Tag Archives: ניר פרץ

19. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר


משה דיין ואריק שרון, 1973אריק שרון ומשה דיין במלחמת יום הכיפורים

 "אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב!    

                 (מושל עזה וצפון סיני לאלוף פיקוד הדרום)

פרק זה, החמישי בסדרה על עזה בשנות ה-70, עוסק בשבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי אסכולות בממשל הצבאי ברצועת עזה באותה תקופה. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני המפקדים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.

העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות סתר וריגול פנימי. נציג כאן גם עדויות על נוהגו של אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לסטור לקציניו בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני, חמש דקות לפני מלחמת יום הכיפורים.

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

להמשך קריאת הפרק: "אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר"

מאת: יזהר באר

בארבעת הפרקים הקודמים של הסדרה על עזה עסקנו במערכה הצבאית "לחיסול הטרור" ברצועה שעליה פיקד אריאל שרון, בראשית שנות ה-70, ועל מקרים של הוצאות להורג ללא משפט וצעדי ענישה ברוטאליים כלפי אוכלוסיה אזרחית – אירועים שהוסתרו מהציבור באמצעות הצנזורה הצבאית. סיפרנו על המאמצים הממלכתיים לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות עידוד הגירתם לחו"ל וגם על פרויקט הריביירה הישראלית בפתחת רפיח וגירושם של תושבי האזור הבדואים, פרשה שגרמה למשבר קשה בצבא ובמערכת הפוליטית.

עסקנו במאבק בין אסכולת שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, המיליטנטית והאגרסיבית ביחסה לאוכלוסיה לבין אסכולת פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, שדגלה במדיניות של "מקל וגזר" ובהתחשבות באוכלוסיה האזרחית.

בפרק הנוכחי נספר על השבר בפיקוד הבכיר שהיה תוצר לוואי לקונפליקט בין שתי האסכולות. היה זה סכסוך, יצרי, אישי וכוחני, לעתים מלוכלך וחסר עכבות, אך גם אידיאולוגי, שכל הקצונה הבכירה היתה מעורבת בו, ובמיוחד שני הקצינים הבכירים, שגורלם של מאות אלפי תושבי הרצועה היה נתון בידיהם: אלוף אריאל שרון ותת אלוף יצחק פונדק.

פרק זה, כמו קודמיו, אינו מתיימר להציג את כל מה שהתרחש בממשל הצבאי של הרצועה  – הוא מנסה לכוון את אלומת הזרקור לעוד זווית לא מוכרת דיה לציבור, אך בעלת חשיבות גם אחרי חלוף כל השנים ההן – והפעם, האנדרלמוסיה ששררה בפיקוד הבכיר בשנות הכיבוש הראשונות של הרצועה אחרי 67', שביטאה את מה שאפשר לכנות כ"רוח הזמן" (הצייטגייסט המפורסם), חמש דקות לפני פריצת מלחמת יום הכיפורים.

העדויות שנשמע מבפנים מספרות על חוסר אמון בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. לא ייאמן? אולי, אבל העדויות הללו לא מגיעות בעקיפין, מבחוץ, ואינן רכילות לשמה. הן מוצגות על ידי הקצונה הבכירה ששירתה בראשית שנות ה-70 בגזרת עזה וצפון סיני. האזינו ושיפטו!

נתחיל עם הגדרה מילונית של המושג. אַנְדְּרָלָמוּסְיָה היא סוג של  אנרכיה, בלבול, בלגן, חוסר סדר, כאוס, תוהו ובוהו.

במקורות התלמודיים שלנו מיובא המושג מיוונית   androloimoss‏ – נפגעי מגפה.

בלשון חז"ל: מגפה שממיתה אנשים.

במדרש האגדה במדבר רבה נאמר, "מלך בשר ודם שמרדה עליו מדינה, הוא עושה בה אנדרומוסיא והורג הטובים עם הרעים."

כשנכנס אלוף יצחק פונדק (אז תא"ל), לתפקיד מושל עזה וצפון סיני, בראשית שנות ה-70, ציפתה לו הפתעה לא נעימה. לזכותו של פונדק עמדה כבר אז קריירה צבאית מרשימה, שכללה פיקוד על גדוד ושתי חטיבות במלחמת העצמאות, והקמת הנח"ל וגייסות השריון בשנות ה-50. ב- 1959 השתחרר פונדק מצה"ל, אך, באופן חריג, נקרא לשירות שוב ע"י שר הביטחון דיין ב-1971 ומונה למושל עזה וצפון סיני. כשחזר לשירות הוכה פונדק בתדהמה מהשינויים שעברו על הצבא.

"לנגד עיני השתנה צה"ל לבלי היכר", העיד פונדק.

"המפגש המחודש הדהים אותי. בשנות החמישים היתה זו מסגרת מגובשת, מלוכדת ומוסרית מאד. אנשי הסגל הבכיר עבדו אז בהרמוניה, חבריו התייחסו זה אל זה בכבוד, וכולם היו נאמנים ומסורים למטרה המשותפת: ביטחון ישראל. בצה"ל שהכרתי עד פרישתי הראשונה, דיברו אמת ודיווחו אמת. מילה של קצין היתה מילה של כבוד. ההיסטוריה הצבאית מלמדת שצבא שקציניו הנם חסרי כבוד, דינו להתפורר", הוסיף פונדק. [1]

פונדק טען, שמאז יוני 67' חלה הידרדרות מוסרית בחברה הישראלית וכך גם בצבא. לשיטתו מימי ההגנה ועד מלחמת ששת הימים פעל הכוח הצבאי העברי עפ"י עקרונות מוסריים ואירועים קשים כמו מעשי טבח, שהתרחשו במהלך מלחמת העצמאות וגם אחריה, היו יוצאי דופן. אבל אחרי מלחמת ששת הימים הותרה הרצועה.

כשנכנס לתפקיד מושל הרצועה וצפון סיני גילה, לדבריו, מציאות אחרת לחלוטין:

"מאבקים על דרגות, שבהם כל האמצעים כשרים, פגיעה בחברים ודריכה על גוויות כדי להגיע לראש הפירמידה הפיקודית, דיווחים מפוברקים, שקרים, טיוחים, אי מילוי פקודות, חוסר משמעת."

לא כולם נהגו כך, הוסיף, אך החריגות היו תופעה בולטת שהשפיעה חמורות על אופיו של צה"ל.

ראשי מערכת הביטחון, טען פונדק, שמרו על תופעות אלה בסוד כמוס, והצנזורה הצבאית הקפידה למנוע את פרסומם.

וכך, מיד משנכנס לתפקידו החדש חש על בשרו את רוח התקופה החדשה. מפקדי הנפות ברצועת עזה וצפון סיני, שהיו אמורים לעבוד איתו ולהיות כפופים לו בתחומי הממשל הצבאי, קיבלו הוראות מאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, כיצד להתייחס אל "הפולש הזר".

"הוא הטיל עליהם להקשות ולהמאיס עלי את החיים", סיפר.

מושל נפת עזה באותה תקופה, סא"ל יצחק (איני) עבאדי יכול להעיד על כך מכלי ראשון. עבאדי, כפי ששמענו בשני הפרקים הראשונים בסדרה על עזה, נקלע למאבק יצרי ומכוער שהתנהל בין שרון לבין פונדק.

עבאדי:  כך קרה, שבשלב מסוים, שני הצדדים, האחד אומר: כוח! והשני אומר: פעילות אזרחית עם כוח – מקל וגזר באו לידי התנגשות, ועל רקע זה אני עמדתי לברוח מהרצועה. כי החיים בין הקצינים היו בלתי אפשריים, העלבות קריאות גנאי, מתן כינויים. למשל על פונדק היו אומרים: תזהרו, 'המחבל הגיע!'…

באר:  בתוך הפיקוד הבכיר?

עבאדי:  ברור… שרון!  'יונק שדיים, אידיוט, טמבל…'

באר:  על פונדק?

עבאדי:  אחד על השני. אף אחד לא חסך אחד מהשני. זה היה בלתי אפשרי. תשמע, זה גם הגיע לאבסורדים…

באר:  זה הגיע לכך שגם תושבי הרצועה הרגישו בזה?

עבאדי:  לא! זה היה בתוך המערכת…

אלו היו שני עולמות שונים וביחסים האישיים ביניהם היה מתח גדול מאד, עד כדי איבה גדולה. לא היתה ביניהם הסכמה. הוא (פונדק) היה זאב בודד כי כל המערכת האזרחית והצבאית חברה אל שרון. פונדק הצטייר כחלק מהמערכת החבלנית. הוא נראה כמחבל. אתה תראה במשך הזמן שהרבה מאד דברים עשיתי בלי ידיעתו של זה (פונדק) או בלי ידיעתו של זה (שרון), דבר שגרם למתחים גדולים מאד. לי לעצמי… כלומר, לא היתה הזדהות  חד משמעית עם צד זה או עם צעד אחר אלא בדרך התמרון שבין שני קטבים אלה נוצרו הרבה פעמים דברים שיש בהם חיכוך ואי נעימויות קשים מאד. ביזיונות גדולים מאד.

עבאדי:  באחד מהדיונים, שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע אומר שרון לפונדק: תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות (דילול מחנות הפליטים)? אני! אני בערב נפגש עם איני – תקשיב מה שאני אומר לך – בקול רם: מסכם איתו מה עושים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי! זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק ותפסתי אותו במדרגות למטה. אני אומר לו, יצחק, אני רוצה להסביר לך… הוא אומר לי: אני מבין. הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון.

מערכת היחסים העכורה בפיקוד הבכיר הלכה והחריפה. האלוף פונדק סיפר כי קציני המטה ומפקדי הנפות שהיו כפופים לו, היו בטוחים שתקופת כהונתו ברצועה לא תארך ולכן התלבטו למי להיות נאמנים אליו: או לשרון. קשיים מיוחדים גילה מול מפקד נפת חאן-יונס. פונדק מספר:

"לא אחת קרה שדקות אחדות לאחר ישיבת המטה שלי, התקשר אלי שרון וחקר אותי בטלפון מדוע אמרתי דבר זה או אחר. מסתבר שמפקד חאן-יונס היה בבחינת מרגל במפקדתי ודיווח לאלוף מיד על כל מהלך ועל כל מה שנאמר. לפיכך, כאשר היה ברצוני לתאם נושאים רגישים באזור, עשיתי זאת בפגישה אישית עם מקבל הפקודה, מחוץ למטה, כדי למנוע ממפקד חאן-יונס ומאלוף הפיקוד לטרפד את המהלך. התפתח בי יחס של זלזול כלפי טענותיו של שרון ונמנעתי מפגישה איתו. לפעמים חשדתי כי במשרדי הותקן מכשיר האזנה המדווח ישירות לאלוף."[2]

ועבאדי מוסיף:

עבאדי:  כאשר מערכת היחסים, כשראיתי שאני הולך להיות מסובך בין שרון לבין פונדק, על לא עוול בכפי, אני בסך הכל מילאתי… אבל אני הרגשתי שאני לא יכול יותר. אני לא חייב את זה. למה אני צריך לסבול את הדבר הנורא הזה?   זה פשוט לא אנושי. בית, רציתי שיקחו מהממ"פים את השופלים. מה זה הולכים ובדרך לכל מפגש עוקרים עצים? מה זה הדבר הזה? והכל תחת הכותרת הזאת: 'לצרכי ביטחון!' מה, מי,  מו, פשוט נורא! להפסיק עם זה!

באר: מה היה הקש?

עבאדי:  מערכת היחסים! שרון, יחרב ביתכ, מה אתה אומר לו (לפונדק): 'אתה חותמת גומי!; אני מסכם עם איני ואיני מסכם איתך…' אני לא רוצה את הסיפור הזה. ואז נפלה בלי החלטה שאני חוזר הבית. הרי לא חתמתי. אני לא חייב לאף אחד כלום. ואז נפלה בי החלטה שאני חוזר הביתה. אי אפשר. לא בגלל תושבי הרצועה – בגלל היהודים. מערכת היחסים העכורה שבין היהודים. ולא סתם, אלא בין שני אבני הריחיים…

היה כנס במוזיאון ת"א ולכנס הזה רוחל'ה (אשתי) ואני הוזמנו. היתה לי הרגשה, שהלכה וקיננה בי, שדיין מרמה אותי; לי הוא אומר ככה ומשתף פעולה עם שרון. מה היה במערכת היחסים בין שרון לדיין בחיים לא הבנתי. ואז היה בינינו (עם דיין) הסדר שאנחנו נפגשים בימי חמישי בבית (שלו), והיינו מתכננים.  ואז בכניסה למוזיאון ת"א הוא תפס את רוחל'ה ואמר לה: מה אני צריך לעשות כדי שאיני יחזור להיפגש איתי?

אני ניגשתי אליו ואמרתי: 'משה, אתה יודע מה, היום יום שלישי, אני ביום חמישי כרגיל אצלך'. וביום חמישי באתי אליו ואמרתי לו: 'תשמע: או בלעדי ואני הולך. לא רוצה יותר. או, ואתה צריך לבחור: בין פונדק לבין שרון'.

 שבועיים קודם לכן,  באחד הדיונים בפיקוד דרום בבאר שבע, שרון אמר ככה: 'אני חושב שיש לי עוד שנתיים ואני אבער את הטרור מהרצועה'. כשהלכתי לדבר עם דיין, ביום חמישי, ואמרתי לו 'או-או, אתה צריך להחליט והפעם אין שום מנוס', אז הוא אמר לי: 'אני לא יודע אם תוך חודש, אבל תוך שבועיים תהיה לך תשובה. זה או זה'. אז אמרתי לו: 'אם זה יהיה שרון, אני לא במשחק'.

 היה מפגש (בפיקוד דרום) ביום רביעי, כרגיל, ואני ידעתי שאני צריך לשבת בקצה, בקצה ליד הדלת, וכמו שנגמר הדיון לקום ולברוח. באמת ככה עשיתי. אבל כמו שעמדתי לברוח, כולם לובשים את הכובעים, מצדיעים לאלוף, אריק אומר לי: 'אתה מוכן להישאר, איני?' אמרתי לו: 'כן!' הוא הוציא את כולם החוצה ואמר לאמיר דרורי ולמתן וילנאי: 'סגרו את הדלת ואל תכנסו. אל תפריעו ואל תתנו לאף אחד להפריע!' הוא התיישב בראש השולחן ואני לידו בצד ימין. הוא שואל אותי: 'אתה רוצה סיגר?' אני אומר לו: 'אני לא רוצה לעשן'. הוא אומר לי: 'היית אצל השר'? אני אומר לו: 'כן!'

'אתה יכול לספר מה אמרת לו?'

'אמרתי לו שצריך להכריע בין האמת שלך לאמת של פונדק. אי אפשר יותר להמשיך בהתבזות הזאת שבין הקצינים. זה מחלחל למטה'.

הוא אומר לי: 'אני גם אומר לך, תוך שבועיים אני אפנה את מקומי'. אמרתי לו: 'נכון!'

אלוהים עדי, לא היתה בחדר נשמה חיה. ואני יודע, כמו כולם, שלא היינו מקיימים שיחה בחדר בלי להקליט. ובתוך המגירה של שרון היה טייפ, בטוח. כמו שהיה אצלי. אז הוא אמר לי: 'אתה באמת האמנת שיש שתי אמיתויות, לא אחת, שהיא רק שלי?'

אמרתי לו: 'אריק, אתה זוכר שהיית אלוף פיקוד ההדרכה, ואני הייתי בקורס ממ"פים, על הגג ברמת רחל, הייתי חניך תורן, והצעתי פתרון לתרגיל מסוים, במנזר, ומפקד הקורס התנפל עלי כי לא כיוונתי לפתרון בית ספר, מאד נפגעתי ואז אתה נשארת איתי על הגג, אני בכיתי, אתה חיבקת אותי ואמרת לי: 'איני, אתה צריך לזכור, לא כולם צנחנים, ויש כל מיני אמיתויות'. 'אז עכשיו אתה אומר לי שיש רק אמת אחת, שהיא שלך? אתה לימדת אותי. 18 שנה היינו ביחד. אתה לימדת אותי שיש אינסוף אמיתויות, עכשיו אתה בא ואומר לי שיש אמת אחת והיא שלך? קצת מוזר…'

 ושנינו בכינו, עמדנו חבוקים… בדיוק מתן או אמיר דרורי פתח את הדלת ואז הוא שאג עליהם: 'סגרו את הדלת, עד שאני אגיד לכם!'

 אינני יודע מי נתן את הקלטת של השיחה (הזאת) שהיתה אצל שרון לעוזי בנזימן, שהוא ציטט אותה מילה במילה בספר שהוא הוציא "שרון – לא עוצר באדום". [3] לא יודע מי…

באר:  ההקלטה מן הסתם היתה בטייפ של שרון. אתה לא הקלטת…

עבאדי:  ברור! אני בכלל רציתי לברוח. תראה, אני יכול (להגיד), בגלל שאני לא רוצה להיות שוטה גמור: (עשה את זה) מי שיש לו גישה למגירה של שרון (צוחק). אבל זה לא שרון בעצמו, הוא לא היה נותן את הקלטת לעוזי בנזימן.

באר:  ואז דיין מחליט להעביר את עזה לפיקוד מרכז?

עבאדי:  נכון!

באר:  אז אתה נשאר?

עבאדי: ברור!

שבועות אחדים לפני ההעברה הרשמית של הרצועה מפיקוד דרום לפיקוד מרכז, הגיעו היחסים בין שרון לפונדק לידי פיצוץ ולנתק מוחלט. תא"ל פונדק סירב לפקודותיו של שרון להתייצב במשרדו ורק לאחר התערבות דדו הרמטכ"ל יצא פונדק לפגישה עם שרון, מלווה בעבאדי. כך תיאר פונדק את הפגישה האחרונה בספרו "חמש משימות":

"עוד בטרם שנכנסתי לחדרו של האלוף, חשתי שהכל מתוחים בלשכה וכי את האוויר ניתן לחתוך בסכין. כל הפקידים והעוזרים שמעו כי ניתקתי את קשרי עם הבוס שלהם.

נתבקשתי להמתין. ישבתי בחדר האורחים כחצי שעה, ואחרי הניסיון שלו לייבש אותי, הוא זימן אותי לחדרו. ידעתי כי אוזני כל אנשי הלשכה כרויות וצמודות לקירות העץ של חדרו. נכנסתי למשרדו של שרון והצדעתי. הוא הסתכל בי במבט זועם ולא ביקש ממני לשבת. בעומדי הוא ניגש מיד לעניין:

'איך אתה מעז שלא להתייצב במשרדי כאשר אני מזמן אותך", רעם עלי שרון.

'נכון', עניתי, 'באתי אליך היום בפקודת הרמטכ"ל. לאחר מה שבישלת בפתחת רפיח, אינני מחשיב אותך יותר כמפקדי, ואיני רואה עצמי כפוף אליך יותר.' ובמגמה שכל עובדי הלשכה ישמעו כל מילה מדברי, דיברתי אף אני בקול רם.

שרון התרומם בכבדות מכיסאו והרים את ידו. היתה לי הרגשה שהוא עמד לפגוע בי פיסית. אמרתי בקול רם: 'אם תעז להרים עלי יד אשבור את עצמותיך, כאן במשרד. אני מציע לך להזמין לחדרך קצין בכיר מפיקודיך, שישמע את שיש לי לומר לך, על מנת שתוכל להעמידני לדין צבאי'.

שרון התיישב ואני המשכתי: 'לאחר שנה תחת פיקודך, הגעתי למסקנה שאתה שקרן ותככן. אני מתבייש שאדם כמוך הגיע לדרגת אלוף בצה"ל'.

חשתי ששרון, אשר נחשב לאמיץ לב וללוחם ללא חת, ואשר איש לא העז להפר פקודה שיצאה מפיו, נעשה לפתע קטן עד כדי גיחוך. כאילו התרוקן האוויר מן הבלון הנפוח. הוא ישב מולי חסר ביטחון ונטול כושר החלטה.

כעבור זמן הוא התאושש וצרח: 'החוצה!'

התבוננתי בפרצופו שהאדים מאד, ועניתי: 'אשמח לעזוב את משרדך, אך על מנת שלא יהיה ספק, אחזור שוב בפניך: אתה שקרן ותככן, ואוסיף עתה: גם מוג לב'.

הצדעתי לדרגתו, פניתי לאחור, ובצעדים מדודים פסעתי אל הדלת. פתחתי אותה, יצאתי וטרקתי אותה בכל כוחי.

המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, אמר פעם  כי "בשנאותינו יש יותר ממש מבאהבה שלנו".  נדמה שהאבחנה הזאת קולעת לטיב היחסים בינו לבין שרון. אלוף (מיל.) יצחק פונדק, כבר בן 104 שנים, אבל הטינה העזה שהוא חש עד היום כלפי אריאל שרון, טרייה בזיכרונו וחיה כמו לא חלף יום מאז טרק את דלת משרדו. כך הוא משחזר היום באוזנינו:

פונדק:  … אמרתי לאריק שרון: 'אתה לא מפקד שלי. דיין מפקד שלי. לא אתה. אתה חיה, אתה רוצח..'. אז הוא פנה לדדו שהיה אז הרמטכ"ל ואמר: 'מה זה, אני אלוף הוא רק תת אלוף. הוא לא יבוא, כשאני מזמין אותו?' דדו הרים אלי טלפון: אתה מוכרח לבוא! אמרתי לו תשמע: 'אני אבוא, אבל אני אגיד לו שמה.'.. 'תגיד לו מה שאתה רוצה'. אני בא למשרד שלו והוא בחדר עם קירות דקים שומעים מה מתרחש. ויושב אריק שרון, מתוח!!! והוא אומר לי: 'אם אני מזמין אותך ואתה לא תבוא?' אמרתי לו: 'אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח!'. אז הוא הרים עלי יד.

באר:  הוא רצה להכות אותך?

פונדק:  כן! אז אני אומר לו: 'אתה רוצה לסטור לי? כמו שסטרת לקצין זה ולקצין זה? אני שובר לך את העצמות פה במשרד…'

באר:  מה, הוא היה מכה קצינים? מרים יד על קצינים?

פונדק:  כן! אני אפילו אמרתי לו שמות (של הקצינים). אז הוא התיישב ונתן צעקה: 'החוצה!' הצדעתי לאלוף ואמרתי: 'אני שמח לצאת מהמשרד שלך, אתה שקרן, אתה רמאי, אבל אתה גם מוג לב!'

'אני מוג לב?'

'כן, כי אם הרמת יד למה לא סטרת?'

באר:  למה לא הורדת אותה…

מעבר למימד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין המושלים, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד, כאמור, הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70, כפי שתוארה בפרק הראשון בסדרה, הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.

אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. מתאם פעולות הממשלה בשטחים באותה תקופה אלוף (מיל.) שלמה גזית, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67'  טוען שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.

באר:  אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה?

גזית:  הגיעו בודדים. הרוב הושתקו בתוך השטח.

באר:  כשאתה אומר 'הושתקו' אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ"ל?

גזית:  לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה.

באר:  מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?

גזית:  כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן.

באר:  והיו דברים שכן הגיעו לידיעתך?

גזית:  בודדים. היו מקרים כאלה.

באר:  היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?

גזית:  היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה…

העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר המתוארים בפרק זה נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה.

[1] יצחק פונדק, חמש משימות, הוצאת ירון גולן, 2000. עמוד 284.

[2] יצחק פונדק, "חמש משימות", עמוד 322, שם.

[3] עוזי בנזימן, "שרון – לא עוצר באדום". הוצאת אדם, 1985.