Tag Archives: עמיצור אילן

פרק 40. עצמאות 2019: הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית

 “אין מקור מהימן כאנשים שעשו את הפעולה. זיכרונם עלול לפעמיים להטעות, זה אפשר לברר ע”י תעודות ואנשים אחרים…”

(דוד בן-גוריון)

בניגוד למיתוס המקובל המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש, אך המוצלח של הישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים היום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך מלחמת העצמאות על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסיתן פי 75 מהישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים אך המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות עתה זו מול זו שתי תפיסות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד, שנקבר בארכיון צה”ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש”ח מעמק הירדן, גילוי שעשוי אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון של אסף אגין להצלת המיתוס, שמתפרסם כאן לראשונה, וזוהי גם מחוות פרידה מדור תש”ח, שחלם להקים מדינה ולחם עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה. 

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה: “בין גבולות” (Leon Lishner and Friends (free music archive

#פרותקדושות

תמלול פרק 40, עצמאות 2019:

הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית

מאת: יזהר באר

“לא הרי כתיבתו של משורר כהרי כתיבתו של ההיסטוריון: המשורר יכול לספר או לשיר על הדברים לא כמות שהיו אלא כמות שהיו צריכים להיות, וההיסטוריון חייב לכתוב עליהם לא כמות שהיו צריכים להיות אלא כמות שהיו, בלי להוסיף על האמת ובלי לגרוע ממנה.”

(מיגל דה סרוואנטס, “דון קיחוטה”, בתרגום לואיס לנדאו, הוצאת הספרייה החדשה, 1994).

בניגוד למיתוס המקובל המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש, אך המוצלח של הישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים היום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך מלחמת העצמאות על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסיתן פי 75 מהישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים אך המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות זו מול זו שתי תפיסות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד, שנקבר בארכיון צה”ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש”ח מעמק הירדן, גילוי שעשוי אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון של אסף אגין להצלת המיתוס, שמתפרסם כאן לראשונה, וזוהי גם מחוות פרידה מדור תש”ח, שחלם להקים מדינה ולחם עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה.

***

סדקים במיתוס

אולי כבר שמעתם – בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: “מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!”

מורל’ה בר־און, חוקר מלחמות ישראל, שהופיע אצלנו בפרק 29 של “פרות קדושות” העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב- 1948, סמוך ליום העצמאות הקודם, טען כי מיתוס זה של ‘מעטים מול הרבים’ סייע לדור תש”ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. “תפקידו המרכזי של בן-גוריון בכינון הזיכרון הקולקטיבי ובעיצוב הנרטיב של מלחמת העצמאות עשוי להעלות את הסברה שהיתה כאן מניפולציה מכוונת של העילית הדומיננטית”, אמר בר־און.

מיתוס המעטים אכן התקבע במידה רבה באמצעות הדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור  המלחמה. בן־גוריון טבע את האמרה, שפוליטיקאים ומחנכים יחזרו עליה בהמשך בגרסאות שונות, ש”ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה.”

אלא שמאוחר יותר שינה בן-גוריון את טעמו ובישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960 הודה במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה”ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם אל מול חברי כנסת משתאים: “אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם.”

סדקים נוספים במיתוס הופיעו בעקבות ספרו של פרופ’ אייל נווה “המאה ה-20 על סף המחר”, שבו טען, בין השאר, “כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב“.

פרופ’ בנימין זאב קדר מהאוניברסיטה העברית אף גרס כי נרטיב המעטים היה קנוניה לעיצוב מיתוס מזויף; “בן גוריון ועמיתיו להנהגת המדינה ידעו כי היהודים נהנו מיתרון מספרי במלחמה אך הסתירו את הדבר מהציבור במשך עשרות שנים”. החוקר זכי שלום טען אף הוא כי הישוב היהודי במלחמת העצמאות נהנה מיתרון מספרי וכי הוא לא היה נתון בסכנה של השמדה פיזית. גם פרופ’ זאב צחור גרס כך וכתב כי מלחמת העצמאות היתה “מלחמת מעטים מול רבים, כאשר המעטים הם הערבים”.

טענות מהסוג הזה העלו חוקרים נוספים ובעלי תפקידים במערכת הביטחון: כמו ראש אגף תכנון במטכ”ל אל”מ שלום עשת, יהושע בן אריה, זכי שלום, בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני וכמובן מורל’ה בר־און, שהדומיננטיות שלו בהפרכת מיתוס המעטים אינה ניתנת לערעור.

הנרטיב החלופי הזה פעפע גם למערכת החינוך. בספר לימוד לחטיבה העליונה “העולם והיהודים בדורות האחרונים”, בעריכת אליעזר דומקה, נכתב, למשל, כי צה”ל מנה בראשית הפלישה כ-60,000 חיילים וחיילות בעוד הכוחות הפולשים מנו רק 22,000 חייל.

אפשר לסכם ולומר כי מרבית החוקרים, ולאו דווקא “היסטוריונים חדשים”, מקבלים היום את התיזה הגורסת שלמרות העדיפות המכרעת בגודל האוכלוסיה הערבית, צה”ל הצליח להעמיד ערב הכרזת המדינה בין 35,000 ל- 60,000 מגויסים מול סדר גודל של בין 22,000 ל- 27,000 לוחמים ערבים.

למרות אי ההסכמה על גודלם המדויק של כוחות צה”ל, אם לוקחים את ממוצע הנתונים ואת הכרזתו של בן-גוריון מ-1960 נראה שאפשר לאמץ בקלות את הטענה ש’מעטים מול רבים’ בתש”ח הוא מיתוס מופרך.

מורל’ה בר־און ניסח את פרדוקס העליונות הצבאית שהשיגה המדינה העברית הזעירה מול מדינות ערב הפולשות, באופן כמעט פיוטי;

“הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם”.

אבל, כמו שנראה מיד, מיתוס דוד וגולית הישן עומד אולי לזכות בחיים חדשים.

מורל’ה בר-און. המעטים גייסו כוחות רבים יותר (צילום: יזהר באר)

***

הקרב האחרון של אסף אגין

כשפרצה המלחמה ב-1947 היה אסף אגין, בן קיבוץ דגניה ב’, נער בן 17 וחצי, שנשלח על משוריין לעצור את הפולש הסורי לעמק הירדן. בקרב על משטרת צמח נפלו לצידו 50 לוחמים, מרביתם חקלאים תושבי הקיבוצים בעמק, שנקראו לאחר חליבת הלילה ברפתות לעצור בגופם את הטנקים הסוריים. 

כיום, על סף שנתו ה-90, מבלה אגין את מרבית זמנו בקרבות הישרדות בין אשפוזים, ניתוחים, תחלואי הזקנה וכאבי תופת. אבל אלה הם כאין וכאפס מול הכאב והזעם שמעוררים בו חוקרים כמו בר־און, עם נרטיב העליונות של הכוח העברי בתש”ח, עד כי לפעמים נדמה היה שהם החליפו מבחינתו את הפולש הסורי בתפקיד האויב.

בפרק הפתיחה של הרומן מנזר פרמה של  סטנדאל מסופר על לוחם אחד שהצליח להימלט משדה הקרב וכשנשאל מה ראו עיניו, סיפר על רעש, עשן, אבק ופיצוצים ועל סוסים שדוהרים ממזרח למערב ואח”כ על סוסים ששועטים ממערב למזרח והוא כלל לא ידע כי השתתף בקרב ווטרלו ההיסטורי.

אפשר היה אולי לראות גם באסף אגין לוחם של קרב אחד, שלא מסוגל לראות את התמונה הגדולה של המערכה, או עוד רומנטיקן רדיקלי של מיתוס המעטים מול רבים, שבן-גוריון ניסה להנחיל במהלך המלחמה. אבל אגין מחזיק בידיו כמה נתונים שמצדיקים הקשבה.

אסף אגין. שנות ה-50

***

  ראיית הזהב שנקברה בארכיון

במשך השנים נאסף מידע מקיף על גודלם של חילות ערב דרך עבודות מחקר ובאמצעות מקורות ערבים, אך מסתבר כי עד לאחרונה לא היה מקור ראשוני מוסמך שהצביע על גודלם של כוחות צה”ל במלחמה. הדבר בא לידי ביטוי בגרסאות השונות שפרסמו החוקרים על גודלו של צה”ל בתש”ח. עכשיו מתברר כי דו”חות מצבת כוח האדם מפורטים של צה”ל ב-48′ היו קיימים אך הם הסתתרו מעיני החוקרים במשך עשרות שנים במרתפי ארכיון צה”ל.

המפנה התרחש כאשר במהלך תחקיר לספר על קרב הדגניות בתש”ח, קיבל אסף אגין חבילת מסמכים ממשה מן, מח”ט גולני במלחמה, שהובילה אותו להבנה שיש מסמכים נוספים שנסתרו מעיני החוקרים.  

אגין:  משה מן נותן לי ואני מבין שנפלתי על אוצר בלום. מפני שעכשיו אני יכול לבוא לארכיון צה”ל – מה שבאתי שלוש שנים – ולומר להם: אם זה של חטיבת גולני, אז צריכים להיות דוחות גם ברמת הגדוד – זה פועל לכל האורך והרוחב…

אז הלכת לחפש דבר דומה בארכיון צה”ל?

אגין:  בדיוק. ואומרים לי: ‘אין!’ שלוש שנים אני בא לארכיון צה”ל ואומר: ‘מוכרח להיות!’

עד שפעם אחת, דורון אביעד, שמגיש את החומר, אומר לי: ‘חכה רגע, יש לנו מסמכים גדולים, שלא נכנסו במדפים וכנראה שזה החומר. אחרי שתי דקות הוא יוצא עם כל החומר.

זה הדו”ח הארצי הראשון של אכ”א: “דוח מצב ארצי, תאריך 26.2.1948…”

והנה הבא, כעבור שבוע. אחד אחרי השני. 17 דו”חות… צה”ל הולך וגדל והדיווח הולך ומתיישר.

(צועק) זה אכ”א! מורל’ה לא ראה את הנתונים בעיניים שלו בחיים… אפשר לדבר על יחסי כוחות בלי ללכת למקור היחידי, הבלעדי, שאין בלתו? אין שום גורם אחר שיכול לתת נתונים על כוח אדם. אין…

בתוך שלושת האוגדנים הגדולים שנמצאו בנבכי הארכיון שכנו ביצי זהב עבור חוקרי תש”ח – מסמכי מקור על גודלו של צה”ל במלחמה, דו”חות שבועיים מפורטים על תקנים ומצבה עודף וחסר, חלוקות משנה וחלוקות לפי מקצועות, כולם בכתב יד וסיכומים מספריים, שגם נפלו בהם טעויות חישוב לא מעטות. בעבודת נמלים ובעזרת תוכנת מחשב ריכז אגין את הסיכומים המקוריים ולצידם את הסיכומים המתוקנים ובסופו של דבר סיכם את כל נתוני כוח האדם של צה”ל, כפי שמעולם לא נעשה עד אז לצרכי מחקר.

ריכוז הנתונים הציג תמונה אחרת מזו המקובלת על החוקרים. כך למשל העידו המסמכים כי ב-15 במאי 1948 עמדו זה מול זה 36,450 חיילים ערבים (מקומיים, מתנדבים ומהמדינות הפולשות) ו-22,363 חיילי צה”ל.

נתונים אלה מחזקים, לכאורה, את הטענה כי לפחות בשלב הקריטי של המלחמה – עם פלישת צבאות ערב – סבל הצד היהודי מנחיתות מספרית בכוח אדם ומאששים את האתוס הישן של מלחמת ‘מעטים מול רבים’.

כיצד, אם כן, אפשר להסביר את הפערים בין הנרטיבים השונים?

אסף אגין טוען כי בהעדר מקורות ראשוניים הסתמכו החוקרים בחישוביהם על נתוני “המגויסים” לצה”ל ואלה היטו את התמונה, מאחר ומרכיב חיילי ה”שירותים” לא נלקח בחשבון. כך לדוגמא, מצביעים הנתונים שמצא ב”תיק הזהב” בארכיון, כי בשלהי יולי 1948 רק 42% מהמגויסים נמנו על חילות השדה, בעוד שיותר מרבע מהמתגייסים היו חיילי שירותים (לוגיסטיקה, תמיכה, פקידות וכיוצ”ב).

בה בעת, החילות הערביים בחזית היו בתקן מלא של לוחמים ומכאן נוצר עיוות חריף בהערכת יחסי הכוחות בשלבים הקריטיים של המלחמה.

אגין:  משה דיין (כרמטכ”ל) הטיל על יהושע בן-אריה (אז חוקר במחלקת היסטוריה בצה”ל. י.ב) לבדוק את עניין יחסי הכוחות. התוצאה הייתה, שהוא הזים את הסיפור שאנחנו היינו המעטים. הוא היחידי שהתעסק בנתונים וידע להגיד את המספרים. אבל הוא עשה טעות שכולם אחריו עשו אותה; הוא לא השווה בין דברים שווים. הוא השווה את כלל צה”ל לחיל המשלוח. זה לא אותו דבר. זה שני דברים שונים.

אתה מתכוון שהוא כלל גם את הכוחות הלוגיסטיים עם הלוחמים?

אגין: כן!

אתה אומר שלכן גם מורל’ה בר־און טועה?

אגין: אי-אפשר להשוות שולחן וכיסא.

בכל זאת הוא חוקר כבר 50 שנה את מלחמת העצמאות…

אגין:  חוקר וכל הזמן חוזר על המנטרה הזאת, אבל זה לא עובד.

אסף אגין. חיפש את ראיית הזהב בארכיון

***

“כמה חיילים יש לנו סוף, סוף?”

גרסה זו יכולה לקבל חיזוק גם מעדותו של בן-גוריון. ב-6 ביוני 1948, בשיא המערכה, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון לראש אג”מ יגאל ידין ולראש אכ”א משה צדוק בשאלה “כמה חיילים יש לנו סוף סוף?”

בן-גוריון ידע את מספר המגויסים, אך ביקש לברר מהו הכוח הלוחם המצוי בחזית. את התשובה שקיבל הוא מסר בישיבת הממשלה הזמנית באותו יום:

אגין: “מגויסים כבר למעלה מ-40,000 איש ואף על פי כן אין זה מספיק. משתתפים במערכה 23,000.  17,000 עסוקים בכל מיני שירותים”.

תקשיב טוב, בן גוריון אומר:

“האנשים העומדים בקרב עייפו מאד. כוחם גם אינו מספיק. אם תהיה הפוגה תהיה לנו אפשרות לאמן אנשים, אבל הרזרבה של האויב גדולה משלנו”.

ואני אומר, ובן-גוריון אומר: המעטים נעשו קצת פחות. זה כל ההבדל.’

ב-19 במאי, באחד מרגעי המשבר אחרי כיבוש משטרת צמח בידי הסורים, ולפני הקרב על הדגניות, יוצאים בבהילות שלושה ממנהיגי תנועת העבודה בעמק; בן ציון ישראלי, יוסף ברץ וקדיש לוז, לפגוש את בן-גוריון בתחינה לתגבורת להצלת עמק הירדן. בספר על המלחמה בעמק, “בסער ביום סופה – המלחמה בשערי דגניה”, שהוציא קיבוץ דגניה א’ ב-1948, מסופר שבן-גוריון השיב את פניהם ריקם, “אין די תותחים, אין די אווירונים, חסרים אנשים בכל החזיתות…”, ובן ציון ישראלי פורץ בבכי ומאשים את בן-גוריון בהפקרת העמק.

אגין רואה בפרשה הזאת עוד עדות למצבם הנחות של כוחות המגן העבריים בעקבות הפלישה של מדינות ערב, והוא פונה בזעם אל עמיתיו החוקרים:

אז למה אתם לא רוצים לשאול את השאלה הזאת, יופ-טפויומט (שיבוש של קללה עסיסית ברוסית. י.ב)… אז היה לו עודף או לא היה? הוא מרמה את בן ציון ישראלי, שפורץ בבכי ואומר לו ‘בן גוריון, אנחנו נפקיר את עמק הירדן?’ אז יגאל ידין אומר לו: ‘תנו לטנקים להתקרב 20 מטר ואז תזרקו עליהם בקבוקי מולוטוב, זה הצליח במקומות אחרים. לא היה לו צבא לספק.

זו רשלנות שאין דומה לה. תלמיד בי.איי שהיה מגיש דבר כזה היו אומרים לו: לך הביתה! אתה לא מגיש מקור? בושה וחרפה, ראש מחלקת היסטוריה של צה”ל לא יודע מה ההבדל בין מתייצבים למגויסים.

יחסי הכוחות בתש”ח בהסתמך על נתוני כ”א במטכ”ל
השינויים המהירים בחלוקת כ”א בצה”ל במהלך המלחמה

***

התזכיר הסודי שבלבל את כולם

כיצד אם כן, אומצה, בכל-זאת, הגרסה ההפוכה על ידי בכירי החוקרים, כמו זאב צחור, למשל, שכתב בהכללה ש”מספר חיילי צה”ל במלחמת העצמאות הגיע ל- 117 אלף ומספר החיילים של כל צבאות ערב שלחמו בישראל בצירוף היחידות הפלסטיניות היה כמחצית”, וגם כי “היתה זו מלחמת מעטים מול רבים כאשר הערבים הם המעטים”?

אי ההבחנה בין לוחמים וחיילי שירותים בצה”ל נותן הסבר חלקי לתוצאה הזו.

אך היתה לכך עוד סיבה: שרשרת העברת המידע לאורך השנים התבססה על מקור ארכיוני  שהתברר כבעייתי.

 זאב צחור כותב כי הוא התבסס על נתונים שפרסם חוקר אחר, זכי שלום ממכון בן-גוריון, ושלום עצמו מסר כי הוא התבסס על תזכיר מטכ”לי סודי, שחשף.

ב-1952 אכן מחבר ראש אג”מ תכנון במטכ”ל, אל”מ שלום עשת, תזכיר שמסווג “סודי ביותר”, שמציג את הנתונים שעליהם מתבססים אותם חוקרים. אך כשהרמטכ”ל בפועל, יגאל ידין, מקבל לידיו את התזכיר של עשת הוא מתנער ממנו בתקיפות. האם מדובר, אם כן, בנתונים שגויים, אולי בטעות, שהוציא המטכ”ל הצה”לי, ומאז כל החוקרים מסתמכים עליהם?

אגין: הוא שולח תזכיר לבן-גוריון ב-52′, אבל מה שהם לא יודעים אני כבר כמעט שכחתי.  אז אני מקריא לך מסמך שחתום עליו יגאל ידין, הרמטכ”ל, לשר הביטחון, לסגן הרמטכ”ל ולאל”מ שלום עשת:

“בשובי מצאתי לפני תזכיר שחיבר ראש אג”מ תכנון והעביר לשר הביטחון לפי בקשתו”…

תקשיב טוב – “לאחר העיון בו, עלי לציין שאין המסמך מביע את דעתי או את דעת המטכ”ל ברוב הנקודות. במיוחד הנני לציין, שהערכת אל”מ עשת לגבי יחסי הכוחות בינינו לבין הערבים במלחמת השחרור היא מוטעית לחלוטין.”

אז, אתה מבין, זכי שלום מרפד את זה כ’מסמך מטכ”לי’, כשבעצם זה מסמך שלא שווה את הנייר, בכלל.

מה שהם (החוקרים) טוענים שזה כבר מזמן 117,000 (מגויסים), זה הכל פקזוחה (מרוסית: “הצגה”. י.ב).

יגאל ידין הסתייג מהנתונים שהוצגו לבן-גוריון

אז כשבן-גוריון אמר שהיינו רבים יותר הוא הסתמך על מידע מוטעה?

אגין: בן-גוריון לא היה סמל באכ”א. בן-גוריון מפרסם מספרים שהוא מקבל ממישהו…

***

 “שקרים אפשר להחליף באמיתות; אולם מיתוסים ניתנים להחלפה רק בנרטיבים.”           

        (ניסים ניקולאס טאלב, “מיטת סדום – תובנות מעשיות”)

לאיזה בן-גוריון להאמין?

אז לאיזה בן-גוריון להאמין? האם לזה שקבע בנחרצות, בתקופת המלחמה וסמוך לה, כי היתה זו מלחמת מעטים מול רבים, או שמא לזה שטען בישיבת ועדת החוץ והביטחון תריסר שנים אח”כ, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה”ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב?

למה בן-גוריון מתהפך?

אגין: כי אתם לא מכירים את בן-גוריון, אתם לא מבינים. אתם לא היסטוריונים, אתם חלטוריסטיםערב מאורעות תל חי ב-1920 היתה ישיבה של הועד הזמני של יהודי א”י והשאלה היתה אם לתגבר את מושבות תל חי וכפר גלעדי. טבנקין אמר שאם אנחנו ניסוג כאן כבר ניסוג עד הסוף. בן-גוריון אמר: על השאלה הזאת: ‘יחליטו האנשים בעצמם’. איזה אנשים? בן גוריון אמר משהו שאפשר לפרש אותו לכל הכיוונים.

תיכף אני אוציא לך את הפרוטוקול של ישיבות הממשלה, כשבן-גוריון מדבר על נטישת מסדה ושער-הגולן (בקרבות עמק הירדן. י.ב), הוא אומר שאזרחים יכולים לעזוב מתי שהם רוצים. אחרי שהוא פקד בעצמו שלא יעזוב איש…

ב”פקודת תל-חי” (ההוראה לא לפנות אף ישוב עברי. י.ב).

אגין:  כן.

דבר והיפוכו.

אגין: בן-גוריון היה אמן בלהגיד דבר והיפוכו. הוא אומר דברים בניגוד למה שהוא אומר 12 שנים אחרי מלחמת העצמאות. האט ער געזוגט… (באידיש, “אז הוא אמר” י.ב). בן-גוריון אמר הרבה דברים. הפוליטיקאים אומרים הרבה דברים, שזה לצורך פוליטיקה.

***

החיילים ברחו הרפתנים הגנו בגופם

אז איך ניצחנו במלחמת העצמאות אם היינו בנחיתות? שאלתי את אגין.

אגין:  אתה צודק, זו שאלה במקום. כשרפתנים הופכים למקלענים תוך חמש דקות – זה הכריע את המערכה.

תסביר!

אגין: ב-18 במאי 1948 בעמק הירדן עמדו מול שתי חטיבות, סוריות ועיראקיות, שתי פלוגות ותגבורת של אנשי משקים.

בארבע וחצי בבוקר הטנקים של הסורים תוקפים, כשאחד הפגזים הראשונים גומר את המשוריין שלי ומתחילה נסיגה לא מבוקרת. באים למפקד הפלוגה ואמרים לו ‘האנשים בורחים’. הוא שואל ‘איפה הם?’ אומרים לו ‘כאן אחרי הקיר’. המ”פ יוצא אליהם עם אקדח ומגרש אותם חזרה לעמדות. כעבור כמה דקות מגיע המ”מ ואומר ‘הם בורחים’. התפרקות כוללת.

מי זה הם? גולני, חי”ש?

אגין: זו פלוגה א’ של גדוד 12 של גולני. ….

כשעזבנו את שדה הקרב היו 50 גופות בשטח. הפלוגה הזו נפוצה. חלק עצרו – משה כהן, בחור ממושבה כנרת, שהיה בכל מקום שהיה קרב, הוציא את האקדח שלו ואמר: ‘מי שבורח מהמערכה תירו בו.’

והוא ירה במישהו?

אגין: הוא לא ירה בפועל אבל אני מספר לך את האווירה.

וכך תוך שלוש וחצי שעות הסורים מגיעים למשטרת צמח. יוצא משה כהן ממושבת כנרת, עם כיתה ואומר להם: ‘אתם צריכים לעצור את הסורים, ולו גם בגופכם, כי אם לא נעצור אותם כאן הם ישחטו…

מהכיתה הזאת חזרו רק חצי. וכמוה כיתה מדגניה א’ וכיתה מכנרת וכיתה ממסדה. הם עצרו בגופם את הסורים.

יותר מחמישים לוחמים נהרגו באותו יום קרב בצמח, מרביתם ‘רפתנים’, חבריו של אגין מקיבוצי עמק הירדן. אגין זוכר היטב כל אחד מהם.

אגין:  שלושה רפתנים, שומר עבודה, רפתן שבוי, החצרן, יהודה וייס, הבן דוד שלי, שהיה בן יחיד והדוד שלו היה סגן הרמטכ”ל. הוא היה בן יחיד וכולם ניסו לשכנע אותו שהוא לא צריך לצאת לקרב. אבל הוא עזב את דגניה ב’ והצטרף לכיתת התגבורת של דגניה א’ כי שם לא מנעו את זה ממנו. למחרת הוא נהרג במשטרת צמח.

בדגניה ב’ נהרגו במלחמת העצמאות 11 חברים. בקרב צמח במשך שלוש וחצי שעות נהרגו לנו  50 מגויסים. 20 חיילים ו-30 אנשים שהקפיצו אותם ברגע שהסורים התקרבו למשטרה.

שלושים אזרחים?

אגין:  אזרחים שבאזרחים.

‘הרפתנים’?

אגין: כן. כשגמרו לאכול ארוחת בוקר, אחרי חליבת הלילה, תפס אותם מי שתפס אותם ושלח אותם למשטרת צמח.

ואם הם לא היו ‘רפתנים’ לא היינו מנצחים?

אגין:  אם הם לא היו שם לא היה מישהו שעוצר את הסורים.

אני רואה בשאלות שאתה מקשה עליי, שאני צריך לגייס את האגף שנקרא ‘רשות הדיבור לנופלים’. תן לי את התיק הירוק הזה… אתה רואה את מה שאני רואה?

“חללי נפת כנרת”…  מעניין, לפי שמות המשפחה רואים שכמעט כולם אשכנזים… אני קורא בשמותיהם: גלובמן, אנגלמן, פלוטינסקי, שוורצמן, לבקוב, וייס, לייבוביץ …

אגין: הם אלה שבמשך שלוש וחצי שעות נהרגו בקרב צמח. אתה מבין? זה אלה שמשה כהן אמר להם לעצור בגופם את הכדורים. אלה הרפתנים…הם באו מהמשקים כי שלחו אותם…

***

פרידה מדור תש”ח

בספטמבר 2018 באתי לפגוש את הפלמחניקים בכנס התקופתי המסורתי שלהם, שהתקיים בת”א. שליש מלוחמי הפלמ”ח נהרגו בתש”ח, שליש מהם נפצעו והנותרים כבר לא מסוגלים למלא את היכל התרבות כבעבר. זה היה הכנס האחרון. עוד מעט לא יוותרו עדי ראיה שחלמו להקים מדינה ולחמו עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה.   

ממיטת חוליו מציג בפני אסף אגין את ספר הלימוד לחטיבת הביניים בעריכת אליעזר דומקה, על תולדות מלחמת העצמאות. לא להאמין, לפי הספר בעת פלישת הצבאות הערביים מנו הכוחות העבריים פי שלושה מהכוחות הפולשים.

אגין: אתה רואה מה כתוב כאן בספר הלימוד? 60,000 (לוחמי צה”ל. י.ב). מאין הוא לוקח את זה? ספר לימוד לבתי ספר! יש מקור? יש ביקורת? משרד החינוך מפקח על זה? זו הרי שערוריה ממדרגה ראשונה. שאלתי את אליעזר דומקה (העורך, י.ב): ‘מאין אתה לוקח את זה?’

מתקשרת אלי בחורה שהיתה קשרית בגדוד 12 של גולני ב-48′ ואומרת לי: “הבן שלי בא הביתה ואומר לי: ‘אמא, למה רימיתם אותנו שהייתם מעטים? אני קורא משהו אחר בספר הלימוד…'”

זה גם מוטי גולני, שבמאמר אחר טען את הטענה של ה-60,000. ישבתי מולו, יותר קרוב ממה שאני יושב מולך, ושאלתי אותו: ‘תגיד, מאין אתה לוקח את זה? אם תלמיד שלך היה מגיש לך עבודה סמינריונית ולא כותב מאין הוא לוקח את זה… אתה מעלה על הדעת שאנחנו היינו 60,000 (לוחמים) ב-48′?’

אז אני שואל אותך, כחוקר מעורב, איך אתה מסביר שכל כך הרבה אנשים טועים ומטעים, לטענתך?

אגין: אתה למדת פסיכולוגיה חברתית? אתה יודע מה זה דיסונאנס קוגניטיבי? אחרי שהתברר לו שהוא אמר שטות ממדרגה ראשונה אז הוא נדבק חזק יותר למה שהוא אמר. כי אחרת…

אתה מדבר על בן-גוריון?

אגין:  לא. על זכי שלום.

אבל חוץ מזכי שלום עוד רבים אחרים אמרו כך. אתה מצטט אותם. כולם סובלים מדיסונאנס קוגניטיבי?

אגין:  זה הרי ביזיון המחץ. אם אתה תשאל את מורל’ה; ‘תגיד: אתה ראית את הנתונים של אכ”א?’ איך אתה הולך לקבוע יחסי כוחות בלי שאתה נעזר בחומר המוסמך, היחיד שקיים?

***

מורל’ה

מרדכי (מורל’ה) בר־און, בן 90, חוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה. הוא היה קצין צעיר בתש”ח, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ”ל וקצין חינוך ראשי. שאלתי אותו אז מדוע קשה לו להגיד כי לפחות בשלב הבלימה אכן היה מדובר במלחמת דוד מול גוליית?

 בר־און: כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדוד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית לשאלה שלך היא לא! החודשים מאי-יוני 1948 היו הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות.

…כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה ‘רבים מול מעטים’ – רבים מאד מול מעטים…  או אפילו גדוד שלם נגד ניצנים…

מספר החיילים שצבאות ערב הביאו – הויכוחים למי היו יותר הם טפשיים – אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

אז מה הכריע בסופו של דבר קרבות כמו בדגניה, רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  רוח לחימה’ זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים…

 ‘רוח לחימה’ זו גם פייטנות?

בר־און: לא, זו לא פייטנות. אין ספק שזה קשור ליכולת של ישובים להחזיק מעמד. יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד. זה לא היה כ”כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.

אבל, בכל זאת, צריך לקחת כל קרב ולנתח אותו. נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס…

***

שאלתי את אסף אגין;  אני רואה כמה אתה סובל, למה המאבק הזה כ”כ חשוב לך?

אגין:  אני אגיד לך, מורל’ה פרסם מאמר על הקרבות ובין השאר איזכר את הצו של ליאופולד פון-רנקה, שנחשב כאבי ההיסטוריוגרפיה המודרנית, שאמר שאת ההיסטוריה צריך לכתוב כפי שהיתה. זה לא אומר שיש תמיד אפשרות לכתוב בדיוק את מה שהיה, אבל צריך לעשות את המקסימום. אז המניע הראשון שלי היה טוהר העט. זה הסיפוק הכי גדול לחוקר שהוא מניח איזושהי תזה והיא מתממשת במהלך המחקר.

הדבר השני, זה המורשת. אם מישהו יבוא מפקיסטן וישאל מה היה כאן בעמק הירדן ב-48′ אז יידעו לספר לו בדיוק. השלישי, זה ערך הרעות. אני לא יכול להחזיר לחיים את יהודה וייס שהיה החצרן של דגניה – שבשביל לרכב על סוסה הייתי צריך לקבל את הרשות שלו – אבל אני יכול לעשות למשפחתו, לאשתו ולשתי הבנות שלו, דבר אחד; לספר את האמת על מה שהיה. מורל’ה עושה מניפולציות בשביל נרטיב חליפי כי חוקרים כאלה חושבים שצריך לשחוט את הפרות הקדושות.

יש יחסי כוחות ויש מיתוס. מיתוס לא חייב להוכיח את העובדות, אבל הוא גם לא חייב לעשות את ההפך. הוא לא חייב לשקר.

אפשר להוסיף עוד סיבה לסערת הרגשות של אגין והיא העובדה שהוא עדיין חי, יותר משבעים שנה אחרי מות חבריו:

אחרי הרבה שנים אני מבין למה הוא לא שלח אותי, משה כהן…

משה כהן היה בן המושבה כנרת, מראשוני הפלמ”ח, שהיה כבר משוחרר וברזרבה של הפלמ”ח, אבל איפה שהיתה ירייה בעמק הירדן שם הוא היה. הוא נהרג ב-20 בחודש בדגניה ב’, כשהוא לא הסכים ‘להתכופף בפני הערבים’. וכולם אומרים לו, גם אני: ‘משה תתכופף!’

בפעם הראשונה הוא נפצע ביד והאצבעות היו תלויות לו והוא פגש את יעקב ישראלי מכנרת ואמר לו: לא נורא! כעבור כמה רגעים, עמרם רבר, שהיה מפקד הכיתה, צועק שמשה נפצע. הוא קיבל כדור והמוח נשפך לו והוא מקרטע…

שאלתי את עצמי: למה משה כהן לא שלח אותי לאותו מקום שהוא שלח את הכיתה? אחרי הרבה שנים, תפסתי את העניין – אני הייתי נהג משוריין ובתור נהג משוריין לא היה לי תקן לנשק. אז בלי נשק הוא לא ישלח אותי לירות בטנקים. כל השנים רובץ עלי, שאיפה שכתוב השלט על אלה שנפלו גם השם שלי היה יכול להיות שם, בלי שום מאמץ.

אז לפחות אני יכול לעשות את הדבר האלמנטרי הזה, שהילדות של יהודה וייס יידעו מה היתה האמת.

חוקר אחד כתב בנחרצות שבתש”ח צה”ל לא סבל אף פעם ממחסור בכוח אדם. אז אני רוצה לשאול אותו: אתה מוכן גם להוריד את הגרביים, ולא רק את הנעליים, במצוות של נעלייך מעל רגליך? הרבה אנשים צריכים להוריד עכשיו את הנעליים…

***

לסיום

מעבר לויכוח הסוער על המיתוס הלאומי, על נתוני גודל הצבאות ועל מרכיבי העוצמה של הצדדים מסכימים שני הווטרנים של תש”ח, מורל’ה בר־און ואסף אגין, כי את תוצאות מלחמת העצמאות קבעו גורמים  רבים, לאו דווקא היקף הכוחות הלוחמים, וכי בסופו של דבר הכריעו התושיה, רוח הלחימה, החוסן החברתי והנחישות של הישוב העברי.

עוד מעט לא יוותרו עוד עדי ראיה לספר על המלחמה שלחמו, ועל המדינה שהקימו ומשתנה עכשיו לנגד עיניהם, ופוצעת את ליבם, ויוותרו רק המחנות שימשיכו להתקוטט על הנרטיב של עברה ועל עתידה.

***

פרק זה מתכתב עם פרק 29, העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב- 1948,  שעלה כאן לקראת יום העצמאות בשנה שעברה, ובו ארחנו לשיחה על מיתוסים ועל היסטוריה של מלחמות את מרדכי (מורל’ה) בר-און. להבנה טובה יותר של מיתוס תש”ח ומיתוסים בכלל ולהכרת המורכבות שבכתיבת היסטוריה של מלחמות מומלץ להאזין לשני הפרקים.

האזינו, שפטו ושתפו! להתראות בפרק הבא….

לקריאה נוספת:

לתמצית הפרק באתר “הארץ” הקרב האחרון להצלת מיתוס דוד מול גוליית במלחמת השחרור

לפרק הקודם – ראיון עם מורל’ה בר-און על מיתוס המעטים מול הרבים:  העובדות מאחורי מיתוס מעטים מול רבים ב-1948

ישראל בר, “פרקים למהלכים האופרטיביים של מלחמת השחרור”, מערכות 2018

* תודה מיוחדת לרזי רוזנבך, שסייע בהפקת הפרק הנוכחי.