)

 כשאנחנו מסתכלים על הביוגרפיה של דיין משנות ה-40 לאורך שנות ה-50 וה-60, הוא ייצג את הקו הנוקשה מבחינה מדינית וצבאית. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא משנה את דעתו מהקצה לקצה…

עבאדי:  נכון. רק חמור לא משנה את דעתו. יום אחד הוא אמר: מוטב שארם א-שיח’ מאשר שלום’ ולמחרת הוא אמר ‘מוטב שלום ובלי שארם’. זה נכון. זאת אומרת, בין יתר התכונות שלו הוא גם היה פרגמאטי, והוא קרא את המפה. נכון, שהוא לא נשאר כמו חמור – דבק בדרך של אתמול – כמו שקרה להרבה מנהיגים בארץ, אלא הוא שינה את דעתו בהתאם למציאות שאותה הוא למד.

***

ההסבר של דיין למחדל יום הכיפורים

אתה לא יכול להגיד שהוא היה חבר?

עבאדי: לא. אם הוא היה חבר הוא לא היה מרמה אותי.

היו לכם שיחות של מעבר …

עבאדי:  לא. בחיים לא. אני נזהרתי מזה זהירות גדולה.

לא היו לכם שיחות פרטיות, הוא לא שיתף אותך?

עבאדי: אני אגיד לך מתי כן. התמונות האלה שהראיתי לך הם מהתקופה שהוא כבר היה שר חוץ, ואתה רואה לפי הצורה שלו שהוא כבר חולה. כשהוא שכב בתל-השומר כל יום רביעי הייתי בא לבקר אותו. חודשים. הייתי בבוקר נוסע לתל השומר והייתי יושב בקצה המיטה ומחזיק לו את הברך.

למה את הברך? כמנהג הבדואים?

עבאדי:  כי הוא שכב. הייתי מחזיק לו את הברך… ואז הוא אמר לי באחת השיחות: ‘איני, אני רוצה לומר לך משהו, כבר היום יש את הויכוח וכבר היום יש את הדיון בדבר תוצאות מלחמת יום הכיפורים…’ תקשיב מילה במילה…

‘כל זה לא אמת. אני רוצה שתדע’ – הוא כבר שוכב על ערש דווי – ‘אני רוצה שתדע, שהמהלך שעשה סאדאת בסיני – חציית התעלה וההשתלטות על קו בר-לב, קו המעוזים והתעוזים על ידי שתי ארמיות, היה מהלך שלא ניתן היה למנוע אותו.’

את זה הוא אומר לי ערב מותו – ‘אני אסביר לך למה לא ניתן למנוע אותו. אני רוצה שאתה תדע את האמת. הסיפור שהולך בארץ והיא ילך הרבה שנים, שכאילו מה שקרה במלחמת יום הכיפורים זה הגיוס שלא נעשה זה שטות גמורה. כאילו אם היינו שומעים למודיע ולזה ולאדם ההוא ולמקורבו של נאצר, חתנו, שאם היינו מגייסים בזמן זה לא היה אפשרי. לא היתה פורצת המלחמה ולא הוא לא הייתה נגמרת בדומה למה שנגמרה.’

הוא אומר לי: ‘זה שטויות. בוא אנסה להסביר לך משהו – שלושת הארמיות המצריות, שתיים מתוכן חנו לגדת התעלה, והארמיה שהגנה על סביבת קהיר, היו צבא קבע. כולם היו חיילים, לא מורים, לא בעלי מלאכה, לא מהנדסים – צבא קבע.’

והוא אומר: ‘נניח שבחרת בהזדמנות של קידום הטילים והיינו מגייסים. איני תזכור, מלחמת יום הכיפורים הייתה אחרי מלחמת ההתשה, ובמלחמת ההתשה הגענו עד לגבול היכולת שלנו. מבחינת המשק שנהרס, המאמץ הצבאי שהיה בן שנתיים וחצי, שעות המנוע נגמרו והיקף הגבול של מדינת ישראל היה בלתי אפשרי – מראש-הנקרה לאורך שפת הים עד לתעלה, אל מעבר לסיני, לאורח התעלה ומסביב לסיני עד הגבול עם ירדן, הירדן וים המלח, וצפונה על מעבר לקו של כיבוש הגולן ומשם לאורך הגבול עם לבנון ראש-הנקרה חזרה.

זה התיש אותנו. היינו צריכים להימצא על הגבול הזה עם נוכחות של 20 דקות. כל 20 דקות צריך להיות על הגדר, אחרת יש חדירה… משפחת ארן, התשה,  איפה לא חדרו?

הוא אומר לי ‘ נגמר לנו האוויר במלחמת ההתשה.’

אבל ההפצצה בעומק מצרים, הפגיעה בתשתית האזרחית המצרית הביאה ב-8.8.1972 את המצרים לרדת על הברכיים ולבקש את הפסקת האש. מצרים ביקשה את הפסקת האש, לא אנחנו. למה? בגלל מה שעשינו בהפצצה בעומק מצרים. באותו יום נחתם הסכם הפסקת האש גם עם ירדן. 1970. המלחמה פרצה באוקטובר 73′. בשלוש השנים האלה המשק לא התאושש. במשך שנתיים וחצי של ההתשה האנשים היו מגויסים חודש בצבא – חודש בבית, 172 ימי מילואים כל איש. לאורך התעלה, בחזית המזרחית, המשק היה גמור.

‘ונאמר, שלא בגלל התרעה של איש זה או אחר, אלא בגלל העובדה ששתי ארמיות חנו על גדת התעלה. מה רצית שנעשה?’ – אני ממשיך את דברי דיין – ‘לגייס?  אוקיי, כמה אתה אומר שצריך לגייס כדי לעמוד מול שתי הדיביזיות המצריות? היו צריכים לגייס את צה”ל. כמה זמן אפשר לגייס את צה”ל? שבוע, שבועיים, שלושה… מה אחרי זה? חוזרים הביתה, כי הפועל צריך לעבוד במפעל והמהנדס צריך לעבוד והמורה רוצה לחזור לבית הספר, אחרת  אתה ממשיך את ההתשה. כי צה”ל הוא צבא מילואים.’

‘כמה זמן יכולת להחזיק את הצבא? עוד שבוע? בדרך-כלל הכוננות היתה נמשכת שבועיים -שלושה… אתה מכיר כוננות ארוכה משלושה שבועות? נו?’

‘סאדאת היה מחכה שבועיים, והוא יודע שאין לך אוויר ליותר משבועיים, והיה דוחה את הפלישה בשבועיים, כי הצבא שלו צריך רק שש-בש, לגרז ולבדוק מים מזוקקים בבטריות ולאכול פול. שום דבר. שתי דביזיות…’

 אבל איך מצרים מצליחה להחזיק צבא סדיר בגודל ענק כזה ואנחנו לא יכולים…

עבאדי:  פשוט מאד. כדי להחזיק את הצבא הזה נמצאה בת ברית מטומטמת, שנקראת ברית המועצות, שכדי לקיים צבאות כאלה הרעיבה את עמה. שלא היה לה גרביים, לא היה לה סיגריות. זה אחד הדברים שהביאו להתמוטטותה של ברית המועצות.

אם אנחנו חוזרים לדיין, אפשר להגיע שהדברים האלה היו צוואתו הפוליטית? למה הוא לא בחר להציג את הדברים בפומבי?

עבאדי:  אני לא יודע איך לקרוא לזה…למה הוא בחר בי להגיד מה שאני אומר עכשיו, לא יודע. הוא אמר לי ככה: ‘אני רוצה שתדע, שהסיפור שמלחמת יום הכיפורים והאסון שקרה בה היא תוצאה של אי-גיוס – זאת איוולת.’

בפגישות הללו על מיטת גסיסתו של דיין, על מה עוד דיברתם?

עבאדי:  על הבית.

הוא היה מסוגל לאינטימיות?

עבאדי: אני הייתי מספר. מספר לו מה אני עושה עכשיו.

היו לו חברים?

עבאדי:  לא ראיתי אף פעם חבר…

אף פעם לא פגשת אצלו חבר?

עבאדי:  אף פעם לא ראיתי חבר. גם לא ראיתי בן משפחה, אסי או מישהו. בחיים לא.

מי כן היה? רחל היתה?

עבאדי:  אני לא ראיתי אותם אף פעם אחת.

אני אגיד לך עוד דבר, להלוויה שלו לא הלכתי. אני בכלל לא הולך להלוויות. לא הולך לבתי קברות.

זה אידאולוגי?

עבאדי: אני לא עומד בזה. אני אומר לך את האמת, אני לא עומד בזה.

***

אף אחד לא שאל איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה

אין לי כל ספק, שהבעיה במלחמת יום הכיפורים הייתה האופוריה שלנו, שנולדה במלחמת ששת הימים וקיבלה מימד מטורף במלחמת ההתשה. האסון של מלחמת יום הכיפורים הוא באופוריה. ולא בשאלה: כן גייסו או לא גייסו. אני קיבלתי את מה שדיין אמר לי. ותאמין לי שאני יודע את המחדלים שלו; בעניין הארכאולוגיה ובעניין הנשים… הכל אני יודע. בעניין המשפחה אני לא יודע. אני יודע מה שכל איש בישראל יודע; על מערכת היחסים שבינו ובין רות, על בתו יעל ועל אסי… אני לא יודע. לא דיברנו על זה אף פעם. מה שכן הוא אהב, כשהייתי מבקר הייתי מספר לו מה אני עושה עכשיו בדגניה, הילדים… את זה הוא מאד אהב לשמוע. אבל אני ראיתי איך שהוא הלך והתכווץ. עד שהוא נעלם לגמרי.

הוא הבין שהוא לא יוצא מזה?

עבאדי:  אני חושב שהיה לו ברור.

לכן, קשה היה לי לראות את זה – פתאום לוקחים אותו ומכניסים אותו לתוך בור, סוגרים ואומרים: זהו! זה פשוט קשה לי, המעמד הזה. כשקרובים שלי, ידידי, חברי, בני משפחתי, פתאום… אני לא עומד בזה. אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה, שפתאום מכסים ואומרים: זהו זה! שמים זר פרחים… מטורפת לגמרי כל הסיטואציה הזאת…

במבט לאחור אתה חושב שנעשה לדיין עוול היסטורי בהקשר לאחריות למלחמת יום הכיפורים?

עבאדי: בזה אין לי ספק מפני שכל אלה שמפנים אצבע מאשימה כלפי דיין או כלפי אלי זעירא (ראש אמ”ן ב-1973) וכל האחרים, היו צריכים להגיד ככה: ‘אני חלק מהאסון הזה וגם אתה.’

אבל הם מנקים את עצמו וזה לא הגון. אני טוען שכל מי שהיה בוגר ערב מלחמת יום הכיפורים, בתקופה שבין מלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, כל בוגר שהיה בארץ, שהייתה לו בת קול, אשם בסיפור הזה. כי כולנו, בלי יוצא מהכלל,  נפלנו לדבר הנורא הזה להיות חלק מן האופוריה. ומה שגולדה אמרה לסאדאת – זה מה שאנחנו אמרנו לה להגיד: ‘ישראל מוכנה לנסיגה כלשהי מקו המים ובתנאי שאף חייל מצרי לא יעבור את קו התעלה עד שלא יהיו הסכמי שלום… ‘

קריאת ביניים ב”דברי ימי הכנסת”: ‘איפה יעבור הגבול של השלום?’

אז היא כבר מוכנה ואומרת: ‘סיני תחולק לשניים, בין אל עריש לראס מוחמד, בקו ישר צפון – דרום.’ זה אנחנו אמרנו לה להגיד.

שיבוא מישהו בארץ הזאת, שהיה עם דעה בעלת השפעה כלשהי, שהוא לא אמר ככה…

כשאתה אומר “אנחנו” אתה מתכוון לצמרת הביטחונית?

עבאדי:  תראה, בסה”כ הייתי בתקופה ההיא סגן אלוף או רב סרן. אני רואה את עצמי נושא באחריות הזאת מפני שאני, כמו כל יתר חברי, בשיחות בינינו אמרנו את המשפט הבא: ‘אנחנו או מעצמה ראשונה או מעצמה שנייה.’ הצנועים בינינו אמרו: ‘מעצמה שנייה’. אלה שלא היו צנועים אמרו ‘מעצמה ראשונה’, כי אמרו: ‘ברור שארצות הברית היא מעצמה ראשונה, אבל ברית המועצות? ראינו איך שהפלנו את החארות האלה כמו זבובים במלחמת ששת הימים עם המיג 21.’ מטורפים!

היינו פשוט בטירוף. כל המדינה הייתה בטירוף. תראה לי אחד, אני אסתפק באחד, שקם ואמר: ‘חברים, אתם מטורפים! אנחנו לא מעצמה שנייה ואנחנו לא מעצמה שלישית. תפסיקו  כבר! אנחנו בסך-הכל מה שאנחנו באמת.’ תראה לי אחד שלא שגה באופוריה. תראה לי אחד.

מלבד החבר שלך, רבינוביץ’, שטיפס על מגדל התצפית על גדת התעלה לפני המלחמה…

עבאדי: כשהוא עלה למגדל של ה-40 מטר הוא אמר לי: ‘תגיד, אתה רואה את מה שאני רואה?’

מה אתה רואה?

הוא אומר: ‘שחור משחור. תסתכל מגדת התעלה עד האופק הכל שחור.’

אני אומר לו: ‘למה אתה מתכוון?’

הוא אומר: ‘תסתכל, יש פה שתי דיביזיות. מה יהיה אם הם יעברו?’ הלא רוחב התעלה שם 80 מטר.’

אמרתי לו: ‘אתה לא נורמלי. התעלה היא מכשול מים בלתי עביר.’

הוא אמר לי: ‘שמעתי שיש להם טנקים אמפיביים.’

אמרתי לו: ‘אז מה… אם הם ינסו אנחנו נדליק את התעלה.’

יזהר, תקשיב, אתה לא תאמין – אמרתי לו את זה והאמנתי בכך באמונה שלמה. ואת זה אמרתי גם לחיילים שלי ולחברים שלי, ‘אנחנו נדליק את התעלה!’ אבל פעם אחת לא שאלתי את עצמי, גם רבינוביץ’ לא שאל: ‘איפה מיכל הדלק שידליק את התעלה?’

אף אחד לא שאל. זאת האופוריה.

ולא היה מיכל כזה?

עבאדי:  לא היה דבר כזה. אחרת למה לא הדלקנו את התעלה?

***

האקורד האחרון

אתה חושב שלאקורד האחרון בפעילות הציבורית של דיין, משרד החוץ והשלום עם מצרים היה קשר לאשמת מלחמת יום הכיפורים?

עבאדי: הקשר בינו לבין בגין היה ניתוח נכון של מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה אל מול ההצעה של סאדאת להסכם שלום.

דיין העריך שחציית התעלה עלולה להביא לחורבן הבית השלישי, הוא לא קרא את מה שכתב סאדאת, שלא היתה למצרים בכלל כוונה להמשיך את המלחמה לתוך ישראל…

עבאדי:  זה נכון. אבל אני שואל אותך עכשיו, בהמשך לשאלה שלך, כמה זמן היה צריך כדי שסאדאת יבין שבעצם בין המקום שהוא חצה את התעלה ועד באר-שבע אין כלום. הוא לא הפעיל מודיעין. תקרא את הספר; ‘על בסיס ההנחה שצבא מצרים אינו מסוגל לכיבושים נרחבים שתי הארמיות תחצנה את התעלה ותעצרנה…’

זה מה שסאדאת כותב בספרו?

עבאדי:  כן. הוא אמר לשתי הארמיות ‘ביום שתשמעו אותי שורק במשרוקית תחצו את התעלה ותעצרו.’

למה אחרי מלחמת יום הכיפורים וההצלחה המדהימה שהייתה לצבא המצרי, הוא הדיח את מפקד הצבא? למה הוא הדיח את גמאסי? כי שניהם אמרו לסאדאת: בוא ננצל את ההצלחה ונמשיך לכיוון באר שבע ותל אביב. הם שילמו את המחיר. הוא טעה ולא הם.

דיין מת בשנת 1981 כשהוא בן 66. אם היה חי היום הוא היה צריך להיות בן 104, מבוגר בשנתיים מאשתו הראשונה רות, תבדל”א, שעד היום, למרות כל הסקנדלים המשפחתיים שגרם, טוענת לגדולתו של מי שהיה בעלה בדברי ימי תקומת ישראל. ביקשתי מעבאדי לנסות להגדיר את מקומו של דיין בפנתאון המנהיגים שלנו.

בגין, דיין ורבין בכניסה לישיבת ממשלה צילום: מיכה ברעם לע”מ

עבאדי:  מאז היותו סגן אלוף ומפקד מחוז ירושלים תרומתו לא חדלה לרגע אחד מלהיות משפיעה. מה שקרה בהקמת 101 וההשפעה שלו על שרון. שינויי אסטרטגיה, במקום “קדימה” – “אחרי”, זה הכל תחת פיקודו.

תראה, כשאומרים “משנתו של רבין” אני לא יודע למה מתכוונים. אם יגידו “משנתו של דיין” –  יש משנה. שנויה במחלוקת, אבל ישנה. לדיין יש משנה.

במותו ידעתי שאבד מנהיג. תראה, אתה יכול לומר עליו מה שאתה רוצה, ואפשר שחלק גדול מהדברים שתאמר עליו ותקטרג עליו יהיו נכונים. אבל הוא היה איש עם חזון. זה שהחזון שלו היה משתנה מעת לעת, אולי זה חלק מהגדולה שלו. כמו שקרה לבגין; ‘אף שעל, ארץ-ישראל השלמה…’ וכמו שקרה עם בגין בהחזרת כל סיני תמורת הסכם שלום, בגין קנה את עולמו אצלי – למרות שאני לא איש חירות ולא איש גח”ל ולא איש הליכוד. אלה היו אנשים שהיתה להם יכולת להרחיק ראות. אדם שמסוגל להרחיק ראות הוא בעל חזון. דיין, אלון, בגין, שהיו אויבים בנפש, הם היו בעלי חזון. ואני זוכר אותו בתור שכזה.

***

בפרק זה ניסינו להסתכל בעין בלתי משוחדת על דמותו של האיש משה דיין, מעבר לשלל התארים והמיתוסים הסותרים שדבקו בו ומעבר לכל הסקנדלים שנקשרו בשמו. אין ספק, שדיין הטביע את חותמו בשטחים שכבשה ישראל ב-1967 ושמענו גם ישראלים ופלסטינים, שעבדו לצידו או נתקלו בו, מדברים עליו בהערכה ובגעגועים.

 סיפרנו על המדיניות שהתווה דיין בשטחים שנכבשו ב-67′, מדיניות שהיו בה מרכיבים קולוניאליסטיים של יצירת תלות עמוקה של האוכלוסיה ברצונו הטוב של הממשל הישראלי, מחד גיסא, אך גם מחויבות אזרחית עמוקה לשלומם ולרווחתם של הנתינים הפלסטיניים, מאידך גיסא.

סתירות אלה בדמותו התגלמו גם במחדל יום הכיפורים שהוריד את דיין מגדולתו, אך הניע אותו בכוח היצירתיות והאומץ האישי שבאישיותו להוביל את הסכם השלום ההיסטורי עם מצרים.

נדמה לי שהמונולוג האחרון, שהבאנו כאן, שבו הסביר דיין את הרקע לאי-גיוס צבא המילואים לנוכח סכנת הפלישה המצרית ב-73′, מאפשר להביט על המחדל מעבר לפרשנות הקלאסית שלו, ומזווית אחרת.

לסיכום אפשר לומר שהוא היה אהוד, היה בו ברק אישי, הוא ידע להתנצל כשצריך והוא גרר אחריו שק של סקנדלים. האם פועלת היום בזירה הציבורית דמות שיכולה להזכיר את דמותו המיתולוגית של משה דיין?

האם הקיפאון המדיני המתמשך, המשבר המנהיגותי העמוק, פרשיות השחיתות הרודפות זו אחר זו והבנאליות של הפוליטיקה המקומית בימים אלה עשויים לעורר געגוע לדמות אמיצה, יצירתית ולא-קונבנציונאלית, מהסוג של דיין, אף אם קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו?

שפטו ושתפו!

***

 לקריאה נוספת:

תמצית הפרק באתר הארץ

 

 

[פרות קדושות] פרק 21. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ו’: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו?

שייח' אחמד יאסין
מייסד החמאס שייח’ אחמד יאסין, הגולם שקם על יוצרו?

“בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…” (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)

הפרק השישי בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, עוסק בכינון החמאס ובוחן את המיתוס המחשיד את ישראל בסיוע להקמתו. באמצעות ראיונות עם מושלים צבאיים לשעבר, מסמכים ועדויות, נשמע על המאמץ הסיזיפי של הממשל הצבאי לשחות בבוץ העזתי, בתוך הפצצה הדמוגרפית המתקתקת, ועל הטריקים והשיטות שננקטו על מנת “לשרוף” מנהיגים מקומיים לא רצויים או לקדם אחרים שרצו ביקרם. נשמע על קוצר הראות של ההנהגה הישראלית ועל הקושי לנהל כיבוש מתמשך ללא אופק מדיני. נבחן כיצד הצליח שייח’ אחמד יאסין, שינק את השראתו מההוגים הרדיקליים באסלאם המודרני, לקבל במשך כמעט עשור שלם חיבוק מהממשל הישראלי ואיך קם לבסוף הגולם החמאסי ששינה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי – גולם שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה.

זהו החלק השישי בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו, שפטו ושתפו!

יזהר באר

להאזנה בזרימה, או להורדת הפרק להאזנה (מומלץ):

מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

לכניסה לפרק הקודם: חלק ה’: אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

לקריאת תמלול הפרק: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו

24 בספטמבר 2017

מאת: יזהר באר

“בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…” (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)

החמאס, הארגון שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה, נולד בנסיבות המחשידות את ישראל עצמה בסיוע להקמתו. יש הגורסים כי מדובר במיתוס חסר בסיס, אלא שגם קצינים בכירים ששירתו בממשל ברצועת עזה, טוענים כי ידה הארוכה של ישראל סייעה להקים את החמאס, באופנים שונים. לפי תפיסה זו בשנות ה-70 וה-80 הארגונים הלאומיים החילוניים ברצועה; הפת”ח וארגוני אש”ף האחרים, היו בשיא כוחם ועל מנת להחליש את  השפעתם נקט הממשל הישראלי בשיטות הפרד ומשול. הוא עודד את צמיחתו של האגף הדתי בתנועה הלאומית הפלסטינית, ששאב את השראתו מהוגי תנועת “האחים המוסלמים” במצרים – מה שהתפתח לימים לתנועת החמאס, שהצליחה להדיח את שלטון הפת”ח והיא ששולטת כיום על רצועת עזה ומאתגרת את שלטונו של אבו מאזן ושל אש”ף בתחומי הרשות הפלסטינית.

אם נרחיק אל השנים הראשונות לאחר כיבוש הרצועה בידי ישראל ב-67′, נמצא כי עד סוף שנות ה-70 לא פעלו ברצועה אגודות דתיות מטעם האחים המוסלמים, המסגדים היו בשליטה, והקאדים ואנשי הווקף היו שכירים שהממשל הצבאי הישראלי שילם את משכורותיהם ופיקח על פעולותיהם.

בשנות ה-70 החל את פעילותו הציבורית בעזה שייח’ אלמוני, נכה על כסא גלגלים, בשם  אחמד יאסין, שהתקרב מאד אל קציני הממשל הישראלי וזכה לקבל מהם סיוע בהקמת מנגנונים חברתיים, שנראו לא מזיקים בשעתם. יאסין שאב את השראתו מהוגי האסלאם הרדיקלי במצרים כמו, חסן אל בנא וסייד קוטב, אך בראשית דרכו התמקד בפעילות דתית וחינוכית. בראשית שנות ה-80 התיר הממשל הישראלי לשייח’ יאסין לרשום עמותה ציבורית בשם “אלמוג’מע אלאסלאמי”, שאנשיה עסקו בפעילות דתית וחינוכית, מצד אחד, ומצד שני תקפו פעילים של התנועות החילוניות, בעיקר מן השמאל, הציתו בתי קולנוע, השחיתו מסעדות שמכרו משקאות חריפים, והשתלטו על מוסדות החינוך והתרבות ברצועה. במארס 1987 פרסמו אנשי המוג’מע כרוז שבו הופיע לראשונה שמה החדש של התנועה: חמאס ) חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – “תנועת ההתנגדות האסלאמית). כך, בקיצור רב, קם החמאס, ובהנהגתו ניצב שייח’ אחמד יאסין.

אחד הדוברים הקולניים בייצוג הטענה כי החמאס הוקם בסיוע הממשל הישראלי הוא אבנר כהן, שהיה קמ”ט (קצין מטה) דתות בעזה בשנים 1994-1973. בתפקידו היה קמ”ט הדתות כפוף לשר הדתות ולא לממשל הצבאי ומכאן גם נבעה חולשתו. קמ”ט הדתות היה אחראי, בין השאר, על המוסדות האסלאמיים שפעלו בתחומי הממשל הישראלי. באחד המסמכים שכתב עבור מתאם פעולות הממשלה בשטחים תיאר כהן את הדינאמיקה שהובילה להקמת המוג’מע אלאסלאמי בניגוד לעמדתו ולאזהרותיו וכיצד הפך, לדבריו, הגוף התמים שהקים יאסין באישור הממשל הישראלי מאגודה קיקיונית ל”ארגון מפלצתי רצחני”:

אבנר כהן טוען: … ראשי הממסד הדתי המוסלמי הזהירו את הממשל הישראלי לבל תוענק הכרה חוקית לאגודת אל-מוג’מע, העלולה לעלות ביוקר לכולם – לשלטון ולאוכלוסיה ביחד. הערכה זו נמסרה בזמנו מפי נציב הוואקף הקודם וחבר הקאדים שטענו בפני קמ”ט דתות:

“פעילי אל מוג’מע נמנים עם שרידי האחים המוסלמים שהשלטון המצרי רדף אותם עד חורמה ובגללם הוא פיזר את המועצה המוסלמית העליונה שניהלה את חיי הדת ברצועת עזה. עתה, בתקופת הממשל הישראלי, בא אחמד יאסין וכנופייתו להתאגד בארגון על, במגמה לחדש את פעילותם השלילית והחתרנית במסווה דתי – אסלאמי.”

אולם הממשל הישראלי העדיף להתעלם מאזהרותיו של הממסד הדתי… מי שגילה בו תמיכה, התייחס בהעלמת עין ובסלחנות יתר לתעלולי אלמוג’מע ומעלליו. הוא הניח שגוף זה יהווה משקל נגדי לאש”פ במסגרת מאבקי כוח פנימיים בין הפלגים היריבים ברצועת עזה, וכי לא נשקפת ממנו סכנה ממשית ליציבות האזור… בדיעבד הוכח שהנחה זו מופרכת מיסודה. למרבה הצער, הממשל הישראלי איבד שליטה על הגולם הזה שהוקם, כאמור, בחסותו ואף בעידודו.[1]

בהזדמנות אחרת טען כהן כי אחמד יאסין, בניגוד לאש”ף, הסכים לסייע לישראל במימוש  תכנית האוטונומיה המנהלית לתושבי הרצועה שהתגבשה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. יאסין התנה את הסכמתו בכך שהממשל הישראלי יכיר באלמוג’מע ויאפשר לו הכנסת כספי חו”ל. לטענתו,  למרות התנגדותו העיקשת ואזהרותיו רצה עזר וייצמן, שר הביטחון אז, למצוא פרטנר בכל מחיר וזה מה שקרה, לדבריו:

אם המצרים, בתקופת שלטונם, לא אפשרו לבנות יותר מ 5 מסגדים, הרי מרגע שניתן אישור ליאסין להקים את האגודה שלו, והתקבלו כספים מחו”ל, נבנו 50 מסגדים, שאין בהם צורך, לא דתי ולא ענייני. סביב כל מסגד נבנו מסביב לו, שירותי רווחה, חינוך, מרפאות, חדרי ספורט – ג’ודו וקרטה…[2]

 

איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין, בדרכים שונות, בראשית דרכו. אך האם מדובר היה אכן בכוונת מכוון אסטרטגית, בתכנית ישראלית סדורה, כמו שטוענים אנשי אסכולת אבנר כהן ובה מאמינים גם הפלסטינים? פנינו אם כך, למושלי עזה, שניהלו את המגעים הראשונים עם אחמד יאסין וחבריו, קודם להקמת החמאס.

אל”מ (מיל.) איני עבאדי,[3] שהתמנה למושל נפת עזה בשנת 1970, פיתח יחסים אישיים קרובים עם השייח’ יאסין ואף למד לצידו באוניברסיטה האסלאמית בעזה. שאלתי אותו:

יזהר באר:  לימים טענו והתבססו על מקורות, שלישראל הייתה יד בהקמת החמאס. שהמוטיבציה הישראלית הייתה ליצור משקל נגד לדומיננטיות של אש”ף?

איני עבאדי:  מה שהיה בתקופה של עשר שנים לפני הקמת חמאס – אש”ף שלט ברצועה שלטון מלא מן המפקדה בבירות. מה שנקרא “החזית המערבית” – שליטה בלתי מעורערת. והימים היו קשים לא במקרה היה צריך פעילות צבאית כל כך נרחבת, בתוך כל מחנה, בתוך כל שכונה בתוך כל פרבר, בתוך כל עיר בתוך כל עיירה, בתוך כל פרדס, כי הפעילות הפח”עית (“פעילות חבלנית עוינת”) הייתה בלתי אפשרית. המוג’מע האסלאמי, בראשית הדרך, כאשר הוקם על ידי אחמד יאסין היה מאד צמחוני – דיבר על חזרה בתשובה, על לימוד תורה, על מעשי צדקה, דברים שכאלה, חינוך הנוער, הריכוז שלו בתוך המסגדים, זה תאם את משאלות הלב של הממשל: לא להתרוצץ ברחובות, לא להעיף חול. היציאה של המשמרת הראשונה של בתי הספר והכניסה של המשמרת השנייה, זה היה דבר נורא כל יום אלפי ילדים ברחוב. עכשיו, היתה עזרה וסיוע בכך שסייעו לו להקים מתקנים לריכוז בני הנוער. המוג’מע בראשותו של אחמד יאסין קיבל כסף, או שווה ערך…

באר:  מהממשל?

עבאדי:  ברור! או שווה ערך – בחומרים ובדברים כאלה, להקמת מגרשי ספורט, כדורגל, טניס, באולינג, כדורסל מגרשי משחקים לילדים מנהרות צבעוניות לילדים וכו’. הוא עשה את זה וזה נראה בעינינו כפעולה פילנתרופית שעלתה בקנה אחד עם הנרמול של החיים.

באר:  קציני המודיעין בממשל שבוודאי מכירים את ההיסטוריה של האחים המוסלמים במצרים וכתבי סייד קוטוב, לא יכלו לדמיין שמהאג’נדה האזרחית, סוציאלית…

עבאדי:  היה קמ”ט דתות שנקרא אבנר כהן. אני אומר לך, בהן צדק, אני לא זוכר אותו בתקופה של שלוש שנים, והייתי בצומת של מרכז העניינים, פעם אחת מדבר (מזהיר נגד התחזקות הגורמים האסלאמיים).

באר:  לא על נושא זה ולא על נושאים אחרים?

עבאדי:  שום דבר! אינני זוכר אותו פעם אחת מדבר (בדיונים בממשל). אני אפילו לא ידעתי… ידעתי שיש קמ”ט דתות, ידעתי, אבל לא שמעתי על אבנר כהן. היום הוא חכם גדול…

באר:  הוא באקדמיה…

עבאדי:  ברור! היום אני שומע אותו בתקשורת כאילו הוא עמד בפרץ אל מול התמיכה של הממשל בפעולה קונסטרוקטיבית, במרכאות, שאחמד יאסין רצה לעשות. ושכביכול היה מישהו והוא אחד מהם, שעשר שנים לפני שקם חמאס צפה את הקמת חמאס. זה פשוט איוולת. נכון, שהשאלה שלך, מתוך הניסיון של פעילות האחים המוסלמים במצרים בשנות ה-20 וה-30, לא יכלו להעלות על הדעת שיש מן אפשרות כזאת? המצוקה הרגעית, הקושי הרגעי של האלפים שברחובות, שמעיפים חול – זה היה העניין שהעסיק באותו רגע, וזה לא היה דיון אקדמי. וכל מי שיכול היה להציע איזושהי עזרה או איזשהו פתרון שיש בו  להרגיע במשהו, אז הלכת איתו. זה מה שקרה. זה נכון, בדיעבד, הפעילות הספורטיבית שאותה הוא טיפח בדרך של הקמת קבוצות כדורגל וכדורסל, תלבושת אחידה, צעדה, זה בעצם חינוך טרום צבאי. מה שקרה, זה שכאשר קמו הקבוצות האלה והחינוך הטרום צבאי הזה התמסד, ביום כלשהו הוא אמר: ימינה פנה! לא למגרש, אלא לקלשניקוב.

באר: מה אתה חושב הביא להתפתחות הזאת?

עבאדי:  אני לא מוציא מכלל אפשרות, ששייח’ אחמד יאסין בהקמת המוג’מע, שלא היה נתון תחת הלחצים שאנחנו היינו נתונים – האי סדר, הבלגאן, המצוקה – יכול להיות שבדרך החינוך שלו, המטען שהוא אצר בתוכו, הוא כן צפה קדימה. לא בפרטים של הקמת “חרכת מוקמאמה אלאסלאמיה”, יכול להיות – אני לא רוצה לתת לו מה שאולי לא מגיע לו – אבל יכול להיות שהוא חשב על הפעילות הטרום צבאית הזאת, החינוך הטרום צבאי הזה, לקראת (הקמת ארגון) צבאי. יכול להיות שהוא או מישהו מחבריו חשב על זה, זה מתאים לאחים המוסלמים, זה מתאים.  אבל לבוא ולומר שבאותו קשר שהיה, שהיה בו עזרה של הממשל לפעילות האזרחית שבקרב בני הנוער, שנעשתה ע”י אחמד יאסין – בכך עזרנו להקמת חמאס? הבעיה לא הייתה מי הוא. מה המוג’מע יכול היה לעשות מול אש”ף? תחשוב רגע בהגיון, באותו זמן יש את אש”ף ואת המוג’מע – איך הוא יכול לבלום את הפעילות של אש”ף? הרי זו איוולת. אומרים את זה בדיעבד.

באר: רגע, בוא נשאר רגע בנושא הזה, בתקופה הזו אתה מכיר מקרוב את אחמד יאסין, מה ההתרשמות שלך מהאיש?

עבאדי:  תראה, הוא היה יותר צעיר ממני. אתלט, פעלתן, כריזמטי…

באר:  במה התבטאה הכריזמה שלו?

עבאדי: יש לו את היכולת לשוחח עם בני נוער ולהשפיע עליהם.

באר: האינטלקט שלו היה מרשים?

עבאדי:  הו הא, זו שאלה קשה,  אינני יכול לתת לו ציון.

באר:  אני ראיינתי אותו בכלא, ומה שהרשים אותי שהוא דיבר בצורה מפתיעה של ריאל-פוליטיק, שלא מאפיינת את הדימוי…

עבאדי: תראה מה שהוא עשה, הוא לא היה אדם פשוט…

באר:  הוא נפגע בתאונה?

עבאדי:  בודאי. בגלגלון. הוא נחת לא טוב ושבר את אגן הירכיים, והתיישב בכסא גלגלים, קיבל טרומבוזה, מחלת ריאות, ונשימה, התחיל לצפצף, כן, הלך בלא עת…

באר:  היום, בדיעבד, אתה חושב שזה היה טוב אם לא הייתם (מסייעים לו)?

עבאדי:  לא. זה לא היה משנה. להפך. זה היה מלבה עוד יותר (את האנדרלמוסיה).

 

בפרופיל שהוציא אבנר כהן על השייח אחמד יאסין בנובמבר 1992, הוא מתארו כדלקמן:

למרות נכותו הגופנית מוחו נותר צלול וחריף. דיבורו חד וקצר במשפטים מדודים, שזורים ציטוטים מהקוראן. למרבה הפלא, יצא לו מוניטין בשטחי יש”ע, ישראל ומדינות ערב, כפוסק הלכה ובקיא בכל מסורות האסלאם. מאידך, כלי הקודש המוסמכים, שופטי בתיה”ד השרעיים ואימאמים בכירים בוואקף המוסלמי מטילים ספק בידענותו וטוענים שכל בקיאותו האסלאמית מצטמצמת בשינון פסוקים דתיים ובציטוט פתגמים ערביים. לדעתם, בקיאותו המופלגת ב”שריעה” אינה אלא אגדה שמפברקים ומפיצים אותה חסידיו השוטים.

יצוין כי חסידיו חדורי קנאות, עושים את דברו ומבצעים את הנחיותיו ללא עוררין. שכבות מסוימות מקרב האוכלוסייה המקומית, מייחסים לו דרגת קדושה עילאית השמורה בד”כ לארבעת החליפים, מייסדי האומה המוסלמית. לעומת ההערצה העיוורת הגובלת בהיסטריה, שרוחשות לו השכבות הנחשלות, הציבור המתקדם וחוגי האינטליגנציה בזים לו ומתייחסים אליו בלעג וקלס. הם רואים בו ייצור מגוחך המעורר חמלה ורחמים. לדבריהם “כל המיתוס סביב הדחליל המזוהם הזה הינו המצאה של הכיבוש הישראלי”. [4]

אוסיף משהו מידיעה אישית, בשנת 1993 הזדמן לי לראיין את אחמד יאסין בתאו בכלא אשמורת במסגרת מחקר שקיימתי בסוגיית רצח משתפי הפעולה בשטחים. שני דברים לכדו את תשומת ליבי אז. יאסין ישב בכיסאו משולל יכולת תנועה ואסירים פלסטינים התחרו על הזכות לטפל בו, לסייע לו ולשמש אותו, בהתמסרות מוחלטת; במעין התמסרות דתית. התרשמתי גם מהיכולת האינטלקטואלית שלו, ממזגו השקט, המעשי והמתון שעמד בסתירה לכל דימוי מוקדם. כמובן שרושם כזה אינו סותר את אחריותו לזוועות שביצע החמאס בהמשך.

 

רק בסוף שנות ה-70 מתחילים קציני הממשל הישראלי לזהות את פוטנציאל הנפיצות הטמון בהתחזקות הגופים האסלאמיים ברצועת עזה. תא”ל (מיל.) יצחק שגב, הנספח הצבאי האחרון של ישראל באיראן, התמנה לפקד על עזה ב-1979, לאחר שנחלץ בעור שיניו ממהפכת חומייני. כשהגיע לעזה נדהם מתהליך ההדתה שעובר גם על הרצועה.[5]

יזהר באר:  בוא נדבר על ההתעוררות האסלאמית; כשאתה מגיע לעזה, יש לפניך מסמכים, אזהרות, אתה רואה בעיניים, אתה לומד מהשטח? מה אתה רואה בתחום הזה של התגברות כוח האחים המוסלמים?

יצחק שגב:  קודם לכל, לי היה יתרון לא נורמאלי – אני דיברתי ערבית, לא הייתי צריך מתורגמן שיתרגם לי עקום. שתים, גדעון עזרא היה חבר אישי שלי. אז אני כל שבוע הייתי בא לגדעון עזרא, יושב אצלו באשקלון ולא מחכה שהרכז שלו יתדרך את קצין המודיעין שלי, ז”א עשיתי פה ייעול עצום. שתיים, אני חזרתי מהמהפכה האיראנית. באתי לשם אני רואה את כל העזתים עם זקן. מה שלקח פעם שנים… אז אספתי את כל הפורום הצבאי שלי ואמרתי להם: רבותי, אתם לא מבינים מה זה ההתעוררות הדתית. אנחנו עכשיו נעשה תרגילים – אחד אחרי השני – תרגיל אחד, שהאסירים משתלטים על המפקדה. הרי היה לנו בית סוהר. שתיים, תרגיל חפ”ק גדול – אלפי אנשים מסתערים על נצרים. שלוש, על איזה ישוב ברפיח. כל חודש הייתי עושה תרגיל, ותשובו, המפקד, היה אומר לי: אני אוהב אותך אבל אתה משוגע. זאת אומרת, אני ראיתי איך המיליונים בטהרן התארגנו והסתערו. אמרתי, ברגע שמתחיל העניין הדתי זה יעלה גם פה. עכשיו, מה עשיתי? הלכתי למסגדים. ראיתי איך הם עשו שם חוג לפינג פונג, חוג לטניס, חוגים לעזרה בלימודים… זאת אומרת, למדתי את העניין. ואחרי זה, כשהבנתי שהאיש הכי מסוכן זה שייח’ יאסין, שהוא כבר קיבל אישור לפני שהגעתי, להקים את העמותה. הוא קיבל את האישור להקים את העמותה שלושה-ארבעה חודשים לפני שהגעתי, ב-1979. ואז הפעלתי פורום חדש שנקרא: “התעוררות דתית”.

באר:  שלא היה קודם?

שגב:  לא היה.

באר:  אבל כשאתה הגעת היו לך ניירות עמדה כלשהם? מודיעין?

שגב:  לא! אף אחד לא חשב…

באר:  קסטל (תא”ל יוסף קסטל), קודמך בתפקיד, דיבר איתך? הוא עשה לך חפיפה?

שגב:  קסטל היה איש נפלא. הוא דיבר איתי, היינו שלושה ימים ביחד. הוא אמר לי: עם רשאד א-שאווה (ראש עיריית עזה) אל תדבר, הוא שונא ישראל, עם זה אל תדבר… ז”א היו הרבה מפקדים בממשל שהם אנשים מאד מוכשרים, אבל הם עשו לעצמם חיים קלים – במקום לקבל את המנדט שהם היו צריכים לנהל את המגע עם האוכלוסייה, הכריזו: אלו אויבי ישראל – אנחנו לא מדברים איתם.

באר:  ולגבי הסוגיה האסלאמית, הוא התייחס?

שגב:  דיברנו, אבל אני הבנתי את זה יותר מהר ממנו. בדקה. אני לא מזלזל בו אבל, תחשוב, אני באתי עם שני תארים מהאוניברסיטה, אחרי המהפכה האיראנית… 

באר:  אבל לא ירשת מדיניות מקודמיך בסוגיה הזו?

שגב:  לא! זו אחת התכונות הטובות שלי: אני לומד מהר את העניין ומיד מתווה את המדיניות… היה פורום בט”ש, היה פורום חתרנות מדינית, אני הוספתי גם פורום התעוררות דתית.

באר: היה גם קמ”ט לענייני דת שהתריע…

שגב:  הוא התריע. והוא הרבה פעמים מצטט בטעות שאני נתתי אישור (להקמת החמאס). הוא טועה, פשוט. יום אחד, איזו כתבת בעיתון הארץ, כתבה ששגב נתן את האישור להקמת החמאס ואני קראתי לה ואמרתי: תגידי, את כותבת ואת לא בודקת? הנה האישור!  אני תובע אותך. אז היא אומרת: זו לא כתבה זו רפורטאז’ה, זה בטיח אספר (בערבית: אבטיחים צהובים). סתם מהדמיון. זה קמ”ט דתות, אין לי נגדו כלום…

באר:  מה שאתה אומר שכשהגעת לא ירשת שום מדיניות מוסדרת כלפי הגורמים האסלאמיים?

שגב:  שום דבר. אני לבד עשיתי את זה. אז אני נותן לך דוגמא אחת: הבנתי שיאסין קיבל אישור (להקים עמותה) וכי הוא ראש החץ. צלצלתי אליו. אמרתי לו: שלום, שמעתי עליך שאתה ממנהיגי הרצועה…

באר:  מי נתן לו את האישור להקים את העמותה?

שגב:  קסטל! אני גם אמרתי לך שיכול להיות שאם קסטל היה מתנגד בג”צ היה אומר לו (לאשר הקמת העמותה), כי לפני זה היה מקרה דומה, עם יצוא תפוזים, שהמושל התנגד ובג”צ אמר לו: תן! ברגע שישראל הכניסה את השטחים תחת הבג”צ אז השיקול של המפקד הצבאי לא היה סופי. אבל פה אני פטור. כשאני הגעתי האישור כבר היה.

באתי אליו (ליאסין) עם 12 ג’יפים ואמרתי לו: תאר לי את הפעילות שלך! הוא התחיל לספר מה הוא עושה במסגדים…

באר:  למה הבאת 12 ג’יפים?

שגב: כדי שכל השכנים יראו וידברו…

באר:  אבל מסתבר שזה לא עובד כל כך…

שגב:  שמע, זה עבד באותה תקופה. תראה, אתה לא יכול לתת פתרון סופי. פתרון סופי זה רק מו”מ מדיני. אבל כדור הרגעה… ואז הגיע הצהרים ואני אומר לו: תגיד, לא תזמין אותנו לצהרים? אז הוא הלך והכין צהרים. כי כל הזמן אמרו: זה בוגד! רשאד א-שאווה בוגד! הוא אכל עם הממשל. שמתי אותו עם כולם, באותה שורה, כחוק. ואז אני שואל אותו: תגיד, מה קרה לך בגב? הוא אמר שחייל מצרי, הוא שיחק כדורגל, נתן לו זאפטה עם רובה צ’כי…

באר:  שהנכות שלו היא מהמכה מחייל המצרי? אמרו שהנכות שלו זה מתרגיל ספורט שהוא עשה בילדותו?

 שגב:  (אמרתי לו) אני מתוך אהדה אליך כמנהיג, ראש המחלקה האורטופדית בתל השומר, פרופ’ אושרובסקי הוא חבר שלי, אני דיברתי איתו, אני שולח אותך לשלושה ימים לתל השומר, הוא יעשה לך בדיקות, אם אפשר להציל אותך. למחרת שלחתי אליו את האמבולנס הצבאי – הוא צפר כל הדרך אל הבית שלו, אבל הוא סירב לעלות על האמבולנס הצבאי. שלחתי אליו את האמבולנס של המנהל האזרחי והוא עלה עליו והאמבולנס הצבאי ליווה אותו בצפירות עד מחסום ארז שכל עזה ידעה שהשייח’ אחמד יאסין נסע לתל השומר מטעם המושל הצבאי.

באר:  גם זה לא שרף אותו?

שגב:  אין סיכוי שזה ישרוף אותו. אמרתי לך, זה יכול להיות רק כדור הרגעה… ואז אורשובסקי בדק אותו ואמר שאין סיכוי ואחרי שלושה ימים הוא חזר,  ואני המשכתי לראות בו אויב הכי מסוכן. הכי מסוכן. כי באותה תקופה, פת”ח עשה כמה פעולות קשות. הייתה פעולה של עבדאללה עייאש, שרצח את החייל שמיר… סיפור לא נורמאלי… היו פעולות אחרות שגרמו לנו לאבידות; זרקו רימון לתוך אוטו ושתי בחורות מכיסופים נהרגו. זה לא היה כמו היום, או כמו פעם, אפשר היה לספור שהממשל עם השב”כ היה צריך להתמודד עם 500 איש בשנה. אתה מבין? זה כלום! המנגנונים היום זה פי עשר.

באר:  מאיפה צמח הסיפור הזה שכדי להחליש את הפת”ח היו בממשל מי שתמכו בחמאס?

שגב: אני חוזר ואומר לך: מי שצריך לתת פתרון זה הדרג המדיני. הדרג המדיני לא נתן פתרון ואז הממשל, שהוא האחראי, מתחיל להיות “חכם” ומפתח כל מיני תיאוריות, אתה יודע, אם נעשה את החמאס נגד הפת”ח הם יתמודדו אחד מול השני.

באר:  אבל היה בזה איזה שהוא ממש?

שגב: תראה, מתוך מחשבה שזה גוף אחד שצריך להתמודד אחד מול השני – יש בזה משהו. אני לא האמנתי בזה (בפרקטיקה הזאת) בתכלית האמונה. בתכלית האמונה.

באר:  אתה מקיים פגישות בתקופה הזאת עם אחמד יאסין?

שגב:  כן! כל הזמן.

באר:  מה אתה שומע ממנו?

שגב:  הוא הציג לפני את התזה שהכוונה של החמאס היא לשלוט בכל מדינת ישראל. אבל יכול להיות שהם יסכימו להודנה, שתהיה בגבול 67′, אבל גם זה זמני. זאת אומרת…

באר:  אז הוא דיבר איתך בכנות, מבחינתו?

שגב:  הוא דיבר איתי בכנות מוחלטת. ואני הבנתי, שכן גם לא היה שם מתורגמן שיעדן את זה, הוא הציג את עקרונות החמאס כמו שהם. ואני הבנתי שהוא האויב שלי. אבל תבין, השב”כ היה יכול לעשות חיסול (של יאסין), אני לא. אני צריך הייתי לפעול לפי העקרונות שאפשר.

באר:  אבל כשאתה מגיע לעזה ואתה רואה, כמו שאתה אומר, את הזקנים ואתה רואה את ההתעוררות ואתה מכיר את הניסיון של האחים המוסלמים במצרים, אתה רואה בזה תסריט דומה, שהולך לקרות?  שהנה קמה שלוחה של האחים המוסלמים בעזה?

שגב: בהחלט! בהחלט! היה דיון אצל מתאם הפעולות בשטחים מה יהיה עם האוניברסיטה האסלאמית בעזה. אז אני אמרתי צריך לתת את האוניברסיטה שתהיה אל אזהר, של מצרים. לא לתת למקומיים. ודני מט (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), שהוא לא הבין כלום בנושא הזה מעולם, הוא החליט (ב-1981) לתת אותה לאחים המוסלמים. אני לא אומר לך שאם היא הייתה של אל-אזהר הכול היה אחרת…

אני ראיתי את זה, ראיתי את כל הקווים המפרידים בין מצרים לבין אסלאם ולבין השלטון המצרי. אני ראיתי את זה. נשמתי את זה. והבנתי. אבל זה היה בשליטה. חיכינו לפתרון מדיני. אתה מבין? אם זו אוטונומיה חלקית או אוטונומיה אחרת או איזשהו פתרון. ואם לא, אז כל הזמן אתה צריך לשחות בבוץ בתוך הפצצה הדמוגרפית הזאת. לתמרן בין הכוחות; שתהיה עבודה לאנשים שיהיה כבוד לאנשים שאתה אחראי עליהם, עד שיהיה פתרון מדיני.

באר:  אז בעצם בתקופה שלך, כשאתה מושל ואתה אחראי איזו מדיניות אתה מנהל מול שני הכוחות הללו, האסלאמיים והפת”ח/אש”פ?

שגב:  מול האסלאמיים השתלטנו על המסגדים, חייבנו את כל האנשים שמקבלים משכורת, האימאמים, לבקש את הנאומים שלהם וגם שלחנו אנשים לשמוע את הנאומים שלהם, לראות שהם לא סוטים… ועקבנו מקרוב אחרי יאסין והתנועה שלו, ובשיתוף פעולה עם השב”כ זה היה בשליטה. בכל תקופת כהונתי משנת 1979 ועד 1981 לא היה שום מקרה שהאחים המוסלמים האלה … בוא תבין, חמאס קם ב- 1987. מה קרה? באו הצעירים של עזה לשייח’ יאסין ואמרו לו: תשמע, אתה חייב לשנות את המדיניות הזאת שהאחים המוסלמים לא מורדים נגד שלטון. זה נכון כלפי מצרים. זה לא נכון כלפי עזה. הוא התנגד ואמר: ככה זה. אז הם הקימו את הג’יהאד האסלאמי. אז אחרי שהג’יהאד האסלאמי התחיל לעשות הצלחות, באו אליו ואמרו: תראה איך הג’יהאד האסלאמי הצליח, אז הוא הקים את החמאס.

באר: הייתה איזו הלימה, קורלציה, בין המצב הכלכלי, החברתי-פוליטי לבין עליית החמאס?

שגב:  תראה, התקופה שלי הייתה תקופת זוהר (מבחינה כלכלית). אני ידעתי איך להילחם נגד הפח”ע יפה מאד; נגד הפת”ח וכל השלוחות שלו, עם הצוות שלי, וידעתי איך להילחם נגד חמאס. ידעתי. ואני אומר לך שלא היה מצד החמאס והג’יהאד כלום (בתקופתי). לא היה כלום. אחרי זה היו התעוררויות…

באר:  אבל מה שאני שואל אם לדעתך הצמיחה של החוגים האסלאמיים הייתה קשורה למצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי או שהיא הייתה התפתחות טבעית, כמו שקרה במקומות אחרים בעולם הערבי?

שגב:  תשמע, קודם לכל זו התפתחות טבעית, שנית, ישראל, ברגע שאריק שרון (כשר הביטחון) הודיע שאין אופק מדיני ושיש סיפוח, אז באופן טבעי יש התעוררות… בדת אצלם זה הולך ככה: אם אתה עושה משהו אישי או לאומי ואתה נכשל זה בגלל שלא הלכת בצד הדתי הנכון. וברגע שהם ראו שבבת אחת גם העבודה הדפוקה וגם הכבוד יורד, אז באופן טבעי הם הלכו יותר לדת. אין שם מפלגות, שאתה עושה בחירות, אתה אומר: הליכוד עכשיו מושחת, אז אתה מחליף למפלגה אחרת. זה ככה כמו מנוע דיזל – מסתובב.

בראיון שערכתי עם אלוף (מיל.) שלמה גזית, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש אמ”ן, בנושאים אחרים, שאלתי אותו אם לישראל היה חלק בהקמת החמאס:[6]

יזהר באר:  יש ויכוח בישראל, או טענה לפחות, שבשנות ה-80 הממשל הישראלי סייע להקמת החמאס. סייע לשייח’ אחמד יאסין להקים את העמותות שלו…

שלמה גזית:  אבל לא את החמאס הצבאי. (עזרנו להקים) את החמאס הפוליטי  כאלטרנטיבה להנהגה המקומית. אכן כן! זה לא היה בזמני, אבל אני יודע את זה.

 

לסיכום – איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין בראשית דרכו, באופנים שונים. יחד עם זאת, אפשר לפקפק בראיית התמיכה ביאסין בתחילת דרכו כחלק מתכנית אסטרטגית מובנית. יותר מכך, הייתה זו טקטיקת משילות של קציני ממשל שפעלו במציאות בלתי אפשרית. בהעדר אסטרטגיה מדינית ישראלית ברורה באשר לגורל השטחים שנכבשו ב-67′, ובהעדר אופק מדיני הממשל הצבאי נאלץ לתמרן בין הגורמים המקומיים השונים, לעיתים תוך כריתת בריתות טקטיות עם הגופים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים, על מנת לממש את יכולת השליטה על אוכלוסיה כבושה, מתוסכלת, שהולכת וצומחת במהירות.

 אפשר, לפיכך, לומר שאכן, בראשית הדרך, סייעה ישראל, בעקיפין, להקים את הגולם החמאסי – אף שיתכן והיה קם, בסופו של דבר, גם ללא תמיכתה. שיתוף הפעולה הישראלי עם המוג’מע של שייח’ יאסין התנהל ללא ראייה אסטרטגית רחוקת טווח ולא על סמך תכנית מוסדרת או התנהלות מדינית שהוכתבה כתוצאה מהליך קבלת החלטות מסודר. אנשי המוג’מע של שייח’ יאסין, שינקו את השראתם מהוגי “האחים המוסלמים” במצרים, השכילו להיכנס למרחב האזרחי, החינוכי והפילנטרופי, שארגוני אש”ף לא פעלו בו, והצליחו לרכוש את אהדת התושבים. מבחינת הממשל הישראלי הם היו עוד כלי על לוח השחמט שבעזרתו הוא ניסה לנהל את מערכת השליטה על היורה הרותחת של רצועת עזה, ונכשל. אנשי הממשל ניסו כל מיני טריקים ושיטות “לשרוף” מנהיגים מקומיים לא רצויים ולקדם אחרים שרצו ביקרם. כך היה גם עם אחמד יאסין. כל זה לא הואיל. שייח’ אחמד יאסין, מחוללה של תנועת החמאס, חשב למרחקים וידע להשתמש ולנצל את מנגנון הכיבוש הישראלי לתועלתו, עד שהוכשרה הדרך, מבחינתו, להכריז על ייסוד החמאס. במשחק השחמט הזה ניצח יאסין את ישראל. הקמת החמאס שינתה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי. האם ובאיזה אופן היה סיכוי לפתור את שאלת עזה לפני הקמת החמאס והאם עדיין יש סיכוי כזה היום? בכך נעסוק בפרק האחרון בסדרה “עזה הסיפור הלא מוכר“.

הערות שוליים:

[1] אבנר כהן, “השיח’ אחמד יאסין – מראשות אלמוג’מע להנהגת החמאס”, בית הספר לממשל, נובמבר 1992.

[2] בראיון לגל ברגר, רשת ב’, 15.12.2015

[3] ראיון של יזהר באר עם יצחק (איני) עבאדי שהתקיים ב-24.9.2016.

[4] אבנר כהן, “השיח’ אחמד יאסין – מראשות אלמוג’מע להנהגת החמאס”, שם.

[5]  ראיון של יזהר באר עם יצחק שגב, שהתקיים ב-12.9.2017.

[6]  ראיון של יזהר באר עם שלמה גזית, שהתקיים ב-21.6.2017.

 לכניסה לפרק הקודם בסדרה לחצו:  אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

להאזנה לפרק ו’ באתר:

[פרות קדושות] פרק 19. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ה’: אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

משה דיין ואריק שרון, 1973

 “אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב! (מושל עזה וצפון סיני לאלוף פיקוד הדרום)

פרק זה, החמישי בסדרה על עזה בשנות ה-70, עוסק בשבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי אסכולות בממשל הצבאי ברצועת עזה באותה תקופה. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני המפקדים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.

העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות סתר וריגול פנימי. נציג כאן גם עדויות על נוהגו של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לסטור לקציניו בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני, חמש דקות לפני מלחמת יום הכיפורים.

זהו החלק החמישי בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

לכניסה לפרק הקודם: חלק ד’: ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

לקריאת הפרק: “אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר”

17 באוגוסט 2017

מאת: יזהר באר

בארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה על עזה עסקנו במערכה הצבאית “לחיסול הטרור” ברצועה שעליה פיקד אריאל שרון, בראשית שנות ה-70, ועל מקרים של הוצאות להורג ללא משפט וצעדי ענישה ברוטאליים כלפי אוכלוסיה אזרחית – אירועים שהוסתרו מהציבור באמצעות הצנזורה הצבאית. סיפרנו על המאמצים הממלכתיים לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות עידוד הגירתם לחו”ל וגם על פרויקט הריביירה הישראלית בפתחת רפיח וגירושם של תושבי האזור הבדואים, פרשה שגרמה למשבר קשה בצבא ובמערכת הפוליטית.

עסקנו במאבק בין אסכולת שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, המיליטנטית והאגרסיבית ביחסה לאוכלוסיה לבין אסכולת פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, שדגלה במדיניות של “מקל וגזר” ובהתחשבות באוכלוסיה האזרחית.

בפרק הנוכחי נספר על השבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי האסכולות. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני הקצינים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.

פרק זה, כמו קודמיו, אינו מתיימר להציג את כל מה שהתרחש בממשל הצבאי של הרצועה  – הוא מנסה לכוון את אלומת הזרקור לעוד זווית לא מוכרת דיה לציבור, אך בעלת חשיבות גם אחרי חלוף כל השנים ההן – והפעם, האנדרלמוסיה ששררה בפיקוד הבכיר בשנות הכיבוש הראשונות של הרצועה אחרי 67′, שביטאה את מה שאפשר לכנות כ”רוח הזמן” (הצייטגייסט המפורסם), חמש דקות לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים.

העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני. האזינו ושיפטו!

נתחיל עם הגדרה מילונית של המושג. אַנְדְּרָלָמוּסְיָה היא סוג של  אנרכיה, בלבול, בלגן, חוסר סדר, כאוס, תוהו ובוהו.

במקורות התלמודיים שלנו מיובא המושג מיוונית   androloimoss‏ – נפגעי מגפה.

בלשון חז”ל: מגפה שממיתה אנשים.

במדרש האגדה במדבר רבה נאמר, “מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרומוסיא והורג הטובים עם הרעים.”

כשנכנס אלוף יצחק פונדק (אז תא”ל), לתפקיד מושל עזה וצפון סיני, בראשית שנות ה-70, ציפתה לו הפתעה לא נעימה. לזכותו של פונדק עמדה כבר אז קריירה צבאית מרשימה, שכללה פיקוד על גדוד ושתי חטיבות במלחמת העצמאות, והקמת הנח”ל וגייסות השריון בשנות ה-50. ב- 1959 השתחרר פונדק מצה”ל, אך, באופן חריג, נקרא לשירות שוב ע”י שר הביטחון דיין ב-1971 ומונה למושל עזה וצפון סיני. כשחזר לשירות הוכה פונדק בתדהמה מהשינויים שעברו על הצבא.

“לנגד עיני השתנה צה”ל לבלי היכר”, העיד פונדק.

“המפגש המחודש הדהים אותי. בשנות החמישים היתה זו מסגרת מגובשת, מלוכדת ומוסרית מאד. אנשי הסגל הבכיר עבדו אז בהרמוניה, חבריו התייחסו זה אל זה בכבוד, וכולם היו נאמנים ומסורים למטרה המשותפת: ביטחון ישראל. בצה”ל שהכרתי עד פרישתי הראשונה, דיברו אמת ודיווחו אמת. מילה של קצין היתה מילה של כבוד. ההיסטוריה הצבאית מלמדת שצבא שקציניו הנם חסרי כבוד, דינו להתפורר”, הוסיף פונדק. [1]

פונדק טען, שמאז יוני 67′ חלה הידרדרות מוסרית בחברה הישראלית וכך גם בצבא. לשיטתו מימי ההגנה ועד מלחמת ששת הימים פעל הכוח הצבאי העברי עפ”י עקרונות מוסריים ואירועים קשים כמו מעשי טבח, שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות וגם אחריה, היו יוצאי דופן. אבל אחרי מלחמת ששת הימים הותרה הרצועה.

כשנכנס לתפקיד מושל הרצועה וצפון סיני גילה, לדבריו, מציאות אחרת לחלוטין:

“מאבקים על דרגות, שבהם כל האמצעים כשרים, פגיעה בחברים ודריכה על גוויות כדי להגיע לראש הפירמידה הפיקודית, דיווחים מפוברקים, שקרים, טיוחים, אי מילוי פקודות, חוסר משמעת.”

לא כולם נהגו כך, הוסיף, אך החריגות היו תופעה בולטת שהשפיעה חמורות על אופיו של צה”ל.

ראשי מערכת הביטחון, טען פונדק, שמרו על תופעות אלה בסוד כמוס, והצנזורה הצבאית הקפידה למנוע את פרסומם.

וכך, מיד משנכנס לתפקידו החדש חש על בשרו את רוח התקופה החדשה. מפקדי הנפות ברצועת עזה וצפון סיני, שהיו אמורים לעבוד איתו ולהיות כפופים לו בתחומי הממשל הצבאי, קיבלו הוראות מאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, כיצד להתייחס אל “הפולש הזר”.

“הוא הטיל עליהם להקשות ולהמאיס עלי את החיים”, סיפר.

מושל נפת עזה באותה תקופה, סא”ל יצחק (איני) עבאדי יכול להעיד על כך מכלי ראשון. עבאדי, כפי ששמענו בשני הפרקים הראשונים בסדרה על עזה, נקלע למאבק יצרי ומכוער שהתנהל בין שרון לבין פונדק.

עבאדי:  כך קרה, שבשלב מסוים, שני הצדדים, האחד אומר: כוח! והשני אומר: פעילות אזרחית עם כוח – מקל וגזר באו לידי התנגשות, ועל רקע זה אני עמדתי לברוח מהרצועה. כי החיים בין הקצינים היו בלתי אפשריים, העלבות קריאות גנאי, מתן כינויים. למשל על פונדק היו אומרים: תזהרו, ‘המחבל הגיע!’…

באר:  בתוך הפיקוד הבכיר?

עבאדי:  ברור… שרון!  ‘יונק שדיים, אידיוט, טמבל…’

באר:  על פונדק?

עבאדי:  אחד על השני. אף אחד לא חסך אחד מהשני. זה היה בלתי אפשרי. תשמע, זה גם הגיע לאבסורדים…

באר:  זה הגיע לכך שגם תושבי הרצועה הרגישו בזה?

עבאדי:  לא! זה היה בתוך המערכת…

אלו היו שני עולמות שונים וביחסים האישיים ביניהם היה מתח גדול מאד, עד כדי איבה גדולה. לא היתה ביניהם הסכמה. הוא (פונדק) היה זאב בודד כי כל המערכת האזרחית והצבאית חברה אל שרון. פונדק הצטייר כחלק מהמערכת החבלנית. הוא נראה כמחבל. אתה תראה במשך הזמן שהרבה מאד דברים עשיתי בלי ידיעתו של זה (פונדק) או בלי ידיעתו של זה (שרון), דבר שגרם למתחים גדולים מאד. לי לעצמי… כלומר, לא היתה הזדהות  חד משמעית עם צד זה או עם צעד אחר אלא בדרך התמרון שבין שני קטבים אלה נוצרו הרבה פעמים דברים שיש בהם חיכוך ואי נעימויות קשים מאד. ביזיונות גדולים מאד.

עבאדי:  באחד מהדיונים, שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע אומר שרון לפונדק: תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות (דילול מחנות הפליטים)? אני! אני בערב נפגש עם איני – תקשיב מה שאני אומר לך – בקול רם: מסכם איתו מה עושים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי! זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק ותפסתי אותו במדרגות למטה. אני אומר לו, יצחק, אני רוצה להסביר לך… הוא אומר לי: אני מבין. הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון.

מערכת היחסים העכורה בפיקוד הבכיר הלכה והחריפה. האלוף פונדק סיפר כי קציני המטה ומפקדי הנפות שהיו כפופים לו, היו בטוחים שתקופת כהונתו ברצועה לא תארך ולכן התלבטו למי להיות נאמנים אליו: או לשרון. קשיים מיוחדים גילה מול מפקד נפת חאן-יונס. פונדק מספר:

“לא אחת קרה שדקות אחדות לאחר ישיבת המטה שלי, התקשר אלי שרון וחקר אותי בטלפון מדוע אמרתי דבר זה או אחר. מסתבר שמפקד חאן-יונס היה בבחינת מרגל במפקדתי ודיווח לאלוף מיד על כל מהלך ועל כל מה שנאמר. לפיכך, כאשר היה ברצוני לתאם נושאים רגישים באזור, עשיתי זאת בפגישה אישית עם מקבל הפקודה, מחוץ למטה, כדי למנוע ממפקד חאן-יונס ומאלוף הפיקוד לטרפד את המהלך. התפתח בי יחס של זלזול כלפי טענותיו של שרון ונמנעתי מפגישה איתו. לפעמים חשדתי כי במשרדי הותקן מכשיר האזנה המדווח ישירות לאלוף.”[2]

ועבאדי מוסיף:

עבאדי:  כאשר מערכת היחסים, כשראיתי שאני הולך להיות מסובך בין שרון לבין פונדק, על לא עוול בכפי, אני בסך הכל מילאתי… אבל אני הרגשתי שאני לא יכול יותר. אני לא חייב את זה. למה אני צריך לסבול את הדבר הנורא הזה?   זה פשוט לא אנושי. בית, רציתי שיקחו מהממ”פים את השופלים. מה זה הולכים ובדרך לכל מפגש עוקרים עצים? מה זה הדבר הזה? והכל תחת הכותרת הזאת: ‘לצרכי ביטחון!’ מה, מי,  מו, פשוט נורא! להפסיק עם זה!

באר: מה היה הקש?

עבאדי:  מערכת היחסים! שרון, יחרב ביתכ, מה אתה אומר לו (לפונדק): ‘אתה חותמת גומי!; אני מסכם עם איני ואיני מסכם איתך…’ אני לא רוצה את הסיפור הזה. ואז נפלה בלי החלטה שאני חוזר הבית. הרי לא חתמתי. אני לא חייב לאף אחד כלום. ואז נפלה בי החלטה שאני חוזר הביתה. אי אפשר. לא בגלל תושבי הרצועה – בגלל היהודים. מערכת היחסים העכורה שבין היהודים. ולא סתם, אלא בין שני אבני הריחיים…

היה כנס במוזיאון ת”א ולכנס הזה רוחל’ה (אשתי) ואני הוזמנו. היתה לי הרגשה, שהלכה וקיננה בי, שדיין מרמה אותי; לי הוא אומר ככה ומשתף פעולה עם שרון. מה היה במערכת היחסים בין שרון לדיין בחיים לא הבנתי. ואז היה בינינו (עם דיין) הסדר שאנחנו נפגשים בימי חמישי בבית (שלו), והיינו מתכננים.  ואז בכניסה למוזיאון ת”א הוא תפס את רוחל’ה ואמר לה: מה אני צריך לעשות כדי שאיני יחזור להיפגש איתי?

אני ניגשתי אליו ואמרתי: ‘משה, אתה יודע מה, היום יום שלישי, אני ביום חמישי כרגיל אצלך’. וביום חמישי באתי אליו ואמרתי לו: ‘תשמע: או בלעדי ואני הולך. לא רוצה יותר. או, ואתה צריך לבחור: בין פונדק לבין שרון’.

 שבועיים קודם לכן,  באחד הדיונים בפיקוד דרום בבאר שבע, שרון אמר ככה: ‘אני חושב שיש לי עוד שנתיים ואני אבער את הטרור מהרצועה’. כשהלכתי לדבר עם דיין, ביום חמישי, ואמרתי לו ‘או-או, אתה צריך להחליט והפעם אין שום מנוס’, אז הוא אמר לי: ‘אני לא יודע אם תוך חודש, אבל תוך שבועיים תהיה לך תשובה. זה או זה’. אז אמרתי לו: ‘אם זה יהיה שרון, אני לא במשחק’.

 היה מפגש (בפיקוד דרום) ביום רביעי, כרגיל, ואני ידעתי שאני צריך לשבת בקצה, בקצה ליד הדלת, וכמו שנגמר הדיון לקום ולברוח. באמת ככה עשיתי. אבל כמו שעמדתי לברוח, כולם לובשים את הכובעים, מצדיעים לאלוף, אריק אומר לי: ‘אתה מוכן להישאר, איני?’ אמרתי לו: ‘כן!’ הוא הוציא את כולם החוצה ואמר לאמיר דרורי ולמתן וילנאי: ‘סגרו את הדלת ואל תכנסו. אל תפריעו ואל תתנו לאף אחד להפריע!’ הוא התיישב בראש השולחן ואני לידו בצד ימין. הוא שואל אותי: ‘אתה רוצה סיגר?’ אני אומר לו: ‘אני לא רוצה לעשן’. הוא אומר לי: ‘היית אצל השר’? אני אומר לו: ‘כן!’

‘אתה יכול לספר מה אמרת לו?’

‘אמרתי לו שצריך להכריע בין האמת שלך לאמת של פונדק. אי אפשר יותר להמשיך בהתבזות הזאת שבין הקצינים. זה מחלחל למטה’.

הוא אומר לי: ‘אני גם אומר לך, תוך שבועיים אני אפנה את מקומי’. אמרתי לו: ‘נכון!’

אלוהים עדי, לא היתה בחדר נשמה חיה. ואני יודע, כמו כולם, שלא היינו מקיימים שיחה בחדר בלי להקליט. ובתוך המגירה של שרון היה טייפ, בטוח. כמו שהיה אצלי. אז הוא אמר לי: ‘אתה באמת האמנת שיש שתי אמיתויות, לא אחת, שהיא רק שלי?’

אמרתי לו: ‘אריק, אתה זוכר שהיית אלוף פיקוד ההדרכה, ואני הייתי בקורס ממ”פים, על הגג ברמת רחל, הייתי חניך תורן, והצעתי פתרון לתרגיל מסוים, במנזר, ומפקד הקורס התנפל עלי כי לא כיוונתי לפתרון בית ספר, מאד נפגעתי ואז אתה נשארת איתי על הגג, אני בכיתי, אתה חיבקת אותי ואמרת לי: ‘איני, אתה צריך לזכור, לא כולם צנחנים, ויש כל מיני אמיתויות’. ‘אז עכשיו אתה אומר לי שיש רק אמת אחת, שהיא שלך? אתה לימדת אותי. 18 שנה היינו ביחד. אתה לימדת אותי שיש אינסוף אמיתויות, עכשיו אתה בא ואומר לי שיש אמת אחת והיא שלך? קצת מוזר…’

 ושנינו בכינו, עמדנו חבוקים… בדיוק מתן או אמיר דרורי פתח את הדלת ואז הוא שאג עליהם: ‘סגרו את הדלת, עד שאני אגיד לכם!’

 אינני יודע מי נתן את הקלטת של השיחה (הזאת) שהיתה אצל שרון לעוזי בנזימן, שהוא ציטט אותה מילה במילה בספר שהוא הוציא “שרון – לא עוצר באדום”. [3] לא יודע מי…

באר:  ההקלטה מן הסתם היתה בטייפ של שרון. אתה לא הקלטת…

עבאדי:  ברור! אני בכלל רציתי לברוח. תראה, אני יכול (להגיד), בגלל שאני לא רוצה להיות שוטה גמור: (עשה את זה) מי שיש לו גישה למגירה של שרון (צוחק). אבל זה לא שרון בעצמו, הוא לא היה נותן את הקלטת לעוזי בנזימן.

באר:  ואז דיין מחליט להעביר את עזה לפיקוד מרכז?

עבאדי:  נכון!

באר:  אז אתה נשאר?

עבאדי: ברור!

שבועות אחדים לפני ההעברה הרשמית של הרצועה מפיקוד דרום לפיקוד מרכז, הגיעו היחסים בין שרון לפונדק לידי פיצוץ ולנתק מוחלט. תא”ל פונדק סירב לפקודותיו של שרון להתייצב במשרדו ורק לאחר התערבות דדו הרמטכ”ל יצא פונדק לפגישה עם שרון, מלווה בעבאדי. כך תיאר פונדק את הפגישה האחרונה בספרו “חמש משימות”:

“עוד בטרם שנכנסתי לחדרו של האלוף, חשתי שהכל מתוחים בלשכה וכי את האוויר ניתן לחתוך בסכין. כל הפקידים והעוזרים שמעו כי ניתקתי את קשרי עם הבוס שלהם.

נתבקשתי להמתין. ישבתי בחדר האורחים כחצי שעה, ואחרי הניסיון שלו לייבש אותי, הוא זימן אותי לחדרו. ידעתי כי אוזני כל אנשי הלשכה כרויות וצמודות לקירות העץ של חדרו. נכנסתי למשרדו של שרון והצדעתי. הוא הסתכל בי במבט זועם ולא ביקש ממני לשבת. בעומדי הוא ניגש מיד לעניין:

‘איך אתה מעז שלא להתייצב במשרדי כאשר אני מזמן אותך”, רעם עלי שרון.

‘נכון’, עניתי, ‘באתי אליך היום בפקודת הרמטכ”ל. לאחר מה שבישלת בפתחת רפיח, אינני מחשיב אותך יותר כמפקדי, ואיני רואה עצמי כפוף אליך יותר.’ ובמגמה שכל עובדי הלשכה ישמעו כל מילה מדברי, דיברתי אף אני בקול רם.

שרון התרומם בכבדות מכיסאו והרים את ידו. היתה לי הרגשה שהוא עמד לפגוע בי פיסית. אמרתי בקול רם: ‘אם תעז להרים עלי יד אשבור את עצמותיך, כאן במשרד. אני מציע לך להזמין לחדרך קצין בכיר מפיקודיך, שישמע את שיש לי לומר לך, על מנת שתוכל להעמידני לדין צבאי’.

שרון התיישב ואני המשכתי: ‘לאחר שנה תחת פיקודך, הגעתי למסקנה שאתה שקרן ותככן. אני מתבייש שאדם כמוך הגיע לדרגת אלוף בצה”ל’.

חשתי ששרון, אשר נחשב לאמיץ לב וללוחם ללא חת, ואשר איש לא העז להפר פקודה שיצאה מפיו, נעשה לפתע קטן עד כדי גיחוך. כאילו התרוקן האוויר מן הבלון הנפוח. הוא ישב מולי חסר ביטחון ונטול כושר החלטה.

כעבור זמן הוא התאושש וצרח: ‘החוצה!’

התבוננתי בפרצופו שהאדים מאד, ועניתי: ‘אשמח לעזוב את משרדך, אך על מנת שלא יהיה ספק, אחזור שוב בפניך: אתה שקרן ותככן, ואוסיף עתה: גם מוג לב’.

הצדעתי לדרגתו, פניתי לאחור, ובצעדים מדודים פסעתי אל הדלת. פתחתי אותה, יצאתי וטרקתי אותה בכל כוחי.

המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, אמר פעם  כי “בשנאותינו יש יותר ממש מבאהבה שלנו”.  נדמה שהאבחנה הזאת קולעת לטיב היחסים בינו לבין שרון. אלוף (מיל.) יצחק פונדק, כבר בן 104 שנים, אבל הטינה העזה שהוא חש עד היום כלפי אריאל שרון, טרייה בזיכרונו וחיה כמו לא חלף יום מאז טרק את דלת משרדו. כך הוא משחזר היום באוזנינו:

פונדק:  … אמרתי לאריק שרון: ‘אתה לא מפקד שלי. דיין מפקד שלי. לא אתה. אתה חיה, אתה רוצח..’. אז הוא פנה לדדו שהיה אז הרמטכ”ל ואמר: ‘מה זה, אני אלוף הוא רק תת אלוף. הוא לא יבוא, כשאני מזמין אותו?’ דדו הרים אלי טלפון: אתה מוכרח לבוא! אמרתי לו תשמע: ‘אני אבוא, אבל אני אגיד לו שמה.’.. ‘תגיד לו מה שאתה רוצה’. אני בא למשרד שלו והוא בחדר עם קירות דקים שומעים מה מתרחש. ויושב אריק שרון, מתוח!!! והוא אומר לי: ‘אם אני מזמין אותך ואתה לא תבוא?’ אמרתי לו: ‘אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח!’. אז הוא הרים עלי יד.

באר:  הוא רצה להכות אותך?

פונדק:  כן! אז אני אומר לו: ‘אתה רוצה לסטור לי? כמו שסטרת לקצין זה ולקצין זה? אני שובר לך את העצמות פה במשרד…’

באר:  מה, הוא היה מכה קצינים? מרים יד על קצינים?

פונדק:  כן! אני אפילו אמרתי לו שמות (של הקצינים). אז הוא התיישב ונתן צעקה: ‘החוצה!’ הצדעתי לאלוף ואמרתי: ‘אני שמח לצאת מהמשרד שלך, אתה שקרן, אתה רמאי, אבל אתה גם מוג לב!’

‘אני מוג לב?’

‘כן, כי אם הרמת יד למה לא סטרת?’

באר:  למה לא הורדת אותה…

מעבר למימד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין המושלים, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד, כאמור, הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70, כפי שתוארה בפרק הראשון בסדרה, הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.

אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה תקופה אלוף (מיל.) שלמה גזית, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67′  טוען שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.

באר:  אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה?

גזית:  הגיעו בודדים. הרוב הושתקו בתוך השטח.

באר:  כשאתה אומר ‘הושתקו’ אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ”ל?

גזית:  לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה.

באר:  מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?

גזית:  כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן.

באר:  והיו דברים שכן הגיעו לידיעתך?

גזית:  בודדים. היו מקרים כאלה.

באר:  היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?

גזית:  היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה…

העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר המתוארים בפרק זה נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה.

[1] יצחק פונדק, חמש משימות, הוצאת ירון גולן, 2000. עמוד 284.

[2] יצחק פונדק, “חמש משימות”, עמוד 322, שם.

[3] עוזי בנזימן, “שרון – לא עוצר באדום”. הוצאת אדם, 1985.

לכניסה לפרק הקודם: חלק ד’: ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

להאזנה לפרק ה באתר:

[פרות קדושות] פרק 17. עזה – חלק ג’: מה נעשה במיליון ערבים

עזה - פצצה דמוגרפית מתקתקת

בישראל אחרי 67′ שרר קונצנזוס פוליטי, לפיו יש לספח את רצועת עזה  ולדלל אותה מאוכלוסית הפליטים. פרק זה, השלישי בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מציג את התכניות המעשיות לסילוק הפליטים מהרצועה, למדינות ערב ולמדינות המערב, ומראה כיצד התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומהעולם. נציג כאן גם את התכניות המהפכניות לשיקום פליטי עזה בתוך ישראל ונראה מה חשבו הפליטים עצמם על האופציה הזאת. נראה איך ראש הממשלה, לוי אשכול, פיקח באופן אישי על פרויקט דילול עזה מתושביה, וגם נספר, איך הפכה מצילת פליטי השואה היהודיים, אחרי מלחמת העולם השנייה, למנהלת הפרויקט לסילוק הפליטים הפלסטינים מהרצועה.

אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות הללו על סיפוח עזה וסילוק אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם, ניתן אולי ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק-לאק של ההיסטוריה, שירוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים, ויביא שקט על הארץ הזו.

זהו החלק השלישי בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מתוך הפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

תמונה ראשית: עזה – לחץ אנושי מבעבע (Flicker)

מוסיקה: (Carlos Estella-Amazing Strings in Motion (Jamendo, גוטס – הישאם חאידי.

לכניסה לפרק הקודם (חלק ב’):  קזינו בעזה

לקריאת תמלול חלק ג’: “מה נעשה במיליון ערבים?” – איך רוקנו (כמעט) את הרצועה מהפליטים

26 ביוני 2017

מאת: יזהר באר

בשני הפרקים הראשונים בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, הבאנו נקודות מבט שונות על רצועת עזה בתחילת שנות ה-70; עסקנו באג’נדה המיליטנטית של אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, מצד אחד, ובסדר היום האזרחי שניסו מושלי עזה, האלוף יצחק פונדק וסא”ל איני עבאדי, להפעיל, בגישה הפוכה לזו של שרון. אבל על דבר אחד לא צריכה להיות מחלוקת: בישראל שרר באותם שנים קונצנזוס, שרצועת עזה צריכה להישאר בידינו בכל הסדר עתידי, זאת לאחר סילוק מרבית תושביה מתחומה. פרק זה יעסוק, אם כן, בתכניות ובפרויקטים שנרקמו החל ביוני 67′  לריקון עזה מהפליטים שבה.

אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות על סיפוח עזה ודילול אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם על קרקע המציאות, ניתן ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק לאק של ההיסטוריה, לאיזו סלטו-מורטלו – קפיצה נחשונית קוסמולוגית, שתרוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים ותביא אולי שקט על הארץ הזו.

הפרק הזה מבוסס על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67′, על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. ראיינו לפרק זה את האלופים (במיל.) שלמה גזית ויצחק פונדק ואת סא”ל יצחק איני עבאדי. הסתמכנו על מחקרים של יואב גלבר, שלמה נקדימון, שלמה גזית ואחרים, ועל מסמכים רלבנטיים, שקיבלנו מהמכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

בספרו “המקל והגזר”, כתב המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, האלוף שלמה גזית, על תזכיר “ועדת הארבעה”, שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: “העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל.” [1]

ההצעה לא הועברה לאישור הממשלה, אך רוחה התקבלה, וננקטו צעדים מעשיים למימושה, שמיד נשמע עליהם.

אבל, לפני כן, ראוי שנחזור רגע לאחור, ונראה כי כבר לאחר מלחמת העצמאות, הגה ראש הממשלה הראשון, דויד בן גוריון, תכנית מהפכנית לסיפוחה של עזה ולפתרון בעיית הפליטים בה, דווקא, באמצעות החזרתם לישראל. לפי גרסתו של החוקר והעיתונאי, שלמה נקדימון, בן גוריון, שעד אז התנגד בצורה החלטית לחזרתם של פליטים כלשהם לתוך ישראל בקווי שביתת הנשק, סבר כי ניתן ליישב את פליטי עזה בישראל, מאחר ומספרם קטן מההערכות  ומסתכם ב-150 אלף בלבד. [2]

בישיבת ממשלה ב-3 במאי 1949, הציג בן־גוריון את טיעוניו בעד סיפוח הרצועה: חשיבות חוף הים העזתי; אדמתה הטובה להקמת כפרי דייגים; ייצוב הפרדה בין ישראל למצרים ולבסוף הנימוק שאם לא ישראל, ירדן עלולה לקבל את הרצועה ולדרוש יצירת מסדרון מהרצועה לירדן, דרך ישראל. נימוקים אלה ישמשו, כמו שנראה, גם בעשרות השנים הבאות את המצדדים בסיפוחה של עזה לישראל.

בסופו של דבר, המצרים, שהרצועה היתה ההישג הצבאי היחיד שלהם ממלחמת העצמאות שלנו, התנגדו להצעה של בן גוריון. התנגדו להצעה גם משה שרת, שר החוץ, אבא אבן, השגריר באו”ם, ומשה דיין, הרמטכ”ל.

“לו רצועת עזה בידינו, היה זה אסון”, סיכם האלוף יגאל ידין את נימוקי המתנגדים לסיפוח, ולא ידע כי השמיע דברים כמעט נבואיים.

תוצאות המלחמה ב-1967 החזירו את שאלת עתידה של עזה, על מאות אלפי פליטיה, לראש סדר היום הפוליטי. בכלל, סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה. גולדה מאיר, מזכירת מפא”י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. “כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: ‘אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!’… אני מזועזעת“, הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. “בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם“.[3]

ואכן, אך נדמו רעשי הקרבות וכבר נרקמו התכניות הראשונות לסיפוחה ולדילול אוכלוסייתה הצומחת במהירות של הרצועה.

במאמרו ברבעון “האומה”, “הפרויקט שאיחר את הרכבת – יציאת עזה אחרי ששת הימים”, מציין ההיסטוריון יואב גלבר כי אברהם אחיטוב, ראש האגף הערבי בשב”כ ולימים ראש השב”כ, הציע למחרת המלחמה להעביר את הפליטים מעזה לגדה המערבית ולספח את הרצועה על תושביה המקוריים. כשבוע לאחר תום המלחמה הצהיר דיין, שבשום מקרה רצועת עזה לא תחזור לשלטון מצרי, ובישיבת הממשלה כעבור פחות משבוע הציע אף הוא לספח אותה לישראל. הממשלה אמנם לא החליטה על סיפוח הרצועה, אבל הממשל הצבאי הונחה על-ידי “רצון פוליטי שהרצועה תהיה חלק ממדינת ישראל”, קובע גלבר. [4]

גלבר מוסיף כי מעבר למחלוקות בין “יונים” ו”ניצים”, שררה הסכמה כמעט כללית בציבור שרצועת עזה, לצד ירושלים ורמת הגולן, צריכה להסתפח לישראל.

גם תוכנית אלון דיברה על סיפוח הרצועה לישראל לאחר שהפליטים יועברו ממנה ליישוב קבע בגדה המערבית. דיין תמך אף הוא בהעברת הפליטים מעזה לגדה ולירדן, “לא מפני שאני רוצה לגרש אותם, אלא מפני שאין להם מה לעשות בעזה”, אמר. עמדתו של אשכול לא הייתה ברורה; הוא היה מוכן למסור את הרצועה לירדן, ואפילו לספח אותה, אך בתנאי שהפליטים ייצאו ממנה.

האיש המוסמך ביותר שיכול להעיד, מכלי ראשון, על התגבשות המדיניות הישראלית כלפי עזה אחרי כיבושה ב-67′ הוא האלוף (מיל.) שלמה גזית. גזית, בן 91 כיום, היה מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים לאחר כיבושם ב-67′, ועבד בצמוד לשר הביטחון משה דיין.

באר:  האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?

גזית: כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה”לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת (עזה) לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא”י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): זוהי א”י ועל זה אני לא מוותר. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון.

באר:  כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…

גזית:  אז היא לא היתה כ”כ גדולה…

באר:  משהו כמו 450 אלף..

גזית: כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף.

“כמה ערבים שילחת כבר?”

כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסין ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה”מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד – שמעו טוב – בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה.

גלבר מציין כי היציאה לוותה בסקרים ומחקרים סוציולוגיים על היוצאים, בניסיון להבין מדוע עזבו, הם ולא אחרים, ולברר את התהליכים המשפיעים על ההגירה כדי לתכנן על-פיהם את המשך המאמצים. אשכול הודאג מהתופעה של הגברים הפלסטיניים שיוצאים ומשאירים את נשותיהם מאחור: “הישארותן של הבנות היא צרה גדולה בשבילנו. יש לי ארבע בנות, ואני יודע צרה זו מהי…”, הסביר אשכול.

בדיונים הראשונים הודיעה עדה סרני, שכל שהיא זקוקה לו הוא חדר ועוזר, כדי שתוכל להתחיל לעבוד, אך בהמשך גברו דרישותיה לתוספות תקציב וכוח אדם. בממשל הצבאי הוקם לצורך הפרויקט צוות בן חמישה אנשים, קצין וארבעה אזרחים עובדי צבא ודוברי ערבית, שהפעילו סוכנים ערבים במחנות הפליטים. הסוכנים איתרו וגייסו את המועמדים להגירה, ואלה באו להירשם בממשל. במידה ולא היו להם אמצעים הם קיבלו את דמי הנסיעה במשאית עד עמאן, כאשר בגשר אלנבי עברו מהמשאית העזתית למשאית ירדנית שהביא אותם למחנה הפליטים בכראמה.

אשכול דרש להיפגש עם סרני פעם בשבוע, כדי להתעדכן בהתקדמות הפרויקט. “האם יש סיכוי, האם ישנה תקווה למשהו?”, חקר אצל סרני.  סרני הבהירה לאשכול, כי “הדבר אינו בא מעצמו. אין זו תנועה ספונטנית”, ודרשה לתגבר את הצוות באנשים נוספים.

יעקב הרצוג, מנכ”ל משרד רוה”מ דאז, טען כי אשכול התרגז כששמע שהממשל הצבאי ברצועה משלם ליוצאים חמש לירות לאדם!. גישתו של אשכול היתה חנוונית, והוא חרד היה מהוצאות מיותרות. הוא העדיף שכל עוד יוצאים ערבים בלי כל הכסף הזה אין צורך בתשלום.

אשכול אמר: “אני בעד זה שילכו כולם, ולו גם לירח. אבל לא ידעתי שכבר עתה מתחילים לתת להם כסף בעד נסיעה באוטובוס… מרגע שנותנים כסף – גדל מספר אלה שטוענים שאין להם את הוצאות הדרך.”

סרני טענה, שהניסיון דווקא הראה כי ברגע שהונהג התשלום גדל מספר היוצאים, וצריך יהיה למצוא תקציב למימון נסיעת היוצאים לירדן ולמשכורות הצוות המוגדל שיעסוק בארגון הגירתם.

באחת מפגישותיהם שאל אשכול את סרני בדאגה: “כמה ערבים שילחת כבר?” היה זה השבוע של פעולת כראמה, במרץ 1968, שעצרה לגמרי את היציאה מהשטחים לירדן. רק 800 איש הספיקו לצאת מעזה ולעבור את גשר אלנבי באותו שבוע.

סרני, שהחלה לחפש מדינות במערב שיקלטו את הפליטים היוצאים, דרשה לפרויקט תקציב של יותר מעשרה מיליון לירות. “בעזה יש 40 אלף משפחות פליטים ואם יוקצבו אלף לירות למשפחה אפשר לפתור את הבעיה: האם היית מסכים לגמור את פרשת הרצועה בארבעים מיליון לירות?” שאלה את אשכול וענתה בעצמה:. “לדעתי, זה מחיר סביר מאוד”.

סרני אף הציעה להקים בנק שייתן משכנתאות או הלוואות לבני משפחה שייצאו מהשטחים למערב למטרות לימודים, תמורת משכון רכושם, בתקווה שלאחר שהסטודנט יסיים את לימודיו ויתבסס, תצטרף אליו משפחתו.

אשכול, שהיה בקיא בענייני בנקים ומשכנתאות התחיל להתלהב מהרעיון ומהאפשרויות הטמונות בו.

עוד רעיון יצירתי ורגיש שהעלתה סרני היה רכישה – לא חוקית, מן הסתם – של אשרות כניסה למדינות באמריקה הלטינית, והיא ביקשה החלטה עקרונית שתסמיך אותה להיכנס למשא-ומתן על רכישתן, כמובן לא בשם ממשלת ישראל.

סרני גם תכננה לגייס פועלי בניין פלסטיניים לעבודה בחברות בינלאומיות, המקבלות מכרזי בנייה גדולים במדינות ערב, ואמרה לאשכול שאפשר להפעיל לשם כך ארגונים בינלאומיים. אשכול חשב לתעל לכיוון הזה את הלורדים רוטשילד וזיו בבריטניה ומיליונרים יהודים אחרים, שרצו לתרום לפיתרון בעיית הפליטים.

הוראה מלשכת ראש הממשלה לתוספת תקציב לפרויקט סרני (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”)

בהמשך אישר אשכול הוספת 25 עובדים למנגנון של סרני, 19 מהם ברצועה; מיליון ל”י להסעת מהגרים אל גבול ירדן; 150 אלף ל”י לשיגור אנשים לבדיקת אפשרויות הקליטה בארצות-הברית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה ושלושה מיליון ל”י למענקי סידור ראשוני ליוצאים.

 קשיים עצומים בכל הגלובוס

לאחר פעולת כראמה, ב-21 במרס 1968, נחלש קצב היציאה מעזה והירדנים החלו להקשות על העוברים את הגשר.

אשכול, שדאג כי הכסף שכבר הושקע בפרויקט ילך לטמיון זימן אליו את עדה סרני ואת מתאם הפעולות בשטחים, שלמה גזית, להתייעצות. סרני דיווחה על גידול הצוות, שכבר העסיק שנים-עשר איש בארבעה מחנות פליטים ברצועה, כולם יהודים דוברי ערבית, וגזית הסביר את הקשיים הנובעים מההגבלות שהטילו הירדנים על העוברים בגשר. גזית ניסה לא לסתום את הגולל על הפרויקט ואמר לאשכול: “יש את מי לשחד שם ואנו מחפשים אותם“.

אשכול התעניין כיצד מתקדמות התוכניות להגירת ערבים מהרצועה למערב, וסרני לא הסתירה ואישרה כי “ישנם קשיים עצומים בכל הגלובוס”. אף מדינה אינה ששה לקבל פלסטינים. היא הביאה לדוגמה את אוסטרליה ששמחה לקלוט יהודים מישראל אבל לא ערבים מעזה. היא דיווחה כי במאי 1968 עברו דרך שדה התעופה בלוד 109 ערבים מהגדה בדרכם למערב, ורק אחד או שניים מעזה. אבל יש תקווה, הנה דיווחה על שייח’ ברצועה המוכן להוציא ממנה חמישה עד שישה אלפי אנשים ונשים תמורת מאתיים ל”י לנפש, בלבד, כלומר כמיליון ל”י בסך הכל.

לפי הדיווח של גלבר, מאז נכנסה עדה סירני לפעילות בפרויקט הוצאת הפליטים עזבו את הרצועה 15 אלף נפש. נראה, כי גלבר כולל בתוך המספרים הללו גם את היוצאים בסערת המלחמה, ביוני 67′, ולמעשה, היוצאים בצורה מאורגנת, במסגרת הפרויקט של סרני, היו במספרים נמוכים. סרני וגזית ניסו לשכנע את אשכול, בכל זאת, שההשקעה כדאית, והזכירו כי היוצאים בחודשים האחרונים עלו מעט מאוד כסף, שחלקו הוצא לתשלומי שוחד בצד הירדני של גשר אלנבי. אבל אשכול התלונן: “איני בוכה על מינימום הכסף שניתן לאלה שהלכו כבר. אני חושש לגבי אותו מינימום של אנשים שילך תמורת כסף רב”.

סרני השיבה: “עלינו להחליט אם רוצים אנו שיצאו, תוך סכנה או ודאות שהמחיר יעלה, או שרוצים אנו להחזיק בהם אצלנו.”

רוה”מ אשכול ושר האוצר ספיר אישרו להגדיל את המסגרת התקציבית ל- 200 אלף לירות, ואולם, הבעיה כבר לא היתה כספית, אלא היעדר הצעות קונקרטיות לקלוט פליטים מעזה. בסופו של דבר, ההצלחה של פרויקט סרני לעידוד הגירתם של עזתים ליבשות מרוחקות הייתה דלה, ורק אלפים מעטים היגרו לארצות דרום אמריקה, בעיקר לברזיל ולפרגוואי.

התנגדות ירדן סתמה את הגולל על ההגירה מעזה לעולם הערבי. בחודש אוגוסט 1968 עברו את הגשר כמה עשרות בודדות של עזתים. ההגירה, אמר דיין בממשלה, הגיעה לאפס.

על ממדי עזיבת התושבים בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה יכולים להעיד הנתונים ששלח איש משרד החוץ ניצן הדס לאורי גורדון מראשי משלחת ישראל באו”ם ב-15 באוגוסט 1971. המסמך שמסווג כ”שמור” שוחרר רק בימים אלה לעיון הציבור בארכיון המדינה. תחת הכותרת “יציאת תושבים מהרצועה” נמסרו נתוני העזיבה ביובשנות סטטיסטית:

לאחר מלחמת 6 הימים יצאו מהרצועה למצרים בצורה בלתי מבוקרת (בסערת המלחמה) -12,000.

בצורה מבוקרת – 10,000.

חזרו במסגרת איחוד משפחות – 3,500.

סה”כ נטו למצרים – 18,500.

לירדן (עד סגירת הגשרים באוגוסט 68′) – 56,000. [5]

בצילום: פירוט היוצאים מעזה לאחר המלחמה לפי נתוני צה”ל (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”)

זמן קצר אחרי שמונה מוטה גור למושל עזה הוא הסביר מדוע לפרויקט ריקון הרצועה מפליטיה לא היה סיכוי מלכתחילה: “המנהיגים המקומיים בעזה רואים זאת כחובתם להישאר, להתרבות ולשמר את רצועת עזה כמובלעת ערבית”, סיכם.

קשה להסביר מדיניות, שאיננה

יציאתם של עשרות אלפי אנשים מרצועת עזה לא נשארה בגדר סוד ומצרים וירדן התלוננו בפני האו”ם על “הגירוש מהרצועה” בטענה ש- 35 אלף איש אולצו לעזוב את הרצועה ולחתום על ויתור על זכותם לשוב אליה.

במחנות הפליטים ברצועה הופצו כרוזים שקראו לתושבים להתנגד ללחצים המופעלים עליהם להגר. ירדן התלוננה שהממשל הצבאי זימן את נכבדי מחנה הפליטים ג´בליה והודיע להם שתוך שבועיים יפונו 50 אלף תושביו לגדה המזרחית והממשלה תספק את התחבורה הנדרשת.

תלונות המדינות הערביות על הגירוש מהרצועה חייבו את נציגי ישראל באו”ם להגיב. פרוטוקול של דיוני ועדת החוץ והביטחון, שהתקיימו ב 5.1.1968, שמסר לנו המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני – “עקבות”, מתייחס מי שהיה שגריר ישראל באו”ם, מיכאל קומיי, לצורך לענות לנציגי הערבים על טענותיהם על גירוש פליטים מהגדה ומהרצועה (באותם ימים הוא משמש יועץ מדיני לשר החוץ אבא אבן). מהדברים שאמר קומיי לוועדה, עולה מבוכת נציגיה הדיפלומטיים של ישראל מהעדר מדיניות באשר לגורל השטחים ותושביהם ועל המאמץ לגייס תמיכה בינלאומית לעידוד הגירת הערבים מעזה. אפשר ללמוד מדבריו על האווירה המבולבלת במסדרונות האו”ם בעקבות התבוסה הערבית ועל כך, שהוא, בפשטות, נאלץ לשקר לעולם. דברי הנציג הדיפלומטי הבכיר בפני ועדת החוץ וביטחון הם, בין השאר, גם מופע של אופוריה לאומית לאחר ניצחון מזהיר. הנה תקציר של כמה מהערותיו בנושא:

קומיי“היו לנו שני יעדים ביחס לדיון על הפליטים. קודם-כל לשמור על הסטטוס-קוו… [וכן] היה עלינו לנסות ולשפר את הדמות שלנו… אני חושב, שבמידה שהדבר היה ניתן, השגנו את שני היעדים האלה…

מצאתי את הערבים במצב אומלל מאד באו”ם, והדבר בולט לעין. הם היו מפולגים בינם ובין עצמם, ועל כל עניין התייעצו ודנו במשך ימים שלמים אבל לא יכולים היו לסכם שום דבר בינם ובין עצמם…  אפשר היה לקרוא בפרצופיהם את מה שאני מכנה בשם ‘מנטליות של תבוסה’. עם כל רצוני לא לדבר על עם או על עמים בהכללות, אני נאלץ לומר שכאשר היהודים מקבלים מכה או נכשלים, הרי הם מתגברים על כך ומחזיקים מעמד. אצל הערבים יש כנראה התמוטטות נפשית והם אינם יכולים לעמוד בזה. האנשים האלה, שאני מכיר אותם שונים לחלוטין ממה שאני מכיר. הם בלי כוח ובלי בטחון. הם כמעט נשברים ומיואשים…

חה”כ יעקב חזן (מפ”ם) מתערב:  אני נחרד כאשר יהודים מדברים על בעיית פליטים בצורה קרירה. אנחנו עם של פליטים, וידוע, כי ככל שהעם קטן יותר – המוסר ערכו נעשה גדול יותר. עמים גדולים יכולים לדרוס את המוסר. שמענו ממר קומיי, על הדימוי שיש למדינת-ישראל. אני יודע איזה ערך יש לדימוי של מדינת-ישראל בעולם. מבחינה זו אני מלא פליאה שאין אנחנו עושים צעד שיש בו רמז לצעד ראשון… אנחנו נמצאים בשטחים ויש ויכוח מה יהיה בהם. אני סבור שעניין זה ראוי לדיון רציני.”

קומיי:  עלי לומר לזכות חברי במשרד החוץ… שהם מוגבלים באפשרויותיהם מפני שלממשלה אין עדיין מדיניות מגובשת כיצד לגשת לעניין הפליטים, ומכיוון שכך קשה מאד לנציגי המדינה היושבים בחוץ-לארץ להסביר ולהצדיק מדיניות, שאיננה. הם מסבירים כי הממשלה מבצעת פעולות טובות, ומזכירים דברים מסוימים. אני דיברתי באופן דו-פרצופי גם באו”ם וגם בוושינגטון, וציינתי שאנחנו מוציאים כסף רב ושיש תכניות וכדומה. האמת היא שזה מיועד ללא פליטים ולאו דווקא לפליטים.” [6]

המחנות הנסתרים מהעין

יצחק פונדק, מושל עזה וצפון סיני בתחילת שנות ה-70, מספר כי יום אחד גילה כי בהוראתו של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, ומאחורי גבו, נבנו ברצועה ובסיני מחנות מעצר למשפחות של מבוקשים. לא המבוקשים היו עצורים בהם אלא הוריהם, נשותיהם וילדיהם, במטרה להפעיל לחץ על המבוקשים ולהביא להסגרתם. פונדק זועם על הענישה הקולקטיבית, אך מחליט לנצל את הדבר לפיתוח ערוץ לעידוד הגירת תושבים עזתים לחו”ל.

יצחק פונדק: כשהגעתי לרצועה מצאתי שני מחנות (מעצר); מחנה אחד ליד התעלה (תעלת סואץ); במחנה הזה ישבו חמישה עשר זקנים, שהבנים שלהם היו חבלנים וחיפשו אותם. אז אריק שרון סגר אותם שם, בתוך הבית, ואמר: ‘אתם תצאו בחיים אם תמסרו איפה הם.’     אמא אחת, אמא של זיאד אל חוסייני, שהוא היה חבלן מבוקש, אני נפגשתי איתה. אז היא אמרה: ‘מה אתם עושים? אתם חושבים, שאני אמסור לכם את הבן? אני אמות פה מרעב ומלכלוך ולא תקבלו אותו.’ פירקתי את המחנה.

פתאום אני רואה שיש מחנה שני; 800 בחורים ערבים, בני 16 -17 – 18, סגורים במחנה צבאי, ומאות חיילים שומרים על המחנה הזה. אמרתי: ‘מה אתם עושים? זה עולה הון תועפות…’ אז הוא (שרון) אומר לי: ‘מה תעשה איתם?’ אמרתי, שראשית אני אפרק את המחנה ואני לוקח את כל הצעירים האלה לאימונים (להשתלמויות), להתאמן בכל מיני מקצועות. וכשהם ילמדו את המקצוע, הם יעזבו את הרצועה ויסעו למדינה אחרת …

מהזווית שלו ובאותו זמן רואה סא”ל איני עבאדי, מושל נפת עזה, הזדמנות להביא לפתרון בעיית הפליטים בעזה באמצעות פירוק המחנות ויישובם של הפליטים מחדש. באישורו של דיין מציע להם עבאדי גם את האפשרות המהפכנית, שהגה בן גוריון ב 49′ – לחזור לישראל. אלא שעל הדרך ניצבו מולם אלוף פיקוד הדרום, שרון, וממשלת ישראל. ומה רצו הפליטים עצמם? מיד נשמע.

עבאדי:  הצפיפות במחנה היתה בלתי אפשרית. במחנה שאטי חיו 32 אלף איש. גודל המחנה הזה 700 דונם. זה פחות משלושת רבעי ק”מ רבוע אחד. באתי לדיין ואמרתי לו: ‘תשמע, הם מתים לצאת מהמחנה. בוא נפרק את המחנה! אי אפשר לחיות שם. אין אוויר…’ תראה, יזהר, אתה צריך להבין את המציאות; הרי אין שם בית על שתי קומות – הכל קומה אחת. בלי תקרה. בתים של אונרוו”א. בתוך כל יחידת בית אב יש 18 נפש. 18 נפש. אין ברז מים – רק ציבוריים, ואין שירותים – רק ציבוריים. רוחב הסמטאות זה 90 ס”מ. כשהייתי נוגע מפה לשם עם קצות המרפק זה היה מגיע ל -92 ס”מ. זה היה בלתי אפשרי. פשוט אין אוויר. אז יזמתי רעיון פינוי תושבי ג’בליה-מחנה, ראשי תיבות ‘פתגם’. ואז דיין אמר לי: ‘פירוק המחנה? אני לא יכול בלי ועדת החוץ והביטחון’. אמרתי לו, ‘בסדר’. הקמנו אוהל במחנה ג’בליה ובאה ועדת החוץ והביטחון ושרון התייצב שם ואני הצגתי את התכנית ואז שרון אמר: ‘מי שעושה למען להוציא את הפליטים מהמחנות עושה מעשה נבלה!’.

באר:  למה, לשיטתו?

עבאדי:  אני לא יודע מה הוא בדיוק חשב לעשות איתם. ותזכור, כל זה (מיועד להיות) שטח הריביירה הישראלית, יונה פייטלסון (הארכיטקט המתכנן), דיברנו על זה. דיין אומר לי ‘אין החלטה של ועדת החוץ והביטחון’. אמרתי לו ‘בוא נעשה מדגם לפתגם. אמר לי ‘למדגם לא צריך את ועדת החוץ והביטחון’.

בחודש אוגוסט של שנת 1972 הוצאתי (במסגרת ה”מדגם”)  ממחנה ג’בליה ושאטי 38 אלף איש.  והיתה לי הרשות מטעם דיין להציע להם את אחת משלושת האפשרויות: או להשתקם ברצועה, באזור שהיתה בו תשתית, שנקרא ‘מדינת נאצר’, שהוקם ע”י המצרים אחרי מלחמת קדש ולא נבנה. או להשתקם בגדה, או להגיע גם לישראל. (דיין) נתן לי הרשות להחזיר לישראל.

באר:  אתה רציני? בלי ועדת חוץ וביטחון ובלי כלום?

עבאדי:  אם הוא בירר או לא בירר זה עניינו. אני לא יודע. אבל, אף משפחה אחת לא רצתה לחזור לישראל.

באר:  למה?

עבאדי:  בכל מיני תואנות. תואנות מטופשות. אבל כעובדה, לכל משפחה – תקשיב מה שאני אומר לך – אין בית שנהרס, אין משפחה שהוצאה, מתוך המספר הזה של 38 אלף איש… הייתי אישית בלילה אצל כל משפחה, דיברתי איתה, דירבנתי אותה. דירבנו אותי –    ‘אנחנו רוצים (לצאת) מחר כבר’.

באר:  כולם רצו להישאר ברצועה?

עבאדי:  רגע. 72 משפחות עברו לגדה. 72 משפחות, שהיו להם שם קרובי משפחה.

באר:  למקומות שונים בגדה?

עבאדי:  הקמנו כפר לדוגמה, בפחמה. עם פרה וממטרה ודשא… כולם נספגו ברצועה. פירקו את הבית לפני שהגענו להריסה. שברו את הבלוקים ולקחו אותם, ואת הפחים ואת העצים. כסף לא קיבלו ממני. נתתי להם חומרי בניין והם הקימו בתים, בתוך שכונות הרצועה.

באר:  כמה מנו תושבי שני המחנות?

עבאדי: בסביבות 50 אלף איש.

באר:  אז זה לא מדגם. זה רוב התושבים? 

עבאדי:  תקשיב מה שאני אומר לך, רוחב ההריסה היה 70 מטר. אונרו”א אומרים לי ‘למה 70 מטר?’ אמרתי להם ‘כדי שחמישה טנקים יוכל לנסוע שם..’.

באר:  רגע, אז כל הרעיון של הרחבת

עבאדי:  לא ‘הרחבה’ – ‘יצירת דרכים לצרכי ביטחון’, זו היתה התואנה אל מול אונרו”א.

באר:  ניתן קרדיט לשרון על הדבר הזה…

עבאדי:  שקר!!! (צועק). שקר!!! שקר מתועב!

באר:  אז זה מיתוס, עוד מיתוס? ההיגיון אומר שאם הגישה של שרון היא צבאית, פר-אקסלנס, אז הוא צריך להיות מעוניין בזה?

עבאדי:  נכון!  את ההיגיון שלו לא הבנתי אף פעם… תקשיב, הוא התנגד בועדת החוץ והביטחון וכשהתחלנו לעשות את המדגם, יום אחד הוא אמר לי ‘אני מגיע אליך!’ יצאתי עם הג’יפ שלי למחסום ארז. הוא נכנס למחסום ארז, ולא הצלחנו לעצור ככה, אלא ככה – אחד עבר את השני. ירדתי מהג’יפ והוא ירד מהג’יפ – אצלו היה בפנים אחד מהמשוררים, שחי עד היום. אני בא ומחבק אותו ואומר לו ‘אריק תדע לך, בניגוד לעמדתך, אנחנו עושים היסטוריה. יש הזדמנות לפרק את מחנות הפליטים’. אז הוא ניער את הידיים שלי ואמר ‘היסטוריה זה? מעשה נבלה!’. עוד בשלב הזה הוא התנגד. עדים שמים וארץ.

בשלב מסוים הוא בא ואומר לי ‘אני רוצה להיות שותף’. תקשיב למה שאני אומר – בשלב מסוים הוא רצה להיות שותף. אמרתי לו ‘בכייף! די עם האופוזיציות! במה אתה רוצה להיות שותף?’ אומר לי ‘אני רוצה לקבוע את הצירים’. אמרתי לו ‘אין בעיה’. בערב, בחמש, היה בא עם ראש המטה שלו – אני לא רוצה להזכיר את שמו – והיינו מסמנים על גבי התצ”א (תצלום אוויר) – מה למחרת הורסים. בסדר… בבוקר, אני נפגש עם פונדק, אני צריך להחתים אותו כמפקד האזור על הריסת הבתים – הוא לא הבין עד הסוף מה שאנחנו עושים שם, פונדק. היה חותם לי על גבי התצ”אות. כל יום, תשליל של האזור שעומדים להרוס למחרת. עם שרון הייתי נפגש בערב קודם בחמש, חמש וחצי אחה”צ ועם פונדק בחמש, חמש וחצי למחרת בבוקר, לפני התחלת העבודה. באחד מהדיונים שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע, אומר שרון לפונדק ‘תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות? אני!  אני בערב נפגש עם איני’ – תקשיב מה שאני אומר לך. (שרון) בקול רם – ‘אני בערב נפגש עם איני, מסכם איתו מה הורסים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי!’

 זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק, תפסתי אותו במדרגות למטה. אמרתי לו ‘יצחק, אני רוצה להסביר לך’. הוא אומר לי ‘אני מבין! הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון’.

באר:  אני רוצה לשאול שאלת הבהרה; אתה אומר ששני המחנות הללו מנו 58-60 אלף איש, והפינוי כלל 38 אלף איש, שזה מחצית ויותר – איך אפשר לקרוא למחצית מדגם?

עבאדי: מכיוון שאף אחד לא שאל… המדגם נמשך חודש ימים. מה אפשר לעשות… והיה מאד יעיל, גם.

באר:  אז בעצם ג’בליה ושאטי פונו ממחצית תושביהם במסגרת המבצע. וזה נשאר בעינו?

עבאדי: לא! במהלך הזמן המשפחות מתרבות וסוגרים את החללים, שפונו. כי לא שמרו על זה. (צוחק)

באר: וזה קרה מהר?

עבאדי:  ברור! בריבוי טבעי של 5.1% לשנה זה צ’יק צ’אק.

כשאני פונה לאלוף (מיל.) שלמה גזית, ומבקש ממנו לסכם את התכניות והפרויקטים לדילול הרצועה מתושביה, שהוא היה שותף להם, הוא ממעיט בחשיבותם ובתוצאותיהם:

באר:  למה התכניות כמו הועדה של עדה סירני לא המשיכו?

גזית:  תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: ‘בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!’ היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש.

באר: מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?

גזית: היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, אז הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם.

לסיכום פרק זה אפשר לומר שבניגוד לקביעתו המפורסמת של קלאוזוביץ, האסטרטג הנודע, כי “מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים”, מאז יוני 67′, ניצבה ממשלת ישראל בפני הצורך לבנות מדיניות כהמשך למלחמה – אבל היא התקשתה מאד במשימה זו. בפרק הזה שמענו על העדר מדיניות רשמית של ישראל בנוגע לגורל השטחים ולעתיד יושביהם, לאחר המלחמה, אך גם על הקונצנזוס הפוליטי ששרר אז, לפיו יש להשאיר את עזה בידי ישראל ולסלק את מרבית תושביה. שמענו כיצד נרקמו תכניות מעשיות ראשונות לעידוד יציאת הפליטים מהרצועה, וכי התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומעיני העולם. נוכחנו גם בכישלונן. האם הם נכשלו כיוון שההצעות שקיבלו הפליטים לא היו אטרקטיביות דיין, כפי שטוען שלמה גזית? ואולי הם נכשלו מפני שלא היה סיכוי מלכתחילה שיצליחו, כי במחצית השנייה של המאה ה-20 טרנספר של אוכלוסיה כבושה הוא בלתי קביל? ואולי הוא נכשל גם כיוון שפליטי 48′ שמצאו מקלט בעזה לא היו מוכנים להפוך לפליטים בשנית? שמענו ממושל עזה, איני עבאדי, על הפרויקט שיזם לשיקום הפליטים בתוך הרצועה, ועל המוטיבציה העצומה של הפליטים לשקם את עצמם שיקום של קבע בתוך הרצועה. שמענו גם על ההצעה המהפכנית שקיבלו לבחור בין שיקום ברצועה, בגדה או בישראל, וכי איש מהם לא בחר באופציה הישראלית. האם נוכל להסיק מכך, ששד שיבת הפליטים הרובץ על התודעה הישראלית אינו נורא כל כך וכי במסגרת של הסדר שלום הוגן יוותרו מרבית הפליטים הפלסטינים על אופציית השיבה לישראל? והאם אנו יכולים להסיק משהו מכל זה על הפעולות הנחוצות מצידנו בימים אלה מול סיר הלחץ האנושי המבעבע בפאתי דרום?

 

[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, “המקל והגזר”, הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.

[2] שלמה נקדימון, “כשבן גוריון רצה לספח את עזה ולהשיב את הפליטים לבתיהם”, הארץ, 30.7.2014

[3]  “המקל והגזר”, שם. עמוד 145.

[4]  יואב גלבר: “הפרויקט שאיחר את הרכבת: יציאת עזה אחרי ששת הימים”, רבעון האומה, 2.6.2016   

[5] מסמך בסיווג “שמור” שנשלח ב-15.8.1971 למשלחת ישראל באו”ם, באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

[6]  מתוך פרוטוקול מס’ 100 מדיוני ועדת החוץ והביטחון שהתקיימו ב-5.1.1968. באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

לכניסה לפרק הקודם (חלק ב’):  קזינו בעזה

להאזנה לפרק ג’ באתר:

[פרות קדושות] פרק 16. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ב’; קזינו בעזה

חוף עזה
חוף עזה (Flicker)

בפרק הראשון של הסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו “6 ימים/50 שנה”, עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה לדרגה של אמנות, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא”ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א’, מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג’נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל הישראלי שהרג את בתה.

זהו החלק השני בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, הכלול בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה:

מוסיקה:  Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love, הישאם חאידי-גוטס

לכניסה לפרק הקודם, חלק א’:   דיכוי טרור ברמה של אמנות

לקריאת תמלול חלק ב’: קזינו בעזה – איך הפכה הרצועה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת?

מאת: יזהר באר

בפרק הראשון של “עזה – הסיפור הלא מוכר”, עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה ל”דרגה של אמנות”, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא”ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א’, מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג’נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה הדרמטיות. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל שהרג את בתה.

ואז מגלה אשה עזתית אחת למושל עזה, שהוא לא מבין בכלל איפה הוא חי.

עבאדי:  השאלה היא למה אני מתכוון שאין לו יותר מה להפסיד? את זה אף אחד לא מבין אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא יודע את זה. אני רוצה להסביר לך. כאשר הרצועה נכבשה ב-67′ היתה תקופה של עדנה ברצועה; תקופה קצרה. ישראלים באו, נכנסו ויצאו וקנו בשווקים וזה וזה וזה… מה קרה, שפתאום בבת אחת, אזרח שפוי לא נכנס לרצועה?

באר:  לא היתה החלטה אסטרטגית (של אש”פ) לפתוח חזית מערבית?

עבאדי:  ברור! אין כל ספק, כי זה אחרי ההתשה שהתחילה ב-68′. אני רוצה לספר לך קטע, שמעולם לא דיברנו עליו. אולי רק ברמזים. ביום כלשהו הבנתי, אלף, שעל ידי פעילות צבאית, ותהיה ברמה של אמנות, אי אפשר להביא לידי כך שמאות אלפים, מיליון וחצי, קרוב לשני מיליון איש, יקבלו מרות. אתה שואל, מתי נופל האסימון? במסגרת הפעילות שלי, כמפקד וכמושל, הייתי נוהג כל יום שישי לאסוף את הנשים על הבמה בקולנוע פלסטין ומושיב על יד הבמה את האמהות, רק אמהות, של אלה שנהרגו השבוע. ולמטה באולם עצמו את האמהות או הנשים של המבוקשים, שעדיין לא נהרגו. והייתי נושא נאומים ואומר להם: השבוע עם אלה נגמר החשבון. בשבוע הבא תשב נבחרת אחרת. לא חבל לכן? אתן שהריתן ונשאתן את הילדים האלה 9 חודשים? אין להם סיכוי. חבל. חבל עליהם. סייעו לי, תעזרו לי לתפוס אותם, תעשו שיתמסרו לי ואני מבטיח לכן הנחות גדולות, גם אם יש על ידיהם דם. באחת הפעמים, בתום פגישה כזאת של ימי שישי הקבועים של לפני תפילת הצהרים, אחת אומרת לי: ‘אני רוצה לדבר איתך!’ ואז היא ניגשת, אשה צעירה יחסית ואומרת לי: ‘תגיד לי, אתה מטומטם? אתה בכלל לא מבין מה אתה עושה. אתה מכיר את הסיטואציה שחמשת ילדיך מתעוררים בבוקר והם בוכים כי הם רעבים, כי לא אכלו כבר יום יומיים?’ היא אומרת לי: ‘אתה בכלל לא מבין איפה אתה חי. המלאי שהיה ברצועה אחרי מלחמת ששת הימים נגמר וקניית מצרכי המזון הם במחירי אשקלון. ואיש מאיתנו לא עובד. ואין לאף אחד מאיתנו הכנסה’.

באר:  בשנת 1970-71 עוד לא היתה תנועת פועלים לתוך ישראל?

עבאדי:  חכה. על זה אני עוד רוצה לדבר איתך. ואז היא אומרת לי: ‘מהי המשכורת הממשלית?’ אמרתי לה: ‘ארבע לירות ומשהו’.  ‘אוקיי, וכמה אנשים מהרצועה עובדים בממשל?’ אמרתי לה: ‘כמה מאות’.  ‘אבל מה עם היתר? לא עובדים’.

 תבין, יזהר, כתוצאה מהפעילות הצבאית האינטנסיבית, שהיתה ברמה של אמנות, והיתה חובקת הכל, הכל מת. כל הפעילות הכלכלית מתה. כאשר היה אירוע הפיגוע בפולקסווגן, בילדים של משפחת אוריו, קם שרון והטיל עוצר על הכביש שם היתה התקרית, בין ארז לכיכר מדינה. כלומר, היציאה מנחל עוז. לא ליום, לא לשבוע – לשבועות ולחודשים. על הציר הזה יש שניים משלושה בתי אריזה שיש בכלל ברצועה. זה היה בחורף. זו תקופת הקטיף של הולנסיה. אם לא קוטפים אין הכנסה מן הפרדס באותה שנה. הפרי נושר על הארץ. אם מטילים עוצר על הציר הזה, עוצר בלתי מוגבל כי אין שום מגבלה, אז ברור שבאותה שנה אין פרדס. אין פרדס כלומר, אין לפליטים איפה לעבוד בקטיף. והרצועה הפכה לרעבה. כאשר האשה הזאת אומרת לי: ‘תגיד לי: אתה אחראי עלינו, מה אתה חושב, מאיפה יבוא השקל, הלירה, כדי להביא קמח לילדים? חשבת על זה?’ אמרתי לה: ‘וואללה לא!’ אבל זה היה תחום האחריות שלי, במקביל להיותי רודף מחבלים, שכפוף לאריק.

 זו היתה נקודת המפנה. ואז הבנתי שאני צריך להיות אחראי ולשאת באחריות גם על התחום השני, של קיומם האזרחי של מאות אלפי אנשים, מיליון וחצי איש. זה תחום האחריות שלי.

באר:  אבל כשאותה אישה יושבת איתך מה היא אומרת לך שמציע הצד השני?

עבאדי:  ברור; היא אומרת לי שיש ארגז רימונים בבית, ‘שלא מצאתם אותו ושלא תמצאו אותו, וכל פעם, מפעם לפעם, אני שולחת את אחד הילדים לזרוק רימון ברחוב, בין שהוא פגע או שלא פגע, אבל הוא התפוצץ, אני מקבלת 8 לירות מהארגון (אש”פ) ואני מקיימת את הילדים. מה אתה מבלבל את הראש? איפה אני אמסור לך אותו, אתה נורמאלי? זה הקיום שלי. הבאתם אותי למצב, שהקיום שלי זה בלזרוק רימון. מה אתה מדבר שטויות, מה זה הכנסים המטומטמים שלך, אתה לא מבין כלום. אתה בכלל לא יודע איפה אתה חי’.

באר:  מהכנסים האלה יצא פעם משהו?

עבאדי:  אף פעם. אף פעם. אמרתי: רגע, רגע, היא צודקת. היא אומרת: ‘אתה יודע???’ אמרתי לה: ‘אני לא יודע’. אחרי זה אמרתי לעצמי: רגע, זה הרי תחום האחריות שלי, ישירות שלי. כלפי העם בישראל אני אחראי על זה. ובמהלך הזמן הבנתי שיש מלחמה של גוג ומגוג בין יצחק פונדק שהיה מפקד האזור, האזרחי, לבין שרון, אלוף פיקוד דרום.

באר:  כשפונדק כן מבין את תמונת המצב האזרחית?

עבאדי:  כן! והוא היה הראשון שטען שאין סיכוי להביא לידי דיכוי הטרור בלא שליטה על פוטנציאל הגיוס שלו, שהיום בנתונים של היום, אין לו מה להפסיד!!!

כמו שסיפרנו בפרק הראשון, רבים מהמושלים הראשונים שמינה שר הביטחון, דיין, לניהול שטחי האימפריה הישראלית החדשה שקמה אחרי 67′, היו בני ההתיישבות העובדת. לא להאמין – חלקם הונעו אז גם על ידי ערכי התנועה הקיבוצית ועקרון השליחות הקיבוצית. עבאדי, המושל הקיבוצניק של עזה, מחליט בשלב ההוא ליישם את עקרון השליחות הקיבוצית ולהתגייס בכל מאודו לטובת האוכלוסיה האזרחית ברצועה.  

עבאדי:  הפעילות שלי היתה פעילות צבאית עד שהיא, האשה הזו האירה את תשומת ליבי. התחלתי לחשוב; נו… נתיניך… ממה הם חיים? מה זה נקרא ‘אין לי קמח לפיתות?’ איך זה קרה?

באר:  למי אתה הולך עם התובנות הללו?

עבאדי:  מאחר וראיתי את עצמי במשימה הזו ברצועה כשליח של התנועה, וככה ראיתי את עצמי. שליח של התנועה.

באר:  הקיבוצית?

עבאדי:  ברור. היה מושג שנקרא “שליחות”, לא תאמין. ותמיד בכל מקום שהלכתי רציתי להיות מטעמה של דגניה. שליח של דגניה. לא חופש, לא קבע, לא משכורת, לא רוצה כלום. שליח!

באר:  אתה לא מקבל משכורת בתקופה ההיא מהצבא?

עבאדי:  בשנתיים שהייתי ברצועה, והמשפחה לא היתה איתי – דגניה. דגניה קיימה את המשפחה שלי, כשליח. אז הכל עבר אליה. ברור! שליח זה שליח.

באר:  איזו משמעות יש להיות שליח התנועה הקיבוצית בעזה, מבחינתך? איזו משמעות ייחודית יש לזה, או אם בכלל?

עבאדי:  המושג שליח זה היה חלק מעקרונות התנועה הקיבוצית; שירות לעם. לכן גם כשהייתי בעירק הייתי שליח. גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וגויסתי לחיל האוויר הייתי שליח, ולא הסכמתי לקבל משכורת. תשע שנים עבדתי כשליח. לא רציתי לקבל משכורת, לא פנסיה, לא עניין אותי כל הדבר הזה.

באר:  כשאתה יושב, נגיד עם עצורים, חשודים בטרור וכדומה, מה אתה מבין מהם על המוטיבציה שלהם?

עבאדי:  אין לנו יותר מה להפסיד… נגמר לנו האוכל…

באר:  ומה המקום של “מוטיבציה לאומית”, נקרא לזה?

עבאדי:  אתה יודע, שכל הדברים האלה, עוטפים אותם אח”כ במעטפת כזו. לתושבים ברצועה, לפוטנציאל הגיוס של המחבלים, לאלה שזורקים רימונים ויורים, לא היה יותר מה להפסיד. איזו מוטיבציה גדולה מזו? הבסיסית!

 והתחלתי ליזום לעצמי דרכים – אני עשיתי את זה ולא אף אחד אחר – את השיטה שנקראת “המקל והגזר”. אריק ויחידות הצבא מעולם לא עסקו ב”גזר”. שלא ישקרו. גם לא היתה להם היכולת לעשות את זה. אני בתוקף הגדרת התפקיד, התחלתי להבין שאני צריך לעשות את זה.

מושל עזה, שמתחיל לחוש אחריות כלפי רווחת נתיניו בעזה, פונה למקבלי ההחלטות בישראל ונלחם כארי להשיג עבורם זכויות והטבות בסיסיות. תגובתם, כפי שנראה, היתה מאכזבת.

עבאדי:  באתי לשר החקלאות, גבתי. חבר קיבוץ יפעת. אמרתי לו: ‘אני שליח מטעם התנועה שאתה משתייך אליה. תבין! תעזור לי! כי אני צריך למצוא דרך למימוש “הגזר”, כדי להשתמש פחות ופחות ב”מקל”,  כדי ליצור מצב שיש בו מה להפסיד’. הוא אומר לי: ‘במה אני אוכל לעזור?’ אמרתי לו: ‘הרצועה מייצרת 1,500 טון תמרים חייאנים; 450-500 טון אנחנו (בעזה) אוכלים, כי, ברוך השם, אצלנו אין דיאטה. אבל זה זן, שמחמיץ. אי אפשר לאפסן אותו. הוא לא יבש זה לח. תן לי למכור את זה בכל מחיר. בארץ. בכל מחיר. זה שווה יותר מאפס’. תשובתו היתה כזאת: ‘תגיד, אתה נורמאלי?’ אני אומר לו: ‘מה זאת אומרת אני נורמאלי? מה אתה מציע לי?’ הוא אומר לי: ‘אם אני אביא 1,000 טון חיאני, מה יגידו מגדלי החיאני בעמק הירדן, דגניה שלך וכנרת שלך ובעמק בית שאן ובערבה?’ אמרתי לו: ‘לא דגניה ולא אף אחד בארץ לא חי מחיאני, ולי אין משהו אחר! אתה מבין: אין לי משהו אחר!!!. ומאות אלפי אנשים תלויים בצווארי’. לא נתן….

אמרתי לו: ‘תגיד, איך אתם לא מתביישים? אני שומע מה שאתם אומרים; הרצועה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ויש לכם סמל; ישראל הגדה והרצועה – שרשרת. חלק בלתי נפרד. ואני גם יודע, שאתם יוזמים תכנית להקמת הרביירה הישראלית (בפתחת רפיח) על חוף הים ברצועה. מה עם הפליטים שחיים לחוף הים? ויש לכם סמל; ים כחול, החול הזהוב, עם בית עם גג אדום, והרקע של הדשא. ויש גם משרד, של יונה פייטלזון, שמתכננים את הרביירה.. תגיד לי, איפה…'(צועק)

אמרתי לו: ‘אתה יודע, אנחנו, יש לנו מדגה בברדוויל, תן לי למכור את הדגים בארץ. אין לי יכולת למכור במקום אחר. אני לא שולט בזה. ואמרת לי שאני אחראי על אלה. אתה מבין שהם רעבים?’ אז הוא אמר לי: ‘הדגה בברדוויל? אתה לא נורמאלי. אתה לא שומע, אתה לא קורא, איזה משבר יש עם חברת נון? עם הסרדינים?’ אמרתי לו, ‘נון לא מקיימת את מדינת ישראל. לי אין משהו אחר…’ לא נתן. אמר לי: ‘הפתרונות הם לא אצלי. אני שר החקלאות של מדינת ישראל ולא של עזה’. אמרתי לו: ‘אבל אתה יושב בישיבות. מדברים שם על החלק הבלתי נפרד. מה זה, לא שלך?’

הלכתי לבן אהרון, שהיה מזכיר ההסתדרות. אמרתי לו: ‘בחייאתכ, תן לי להוציא פועלים מהרצועה בעד 70 שקל. כל סכום שלמעלה מאפס כדאי לי’. אומר לי: ‘אתה נורמאלי? אתה יודע מה יקרה אם נפתח את השערים מהרצועה לעבודה בישראל? ניצור בארץ מצב של אפנדיזם. הישראלים יהפכו לאפנדים’. אמרתי לו: ‘ברור! מה אתה מציע לי?’ אמר לי ‘זאת לא הבעיה שלי’. לא נתן.  ‘לך לגולדה!’

באר:  “אפנדיזם” זה נשמע כמו טיעון אידיאולוגי? שומר על הטוהר…

עבאדי:  ברור. אבל כמו כולם, מה אתה מציע לי? לקחתם אותי, זרקתם אותי לרצועה, ואמרתם שאני אחראי על זה, נו… תעזרו לי… לא בעיה שלי, לך לגולדה!

הלכתי לגולדה. ואני אומר לה: ‘תקשיבי, את יודעת מה זה נקרא רעבים? את יודעת שנגמר הכסף מאז מלחמת ששת הימים, וכל קנייה של קמח או של עגבניה או כל דבר אחר זה במחירי אשקלון?’ היא אומרת: ‘רובם פליטים’. אמרתי ‘נכון, אבל הם אוכלים…(צוחק) וכשהם רעבים הם צועקים… וכשהם צועקים, וכשאין להם מה להפסיד, הם זורקים רימונים’.

אז אני שואל אותה, ‘אז מי אחראי?’ היא אומרת: ‘האו”ם’. אמרתי לה: ‘אה, תגידי, מה התקציב של אונרו”א, סוכנות הסעד והתעסוקה שליד האו”ם? 10 מיליון דולר בשנה. עלה בדעתך פעם אחת לקחת 10 מיליון דולר ולחלק אותם למספר הפליטים שיש בגדה ברצועה ובמקומות אחרים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל? כמה זה יוצא פר נפש? זה כמה סנט. לטיפת חלב, לארוחה, לחלוקת מצרכים, לחלוקת מטר בד, לחלוקת סבון, לחינוך, לסניטציה… הלוא הם לא מטרת דמות מקרטון, שעושים בה חור והיא לא מגיבה. הם אנשים, שכאשר אין להם מה להפסיד הם זורקים רימונים’.

והיא לא ענתה לי. אף פעם. אף פעם.

באר:  יש לי שאלה, אתה הרי מקורב לדיין, למה אתה לא הולך לדיין?

עבאדי:  נכון, אני מספר לך על רגעים שבהם אני עומד על מה אני אחראי. זה השלב שאני קורא לו “המהפך”. תזכור: טרור ברמה של אמנות, אבל התשתית, פוטנציאל הגיוס של מאות אלפים, אמהות, אחים ואחיות, אם הם לא יהיו שבעים – בחיים לא תגמור את זה.

באר:   לתובנות הללו אתה מגיע באיזה שלב? ב- 1970?

עבאדי:  במחצית השנה הראשונה שהגעתי לרצועה (1970). ואז אני מבין שהפשרה, דרך האמצע, בין דרכו של פונדק, האזרחי, ובין דרכו של שרון, הצבאי, היא באמצע – צריך לדכא את הטרור ביד ברזל אבל לנטרל את פוטנציאל הגיוס של המחבלים, שיהיה להם מה להפסיד. זה היה הגילוי. זה הדבר שהגעתי אליו.

מול אדישותם של מקבלי ההחלטות בישראל וגישתו הלעומתית של שרון, אלוף פיקוד הדרום, הממשל הישראלי בעזה, בניהולם של תא”ל פונדק וסא”ל עבאדי, מנסה להחיות את החיים האזרחיים ברצועה; להקים קולנוע, עיתון, קזינו, נמל, תחנת רכבת, חופי רחצה, לנסות להראות שאפשר גם אחרת.

עבאדי: אתה יודע שלציבור הזה, שדיברנו עליו, אמרתי לך – יותר מגוש דן – אין עיתון, עלון, לא היה בית קולנוע אחד. לא היו בתי קפה…

באר: גם בתקופה המצרית לא היו בתי קפה?

עבאדי: מה זאת אומרת? בעיר עזה עצמה היו מספר בתי קולנוע, ומועדונים, וקזינו ובתי קפה, מה לא היה. וחופי רחצה… אבל היה ברור שצריך להתחיל באיזושהי התחלה שיש בה לסמל משהו. להתחיל לגרום שאנשים יבינו שיש גם מעשה אחר מעבר לטרור, שראה בכל האוכלוסיה כמשתפת פעולה, ולכן הוא פעל נגדה במסה. הרעב, המצוקה, חוסר העבודה, העדר יכולת הקניה, במה מתחילים? אז הרעיון היה, במקביל להקמת מגרשי משחקים לילדים, בקרחות כאלה שנמצאות בתוך העיר, נדנדות ודברים מהסוג הזה, דבר שבהתחלה הוא התקבל בהסתייגות גדולה, מצידם. הם לא הבינו, מה הציונים האלה רוצים לעשות. תכף לפתוח קולנוע? לפתוח קולנוע, אז זה צריך להיות מתואם עם שעות עוצר. תמיד יש עוצר.בקיץ ,זה בשמונה בערב, בחורף, זה בשש בערב. אין תנועה בערב. אין תנועה במשך שנים. אבל בוא תשמע קודם כל, החנויות סגורות. משתי סיבות: אלף, זאת היתה הזדהות של אזרחים אל מול הטרור נגדם, הטרור העיוור נגדם. בית, גם לא היה כ”כ מה למכור? לאן למכור?

אז הדבר הראשון שנעשה, היה ניסיון להפעיל איזושהי פעילות אזרחית שיש בה התחלה של הכנסה מעבודה. יש דיג, למה לא להתחיל ביציאה לים? לדוג דגים? היה להם צי של סירות, מכל הגדלים: דיג על החוף ודיג יותר עמוק. איך עושים את זה? הלא זה מת?

באר:  למה מת, בגלל העוצר?

עבאדי:  ברור! לא יוצאים. אסור לצאת לים.

באר:  זאת אומרת, היה איסור לצאת לדוג?

עבאדי: ברור… אם יוצאים לים לך תדע מה הם יביאו…

אז הקמתי ועד דייגים, מבין אנשי שאטי, המחנה הגדול ביותר וחלק מהעיר עזה ועל שפת הים. אז בוא נחיה מחדש … פה מתחילה התנגשות, אם יוצאים – לכמה שעות? לאיזה עומק? אני לא הייתי יכול מבלי לקבל הסכמות משרון בשביל לעשות את הדבר הזה.

אז בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול!  זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים.

באר: בתקופה הזו יש איסור יציאה לעבודה בישראל?

עבאדי: אין יציאה לעבודה בישראל. אין יציאה. לא רק לעבודה, אין יציאה. אין.

 אבא של עופר שלח, חזי שלח, גויס, במקביל אלי, להיות קמ”ט (קצין מטה) כלכלה ברצועה. הוא בא מרקע של “נשר”. הוא היה מנכ”ל נשר בחיפה והוא היה מעורה בענייני המלט בארץ. והיה חוסר בחומר גלם לתעשיית המלט בארץ. והיינו כמו אחים. ואז קם הרעיון להקים נמל בעזה. אני מדבר איתך על הנחת אבן הפינה לנמל היום – זה שהטורקים היום נורא רוצים להגיע ישירות אליו. בנינו מזח מבולדרים ועל גבי המזח הזה, שהיה מעין שובר גלים, היה למטה כביש אספלט. בגלל קשריו של חזי שלח עם חברות נשר בישראל, יבוא חומר הגלם מרומניה וממקומות אחרים הגיע באניות לעזה. האניות לא יכלו להתקרב למזח. זה לא נחפר. האניות היו עוגנות במרחק, סירות הדייגים הגדולות היו מגיעות לאוניה, והיו פורקים את שקי החומר מבטן האוניה לסירות, שהן קלות, מגיעות אל המזח, נרתמות אליו משאיות, שהיו עומדות על הדרך של שובר הגלים, ועל הגב – מהסירה על גבי קרש לגב המשאית. התחילה להיות עבודה; לבעלי הסירות, לסבלים… זה התחיל להניע איזשהו מערכת.

באר:  אבל לנשר זה בטח היה יותר יקר?

עבאדי:  יותר זול!

באר:  למה?

עבאדי: בחיפה ובאשדוד יכלו לפרוק את זה. אבל פריקה של טונה אצלנו היתה יותר זולה. למה? כי אם עלות פריקה של טונה, אני לא זוכר, היתה עולה, נניח 10 שקלים, אני הייתי מוכן לעשות את זה גם ב 5 שקלים, כי 5 שקלים זה יותר מאפס. אם אני מביא בעבור כל טון  5 שקלים לרצועה, אין סיכוי, לא לחיפה ולא לאשדוד, להתחרות איתי. 

באר: ואף אחד לא הקים צעקה?

עבאדי:  לא.. אם אתה שואל לגבי הנמל –  אני לא זוכר שהיתה צעקה.

 מתחילים לעבוד: דיג, נמל, להחזיר את החיים למסלולם, פתיחת בית קולנוע, הקמת עיתון, הקמת מועדון… לא שלא היו בעזה לפני כן, היו בעזה מספר בתי קולנוע, מספר עיתונים אבל הכל מת בתקופה הזאת. ובדרך כלשהי נפרץ המחסום לעבודה בישראל.

כרטיס רכבת לעזה, 1973

באר:  מתי זה מתחיל?

עבאדי: ב- 1972.

תעשה רגע חשבון, 30 אלף איש הביאו כל יום מאה שקל. תבין, כל יום נכנסו לרצועה שלושה מיליון שקל. מאפס. זה עולם אחר לגמרי. החל משבר פנימי בינם לבין עצמם. הם מתו לצאת לעבודה, כדי להביא פיתה הביתה. החלה ההתנכלות האש”פית לעבודה. זריקת רימונים…

באר:  על מי?

עבאדי:  על הפועלים. אתה מבין, שכאשר מפנים את הרימונים ממטרות ישראליות בתוך הרצועה אל האזרחים עצמם קורה בדיוק מה שציפית שיקרה; האוכלוסיה הגדולה, שמבקשת 3 מיליון שקל לאכול… בפעם הראשונה נשברה הלכידות, שהיתה (עד אז) מוחלטת, ונוצרו סדקים בין האוכלוסיה ובין הטרור האש”פי ברצועה.

באר: מי מעביר את זה בממשלה, דיין?

עבאדי: כן. בנינו מסילת רכבת מאשקלון לעזה. זאת אומרת, רכבות מגיעות בבוקר לתחנת הרכבת בתחנת מדינה, רכבות, אחד אחרי השנייה, להוציא 30 אלף איש לעבודה ולהחזיר אותם אחה”צ הביתה. הטרור מתחיל להיות מופנה אל מול האוכלוסיה היוצאת לעבודה.

באר: מתי הפסיקה תנועת הרכבות מעזה החוצה?

עבאדי: במלחמת יום הכיפורים.

 מישהו היום יכול לדמיין קצין ישראלי שמתעסק בפרטי הפרטים של החיים האזרחיים של אנשי מחנות הפליטים בעזה? כן, פעם גם זה היה חלק מתפקיד הממשל הצבאי.

עבאדי: זה לא מספיק. יזמתי רעיון של הקמת ועדי שכונות; כל שכונה משכונות העיר או כל יחידה מוניציפאלית כפרית, תבחר מתוכה ועד – כאשר הפעילות המוניציפאלית של ביוב, מים, חשמל, אשפה, החלפת צינורות לקטרים יותר גדולים – תעשה על ידם. כל שכונה בפני עצמה. בדרך של הקמת ועדי השכונות השקענו מאמץ אדיר. נפגשתי עם כל שכונה ושכונה, מאות אנשים ודירבנתי אותם, לטובתם הם, שיהיה להם מים וביוב מסודר, ושלא יטבעו בביוב הזורם ברחובות. כל פעילות אזרחית מוניציפאלית, שיש בה להיטיב עם האוכלוסיה ותקציבים.

למרות שהאלימות ברצועה לא חדלה לרגע הממשל הישראלי מצליח לפתוח את שערי הארץ לעבודת פועלים עזתיים. האג’נדה האזרחית החדשה מביאה שינויים דרמטיים.

באר:  באיזה שלב הטרור נרגע?

עבאדי:  הוא לא נרגע, הוא קיים כל הזמן, כאשר בשלב מסוים האוכלוסיה הקיאה מתוכה את מגויסיה. זה קורה ב-1972, מאוחר. והשאלה היתה מאד אלמנטרית; איך ממלאים את הקיבה של הילדים בבוקרו של יום. עד כדי כך.

מי אחראי לפתיחת שערי הארץ לכניסת הפועלים העזתיים, אני שואל?

עבאדי:  דיין! ושלמה גזית וכמובן יצחק פונדק, שהיה חסיד נלהב של הרעיון. והדבר הזה היה לרועץ בעיניי המחבלים – היציאה לעבודה. וזריקת רימונים על ריכוזי הפועלים בבוקר בכיכר מדינה ובכל מקום אחר, היתה דבר שבשגרה. היינו צריכים לאבטח את היציאה לעבודה. ואז היה לי ברור, שגם צריך לעשות משהו בתוך הרצועה, מעבר למפעלים כלכליים, שיביאו שקלים כדי לקנות אוכל.

 אחד הדברים החשובים היה פתיחת חוף הים, מה שלא היה עולה על הדעת קודם. רחצה בים, בילוי על שפת הים, קזינו, בית קולנוע…

באר:  מי הפעיל את הקזינו?

עבאדי:  הם!

באר:  ובאו ישראליים?

עבאדי:  לא! אני מדבר כרגע רק למקומיים. אין כניסה של ישראלים פנימה. כי הטרור החבלני נמשך.

כאמור, אריק שרון ראה את עזה רק מבעד כוונות הרובה. במרדף אחרי המבוקשים נהרגו מאות מבוקשים, אך גם חיילים ישראלים. מושלי עזה הציגו פתרון אחר לבעיית המבוקשים, בלי לירות יריה אחת. תת אלוף פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, מספר איך הצליח להוריד את רשימת המבוקשים ללא שימוש באלימות.

באר: מה היית יכול להגיד על הנרטיב הזה, שאריק שרון חיסל את מה שנקרא “הטרור בעזה”? מה ומי עשו את זה באמת?

פונדק:  תראה, כשאני הגעתי לעזה משפחה חיה ב-50 לירות לחודש בעבודות יזומות. לא היתה עבודה, כי אריק שרון החליט שאם יהיה להם רע הם יעזבו את הרצועה. הם לא זזו.

אני בתוך שנתיים, יחד איתו (עם עבאדי), דאגנו שלכל אחד תהיה עבודה, תהיה פרנסה, שאם הוא חולה יבוא לישראל לריפוי, אם צריך. פתאום הרצועה פרחה. אני אומר לך; הם התחננו בפני: תישארו עוד שנה, שנתיים.

באר:  וזו הסיבה שהאלימות ירדה?

פונדק:  אם היה להם טוב, בטח!

באר:  אז אולי היום זו גם השיטה (הרצויה)?

פונדק:  תקשיב, בסוף 1971 אנחנו חיפשנו 150 מבוקשים. המצב כבר היה מצוין ברצועה, ואמר לי אריק שרון: ‘נהרוג את כולם! נרצח את כולם!’ אמרתי: אני אתפוס אותם בלי כדור אחד. עוד מעט תראה!

באר:  אמרת לאריק את זה?

פונדק:  כן. והוצאתי הוראה שצריך להחליף את תעודות הזהות. וידעתי בדיוק מי הם אלה שאנו מחפשים. וכל אחד חייב להחליף את תעודת הזהות. הם באו להחליף את תעודת הזהות, ואנחנו ידענו מי החבלנים, אז היינו מכניסים אותם לרכב –  נגמר. כשאנחנו גמרנו ברצועת עזה חיפשנו (רק) 12 חבלנים.

באר: באמצעות הנפקת תעודות הזהות הורדתם את רשימת המבוקשים מ-150 ל-12?

פונדק: כן.  אמרתי לו: לא יריתי כדור אחד, למה חיילים מתרוצצים ונהרגים, ללא צורך?

סא”ל עבאדי מספר איך התנהל המבצע:

עבאדי:  זה נמשך כחודש ימים. כל תושבי הרצועה רוכזו במקומות ריכוז. כל איש נלקחה ממנו ובוטלה תעודת הזהות הקודמת. במערכת מאד מסודרת של “קופים”, שישבו בתוך במקומות מסתור, כל האנשים עברו דרך מסלול. במסלול הזה, השותפים שלנו, המלשינים, זיהו את המבוקשים והם נעצרו. כלומר, נעשתה פעולה של סינון אחד לאחד של כל תושבי הרצועה, מגיל 14 ועד בכלל; נשים, ילדים, גברים, כולם עברו בריכוזים האלה דרך מסלול, והמבוקשים נלקחו ונעצרו.  תעודת הזהות החדשה שהונפקה היתה לא ניתנת לזיוף – לא נדבר כרגע איך עשינו את זה. להיות בלי תעודת זהות ברצועה זה נקרא גזר דין מוות. אתה לא יכול להתקיים בלי תעודת זהות. החלפת תעודת הזהות היה מבצע שהקיף את כל החיים ברצועת עזה. כולם עברו את הסינון הזה. וכך עצרנו המון מבוקשים בשיתוף פעולה עם האזרחים. אתה יודע מה זה לרכז את כל הרצועה במשך מספר ימים, בגושים, גושים, להעביר את כולם במסננת? היתה משמעת בלתי רגילה.

באר:  אנחנו מדברים על מיליון וחצי איש אז?

עבאדי:  כן?

 המושל סא”ל עבאדי, שמחלק את זמנו בין הריגת מבוקשים לפעילות האזרחית זוכה להערצת התושבים. אמנם הוא הורג בהם, מצד אחד, אך גם דואג להם ונלחם עבורם, מהצד השני, מכבדם ומדבר בשפתם. וכך, כשהוא יודיע על סיום תפקידו יתאחדו תושבי עזה בהתנגדות לעזיבתו. מי שלא מאמין, שיחכה לפרק האחרון.

באר: האם בתקופה הזאת אתה ממשיך באופן פעיל גם באקט הצבאי?

עבאדי:  זה המנדט שלי…

באר:  איך בנית את הפרסטיז’ה שלך כמפקד בעל אוטוריטה, כשבבוקר נתת את ההוראות המתאימות ובערב נכחת בהלוויות?

עבאדי:  תראה, אני המפקד בשטח. אני הייתי מפקד הכוח הצבאי והמושל האזרחי.

באר:  אתה מופקד, בעצם, על המרדפים נגד המבוקשים?

עבאדי:  ודאי! לא יכולה להתבצע פעילות צבאית, אלא אם היא נעשית מאחורי הגב ובלי רשות. והיו כאלה. שרון עשה את זה, בלי שנדע, מאחורי הגב ובלי רשות. זה הביא, כמובן, למשבר שקרה, בסופו של דבר.

באר: וכשאתה נותן את הפקודות, או מפקד על פעולות, אתה מוצא לנכון שכאשר יש קורבנות בין המבוקשים לבוא להלוויות שלהם. למה?

עבאדי:  אני הצטיירתי בעיניהם כמטיב: פעילות מוניציפאלית עבודה בישראל נמל קולנוע עיתו בתי ספר מגרשי משחקים זה עולם אחר לגמרי. כל זה לא היה. במסגרת הקמת ועדי השכונות נפגשתי עם אלפים, בכנסים, על מנת לשכנע אותם. דיין אומר לי: ‘אני רוצה לבוא יום אחד למפגש כזה’. אמרתי לו ‘אתה מוזמן’. בסוף המפגש הוא אומר לי ‘אני לא הבנתי כל מה שאמרת להם, אני רוצה לדבר עם אחד מהם’. הוא שואל אותו: ‘תגיד, למה אתם באים? למה אתם נענים, למה אתם מסכימים?’ והוא עונה לו: ‘מה זאת אומרת, הוא מדבר כמו ג’ורג’ חבש. הוא מדבר לטובתנו.’ דיין אומר לי, ‘תגיד לי…’ אני אומר לו: ‘זה נכון, מה אני רוצה? אני רוצה בטובתם’.

המהלך הזה יצר שבר בין האוכלוסיה הרחבה, הגדולה, שרצתה לאכול. שרצתה איזשהם חיים נורמאליים. אל מול הקבוצה שרצתה, שככל שיהיה ברצועה יותר גרוע יהיה יותר טוב.

באר:  אז זה יהיה נכון אם אני אגדיר את זה כך: שבבוקר נתת הוראות חיסול ובלילה …

עבאדי:  כל היום… היו פעולות שנעשו ביום ובלילה, המרדפים. הייתי נוכח בכולם. לא ששלחתי את הסגן, או הקמב”ץ. הייתי נמצא בכולן.

באר:  הם היו יודעים שאתה הרגת את המבוקשים?

עבאדי:  הם ראו אותי עומד בראש הכוח. והם ראו אותי עוסק בפעולות דיג, נמל, יציאה לעבודה ועוד אלף דברים מהסוג.

באר:  כאשר אתה בא להלוויה של מבוקש שזה עתה ‘נפל על משמרתו’..

עבאדי:  כל ההלוויות היו מבוקרות. לא רציתי שתהיינה הלוויות המוניות, מחשש למהומות. מי כן יכול היה – המשפחה הקרובה. הייתי הולך אחרי האלונקה – רץ מהר, בלי להתקלח, להחליף למדי סוג אלף – עומד בפני הקבר ומצדיע לו. בערב הייתי מגיע לאמא שלו או לאשתו עם שק של קפה. לנחם אותה.

באר:  איך הם קיבלו את זה?

עבאדי:  הם השתגעו ממני. הם האמינו לי שאני רוצה בטובתם האזרחית. וזה ברור לגמרי, ‘שמי שרוצה בטובתנו האזרחית צריך להרוג את המחבלים’.

באר:  לכמה הלוויות של מבוקשים הלכת?

עבאדי:  עשרות…

באר:  ובאף אחד מהאירועים לא ניסו לפגוע בך?

עבאדי:  אף פעם!

באר:  הלכת חמוש להלוויות?

עבאדי:  לא! תשמע, הייתי הולך אליהם הביתה, בתוך המחנות. הייתי הולך בלי נשק. אני וג’יפ, עם נהג. הייתי משאיר בחוץ את הנהג לשמור. הייתי נכנס לבד, מתיישב ליד אשתו או ליד האמא שלו. בלי נשק.

באר:  למה?

עבאדי: כי בדרך שכזאת יצרתי אצלם את ההרגשה שהם אחראים על ביטחוני.

באר:  הם ידעו שאתה לא חמוש?

עבאדי:  … מה, יכול להיות שאני מסתיר בפנים איזה אקדח, אבל זה לא לעניין.  עוזי או קלאצ’ (תת מקלע קלצ’ניקוב) לא לקחתי על הכתף אף פעם. אף פעם. ולא פעם, כשדיין היה בא לבקר, כמו שהם היו רואים אותנו מרחוק נכנסים הם היו רצים ולוקחים אותי על הכתפיים. ודיין אמר לי: ‘אני הבטחתי לרוחל’ה (אשתו של עבאדי), שתחזור חי. למה אתה הולך בלי נשק?’ אמרתי לו: ‘זה לא הולך ביחד. אתה לא יכול להופיע לנחם אבלים עם נשק. זה לא הולך ביחד’.

באר:  היו מעמיתיך, קצינים בכירים, מושלים, שנהגו כך?

עבאדי:  חוץ ממני, כולם ובלי יוצא מהכלל, היו שפוטים של אריק שרון. והוא התנגד ואמר: רק דרך אחת – דרך הכוונת.

באר: אריק ידע שאתה הולך לא חמוש?

עבאדי: ברור!

באר:  והוא הגיב על זה?

עבאדי:  דיין לא הצליח לשכנע אותי שאלך חמוש, אז הוא ישכנע אותי?

באר:  מה היתה עמדתו של דיין בכל הקשור לתפיסת העולם האזרחית שלך?

עבאדי:  מצוין. אל תגיד ‘שלי’ – תגיד ‘שלי ושל פונדק’. כי צריכים להיות נאמנים.

 באזור הדמדומים הזה, בין הכובשים והנכבשים, שבו הכל אפשרי, גם הסיפור הזה על ההצלה המופלאה של המושל בידי האשה העזתית שהוא הרג את בתה – ייאמן.

עבאדי:  אתה זוכר, שסיפרתי לך על אמא שבבונקר שהיה בתוך בית השימוש, זו האמא וכאן היא חופרת (מציג תמונה).

באר:  למה היא חופרת?

עבאדי: הבונקר היה מתחת לבית השימוש שלה. ובתוך הבונקר ישבה הבת שלה בתור בת ערובה יחד עם המחבל שאותו חיפשנו.

באר:  אז אתם אמרתם לה לחפור?

עבאדי:  כן. כי היא רצתה להוציא את הבת שלה, כי אנחנו פוצצנו את הבונקר מלמעלה. זה אחרי הפיצוץ. ואז ,אחרי שהיא נקברה שם, הבת שלה, יחד עם המחבל, היתה סנקציה –  להרוס את הבית שלה ואת הבעל שלה להכניס לכלא. בלי משפט. מעצר אדמיניסטרטיבי 20 שנה. אחרי איזה זמן באתי לראות מה קורה. ואני רואה ליד ההריסות של הבית איזה משולש ממשהו ועליו יש ניילון (אוהל מאולתר). בתוך הניילון – אני ככה מסיט אותו – אני רואה אותה עם שתי בנות יושבות ובין הרגליים מדורה קטנה, עם עשן, שיצא מהניילון. אני שואל אותה: ‘מה?’ היא אומרת לי: ‘אין בית, אין בעל, אין…’ אז הבת הקטנה שלה עושה לי ככה: ‘אתה לא מרגיש שקר לנו?’ אמרתי: ‘וואללה…’

‘איך קוראים לך, ילדה?’ היא אומרת לי: ‘נעמה’. נעמה – השם של הבת הבכורה שלי. צילצלתי לדיין ואמרתי לו ‘תשמע: אני לא יודע מה אתה מתכוון לעשות, אני הולך לבנות לה מחדש את הבית. אני לא יכול’. הוא אמר לי: ‘לא אמרת לי, אני לא יודע מכלום, תעשה מה שאתה מבין’. ובנינו את הבית מחדש.

והיא אמרה לי: ‘תשחרר את הבעל שלי’. אני אומר לה: שאני לא יכול. לא יכול. את הבית איכשהו בנינו, אני לא יכול לשחרר אותו. היא אומרת לי: ‘אבל אין לנו מה לאכול’. אמרתי לה: ‘תקשיבי, כל יום ראשון בבוקר את באה למפקדה, אל תדברי איתי, לא שום דבר, תלכי יקבלו אותך, הם כבר ידעו, ויתנו לך את מה שנשאר, מנות קשות שנשארו משבוע שעבר, ותאכלו’. עבר זמן, והיתה באה כל יום ראשון לוקחת מה שנשאר, אורז ופה ושם.

יום אחד, אומרים לי היא מחפשת אותך. מה העניין, קראתי לה. היא אומרת, ‘תקשיב: אתה מכיר את השכנים שלי?’ אני אומר לה: ‘בטח!’ היא אומרת לי: ‘הבן של השכנים יחד עם הבן דוד שלו מתכוונים בזמן שאתה נוהג לבוא לבקר אותי אצלי בבית, ליד בריכת האגירה לשים לך מארב ולתקוף אותך. אל תבוא דרך שם’. האמא שהרגתי את הבת שלה.

באר: החזירה לך טובה…

עבאדי:  החזירה לי טובה.

ואז אמרתי לה ‘בסדר גמור תדעי שביום שני אני בא’. ביום שני אני בא בדרך הרגילה ואת משמר הגבול שלחתי מאחורי בריכת האגירה עם תזמון קצת יותר לפני. הם באו, מצאו את שני החבר’ה שוכבים מאחורי בריכת האגירה, בדיוק אל מול הדרך שאני בא. דפקו אותם והרגו.

כשגמרתי את השירות, היא באה ואמרה לי: ‘אני רוצה לתת לך את התמונה של הבת שלי, שאתה תשמור אותה’. הבת שאני הרגתי. ‘אתה ראוי שתשמור על התמונה של הבת שלי יותר מכל איש אחר בעולם’.

והיא נתנה לי את התמונה. היא נמצאת אצלי במשרד.

באר:  הבת שאתה הרגת?

עבאדי:  כן!  

להאזנה לפרק ב’ באתר:

 

לכניסה לפרק הקודם, חלק א’:   דיכוי טרור ברמה של אמנות

להאזנה לחלק ב’ באתר: