Tag Archives: פרות קדושות

21. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ו': איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו?

שייח' אחמד יאסין
מייסד החמאס שייח' אחמד יאסין, הגולם שקם על יוצרו?

"בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…" (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)

הפרק השישי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", עוסק בכינון החמאס ובוחן את המיתוס המחשיד את ישראל בסיוע להקמתו. באמצעות ראיונות עם מושלים צבאיים לשעבר, מסמכים ועדויות, נשמע על המאמץ הסיזיפי של הממשל הצבאי לשחות בבוץ העזתי, בתוך הפצצה הדמוגרפית המתקתקת, ועל הטריקים והשיטות שננקטו על מנת "לשרוף" מנהיגים מקומיים לא רצויים או לקדם אחרים שרצו ביקרם. נשמע על קוצר הראות של ההנהגה הישראלית ועל הקושי לנהל כיבוש מתמשך ללא אופק מדיני. נבחן כיצד הצליח שייח' אחמד יאסין, שינק את השראתו מההוגים הרדיקליים באסלאם המודרני, לקבל במשך כמעט עשור שלם חיבוק מהממשל הישראלי ואיך קם לבסוף הגולם החמאסי ששינה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי – גולם שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה.

זהו החלק השישי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

לכניסה לפרק הקודם: חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

לקריאת תמלול הפרק: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו

מאת: יזהר באר

24 בספטמבר 2017

"בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…" (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)

החמאס, הארגון שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה, נולד בנסיבות המחשידות את ישראל עצמה בסיוע להקמתו. יש הגורסים כי מדובר במיתוס חסר בסיס, אלא שגם קצינים בכירים ששירתו בממשל ברצועת עזה, טוענים כי ידה הארוכה של ישראל סייעה להקים את החמאס, באופנים שונים. לפי תפיסה זו בשנות ה-70 וה-80 הארגונים הלאומיים החילוניים ברצועה; הפת"ח וארגוני אש"ף האחרים, היו בשיא כוחם ועל מנת להחליש את  השפעתם נקט הממשל הישראלי בשיטות הפרד ומשול. הוא עודד את צמיחתו של האגף הדתי בתנועה הלאומית הפלסטינית, ששאב את השראתו מהוגי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים – מה שהתפתח לימים לתנועת החמאס, שהצליחה להדיח את שלטון הפת"ח והיא ששולטת כיום על רצועת עזה ומאתגרת את שלטונו של אבו מאזן ושל אש"ף בתחומי הרשות הפלסטינית.

אם נרחיק אל השנים הראשונות לאחר כיבוש הרצועה בידי ישראל ב-67', נמצא כי עד סוף שנות ה-70 לא פעלו ברצועה אגודות דתיות מטעם האחים המוסלמים, המסגדים היו בשליטה, והקאדים ואנשי הווקף היו שכירים שהממשל הצבאי הישראלי שילם את משכורותיהם ופיקח על פעולותיהם.

בשנות ה-70 החל את פעילותו הציבורית בעזה שייח' אלמוני, נכה על כסא גלגלים, בשם  אחמד יאסין, שהתקרב מאד אל קציני הממשל הישראלי וזכה לקבל מהם סיוע בהקמת מנגנונים חברתיים, שנראו לא מזיקים בשעתם. יאסין שאב את השראתו מהוגי האסלאם הרדיקלי במצרים כמו, חסן אל בנא וסייד קוטב, אך בראשית דרכו התמקד בפעילות דתית וחינוכית. בראשית שנות ה-80 התיר הממשל הישראלי לשייח' יאסין לרשום עמותה ציבורית בשם "אלמוג'מע אלאסלאמי", שאנשיה עסקו בפעילות דתית וחינוכית, מצד אחד, ומצד שני תקפו פעילים של התנועות החילוניות, בעיקר מן השמאל, הציתו בתי קולנוע, השחיתו מסעדות שמכרו משקאות חריפים, והשתלטו על מוסדות החינוך והתרבות ברצועה. במארס 1987 פרסמו אנשי המוג'מע כרוז שבו הופיע לראשונה שמה החדש של התנועה: חמאס ) חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית). כך, בקיצור רב, קם החמאס, ובהנהגתו ניצב שייח' אחמד יאסין.

אחד הדוברים הקולניים בייצוג הטענה כי החמאס הוקם בסיוע הממשל הישראלי הוא אבנר כהן, שהיה קמ"ט (קצין מטה) דתות בעזה בשנים 1994-1973. בתפקידו היה קמ"ט הדתות כפוף לשר הדתות ולא לממשל הצבאי ומכאן גם נבעה חולשתו. קמ"ט הדתות היה אחראי, בין השאר, על המוסדות האסלאמיים שפעלו בתחומי הממשל הישראלי. באחד המסמכים שכתב עבור מתאם פעולות הממשלה בשטחים תיאר כהן את הדינאמיקה שהובילה להקמת המוג'מע אלאסלאמי בניגוד לעמדתו ולאזהרותיו וכיצד הפך, לדבריו, הגוף התמים שהקים יאסין באישור הממשל הישראלי מאגודה קיקיונית ל"ארגון מפלצתי רצחני":

אבנר כהן טוען: … ראשי הממסד הדתי המוסלמי הזהירו את הממשל הישראלי לבל תוענק הכרה חוקית לאגודת אל-מוג'מע, העלולה לעלות ביוקר לכולם – לשלטון ולאוכלוסיה ביחד. הערכה זו נמסרה בזמנו מפי נציב הוואקף הקודם וחבר הקאדים שטענו בפני קמ"ט דתות:

"פעילי אל מוג'מע נמנים עם שרידי האחים המוסלמים שהשלטון המצרי רדף אותם עד חורמה ובגללם הוא פיזר את המועצה המוסלמית העליונה שניהלה את חיי הדת ברצועת עזה. עתה, בתקופת הממשל הישראלי, בא אחמד יאסין וכנופייתו להתאגד בארגון על, במגמה לחדש את פעילותם השלילית והחתרנית במסווה דתי – אסלאמי."

אולם הממשל הישראלי העדיף להתעלם מאזהרותיו של הממסד הדתי… מי שגילה בו תמיכה, התייחס בהעלמת עין ובסלחנות יתר לתעלולי אלמוג'מע ומעלליו. הוא הניח שגוף זה יהווה משקל נגדי לאש"פ במסגרת מאבקי כוח פנימיים בין הפלגים היריבים ברצועת עזה, וכי לא נשקפת ממנו סכנה ממשית ליציבות האזור… בדיעבד הוכח שהנחה זו מופרכת מיסודה. למרבה הצער, הממשל הישראלי איבד שליטה על הגולם הזה שהוקם, כאמור, בחסותו ואף בעידודו.[1]

בהזדמנות אחרת טען כהן כי אחמד יאסין, בניגוד לאש"ף, הסכים לסייע לישראל במימוש  תכנית האוטונומיה המנהלית לתושבי הרצועה שהתגבשה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. יאסין התנה את הסכמתו בכך שהממשל הישראלי יכיר באלמוג'מע ויאפשר לו הכנסת כספי חו"ל. לטענתו,  למרות התנגדותו העיקשת ואזהרותיו רצה עזר וייצמן, שר הביטחון אז, למצוא פרטנר בכל מחיר וזה מה שקרה, לדבריו:

אם המצרים, בתקופת שלטונם, לא אפשרו לבנות יותר מ 5 מסגדים, הרי מרגע שניתן אישור ליאסין להקים את האגודה שלו, והתקבלו כספים מחו"ל, נבנו 50 מסגדים, שאין בהם צורך, לא דתי ולא ענייני. סביב כל מסגד נבנו מסביב לו, שירותי רווחה, חינוך, מרפאות, חדרי ספורט – ג'ודו וקרטה…"[2]

 

איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין, בדרכים שונות, בראשית דרכו. אך האם מדובר היה אכן בכוונת מכוון אסטרטגית, בתכנית ישראלית סדורה, כמו שטוענים אנשי אסכולת אבנר כהן ובה מאמינים גם הפלסטינים? פנינו אם כך, למושלי עזה, שניהלו את המגעים הראשונים עם אחמד יאסין וחבריו, קודם להקמת החמאס.

אל"מ (מיל.) איני עבאדי,[3] שהתמנה למושל נפת עזה בשנת 1970, פיתח יחסים אישיים קרובים עם השייח' יאסין ואף למד לצידו באוניברסיטה האסלאמית בעזה. שאלתי אותו:

יזהר באר:  לימים טענו והתבססו על מקורות, שלישראל הייתה יד בהקמת החמאס. שהמוטיבציה הישראלית הייתה ליצור משקל נגד לדומיננטיות של אש"ף?

איני עבאדי:  מה שהיה בתקופה של עשר שנים לפני הקמת חמאס – אש"ף שלט ברצועה שלטון מלא מן המפקדה בבירות. מה שנקרא "החזית המערבית" – שליטה בלתי מעורערת. והימים היו קשים לא במקרה היה צריך פעילות צבאית כל כך נרחבת, בתוך כל מחנה, בתוך כל שכונה בתוך כל פרבר, בתוך כל עיר בתוך כל עיירה, בתוך כל פרדס, כי הפעילות הפח"עית ("פעילות חבלנית עוינת") הייתה בלתי אפשרית. המוג'מע האסלאמי, בראשית הדרך, כאשר הוקם על ידי אחמד יאסין היה מאד צמחוני – דיבר על חזרה בתשובה, על לימוד תורה, על מעשי צדקה, דברים שכאלה, חינוך הנוער, הריכוז שלו בתוך המסגדים, זה תאם את משאלות הלב של הממשל: לא להתרוצץ ברחובות, לא להעיף חול. היציאה של המשמרת הראשונה של בתי הספר והכניסה של המשמרת השנייה, זה היה דבר נורא כל יום אלפי ילדים ברחוב. עכשיו, היתה עזרה וסיוע בכך שסייעו לו להקים מתקנים לריכוז בני הנוער. המוג'מע בראשותו של אחמד יאסין קיבל כסף, או שווה ערך…

באר:  מהממשל?

עבאדי:  ברור! או שווה ערך – בחומרים ובדברים כאלה, להקמת מגרשי ספורט, כדורגל, טניס, באולינג, כדורסל מגרשי משחקים לילדים מנהרות צבעוניות לילדים וכו'. הוא עשה את זה וזה נראה בעינינו כפעולה פילנתרופית שעלתה בקנה אחד עם הנרמול של החיים.

באר:  קציני המודיעין בממשל שבוודאי מכירים את ההיסטוריה של האחים המוסלמים במצרים וכתבי סייד קוטוב, לא יכלו לדמיין שמהאג'נדה האזרחית, סוציאלית…

עבאדי:  היה קמ"ט דתות שנקרא אבנר כהן. אני אומר לך, בהן צדק, אני לא זוכר אותו בתקופה של שלוש שנים, והייתי בצומת של מרכז העניינים, פעם אחת מדבר (מזהיר נגד התחזקות הגורמים האסלאמיים).

באר:  לא על נושא זה ולא על נושאים אחרים?

עבאדי:  שום דבר! אינני זוכר אותו פעם אחת מדבר (בדיונים בממשל). אני אפילו לא ידעתי… ידעתי שיש קמ"ט דתות, ידעתי, אבל לא שמעתי על אבנר כהן. היום הוא חכם גדול…

באר:  הוא באקדמיה…

עבאדי:  ברור! היום אני שומע אותו בתקשורת כאילו הוא עמד בפרץ אל מול התמיכה של הממשל בפעולה קונסטרוקטיבית, במרכאות, שאחמד יאסין רצה לעשות. ושכביכול היה מישהו והוא אחד מהם, שעשר שנים לפני שקם חמאס צפה את הקמת חמאס. זה פשוט איוולת. נכון, שהשאלה שלך, מתוך הניסיון של פעילות האחים המוסלמים במצרים בשנות ה-20 וה-30, לא יכלו להעלות על הדעת שיש מן אפשרות כזאת? המצוקה הרגעית, הקושי הרגעי של האלפים שברחובות, שמעיפים חול – זה היה העניין שהעסיק באותו רגע, וזה לא היה דיון אקדמי. וכל מי שיכול היה להציע איזושהי עזרה או איזשהו פתרון שיש בו  להרגיע במשהו, אז הלכת איתו. זה מה שקרה. זה נכון, בדיעבד, הפעילות הספורטיבית שאותה הוא טיפח בדרך של הקמת קבוצות כדורגל וכדורסל, תלבושת אחידה, צעדה, זה בעצם חינוך טרום צבאי. מה שקרה, זה שכאשר קמו הקבוצות האלה והחינוך הטרום צבאי הזה התמסד, ביום כלשהו הוא אמר: ימינה פנה! לא למגרש, אלא לקלשניקוב.

באר: מה אתה חושב הביא להתפתחות הזאת?

עבאדי:  אני לא מוציא מכלל אפשרות, ששייח' אחמד יאסין בהקמת המוג'מע, שלא היה נתון תחת הלחצים שאנחנו היינו נתונים – האי סדר, הבלגאן, המצוקה – יכול להיות שבדרך החינוך שלו, המטען שהוא אצר בתוכו, הוא כן צפה קדימה. לא בפרטים של הקמת "חרכת מוקמאמה אלאסלאמיה", יכול להיות – אני לא רוצה לתת לו מה שאולי לא מגיע לו – אבל יכול להיות שהוא חשב על הפעילות הטרום צבאית הזאת, החינוך הטרום צבאי הזה, לקראת (הקמת ארגון) צבאי. יכול להיות שהוא או מישהו מחבריו חשב על זה, זה מתאים לאחים המוסלמים, זה מתאים.  אבל לבוא ולומר שבאותו קשר שהיה, שהיה בו עזרה של הממשל לפעילות האזרחית שבקרב בני הנוער, שנעשתה ע"י אחמד יאסין – בכך עזרנו להקמת חמאס? הבעיה לא הייתה מי הוא. מה המוג'מע יכול היה לעשות מול אש"ף? תחשוב רגע בהגיון, באותו זמן יש את אש"ף ואת המוג'מע – איך הוא יכול לבלום את הפעילות של אש"ף? הרי זו איוולת. אומרים את זה בדיעבד.

באר: רגע, בוא נשאר רגע בנושא הזה, בתקופה הזו אתה מכיר מקרוב את אחמד יאסין, מה ההתרשמות שלך מהאיש?

עבאדי:  תראה, הוא היה יותר צעיר ממני. אתלט, פעלתן, כריזמטי…

באר:  במה התבטאה הכריזמה שלו?

עבאדי: יש לו את היכולת לשוחח עם בני נוער ולהשפיע עליהם.

באר: האינטלקט שלו היה מרשים?

עבאדי:  הו הא, זו שאלה קשה,  אינני יכול לתת לו ציון.

באר:  אני ראיינתי אותו בכלא, ומה שהרשים אותי שהוא דיבר בצורה מפתיעה של ריאל-פוליטיק, שלא מאפיינת את הדימוי…

עבאדי: תראה מה שהוא עשה, הוא לא היה אדם פשוט…

באר:  הוא נפגע בתאונה?

עבאדי:  בודאי. בגלגלון. הוא נחת לא טוב ושבר את אגן הירכיים, והתיישב בכסא גלגלים, קיבל טרומבוזה, מחלת ריאות, ונשימה, התחיל לצפצף, כן, הלך בלא עת…

באר:  היום, בדיעבד, אתה חושב שזה היה טוב אם לא הייתם (מסייעים לו)?

עבאדי:  לא. זה לא היה משנה. להפך. זה היה מלבה עוד יותר (את האנדרלמוסיה).

 

בפרופיל שהוציא אבנר כהן על השייח אחמד יאסין בנובמבר 1992, הוא מתארו כדלקמן:

למרות נכותו הגופנית מוחו נותר צלול וחריף. דיבורו חד וקצר במשפטים מדודים, שזורים ציטוטים מהקוראן. למרבה הפלא, יצא לו מוניטין בשטחי יש"ע, ישראל ומדינות ערב, כפוסק הלכה ובקיא בכל מסורות האסלאם. מאידך, כלי הקודש המוסמכים, שופטי בתיה"ד השרעיים ואימאמים בכירים בוואקף המוסלמי מטילים ספק בידענותו וטוענים שכל בקיאותו האסלאמית מצטמצמת בשינון פסוקים דתיים ובציטוט פתגמים ערביים. לדעתם, בקיאותו המופלגת ב"שריעה" אינה אלא אגדה שמפברקים ומפיצים אותה חסידיו השוטים.

יצוין כי חסידיו חדורי קנאות, עושים את דברו ומבצעים את הנחיותיו ללא עוררין. שכבות מסוימות מקרב האוכלוסייה המקומית, מייחסים לו דרגת קדושה עילאית השמורה בד"כ לארבעת החליפים, מייסדי האומה המוסלמית. לעומת ההערצה העיוורת הגובלת בהיסטריה, שרוחשות לו השכבות הנחשלות, הציבור המתקדם וחוגי האינטליגנציה בזים לו ומתייחסים אליו בלעג וקלס. הם רואים בו ייצור מגוחך המעורר חמלה ורחמים. לדבריהם "כל המיתוס סביב הדחליל המזוהם הזה הינו המצאה של הכיבוש הישראלי". [4]

אוסיף משהו מידיעה אישית, בשנת 1993 הזדמן לי לראיין את אחמד יאסין בתאו בכלא אשמורת במסגרת מחקר שקיימתי בסוגיית רצח משתפי הפעולה בשטחים. שני דברים לכדו את תשומת ליבי אז. יאסין ישב בכיסאו משולל יכולת תנועה ואסירים פלסטינים התחרו על הזכות לטפל בו, לסייע לו ולשמש אותו, בהתמסרות מוחלטת; במעין התמסרות דתית. התרשמתי גם מהיכולת האינטלקטואלית שלו, ממזגו השקט, המעשי והמתון שעמד בסתירה לכל דימוי מוקדם. כמובן שרושם כזה אינו סותר את אחריותו לזוועות שביצע החמאס בהמשך.

 

רק בסוף שנות ה-70 מתחילים קציני הממשל הישראלי לזהות את פוטנציאל הנפיצות הטמון בהתחזקות הגופים האסלאמיים ברצועת עזה. תא"ל (מיל.) יצחק שגב, הנספח הצבאי האחרון של ישראל באיראן, התמנה לפקד על עזה ב-1979, לאחר שנחלץ בעור שיניו ממהפכת חומייני. כשהגיע לעזה נדהם מתהליך ההדתה שעובר גם על הרצועה.[5]

יזהר באר:  בוא נדבר על ההתעוררות האסלאמית; כשאתה מגיע לעזה, יש לפניך מסמכים, אזהרות, אתה רואה בעיניים, אתה לומד מהשטח? מה אתה רואה בתחום הזה של התגברות כוח האחים המוסלמים?

יצחק שגב:  קודם לכל, לי היה יתרון לא נורמאלי – אני דיברתי ערבית, לא הייתי צריך מתורגמן שיתרגם לי עקום. שתים, גדעון עזרא היה חבר אישי שלי. אז אני כל שבוע הייתי בא לגדעון עזרא, יושב אצלו באשקלון ולא מחכה שהרכז שלו יתדרך את קצין המודיעין שלי, ז"א עשיתי פה ייעול עצום. שתיים, אני חזרתי מהמהפכה האיראנית. באתי לשם אני רואה את כל העזתים עם זקן. מה שלקח פעם שנים… אז אספתי את כל הפורום הצבאי שלי ואמרתי להם: רבותי, אתם לא מבינים מה זה ההתעוררות הדתית. אנחנו עכשיו נעשה תרגילים – אחד אחרי השני – תרגיל אחד, שהאסירים משתלטים על המפקדה. הרי היה לנו בית סוהר. שתיים, תרגיל חפ"ק גדול – אלפי אנשים מסתערים על נצרים. שלוש, על איזה ישוב ברפיח. כל חודש הייתי עושה תרגיל, ותשובו, המפקד, היה אומר לי: אני אוהב אותך אבל אתה משוגע. זאת אומרת, אני ראיתי איך המיליונים בטהרן התארגנו והסתערו. אמרתי, ברגע שמתחיל העניין הדתי זה יעלה גם פה. עכשיו, מה עשיתי? הלכתי למסגדים. ראיתי איך הם עשו שם חוג לפינג פונג, חוג לטניס, חוגים לעזרה בלימודים… זאת אומרת, למדתי את העניין. ואחרי זה, כשהבנתי שהאיש הכי מסוכן זה שייח' יאסין, שהוא כבר קיבל אישור לפני שהגעתי, להקים את העמותה. הוא קיבל את האישור להקים את העמותה שלושה-ארבעה חודשים לפני שהגעתי, ב-1979. ואז הפעלתי פורום חדש שנקרא: "התעוררות דתית".

באר:  שלא היה קודם?

שגב:  לא היה.

באר:  אבל כשאתה הגעת היו לך ניירות עמדה כלשהם? מודיעין?

שגב:  לא! אף אחד לא חשב…

באר:  קסטל (תא"ל יוסף קסטל), קודמך בתפקיד, דיבר איתך? הוא עשה לך חפיפה?

שגב:  קסטל היה איש נפלא. הוא דיבר איתי, היינו שלושה ימים ביחד. הוא אמר לי: עם רשאד א-שאווה (ראש עיריית עזה) אל תדבר, הוא שונא ישראל, עם זה אל תדבר… ז"א היו הרבה מפקדים בממשל שהם אנשים מאד מוכשרים, אבל הם עשו לעצמם חיים קלים – במקום לקבל את המנדט שהם היו צריכים לנהל את המגע עם האוכלוסייה, הכריזו: אלו אויבי ישראל – אנחנו לא מדברים איתם.

באר:  ולגבי הסוגיה האסלאמית, הוא התייחס?

שגב:  דיברנו, אבל אני הבנתי את זה יותר מהר ממנו. בדקה. אני לא מזלזל בו אבל, תחשוב, אני באתי עם שני תארים מהאוניברסיטה, אחרי המהפכה האיראנית… 

באר:  אבל לא ירשת מדיניות מקודמיך בסוגיה הזו?

שגב:  לא! זו אחת התכונות הטובות שלי: אני לומד מהר את העניין ומיד מתווה את המדיניות… היה פורום בט"ש, היה פורום חתרנות מדינית, אני הוספתי גם פורום התעוררות דתית.

באר: היה גם קמ"ט לענייני דת שהתריע…

שגב:  הוא התריע. והוא הרבה פעמים מצטט בטעות שאני נתתי אישור (להקמת החמאס). הוא טועה, פשוט. יום אחד, איזו כתבת בעיתון הארץ, כתבה ששגב נתן את האישור להקמת החמאס ואני קראתי לה ואמרתי: תגידי, את כותבת ואת לא בודקת? הנה האישור!  אני תובע אותך. אז היא אומרת: זו לא כתבה זו רפורטאז'ה, זה בטיח אספר (בערבית: אבטיחים צהובים). סתם מהדמיון. זה קמ"ט דתות, אין לי נגדו כלום…

באר:  מה שאתה אומר שכשהגעת לא ירשת שום מדיניות מוסדרת כלפי הגורמים האסלאמיים?

שגב:  שום דבר. אני לבד עשיתי את זה. אז אני נותן לך דוגמא אחת: הבנתי שיאסין קיבל אישור (להקים עמותה) וכי הוא ראש החץ. צלצלתי אליו. אמרתי לו: שלום, שמעתי עליך שאתה ממנהיגי הרצועה…

באר:  מי נתן לו את האישור להקים את העמותה?

שגב:  קסטל! אני גם אמרתי לך שיכול להיות שאם קסטל היה מתנגד בג"צ היה אומר לו (לאשר הקמת העמותה), כי לפני זה היה מקרה דומה, עם יצוא תפוזים, שהמושל התנגד ובג"צ אמר לו: תן! ברגע שישראל הכניסה את השטחים תחת הבג"צ אז השיקול של המפקד הצבאי לא היה סופי. אבל פה אני פטור. כשאני הגעתי האישור כבר היה.

באתי אליו (ליאסין) עם 12 ג'יפים ואמרתי לו: תאר לי את הפעילות שלך! הוא התחיל לספר מה הוא עושה במסגדים…

באר:  למה הבאת 12 ג'יפים?

שגב: כדי שכל השכנים יראו וידברו…

באר:  אבל מסתבר שזה לא עובד כל כך…

שגב:  שמע, זה עבד באותה תקופה. תראה, אתה לא יכול לתת פתרון סופי. פתרון סופי זה רק מו"מ מדיני. אבל כדור הרגעה… ואז הגיע הצהרים ואני אומר לו: תגיד, לא תזמין אותנו לצהרים? אז הוא הלך והכין צהרים. כי כל הזמן אמרו: זה בוגד! רשאד א-שאווה בוגד! הוא אכל עם הממשל. שמתי אותו עם כולם, באותה שורה, כחוק. ואז אני שואל אותו: תגיד, מה קרה לך בגב? הוא אמר שחייל מצרי, הוא שיחק כדורגל, נתן לו זאפטה עם רובה צ'כי…

באר:  שהנכות שלו היא מהמכה מחייל המצרי? אמרו שהנכות שלו זה מתרגיל ספורט שהוא עשה בילדותו?

 שגב:  (אמרתי לו) אני מתוך אהדה אליך כמנהיג, ראש המחלקה האורטופדית בתל השומר, פרופ' אושרובסקי הוא חבר שלי, אני דיברתי איתו, אני שולח אותך לשלושה ימים לתל השומר, הוא יעשה לך בדיקות, אם אפשר להציל אותך. למחרת שלחתי אליו את האמבולנס הצבאי – הוא צפר כל הדרך אל הבית שלו, אבל הוא סירב לעלות על האמבולנס הצבאי. שלחתי אליו את האמבולנס של המנהל האזרחי והוא עלה עליו והאמבולנס הצבאי ליווה אותו בצפירות עד מחסום ארז שכל עזה ידעה שהשייח' אחמד יאסין נסע לתל השומר מטעם המושל הצבאי.

באר:  גם זה לא שרף אותו?

שגב:  אין סיכוי שזה ישרוף אותו. אמרתי לך, זה יכול להיות רק כדור הרגעה… ואז אורשובסקי בדק אותו ואמר שאין סיכוי ואחרי שלושה ימים הוא חזר,  ואני המשכתי לראות בו אויב הכי מסוכן. הכי מסוכן. כי באותה תקופה, פת"ח עשה כמה פעולות קשות. הייתה פעולה של עבדאללה עייאש, שרצח את החייל שמיר… סיפור לא נורמאלי… היו פעולות אחרות שגרמו לנו לאבידות; זרקו רימון לתוך אוטו ושתי בחורות מכיסופים נהרגו. זה לא היה כמו היום, או כמו פעם, אפשר היה לספור שהממשל עם השב"כ היה צריך להתמודד עם 500 איש בשנה. אתה מבין? זה כלום! המנגנונים היום זה פי עשר.

באר:  מאיפה צמח הסיפור הזה שכדי להחליש את הפת"ח היו בממשל מי שתמכו בחמאס?

שגב: אני חוזר ואומר לך: מי שצריך לתת פתרון זה הדרג המדיני. הדרג המדיני לא נתן פתרון ואז הממשל, שהוא האחראי, מתחיל להיות "חכם" ומפתח כל מיני תיאוריות, אתה יודע, אם נעשה את החמאס נגד הפת"ח הם יתמודדו אחד מול השני.

באר:  אבל היה בזה איזה שהוא ממש?

שגב: תראה, מתוך מחשבה שזה גוף אחד שצריך להתמודד אחד מול השני – יש בזה משהו. אני לא האמנתי בזה (בפרקטיקה הזאת) בתכלית האמונה. בתכלית האמונה.

באר:  אתה מקיים פגישות בתקופה הזאת עם אחמד יאסין?

שגב:  כן! כל הזמן.

באר:  מה אתה שומע ממנו?

שגב:  הוא הציג לפני את התזה שהכוונה של החמאס היא לשלוט בכל מדינת ישראל. אבל יכול להיות שהם יסכימו להודנה, שתהיה בגבול 67', אבל גם זה זמני. זאת אומרת…

באר:  אז הוא דיבר איתך בכנות, מבחינתו?

שגב:  הוא דיבר איתי בכנות מוחלטת. ואני הבנתי, שכן גם לא היה שם מתורגמן שיעדן את זה, הוא הציג את עקרונות החמאס כמו שהם. ואני הבנתי שהוא האויב שלי. אבל תבין, השב"כ היה יכול לעשות חיסול (של יאסין), אני לא. אני צריך הייתי לפעול לפי העקרונות שאפשר.

באר:  אבל כשאתה מגיע לעזה ואתה רואה, כמו שאתה אומר, את הזקנים ואתה רואה את ההתעוררות ואתה מכיר את הניסיון של האחים המוסלמים במצרים, אתה רואה בזה תסריט דומה, שהולך לקרות?  שהנה קמה שלוחה של האחים המוסלמים בעזה?

שגב: בהחלט! בהחלט! היה דיון אצל מתאם הפעולות בשטחים מה יהיה עם האוניברסיטה האסלאמית בעזה. אז אני אמרתי צריך לתת את האוניברסיטה שתהיה אל אזהר, של מצרים. לא לתת למקומיים. ודני מט (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), שהוא לא הבין כלום בנושא הזה מעולם, הוא החליט (ב-1981) לתת אותה לאחים המוסלמים. אני לא אומר לך שאם היא הייתה של אל-אזהר הכול היה אחרת…

אני ראיתי את זה, ראיתי את כל הקווים המפרידים בין מצרים לבין אסלאם ולבין השלטון המצרי. אני ראיתי את זה. נשמתי את זה. והבנתי. אבל זה היה בשליטה. חיכינו לפתרון מדיני. אתה מבין? אם זו אוטונומיה חלקית או אוטונומיה אחרת או איזשהו פתרון. ואם לא, אז כל הזמן אתה צריך לשחות בבוץ בתוך הפצצה הדמוגרפית הזאת. לתמרן בין הכוחות; שתהיה עבודה לאנשים שיהיה כבוד לאנשים שאתה אחראי עליהם, עד שיהיה פתרון מדיני.

באר:  אז בעצם בתקופה שלך, כשאתה מושל ואתה אחראי איזו מדיניות אתה מנהל מול שני הכוחות הללו, האסלאמיים והפת"ח/אש"פ?

שגב:  מול האסלאמיים השתלטנו על המסגדים, חייבנו את כל האנשים שמקבלים משכורת, האימאמים, לבקש את הנאומים שלהם וגם שלחנו אנשים לשמוע את הנאומים שלהם, לראות שהם לא סוטים… ועקבנו מקרוב אחרי יאסין והתנועה שלו, ובשיתוף פעולה עם השב"כ זה היה בשליטה. בכל תקופת כהונתי משנת 1979 ועד 1981 לא היה שום מקרה שהאחים המוסלמים האלה … בוא תבין, חמאס קם ב- 1987. מה קרה? באו הצעירים של עזה לשייח' יאסין ואמרו לו: תשמע, אתה חייב לשנות את המדיניות הזאת שהאחים המוסלמים לא מורדים נגד שלטון. זה נכון כלפי מצרים. זה לא נכון כלפי עזה. הוא התנגד ואמר: ככה זה. אז הם הקימו את הג'יהאד האסלאמי. אז אחרי שהג'יהאד האסלאמי התחיל לעשות הצלחות, באו אליו ואמרו: תראה איך הג'יהאד האסלאמי הצליח, אז הוא הקים את החמאס.

באר: הייתה איזו הלימה, קורלציה, בין המצב הכלכלי, החברתי-פוליטי לבין עליית החמאס?

שגב:  תראה, התקופה שלי הייתה תקופת זוהר (מבחינה כלכלית). אני ידעתי איך להילחם נגד הפח"ע יפה מאד; נגד הפת"ח וכל השלוחות שלו, עם הצוות שלי, וידעתי איך להילחם נגד חמאס. ידעתי. ואני אומר לך שלא היה מצד החמאס והג'יהאד כלום (בתקופתי). לא היה כלום. אחרי זה היו התעוררויות…

באר:  אבל מה שאני שואל אם לדעתך הצמיחה של החוגים האסלאמיים הייתה קשורה למצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי או שהיא הייתה התפתחות טבעית, כמו שקרה במקומות אחרים בעולם הערבי?

שגב:  תשמע, קודם לכל זו התפתחות טבעית, שנית, ישראל, ברגע שאריק שרון (כשר הביטחון) הודיע שאין אופק מדיני ושיש סיפוח, אז באופן טבעי יש התעוררות… בדת אצלם זה הולך ככה: אם אתה עושה משהו אישי או לאומי ואתה נכשל זה בגלל שלא הלכת בצד הדתי הנכון. וברגע שהם ראו שבבת אחת גם העבודה הדפוקה וגם הכבוד יורד, אז באופן טבעי הם הלכו יותר לדת. אין שם מפלגות, שאתה עושה בחירות, אתה אומר: הליכוד עכשיו מושחת, אז אתה מחליף למפלגה אחרת. זה ככה כמו מנוע דיזל – מסתובב.

בראיון שערכתי עם אלוף (מיל.) שלמה גזית, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש אמ"ן, בנושאים אחרים, שאלתי אותו אם לישראל היה חלק בהקמת החמאס:[6]

יזהר באר:  יש ויכוח בישראל, או טענה לפחות, שבשנות ה-80 הממשל הישראלי סייע להקמת החמאס. סייע לשייח' אחמד יאסין להקים את העמותות שלו…

שלמה גזית:  אבל לא את החמאס הצבאי. (עזרנו להקים) את החמאס הפוליטי  כאלטרנטיבה להנהגה המקומית. אכן כן! זה לא היה בזמני, אבל אני יודע את זה.

 

לסיכום – איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין בראשית דרכו, באופנים שונים. יחד עם זאת, אפשר לפקפק בראיית התמיכה ביאסין בתחילת דרכו כחלק מתכנית אסטרטגית מובנית. יותר מכך, הייתה זו טקטיקת משילות של קציני ממשל שפעלו במציאות בלתי אפשרית. בהעדר אסטרטגיה מדינית ישראלית ברורה באשר לגורל השטחים שנכבשו ב-67', ובהעדר אופק מדיני הממשל הצבאי נאלץ לתמרן בין הגורמים המקומיים השונים, לעיתים תוך כריתת בריתות טקטיות עם הגופים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים, על מנת לממש את יכולת השליטה על אוכלוסיה כבושה, מתוסכלת, שהולכת וצומחת במהירות.

 אפשר, לפיכך, לומר שאכן, בראשית הדרך, סייעה ישראל, בעקיפין, להקים את הגולם החמאסי – אף שיתכן והיה קם, בסופו של דבר, גם ללא תמיכתה. שיתוף הפעולה הישראלי עם המוג'מע של שייח' יאסין התנהל ללא ראייה אסטרטגית רחוקת טווח ולא על סמך תכנית מוסדרת או התנהלות מדינית שהוכתבה כתוצאה מהליך קבלת החלטות מסודר. אנשי המוג'מע של שייח' יאסין, שינקו את השראתם מהוגי "האחים המוסלמים" במצרים, השכילו להיכנס למרחב האזרחי, החינוכי והפילנטרופי, שארגוני אש"ף לא פעלו בו, והצליחו לרכוש את אהדת התושבים. מבחינת הממשל הישראלי הם היו עוד כלי על לוח השחמט שבעזרתו הוא ניסה לנהל את מערכת השליטה על היורה הרותחת של רצועת עזה, ונכשל. אנשי הממשל ניסו כל מיני טריקים ושיטות "לשרוף" מנהיגים מקומיים לא רצויים ולקדם אחרים שרצו ביקרם. כך היה גם עם אחמד יאסין. כל זה לא הואיל. שייח' אחמד יאסין, מחוללה של תנועת החמאס, חשב למרחקים וידע להשתמש ולנצל את מנגנון הכיבוש הישראלי לתועלתו, עד שהוכשרה הדרך, מבחינתו, להכריז על ייסוד החמאס. במשחק השחמט הזה ניצח יאסין את ישראל. הקמת החמאס שינתה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי. האם ובאיזה אופן היה סיכוי לפתור את שאלת עזה לפני הקמת החמאס והאם עדיין יש סיכוי כזה היום? בכך נעסוק בפרק האחרון בסדרה "עזה הסיפור הלא מוכר".

הערות שוליים:

[1] אבנר כהן, "השיח' אחמד יאסין – מראשות אלמוג'מע להנהגת החמאס", בית הספר לממשל, נובמבר 1992.

[2] בראיון לגל ברגר, רשת ב', 15.12.2015

[3] ראיון של יזהר באר עם יצחק (איני) עבאדי שהתקיים ב-24.9.2016.

[4] אבנר כהן, "השיח' אחמד יאסין – מראשות אלמוג'מע להנהגת החמאס", שם.

[5]  ראיון של יזהר באר עם יצחק שגב, שהתקיים ב-12.9.2017.

[6]  ראיון של יזהר באר עם שלמה גזית, שהתקיים ב-21.6.2017.

 לכניסה לפרק הקודם בסדרה לחצו:  אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

9. העולם כולו נגדנו? – התקשורת הזרה וישראל

אורח: העיתונאי, הדקומנטר והסופר שרל אנדרלן.

החלטת מועצת הביטחון נגד ההתנחלויות, שהתקבלה לפני ימים אחדים, בהימנעות ארה"ב, מעוררת בשיח הציבורי והפוליטי אצלנו, את האינסטינקטים הישנים בנוגע ליחסה של הקהילה הבינלאומית לישראל.

"העולם כולו נגדנו", "עם לבדד ישכון", "או"ם שמום", ו"עלינו לסמוך רק על עצמנו" – "בלי בג"ץ ובלי בצלם" – הם אחדים מהביטויים המכוננים של התודעה הישראלית, שעוברים כחוט השני מימי ראשית הציונות ועד ימינו. נדמה שמעטים הנושאים שמאחדים את מרבית הפוליטיקאים הישראלים כמו להאשים את העולם, ובעיקר את התקשורת הזרה בבעיות ההסברה של ישראל. אבל האם למיתוסים המקובלים בשיח העממי והפוליטי על התקשורת הזרה, "העוינת" ואפילו "האנטישמית", יש על מה להסתמך?

מאחורי המיקרופון ולפניו מתנהל שיח מורכב של פרשנויות, דימויים, אשמים וקורבנות. אנדרלן: כתב זר, פראנס2

נציג כאן כמה נתונים מפתיעים על הסיקור של התקשורת הזרה את ישראל – כן, מצבנו לא כל כך גרוע, כמו שחושבים –  ונשוחח עם אורחנו, שרל אנדרלן, על העובדות, שלא כולם מכירים, שרואים מאחורי המצלמה.

אנדרלן, הוא יהודי שמחזיק באזרחות ישראלית וצרפתית, הוא חווה גילויים אנטישמיים בילדותו ועלה לארץ אחרי מלחמת ששת הימים. בשיחה בינינו יסכם אנדרלן כ-30 שנות שירות כשליח תחנת הטלוויזיה הצרפתית פראנס2 בישראל, וגם יספר איך נשאר לבדו בכיכר רבין ב 4 בנובמבר 1995, לאחר תום הטקס, כדי לצלם את מעצרו של יגאל עמיר, ולמה העיתונאים הישראלים וגם הציבור הישראלי מופתעים כל פעם מחדש מן המתרחש אצלם בבית פנימה.

המשך לקרוא

1. למה להרוג פרות קדושות? במקום הקדמה

הסדרה הזאת עוסקת במיתוסים – סיפורים ואירועים, שאמיתותם לא נבחנה עד הסוף, אך הם נטועים היטב בתודעה ובזיכרון הקיבוצי שלנו. סיפורים אלה, שאנחנו מספרים על עצמנו – מאין באנו ולאן אנו הולכים – מעצבים את הזיכרון הקיבוצי והפרטי ואת תבניות החשיבה והאמונות שלנו.

המיתוס מנסה לפרש את המציאות החברתית שלנו, למקם אותנו בתוכה, ולהצביע על הכיוון המועדף אליו עלינו לצעוד, עבור מה אנו נלחמים ומתי עלינו להיות מוכנים למות עבור רעיון האומה? מה קרה איתם באמת ואיזה לקח השאירו לנו יוסף טרומפלדור מתל חי, שרה אהרונסון ממחתרת ניל"י, אורי אילן, שלא בגד בשבי הסורי, שושלת שטורמן מעין חרוד ויצחק רבין, שנרצח בקרב על השלום? מי היה באמת עבד אל קאדר אל חוסייני, דמות מיתית עבור האומה הפלסטינית, ואויב מר ליהודים, וכיצד מת? מי היה באמת יאסר ערפאת, "הטרוריסט מס' 1", שחתם על הסכם אוסלו שבו ויתר על מרבית פלסטין ההיסטורית, וכיצד מת? איך התעצבו המיתוסים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיני שני הצדדים? האם תמונת המראה, שבה רואה כל צד בסכסוך את האחר כהתגלמות הרוע ומצדיק את מאבקו ועמדתו, בהתבסס על מיתוסים של גבורה וסבל, מתבססת רק על עובדות המציאות?

לעתים קרובות צועד המיתוס על גבול הדמדומים בין האמת והבדיה, אבל האם בשקר יסודו?

לא בהכרח. המיתוס מושתת, לא אחת, על מאורעות היסטוריים אמיתיים, אבל הגרעין העובדתי המקורי שלהן זוכה בו לעיבוד, להרחבה ולפרשנות, לפעמים מרחיקי לכת.

האם מיתוסים הם שליליים בהכרח? לאו דווקא. בשימושיו הלאומיים-פוליטיים, המיתוס נועד לגייס את בני הקהילה להכיר בלגיטימציה של הסדר המדיני, החברתי והפוליטי הקיים, ואף לנטוע בהם מוטיבציה להגן עליו.

האם מיתוסים הכרחיים, אם כן, לקיומה של אומה?

קשה להעלות על הדעת קהילות ומדינות צעירות שיכולות להתגבש, להתפתח ולשרוד, במיוחד במצבים משבריים, ללא השפה המאחדת של המיתוס. נראה לי, עם זאת, כי קהילות מבוססות וותיקות, שעברו את שלב בניין האומה, יכולות, אף חייבות, לבחון את המיתוסים המכוננים שלהן. האם נוכל, למשל, להבין את הסכסוך העמוק שאנו שרויים בו בלי להבין את עובדות היסוד עלינו ועל אויבינו? האם נוכל לרדת לשורשי קיומנו ולהבין את האלימות ושפיכות הדמים שסביבנו מבלי לחקור את סיפורי היסוד שלנו?

מבלי לזלזל, לגנות או להלעיג, ננסה כאן, לפיכך, לבחון, בעין ביקורתית, את המיתוסים והסיפורים שאנו נוהגים לספר לעצמנו ולבדוק נרטיבים אלטרנטיביים, גם אם הם עלולים לעורר אי נחת. לסדרה זו יש, אם כן, גם אג'נדה חברתית ולפיכך, לא נחשוש לגעת גם בסוגיות חברתיות ופוליטיות רגישות.

כל אחד מאורחנו ידבר כאן על אירועים, סיפורים ומיתוסים נפוצים, יותר או פחות, בהיסטוריה הקרובה והרחוקה של הארץ הזאת ושל בניה. כל אורח בתכנית יביא עימו סיפור יוצא דופן, מומחיות, או נקודת השקפה, שמציעים גישה אלטרנטיבית לאמיתות מקובלות. תחומי העניין שלנו רחבים – נעסוק באירועים מהעבר הרחוק והקרוב, בדמויות ציבוריות, פוליטיות וצבאיות, בנושאי בריאות ותרבות, בגידול בעלי חיים, בעולם הצומח ובכל נושא אחר שבו אוחזות הבריות בדעות קדומות או באמונות, שאמיתותן לא נבחנה עד הסוף. לא נטען, כמובן, שהגרסה שלנו היא "האמת" היחידה האפשרית. לכל היותר, נציג באמצעותה חלופה אפשריות לאמיתות אחרות. כמובן, שכל אחד ואחת מן המאזינות והמאזינים רשאי לבחור באמת שלו/ה.

אם האזנתם/ן, או קראתם/ן ומצאתם/ן עניין אתם מוזמנים להפיץ את הקישור ל"פרות קדושות" הלאה, לחבריכם ולמכריכם. תוכלו גם להגיב כאן, להמליץ ולהירשם לקבלת עדכונים בדוא"ל על העלאת פרקים חדשים.

לקריאה נוספת:

על האופטימיות או איך נלחמים בחדשות שגורמות לאנשים לדעת פחות

אין עם מי לדבר – אין מה לעשות: זרמי המעמקים של התקשורת הישראלית