Tag Archives: רפול

פרק 41. מגלומניה: 37 שנים למלחמת לבנון הראשונה

המלחמה בלבנון כפי שראיתי אותה. יוני 1982, בעיצומה של הפגזה סורית (צילום: יזהר באר)

6 ביוני, 2019

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982 כשלושה רבעים מתושבי ישראל החיים היום עדיין לא נולדו. זו היתה הרפתקה ענקית ממדים, רבת שנים ומרובת קורבנות, שקרעה את החברה הישראלית. במלחמה וב- 18 שנות הדשדוש בבוץ הלבנוני שבאו בעקבותיה, נהרגו 1,216 חיילי צה”ל, כ-650 חיילי צד”ל וכ-18,000 לבנונים, סורים ופלסטינים.

בפרק זה אני משוחח עם יאיר רביד-רביץ, ראש שלוחת המוסד בבירות בזמן המלחמה ומפקד מחוז צפון של יחידה 504 לגיוס סוכנים, מאדריכלי הרומן הישראלי-לבנוני. שיחה על הקשרים המיוחדים שהשיגה ישראל בצמרת הלבנונית, על הפסיפס המורכב של העדות בלבנון שאנשי המוסד לא הבינו וסיבכו את ישראל עמוק בביצה למרות האזהרות, על גורלם של פליטי צד”ל שהגיעו לישראל ועל הלוחמים השיעים שמשרתים כיום בצה”ל. וגם על ליל הסכינים הארוכות במחנות סברה ושתילא, שידע כי הוא עומד להתרחש אך חשב שזה עניין לבנוני פנימי שאין צורך להתערב בו. רטרוספקטיבה על קטסטרופה.

האזינו, שפטו ושתפו!  

מוסיקה: Bane Djakovic, Dreamcatcher, Jamendo

תמלול פרק 41. מגלומניה: 37 שנים למלחמת לבנון הראשונה

רטרוספקטיבה על קטסטרופה – ראש שלוחת המוסד בבירות בזמן המלחמה ומאדריכלי הרומן הישראלי-נוצרי בלבנון מסביר איפה טעינו ואיך הסתבכנו.

מאת: יזהר באר  6.6.2019

מגלומניה (ביוונית), שיגעון גדלות. תסמין, סימפטום או התנהגות לא נורמאלית המתאפיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח. שיגעון הגדלות יכול להתבטא בהתנהגויות מסוגים שונים ודרגות חומרה שונות, עד למקרים קיצוניים של הזיות ומחשבות שווא, שבעקבותיהם עלולים להגיע פרצי אלימות… (תמצית מויקיפדיה)

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982 כיהן יצחק נבון כנשיא המדינה, מנחם בגין היה ראש הממשלה, מנחם סבידור היה יו”ר הכנסת, שר הביטחון היה אריאל שרון, רפאל איתן היה הרמטכ”ל ואריה איבצן היה מפכ”ל המשטרה. כשלושה רבעים מתושבי המדינה החיים היום עדיין לא נולדו כשפרצה המלחמה ולא זוכרים אותה.

זו היתה הרפתקה ענקית ממדים, רבת שנים ומרובת קורבנות, שקרעה את החברה הישראלית. מה שהתחיל כמבצע צבאי ישראלי מוגבל לטווח של 40 ק”מ נגד פעילות הארגונים הפלסטיניים שהתבססו בלבנון הסתבך למלחמה מול הסורים, לכיבוש בירות, להקמת חיזבאללה ולהתבוססות מדממת של 18 שנים בבוץ הלבנוני, שגבתה את חייהם של 1,216 חיילי צה”ל וגרמה לפציעתם של אלפים נוספים. עד שנת 2000, כשצה”ל נסוג מלבנון, נהרגו גם כ-650 חיילי צד”ל שלחמו לצד ישראל בדרום לבנון. מהצד הערבי נהרגו בפרק הזמן הזה עפ”י ההערכות, כ-18,000 איש.

באמצע שנות ה-70′, במהלך שירותי הצבאי, נשלפתי בפתאומיות מיחידתי ונשלחתי למשימה סודית בצפון הארץ, בלי שייאמר לי מראש דבר על מהותה וסיבתה. צה”ל אסף אז קצינים דוברי ערבית, כמוני, לאמן בנשק חיילים נוצריים מדרום לבנון, הגרעין שיהפוך מאוחר יותר לצד”ל. היה בזה אז משהו כמעט לא ייאמן – קציני צה”ל מאמנים חיילים ממדינה ערבית שאין עמה שלום. כמה שנים אחר-כך, ב-6 ביוני 1982, השבוע לפני 37 שנים – פלשה ישראל ללבנון וגם אני גויסתי, הפעם כקצין מילואים, שהתנגד אמנם למלחמה הממששת ובאה אך נענה לצו שקיבל לעלות על מדים. ההפתעה הראשונה שחיכתה לנו אחרי חציית הגבול היתה קבלת הפנים החמה שהרעיפו עלינו הכפריים השיעים שדרך כפריהם חלפנו בדרך לבירות, ועד היום אני תמה על המהירות בה הפכו אותם שיעים לאויביה המושבעים של מדינת ישראל.  

בפרק זה אני משוחח עם אחד האדריכלים של ה”רומאן” הישראלי-לבנוני שהתחיל להתרקם באמצע שנות ה-70′ וזוהי הזדמנות לברר איתו גם סוגיה זו.

יאיר רביד– רביץ, מי שהיה ראש שלוחת המוסד בבירות בזמן המלחמה ומפקד מרחב צפון של יחידה 504 לגיוס סוכנים הוא דמות צבעונית. הוא שולט על בוריו בערבית בניב הלבנוני, מצוי היטב בגווני הגוונים של פסיפס העדות בלבנון, בקי לפרטי פרטים בפוליטיקה הערמומית של המדינה, ואחראי למותם ולחייהם של אנשים לא מעטים, ששיחקו על לוח השחמט הישראלי – לבנוני.

מפעיל סוכנים חי על הקצה; בקליינטורה שלו היו עבריינים, סוחרי סמים, מבריחי גבול, רועי זונות, פוליטיקאים ברמה הבכירה ביותר, אנשי צבא מהצד השני של הגבול, בוגדים בעמם ובעלי אינטרסים מכל מין וסוג שרק אפשר להעלות על הדעת. וגם כמה אידיאליסטים, שהאמינו שהקשר עם ישראל הוא המעשה הפטריוטי הנעלה ביותר עבור עדתם ומדינתם.

“אבו-דאוד”, היה שמו בקרב סוכניו הלבנונים. איש מחוספס ובעל סתירות, נע בתזזיתיות בין נאמנות גמורה למערכת הביטחונית שבה פעל לבין ביקורת נוקבת ובוטה כלפי שותפיו והממונים עליו באותם שנים. לעתים הוא גלוי לב, לפעמים מסתיר יותר מאשר מגלה, לרגעים הוא מתגלה כאיש ימין קיצוני ולפעמים כהומניסט וכלוחם זכויות האדם עבור נתיניו לשעבר, שהם היום פליטים בישראל. אבל על דבר אחד אי-אפשר להתווכח, הוא “אחד שיודע” על לבנון יותר ממרבית הישראלים.

***

אחווה של מיעוטים

 יאיר רביד-רביץ בוקר טוב.

רביץ: בוקר טוב.

מתי, בעצם, ולמה, עלה הרעיון לאמן חיילים לבנונים בישראל?

רביד:  ב-10 במרץ 1975 פרצה בלבנון מלחמת אזרחים, שבה כיכבו בעיקר הפלסטינים, ולצידם ארגוני שמאל לבנונים. הם נלחמו נגד ישראל באמצעות חדירות ומבצעי מיקוח בגבול לבנון, אבל במקביל הם נלחמו נגד הארגונים הנוצריים והממשל הנוצרי ששלט בבירות. והיה חשש שצבא לבנון עומד להתפרק לעדותיו. אז זו סכנה על ראשיהם של הנוצרים.

אז גם נטבעה האמרה הפלסטינית הידועה, שאחרי זה השתרשה בשפה הערבית בכלל, “בעד אל-סבת ביג’י אל-אחד” (אחרי שבת מגיע יום ראשון), שמשמעו – אחרי שנגמור עם היהודים נטפל בכם הנוצרים.

הזכרת מניע אחד של מיעוטים בלבנון לסייע לישראל – מעין אחווה של מיעוטים. מה היו המניעים הנוספים?

רביד:  סוכנים עובדים בשביל כסף בד”כ. או מעוד אלף מניעים אחרים. אבל היה גרעין של אנשים שעבד למען רעיון ואלה היו אנשים שהמשיכו איתנו לאורך שנים וקיבלנו מהם מודיעין ברמות הגבוהות ביותר. הם קישרו אותנו עם אנשים בכירים מאד בלבנון. למשל, היה לנו קשר ביחידה עם הנשיא כמיל שמעון. נעזרנו בו בכל מיני דברים, כמו כשהוא היה נשיא הוא קרא אליו ללשכתו את אחד מבכירי סוכנינו בלבנון ואמר לו: תקשיב, יש לי פה דיווח של המודיעין הלבנוני שאתה קשור למודיעין הישראלי. הוא לא אמר לו: תנתק מהם את הקשר!

הוא גם לא שאל אותו אם זה נכון. הוא כנראה ידע. הוא אמר לו: תוריד פרופיל עד שיירגעו קצת! הוא לא אמר לו: תפסיק! תנתק!

במקרה אחר, המודיעין הלבנוני עצר לנו סוכן. נודע לנו שהסורים דורשים את הסגרתו – הם כנראה רצו “לראיין” אותו, כי היו להם כמה שאלות מעניינות לשאול אותו. אנחנו פנינו לכמיל שמעון ותוך 24 שעות האיש היה משוחרר בשטחנו. זה הסורים, זה לא איזה גורם נחמד, שאולי היה פעם במזה”ת אבל הוא כבר לא קיים.

אתן לך דוגמא נוספת – לבנון היא ארץ של ציידים, זה התחביב העיקרי, אך אין פיקוח על הציד ולא נשאר כלום לצוד. המקום היחיד שבו היה מה לצוד היה לאורך גבול ישראל כי צה”ל עשה שם חיץ ואסר על חמושים להסתובב. כל חמוש היו יורים בו, כי הפח”ע הפלסטיני היה פעיל.

סוף ה-60 ובעיקר שנות ה-70.  כמיל שמעון היה צייד חובב, אבל גם מקצוען. היה לו גם את אחד מאוספי הצייד הכי גדולים, הכי יפים והכי עשירים בעולם. עד שהפלסטינים שרפו לו את הבית ושדדו לו את האוסף.

אז הוא היה שולח אלי בקשה, שאהיה נחמד ואאפשר לו לצוד ליד הגבול ביום ראשון הקרוב משמונה בבוקר עד אחת. ואני הייתי מאפשר לו את זה. הייתי מנחה את צה”ל שאם יבואו שני חמושים לאזור הגדר, מסתובבים וצדים, שלא יתעסקו איתם. ואני ליתר ביטחון הייתי מחכה עם האוטו ליד הגדר בשביל למנוע הפתעות. ליד מטולה בד”כ, כילא, עדסייה… הוא היה עובר ומודה לי על האפשרות לצוד, מראה לי מה הם צדו. אחרי שנים, כשהייתי פוגש אותו בבירות היה מספר לכולם: הנה זה היה מסדר לי לצוד.

איך הוא היה מתקשר איתך, פשוט מרים טלפון?

רביד:  לא, לא. היה לנו דרכים…

יאיר רביד-רביץ (צילום: יזהר באר)

***

האויב של אויבי – חברי

 בוא נחזור לנושא שהתחלנו בו – הקמת צד”ל. אנחנו מדברים על אמצע שנות ה-70 והצורך נובע מהפעילות הפלסטינית?

רביד:  בדרום לבנון היה כוח פלסטיני שעשה לנו צרות. מצד שני, היו נוצרים שאוימו על ידי אותם פלסטינים, בין היתר בגלל שהם מנעו לפעול דרך הכפרים שלהם נגדנו. חלה על ראשם סכנה והם פנו אלינו בבקשה לעזרה על סמך זהות רעיונית, נקרא לכך, אויב משותף, בעיקר. והם ביקשו את העזרה שלנו אירוע שלנו לעזור להם להגן על עצמם. הם לא באו לבקש להיות צד”ל. הם באו לבקש מאיתנו, ולחדד יותר – ממני אישית – שנעזור להם להגן על החיים שלהם והכפרים שלהם.

הפלסטינים היו ממש תוקפים אותם?

רביד:  הפלסטינים גם היו תוקפים אותם וגם איימו עליהם ובסוף היפנו אותם, למי שלא מבין, לדאמור. מה שעשו שם, שחטו את הכפר ושרפו אותו. כולם הבינו, הפלסטינים מדברים ברור. רק אצלנו, טיפשים, לא מבינים אותם. ככה מבינים אותם במזה”ת. הם חששו מפניהם ואנחנו חשבנו שזה יהיה טוב ובאותה תקופה אני המלצתי לשלטונות שלנו – כמי שחי בשטח וקצת יודע לקרוא מה שקורה בו – אני המלצתי לעזור גם לנוצרים בדרום לבנון וגם לארגונים הנוצריים  בבירות ובצפון, כאשר עמדו מול עיניי העקרונות הבאים: אחד, האויב של האויב שלי זה חבר שלי, ואם הוא לוחם באויב שלי  ואני יכול לעזור לו מה טוב אז צריך לעזור לו.

דבר שני, אני חשבתי שאנחנו נגביר את המעורבות שלנו עם הנוצרים בדרום ובלבנון בכלל, וזה יעזור לנו מבחינת ההתבססות המודיעינית בשטח. וגם עם הפנים לסוריה. יהיו לנו רגליים וידיים וזה הוכיח את עצמו.

סיבה נוספת, אני ראיתי בזה הזדמנות לגמול לכל אותם סוכנים, לא מועטים ולא זוטרים, שבנו על כך שכל השנים הם עזרו לנו – לתת להם עזרה.

אבל שוב אני חוזר – לא דיברתי על כניסה של צה”ל, לא דיברתי על התערבות של צה”ל, אני דיברתי על חימוש בנשק תחמושת וציוד ואם יהיה צורך באימונים. זה מה שאני הגדרתי.

ועוד דבר הצגתי בפני השלטונות – במזה”ת יש כלל שאומר שאם באיזשהו מקום יש חגיגה, ארוחת ערב, ואתה לא מוזמן אליה, מהר מאוד אתה יכול למצוא את עצמך מוגש לשולחן כאחת המנות.

אז אני חשבתי שאם יש ארוחת ערב וחגיגה טוב שנהיה קרובים ועם האצבעות על הדופק כדי לחוש מה שקורה ולדעת מה שקורה, ולא למצוא את עצמנו מופתעים.

אז בעצם אתה מתאר איזושהי זליגה של בקשת עזרה מצד המיעוטים בדרום…

רביד: זו לא זליגה זו מגלומניה!  אני הצעתי לחזק את הנוצרים גם בלבנון, גם בדרום לבנון וגם בבירות. וגם בצפון. הצעתי לחזק אותם כי הם נלחמים נגד האויבים שלנו. מההתחלה היתה לי גם ההתנגדות של רפול, כי הוא ראה דברים בשחור – לבן בהתחלה, ואמר: מה אני אתן נשק ללבנונים ומחר הם יירו לי על יוסי גולדברג (ראש המועצה במטולה).

במעמד הראשון שאושר לנו לתת נשק לתושבי קליעה – זה היה נשק עלוב, רובים משאריות מחסני המנדט, ורפול לא היה שלם גם עם זה אז הוא לוקח אותי הצידה במעמד מסירת הנשק ואמרי לי: ‘יאיר, לפני שאתה מוסר את הנשק, אולי נוציא להם את הנוקרים’.

מאוחר יותר הוא נרתם לעניין הזה כי הוא הבין את החשיבות.

אבל לכישלון, לשקיעה שלנו בלבנון היו כמה אחראים ברורים לחלוטין.

הראשון שבהם היה אריק שרון. מגלומאניה! לא הכיר את השטח, לא הכיר עם מי הוא מתעסק. הוא חשב שהוא יחתים נשיא והוא יחתום לו על שלום נפרד עם ישראל. זה קשקוש,  אין דבר כזה. אבל היו יותר גרועים ממנו.

והיותר גרועים ממנו היו אנשי האגף המדיני תבל של המוסד שאחרי שאני הקמתי את הקשרים עם הפלנגות העברתי להם את הקשר הזה.

אנשי תבל, שאמורים היו להבין במה שקורה שם, כי הם ניהלו את העניינים, לא היה להם שמץ של מושג. הם לא הכירו את לבנון ולא הכירו את הלבנונים. חוץ מזה הם פחדו מאריק (שרון). ההנהלה שלהם. אני לא מדבר על העובדים. בשטח, היו להם עובדים טובים, אבל ההנהלה שלהם פחדה מאריק. הם לא העיזו להגיד לו מילה. אם היה שם מישהו שמבין ואחראי הוא היה צריך ללכת לבגין (רוה”מ) ולשים לו את המפתחות על השולחן. להגיד לו: אתם מקשקשים – אין דבר כזה ‘סדר חדש בלבנון’. אין דבר כזה!

יוני 1982, דוהרים צפונה לכונן “סדר חדש” בלבנון (צילום: יזהר באר)

***

“סדר חדש” של חובבנים

בטוב בעולמות האפשריים, איך היה צריך לנהל את הדברים מלכתחילה מבחינת האינטרסים של מדינת ישראל?

רביד:  לספק נשק ותחמושת, לספק ציוד צבאי, אם יש צורך לתת להם אימונים…

כמו שנעשה בהתחלה?

רביד:  כמו שנעשה בהתחלה, וזהו! שום מעורבות. שום ‘סדר חדש בלבנון’. אין חיה כזאת שנקראת ‘סדר חדש בלבנון’, משום שלבנון היא לא מקשה אחת. ואם לנוצרים היה אז רוב, נגיד- לא היה להם רוב, אבל נגיד – גם כן לא כול הנוצרים היו בעד ישראל. הרוב אולי כן, אבל זה לא כולם וזה עדיין לא רוב לבנון. ביום שבו היה קם נשיא והיה מכריז על שלום נפרד עם ישראל – הרי רצחו אותו עוד לפני שהוא חתם על שלום. הוא גם לא היה חותם, כי היה לו שכל.

ביום שהיה חותם על שלום נפרד אם ישראל לא רק היו רוצחים אותו, מדינות ערב היו  מוציאות את כל הפיקדונות שהחזיקו בבנקים הלבנונים. מזה לבנון חיה. מדינות ערב היו מפסיקות את התיירות הערבית בלבנון, מזה התיירות הלבנונית חיה. היו מעיפים את כל העובדים הזרים הלבנונים שעבדו במפרץ. מזה לבנון קיבלה מטבע זר.

אבל כל הבורים האלה לא ידעו מזה. לא ידעו את זה. ‘שלום נפרד’, ‘שלום נפרד’…

לבנון היא ארץ מתוחכמת. זה לא ארץ של טיפשים. רק טיפשים חושבים שהם כאלה.

בלבנון כשאתה אומר לילד בן שש: כמה זה אחד ועוד אחד? הוא לא יגיד לך: שתיים. אתה יודע למה? כי זה לא בטוח שתיים. אתה קונה, אתה מוכר, זה תלוי.  הוא יגיד לך: ‘זה תלוי’, הוא לא יגיד לך ‘שתיים’.

אז לחבר’ה כאלה אתה שולח חבורה של חובבנים אז ככה אתה מקבל בסוף.

 למה אתה אומר ‘חובבנים’?

רביד:  הם היו צריכים להגיד לבגין ולשרון ‘אין חיה כזאת’. אין ‘סדר חדש בלבנון’. אתה לא יכול להכתיב פה נשיא ואתה לא יכול לעשות שלום נפרד עם ישראל. הרי זה הלוקש שהם האכילו אותם. ‘איזה שלום נפרד’… קשקוש!

אם נחזור קצת אחורה, להתחלת בניית היחסים עם העדות בלבנון, אז אתה אומר שבעצם הדברים מתחילים באמצע שנות ה-70…

רביד:  במרץ 76′, בתמיכה קלה, באספקה של נשק מיושן, בעיקר, לכפרים הנוצריים בדרום לבנון. אח”כ זה עבר לקשר עם הדרוזים וגם עם חלקים מסוימים בעדה השיעית, אלה שהכרנו אותם, בעיקר  תומכי כמיל שמעון, תומכי כאמל אסעד, שידענו מי הם ולמי להתקשר, ולא פחות מכך, ממי להתרחק.

 בעצם סעד חדאד הוא המפקד הראשון של צד”ל?

רביד:  של צד”ל כן. אבל לפני כן היה כוח מליציוני – ‘מובלעת קליעה’ קראו לזה…

איך מגיב הממשל המרכזי בלבנון לעובדה שישראל מאמנת ומסייעת לפלגים לבנונים בדרום?

רביד:  קצינים שירדו דרומה, כולל סעד חדאד, קיבלו ‘מוזכראת חידמה’ – ‘צו הצבה’ לדרום לבנון. ז.א שמפקד הצבא חתם על זה שהאחים חמסי ואחר-כך סעד חדאד, נוסעים לדרום לבנון כדי להתקשר עם הצבא הישראלי. ובתקופות האלה הם עוד שלחו כל חודש משכורת לחיילים הלבנונים, שהיו אנשי קבע.

זה נשמע כמעט יותר טוב מהסכם שלום…

רביד:  אני ניהלתי את זה ואז לא חשבתי על הסכם שלום. הבנתי שזה בלתי אפשרי, אבל הבנתי שאפשר לנסות להוציא את המקסימום מהתנאים הנוכחיים.

במונחים של ימינו זה נשמע כמעט בלתי סביר, שדרוזים ונוצרים ומוסלמים סוניים ושיעים, נמצאים ביחד…

רביד:  היום זה גם אפשרי בתנאי שמי ששולט בהם זה השיעים.

אבל אז זה לא היה כך…

רביד: אז זה לא היה כך. אז הנוצרים היו דומיננטים…

יוני 1982, לא נעים להגיד, אבל גם אני הייתי שם. פסטורליה לבנונית לפני הרעש הגדול

מה אתה זוכר מהתקופה הזאת על היחסים הפנימיים בין העדות?

אני בתקופה הזאת כבר הסתובבתי בבירות. אני הייתי מגיע אחת לחודש בערך, בחסות המוסד – אחרי שהקמתי את הקשרים עם הפלנגות העברתי לטיפול המוסד את הקשרים,  הייתי מגיע לבירות אחת לחודש כדי לעדכן את ההנהגה הנוצרית על מה שאנחנו עושים בדרום לבנון.

אני הייתי מפקד מרחב צפון של יחידה 504, גם בתקופה הזאת, ואנחנו עשינו את שני הדברים: הפעלנו סוכנים ובזה היתה פרנסתנו, ובמקביל עסקנו בטיפול בנושא הנוצרים בדרום לבנון.

אז כשהייתי מסתובב בבירות הייתי רואה גרפיטי על הקירות: ‘עלא כל לבנוני ען יוקתול פלסטיני וואחד’ (‘על כל לבנוני להרוג פלסטיני אחד’). ומישהו הוסיף בכתב יד: ‘עלא אלקל’ (‘לפחות’).

כלומר, היתה ‘אהבה גדולה’ ביניהן עוד לפני שאנחנו הכנסנו את ‘האחדות’ המוכרת.

הייתי מבקש ממך לתאר את הדינאמיקה – איך זה עובר מסיוע בסיסי וקל לקבוצות מיעוטים בדרום לבנון למשהו שמתפתח למה שאתה קראת לו “מגלומניה”?

רביד:  בהתחלה הנשק הקל הפך ליותר טוב. את הרובים האנגלים החלפנו מהר מאד ברובי אף.אן, שבצה”ל הם כבר יצאו מהתקן אבל בצבא לבנון זה היה עדיין רובה תקני. נתנו להם זחל”מים. נתנו להם טנקים קלים. שרמנים. היו להם אנשי שריון ועשינו להם קורסים להסבה לשרמנים.

אחרי זה התחילו כל הסיפורים של ה’סדר חדש’. לשמחתי זה כבר לא היה בתקופתי ואני  כמיטב יכולתי הדלה הייתי עושה את הכל על מנת שזה לא יקרה…

אולי אתה יכול להסביר מה שבמושגים של ימינו כמעט בלתי נתפש: שיעים שעוזרים לישראל?

רביד:  אלף, אני לא הייתי אומר שזה לא נתפש…

במונחים של היום…

רביד:  גם במונחים של היום, אני לא יודע ואני לא אמור לדעת, אבל אני בטוח שיש גם היום משתפי פעולה מטעם העדה השיעית.

בתור מי שמכיר את המטריה הלבנונית, מה לדעתך קרה שהפך את השיעים לשונאינו העיקריים?

רביד:  זה כ”כ פשוט, לשיעים הלבנונים מעולם לא היתה בעיה איתנו. היו לנו יחסים טובים מאד בגבול וזה התחיל להתקלקל כשהגיעו הפלסטינים. אבל היו לזה סיבות, איך נאמר, “הומאניות” – כלומר, כספיות. העדה השיעית בדרום לבנון היתה תמיד עדה חלשה וענייה. הפלסטינים יכלו לפרנס אותם טוב אז הם הלכו עם הפלסטינים.

אבל הפלסטינים כבר מזמן לא בתמונה…

רביד:  רגע… במגרש יש עוד שתי שחקניות חשובות, אחת מהן בתחילה היתה סוריה שהיו לה אינטרסים לחמם נגד ישראל אבל לא בגבול שלה. ואז הם השתמשו בשיעים נגדנו. הם היו הספונסרים שלהם. הם מימנו אותם והטילו עליהם משימה. לחגיגה הצטרפה איראן, הקימה את חיזבאללה, מימנה אותם, וזה לא רק לקנות להם נשק ותחמושת ולממן את המנהיגים. זה כל מוסד ה”דעווה”, המערך הסוציאלי – בתי חולים, מרפאות, בתי ספר, מסגדים – זה איראן. בשביל מה הם עשו את זה? בשביל שיעשו את העבודה שלהם נגד ישראל.

שיעי שקם בבוקר ואין לו כל תועלת מזה – אין לו שום דבר נגד ישראל.

אבל בשביל למות, להיות שהיד, הוא צריך מוטיבציה?

רביד:  עם הכסף באה המוטיבציה. תשמע, עושים להם שמה מערך של שטיפת מוח, מערך חינוכי…

פעם ועדת שביתת הנשק ישראל – לבנון במה עסקה? בשיעים, שחודרים ומפוצצים? לא. בחמור שעבר בטעות את הגבול מלבנון לישראל, כי לא היה גדר. או פרה ממטולה שעברה לכפר קילה. אז ועדת שביתת הנשק היתה מתכנסת ואז בחגיגיות רבה היו מחזירים את החמור. את החמור לחמורים את העגל לעגלים.

בתחילת המלחמה ב- 82′ אני זוכר שהשיעים קיבלו אותנו באורז ובפיתות…

רביד:  קיבלו אותנו באורז מבושם, אז עוד הטעם של הפלסטינים שרדו בהם היה טרי והנה בא צבא שמשחרר אותם. צה”ל מההתחלה עשה כמה טעויות חמורות, טיפשים שכאלה, שלא מבינים עם מי הם מתעסקים.

אני אתן לך רק דוגמה אחת; בשביל להגביר את הטבלאות של איסוף נשק אז השב”כ אסף גם רובי צייד ואקדחים. ועשו טבלאות יפות. ביישוב כזה הגדילו ב 100% את איסוף הנשק מהאזרחים. אתה לוקח מלבנוני את האקדח שלו או את רובה הצייד אז זה כאילו הורדת לו חצי שפם. להילחם בפח”ע זה לא עזר. זה רק הפריע. אז איפה הטיפשות פה אתה מבין? ולהילחם בפח”ע זה לא עזר. זה רק הפריע.

יוני 1982, נתיב ההרס בדרך לבירות (צילום: יזהר באר)

***

ראיתי ולא ניסיתי להתערב בסברה ובשתילא

 אם ישראל לא הייתה עושה את כל הטעויות שאתה מדבר עליהן, אתה יכול לדמיין מה היה טיב היחסים בינינו לבין השכנה הצפונית?

רביד: אותו הדבר.

אולי עם פחות כוח של חיזבאללה. חיזבאללה לא היה חזק כמו שהוא היום והוא התחזק בגלל התנאים… אבל להגיד לך שהיום היה הסכם שלום? קשקוש. אין חיה כזאת! אין חיה כזאת בכלל. לא עם החיזבאללה ולא עם השיעים בלבנון ולא עם לבנון ולא עם הפלסטינים.

אז מה שאתה אומר שבעצם צריך לנהל את היחסים ולא להגיע לפתרונות?

רביד:  לגמרי. אין פתרונות. מי שמספר לך שיש פתרונות אתה יכול לדבר איתו עד מחרתיים, אבל אותי תעזוב מזה. אל תקרא לי. אין לי זמן לשטויות האלה.

אבל אני בכל זאת רוצה לשאול אותך, מה הדברים הכי גדולים או מהותיים שהעוסקים במלאכה לא הבינו בלבנון ובמורכבות שלה, ומה הלבנונים בפלגיהם השונים לא הבינו לגבינו?

רביד:  תראה, כמו שאמרתי ישראל לא הבינה שאין דבר כזה ‘סדר חדש’ בלבנון, ‘שלום נפרד’ עם לבנון. אין חיה כזאת. אין. לא קיימת. וזה ישראלים טיפשים לא הבינו.

בלבנון כל עדה שיחקה את האינטרסים שלה. מי ששיחקו אותה הכי נכון, מבחינתם, היו אלה המרונים. הם תפסו פרייארים, הוציאו מהם את המקסימום ו…

הפראיירים זה אנחנו?

רביד:  בוודאי. העדות האחרות: מי יותר ומי פחות, או שרדו או קצת חטפו, אבל בסה”כ לא קרה להן שום דבר. הפלסטינים חטפו בשתי הזדמנויות, לא מאיתנו אלא מהמרונים. בסברה ובשתילא. אבל חטפו במושגים לבנוניים, במסגרת המקובל בלבנון. לא היה שם שום דבר חריג. בדאמור ובעיישיה (מקומות שבהם טבחו מוסלמים לבנוניים ופלסטינים בנוצרים המרונים בשנות ה-70. י.ב) לא היה פחות רע.

אתה מדבר על הטבח בסברה ובשתילא מול מעשי טבח אחרים?

רביד:  נכון. גם בהיקפים. לא המציאו שם שום דבר חדש. זה היה נוח בשביל השמאל הישראלי הנבזי להכניס לאריק שרון, כי אז הוא עוד לא הביא לנו את השלום עם הפלסטינים. אחרי שהוא ‘הביא’ לנו את השלום עם הפלסטינים אז זה כבר אריק חדש. אז הוא עוד היה “רוצח”. אבל לא היה לו קשר לזה…

בכל-זאת צה”ל היה כמטחווי קשת מהמחנות?

רביד:  מה זה “כמטחווי”… צה”ל לא נכנס ולא ירה כדור אחד שם. אני ראיתי במו עיני את החבר’ה של אלי חובייקה  (מפקד הפלנגות בטבח בסברה ושתילא. י.ב)  באותו ערב, לפני שהם יצאו, יושבים ומשחיזים סכינים. הם אומרים לי – הם הכירו אותי, אבל לא היה לי שום עסק איתם, ולא היתה לי שום אחריות לעניין הזה – אז אמרו לי: ‘היום אנחנו משתמשים בנשק לבן’. ‘נשק לבן’ בלבנון זה סכינים...

ולא ניסית להתערב באופן כלשהו?

רביד:  להתערב במה? אפילו לא שאלתי אותם לאן הם הולכים, כי זה לא היה העסק שלי. אני לא עבדתי איתם. אני אשאל אותם: לאיפה זה? מחר הם ישאלו אותי: לאן אתה נוסע?  אני נסעתי לפגוש סוכנים, ולא רציתי שהם ישאלו אותי לאן אני נוסע ולכן אני לא שאלתי לאן הם נוסעים. לא היה לי שום קשר עם העסק הזה ושום אחריות.

יכולת לדווח לדרגים הגבוהים…

רביד:  מה לדווח? ויום קודם לא היו שם שחיטות? ויומיים קודם לא עצרו במחסומים ושחטו לפי תעודת זהות. מה לדווח? הייתי מדווח אם היינו מגייסים באותו יום סוכן. על זה היייתי מדווח. זו היתה העבודה שלי.

יוני 1982, לבנון. אני עוד לא יודע שרק בעוד 18 שנה נצא מהבוץ

***

בני הברית שנבגדו

בוא נדבר על הנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000, מה הרגשת כשראית את התמונות?

רביד:  הנסיגה מצאה אותי בתור גמלאי. הרגשתי מאד רע, בעיקר בגלל איך שזה נראה.

למה?

רביד:  משום שאנשים שנלחמו איתנו כתף לכתף, היו בעלי בריתנו 25 שנה, נבגדו. אני לא מתווכח עם עצם ההחלטה, שים לב. ההחלטה לסגת התקבלה בצורה לגיטימית על ידי שלטון ישראלי שנבחר לקבל החלטות. על טיב ההחלטות אנחנו יכולים להתווכח. זה לגיטימי. אבל לא לבגוד בבעל בריתך ולא לדווח לו… ולברוח מלבנון בלילה בלי להגיד לו שאתה בורח…

איך זה היה צריך להיעשות לטעמך?

רביד: היה צריך להכריז על עוצר לשלושה – ארבעה ימים בלבנון, כל מי שמוציא את האף מהחלון או מהדלת של הבית דמו בראשו, ולפקח על זה אם מטוסי ומסוקי קרב, ועם מזל”טים, ועם ארטילריה יורה עלינו אז מורידים עליהם מיד 20 טון פצצות. אם מישהו יוצא מהדלת ויורה אז כל הרחוב שלו נופל. ואז מודיעים לכולם: צה”ל נסוג וכל מי שהיה מבעלי בריתו מוזמן להצטרף.

וכשמגיעים לגבול עושים מסדר חגיגי כמו שהסורים עשו כשהברחנו אותם מבירות, מסדר, עם הורדת דגל מסודרת. ולא כמו שהשיריונר, האידיוט הקטן, החייל המסכן מגיע לגבול וצורח לפלאפון: אמא – ברחתי! כך מקבלים אח”כ אינתיפאדה על הראש. ככה לא נסוגים במזרח-התיכון.

ואתה חושב שאופן הנסיגה השפיע על האירועים אחר-כך?

רביד:  אין ספק, בכלל. הביא לנו אינתיפאדה ופגע בהרתעה של מדינת ישראל. וזה שרצה לעשות ‘שלום’ (מחקה את אריק שרון) המשיך לנסות לעשות לנו ‘שלום’.

ובגלל תחושת הבגידה הזאת אתה פעיל היום בעזרה לפליטי דרום לבנון?

רביד:  בני בריתנו נבגדו לחלוטין. בוודאי. אני פעיל היום כיוון שאני מרגיש מחויבות כלפי האנשים האלה, כי בשלב מסוים, ועשיתי את זה בסמכות וברשות, אמרתי להם: חברים, אם יום אחד צה”ל ייסוג אנחנו ניתן לכם את האפשרות למי שרוצה לבוא לישראל ולבנות לו חיים חדשים. ועל האמירה הזאת חזרו גדולי צבא הגנה לישראל, ממפקדי האוגדות עד לרמטכ”לים, כשהיו באים לבקר אותם. אמרו להם: כשאתם תבואו לישראל תקבלו בית תמורת בית ועץ תמורת עץ ועז תמורת עז.

אם לא היינו עושים את הפעילויות האלה שלנו הם היו מקבלים בעיקר עיזים.

כמה לבנונים נסוגו עם צה”ל?

רביד:  7,500 איש.

כמה חיים היום בישראל?

רביד:  בסביבות 3,000.

איפה כל השאר?

רביד:  חלק חזרו ללבנון, חלק היגרו, לאוסטרליה, לדרום אמריקה, לצרפת, לגרמניה.

ישראל מעודדת את ההגירה החוצה?

רביד:  כן.

אני מניח שרובם נוצרים, שיש להם משפחות בחו”ל.

רביד:  לא רובם, אבל הרבה מאד. גם שיעים יש הרבה מאד בעולם.

אז עזבו גם שיעים?

רביד:  כן. עזבו גם שיעים. בכלל, לשיעים יש כאן בעיה כי אין להם עם מי להתחתן.

כמה שיעים עברו לישראל?

רביד:  לא הרבה, כמה עשרות.

ונשארו שיעים בארץ? מה הם עושים, כיצד הם מתנהלים?

רביד:  הם חיים היכן שהצד”לניקים הנוצריים חיים.

עם מי הם מתחתנים?

רביד:  בד”כ עם קרובי משפחה בעולם.

ומאפשרים להם איחוד משפחות, למשל?

רביד:  כן.

 תסביר את הפנומן הזה של חזרה ללבנון – חיזבאללה מאפשר חזרה בשלום של אנשי צד”ל?

רביד:  זה כבר כמעט ולא קיים. בד”כ אלה שחוזרים היום הם בארונות. שרוצים להיקבר בלבנון. בהתחלה היו לוקחים מהם כופר גדול, כי מדינת ישראל נתנה מענק חזרה, אז את הרוב היו לוקחים להם, יושבים בחקירות, גם אצל החיזבאללה וגם של הצבא, מקבלים כמה שנים בבית סוהר. 8 איש מתו בחקירות.

כמה חזרו?

רביד:  מאות…

ויש כאלה שחיים בלבנון בשלום?

רביד:  חיים בחרא. חיים בזבל. אבל בכל לבנון חיים בזבל.

מה שאתה אומר, שישראל נתנה התחייבות ממשלית, ממלכתית, לכל מי שעבד איתה…

רביד:  היא נתנה התחייבות הצהרתית, שאני לא יודע אם יש לה ערך משפטי.

כשאתה אומר אי עמידה בהבטחות…

רביד:  יש משפחה שאיבדה את אחד מראשיה, בשירותינו שם. והם הגיעו לכאן. הם בכלל לא ידעו את הנסיבות שאותו איש משפחה נהרג, אבל אני ידעתי טוב כי אני שלחתי אותו למותו. בשירותינו. והגשנו תביעה שהם זכאים לשיקום מדינתי, שהמדינה דחתה אותה.

אז לקחנו עו”ד, הלכנו לבג”צ וזכינו. והמשפחה שוקמה כמו שצריך.

אתה יכול להגיד אם באופן כללי מדינת ישראל עמדה בהתחייבות שהיא נתנה להם?

רביד:  בגדול כן. בעובדה, נכה צד”ל מקבל אותן זכויות כמו שלי כנכה צה”ל. הוא מוכר כנכה צה”ל. זה הישג וזה לזכותה של מדינת ישראל. אלמנת צד”ל זכאית לאותן זכויות כמו אלמנת צה”ל ויתומי צד”ל הם כיתומי צה”ל. הם מקבלים את כל הזכויות שלא היו מקבלים באף מדינה ערבית.

תושבי לבנון יודעים שישראל עומדת בהתחייבויותיה?

רביד:  כן. בוודאי. יש לא מעט נכים, קטועי שתי רגליים, שמקבלים בית יפה בלי מדרגות, עם רכב צמוד ונהג מלווה 24 שעות. עם משכורת. את זה יודעים בלבנון. שם גנרל לא יכול לחלום על תנאים כאלה.

אנשי צד”ל לא גרים באף אחד מהישובים הערביים בארץ. הם גרים בנהריה, במעלות, בכרמיאל, בצפת, בקרית שמונה, בטבריה. אפילו בחדרה. יש כמה גם בתל-אביב ובאילת. אף אחד מהם לא גר בישוב ערבי כי אלה לא אוהבים את אלה ואלה לא אוהבים את אלה. ושניהם צודקים.

אז בגדול אתה יכול לומר שהקליטה של אנשי דרום לבנון היא סיפור הצלחה?

רביד:  תראה, קשה לקרוא לזה הצלחה כי אף דור ראשון של מהגרים זה לא סיפור הצלחה בשום מקום. גם לא בארצות הברית. אין דבר כזה. גם לא בארץ.

מה התלונות העיקריות שאתה נתקל בהן?

רביד:  שמע, עוני. לא מספיק מה שמקבלים. גם ההפרדה שעשו בין הבכירים לבין החיילים הפשוטים היא לא טובה ואני ממשיך להילחם בזה. ולא רק אני. אנחנו תובעים דיור לכולם, לא רק לבכירים, שקיבלו דיור ולא בכדי. אבל גם הזוטרים עזבו בתים ורכוש בלבנון. גם הם צריכים לקבל. הבכירים, בסופו של דבר, מקבלים שכר דירה מלא ורובם כבר קיבלו גם בתים. הזוטרים מקבלים סיוע מזערי בשכ”ד, שזה לא מספיק. הם צריכים לעבוד קשה, בעיקר עבור שכר דירה.

אבל, מצד ההצלחה, רוב רובו של הדור השני הולך לצה”ל. ליחידות קרביות…

מכל העדות?

רביד: כן, מכל העדות.

צה”ל מקבל גם מוסלמים? גם שיעים?

רביד:  גם שיעים.

יש שיעים בצה”ל?

רביד: יש שיעים, גם בצה”ל וגם במשמר הגבול.

אתה רוצה יותר מזה – אתה יודע מה עושה הבת של סעד חדאד (מפקד צד”ל לשעבר)? היא היום מהנדסת טילים ברפאל.

יפה…

רביד:  זה יפה מאד. לא יפה.

לסגור את המעגל, בעצם כשאתה מדבר על המגלומניה אתה אומר שגם אם לא היינו עושים את כל הטעויות בלבנון שום דבר לא היה שונה?

רביד: לא היה לנו שלום עם לבנון, ולא היה לנו הסכם נפרד עם לבנון, ולבנון תהיה תמיד המדינה האחרונה שתעשה איתך שלום, כי היא הכי חלשה והכי לא הומוגנית… 

  יש לדברים משמעות מרחיקת לכת, אתה בעצם אומר ש 20 השנים של השהות בלבנון לא הועילו למדינת ישראל?

רביד:  בוודאי שלא.

עם כל הקורבנות וכל האבידות לא הובילו לכלום?

רביד: לא הובילו לכלום. לא…

ואף אחד לא אחראי, אף אחד לא שילם מחיר, אף אחד לא היכה על חטא?

רביד:  להפך, זה שהיה אחראי על זה נעשה אחרי זה צדיק אצלכם, כן…

אצלנו? אתה מתכוון לשרון?

בוודאי. למי אני אתכוון?

***

בפרק זה ולציון 37 שנים למלחמת לבנון הראשונה, ארחנו את יאיר רביד – רביץ, מאדריכלי היחסים המיוחדים שרקמה ישראל עם אנשי דרום לבנון במהלך שנות ה-70 ועם הפלנגות בבירות בהמשך. שמענו ממנו על האינטרסים המנוגדים בתוך פסיפס העדות בלבנון, שלתוכו התברגה ישראל והרחיבה את מעורבותה עד לפלישה ללבנון ביוני 1982, שהסתיימה בנסיגה חפוזה של צה”ל מהמובלעת שהחזיק בדרום לבנון בשנת 2000.

זו היתה “מגלומניה” חסרת סיכוי מלכתחילה של אנשי מוסד ופוליטיקאים פנטזיונרים וחובבנים, שלא היה להם מושג בפסיפס המורכב של העדות ומארג האינטרסים המנוגדים בלבנון, מסכם רביד את תובנותיו מן ההרפתקה הטראגית ההיא ואני בחרתי ב”מגלומניה” ככותרת וכתמצית מהותה של אותה הרפתקה, שעלתה ביוקר לכל  הצדדים ותוצאותיה היו עגומות למדי.    

לסיום – בהכנת כל פרק בפודקאסט/בלוג הזה מושקע עמל רב, הכל במימון עצמי. אם מצאתם עניין בפרק הזה, או באחרים, אשמח אם תגיבו, תדרגו, תמליצו ותשתפו אותו עם מכריכם וחבריכם. וכמובן, כל תרומה לאחזקת פרויקט “פרות קדושות” ולחיזוקו תתקבל בברכה.

להתראות בפרק הבא,

יזהר

לקריאה נוספת:

  •  הנספח הסודי של ועדת כהאן באתר של “ניו יורק ריביו אוף בוקס”, בהתייחסות לספר Preventing Palestine  ובו מופיעים גילויים על הברית בין ישראל והפלגנות ועל הידע שהיה בידי ישראל על הטבח בסברה ובשתילא (באנגלית):

https://www.nybooks.com/daily/2018/09/17/sabra-and-shatila-new-revelations/

  • לקריאת תמצית הפרק באתר הארץ:  

37 שנה למלחמת לבנון הראשונה: “הנוצרים תפסו פראיירים, אותנו”

פרק 30. “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ח’: המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

כאוס בעזה     Photo MOHAMMED ABED/AFP/Getty Images

22 במאי, 2018

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לאזור גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי “ההתנתקות” ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת “פרות קדושות”, ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. כולם חזו את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על רצועת עזה. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.  

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

תמלול פרק 30, “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ח’:

המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

מאת: יזהר באר

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לעבר גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי “ההתנתקות” ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת “פרות קדושות” ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.

 בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 ציטט האלוף (בדימוס) יצחק פונדק, את סופר המתח מוריס ווסט, שכתב בספרו “סניגור השטן”:

“ציבור מנוצח אינו מסוגל להיות לויאלי לשלטון הכובש, כי הוא איננו מאמין באף אחד, אפילו לא בעצמו. גם אם המנצחים מבטיחים לו הרים וגבעות איש אינו מאמין בכך.

המנוצחים מסתכלים על כיכר הלחם הנמצא מול העיניים ותוהים כמה נדרש לשלם עבורו. הרעבים אינם מאמינים בכיכר הלחם שהם רואים עד אשר לא בלעו אותו ממש”.

ופונדק הוסיף על דברים אלה:

“כשראיתי את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבנתי כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה.”

הראיון שקיימתי עם פונדק התקיים בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו באוגוסט 2017, בגיל 104.

באר: אתה חושב, שהיה יכול להיות פתרון לפרובלמה של עזה אם היינו נוהגים אחרת?

פונדק: בהחלט כן. תסתכל, אתה זוכר שהיה ד”ר חיידר עבד א-שאפי? ד”ר א-שאפי היה אחד מהמנהיגים הבכירים נגד טרור. הוא לא אהב אותנו, אבל הוא היה נגד טרור. וכשאני גמרתי שנתיים (כמושל) הוא הזמין אותי למסיבת פרידה. רצועת עזה שקטה לחלוטין. ילדים היו מתרוצצים לך בין הרגליים. אני בא אליו הביתה, 35 אורחים עזתיים, מנהיגים. הוגשה ארוחת ערב. אתה יודע, אם אתה מוזמן לזמן קצר זה קפה אבל עם השולחן נשבר מאוכל – למה אתה לא נשאר פה שנתיים? תראה אני לא פה קובע, הנוהג הוא שכל שנתיים מפקד מקבל תפקיד אחר. הוא אומר: אז תגיד לראש הממשלה שלך שיתנו לנו דרכונים ישראליים. אני אומר לו: אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? תגיד לראש הממשלה, שאם תצאו מפה – אנחנו מצטרפים לירדן. יהיו שתי מדינות, ירדן וישראל. אמרתי לו, תראה אני לא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה. אז הוא אומר: אז תוסיף לו, ‘אנחנו ננצח אתכם במיטה’. אז היו לנו (תושבים ברצועה) 400 אלף, היום שני מיליון.

יצחק פונדק (ז”ל): ניצחו אותנו במיטה  (צילום: יזהר באר)

באראז מה הפתרון האפשרי שהיה, האופציה הירדנית?

פונדק:  אם היו מקבלים את ההצעה שלו היו שתי מדינות, אבל קרה לישראל אסון – הניצחון בששת הימים. נכנס ג’וק למפקדים שלנו. הם היו בטוחים שאף אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. אני אומר לך, בר-לב קנה סוס. אתה זוכר? היה עוד אחד שהתהלך עם כלב. היה שלישי, שבנה בירושלים מפקדה עם אריות (אלוף רחבעם זאבי). זה נכנס להם לראש. דרך אגב, במלחמת יוה”כ עזה לא ירתה כדור אחד.

באר:  אבל לבעיה הדמוגרפית היה פתרון? ניסיתם אז יישוב מחדש…

פונדק:  הם היו צריכים להיות במדינה השנייה, הפלסטינאית. הם רצו להצטרף לירדן.

באר:  אתם ניסיתם, בזמנו, יישוב מחדש לפליטים, זה היה יכול לעשות משהו, לטווח ארוך?

פונדק: התחלנו ליישב אותם. תראה, רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל אביב עם 80 אלף עזתים כל יום לעבודה. 200 אוטובוסים עמדו כל לילה ברצועת עזה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. איומה! שהרי גם כשאריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, לו הוא היה מנהל מו”מ עם הערבים מקודם והיה אומר להם: אני מוציא, אבל השלטון הצבאי – אצלנו, הם היו מסכימים. אבל הוא הוציא ולא דיבר איתם שום דבר.

באר: הוא עשה את זה באופן חד צדדי…

לא הולכים לשום מקום

בפרק השני בסדרה זו, “קזינו בעזה”, סיפר יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה לכהונתו של פונדק, על פרויקט ניסיוני שניהל לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות יישובם מחדש. חזרתי אליו כדי לשאול אם הוא מאמין שהיה סיכוי אי פעם באמת לפתור את בעיית הפליטים העזתיים.

באר:  אתה חוזר ואומר, או ככה עולה מדבריך, שהעוצמה הזאת, של גודל האוכלוסיה והמצב הבלתי אפשרי, של אי קטן, מוגבל מאד בשטח, עם ריבוי אוכלוסין, שהנה פרצתם דרכים של 70 מטר, במחנות הפליטים, ותוך תקופה לא ארוכה החללים התמלאו כי האוכלוסיה גדלה…

עבאדי: נכון! כי מה שהיה צריך לעשות – ביוזמה מדינית ובכלים של מדינה – להמשיך את הפעילות הזאת… אבל לא קלטו את זה בארץ.

באר:  אבל יכול להיות שאין תרופה לעזה בעצם? שזאת האמת הקשה? אז היינו יכולים אולי לקיים סוג מסוים של נורמליזציה, עוד שנה-שנתיים – עשר שנים, אבל לאורך זמן?

עבאדי:  לא, אם נניח שהרעיון הזה של הוצאת הפליטים מהמחנות, שיקומם בתוך אזור הרצועה ובצפון סיני, בדומה למה שעשינו בהקמת פתחת רפיח, היו אנשים מתפרנסים. מחממות, מגידולי שדה, והם לא היו פליטים. הריכוז הזה, המסה הזאת על שטח קטנטן, תקשיב יזהר, שטח (מחנה הפליטים) שאטי הוא פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד. יש שם אוכלוסיה יותר מאשר במועצה האזורית עמק הירדן ובבית שאן גם יחד. די כבר!  אי אפשר ככה! הסיפור אחרי מלחמת ששת הימים, שאפשר לעשות להם טרנספרים – תאמין לי, כל מי שדיבר איתם וברצינות, ובדרך מתמשכת, הם אומרים: דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום! לא הולכים. רצועת עזה של חמאס היום, בלי מחנות הפליטים היתה נראית אחרת לגמרי.

יצחק (איני) עבאדי: כשחתול נדחק לפינה הוא שורט  (צילום: יזהר באר)

באר: האם אתה יכול לתמצת בקצרה מה היו לדעתך הטעויות של ישראל במשך השנים שנעשו ביחס לרצועה?

עבאדי:  עוד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים; פעולת עזה, פעולת חאן יונס ועזה ב’ –  הפשיטות של הצנחנים לתוך גבול הרצועה, מה היתה מטרתן? מטרתן היתה להתסיס את תושבי המחנה אל מול נאצר ומצרים. איוולת! קשקוש! שלושת הפעולות האלה, כשפשטו על מחנות הפליטים, היו שטות. ככה יוצרים טריז בין הפליטים לבין נאצר?

אני אגיד משהו יותר מזה, והוא חמור, הרבה יותר ממה שהתכוונת בשאלה שלך. ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, לא השלימה עם קווי שביתת הנשק. בן גוריון לא יכול היה לבלוע אותם. תשים לב, אתה יכול להצביע לי על מקרה אחד, שצבא מצרי עבר את הגבול ועשה פעולה כלשהי בתוך שטח ישראל עד מלחמת ששת הימים? לא תצליח. לעומת זה, אתה זוכר, שכאשר אדם שרצה קידום בצבא הוא היה צריך לעמוד בכמה תנאים: פז”ם (“פרק זמן מינימאלי”) – ברור! תקן – ברור! אבל גם: כמה פעמים עברת את הגבול. כל כמה שעברת בפעולות כאלה ואחרות את הגבול אתה הופך למוערך יותר. וכשאתה בודק ולומד לא היה כמו נאצר לאחר מלחמת השחרור, לעשות על מנת להרגיע את קו שביתת הנשק. אחרת, איך תסביר את הפעילות של מוסטפא חאפז (מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה)? איך תסביר את מה שנקרא: המחלקות הקלות, שהוא הקים? איך אתה תסביר את ההוראות הצבאיות של איסור התקרבות לקו הפסקת האש? מניעת מנות מזון מהפליטים שהתקרבו לכביש? ישראל לא רצתה בזה.

באר: בן גוריון רצה את עזה?

עבאדי: בעובדה, אני לא יודע אם תוכל למצוא עוד איש שעשה על מנת לסכל חדירות של פדאיון לתוך תחומי מדינת ישראל, כמו מוסטפא חאפז. והוא חוסל על ידינו (באמצעות מעטפת נפץ ב-1956).

באר:  למה חיסלנו אותו?

עבאדי:  כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. נורא פשוט…

באר:  זו הערכה שלך?

עבאדי:  לא, אני מציע שתקרא את הספר “מצרים 1950-1953”, שכולו מבוסס על הווקע אלפלסטיניה. תבדוק. הוא מדויק.

באר:  אני האזנתי להרצאה שלך משנת 1972. אתה מדבר (בקלטת) לפני אורחים שלך מהתנועה הקיבוצית ואתה אומר שם בין השאר, וזה בלט לאוזן שלי: אני מקבל אתכם כאן מתוך הנחה שאנחנו שותפים לרצון שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל…

עבאדי:  ברור! (צוחק)…  תראה, חלק בלתי נפרד! ולא סתם – אלא ריביירה ישראלית תהיה שם (בפתחת רפיח). הוקם משרד, שנקרא ” יונה פייטלזון”, והשקיעו בו המון כסף, והיו לו סמלים ופלקטים. רק שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו: מה עושים עם מיליון וחצי איש? (מגחך)

באר:  למה השאלה הזאת לא נשאלה?

עבאדי:  יזהר… (צוחק).. תשמע, היה איש שנקרא רבינוביץ, שהיה אחראי על בניה כפרית. היינו בידידות גדולה והוא אמר לי: קח אותי יום אחד לתעלה! ברור, הוא היה כל כך נחמד. נסענו לתעלה ועשינו את כל קו בר-לב. היו שם מעוזים ותעוזים, אתה זוכר…  והיו מגדלים של 40 מטר גובה (לתצפית). אנחנו עולים על מגדל כזה, והוא מתנדנד, והוא אומר לי: אתה רואה את מה שאני רואה? מה אתה רואה? אני שואל. שחור משחור – תסתכל, שתי ארמיות פרושות מהתעלה ועד האופק. וכל התעלה זה 80 מטר רוחב… מה יקרה אם יקומו וילכו?

אתה יודע מה אמרתי לו?

 שינסו! זה מעבר מים, מכשול, שלא ניתן לחציה. ואם הם ינסו – אנחנו גם נדליק את התעלה!

 רק הטמבל הזה, כמוני, לא שאל: איפה מיכל הדלק? (צוחק).. איפה מיכל הדלק?

 אז אמרנו … מה, לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית? גם את זה אמרנו. אז מה אם אמרנו? תראה, זה האופוריה זה הטירוף. זה הטירוף, זאת האופוריה וזה הריחוף. אותו דבר,  מעצמה שנייה, שלישית… אההה… אתה לא זוכר? תוך שעתיים אנחנו בבגדד ובאותו זמן גם בקהיר וגם בדמשק וגם בטריפולי… זה הטירוף…

באר:  כשאתה היית עד או נוכח או שותף בפגישות של הפיקוד הבכיר האם היה אז קול אחר? קול שהתריע, שהיה רענן במחשבתו שרואה למרחקים, מה שאחרים לא ראו?

עבאדי:  לא! לא! בחיי שלא. להפך, הרי אלו הדיונים שהיו עד מלחמת יום הכיפורים:  תוך שעתיים… ככה,  יש לנו רק בעיה אחת – איך החי”רי בירי ידביק את קצב השריון. תוך שעתיים…  כי עד מלחמת יום הכיפורים, באף מלחמה הם לא נשארו, הם פשטו את הנעלים וברחו. במלחמת יום הכיפורים זאת היתה ההפתעה – הם לא בורחים.

באר:  בטוב בעולמות האפשריים, אם ישראל לא היתה עושה שום טעות, מהטעויות שאתה חושב שהיא עשתה לאורך השנים ביחסה לרצועת עזה, לאיזה מצב היינו יכולים להגיע?

עבאדי:  תראה, אני לא אדון ולא אשפוט אם היה צריך לתת לערפאת להגיע לרצועה או לא, אבל בכל מקרה, לא היה קם הארגון הזה שנקרא חמאס – האחים המוסלמים.

באר:  למה?

עבאדי:  כי הוא נבנה על מצוקה. תמיד, בכל מקום. במצרים, מקום לידתו ובכל מקום אחר – על מצוקה. במקום שאין מצוקה – לא. ברמאללה אין אחים מוסלמי – אין חמאס. באל בירה –  אין. בירושלים המזרחית – אין. בכפרים – יש. במקום של סגר וגדר – יש.

 תראה, נכון שברקע הם מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל. כולם. אבל, כל זמן שזה לא אפשרי אז צריך להפוך אחרים. כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו אז צריך להפוך את החיים לאפשריים. זה, אגב, דומה מאד לטעויות שנעשות היום. תשמע, בעל חיים, כמו חתול, כשאתה מביא אותו לפינה הוא בורח. כשהוא נקלע לפינה ורואה שאין לו לאן ללכת, אם אתה תתקרב אליו, בלית ברירה הוא יקום וישרוט אותך. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אותו דבר…  החוש החייתי הזה. כשאין מה להפסיד הפסדת את המערכה.

באר:  היום, כשאתה מגייס את כל ידיעותיך וניסיונך, האם אתה חושב שבנקיטת מדיניות אחרת או אסטרטגיה אחרת, או אסטרטגיות אחרות ממאשר ננקטו ניתן היה להגיע לתוצאות אחרות לגמרי בקשר לעזה ולאפשר סוג של נורמליזציה?

עבאדי:  כן. תראה, צריך לזכור שהתשובה לא יכולה להיות נכונה לגבי שני מצבים שעברו על רצועת עזה: שלב שהיתה נתונה לשלטון של אש”פ, חילוני לאומי – זה עולם אחר לגמרי, לעומת מצב שהיא נשלטת ע”י תנועה דתית אסלאמית. זה שני עולמות שונים.  אבל בכל מקרה אני מאמין, כי לא אני אומר את זה, הם אמרו את זה – לא רק אש”פ בדמות הגעתו של ערפאת לישראל, אלא גם א-זהר, בפגישה שלו עם רבין אמר לו: אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן – להסדרים שאין בהם “סולח”, שאין בהם פיוס, אלא רק “סלאם” – שלום. בתנאים אחרים. בנוסחאות אחרות… תראה, היינו יכולנו להגיע עם הפלסטינים, הן ברצועה והן בגדה המערבית למצבים הרבה יותר סימפטיים, הרבה יותר אפשריים, מבחינת החיים, אם היינו נוקטים במדיניות אחרת לאורך הדרך, שביסודה היא דבר אחד: חיה ותן לחיות גם לאחר! כאשר רצינו את הכל יצרנו מצב בלתי פתיר.

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה”ל.

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות.

באר:  אז בוא נשאל את השאלה, אם לא יהיה פתרון לעזה בעשר השנים הקרובות, מה הסצנריו האפשרי?

שגב: המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי…

באר:  מה יקרה, מה אתה צופה, בתור מי שמכיר את פני הדברים?

שגב:  אם מצרים כעת תכנס, מה שעכשיו קורה, אז היא תביא שיפור. היא תביא דלק, היא תביא חשמל – החשמל והדלק במצרים הם 10% ממה שעולה בישראל. והיא יכולה להביא כל החומרים וכל האוכל והיא תחזיק את המצב, כמו במצרים. אתה יודע, במצרים, נסעת לבקר במצרים? אנשים גרים בבית קברות – מיליון וחצי אנשים...

באר:  ואם לא יסתייע?

שגב:  אם לא יסתייע יהיה שם פיצוץ. לא של חומר נפץ –  יהיה פתאום כולירה, שפעת, כל מיני מחלות…

באר:  וסצנריו שהעזתים פשוט מתוך יאוש צועדים לגדרות?

שגב: זה המודל שאמרתי לך, כשהגעתי לעזה… אני ראיתי מיליונים בטהרן – אני הלכתי ביניהם. אני נראיתי כמו פרסי, דיברתי פרסית, לא עמדתי מנגד. בתוך הערמה הייתי. זה יכול לקרות. לישראל יש כוח צבאי – היא יכולה לירות. היא יכולה אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים – הם קודם בטח ישלחו ילדים וילדות. זו בעיה… בגלל זה אני גם שמח לדבר איתך. כי אם היום אנשים היו לא רק בפתרונות של הליכוד, אלה הקלים, של “יד קשה – נעשה יותר קשה”, אלא אומרים: בואו נחשוב, הומניטארית, מה לעשות…

יצחק שגב: יכול להיות כאן גן עדן עלי אדמות (צילום יזהר באר)

באר:  זה יהיה נכון, לדעתך, להגדיר את הבעיה מספר אחת בעצם בתודעה של המנהיגות? שאין הבנה ואין רצון פוליטי, שיש פחד?

שגב:  אני רואה את זה אחרת, כבר משנת 1980 – כשהייתי בממשל הזמנתי את רפול, את דן שומרון, את כל המפקדים לראות את הממשל. כי מה היה, עד אז הייתי חייל ומ”פ ב(גדוד) 202, בסמוע, בקלקיליה,ירינו, אף פעם לא התעסקתי עם הבעיה הפלסטינאית. פתאום אני בא לשם ואני רואה 4 חברי פרלמנט, 8 חברי סנאט, עמך – יש פלסטינאים. כל הגישה שלי השתנתה בעקבות הלימודים והמעבר הלא-רצוני לממשל הצבאי. ואז היה ברור לי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. כשאתה מדבר איתי על עזה זה פתרון חלקי, אבל בעקרון צריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. אם אפשר בחלקים, אז בחלקים.

באר: היום יש פרטנר בצד השני לפתרון פוליטי?

שגב:  היום זה יותר קשה משתי סיבות. סיבה אחת, בגלל מה שקורה בכל המזה”ת, שכל המזה”ת בוער. סיבה שנייה זה בגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הזה, סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק. כי יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות. אז איראן לא תבוא אז רק  50 יבואו. 50 יתייצבו בגוש, של הסכם כזה, מלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם כזה או אחר, להתחיל בהר הבית, בגבולות של המדינה הפלסטינאית… וזה אפשרי. אפשרי. תבין, אם זה יקרה, ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. תראה, אני עובד עם סין, עם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת. זו התפיסה שלי…

באר: מבין הממונים עליך, בדרג המדיני והצבאי האם היה מישהו שהבין מה מתרחש ומה עומד להתרחש?

שגב: …הייתי תחת דיין, קרוב. הייתי תחת פרס, קרוב. הייתי עם עזר וייצמן כמעט שנתיים – שלושתם היתה להם הבנה מלאה. אולי גם בגלל שתפיסת העולם שלהם תאמה את התפיסה שלי.

באר:  למרות שהם לא היו אוריינטליסטיים ובלי רקע אקדמי…

שגב:  הם הבינו את עזה כפצצה דמוגרפית, הם הבינו את האיום, הם הבינו שכדי לטפל במסה כזאת של אוכלוסיה צריך לסדר להם עבודה, צריך לתת להם כבוד, צריך לתת להם פתרון מדיני… ולא להגיד שלוחצים שתהיה הגירה, כשאי אפשר להגר. אחרי זה, אריק שרון היה מנהיג צבאי ענק, אני הייתי תחת פיקודו, אבל ברגע שהוא נהיה שר ביטחון, הוא, לפחות בהתחלה, דגל בקו הזה של סיפוח כל השטחים. רק אחרי זה הוא שינה ופתאום קם ועזב את כל עזה.

אי של עניות ויאוש

בסוף הדרך הגעתי אל האלוף בדימוס שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ”ן לשעבר. גם גזית, חזה בדייקנות את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה ונותר פסימי:

גזית: עזה היום היא מציאות של אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.

באר: האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  הנקודה המכרעת היא 2005. כשאנחנו, כביכול, ביצענו התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. וזה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי, אם אתה רוצה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל.

שלמה גזית: אי של עניות  (צילום: יזהר באר)

באר:  מה שאתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו”ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. והמצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו”מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.

באר:  סאדאת לא רצה…

גזית:  בגין לא רצה! סאדאת גם לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה וזה כולל, שאתה חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.

באר:  זאת אומרת, אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, ואנחנו רואים שעזה היא קוץ בבשרה של ישראל וכאילו בעיה בלתי פתירה, האם בכלל היה אפשר לטפל בזה אי פעם או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  אני לא חושב שעזה היא סיפור אבוד. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.

היום יש מציאות שהיא מאד מציקה ואני לא יודע איך היא תתפתח. והיא לא רק אם יהיה “צוק איתן 2”. זה חשוב, אבל זה לא יפתור את הבעיה של מה אתה עושה עם 360 קמ”ר ושני מיליון איש.

… אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו…  ב-1987, הופיע באוניברסיטת ת”א פרופ’ ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה, שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

באר:  ואיך אתה מסביר לימים את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בכ”ז בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו..

גזית:  עברו 20 שנה – אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד, זהו תאכלו את זה… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי ונוצרו הלחצים…

באר:  לימים התקרבת למחוזות השמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי… בוא נלך בגדול – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון, נעלה את כל היהודים, מכל העולם, נוכל לשרוד במזה”ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה. הם אינם רוצים את הפתרון, עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אם אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה יווצרו נתונים שלא רק יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…

באר:  האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל. והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…

באר:  מה יקרה?

גזית:  לא יודע!

באר:  אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות…

גזית:  לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ”כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…

סיכום: לזכור את הלקח המשטרתי הישן

בפרק זה שמענו את תחזיותיהם של ארבעה מבכירי הממשל הצבאי, שמכירים מקרוב את הסוגיה העזתית. כולם צפו, במידה כזו או אחרת, את שמתרחש לנגד עינינו ברצועה בימים אלה – משבר כלכלי, הומניטארי וסביבתי הולך ומחריף, צעדות המוניות לעבר הגדר וניסיונות לחצות אותה, פאניקה אזרחית, מעשים נואשים של יחידים שכמוהם כהתאבדות, הסלמה לקראת עימות צבאי נוסף, ונדמה שאין אור בקצה המנהרה.

כל המומחים שדיברו בסדרה על עזה מדגישים את הקשר בין המצוקה הכלכלית והפוליטית – בהעדר אופק מדיני ובהעדר תשתית כלכלית לבין היאוש וההקצנה. כולם גם מסכימים כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות, אם תינקט מדיניות שונה.

אבל בצמרת המדינית והצבאית בישראל מתווכחים עדיין אם בעזה שורר “משבר הומניטארי” (כפי שטוען מתאם פעולות הממשלה בשטחים) או רק “מצב קשה” (כפי שגורס שר הביטחון) ועוסקים בפנטזיות פרועות על הכרעת החמאס. הצעות להרפיית הלחץ הכלכלי ולהקלת המצור הישראלי, כולל מצד בכירים בליכוד – נעצרים בחלונות הגבוהים. על פי ההיגיון הפשוט, ללא שינוי במדיניות הישראלית כלפי הרצועה – ללא הסרת המצור וללא אופק מדיני – אנו צפויים לימים קשים מאלה בקשר הנראה כבלתי ניתן להתרה בין מדינת ישראל ורצועת עזה. ובמצב כזה, כאשר שני מיליון איש נדחקים אל הקצה, ראוי לשוב ולהידרש להבחנתו של ההוגה הבריטי ב.ה. לידל-הארט, במסתו הידועה “מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?”:

“… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו ‘פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה.’ דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר.”

נראה כי הפורץ של לידל-הארט והחתול השורט של איני עבאדי כבר נדחקו על ידינו אל הפינה. בזמן הקרוב יתברר אם נשכיל לתת להם מוצא או נהדק את החבל הגורדי הקושר אותנו זה לזה בעבותות טבולות בדם.

לקריאה נוספת:

 

 

פרק 28. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ז’: האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה

סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך

ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת.

רפול. פסל: יאשה שפירא

המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. הפרק השביעי בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, עוסק בפרשה אחת, לא ידועה, שבנסיבות אחרות היתה יכולה אולי לשנות את טיב היחסים בין ישראל ושכנתה הקטנה מדרום. יותר מ-20 שנים לפני שאריאל שרון ביצע את ההתנתקות מרצועת עזה, גיבש מושל עזה באותה עת, יצחק שגב, תכנית ליציאה מיידית מהרצועה בעקבות נתונים שאסף על הקטסטרופה הצפויה מהמשך השליטה בה. זאת היתה תכנית נועזת מדי לזמנה, כמסתבר, ועל מסע הנקמה הלא ייאמן במושל שחשב מחוץ לקופסה נשמע כאן מפיו.

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

לקריאה נוספת:

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב”הארץ”, 15.3.2018

לצפייה נוספת:

יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א’

 

תמלול “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ז’ :

האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה: סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת

הקדמה

המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. ההתנגדות של הדרג הפוליטי לקריאת אנשי המקצוע להקל את המצור על הרצועה, לפני שיהיה מאוחר מדי, דומה בעיוורונה ובכסילותה לתפישות מרכזיות בנוגע לעתיד הרצועה שרווחו מיום כיבושה, ביוני 1967.

נשמע אולי מוזר היום, אבל במשך 30 השנים הראשונות לכיבוש השטחים, שרר בקרב מקבלי ההחלטות קונצנזוס, שבכל תרחיש אפשרי עזה צריכה להישאר בידי ישראל.

עם סיומה של מלחמת ששת הימים החלו דיונים אינטנסיביים במערכת הפוליטית והצבאית על עתיד השטחים שנכבשו בידי ישראל. המטכ”ל, בראשותו של הרמטכ”ל יצחק רבין, התכנס לאחר המלחמה פעמיים לדיון על עתיד השטחים. הדיון, שכותרתו היתה הגבולות האפשריים של מדינת ישראל לאור צרכי הביטחון , סווג “סודי ביותר”. עיון בפרוטוקול הדיון (שהצנזורה מחקה את מחציתו), מלמד כי הצבא חשש מתפוח האדמה הלוהט הזה ולפיכך סוכם מראש כי הדיון הזה יסתיים ללא סיכום. איש לא שיער אז כי “הלא סיכום” הזה יימשך שנים כה רבות.

חודש לאחר תום המלחמה הגיש משרד החוץ  מסמך שסווג אף הוא “סודי ביותר”, המנתח את יתרונותיהן וחסרונותיהן של שבע אפשרויות לעתיד הגדה והרצועה, החל מסיפוחן לישראל וכלה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לגבי עתידה של עזה נקבע כי כל פתרון לגבי הרצועה ויהא תוכנו אשר יהא, יצריך העברת רוב אוכלוסיית הפליטים מהרצועה למקומות אחרים וסיפוחה לישראל.

בשלושת העשורים הראשונים לכיבוש הרצועה איש ממלאי התפקידים הבכירים בממשל לא העז להציע לדרג המדיני לוותר על השליטה הישראלית המלאה על רצועת עזה.

למעט יוצא מהכלל אחד, ועל מה שקרה לו, בעקבות התכנית שהציע, נשמע כאן.

גדול הלוחמים הוא גם גדול השקרנים

תא”ל (מיל.) יצחק שגב, שהיה נספח צה”ל האחרון בטהרן, מונה למושל עזה ב-1979. תוך חצי שנה הוא הגיע למסקנה שהמשך השליטה על עזה יביא לקטסטרופה והגיש לדרג המדיני מסמך מבשר רעות, שכותרתו “עזה בשנת 2000”, ובו המליץ על התנתקות מיידית מהרצועה. עד מהרה גילה שגב, שהקדים את זמנו, וכי דור שלם יחלוף בטרם תבשיל התודעה, ששום דבר טוב לא יצמח מהמשך השליטה על היורה הרותחת הזאת.

שגב מספר כי משהגיע לעזה מצא את קציני הממשל עובדים מסביב לשעון, אך רק בעניינים השוטפים, ולא התעסקו בהערכות על הצפוי להתרחש ברצועה בשנים הבאות.

יצחק שגב, צילום: יזהר באר

שגב:  ואז כשזה נגמר (באיראן)  עזר (וייצמן, שר הביטחון) קורא לי ואומר לי: חביבי, דיין ופרס אמרו לי שאתה האיש הכי מתאים, אני ממנה אותך למפקד חבל עזה. אתה תעשה מה שאתה רוצה, אבל כל חודש תגיד לי מה עשית, כדי שלא יתקעו לך סכין בגב. למה אני אומר לך את זה, כי עזר היה ליכודניק, אבל הוא החליט לאמץ את הדרך של דיין ופרס לגבי טיפול בשטחים. זאת אומרת, יש אור בקצה המנהרה; כבוד ועבודה. שרון כשר ביטחון ורפול כרמטכ”ל לא פעלו על פי עקרונות אלה.

הלכתי לרפול (הרמטכ”ל), והוא אומר לי: אתה לא תלך לעזה. אתה איש מוכשר. אם אתה הולך לטפל בערבים אתה תקדם את הערבים. אני ממנה אותך היום אצלי בלשכה, אתה עוזר שלי. אמרתי לו: רפול, שמע, לך לעזר! לא רציתי להיות בלשכה. רציתי להיות בתפקיד שבו אוכל לבטא את היכולות שלי, אחרי שהשקיעו בי לימודים; מזרח תיכון, ערבית, תואר ראשון, תואר שני …

אני מגיע לעזה, לומד את העניין … עשיתי ישיבה, אמרתי להם: רבותי, כל אחד יכין לי תכנית ל-85′,90′, 95′, 2000. והם עבדו על זה. מה שאני רוצה להגיד לך, שניהלנו את העניינים מצוין. היו בערך 12 אירועים בשנה. קשים. רימון. הקשה ביותר היה ששתי בחורות מכיסופים נהרגו; השליכו להם רימון לתוך מכונית. אבל הסך הכול בשליטה על הרצועה היה מצוין. עבדו איזה 100 אלף עזתים בישראל ו- 100 אלף עבדו ברצועה בשביל ישראל. והיה פרוספריטי, שלא היה כזה. אלה היו הימים הכי טובים. כי רצפים וטייחים קיבלו משכורות עתק.

אחרי חצי שנה עבודה כל קמ”ט מסר את התחזית שלו ואני לקחתי את זה על עצמי, וחשכו עיני: ראיתי פתאום איזה ריבוי טבעי יש שם. בעזה משפחה זה 8 ילדים בממוצע ואת כל זה מדינת ישראל לוקחת על עצמה לעשות להם חינוך, בריאות, סעד… עם סיוע של אונרו”א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם), אבל בכל שנה החלק של ישראל בתקציב גדל. וזה הביא אותי למצב שישבתי וניסחתי מכתב לשר הביטחון…

באר:  אנחנו מדברים כבר אחרי שכבר הסתיימה הנסיגה מסיני לגמרי? 79′ אנחנו כבר בחוץ…

שגב: כן. אני עוד החזרתי את סיני… ניסחתי מכתב ובמכתב הסברתי את הרבייה הטבעית והסברתי את האג’נדה של ההוצאות והעברתי את זה לאלוף פיקוד דרום, דן שומרון, שהיה גם חבר אישי שלי, ולעזר וייצמן. וייצמן קרא לי – אני הייתי בטוח שאני אקבל שטיפה – אבל לא היה איכפת לי. אמרתי: זו עמדתי! – עזר וייצמן אומר לי: שמע, זאת תכנית יוצאת מהכלל!

באר:  מה היה במכתב, בתכנית?

שגב:  להתנתק מעזה. להתנתק בשלבים, בחצי שלבים. אבל רפול ביקש למחוק את זה. לזרוק…

באר:  אבל אם עזר נותן לך את האור הירוק?

שגב:  אז תשמע, אני הייתי בידידות גדולה מאד עם דיין, שהיה שר חוץ. הראיתי לדיין ודיין גם אמר שזה רעיון טוב. לא עוברים שבוע-שבועיים ועזר ודיין מתפטרים, אחד אחרי השני. כפי שאתה זוכר היה אז דיון על האוטונומיה. בדיון דיין ועזר אמרו שתהיה קודם אוטונומיה ואח”כ מדינה פלסטינית עצמאית ובגין לא הסכים ולכן הוא מינה את בורג, שיוביל אוטונומיה שאחריה סיפוח למדינת ישראל. ביום שעזר מינה את בורג הם התפטרו.

עד אז רפול לא בא לשטחים פעם אחת. לא בא – כי זה היה ההסכם שלו עם עזר.

באר: מה זאת אומרת ההסכם שלו עם עזר? עזר היה מעוניין שהוא לא יבוא? 

שגב: עזר לא רצה שהוא יבוא כי הוא ידע את הדעות שלו.

רא”ל רפאל איתן (רפול): האדמו”ר והחסידים (ויקישיתוף)

ואז יום או יומיים אחרי שעזר התפטר רפול קורא לפואד, שהיה מפקד יהודה ושומרון, לדני מט ולי ואומר: רבותי, עזר הלך ואני מעביר עכשיו את השטחים אלי.  

ישבתי מולו – היינו חברים – ואמרתי לו: רפול, זה לא התחום שלך. אני פניתי לדרג המדיני. אתה רמטכ”ל. אם שר הביטחון הלך זו אחריות של סגן שר הביטחון, כי זה כפוף לדרג המדיני. אז הוא אמר לי: שגב אם אתה לא תציית לי אני אחנוק אותך. ככה במילים האלה.

באר:  הייתם מנוגדים מבחינת תפיסת העולם לגבי השטחים?

שגב:  התפיסה של רפול הייתה כמו של כהנא – כל שטח צריך לספח.

באר:  אז איך הייתם חברים אישיים?

שגב:  כי זה אף פעם לא עלה… אני חוזר לעזה מגיע לי טלפון מהלשכה, שרפול מגיע מחר. ביקור ראשון. היו לי איזה חמישה אלופי משנה, סגני אלופים, דן שומרון בא, גדעון עזרא, שהיה מפקד השב”כ, בא, היה איזה פורום של 50 איש. והכנתי לו מצגת והוא התיישב. אמרתי לו וולקאם! אמרתי, הממשל הצבאי, יש לו הישגים, שיקום פליטים, הנה חקלאות… אני לא מספיק לגמור 5–7 דקות והוא אומר לי: שב! וליד כל הפורום הוא קם ואמר: תפסיקו לבלבל לי במוח על שיקום פליטים, ועל סיוע וסעד וכל זה, כל הערבים בעזה, ברמאללה ובסכנין הם אותו דבר ואת כולם צריך להרוג.

קמתי ואמרתי לו: הרמטכ”ל אתה אומר דברים שלא בסמכותך ולא באחריותך.

הוא אמר: שב ושתוק!

 הוא רמטכ”ל, ישבתי. והוא אמר מה שאמר והסתלק. בערב הוא צלצל לדן שומרון ואמר לו – דני סיפר לי – תגרש את שגב עוד היום. דן שומרון אומר לו: אני לא מסלק אותו, אני תומך בעמדותיו. ואחר כך היו בין דן שומרון ובינו עימותים, שאתה לא יכול להאמין, ובין היתר רפול שם חוליית האזנה לדן שומרון על הגג של הפיקוד.

באר:  לשם מה?

שגב:  כדי לשמוע את השיחות שלו. את הכול…

שגב:  תראה, אני רוצה שתבין, כשאתה שומע ממני ביקורת על רפול אז אני לא מערער על זה שהוא גדול הלוחמים של צה”ל. אני מקבל את זה. הייתי איתו במלחמות, הייתי איתו באיזה 6 -7 פעולות תגמול – אני אומר לך שהוא אחד מגדולי הלוחמים. אני רק אומר לך, שכמצטבר מהשנים שהייתי איתו, יותר מעשר, הוא אחד השקרנים הכי גדולים במדינה ואחד מגדולי מעלילי העלילות.

באר:  קומבינציה מעניינת…

שגב:  אמרתי את זה בכל פורום. זה לא יפה לדבר על אנשים שמתו, אבל לך אני אומר…

מי זרק את הרימון על הג’יפ?

באר:  רגע, בתקופה הזו, מי מחליף את עזר כשר הביטחון?

שגב:  אף אחד. ציפורי (סגן שר הביטחון) ניסה לתפוס סמכות, ובגין נהיה ממלא מקום.

באר:  ורפול בעצם תיפקד כשר הביטחון בפועל?

שגב:  כן. ויום אחד אני מקבל מכתב שאני מוזמן לשר הביטחון על תקן שאני בוגד – מציע להחזיר את עזה. שתיים, שעשיתי הרבה פעולות של מסירת עזה למקומיים, כלומר מנהל עצמי. שלוש, שלא ביצעתי פקודות. שלושה סעיפים.

אני בא ללשכה של בגין, יושבים ארנס, ציפורי, רפול, דן שומרון ופרויקה פורן (המזכיר הצבאי של רוה”מ). ובגין אומר לי: תא”ל שגב, נכבדי, הרמטכ”ל, גדול לוחמי ישראל, שמימי בר-כוכבא לא היה לנו כמותו, הודיעני שאתה לא מבצע את פקודותיו וגם שאתה הצעת להחזיר את חבל עזה. אני רואה את העניין שלא ביצעת את פקודותיו בחומרה רבה, ואם זה אכן יסתבר כנכון אני אצטרך להדיח אותך. אני שותק. הוא שואל: למה אתה שותק? אני אומר: תראה, הרמטכ”ל יושב כאן. אתה מבקש ממני לדבר על הרמטכ”ל, אני תת אלוף.

ובכן, אני פוקד עליך! אז אמרתי לו: תשמע, הרמטכ”ל נתן לי פקודות בלתי חוקיות, בלתי מוסריות, ולא בתחום אחריותו ואכן לא ביצעתי אותן. והוא אומר: שומו שמים! בוא נתחיל עם עניין הפקודות.

והפקודה המשונה הייתה שרפול צלצל אלי ואמר לי לעצור את כל ה-100 אלף פועלים שיוצאים מעזה. אמרתי לו: רפול, אני לא מבצע את הפקודה הזו כי היא לא בתחום אחריותך. פקודה כזאת אני צריך לקבל משר הביטחון. ואז פרויקה מתפרץ ואומר: אדוני רוה”מ, אתה לא אישרת את הפקודה הזאת.

ואז מגיעים לפקודה השנייה,  זרקו רימון על ג’יפ שנסע בג’בליה. אני הייתי במקום והעסק לא נראה לי. לא נראה לי. ואז הגיע דני מט בשם רפול ואמר לי: תהרוס 13 בתים פה!

 אמרתי לו: דני, עד שאני לא לומד את הנושא הזה אני לא הורס אף בית. תפקידי היה להגן על האוכלוסייה. כל היתר היו זאבים טורפים שהיו צריכים להרוס ולהרוג. אני היחיד שקיבלתי משכורת להגן על האוכלוסייה. אני הבנתי את התפקיד שלי. אחרי זה, כשעשיתי חקירה התברר שאיש מילואים שרצה לקנות ג’יפ חדש אז הוא זרק את הרימון על הג’יפ שלו.

באר:  ג’יפ ריק?

שגב:  כן! אתה מבין? אז פרויקה שוב מתפרץ ואומר: אדוני רוה”מ, אתה לא אישרת להרוס את 13 הבתים.

באר:  זה באמת הגיע לשולחנו של בגין העניין הזה?

שגב:  כן! הוא פנה לבגין ולמרות שבגין לא נתן לו אישור הוא צלצל אלי שאני אבצע.

באר:  הוא העלים ממך שהוא פנה לבגין ובגין סירב?

שגב:  כן! ואז בגין אמר: תת אלוף שגב ביצע את מדיניות הממשלה ברוחה ובלשונה. בעניין הפקודות.

אז היה רגע קשה מאד, כשהוא אמר לי: תסלח לי, שגב, אני לא יכול למצות את כל הדיון היום – הוא היה חולה אז. נמשיך את זה…. אחרי שבועיים הוא קרא לי שוב ושמע את כל הטענות שלי, על מנהל עצמי, ושפיטרתי את כל הישראלים והכנסתי מקומיים, ואמר: אני לא יודע מה אתם רוצים, זה בדיוק מה שאני התכוונתי במילה אוטונומיה.

ואז הגיע הקטע האחרון, שאני הצעתי להחזיר את חבל עזה. ואז בגין אמר לי:

תא”ל שגב נכבדי, חבל עזה הוא חבל מחבלי ארץ ישראל. בשום אופן לא נחזיר אותו. לצערי אני לא יכול לספח אותו בימי חיי אך בעתיד הוא יסופח גם יסופח. הייתה לך זכות לכתוב את זה פעם אחת, אבל יותר אל תעלה את זה על דל שפתותיך!

 זה היה ברור, הדרג המדיני אומר לי: נגמר העסק!

אני יוצא, בגין בקושי הלך, הוא קם ואומר לי ליד הדלת: שגב, אני אשמור עליך. כי הוא הבין מה יקרה. ואני אומר לך, הוא שמר עלי בצורה שאתה לא יכול להאמין, בימים שהוא נתן לרפול את הכול כי הוא ראה ברפול גיבור אגדתי.

האוסף הארכיאולוגי, המאהבת ושוד הפטריארך

ואז בא השלב השני. פתאום אני רואה חוליה של מצ”ח שבאה לעזה לבדוק את קרן המפקד.

באר:  מה הייתה המטרה, לחפש אותך?

שגב:  לחפש אותי! זה היה חיפוש אחד, אח”כ – מאהבת, אח”כ – פתאום אוסף ארכיאולוגי, הגיעו אלי קציני מצ”ח הביתה…

באר:  רגע, זה הכול עבודה של רפול? הוא חבר שלך?

שגב:  נגמרה החברות. אני הפכתי לבוגד בעיניו. זה שהוא שקרן ומעליל עלילות אני לא לוקח את זה מהמודל שלי. אני אתן לך את זה על 10 מודלים;  על דן שומרון על מתן (וילנאי), על אהוד ברק, על מי שאתה רוצה. רפול ראה בנו, שהוא האדמו”ר ואנחנו החסידים. ואם מישהו ניסה ללכת לדרך עצמאית או למחשבה עצמאית הוא קצץ אותו.

ואז, יום אחד, חודש אחרי זה בערך, מצלצל אלי פרויקה: ראש הממשלה מבקש שתבוא בשמונה בבוקר. בגין אומר לי: תא”ל שגב נכבדי, שמרתי עליך מכל משמר, אבל היום אני חייב להדיח אותך. אני צוחק ושואל אותו מה קרה? הוא אומר: הרמטכ”ל היה אצלי אתמול, עם דני מט, ושניהם הודיעו לי כי אתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.

באר:  זה אומר פרויקה או בגין?

שגב: בגין! אתה מבין, תא”ל בצבא יושב מול ראש ממשלת ישראל, שאומר לי שאני שדדתי את הפטריארך הארמני…

באר:  ואיך הם הגיעו לזה? מה לך ולפטריאך?

שגב: חכה ותשמע. ואז אני אומר לו: אדוני ראש הממשלה, כמה אתה רוצה לקרן ליבי כדי לסגור את העניין?

אז הוא אומר לי: שגב, אני מדבר איתך על עניין כזה רציני ואתה מתלוצץ?

אמרתי לו, תשמע, אני עשר שנים לא ראיתי את הפטריארך הארמני. זה בדיוק תרגיל רפולי אמיתי. הוא ניסה שאתה תדיח אותי – לא הדחת אותי. הוא שלח לי חוקרים מכל הכיוונים ואז הוא עובר לשיטת העלילה.

כמובן שחקרו, אני לא פגשתי את הפטריארך הארמני. זה היה סוג מהעלילות של רפול. לדן שומרון הוא הדביק שהוא הומו, למישהו אחר הוא עשה עלילה אחרת, לי הוא עשה את העלילה הזאת.

לתומי חשבתי שהעניין נגמר אחרי שהייתי אצל רוה”מ. עובר חודש, וזה הדבר הכי מכעיס שקרה לי בחיי,  מגיע אלי הביתה ביום שישי בערב זאב שיף (הפרשן הצבאי של “הארץ”). מעולם לא הדלפתי לו, מעולם לא היינו חברים, הכרנו אחד את השני, בכבוד הדדי. דופק בדלת ואומר לי: תשמע שגב, עיתון הארץ עומד לפרסם מחר בכותרת ראשית שאתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.

אני מסתכל עליו ואמר לו שהעניין הזה כבר לובן. אין לזה שום רגליים. ציפורי היה בפגישה, תשאל את ציפורי. והוא צלצל מהבית לציפורי וציפורי אמר לו: מי אמר לך את זה, רפול? תדע לך שזאת עלילת דם, אל תפרסם את זה!

זאת הייתה נקודת מפנה של חיי. עיתונאי שמת לקבל סקופ בא אלי הביתה לאמת אותו. הרמטכ”ל שאני הלכתי איתו למלחמות ולפעולות תגמול מעליל עלילה, בגלל שאני חשבתי אחרת ממנו. ואז החלטתי שמהיום הזה עד אחרית הימים אני לא מדבר עם רפול. אם הוא היה מסוגל להגיע לשפל כזה. וכך היה…

 כשסיימתי את התפקיד בעזה רפול קרא לי והראה לי את המינוי שלי, שהוא רצה למנות אותי כראש אג”ת (אגף תכנון), קרע אותו ואמר לי: אני מבקש שתסתלק לי מהעיניים, אתה משפיע לרעה על קציני צה”ל. אני שולח אותך לאוניברסיטת קולומביה. צא לי מהעיניים! בדרך הוא עוד לקח אותי לאריק שרון, עכשיו הוא כבר שר הביטחון, ואומר לו: שגב, הבוגד שגדל אצלנו בצנחנים מחזיר את עזה!

באר:  וכל העליהום עליך זה בגלל המסמך “עזה בשנת 2000”?

שגב:  בוודאי!

אפילוג

למעלה מעשרים שנה לאחר האירועים המתוארים, נסגר מעגל. רפול שלח את סגנו לשעבר פיחוטקה לשגב כדי לגשש אפשרות לפיוס. פיחוטקה הציע שרפול יתנצל בפני שגב שיקבל מצדו את ההתנצלות ויסלח לו, ובכך תגיע הפרשה לכלל סיום. שגב הסכים לקבל את ההתנצלות. רפול הגיע לביתו להתנצל והם קבעו להיפגש לאחר מכן עם בנות זוגן לארוחה משותפת. פגישה זו לא יצאה מעולם אל הפועל. יום לפני המועד המתוכנן למפגש הפיוס טבע רפול בנמל אשדוד.

משהתמנה מישה ארנס לתפקיד שר הביטחון בשנת 1983, הוא הציע לשגב לקבל את תפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים ולהעלות אותו לדרגת אלוף. שגב ביקש לברר איתו איזו מדיניות יהיה עליו לבצע. ארנס ענה לו: “תחייך ותספח”. שגב דחה את ההצעה  והשתחרר מצה”ל.

למרבה האירוניה, היה זה אריק שרון, שהיה קרוב לרפול בהשקפתו ביחס לרצועה וביחס לערבים בכלל – שיותר מ-20 שנה אחרי שתכניתו של שגב נגנזה, ולאחר שגמלה ההכרה בדעת הקהל כי המחיר שמשלמת ישראל על המשך החזקת הרצועה, גבוה מדי – הביא לפינויה במסגרת תכנית ההתנתקות. ההמלצות של המושל שגב בתכנית “עזה 2000”, התממשו מאוחר מדי, באופן חלקי וחד-צדדי ב-2005, אך בעיות היסוד הכרוכות בקשר הגורדי בין ישראל לחבל הארץ הנפיץ הזה לא טופלו עד היום. השליטה הישירה על הרצועה התחלפה בסגר מתהדק, שנכנס לעשור השני שלו, בלי להביא לתוצאות המקוות.

ישראל יצאה אך נשארה לשלוט על מבואותיה של הרצועה ביבשה, בים ובאוויר. נראה כי מעט מדי השתנה בתפיסת הדרג המדיני בישראל את רצועת עזה מאז. כך למשל, קובע דו”ח מבקר המדינה בנושא מבצע “צוק איתן”, כיצד ב-16 החודשים שקדמו למלחמה לא התקיים בקבינט כל דיון מדיני משמעותי על רצועת עזה. ראש הממשלה ושרי הקבינט המדיני-ביטחוני לא בדקו בשנה שקדמה למלחמה את האפשרות לבצע צעדים מדיניים מול עזה, בניסיון להביא לבלימת ההסלמה. המבקר מצטט בדו”ח דברים שאמר שר הביטחון יעלון יומיים אחרי פרוץ המלחמה, ולפיהם ייתכן שניתן היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה נותנת מענה למצוקה ההומניטארית ברצועה מבעוד מועד.

הממשלה, כמו הממשלות שקדמו לה, לא קבעה מהם היעדים האסטרטגיים של ישראל ברצועה והשאירה את הטיפול בה, כמו תמיד, לאנשי הצבא. אין להתפלא, אם כך, כי גם אחרי שישראל עזבה לכאורה את הרצועה, עזה מסרבת לעזוב את ישראל. גם היום ההנהגה מסרבת להקשיב לאזהרות המומחים והר הגעש העזתי צובר את המסה הקריטית לקראת התפוצצות, שכולנו נרגיש בה. נרגיש ועוד איך…  

 

לקריאה נוספת:

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב”הארץ”, 15.3.2018

לצפייה נוספת:

יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א