Tag Archives: סיקריים

20. טיטוס בירושלים

תבליט שער טיטוס – תמונה ראשית בדף הבית באתר הפייסבוק של ראש הממשלה בנימין נתניהו

מאת: יזהר באר

"אני רוצה להגיד לכם איזו מדינה נפלאה יש לנו: מאפר השואה הקמנו את אחת המדינות המתקדמות והחזקות ביותר בעולם. לפעמים בלהט הוויכוח יש בתוכנו כאלה ששוכחים זאת, אני לעולם לא שוכח זאת, אתם לעולם לא שוכחים זאת…" (ב. נתניהו בכנס הרמת כוסית לשנה החדשה 30.08.17)

אם יש את נפשכם לדעת את המעיין ממנו שואב ראש הממשלה את תעצומות הנפש שלו כנסו אל עמוד הפייסבוק שלו ותווכחו בעצמכם. בסבך יער אלפי התמונות המחניפות, המופיעות בעמוד הבית שלו; לחיצות הידיים, המעריצים, ראשי המדינות, שרים, ווזירים, מיליונרים ומלחכי פינכה, מסעותיו עם רעייתי בארץ ובחו"ל, תוכלו לראות תמונה אחת, תמונה ראשית, והיא המעיין. הסתכלו בתמונת התבליט המפורסם משער טיטוס – אם יש דבר יחיד שיכול לתמצת את הרוח המבעתת את מנהיג המחנה הלאומי, הרי זו אותה תמונה של האייקון האסוני הזה, בן האלפיים, שבחר בה לעטר את דף מסריו.

לכאורה, יש כאן דיסוננס בלתי פתיר, שהרי נתניהו משווק את זהותו הציבורית כאיש החזק, ששומר על העם היהודי, ועומד כחומה בצורה מול כל הנאצים ועוזריהם והטיטוסים בני ימינו, מפרס וממדי ומכל סמטה אפשרית של העולם. כיצד דווקא הוא בחר את הדימוי המתמצת את גורלה העגום של יהודה השבויה, את בזיזת כלי המקדש לאחר חורבן הבית ואת הכניעה ההיסטורית של העם היהודי בפני כוחות חזקים ממנו, חורבן שגם אחרי אלפיים שנות לא ממש התאוששנו ממנו וראו את הכמיהה המשיחית בת ימינו, הגוברת, לאותו מקדש שאיננו.

אם נתניהו היה נשאל על כך – הסיכוי לכך אפסי, כמובן, בגלל סירובו של ראש הממשלה להתראיין לתקשורת המרכזית "העוינת" – הוא ודאי היה מסביר את הבחירה הזו במונחים תיאולוגיים, לאומיים, והיה מתאר בדיעבד את תמונת התבוסה המופיעה בתבליט המפורסם בשער טיטוס כניצחון היסטורי של היהודים על האימפריה הרומאית, שהרי תסתכלו איפה הם ואיפה אנחנו? וראו לאילו הישגים הגיעה המדינה היהודית בשנים שאני מוביל אותה! והביטו איך עמנו צועד משואה לתקומה, בהנהגתי. והנה אני נשבע, שעוד לא הספקתי לסיים לכתוב דברים אחרונים אלה וראש הממשלה כבר אומר אותם בקולו, מדויק ותמציתי ממני, בטקס הרמת הכוסית לשנה החדשה של הליכוד: מאפר השואה הקמנו את אחת המדינות המתקדמות והחזקות ביותר בעולם… אני לעולם לא שוכח זאת…" וגו'. 

ובכל זאת, הבחירה של המנהיג הגאה הזה בתמונה שהיא תמצית של אסון קולוסאלי, תבוסה לאומית, כניעה היסטורית, עלבון לאומי, חורבן מוחלט, שהביאו ליציאה של העם היהודי מההיסטוריה למשך דורות, דורשת עיון נוסף.

כדי לפענח את הדיסוננס הזה אפשר להשתמש במוטיב מתוך הדברים שכתב אחד ממעריציו החדשים, בני ציפר, שתיאר את נאומו הקודם של נתניהו, בכנס תומכיו בגני התערוכה, כלא פחות מ"גאוני"; נאום ש"לא היתה בו מלה מיותרת או מלה חסרה. בחרת במלים הפשוטות ביותר כדי להעביר רעיון עמוק – בדיוק כפי שדורשת תורת הנאום הקלאסית מבית מדרשו של קיקרו".

לפי אותו עקרון אפשר לשפוט את הבחירה של נתניהו לקשט את עמוד הבית שלו בתמונה המסוימת הזו, כבחירה שבאה להעביר רעיון פשוט, השוכן עמוק בנבכי תודעתו; הלוך רוח שממסגר באופן מופתי את עולם הנפש שלו, ומקרין, יוצר סדר ונותן פשר למרכיבי הזהות באישיותו.

פשר הדיסוננס הזה נוגע לויכוח הישן בשאלה האם נתניהו הוא ראש הממשלה הציניקן ונטול עמוד שדרה אידיאולוגי שהיה בתולדות ישראל? או שמא הוא המנהיג האידיאולוגי ביותר שהומלך על העם הזה, והראיה; הצלחתו, עד כה, בשימור הסטטוס-קוו, והסרת איום השלום, הצלחה שבעיניו ובעיני תומכיו, היא עיקר מורשתו, הצלחה שמגמדת את הישגיהם המפוקפקים של "אידיאולוגים", שקדמו לו, כמו יצחק שמיר, למשל.

אחת היא, גם אם נתניהו הוא אידיאולוג לאומן ונוקשה, או מתחזה ככזה ובעצם הוא ציניקן גמור, עלינו לשאול אילו זרמי מעמקים בתודעתו שלו עצמו הביאו אותו לבחירה בתמונה הפסימית והתבוסתנית כל כך, בחירה שהיא מעין נבואה לא מודעת הצופה את העומד לקרות שוב במין מעגליות סטיכית של ההיסטוריה היהודית, כתוצאה ממדיניותו? ואולי העובדה שראש הממשלה הזה, שיותר מכל קודמיו, השתית את הפופולאריות שלו על הפחדה מפני אויבים חיצוניים ופנימיים, על שיח של חורבן ועל הסתה של איש באחיו, אכן מבין בתוך תוכו כי האסטרטגיה הזאת קורסת אל תוך עצמה ומשמעויותיה אסוניות?

בביוגרפיה הפוליטית של נתניהו ישנם מרכיבים בעלי נופך תנ"כי; לכתו לפני ארון הקבורה הסמלי של ראש הממשלה רבין בהפגנה ההיא, בחירתו לאמץ אל קרבו את השבט המשיחי-מתנחלי, ואת אליאור אזריה, כמשל, ונטייתו הידועה להקיף את עצמו בחבורות של "ריקים ופוחזים", כאותו אבימלך בן גדעון,  אינה מותירה ספק לאיזה מחנה היה מצטרף אם היה חי בזמן מלחמות היהודים ברומאים; אל הבריונים הסיקריים.

האם יתכן כי נתניהו, בנו של היסטוריון לתולדות העם היהודי, מבין בעומק נפשו, שההיגיון הפנימי של התנהלותו מביא בסוף הדרך לחורבן? שהרי ברי לו כי הבריונים הלאומנים הסיקריים, שהסיתו נגד אחיהם אל מול פני המלחמה, ששרפו במו ידיהם את מחסני המזון ומנעו כל ניסיון להתמודדות רציונאלית, לא משיחית, עם המציאות הסוגרת עליהם, אחראים לחורבן הבית לא פחות מהרומאים עצמם.

לא מן הנמנע, אם כן, שנתניהו מבין בתוך תוכו פנימה, שההיסטוריה מיקמה אותו במקום ובזמן, בתפקיד אותו טיטוס, שכבש את ירושלים והעלה אותה באש.

ולכן יש מקום לסברה כי האיש הזה, שמתנגדיו ותומכיו קשרו לו כתרים של אדם בעל כישורים אינטלקטואלים מרשימים, אמן צריבת התודעה, בחר את תמונת החורבן הזו לא במקרה, והרגע הזה של הבחירה היה רגע נדיר של גילוי אמת פנימית.