Tag Archives: שיתוף פעולה

פרק 35: משתפי הפעולה בחצר האחורית של הסכסוך

ועדות ההלם באינתיפאדה הראשונה.

צילום: ניצן שורר

שידור הסדרה "משתפים פעולה" בתאגיד כאן 11 מזכיר לי איך כמעט גם אני הפכתי למשתף פעולה, שלא מרצוני.
בינואר 1994 פרסם "בצלם" מחקר רחב היקף על משתפי הפעולה הפלסטינים בשטחים, אותו כתבתי עם שותף פלסטיני, ד"ר צאלח עבד-אלג'וואד. היה זה מחקר ראשוני, רב ממצאים ויוצא דופן, בין השאר, כיוון שהיה זה הפרסום הראשון של בצלם שתיעד לא רק את עוולות הכיבוש אלא גם מעשי הרג ועינויים שפלסטינים ביצעו בפלסטינים.
עבודת המחקר והכתיבה נמשכה למעלה משנתיים, והיא כללה שיתוף פעולה ממין אחר בין ישראלים ופלסטינים בעיצומם של ימי האינתיפאדה הראשונה. חרשנו את השטחים, ליקטנו עשרות עדויות ואף הצלחנו להיפגש לראיון מרתק בנושא עם שייח' אחמד יאסין בכלאו בישראל.
חקרנו תקופה בה הוצאו להורג בשטחים קרוב לאלף פלסטינים תחת הכותרת "משתפי פעולה". רק מיעוטם היו סוכני מודיעין. הפלסטינים מגדירים "עמיל" – משתף פעולה, "ג'סוס – מרגל, "חאיין" – בוגד. אבל גם השתדלן – "אל-וואסיט" ומתווך הקרקעות – "א-סמסאר" נענשו, כמו סוחרי סמים ועבריינים אחרים. לפעמים הוצאו להורג באותה עילה גם כאלה שכל חטאם היה שהסתכסכו עם שכן אלים. היו גם נשים שנרצחו על רקע פגיעה בכבוד המשפחה והוכרזו לאחר מותן משתפות פעולה; נשים שהואשמו כי הפילו בפח פעילים פלסטיניים תוך שימוש באמצעים מיניים ("איסקאט"). זה התאים גם למחסלים וגם למשפחות לצאת בכבוד מהתסבוכת.
לפי טענת משרד הביטחון ל-35%-40% מהנרצחים תחת הכותרת הכללית "שיתוף פעולה עם ישראל", לא היה קשר לאף גורם שלטוני ישראלי. העדויות הרבות שאספנו לימדו שאכן היו הרבה פעולות ענישה שרירותיות שביטאו את הכאוס החברתי והריק השלטוני שנוצרו בימי האינתיפאדה הראשונה.
איך חלקים רחבים בעם כבוש הופכים למשתפי פעולה בעיני אחיהם
את התשובה לכך אפשר למצוא בדבריו של האלוף שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים, שאמר כי המדיניות שהתגבשה מאז 67' היתה מכוונת ליצור מצב שבו יהיה לאוכלוסיה מה להפסיד. מצב שבו הסנקציה האפקטיבית ביותר היא שלילת הטבות. את הרעיון הזה היטיב לבטא שר הביטחון משה דיין, שבדיון ב-10 בנובמבר 1967 אמר
"יידע הפרט שיש לו מה להפסיד. אפשר לפוצץ את ביתו, לקחת ממנו את רישיון האוטובוס, לגרשו מן האזור, ולהפך: הוא יכול להתקיים בכבוד, לעשות כסף, לנצל ערבים אחרים ולנסוע באוטובוס".
באמצעות מדיניות זו הצליחה ישראל לגייס חלקים נרחבים מהאוכלוסיה הפלסטינית לשתף פעולה איתה ברמות שונות של מעורבות. עד שפרצה האינתיפאדה הראשונה.
התחלנו את העבודה בשלהי ממשלת שמיר, אז ישבו בהנהלת בצלם ראשי השמאל הישראלי דאז, ביניהם כאלה שיהפכו עוד מעט לשרים בממשלת רבין. והנה האנקדוטה שכמעט הפכה גם אותי למשתף פעולה;
לקראת הבחירות ב-1992 ניגש אלי אחד מהם, שם את ידו על כתפי ואמר: "יזהר, אתה הרי יודע שעוד מעט בחירות והמחקר הזה חשוב לי, כי אני דחפתי אותו והוא מזוהה איתי. אני ממש מבקש שתעשה מאמץ לפרסם אותו עוד לפני הבחירות".
הסברתי לו שעדיין החומר לא בשל ואני לא פוליטיקאי, אבל הוא התעקש: "תאספו חומר מפה ומשם, ותפרסמו. מה הבעיה?"
הלחץ, במקרה הזה, לא הועיל והמחקר אכן התפרסם רק אחרי שהבשיל, בינואר 1994, לפני רצח רבין, הפסדו בבחירות של שמעון פרס לנתניהו ולקראת קריסת חלום ההשלמה בין העמים.
בימים אלה מקרין התאגיד, כאן 11, סדרה בת 3 פרקים בבימוי טל מיכאל ודוד אופק על משתפי הפעולה הפלסטינים, שאני משתתף בה. אינני אובייקטיבי אך נדמה לי, שמדובר בסדרה חשובה.
אריאנה מלמד כתבה בהארץ:
"מידת האמון שנתנו המרואיינים ביוצרי הסדרה, מיכאל ואופק, ניכרת היטב בתוצאה המשובחת. בטבעיות, בשוויון נפש ובתקריבים שהופכים את דימויי ה"זבל" לבני אנוש ראויים לחמלה ולהגנה ולכבוד, מוסרים הקורבנות מונולוגים מקפיאי דם… את הדיסוננס הקשה שנותר בלב הצופה, פטריוט מימין או משמאל, אין הסדרה מתיימרת להקל או לפתור, וגם זה נעשה בתבונה".
לא נמצא בסדרה הטלוויזיונית הזו את הדברים שהצגתי כאן, אבל היא מביאה שלושה משת"פים "אמיתיים", שכל מי שרוצה להתבונן בחצר האחורית של הסכסוך שלנו ובגבולות המיטשטשים בין טובים ורעים, חייב לצפות בסיפורם. הנה כאן שלושת פרקי הסדרה ברצף.
לצפייה בפרק 1:

לצפייה בפרק 2:

לצפייה בפרק 3: