Tag Archives: סאדאת

30. "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ח': המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

כאוס בעזה     Photo MOHAMMED ABED/AFP/Getty Images

22 במאי, 2018

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לאזור גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת "פרות קדושות", ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. כולם חזו את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על רצועת עזה. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.  

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

תמלול פרק 30, "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ח':

המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

מאת: יזהר באר

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לעבר גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת "פרות קדושות" ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.

 בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 ציטט האלוף (בדימוס) יצחק פונדק, את סופר המתח מוריס ווסט, שכתב בספרו "סניגור השטן":

"ציבור מנוצח אינו מסוגל להיות לויאלי לשלטון הכובש, כי הוא איננו מאמין באף אחד, אפילו לא בעצמו. גם אם המנצחים מבטיחים לו הרים וגבעות איש אינו מאמין בכך.

המנוצחים מסתכלים על כיכר הלחם הנמצא מול העיניים ותוהים כמה נדרש לשלם עבורו. הרעבים אינם מאמינים בכיכר הלחם שהם רואים עד אשר לא בלעו אותו ממש".

ופונדק הוסיף על דברים אלה:

"כשראיתי את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבנתי כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה."

הראיון שקיימתי עם פונדק התקיים בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו באוגוסט 2017, בגיל 104.

באר: אתה חושב, שהיה יכול להיות פתרון לפרובלמה של עזה אם היינו נוהגים אחרת?

פונדק: בהחלט כן. תסתכל, אתה זוכר שהיה ד"ר חיידר עבד א-שאפי? ד"ר א-שאפי היה אחד מהמנהיגים הבכירים נגד טרור. הוא לא אהב אותנו, אבל הוא היה נגד טרור. וכשאני גמרתי שנתיים (כמושל) הוא הזמין אותי למסיבת פרידה. רצועת עזה שקטה לחלוטין. ילדים היו מתרוצצים לך בין הרגליים. אני בא אליו הביתה, 35 אורחים עזתיים, מנהיגים. הוגשה ארוחת ערב. אתה יודע, אם אתה מוזמן לזמן קצר זה קפה אבל עם השולחן נשבר מאוכל – למה אתה לא נשאר פה שנתיים? תראה אני לא פה קובע, הנוהג הוא שכל שנתיים מפקד מקבל תפקיד אחר. הוא אומר: אז תגיד לראש הממשלה שלך שיתנו לנו דרכונים ישראליים. אני אומר לו: אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? תגיד לראש הממשלה, שאם תצאו מפה – אנחנו מצטרפים לירדן. יהיו שתי מדינות, ירדן וישראל. אמרתי לו, תראה אני לא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה. אז הוא אומר: אז תוסיף לו, 'אנחנו ננצח אתכם במיטה'. אז היו לנו (תושבים ברצועה) 400 אלף, היום שני מיליון.

יצחק פונדק (ז"ל): ניצחו אותנו במיטה  (צילום: יזהר באר)

באראז מה הפתרון האפשרי שהיה, האופציה הירדנית?

פונדק:  אם היו מקבלים את ההצעה שלו היו שתי מדינות, אבל קרה לישראל אסון – הניצחון בששת הימים. נכנס ג'וק למפקדים שלנו. הם היו בטוחים שאף אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. אני אומר לך, בר-לב קנה סוס. אתה זוכר? היה עוד אחד שהתהלך עם כלב. היה שלישי, שבנה בירושלים מפקדה עם אריות (אלוף רחבעם זאבי). זה נכנס להם לראש. דרך אגב, במלחמת יוה"כ עזה לא ירתה כדור אחד.

באר:  אבל לבעיה הדמוגרפית היה פתרון? ניסיתם אז יישוב מחדש…

פונדק:  הם היו צריכים להיות במדינה השנייה, הפלסטינאית. הם רצו להצטרף לירדן.

באר:  אתם ניסיתם, בזמנו, יישוב מחדש לפליטים, זה היה יכול לעשות משהו, לטווח ארוך?

פונדק: התחלנו ליישב אותם. תראה, רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל אביב עם 80 אלף עזתים כל יום לעבודה. 200 אוטובוסים עמדו כל לילה ברצועת עזה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. איומה! שהרי גם כשאריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, לו הוא היה מנהל מו"מ עם הערבים מקודם והיה אומר להם: אני מוציא, אבל השלטון הצבאי – אצלנו, הם היו מסכימים. אבל הוא הוציא ולא דיבר איתם שום דבר.

באר: הוא עשה את זה באופן חד צדדי…

לא הולכים לשום מקום

בפרק השני בסדרה זו, "קזינו בעזה", סיפר יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה לכהונתו של פונדק, על פרויקט ניסיוני שניהל לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות יישובם מחדש. חזרתי אליו כדי לשאול אם הוא מאמין שהיה סיכוי אי פעם באמת לפתור את בעיית הפליטים העזתיים.

באר:  אתה חוזר ואומר, או ככה עולה מדבריך, שהעוצמה הזאת, של גודל האוכלוסיה והמצב הבלתי אפשרי, של אי קטן, מוגבל מאד בשטח, עם ריבוי אוכלוסין, שהנה פרצתם דרכים של 70 מטר, במחנות הפליטים, ותוך תקופה לא ארוכה החללים התמלאו כי האוכלוסיה גדלה…

עבאדי: נכון! כי מה שהיה צריך לעשות – ביוזמה מדינית ובכלים של מדינה – להמשיך את הפעילות הזאת… אבל לא קלטו את זה בארץ.

באר:  אבל יכול להיות שאין תרופה לעזה בעצם? שזאת האמת הקשה? אז היינו יכולים אולי לקיים סוג מסוים של נורמליזציה, עוד שנה-שנתיים – עשר שנים, אבל לאורך זמן?

עבאדי:  לא, אם נניח שהרעיון הזה של הוצאת הפליטים מהמחנות, שיקומם בתוך אזור הרצועה ובצפון סיני, בדומה למה שעשינו בהקמת פתחת רפיח, היו אנשים מתפרנסים. מחממות, מגידולי שדה, והם לא היו פליטים. הריכוז הזה, המסה הזאת על שטח קטנטן, תקשיב יזהר, שטח (מחנה הפליטים) שאטי הוא פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד. יש שם אוכלוסיה יותר מאשר במועצה האזורית עמק הירדן ובבית שאן גם יחד. די כבר!  אי אפשר ככה! הסיפור אחרי מלחמת ששת הימים, שאפשר לעשות להם טרנספרים – תאמין לי, כל מי שדיבר איתם וברצינות, ובדרך מתמשכת, הם אומרים: דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום! לא הולכים. רצועת עזה של חמאס היום, בלי מחנות הפליטים היתה נראית אחרת לגמרי.

יצחק (איני) עבאדי: כשחתול נדחק לפינה הוא שורט  (צילום: יזהר באר)

באר: האם אתה יכול לתמצת בקצרה מה היו לדעתך הטעויות של ישראל במשך השנים שנעשו ביחס לרצועה?

עבאדי:  עוד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים; פעולת עזה, פעולת חאן יונס ועזה ב' –  הפשיטות של הצנחנים לתוך גבול הרצועה, מה היתה מטרתן? מטרתן היתה להתסיס את תושבי המחנה אל מול נאצר ומצרים. איוולת! קשקוש! שלושת הפעולות האלה, כשפשטו על מחנות הפליטים, היו שטות. ככה יוצרים טריז בין הפליטים לבין נאצר?

אני אגיד משהו יותר מזה, והוא חמור, הרבה יותר ממה שהתכוונת בשאלה שלך. ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, לא השלימה עם קווי שביתת הנשק. בן גוריון לא יכול היה לבלוע אותם. תשים לב, אתה יכול להצביע לי על מקרה אחד, שצבא מצרי עבר את הגבול ועשה פעולה כלשהי בתוך שטח ישראל עד מלחמת ששת הימים? לא תצליח. לעומת זה, אתה זוכר, שכאשר אדם שרצה קידום בצבא הוא היה צריך לעמוד בכמה תנאים: פז"ם ("פרק זמן מינימאלי") – ברור! תקן – ברור! אבל גם: כמה פעמים עברת את הגבול. כל כמה שעברת בפעולות כאלה ואחרות את הגבול אתה הופך למוערך יותר. וכשאתה בודק ולומד לא היה כמו נאצר לאחר מלחמת השחרור, לעשות על מנת להרגיע את קו שביתת הנשק. אחרת, איך תסביר את הפעילות של מוסטפא חאפז (מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה)? איך תסביר את מה שנקרא: המחלקות הקלות, שהוא הקים? איך אתה תסביר את ההוראות הצבאיות של איסור התקרבות לקו הפסקת האש? מניעת מנות מזון מהפליטים שהתקרבו לכביש? ישראל לא רצתה בזה.

באר: בן גוריון רצה את עזה?

עבאדי: בעובדה, אני לא יודע אם תוכל למצוא עוד איש שעשה על מנת לסכל חדירות של פדאיון לתוך תחומי מדינת ישראל, כמו מוסטפא חאפז. והוא חוסל על ידינו (באמצעות מעטפת נפץ ב-1956).

באר:  למה חיסלנו אותו?

עבאדי:  כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. נורא פשוט…

באר:  זו הערכה שלך?

עבאדי:  לא, אני מציע שתקרא את הספר "מצרים 1950-1953", שכולו מבוסס על הווקע אלפלסטיניה. תבדוק. הוא מדויק.

באר:  אני האזנתי להרצאה שלך משנת 1972. אתה מדבר (בקלטת) לפני אורחים שלך מהתנועה הקיבוצית ואתה אומר שם בין השאר, וזה בלט לאוזן שלי: אני מקבל אתכם כאן מתוך הנחה שאנחנו שותפים לרצון שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל…

עבאדי:  ברור! (צוחק)…  תראה, חלק בלתי נפרד! ולא סתם – אלא ריביירה ישראלית תהיה שם (בפתחת רפיח). הוקם משרד, שנקרא " יונה פייטלזון", והשקיעו בו המון כסף, והיו לו סמלים ופלקטים. רק שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו: מה עושים עם מיליון וחצי איש? (מגחך)

באר:  למה השאלה הזאת לא נשאלה?

עבאדי:  יזהר… (צוחק).. תשמע, היה איש שנקרא רבינוביץ, שהיה אחראי על בניה כפרית. היינו בידידות גדולה והוא אמר לי: קח אותי יום אחד לתעלה! ברור, הוא היה כל כך נחמד. נסענו לתעלה ועשינו את כל קו בר-לב. היו שם מעוזים ותעוזים, אתה זוכר…  והיו מגדלים של 40 מטר גובה (לתצפית). אנחנו עולים על מגדל כזה, והוא מתנדנד, והוא אומר לי: אתה רואה את מה שאני רואה? מה אתה רואה? אני שואל. שחור משחור – תסתכל, שתי ארמיות פרושות מהתעלה ועד האופק. וכל התעלה זה 80 מטר רוחב… מה יקרה אם יקומו וילכו?

אתה יודע מה אמרתי לו?

 שינסו! זה מעבר מים, מכשול, שלא ניתן לחציה. ואם הם ינסו – אנחנו גם נדליק את התעלה!

 רק הטמבל הזה, כמוני, לא שאל: איפה מיכל הדלק? (צוחק).. איפה מיכל הדלק?

 אז אמרנו … מה, לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית? גם את זה אמרנו. אז מה אם אמרנו? תראה, זה האופוריה זה הטירוף. זה הטירוף, זאת האופוריה וזה הריחוף. אותו דבר,  מעצמה שנייה, שלישית… אההה… אתה לא זוכר? תוך שעתיים אנחנו בבגדד ובאותו זמן גם בקהיר וגם בדמשק וגם בטריפולי… זה הטירוף…

באר:  כשאתה היית עד או נוכח או שותף בפגישות של הפיקוד הבכיר האם היה אז קול אחר? קול שהתריע, שהיה רענן במחשבתו שרואה למרחקים, מה שאחרים לא ראו?

עבאדי:  לא! לא! בחיי שלא. להפך, הרי אלו הדיונים שהיו עד מלחמת יום הכיפורים:  תוך שעתיים… ככה,  יש לנו רק בעיה אחת – איך החי"רי בירי ידביק את קצב השריון. תוך שעתיים…  כי עד מלחמת יום הכיפורים, באף מלחמה הם לא נשארו, הם פשטו את הנעלים וברחו. במלחמת יום הכיפורים זאת היתה ההפתעה – הם לא בורחים.

באר:  בטוב בעולמות האפשריים, אם ישראל לא היתה עושה שום טעות, מהטעויות שאתה חושב שהיא עשתה לאורך השנים ביחסה לרצועת עזה, לאיזה מצב היינו יכולים להגיע?

עבאדי:  תראה, אני לא אדון ולא אשפוט אם היה צריך לתת לערפאת להגיע לרצועה או לא, אבל בכל מקרה, לא היה קם הארגון הזה שנקרא חמאס – האחים המוסלמים.

באר:  למה?

עבאדי:  כי הוא נבנה על מצוקה. תמיד, בכל מקום. במצרים, מקום לידתו ובכל מקום אחר – על מצוקה. במקום שאין מצוקה – לא. ברמאללה אין אחים מוסלמי – אין חמאס. באל בירה –  אין. בירושלים המזרחית – אין. בכפרים – יש. במקום של סגר וגדר – יש.

 תראה, נכון שברקע הם מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל. כולם. אבל, כל זמן שזה לא אפשרי אז צריך להפוך אחרים. כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו אז צריך להפוך את החיים לאפשריים. זה, אגב, דומה מאד לטעויות שנעשות היום. תשמע, בעל חיים, כמו חתול, כשאתה מביא אותו לפינה הוא בורח. כשהוא נקלע לפינה ורואה שאין לו לאן ללכת, אם אתה תתקרב אליו, בלית ברירה הוא יקום וישרוט אותך. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אותו דבר…  החוש החייתי הזה. כשאין מה להפסיד הפסדת את המערכה.

באר:  היום, כשאתה מגייס את כל ידיעותיך וניסיונך, האם אתה חושב שבנקיטת מדיניות אחרת או אסטרטגיה אחרת, או אסטרטגיות אחרות ממאשר ננקטו ניתן היה להגיע לתוצאות אחרות לגמרי בקשר לעזה ולאפשר סוג של נורמליזציה?

עבאדי:  כן. תראה, צריך לזכור שהתשובה לא יכולה להיות נכונה לגבי שני מצבים שעברו על רצועת עזה: שלב שהיתה נתונה לשלטון של אש"פ, חילוני לאומי – זה עולם אחר לגמרי, לעומת מצב שהיא נשלטת ע"י תנועה דתית אסלאמית. זה שני עולמות שונים.  אבל בכל מקרה אני מאמין, כי לא אני אומר את זה, הם אמרו את זה – לא רק אש"פ בדמות הגעתו של ערפאת לישראל, אלא גם א-זהר, בפגישה שלו עם רבין אמר לו: אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן – להסדרים שאין בהם "סולח", שאין בהם פיוס, אלא רק "סלאם" – שלום. בתנאים אחרים. בנוסחאות אחרות… תראה, היינו יכולנו להגיע עם הפלסטינים, הן ברצועה והן בגדה המערבית למצבים הרבה יותר סימפטיים, הרבה יותר אפשריים, מבחינת החיים, אם היינו נוקטים במדיניות אחרת לאורך הדרך, שביסודה היא דבר אחד: חיה ותן לחיות גם לאחר! כאשר רצינו את הכל יצרנו מצב בלתי פתיר.

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה"ל.

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות.

באר:  אז בוא נשאל את השאלה, אם לא יהיה פתרון לעזה בעשר השנים הקרובות, מה הסצנריו האפשרי?

שגב: המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי…

באר:  מה יקרה, מה אתה צופה, בתור מי שמכיר את פני הדברים?

שגב:  אם מצרים כעת תכנס, מה שעכשיו קורה, אז היא תביא שיפור. היא תביא דלק, היא תביא חשמל – החשמל והדלק במצרים הם 10% ממה שעולה בישראל. והיא יכולה להביא כל החומרים וכל האוכל והיא תחזיק את המצב, כמו במצרים. אתה יודע, במצרים, נסעת לבקר במצרים? אנשים גרים בבית קברות – מיליון וחצי אנשים...

באר:  ואם לא יסתייע?

שגב:  אם לא יסתייע יהיה שם פיצוץ. לא של חומר נפץ –  יהיה פתאום כולירה, שפעת, כל מיני מחלות…

באר:  וסצנריו שהעזתים פשוט מתוך יאוש צועדים לגדרות?

שגב: זה המודל שאמרתי לך, כשהגעתי לעזה… אני ראיתי מיליונים בטהרן – אני הלכתי ביניהם. אני נראיתי כמו פרסי, דיברתי פרסית, לא עמדתי מנגד. בתוך הערמה הייתי. זה יכול לקרות. לישראל יש כוח צבאי – היא יכולה לירות. היא יכולה אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים – הם קודם בטח ישלחו ילדים וילדות. זו בעיה… בגלל זה אני גם שמח לדבר איתך. כי אם היום אנשים היו לא רק בפתרונות של הליכוד, אלה הקלים, של "יד קשה – נעשה יותר קשה", אלא אומרים: בואו נחשוב, הומניטארית, מה לעשות…

יצחק שגב: יכול להיות כאן גן עדן עלי אדמות (צילום יזהר באר)

באר:  זה יהיה נכון, לדעתך, להגדיר את הבעיה מספר אחת בעצם בתודעה של המנהיגות? שאין הבנה ואין רצון פוליטי, שיש פחד?

שגב:  אני רואה את זה אחרת, כבר משנת 1980 – כשהייתי בממשל הזמנתי את רפול, את דן שומרון, את כל המפקדים לראות את הממשל. כי מה היה, עד אז הייתי חייל ומ"פ ב(גדוד) 202, בסמוע, בקלקיליה,ירינו, אף פעם לא התעסקתי עם הבעיה הפלסטינאית. פתאום אני בא לשם ואני רואה 4 חברי פרלמנט, 8 חברי סנאט, עמך – יש פלסטינאים. כל הגישה שלי השתנתה בעקבות הלימודים והמעבר הלא-רצוני לממשל הצבאי. ואז היה ברור לי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. כשאתה מדבר איתי על עזה זה פתרון חלקי, אבל בעקרון צריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. אם אפשר בחלקים, אז בחלקים.

באר: היום יש פרטנר בצד השני לפתרון פוליטי?

שגב:  היום זה יותר קשה משתי סיבות. סיבה אחת, בגלל מה שקורה בכל המזה"ת, שכל המזה"ת בוער. סיבה שנייה זה בגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הזה, סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק. כי יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות. אז איראן לא תבוא אז רק  50 יבואו. 50 יתייצבו בגוש, של הסכם כזה, מלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם כזה או אחר, להתחיל בהר הבית, בגבולות של המדינה הפלסטינאית… וזה אפשרי. אפשרי. תבין, אם זה יקרה, ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. תראה, אני עובד עם סין, עם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת. זו התפיסה שלי…

באר: מבין הממונים עליך, בדרג המדיני והצבאי האם היה מישהו שהבין מה מתרחש ומה עומד להתרחש?

שגב: …הייתי תחת דיין, קרוב. הייתי תחת פרס, קרוב. הייתי עם עזר וייצמן כמעט שנתיים – שלושתם היתה להם הבנה מלאה. אולי גם בגלל שתפיסת העולם שלהם תאמה את התפיסה שלי.

באר:  למרות שהם לא היו אוריינטליסטיים ובלי רקע אקדמי…

שגב:  הם הבינו את עזה כפצצה דמוגרפית, הם הבינו את האיום, הם הבינו שכדי לטפל במסה כזאת של אוכלוסיה צריך לסדר להם עבודה, צריך לתת להם כבוד, צריך לתת להם פתרון מדיני… ולא להגיד שלוחצים שתהיה הגירה, כשאי אפשר להגר. אחרי זה, אריק שרון היה מנהיג צבאי ענק, אני הייתי תחת פיקודו, אבל ברגע שהוא נהיה שר ביטחון, הוא, לפחות בהתחלה, דגל בקו הזה של סיפוח כל השטחים. רק אחרי זה הוא שינה ופתאום קם ועזב את כל עזה.

אי של עניות ויאוש

בסוף הדרך הגעתי אל האלוף בדימוס שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ"ן לשעבר. גם גזית, חזה בדייקנות את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה ונותר פסימי:

גזית: עזה היום היא מציאות של אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.

באר: האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  הנקודה המכרעת היא 2005. כשאנחנו, כביכול, ביצענו התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. וזה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי, אם אתה רוצה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל.

שלמה גזית: אי של עניות  (צילום: יזהר באר)

באר:  מה שאתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו"ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. והמצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו"מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.

באר:  סאדאת לא רצה…

גזית:  בגין לא רצה! סאדאת גם לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה וזה כולל, שאתה חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.

באר:  זאת אומרת, אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, ואנחנו רואים שעזה היא קוץ בבשרה של ישראל וכאילו בעיה בלתי פתירה, האם בכלל היה אפשר לטפל בזה אי פעם או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  אני לא חושב שעזה היא סיפור אבוד. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.

היום יש מציאות שהיא מאד מציקה ואני לא יודע איך היא תתפתח. והיא לא רק אם יהיה "צוק איתן 2". זה חשוב, אבל זה לא יפתור את הבעיה של מה אתה עושה עם 360 קמ"ר ושני מיליון איש.

… אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו…  ב-1987, הופיע באוניברסיטת ת"א פרופ' ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה, שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

באר:  ואיך אתה מסביר לימים את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בכ"ז בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו..

גזית:  עברו 20 שנה – אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד, זהו תאכלו את זה… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי ונוצרו הלחצים…

באר:  לימים התקרבת למחוזות השמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי… בוא נלך בגדול – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון, נעלה את כל היהודים, מכל העולם, נוכל לשרוד במזה"ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה. הם אינם רוצים את הפתרון, עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אם אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה יווצרו נתונים שלא רק יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…

באר:  האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל. והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…

באר:  מה יקרה?

גזית:  לא יודע!

באר:  אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות…

גזית:  לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ"כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…

סיכום: לזכור את הלקח המשטרתי הישן

בפרק זה שמענו את תחזיותיהם של ארבעה מבכירי הממשל הצבאי, שמכירים מקרוב את הסוגיה העזתית. כולם צפו, במידה כזו או אחרת, את שמתרחש לנגד עינינו ברצועה בימים אלה – משבר כלכלי, הומניטארי וסביבתי הולך ומחריף, צעדות המוניות לעבר הגדר וניסיונות לחצות אותה, פאניקה אזרחית, מעשים נואשים של יחידים שכמוהם כהתאבדות, הסלמה לקראת עימות צבאי נוסף, ונדמה שאין אור בקצה המנהרה.

כל המומחים שדיברו בסדרה על עזה מדגישים את הקשר בין המצוקה הכלכלית והפוליטית – בהעדר אופק מדיני ובהעדר תשתית כלכלית לבין היאוש וההקצנה. כולם גם מסכימים כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות, אם תינקט מדיניות שונה.

אבל בצמרת המדינית והצבאית בישראל מתווכחים עדיין אם בעזה שורר "משבר הומניטארי" (כפי שטוען מתאם פעולות הממשלה בשטחים) או רק "מצב קשה" (כפי שגורס שר הביטחון) ועוסקים בפנטזיות פרועות על הכרעת החמאס. הצעות להרפיית הלחץ הכלכלי ולהקלת המצור הישראלי, כולל מצד בכירים בליכוד – נעצרים בחלונות הגבוהים. על פי ההיגיון הפשוט, ללא שינוי במדיניות הישראלית כלפי הרצועה – ללא הסרת המצור וללא אופק מדיני – אנו צפויים לימים קשים מאלה בקשר הנראה כבלתי ניתן להתרה בין מדינת ישראל ורצועת עזה. ובמצב כזה, כאשר שני מיליון איש נדחקים אל הקצה, ראוי לשוב ולהידרש להבחנתו של ההוגה הבריטי ב.ה. לידל-הארט, במסתו הידועה "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?":

"… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו 'פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה.' דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר."

נראה כי הפורץ של לידל-הארט והחתול השורט של איני עבאדי כבר נדחקו על ידינו אל הפינה. בזמן הקרוב יתברר אם נשכיל לתת להם מוצא או נהדק את החבל הגורדי הקושר אותנו זה לזה בעבותות טבולות בדם.

לקריאה נוספת:

 

 

18. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ד': ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

חבל ימית צילום אוויר
רביירה ישראלית בחבל ימית (צילום גוגל)

בעקבות הניצחון ב-1967 וההתרחבות הפתאומית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל בשטחו של חצי האי סיני את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, "הריביירה הישראלית", לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק"מ בדיונות שבין עזה לרפיח.

לא הרבה ישראלים ידעו כי על מנת לממש את החלום גורשו מהפתחה אלפי בדואים שהתגוררו שם ועבדו בה את אדמתם.

בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.

לאחר עשר שנים בלבד, פונתה הריביירה בפתחת רפיח-חבל ימית מכל יושביה הישראלים והוחרבה עד היסוד בעקבות הסכם השלום עם מצרים.

כל המערכת המדינית והצבאית התגייסה לטובת הפרויקט, אך מי שניצח על תפיסת הקרקע, גירוש האוכלוסיה המקומית ובסופו של דבר פקד גם על חורבנו של חבל ימית היה אדם אחד – אריאל שרון.

בפרק זה הסתמכנו על מחקרים, עדויות, וראיונות עם אנשי שטח שהיו שם בזמן אמת ומסמכים שניתן לפרסמם רק עתה. מבין אלה שחקרו וכתבו על הנושא לפני, ראוי לציין ולהודות במיוחד לפרופ'  דוד קרצמר  וגרשום גורנברג, שכתבו את המסמך מאיר העיניים "המקרה של בג"ץ והשטחים" ולעידן לנדו שכתב את "הגירוש מפתחת רפיח ותורת האי-ידיעה הציונית".  נודה גם למכון "עקבות" לחקר הסכסוך הישראלי פלסטיני, על המסמכים הארכיוניים שהעביר לנו.

זהו החלק הרביעי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו! 

מוסיקה:  Julie Maxwells: Today Tomorrow The Sun Rising

לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים?

לקריאת תמלול פרק ד': "ריביירה ישראלית בפתחת רפיח"

 מאת: יזהר באר

הציונות המעשית לא ראתה אמנם את מדבר סיני כחלק מארץ ישראל, אך אם נפשפש בדברי ימיה נמצא כי כבר ב-1865, שלוש שנים לפני פתיחת תעלת סואץ, כתב משה הס על מדינה יהודית בין תעלת סואץ לצפון סיני, שתוקם כדי להבטיח את האינטרסים של המערב. ב-1903, עוד לפני תכנית אוגנדה, העלה בנימין זאב הרצל הצעה להתיישבות יהודית באזור פתחת רפיח. הרצל ניסה לשכנע את חבריו בוועד הפועל הציוני להסתפק במדבר המצרי בצפון סיני כתחליף ארעי עד שיבשילו התנאים להתיישב בארץ ישראל. ברשימות ובתרשימים של הרצל הופיעו רעיונות להקמת נמל בצפון סיני, כביש להר סיני ומסילת ברזל לקנטרה. בשנים 1902-3 אף התנהל מו"מ בין הרצל ובין ג'וזף צ'מברלין לגבי ההתיישבות היהודית בצפון סיני, אבל הבריטים בחרו לבסס את מדיניותם על הנאמנות של הבדואים המקומיים – אותם בדואים שבחלוף 70 שנה, כפי שנראה, בניהם ונכדיהם יגורשו מאותן אדמות בפתחת רפיח על ידי בניהם ונכדיהם של היהודים שיחזרו לסיני ביוני 1967 ויקימו את חבל ימית.

כאמור, עד מאורעות תרפ"ט, ב- 1929, חיו יהודים בעיר עזה. אחד מהם, חכם דויד עמוס היה עשיר מופלג ועל פי הנטען השקיע את הונו, בתחילת המאה שעברה, ברכישת כ-100 אלף דונם בפתחת רפיח – בואכה הנגב. חכם עמוס שלט בחיי המסחר בעזה, שהייתה מייצאת אז לתעשיית הבירה באנגליה 22 מיליון ק"ג שעורה בשנה. [1]

אדמותיו של חכם עמוס השתרעו משני עברי הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל ומצרים, אך הבריטים סרבו להכיר ברכישותיו בסיני. במהלך המאורעות ב-1929 עזבו כל היהודים את עזה, וביניהם חכם עמוס ומשפחתו. בהעדר מסמכי רישום בטאבו (באותם ימים לא היה טאבו בעזה אלא רק "חג'אג'" – הסכמים עם שייחים מקומיים) ובהעדר תביעה ציונית לבעלות על אדמה מצרית, ירד חכם עמוס מנכסיו ויורשיו לא יכלו לעשות הרבה עם הקרקעות שרכש בפתחת רפיח.

אבל תוצאות המלחמה ביוני 1967 פתחו אופקים חדשים.

"שעתה היפה של ההתיישבות"

בהשקפת העולם של הציונות העובדת, שנקבעה בתקופת טרום-המדינה, נתפסה ההתיישבות כביטוי העילאי של יצירת היהודי החדש, עובד-האדמה, וכן כאמצעי היעיל ביותר לעיצוב גבולות המדינה היהודית עוד לפני שמנהלים דיונים דיפלומטיים. [2]

ימים ספורים אחרי תום הלחימה, ב-16 ביוני 1967, קיבלה הממשלה החלטה סודית שלפיה ישראל תציע הסכמי שלום עם מצרים וסוריה על בסיס "הגבול הבינלאומי וצורכי הביטחון של ישראל".  למרות ההחלטה רבים בממשלה ומחוצה לה ראו בתוצאות המלחמה הזדמנות לחדש את אתוס ההתיישבות של הציונות העובדת, שהלך ודעך.

אלא שקצת יותר משנה אחרי המלחמה כבר התגבשה בממשלה מדיניות החדשה שקבעה כי עזה וחלק מחצי-האי סיני יישארו בידי ישראל בכל הסדר עתידי. בסוף אוקטובר 67' קיבלה הממשלה החלטה סודית שקבעה כי "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר, לרבות – כמובן מאליו – השארת רצועת עזה בתחומי ישראל, המשך השליטה הישראלית בשארם-אל-שייך תוך רציפות טריטוריאלית עם מדינת ישראל, והסדרי בטחון חיוניים אחרים."  [3]

למרות חילוקי-הדעות האסטרטגיים והאישיים, הגיעו ראש הממשלה אשכול, סגן ראש הממשלה אלון ושר הביטחון דיין למידה רבה של תמימות דעים בעניין הצורך להתיישב ברצועת עזה וצפון סיני ותכנית ההתיישבות בפתחת רפיח גובשה ונערכה כבר בדצמבר 1968.

אלא שנשארו כמה עניינים לסדר, בעיקר לסלק את אלפי בדואים שהתגוררו באזור. אבל לפני כן: הבה נשמע איך מקימים עיר ישראלית חדשה במדבר, על אדמה מצרית. איך קובעים את מיקומה בלב הישימון ואיך מסמנים את גבולותיה?

כך מקימים עיר במדבר

ימית הייתה הבייבי של דיין, כפי שתיאר בעצמו בספרו האוטוביוגראפי "אבני דרך". סא"ל איני עבאדי, מושל נפת עזה באותה עת  ומקרובו של דיין מספר כאן כיצד נקבע מקומה של ימית, תוך שהוא מציג תמונות של דיין והפיקוד הבכיר בימי הקמת החבל.

עבאדי:  התמונות האלה הן התמונות מקביעת מיקומה של העיר ימית. ישנו פה דיין, שרון, אני, פונדק, וכאן, בתמונה הזאת נכנס גם שלמה גזית שהיה מתאם הפעולות בשטחים. ועמדו והתלבטו איפה תהיה העיר ימית. אבל לא עמדנו על שפת הים, במקום שבו קמה העיר ימית, אלא עמדנו על הכביש בדרך לעזה, הציר המרכזי, במכוניות רכות.  והיה קומנדקר… התלבטו והתלבטו ואמרתי לדיין: אתה רוצה לשמוע לי, מה זה משנה אם זה ימינה או שמאלה, במאה, או במאתיים או בשלוש מאות מטר? יש לי רעיון: מהמקום שבו עומד הקומנדקר, אתה יושב לידי ואני נוהג. ואני אפתח – אז דיברנו כמו שהיו מדברים בדגניה – אני אפתח קולי (סימון שהצמיגים משאירים בחול), של הקומנדקר  'כתלם הנמתח כמיתר'. הוא אמר לי: וואללה, זה הכי נכון! התלם הנמתח כמיתר…

באר:  זה היה הגבול (של העיר) או המרכז?

עבאדי:  לא. על הקולי יהיה הכביש, שיוביל לעיר ימית, כשנגיע למים נתקע יתד – שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר! נפתח קו ישר, כמו מחרשה; יהיה קולי של הקומנדקר ועל הקולי של הקומנדקר יהיה הכביש לעיר ימית, מהנקודה הזאת, פה יהיה הצומת ובמקום שנגיע למים נתקע יתד שם יהיה מרכז העיר ימית. הוא אומר לי: התלם הנמתח כמיתר – זה הכי נכון. עליתי על הקומנדקר ופתחתי קולי. והוא ישב לידי וכל החבר'ה האלה היו מאחור בקומנדקר.

באר:  בעצם, אתה ודיין שרטטתם את תחום המושב של ימית?

עבאדי:  ברור! את המיקום שלה על שפת הים.

באר:  לפי מה בחרת את הקולי?

עבאדי:  כלום! לקחתי אזימוט, ככה, העיקר שיהיה קו ישר. למה? התלם הנמתח כמיתר… ברור. פה (בתמונות) זה שלב ההתלבטות ואני עוד בכלל עומד מאחור ואני רואה שהם לא יוצאים מזה. ואז אני אומר לו – הנה זה פה הקטע, אני אומר לו (לדיין):  זה בכלל לא חשוב. מה זה משנה לכם ימינה קצת שמאלה קצת…שפת הים…

באר: היו מפות? 

עבאדי:  הנה אנחנו מחזיקים מפה. לא מפה אלא תצ"א (תצלום אוויר). אז אני אומר לו הנה אנחנו נמצאים כאן ואז – תשים לב – דיין מבסוט מהרעיון וזה מה שעשינו.

באר:  תגיד, אני רואה כאן, לפי התמונות, שכל המעורבים הם אנשי צבא אין אף אחד מאנשי ההתיישבות?

עבאדי:  איזו התיישבות…

באר:  הקמת עיר אזרחית על ידי אנשי צבא?

עבאדי:  ברור… ברור…

 באר:  למה לא היו נציגים של ההתיישבות?

עבאדי:  זה בכלל לא היה רעיון שלהם. זה היה רעיון של דיין.

כל מי שהיה שם, בפרק חייו הקצר של חבל ימית, תיאר גן עדן עלי אדמות וחופש אינסופי. "עשה לך בית בימית", קראו מודעות שפורסמו בעיתונים. ההשראה לתכנון העיר נבעה מרעיונותיו של האדריכל יונה פיטלסון שתכנן את העיר ערד בשנות ה-60.

חוץ מנמל מים עמוקים, מתקן להתפלת מים,  וכור גרעיני לאספקת חשמל הבטיחו המתכננים לטעת בדיונות סביבה יער בן 10 מיליון עצים.

 אלו היו שנים של התרוממות רוח, תחושה עילאית של יצירת יש מאין. מדיונות צהובות, צרובות מלחמה הפכנו את האזור לגן עדן עלי אדמות", תיאר נחום שפר, בן קיבוץ תל יוסף שהתיישב בחבל ב-1971.[4]

"חיינו בחופש מוחלט. בימית לא היה מושג של לנעול את הדלתות. היינו חוזרים מהים, משאירים את האופנים בחוץ… הכול היה פתוח, כולם הכירו את כולם. כולם אכלו אצל כולם, אווירה אחרת"., סיפרה המתיישבת מיקה מור. [5]

בהמנון הלא רשמי שלהם שוררו המתיישבים: "פה היו החולות הלבנים נודדים ועוברים בשריקה, עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר, ובנינו חומה ירוקה… הפתחה שלנו ארץ רחוקה, הפתחה שלנו ארץ ירוקה, הפתחה שלנו ארץ ללא צל, הפתחה שלנו – ארץ ישראל... פה בארץ חולית וימית, הקימונו גם עיר וגם כפר, מול הים והחול, בלבן וכחול, יש גגות אדומים למדבר…

אבל, למימוש החלום על גגות אדומים בלב המדבר ועל ארץ ישראל ירוקה בין עזה לרפיח היה צריך לגדר שטח ענק של 47 אלף קילומטרים רבועים, כמעט כשטחה של תל אביב רבתי. אלא שבשטח המיועד התגוררו תשעה שבטי בדואים במבני קבע, ובמבני ארעי. חלקם  עסק בחקלאות מדורי דורות. מישהו החליט לסלקם בבהילות, בכוח הזרוע וללא אישור.

סילוק הבדואים

התגלגלות העניינים מכאן ואילך תוארה בעתירות לבג"צ שהגישו 9 ראשי שבטים בדואים.

"בשעת בוקר מוקדמת, הוזעק שיח' סולימאן חסיין עודה אבו חילו, ראש שבט חילו אל- שריטיין עלידי בני שבטו, שבאו להודיעו כי חיילי צה"ל הורו להם, בעל פה,  להסתלק מבתיהם ומיישובם. אבו חילו יצא אל אותם חיילי צה"ל, פנה אל מפקדם, קצין בדרגת סגן-משנה, ושאלו לפשר מעשיהם של חייליו. הקצין השיב לו כי "זו פקודה מהממשלה לגרש אתכם מכאן"[6]

כך החל גירושם של תשעת שבטי בדואים משטחים נרחבים מהאזור שנועד להקמתו של חבל ימית. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים.

המבצע החשאי, והוא נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו"ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ"ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע לשיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

זה היה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה הייתה: "בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח" הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: "צה"ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם". [7]  אף מילה על גירוש.

תכנית ההתיישבות היהודית בפתחת רפיח נתמכה על ידי השרים אלון, גלילי ודיין וגובשה לפרטיה על ידי המפא"יניקים מהמחלקה להתיישבות שבסוכנות היהודית. את האני מאמין שלו הציג שר הביטחון דיין בישיבת ממשלה ב-26.1.1969:

"אני רוצה לומר שעלינו קודם כל לסלק את הבדואים מהשטח הזה, לעלות עם טרקטור ולעקור את כל מטעי השקדים, ואחר-כך להגיע לפשרה לגבי המחיר… צריך לחרוש את הקרקע, לעקור את המטעים ולעזור להם להסתדר במקום אחר. היום זה קל יותר מאשר בעוד שנה…  אני גם רואה את השעה הזאת כשרה לדבר זה, כל זמן שיש שם טרור,  משליכים רימונים ומניחים מוקשים, והבדואים מעורבים בזה… ".[8]

התקשורת בשירות הקונספציה "הביטחונית". הארץ 21.3.1972

הנימוק הביטחוני לסילוק הבדואים הופיע גם בתשובת המדינה לעתירות שהגישו הבדואים לבג"ץ לאחר גירושם. אלא שהיה זה נימוק שכאמור, לא הייתה לו אחיזה במציאות כפי שניתן יהיה לראות. תכניות ההתיישבות בפתחת רפיח קדמו לתחילת גל הטרור ברצועה, ולבדואים בפתחת רפיח לא הייתה אז כל נגיעה לטרור לסוגיו.

תסיסה במערכת הפוליטית ובפיקוד הבכיר

אמנם שום החלטה ממשלתית או פיקודית רשמית לא ליוותה את מבצע הגירוש, שמתחילתו היה יוזמה של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום. אך משהתבצע הגירוש נרתמה כל המערכת הצבאית והפוליטית לתת לו לגיטימציה מעשית בדיעבד. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה עת, תא"ל שלמה גזית, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו איתו:

באר: אחד הפרקים בתכנית שלי עוסק במה שנקרא: "הריביירה הישראלית" בפתחת רפיח, הקמת ימית ופינוי/בגירוש הבידואים. משפטנים טוענים שזה היה גירוש בקנה מידה… בניגוד לחוק הבינלאומי, כמעט פשעי מלחמה…

גזית: אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית.

באר:  בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?

גזית:  ללא אישור של אף אחד…

באר: אז איך אתה מסביר את זה? זו פעולה של אריק שרון?

גזית:  בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: 'למה גירשתם את הבדואים ברפיח?'  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום.

באר:  גם פונדק לא ידע?

גזית:  לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם "כלום" אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר.

ועדת החקירה עליה מדבר שלמה גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו. [9]        אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.

 "התושבים פונו באכזריות תוך שימוש בזחל"מים וציוד מיכאני", דיווחו חברים בקיבוץ ניר-עוז בחוזר ששלחו למזכירי קיבוצים אחרים בסוף פברואר 1972. הדיווחים עוררו תסיסה בתוך מפ"ם, מפלגת האם של הקיבוץ הארצי, נגד השתתפות התנועה בפרויקט ההתנחלות בפתחה.  ב-8 במרץ 1972 נערך בקיבוץ ניר עוז כנס-חירום בהשתתפות כ-250 נציגים מקיבוצי הנגב, אשר דרשו מנציגי תנועתם לפעול "למניעת נישול התושבים והתנחלות ברצועה".

בעקבות הכנס החלו ידיעות על גירוש הבדואים להתפרסם בעיתונות – תחילה ביומון מפ"ם "על- המשמר" ולאחר-מכן בעיתונים אחרים.  ראש הממשלה גולדה מאיר קבעה פגישה עם שני ראשי מפ"ם, יעקב חזן ומאיר יערי, והתריעה בפניהם על הנזק שנגרם למערך בין מפלגתה, מפלגת העבודה,  לבין מפ"ם בעטיו של "ניהול מסע ציבורי מטעם מפ"ם נגד ביצוע החלטה ממשלתית" [10]

לפי בקשתן של ארבע סיעות נערך דיון מיוחד בכנסת בעניין "התעמולה נגד ההתנחלות בחבל עזה ובפתחת רפיח והצורך הלאומי הדחוף להרחיב את ההתנחלות ולהגבירה".

"קשה להאמין, אבל ב-72 הקיבוץ הארצי התגייס, במלוא כוחו, למאבק עקרוני ומוסרי נגד העוול שגרמו הבולדוזרים של שרון ומדינת ישראל לכמה שבטים בדואים בפאתי סיני", סיכם אחרי 30 שנה עודד ליפשיץ, מקיבוץ ניר עוז, שניהל את המאבק למען השבת הבדואים לאדמותיהם. מול הקיבוצניקים מהדרום שהתגייסו לטובת הבדואים סבלה מפ"ם מפילוג רעיוני קשה, בעקבות תוצאות המלחמה ב-67'. כשהתכנסה ועידת מפ"ם ב-9 באוקטובר 1972 הציע יעקב חזן הוותיק, שמפ"ם תתמוך בהקמת היאחזויות ביטחוניות-התיישבותיות בפתחת רפיח וברמת הגולן. מתנגדיו דרשו לא להקים היאחזויות התיישבותיות בפתחה אלא רק היאחזויות ביטחוניות. אי אפשר בעניין הזה שלא להיזכר כקוריוז בויכוח רב שנים שפילג את מפלגת של"י ז"ל לשני מחנות. יונתן פלד מקיבוץ מעברות, הגדיר את ההבדל ביניהם: מחנה אחד היה בעד מדינה פלסטינית כי זה לטובת מדינת ישראל (וחוץ מזה זה גם מוסרי) ואילו המחנה השני היה בעד מדינה פלסטינית כי זה מוסרי (וחוץ מזה זה גם לטובת מדינת ישראל).

הארץ, 10.10.1972

נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: "היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה". למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ"ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו "יינקטו אמצעים". רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.

בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ"ל.

גזית:  "ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…"

באר:  אבל ההחלטה על הקמת פתחת רפיח לא היתה של שרון, היתה החלטת ממשלה…

גזית: לא! השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה? 

באר: מי החליט להקים את פתחת רפיח?

גזית: האיש המרכזי שרצה את העניין הזה – בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי.

באר: אתה חושב שהגורמים שרצו לדחוף את ההתיישבות בפתחת רפיח השתמשו/לחצו על שרון? או שזו היתה יוזמה שלו?

גזית:  זה שני דברים שונים. היתה יוזמה של שרון, אבל שרון לא היה מעורב ברעיון הגדול של להקים את ימית ולהפוך את כל פתחת רפיח למרכז יהודי גדול.

באר: מה ידעת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש, מה העלית?

גזית:  (צוחק) יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל.

באר:  באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?

גזית:  לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה.

באר:  ולאן גירשו אותם?

גזית:  דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים.

באר:  הדיונים על הקמת פתחת רפיח כללו אותך?

גזית:  כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שאם סיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבים מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו"מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים בואו תלכו עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.

החלטת בג"ץ

עתירת הבדואים לבג"ץ בתביעה לחזור לשטחיהם היתה המקרה הראשון אחרי 67' שגורם ערבי פנה לבית משפט ישראלי בבקשה לעשות צדק בנושא בעל חשיבות פוליטית עקרונית. בדיון בעתירות הבדואים התרחש דבר מוזר. המשיבים לעתירות, ממלאי התפקידים הבכירים בפרשה זו: שר הביטחון דיין, אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, ומפקד אזור רצועת עזה וצפון סיני תא"ל יצחק פונדק, כלל לא הגישו תצהירים לבית המשפט. המשיב העיקרי היה אלוף ישראל טל, שלא היה קשור לפרשת הגירוש. למעשה, הקשר היחיד של האלוף טל לפתחת רפיח היה בכיבושה ביוני 67, כפי שהונצח בשירו של יורם טהר-לב על קרב רפיח:   "באנו שחורים כפיח, באנו קרועים אבל, אנו אחרי רפיח, כמו שרצית טל!…"

בתצהירו לבג"ץ הסביר האלוף טל את השיקולים הביטחוניים שהנחו את צה"ל בסילוק הבדואים. בין השאר טען שהאזור היה חשוף למעבר מחבלים ושימש כחממה לגיוס מחבלים. "ולאור האמור לעיל – חיוני הוא כי האזור ישמש כאזור חיץ או כאזור בידוד בין רצועת עזה ומדינת ישראל לבין מרחב סיני".  בשיחה טלפונית בשנת 2007 שאל העיתונאי וההיסטוריון גרשום גורנברג את אלוף ישראל טל מדוע הוא זה שחתם על התצהירים. תשובתו הייתה כי השר דיין ביקש ממנו לחתום על התצהירים, והוא עשה כמו שרצה דיין.[11]

הארץ, 19.9.1972

גם תת אלוף יצחק פונדק, מפקד אזור עזה וצפון סיני, שננזף אף הוא, על ידי הרמטכ"ל, טוען כי לא ידע כלל על תכנית הגירוש. לפי גרסת פונדק בחודשים שלפני הגירוש ניהלו הגורמים המעורבים בהקמת העיר ימית משא ומתן עם הבדואים בעלי הקרקעות באזור, לרכישתן, והיה סיכוי טוב שהמו"מ יסתיים בהצלחה. לדבריו, באותה עת היו מספיק קרקעות עבור השלב הראשון של הקמת העיר. להערכת פונדק ביקש שרון, ששאף להתמנות לרמטכ"ל, לרצות במעשה הגירוש את משה דיין, שהקמת ימית היתה הבייבי שלו.

בור מים של הבידואים שנהרס. צילום: יוכבד ליפשיץ

כשפונדק שמע על המתרחש וירד לשטח הוא נחרד ממה שראו עיניו. כך סיפר:

 "לעיני נתגלתה תמונה מחרידה של הרס ושממה, בתי האבן הפכו לגל אבנים, עצים נעקרו, חלקות ירק נרמסו בשרשראות הטנקים, בכל אשר פניתי נתקלתי בוונדליזם לשמו. לא ראיתי אף נפש חיה במקום. לבדואים לא התאפשר לאסוף את החיטה והתירס מן השדות…"[12]

פונדק סיפר עוד כי האלוף שרון התפאר באחד הכנסים של קציני פיקוד דרום על פעולת הגירוש באומרו: "תוך שעות ספורות גאלתי יותר אדמות משגאל חנקין במשך כל ימי חייו."[13]  יהושע חנקין היה, כידוע, גואל האדמות הגדול של הציונות המעשית בראשית שנות ה-20, במיוחד בעמק יזרעאל.

עודד ליפשיץ מלווה בדואי שביתו נהרס בפתחה. צילום: יוכבד ליפשיץ

דו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף יריב היה סודי במשך עשרות שנים ולא ניתן היה לעיין בו.  רק לאחרונה, בעקבות פנייה של העיתונאי גרשון גורנברג לארכיון צה"ל במסגרת חוק חופש המידע, הוא הצליח לקבל את הדו"ח. הממצא המהותי ביותר בדו"ח היה העדר מוחלט של נימוקים ביטחוניים – נימוקים שאיתם השתמשו המדינה, הצבא והעיתונות על מנת  להסביר את הצורך בגירוש הבדואים. השיקול היחיד לגירוש, כפי שעולה מהדו"ח החסוי, וממקורות נוספים, היה הצורך באדמות להתיישבות.

מסמכים נוספים שאפשר לחשוף עתה מחזקים את ההבנה שמדובר היה בדפוס של פעולה להכשרת הפקעת קרקעות לצורך הקמת התנחלויות חדשות באמצעות נימוקים צבאיים מומצאים. אפשר לראות זאת, למשל, במברק מיום 9 ביולי 1969 של מחלקת הקשר במשרד החוץ אל הנציגויות בחו"ל המסווג "סודי" והמתפרסם כאן לראשונה, באדיבות מכון "עקבות". כך נאמר בו על תפיסת שטח בפתחת רפיח:

" 1. באלה הימים הוצאו צווי תפיסה לצרכי בטחון בפקודת המושל הצבאי תא"ל מוטה גור על שטח של 20,000 דונם בסביבות רפיח. 2. הקרקע הינה חלק מאדמות רשות הפיתוח של ממשלת מצרים. מצויים עליה 500 משפחות של בדואים נוודים שעבדו את האדמה בתנאי חכירה ממשלת מצרים. הללו יפונו מהמקום וישולמו להם פיצויים. 3. התפיסה הינה כאמור לצרכי בטחון, ובשלב ראשון יוכנסו לשטח יחידות צבא, אולם לידיעתכם, חוזר לידיעתכם בלבד, בעוד כמה חודשים תוכנסנה למקום יחידות נח"ל, שיקימו 2,3 התנחלויות. סעיף 1 ו-2 לשימושכם במידה ותשאלו."

מברק סודי של משרד החוץ, 9 ביולי 1969: לידיעתכם בלבד!

במילים אחרות: אם ישאלו אתכם בחו"ל תסבירו כי מדובר בתפיסת אדמה לצרכי ביטחון ותגידו כי לשטח שנתפס ייכנס הצבא. אבל לידיעתכם, ולא לפרסום, הסיבה האמיתית לתפיסת השטח היא התכנית להקים התנחלויות במקום.

למרות שלא היתה  סיבה "ביטחונית" אמיתית לגירוש הבדואים קיבל בג"ץ את הנימוקים הביטחוניים של המדינה ודחה את עתירות הבדואים. אגב, כמה שנים אחר כך, קיבל בג"ץ החלטה הפוכה ודחה את עמדת המדינה שהשתמשה באותו דפוס של הנמקה ביטחונית בבואה להצדיק את ההחלטה להקים את ההתנחלות אלון מורה, ליד שכם.[14] הבה ננסה להבין את ההבדל בגישת בג"ץ בשתי פרשיות אלה?

מעריב 17.9.1972

פרופ' דוד קרצמר, מבכירי המומחים למשפט בינלאומי ולזכויות אדם, מעלה הסבר אפשרי להבדל הזה, השערה אותה העלה לראשונה השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית. על פי הסבר זה, פסק-הדין בעניין פתחת רפיח ניתן בין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-הכיפורים – תקופה שבה האמון ביושרם ובמיומנותם של מפקדי צה"ל הבכירים היה בשיאו. ואילו פסק הדין בנושא אלון מורה ניתן אחרי מלחמת יום הכיפורים, לאחר שנוצר סדק באמון בראשי הצבא, וכי סדק זה הוא שפתח את הדלת להתערבות שיפוטית בהחלטות צבאיות. [15]

כשקרא את דו"ח ועדת יריב, שהיה חסוי כל השנים, נדהם פרופ' קרצמר לגלות כי המדינה פשוט שיקרה לבג"ץ. בשיחה שקיימנו בטלפון אמר לי, בין השאר, כך:

דוד קרצמר:  קריאת הדו"ח שגילינו (דו"ח ועדת החקירה בראשות האלוף אהרון יריב),  הדהימה אותי. ממש הדהימה אותי. כיוון שקודם לכל, הם הטעו את בית המשפט. אמרו שהועדה לא הסתייגה מהכורח הביטחוני שבפינוי הבדואים. זה ממש מטעה מכיוון שהועדה בכלל לא התייחסה לכורח הביטחוני  מה שעניין אותי זה לא הגירוש כשלעצמו, אלא עניין אותי איך הם שיקרו לבית המשפט…. מה שאנחנו חשפנו מטיל ספק ביושרתו של ההליך השיפוטי…

 אני לא בדקתי אם זה נוגע רק לבג"צים שנוגעים לשטחים. יכול להיות שזה גם בבג"צים הנוגעים למשרד התחבורה. אין לי מושג.  אני התרכזתי בחומר שיכולנו להשיג…

באר: במהלך העיסוק שלך בפרשה למדת פרטים חדשים על המקרה של פתחת רפיח?

קרצמר:  כן, כאשר כתבתי את הספר שלי לא יכולתי להפריך את מה שהאלוף טל הצהיר בתצהירו לבג"צ… מה שנוסף היה הדו"ח של הועדה (ועדת החקירה בראשות האלוף יריב)… הדהים אותי שזה (הנימוק הביטחוני) היה שקר מוחלט….

כל מעשי האדם היו פעם חלומות – סוף דבר

לימים נשאל אבי פרחן, מנהיג מפוני חבל ימית, ע"י עיתונאי  צעיר, אם הם, המתיישבים היהודים בפתחת רפיח, לא פחדו מהבדואים. השיב פרחן:

"מה פתאום?! בחבל ימית היה שלום אמיתי, לא שלום של נייר. עד להתיישבות היהודית המקום היה מדבר שממה, בזכותנו המקום התפתח, נוצרו מקומות עבודה ושירותים אזרחיים הגיעו לאזור, כך שבינינו ובין הבדואים נוצרו קשרים עסקיים ואף חברותיים".[16]

הסיפור האמיתי היה קצת שונה. לאחר שאיבדו את בתיהם ואת שדותיהם ולאחר שבארות המים שלהם נדרסו ונסתמו, נאלצו הבדואים, שגורשו מפתחת רפיח, להציע את שירותיהם כפועלים שכירים למתיישבים היהודים, שהתגוררו עתה על אדמותיהם. אלה היו הקשרים העסקיים והחברותיים שעליהם דיבר אבי פרחן בנוסטלגיה.

אבל, גם זה חלף במהרה כלא היה. הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים" כתב באלטנוילנד בנימין זאב הרצל, האיש שניהל בתחילת המאה שעברה מו"מ עם הבריטים ליישב יהודים בפתחת רפיח, והוסיף חוזה המדינה: "כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות. כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום" [17]

הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.

היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון.

 

הערות ומראי מקום:

[1] ר' משה דור, "היהודי שרכש את פתחת רפיח לפני שבעים שנה", מעריב 18.2.1972.

[2]  ר' עוד דוד קרצמר וגרשום גורנברג, פוליטיקה, משפט וההליך השיפוטי: המקרה של בג"ץ והשטחים,        "משפט וממשל", יוני 2016, כרך י"ז, 1-2, עמ' 249-343

[3]  קרצמר וגורנברג, שם.

[4] http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

[5] http://www.kolhazman.co.il/205599

[6] מתוך העתירה לבג"צ שהוגש חצי שנה אחרי הגירוש ע"י 9 ראשי שבטים בדואים. מופיע בקרצמר וגורנברג, שם.

[7]  ידיעות אחרונות 8.3.1972

[8]  קרצמר וגרונברג, שם.

[9] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/

[10] הופיע במעריב ב- 24.3.1972. קרצמר וגרונברג, שם.

[11] קרצמר וגורנברג, שם.

[12] יצחק פונדק, "חמש משימות", הוצאת ירון גולן,2000. עמוד 341.

[13] פונדק, שם.

[14] בג"ץ אלון מורה, דויקאת נגד ממשלת ישראל, 1979.

[15] קרצמר וגרונברג, שם.

[16]   חיים פרינדלנדר, "כל הזמן", 24.4.2017

[17] בנימין זאב הרצל, "אלטנוילנד", אחרית דבר.

לכניסה לפרק הקודם:  חלק ג': מה נעשה במיליון ערבים?