Tag Archives: מעטים מול רבים

פרק 40. עצמאות 2019: הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית

בניגוד למיתוס המקובל המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש, אך המוצלח של הישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים היום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך מלחמת העצמאות על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסיתן פי 75 מהישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים אך המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות עתה זו מול זו שתי תפיסות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד, שנקבר בארכיון צה"ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש"ח מעמק הירדן, גילוי שעשוי אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון של אסף אגין להצלת המיתוס, שמתפרסם כאן לראשונה, וזוהי גם מחוות פרידה מדור תש"ח, שחלם להקים מדינה ולחם עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה. 

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה: "בין גבולות" (Leon Lishner and Friends (free music archive

 

תמלול פרק 40, עצמאות 2019:

הקרב האחרון של אסף אגין להצלת מיתוס דוד מול גולית

8 במאי 2019

מאת: יזהר באר

 

"לא הרי כתיבתו של משורר כהרי כתיבתו של ההיסטוריון: המשורר יכול לספר או לשיר על הדברים לא כמות שהיו אלא כמות שהיו צריכים להיות, וההיסטוריון חייב לכתוב עליהם לא כמות שהיו צריכים להיות אלא כמות שהיו, בלי להוסיף על האמת ובלי לגרוע ממנה."

(מיגל דה סרוואנטס, "דון קיחוטה", בתרגום לואיס לנדאו, הוצאת הספרייה החדשה, 1994).

בניגוד למיתוס המקובל המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקו הנואש, אך המוצלח של הישוב היהודי הקטן מול הערבים המרובים, סבורים היום רוב החוקרים וההיסטוריונים כי האמת הפוכה וכי הכוחות העבריים עלו במהלך מלחמת העצמאות על הכוחות הערביים בגודלם ובעוצמתם הצבאית. מדינות ערב הפולשות היו אמנם גדולות באוכלוסיתן פי 75 מהישוב העברי, אך מדינת ישראל הצעירה הצליחה לגייס כוח צבאי שעלה על זה שלהן. כך התחלף מיתוס מאבקו של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, בקביעה שהרבים ניצחו את המעטים אך המעטים היו דווקא הערבים.

במאבק הזה על הנרטיב ניצבות זו מול זו שתי תפיסות חמושות בטיעונים ובנתונים וגם תיק נשכח אחד, שנקבר בארכיון צה"ל ונחשף תודות לעקשנותו של חוקר אחד, לוחם תש"ח מעמק הירדן, גילוי שעשוי אולי להחזיר את המיתוס הישן למעמדו הקודם. זהו סיפור הקרב האחרון של אסף אגין להצלת המיתוס, שמתפרסם כאן לראשונה, וזוהי גם מחוות פרידה מדור תש"ח, שחלם להקים מדינה ולחם עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה.

***

סדקים במיתוס

"אין מקור מהימן כאנשים שעשו את הפעולה. זיכרונם עלול לפעמיים להטעות, זה אפשר לברר ע"י תעודות ואנשים אחרים…" (דוד בן-גוריון)

אולי כבר שמעתם – בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: "מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!"

מורל'ה בר־און, חוקר מלחמות ישראל, שהופיע אצלנו בפרק 29 של "פרות קדושות" העובדות מאחורי מיתוס 'מעטים מול רבים' ב- 1948, סמוך ליום העצמאות הקודם, טען כי מיתוס זה של 'מעטים מול הרבים' סייע לדור תש"ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. "תפקידו המרכזי של בן-גוריון בכינון הזיכרון הקולקטיבי ובעיצוב הנרטיב של מלחמת העצמאות עשוי להעלות את הסברה שהיתה כאן מניפולציה מכוונת של העילית הדומיננטית", אמר בר־און.

מיתוס המעטים אכן התקבע במידה רבה באמצעות הדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור  המלחמה. בן־גוריון טבע את האמרה, שפוליטיקאים ומחנכים יחזרו עליה בהמשך בגרסאות שונות, ש"ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה."

אלא שמאוחר יותר שינה בן-גוריון את טעמו ובישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960 הודה במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם אל מול חברי כנסת משתאים: "אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם."

סדקים נוספים במיתוס הופיעו בעקבות ספרו של פרופ' אייל נווה "המאה ה-20 על סף המחר", שבו טען, בין השאר, "כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב".

פרופ' בנימין זאב קדר מהאוניברסיטה העברית אף גרס כי נרטיב המעטים היה קנוניה לעיצוב מיתוס מזויף; "בן גוריון ועמיתיו להנהגת המדינה ידעו כי היהודים נהנו מיתרון מספרי במלחמה אך הסתירו את הדבר מהציבור במשך עשרות שנים". החוקר זכי שלום טען אף הוא כי הישוב היהודי במלחמת העצמאות נהנה מיתרון מספרי וכי הוא לא היה נתון בסכנה של השמדה פיזית. גם פרופ' זאב צחור גרס כך וכתב כי מלחמת העצמאות היתה "מלחמת מעטים מול רבים, כאשר המעטים הם הערבים".

טענות מהסוג הזה העלו חוקרים נוספים ובעלי תפקידים במערכת הביטחון: כמו ראש אגף תכנון במטכ"ל אל"מ שלום עשת, יהושע בן אריה, זכי שלום, בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני וכמובן מורל'ה בר־און, שהדומיננטיות שלו בהפרכת מיתוס המעטים אינה ניתנת לערעור.

הנרטיב החלופי הזה פעפע גם למערכת החינוך. בספר לימוד לחטיבה העליונה "העולם והיהודים בדורות האחרונים", בעריכת אליעזר דומקה, נכתב, למשל, כי צה"ל מנה בראשית הפלישה כ-60,000 חיילים וחיילות בעוד הכוחות הפולשים מנו רק 22,000 חייל.

אפשר לסכם ולומר כי מרבית החוקרים, ולאו דווקא "היסטוריונים חדשים", מקבלים היום את התיזה הגורסת שלמרות העדיפות המכרעת בגודל האוכלוסיה הערבית, צה"ל הצליח להעמיד ערב הכרזת המדינה בין 35,000 ל- 60,000 מגויסים מול סדר גודל של בין 22,000 ל- 27,000 לוחמים ערבים.

למרות אי ההסכמה על גודלם המדויק של כוחות צה"ל, אם לוקחים את ממוצע הנתונים ואת הכרזתו של בן-גוריון מ-1960 נראה שאפשר לאמץ בקלות את הטענה ש'מעטים מול רבים' בתש"ח הוא מיתוס מופרך.

מורל'ה בר־און ניסח את פרדוקס העליונות הצבאית שהשיגה המדינה העברית הזעירה מול מדינות ערב הפולשות, באופן כמעט פיוטי;

"הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש"ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם".

אבל, כמו שנראה מיד, מיתוס דוד וגולית הישן עומד אולי לזכות בחיים חדשים.

מורל'ה בר-און. המעטים גייסו כוחות רבים יותר (צילום: יזהר באר)

***

הקרב האחרון של אסף אגין

כשפרצה המלחמה ב-1947 היה אסף אגין, בן קיבוץ דגניה ב', נער בן 17 וחצי, שנשלח על משוריין לעצור את הפולש הסורי לעמק הירדן. בקרב על משטרת צמח נפלו לצידו 50 לוחמים, מרביתם חקלאים תושבי הקיבוצים בעמק, שנקראו לאחר חליבת הלילה ברפתות לעצור בגופם את הטנקים הסוריים. 

כיום, על סף שנתו ה-90, מבלה אגין את מרבית זמנו בקרבות הישרדות בין אשפוזים, ניתוחים, תחלואי הזקנה וכאבי תופת. אבל אלה הם כאין וכאפס מול הכאב והזעם שמעוררים בו חוקרים כמו בר־און, עם נרטיב העליונות של הכוח העברי בתש"ח, עד כי לפעמים נדמה היה שהם החליפו מבחינתו את הפולש הסורי בתפקיד האויב.

בפרק הפתיחה של הרומן מנזר פרמה של  סטנדאל מסופר על לוחם אחד שהצליח להימלט משדה הקרב וכשנשאל מה ראו עיניו, סיפר על רעש, עשן, אבק ופיצוצים ועל סוסים שדוהרים ממזרח למערב ואח"כ על סוסים ששועטים ממערב למזרח והוא כלל לא ידע כי השתתף בקרב ווטרלו ההיסטורי.

אפשר היה אולי לראות גם באסף אגין לוחם של קרב אחד, שלא מסוגל לראות את התמונה הגדולה של המערכה, או עוד רומנטיקן רדיקלי של מיתוס המעטים מול רבים, שבן-גוריון ניסה להנחיל במהלך המלחמה. אבל אגין מחזיק בידיו כמה נתונים שמצדיקים הקשבה.

אסף אגין. שנות ה-50

***

  ראיית הזהב שנקברה בארכיון

במשך השנים נאסף מידע מקיף על גודלם של חילות ערב דרך עבודות מחקר ובאמצעות מקורות ערבים, אך מסתבר כי עד לאחרונה לא היה מקור ראשוני מוסמך שהצביע על גודלם של כוחות צה"ל במלחמה. הדבר בא לידי ביטוי בגרסאות השונות שפרסמו החוקרים על גודלו של צה"ל בתש"ח. עכשיו מתברר כי דו"חות מצבת כוח האדם מפורטים של צה"ל ב-48' היו קיימים אך הם הסתתרו מעיני החוקרים במשך עשרות שנים במרתפי ארכיון צה"ל.

המפנה התרחש כאשר במהלך תחקיר לספר על קרב הדגניות בתש"ח, קיבל אסף אגין חבילת מסמכים ממשה מן, מח"ט גולני במלחמה, שהובילה אותו להבנה שיש מסמכים נוספים שנסתרו מעיני החוקרים.  

אגין:  משה מן נותן לי ואני מבין שנפלתי על אוצר בלום. מפני שעכשיו אני יכול לבוא לארכיון צה"ל – מה שבאתי שלוש שנים – ולומר להם: אם זה של חטיבת גולני, אז צריכים להיות דוחות גם ברמת הגדוד – זה פועל לכל האורך והרוחב…

אז הלכת לחפש דבר דומה בארכיון צה"ל?

אגין:  בדיוק. ואומרים לי: 'אין!' שלוש שנים אני בא לארכיון צה"ל ואומר: 'מוכרח להיות!'

עד שפעם אחת, דורון אביעד, שמגיש את החומר, אומר לי: 'חכה רגע, יש לנו מסמכים גדולים, שלא נכנסו במדפים וכנראה שזה החומר. אחרי שתי דקות הוא יוצא עם כל החומר.

זה הדו"ח הארצי הראשון של אכ"א: "דוח מצב ארצי, תאריך 26.2.1948…"

והנה הבא, כעבור שבוע. אחד אחרי השני. 17 דו"חות… צה"ל הולך וגדל והדיווח הולך ומתיישר.

(צועק) זה אכ"א! מורל'ה לא ראה את הנתונים בעיניים שלו בחיים… אפשר לדבר על יחסי כוחות בלי ללכת למקור היחידי, הבלעדי, שאין בלתו? אין שום גורם אחר שיכול לתת נתונים על כוח אדם. אין…

בתוך שלושת האוגדנים הגדולים שנמצאו בנבכי הארכיון שכנו ביצי זהב עבור חוקרי תש"ח – מסמכי מקור על גודלו של צה"ל במלחמה, דו"חות שבועיים מפורטים על תקנים ומצבה עודף וחסר, חלוקות משנה וחלוקות לפי מקצועות, כולם בכתב יד וסיכומים מספריים, שגם נפלו בהם טעויות חישוב לא מעטות. בעבודת נמלים ובעזרת תוכנת מחשב ריכז אגין את הסיכומים המקוריים ולצידם את הסיכומים המתוקנים ובסופו של דבר סיכם את כל נתוני כוח האדם של צה"ל, כפי שמעולם לא נעשה עד אז לצרכי מחקר.

ריכוז הנתונים הציג תמונה אחרת מזו המקובלת על החוקרים. כך למשל העידו המסמכים כי ב-15 במאי 1948 עמדו זה מול זה 36,450 חיילים ערבים (מקומיים, מתנדבים ומהמדינות הפולשות) ו-22,363 חיילי צה"ל.

נתונים אלה מחזקים, לכאורה, את הטענה כי לפחות בשלב הקריטי של המלחמה – עם פלישת צבאות ערב – סבל הצד היהודי מנחיתות מספרית בכוח אדם ומאששים את האתוס הישן של מלחמת 'מעטים מול רבים'.

כיצד, אם כן, אפשר להסביר את הפערים בין הנרטיבים השונים?

אסף אגין טוען כי בהעדר מקורות ראשוניים הסתמכו החוקרים בחישוביהם על נתוני "המגויסים" לצה"ל ואלה היטו את התמונה, מאחר ומרכיב חיילי ה"שירותים" לא נלקח בחשבון. כך לדוגמא, מצביעים הנתונים שמצא ב"תיק הזהב" בארכיון, כי בשלהי יולי 1948 רק 42% מהמגויסים נמנו על חילות השדה, בעוד שיותר מרבע מהמתגייסים היו חיילי שירותים (לוגיסטיקה, תמיכה, פקידות וכיוצ"ב).

בה בעת, החילות הערביים בחזית היו בתקן מלא של לוחמים ומכאן נוצר עיוות חריף בהערכת יחסי הכוחות בשלבים הקריטיים של המלחמה.

אגין:  משה דיין (כרמטכ"ל) הטיל על יהושע בן-אריה (אז חוקר במחלקת היסטוריה בצה"ל. י.ב) לבדוק את עניין יחסי הכוחות. התוצאה הייתה, שהוא הזים את הסיפור שאנחנו היינו המעטים. הוא היחידי שהתעסק בנתונים וידע להגיד את המספרים. אבל הוא עשה טעות שכולם אחריו עשו אותה; הוא לא השווה בין דברים שווים. הוא השווה את כלל צה"ל לחיל המשלוח. זה לא אותו דבר. זה שני דברים שונים.

אתה מתכוון שהוא כלל גם את הכוחות הלוגיסטיים עם הלוחמים?

אגין: כן!

אתה אומר שלכן גם מורל'ה בר־און טועה?

אגין: אי-אפשר להשוות שולחן וכיסא.

בכל זאת הוא חוקר כבר 50 שנה את מלחמת העצמאות…

אגין:  חוקר וכל הזמן חוזר על המנטרה הזאת, אבל זה לא עובד.

אסף אגין. חיפש את ראיית הזהב בארכיון

***

"כמה חיילים יש לנו סוף, סוף?"

גרסה זו יכולה לקבל חיזוק גם מעדותו של בן-גוריון. ב-6 ביוני 1948, בשיא המערכה, פנה ראש הממשלה ושר הביטחון לראש אג"מ יגאל ידין ולראש אכ"א משה צדוק בשאלה "כמה חיילים יש לנו סוף סוף?"

בן-גוריון ידע את מספר המגויסים, אך ביקש לברר מהו הכוח הלוחם המצוי בחזית. את התשובה שקיבל הוא מסר בישיבת הממשלה הזמנית באותו יום:

אגין: "מגויסים כבר למעלה מ-40,000 איש ואף על פי כן אין זה מספיק. משתתפים במערכה 23,000.  17,000 עסוקים בכל מיני שירותים".

תקשיב טוב, בן גוריון אומר:

"האנשים העומדים בקרב עייפו מאד. כוחם גם אינו מספיק. אם תהיה הפוגה תהיה לנו אפשרות לאמן אנשים, אבל הרזרבה של האויב גדולה משלנו".

ואני אומר, ובן-גוריון אומר: המעטים נעשו קצת פחות. זה כל ההבדל.'

ב-19 במאי, באחד מרגעי המשבר אחרי כיבוש משטרת צמח בידי הסורים, ולפני הקרב על הדגניות, יוצאים בבהילות שלושה ממנהיגי תנועת העבודה בעמק; בן ציון ישראלי, יוסף ברץ וקדיש לוז, לפגוש את בן-גוריון בתחינה לתגבורת להצלת עמק הירדן. בספר על המלחמה בעמק, "בסער ביום סופה – המלחמה בשערי דגניה", שהוציא קיבוץ דגניה א' ב-1948, מסופר שבן-גוריון השיב את פניהם ריקם, "אין די תותחים, אין די אווירונים, חסרים אנשים בכל החזיתות…", ובן ציון ישראלי פורץ בבכי ומאשים את בן-גוריון בהפקרת העמק.

אגין רואה בפרשה הזאת עוד עדות למצבם הנחות של כוחות המגן העבריים בעקבות הפלישה של מדינות ערב, והוא פונה בזעם אל עמיתיו החוקרים:

אז למה אתם לא רוצים לשאול את השאלה הזאת, יופ-טפויומט (שיבוש של קללה עסיסית ברוסית. י.ב)… אז היה לו עודף או לא היה? הוא מרמה את בן ציון ישראלי, שפורץ בבכי ואומר לו 'בן גוריון, אנחנו נפקיר את עמק הירדן?' אז יגאל ידין אומר לו: 'תנו לטנקים להתקרב 20 מטר ואז תזרקו עליהם בקבוקי מולוטוב, זה הצליח במקומות אחרים. לא היה לו צבא לספק.

זו רשלנות שאין דומה לה. תלמיד בי.איי שהיה מגיש דבר כזה היו אומרים לו: לך הביתה! אתה לא מגיש מקור? בושה וחרפה, ראש מחלקת היסטוריה של צה"ל לא יודע מה ההבדל בין מתייצבים למגויסים.

יחסי הכוחות בתש"ח בהסתמך על נתוני כ"א במטכ"ל
השינויים המהירים בחלוקת כ"א בצה"ל במהלך המלחמה

***

התזכיר הסודי שבלבל את כולם

כיצד אם כן, אומצה, בכל-זאת, הגרסה ההפוכה על ידי בכירי החוקרים, כמו זאב צחור, למשל, שכתב בהכללה ש"מספר חיילי צה"ל במלחמת העצמאות הגיע ל- 117 אלף ומספר החיילים של כל צבאות ערב שלחמו בישראל בצירוף היחידות הפלסטיניות היה כמחצית", וגם כי "היתה זו מלחמת מעטים מול רבים כאשר הערבים הם המעטים"?

אי ההבחנה בין לוחמים וחיילי שירותים בצה"ל נותן הסבר חלקי לתוצאה הזו.

אך היתה לכך עוד סיבה: שרשרת העברת המידע לאורך השנים התבססה על מקור ארכיוני  שהתברר כבעייתי.

 זאב צחור כותב כי הוא התבסס על נתונים שפרסם חוקר אחר, זכי שלום ממכון בן-גוריון, ושלום עצמו מסר כי הוא התבסס על תזכיר מטכ"לי סודי, שחשף.

ב-1952 אכן מחבר ראש אג"מ תכנון במטכ"ל, אל"מ שלום עשת, תזכיר שמסווג "סודי ביותר", שמציג את הנתונים שעליהם מתבססים אותם חוקרים. אך כשהרמטכ"ל בפועל, יגאל ידין, מקבל לידיו את התזכיר של עשת הוא מתנער ממנו בתקיפות. האם מדובר, אם כן, בנתונים שגויים, אולי בטעות, שהוציא המטכ"ל הצה"לי, ומאז כל החוקרים מסתמכים עליהם?

אגין: הוא שולח תזכיר לבן-גוריון ב-52', אבל מה שהם לא יודעים אני כבר כמעט שכחתי.  אז אני מקריא לך מסמך שחתום עליו יגאל ידין, הרמטכ"ל, לשר הביטחון, לסגן הרמטכ"ל ולאל"מ שלום עשת:

"בשובי מצאתי לפני תזכיר שחיבר ראש אג"מ תכנון והעביר לשר הביטחון לפי בקשתו"…

תקשיב טוב – "לאחר העיון בו, עלי לציין שאין המסמך מביע את דעתי או את דעת המטכ"ל ברוב הנקודות. במיוחד הנני לציין, שהערכת אל"מ עשת לגבי יחסי הכוחות בינינו לבין הערבים במלחמת השחרור היא מוטעית לחלוטין."

אז, אתה מבין, זכי שלום מרפד את זה כ'מסמך מטכ"לי', כשבעצם זה מסמך שלא שווה את הנייר, בכלל.

מה שהם (החוקרים) טוענים שזה כבר מזמן 117,000 (מגויסים), זה הכל פקזוחה (מרוסית: "הצגה". י.ב).

יגאל ידין הסתייג מהנתונים שהוצגו לבן-גוריון

אז כשבן-גוריון אמר שהיינו רבים יותר הוא הסתמך על מידע מוטעה?

אגין: בן-גוריון לא היה סמל באכ"א. בן-גוריון מפרסם מספרים שהוא מקבל ממישהו…

***

 "שקרים אפשר להחליף באמיתות; אולם מיתוסים ניתנים להחלפה רק בנרטיבים."           

        (ניסים ניקולאס טאלב, "מיטת סדום – תובנות מעשיות")

לאיזה בן-גוריון להאמין?

אז לאיזה בן-גוריון להאמין? האם לזה שקבע בנחרצות, בתקופת המלחמה וסמוך לה, כי היתה זו מלחמת מעטים מול רבים, או שמא לזה שטען בישיבת ועדת החוץ והביטחון תריסר שנים אח"כ, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי על פני מדינות האויב?

למה בן-גוריון מתהפך?

אגין: כי אתם לא מכירים את בן-גוריון, אתם לא מבינים. אתם לא היסטוריונים, אתם חלטוריסטיםערב מאורעות תל חי ב-1920 היתה ישיבה של הועד הזמני של יהודי א"י והשאלה היתה אם לתגבר את מושבות תל חי וכפר גלעדי. טבנקין אמר שאם אנחנו ניסוג כאן כבר ניסוג עד הסוף. בן-גוריון אמר: על השאלה הזאת: 'יחליטו האנשים בעצמם'. איזה אנשים? בן גוריון אמר משהו שאפשר לפרש אותו לכל הכיוונים.

תיכף אני אוציא לך את הפרוטוקול של ישיבות הממשלה, כשבן-גוריון מדבר על נטישת מסדה ושער-הגולן (בקרבות עמק הירדן. י.ב), הוא אומר שאזרחים יכולים לעזוב מתי שהם רוצים. אחרי שהוא פקד בעצמו שלא יעזוב איש…

ב"פקודת תל-חי" (ההוראה לא לפנות אף ישוב עברי. י.ב).

אגין:  כן.

דבר והיפוכו.

אגין: בן-גוריון היה אמן בלהגיד דבר והיפוכו. הוא אומר דברים בניגוד למה שהוא אומר 12 שנים אחרי מלחמת העצמאות. האט ער געזוגט… (באידיש, "אז הוא אמר" י.ב). בן-גוריון אמר הרבה דברים. הפוליטיקאים אומרים הרבה דברים, שזה לצורך פוליטיקה.

***

החיילים ברחו הרפתנים הגנו בגופם

אז איך ניצחנו במלחמת העצמאות אם היינו בנחיתות? שאלתי את אגין.

אגין:  אתה צודק, זו שאלה במקום. כשרפתנים הופכים למקלענים תוך חמש דקות – זה הכריע את המערכה.

תסביר!

אגין: ב-18 במאי 1948 בעמק הירדן עמדו מול שתי חטיבות, סוריות ועיראקיות, שתי פלוגות ותגבורת של אנשי משקים.

בארבע וחצי בבוקר הטנקים של הסורים תוקפים, כשאחד הפגזים הראשונים גומר את המשוריין שלי ומתחילה נסיגה לא מבוקרת. באים למפקד הפלוגה ואמרים לו 'האנשים בורחים'. הוא שואל 'איפה הם?' אומרים לו 'כאן אחרי הקיר'. המ"פ יוצא אליהם עם אקדח ומגרש אותם חזרה לעמדות. כעבור כמה דקות מגיע המ"מ ואומר 'הם בורחים'. התפרקות כוללת.

מי זה הם? גולני, חי"ש?

אגין: זו פלוגה א' של גדוד 12 של גולני. ….

כשעזבנו את שדה הקרב היו 50 גופות בשטח. הפלוגה הזו נפוצה. חלק עצרו – משה כהן, בחור ממושבה כנרת, שהיה בכל מקום שהיה קרב, הוציא את האקדח שלו ואמר: 'מי שבורח מהמערכה תירו בו.'

והוא ירה במישהו?

אגין: הוא לא ירה בפועל אבל אני מספר לך את האווירה.

וכך תוך שלוש וחצי שעות הסורים מגיעים למשטרת צמח. יוצא משה כהן ממושבת כנרת, עם כיתה ואומר להם: 'אתם צריכים לעצור את הסורים, ולו גם בגופכם, כי אם לא נעצור אותם כאן הם ישחטו…

מהכיתה הזאת חזרו רק חצי. וכמוה כיתה מדגניה א' וכיתה מכנרת וכיתה ממסדה. הם עצרו בגופם את הסורים.

יותר מחמישים לוחמים נהרגו באותו יום קרב בצמח, מרביתם 'רפתנים', חבריו של אגין מקיבוצי עמק הירדן. אגין זוכר היטב כל אחד מהם.

אגין:  שלושה רפתנים, שומר עבודה, רפתן שבוי, החצרן, יהודה וייס, הבן דוד שלי, שהיה בן יחיד והדוד שלו היה סגן הרמטכ"ל. הוא היה בן יחיד וכולם ניסו לשכנע אותו שהוא לא צריך לצאת לקרב. אבל הוא עזב את דגניה ב' והצטרף לכיתת התגבורת של דגניה א' כי שם לא מנעו את זה ממנו. למחרת הוא נהרג במשטרת צמח.

בדגניה ב' נהרגו במלחמת העצמאות 11 חברים. בקרב צמח במשך שלוש וחצי שעות נהרגו לנו  50 מגויסים. 20 חיילים ו-30 אנשים שהקפיצו אותם ברגע שהסורים התקרבו למשטרה.

שלושים אזרחים?

אגין:  אזרחים שבאזרחים.

'הרפתנים'?

אגין: כן. כשגמרו לאכול ארוחת בוקר, אחרי חליבת הלילה, תפס אותם מי שתפס אותם ושלח אותם למשטרת צמח.

ואם הם לא היו 'רפתנים' לא היינו מנצחים?

אגין:  אם הם לא היו שם לא היה מישהו שעוצר את הסורים.

אני רואה בשאלות שאתה מקשה עליי, שאני צריך לגייס את האגף שנקרא 'רשות הדיבור לנופלים'. תן לי את התיק הירוק הזה… אתה רואה את מה שאני רואה?

"חללי נפת כנרת"…  מעניין, לפי שמות המשפחה רואים שכמעט כולם אשכנזים… אני קורא בשמותיהם: גלובמן, אנגלמן, פלוטינסקי, שוורצמן, לבקוב, וייס, לייבוביץ …

אגין: הם אלה שבמשך שלוש וחצי שעות נהרגו בקרב צמח. אתה מבין? זה אלה שמשה כהן אמר להם לעצור בגופם את הכדורים. אלה הרפתנים…הם באו מהמשקים כי שלחו אותם…

***

פרידה מדור תש"ח

בספטמבר 2018 באתי לפגוש את הפלמחניקים בכנס התקופתי המסורתי שלהם, שהתקיים בת"א. שליש מלוחמי הפלמ"ח נהרגו בתש"ח, שליש מהם נפצעו והנותרים כבר לא מסוגלים למלא את היכל התרבות כבעבר. זה היה הכנס האחרון. עוד מעט לא יוותרו עדי ראיה שחלמו להקים מדינה ולחמו עליה בערש לידתה – אנשים שעבורם סילוף נרטיב הקמתה הוא כמו חץ בנשמה.   

ממיטת חוליו מציג בפני אסף אגין את ספר הלימוד לחטיבת הביניים בעריכת אליעזר דומקה, על תולדות מלחמת העצמאות. לא להאמין, לפי הספר בעת פלישת הצבאות הערביים מנו הכוחות העבריים פי שלושה מהכוחות הפולשים.

אגין: אתה רואה מה כתוב כאן בספר הלימוד? 60,000 (לוחמי צה"ל. י.ב). מאין הוא לוקח את זה? ספר לימוד לבתי ספר! יש מקור? יש ביקורת? משרד החינוך מפקח על זה? זו הרי שערוריה ממדרגה ראשונה. שאלתי את אליעזר דומקה (העורך, י.ב): 'מאין אתה לוקח את זה?'

מתקשרת אלי בחורה שהיתה קשרית בגדוד 12 של גולני ב-48' ואומרת לי: "הבן שלי בא הביתה ואומר לי: 'אמא, למה רימיתם אותנו שהייתם מעטים? אני קורא משהו אחר בספר הלימוד…'"

זה גם מוטי גולני, שבמאמר אחר טען את הטענה של ה-60,000. ישבתי מולו, יותר קרוב ממה שאני יושב מולך, ושאלתי אותו: 'תגיד, מאין אתה לוקח את זה? אם תלמיד שלך היה מגיש לך עבודה סמינריונית ולא כותב מאין הוא לוקח את זה… אתה מעלה על הדעת שאנחנו היינו 60,000 (לוחמים) ב-48'?'

אז אני שואל אותך, כחוקר מעורב, איך אתה מסביר שכל כך הרבה אנשים טועים ומטעים, לטענתך?

אגין: אתה למדת פסיכולוגיה חברתית? אתה יודע מה זה דיסונאנס קוגניטיבי? אחרי שהתברר לו שהוא אמר שטות ממדרגה ראשונה אז הוא נדבק חזק יותר למה שהוא אמר. כי אחרת…

אתה מדבר על בן-גוריון?

אגין:  לא. על זכי שלום.

אבל חוץ מזכי שלום עוד רבים אחרים אמרו כך. אתה מצטט אותם. כולם סובלים מדיסונאנס קוגניטיבי?

אגין:  זה הרי ביזיון המחץ. אם אתה תשאל את מורל'ה; 'תגיד: אתה ראית את הנתונים של אכ"א?' איך אתה הולך לקבוע יחסי כוחות בלי שאתה נעזר בחומר המוסמך, היחיד שקיים?

***

מורל'ה

מרדכי (מורל'ה) בר־און, בן 90, חוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה. הוא היה קצין צעיר בתש"ח, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ"ל וקצין חינוך ראשי. שאלתי אותו אז מדוע קשה לו להגיד כי לפחות בשלב הבלימה אכן היה מדובר במלחמת דוד מול גוליית?

 בר־און: כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדוד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית לשאלה שלך היא לא! החודשים מאי-יוני 1948 היו הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות.

…כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה 'רבים מול מעטים' – רבים מאד מול מעטים…  או אפילו גדוד שלם נגד ניצנים…

מספר החיילים שצבאות ערב הביאו – הויכוחים למי היו יותר הם טפשיים – אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

אז מה הכריע בסופו של דבר קרבות כמו בדגניה, רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  רוח לחימה' זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים…

 'רוח לחימה' זו גם פייטנות?

בר־און: לא, זו לא פייטנות. אין ספק שזה קשור ליכולת של ישובים להחזיק מעמד. יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד. זה לא היה כ"כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.

אבל, בכל זאת, צריך לקחת כל קרב ולנתח אותו. נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס…

***

שאלתי את אסף אגין;  אני רואה כמה אתה סובל, למה המאבק הזה כ"כ חשוב לך?

אגין:  אני אגיד לך, מורל'ה פרסם מאמר על הקרבות ובין השאר איזכר את הצו של ליאופולד פון-רנקה, שנחשב כאבי ההיסטוריוגרפיה המודרנית, שאמר שאת ההיסטוריה צריך לכתוב כפי שהיתה. זה לא אומר שיש תמיד אפשרות לכתוב בדיוק את מה שהיה, אבל צריך לעשות את המקסימום. אז המניע הראשון שלי היה טוהר העט. זה הסיפוק הכי גדול לחוקר שהוא מניח איזושהי תזה והיא מתממשת במהלך המחקר.

הדבר השני, זה המורשת. אם מישהו יבוא מפקיסטן וישאל מה היה כאן בעמק הירדן ב-48' אז יידעו לספר לו בדיוק. השלישי, זה ערך הרעות. אני לא יכול להחזיר לחיים את יהודה וייס שהיה החצרן של דגניה – שבשביל לרכב על סוסה הייתי צריך לקבל את הרשות שלו – אבל אני יכול לעשות למשפחתו, לאשתו ולשתי הבנות שלו, דבר אחד; לספר את האמת על מה שהיה. מורל'ה עושה מניפולציות בשביל נרטיב חליפי כי חוקרים כאלה חושבים שצריך לשחוט את הפרות הקדושות.

יש יחסי כוחות ויש מיתוס. מיתוס לא חייב להוכיח את העובדות, אבל הוא גם לא חייב לעשות את ההפך. הוא לא חייב לשקר.

אפשר להוסיף עוד סיבה לסערת הרגשות של אגין והיא העובדה שהוא עדיין חי, יותר משבעים שנה אחרי מות חבריו:

אחרי הרבה שנים אני מבין למה הוא לא שלח אותי, משה כהן…

משה כהן היה בן המושבה כנרת, מראשוני הפלמ"ח, שהיה כבר משוחרר וברזרבה של הפלמ"ח, אבל איפה שהיתה ירייה בעמק הירדן שם הוא היה. הוא נהרג ב-20 בחודש בדגניה ב', כשהוא לא הסכים 'להתכופף בפני הערבים'. וכולם אומרים לו, גם אני: 'משה תתכופף!'

בפעם הראשונה הוא נפצע ביד והאצבעות היו תלויות לו והוא פגש את יעקב ישראלי מכנרת ואמר לו: לא נורא! כעבור כמה רגעים, עמרם רבר, שהיה מפקד הכיתה, צועק שמשה נפצע. הוא קיבל כדור והמוח נשפך לו והוא מקרטע…

שאלתי את עצמי: למה משה כהן לא שלח אותי לאותו מקום שהוא שלח את הכיתה? אחרי הרבה שנים, תפסתי את העניין – אני הייתי נהג משוריין ובתור נהג משוריין לא היה לי תקן לנשק. אז בלי נשק הוא לא ישלח אותי לירות בטנקים. כל השנים רובץ עלי, שאיפה שכתוב השלט על אלה שנפלו גם השם שלי היה יכול להיות שם, בלי שום מאמץ.

אז לפחות אני יכול לעשות את הדבר האלמנטרי הזה, שהילדות של יהודה וייס יידעו מה היתה האמת.

חוקר אחד כתב בנחרצות שבתש"ח צה"ל לא סבל אף פעם ממחסור בכוח אדם. אז אני רוצה לשאול אותו: אתה מוכן גם להוריד את הגרביים, ולא רק את הנעליים, במצוות של נעלייך מעל רגליך? הרבה אנשים צריכים להוריד עכשיו את הנעליים…

***

לסיום

מעבר לויכוח הסוער על המיתוס הלאומי, על נתוני גודל הצבאות ועל מרכיבי העוצמה של הצדדים מסכימים שני הווטרנים של תש"ח, מורל'ה בר־און ואסף אגין, כי את תוצאות מלחמת העצמאות קבעו גורמים  רבים, לאו דווקא היקף הכוחות הלוחמים, וכי בסופו של דבר הכריעו התושיה, רוח הלחימה, החוסן החברתי והנחישות של הישוב העברי.

עוד מעט לא יוותרו עוד עדי ראיה לספר על המלחמה שלחמו, ועל המדינה שהקימו ומשתנה עכשיו לנגד עיניהם, ופוצעת את ליבם, ויוותרו רק המחנות שימשיכו להתקוטט על הנרטיב של עברה ועל עתידה.

***

פרק זה מתכתב עם פרק 29, העובדות מאחורי מיתוס 'מעטים מול רבים' ב- 1948,  שעלה כאן לקראת יום העצמאות בשנה שעברה, ובו ארחנו לשיחה על מיתוסים ועל היסטוריה של מלחמות את מרדכי (מורל'ה) בר-און. להבנה טובה יותר של מיתוס תש"ח ומיתוסים בכלל ולהכרת המורכבות שבכתיבת היסטוריה של מלחמות מומלץ להאזין לשני הפרקים.

האזינו, שפטו ושתפו! להתראות בפרק הבא….

לקריאה נוספת:

לתמצית הפרק באתר "הארץ" הקרב האחרון להצלת מיתוס דוד מול גוליית במלחמת השחרור

לפרק הקודם – ראיון עם מורל'ה בר-און על מיתוס המעטים מול הרבים:  העובדות מאחורי מיתוס מעטים מול רבים ב-1948

ישראל בר, "פרקים למהלכים האופרטיביים של מלחמת השחרור", מערכות 2018

* תודה מיוחדת לרזי רוזנבך, שסייע בהפקת הפרק הנוכחי.

 

פרק 29. עצמאות 2018 – העובדות מאחורי מיתוס 'מעטים מול רבים' ב-1948

"הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש"ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם" (מורל'ה בר־און)

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה.

בירור העובדות מגלה סדקים רחבים במיתוס המכונן הזה של האומה הישראלית. נפגשנו עם מרדכי (מורל'ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר 50 שנה, ואף השתתף בה בעצמו, לשיחה על יחסי כוחות ועל היכולת לרכז כוחות, על רוח לחימה ועל מיתוסים שלא ניתן לנצח אותם, על פייטנות ועל רציונליות. וגם על שני הקרבות, באז'נקור ובקראסי, במלחמת מאה השנים, שצה"ל לא השכיל ללמוד מהם. וזו לא הסיבה העיקרית שהוא מאד חושש לעתידה של מדינת ישראל.

בר־און הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, מעין "אלדר-סטייטמן" – "זקן שבט" ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, וגם עינו חדה ומחשבתו בהירה, למרות גילו המתקדם. כדאי לשמוע אותו!

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

 

תמונת שער: חיילי צה"ל בקרב סעסע, אוקטובר 1948(צילום: לע"מ)

מוסיקה: bensound-littleplanet

"הנה מוטלות גופותינו" סלעית פרידמן, בנות נצר סירני

לקריאת התמלול המלא של פרק 29:

העובדות מאחורי מיתוס 'מעטים מול רבים' ב-1948

16 באפריל 2018

מאת: יזהר באר

בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: "מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!"

הבדיחה הזאת משקפת במידה רבה את תחושת המעטים מול הרבים שקיננה בין יושבי הארץ הזאת מאז ראשית הציונות ובמידה רבה היא נשארה קיימת גם לאחר הניצחון היהודי ב- 1948, למעשה, עד היום.

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, הנושא כלי נשק כבדים ומאיימים, שנכשל בשל נחיתותו המוסרית וגולמיותו השכלית. המיתוס, הרווח בציבור הרחב עד היום, מספר שהיהודים ניצחו בגלל עדיפות רוחם: אומץ לבם של הלוחמים, תחושת הצדק ונכונות ההקרבה של הציבור, כישרון הלחימה של המפקדים ותבונת המדיניות של ההנהגה. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה. במישור האישי מצוירים הלוחמים הערבי, פעמים רבות, כנטולי ערכים, כמגושמים ואף כטיפשים, ואילו הנהגתם מצוירת, לעתים, כמושחתת, נטולת כישרון, מפולגת ומפוצלת.[1]

מיתוס המעטים מול הרבים במלחמת העצמאות, הוא גם זה שאנו זוכרים מילדותנו במערכת החינוך, סיפר על ניצחונו ההירואי של הישוב היהודי הקטן והדל בנשק על שבע מדינות ערב שתקפו אותו יחד עם הכוחות הערביים המקומיים.

המיתוס הזה התקבע, במידה רבה, בהכוונה מלמעלה. יש התולים את לידתו בדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור מהלכי המלחמה. פעמים רבות טען בן־גוריון ש"ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה".[2]

דימוי 'המעטים מול הרבים' סייע לדור תש"ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. ספרי הזיכרון שראו ברובם אור בשנות החמישים, ונכתבו בידי לוחמים ומפקדים ברוח זו משקפים בכנות את חווייתם של המשתתפים במלחמה.

אך כשניגשים לבדיקת העובדות ניתן לראות, שבישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960, הודה כבר בן גוריון במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה"ל יתרון כמותי ולא רק איכותי  על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם "אל מול חברי כנסת משתאים": "אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם"[3]

סדקים נוספים במיתוס 'דוד מול גולית', הופיעו בעקבות ספרו של פרופ' אייל נווה "המאה ה-20 על סף המחר", שבו טען בן השאר על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות: "כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב".

טענות מהסוג הזה העלו בהמשך היסטוריונים נוספים כמו בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני, יוסף הלר ואחרים.

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור, אם כן, ולבדוק את העובדות באשר ליחסי הכוחות ב-1948.

האופסמיסט:

פנינו למרדכי (מורל'ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה.  בר־און היה קצין צעיר במלחמת העצמאות, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ"ל וקצין חינוך ראשי, חבר כנסת בדימוס והיסטוריון לתולדות מדינת ישראל. ביוני 1967, מיד בתום המלחמה, בעת שהיה קצין חינוך ראשי, כתב לרמטכ"ל רבין את נאום הר הצופים, נאום שעורר הד ציבורי רחב בגלל תוכנו, שהיה מנוגד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות המלחמה. הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, אפשר לראות בו מעין "אלדר-סטייטמן" – "זקן שבט" ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, אך מבין עשרות ספריו ומחקריו ראוי לציון לענייננו מאמר אחד שלו שנושאו יחסי הכוחות במציאות ומיתוס 'דוד מול גולית' במלחמת העצמאות.

מרדכי מורל'ה בר־און (צילום: יזהר באר)

נפגשנו במשרדו במכון "יד בן-צבי" בירושלים לשיחה על אמיתות היסטוריות ועל מיתוסים. בר־און, על סף שנתו ה-90, ניחן בזיכרון חד ובבהירות מחשבה שלא קהו עם השנים.

ברקע שיחתנו עומדות כמה עובדות יסוד מוסכמות: מלחמת 1948 התנהלה בין היישוב היהודי שמנה כ-650,000 נפש ובין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית שמנתה כ־1,250,000  נפש, כמעט פי שניים ממספר היהודים. בנוסף, עמד הישוב היהודי מול צבאותיהם הסדירים של ארבע מדינות ערביות שאוכלוסייתן הכוללת מנתה באותם ימים כ-40 מיליון תושבים, למעלה מפי 75 מאוכלוסייתה של מדינת ישראל הצעירה; של מצרים, של ירדן, של סוריה, ושל עיראק. בגליל פעל "צבא ההצלה הערבי" – גדודי מתנדבים שנשלחו לעזרת הפלסטינים, צבא לבנון תמך בצבא ההצלה, אך נמנע מלהיכנס בעצמו למלחמה. ערב הסעודית, תימן ומרוקו (שמשלימות את הספירה המיתית: 7 מדינות ערב), שלחו למלחמה כוחות קטנים וזניחים. בכל זאת, למרות הפערים האדירים בין האוכלוסיות הצליח הישוב היהודי להעמיד כוחות שעלו על כלל הכוחות הערביים הללו, עד פי שלוש מרבית תקופת המלחמה, אומר בר־און. "הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש"ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם."

יזהר באר: אתה בעצמך אומר כי כשמסכמים את המספרים של הישוב היהודי מול הערבים, אז, בסופו של דבר, הישוב הקטן עמד מול ארבע מדינות ערב, עם אוכלוסיה של כ-40 מיליון איש, שזה פי 75 מהיישוב היהודי. ובכל זאת, היהודים ניצחו. אז למה לא לקרוא לזה "מעטים מול רבים"?

מורל'ה בר־און:  למה לא? אפשר לקרוא לזה ככה… זה תלוי בהקשר…

בסופו של דבר במלחמות מנצחים, כאשר יש כוחות לנצח. זאת אומרת, המיתוס הזה הוא לא חיוני מבחינת הראיה מה עושה את המציאות. צריך להבין שאת המציאות בונים בכוח, במהלכים נכונים, בריכוז כוחות, בריכוז מאמץ, יש סיבות מדוע אתה מנצח. זה לא שאנחנו  'מעטים מול רבים' כי אלוהים היה איתנו – אין שום אלוהים. האלוהים נמצא באפשרות לרכז כוחות. לכן, חשוב לומר, שזה בהחלט סיפור מפתיע איך כל העולם הערבי הזה לא הצליח לגייס כוחות שיכלו למנוע את הנכבה. אבל כדאי לדעת למה ואיך זה קרה.

לוחמת ההגנה (צילום: AP)

יזהר באר: בנתונים שאתה מציג על השלב הראשון של המערכה, כשהבריטים עוד בארץ, אתה אומר שהכוחות היהודים מונים בעצם פי שלושה מהכוחות הערבים. בכל זאת, דווקא בשלב הזה היהודים מפסידים. איך אתה מסביר את זה?

מורל'ה בר־און: הספירה פי שלושה היא תלוית זמן. בשלב הזה – אם נתעלם מהכוחות של האצ"ל ולח"י, שלא היו גורם משמעותי בלחימה נגד הערבים – ל'הגנה' היתה אפשרות לגייס בפועל 30 אלף איש. לערבים לא היה כוח כזה. לאט, לאט הם תגברו גם והביאו את צבא ההצלה, שכלל משהו כמו 10,000 איש, וכוחות מקומיים מפוזרים. היתרון הגדול שלהם היה במרץ-אפריל  1948, כשכבר יש אצלנו מבנה של 9 חטיבות, אמנם ללא נשק מלא – נשק משמעותי יגיע רק בתחילת אפריל – 9 חטיבות זה לא הולך ברגל, זה כוח די רציני. באותו זמן יש התגברות גם של הצד הערבי, של צבא ההצלה. הם יכלו, בעיקר בחודשים שקדמו לזה, לרכז את המאמץ לנקודה מסוימת, בעוד שההגנה היתה צריכה להתפזר, כי לא ידעו מאיפה הם יתקפו.  עד כדי כך, שכשריכזו חטיבה אחת באזור ירושלים, במבצע נחשון, היה צריך להוציא נשק מהישובים על מנת לחמש אותם. כלומר, היה קשה מאד בשלב הזה לחמש אפילו חטיבה אחת, למרות שכבר היו 9 חטיבות בתחילת אפריל. זו סיבה אחת. אבל אם תחשוב על הניצחונות שלהם: הערבים לא כבשו אף ישוב…

את חולשתם של הכוחות הערביים המקומיים בארץ ישראל בראשית המערכה זוקף בר־און בין השאר לדיכוי המרד הערבי בידי הבריטים בסוף שנות השלושים, שחיסל למעשה את הארגון הצבאי של הערבים הפלסטינים מיסודו.

בהשוואת העוצמה הצבאית, הוא אומר, יש להביא בחשבון גם את היכולת התקציבית לתספק את הכוחות, לחמש אותם ולממן את פעילותם. גם הפער בין היכולת של הצדדים לגייס כסף היה קיצוני.  וועדת האוצר של הוועד הערבי העליון לא הצליחה לגייס עד תחילת הקרבות אלא  25,000 לא"י.

לעומת סכומים דלים אלה הגיע תקציב ה'הגנה',  שהוכן לקראת פרוץ הקרבות לשלושה מיליון לא"י. ואילו גולדה מאיר אספה עד מארס 1948 יותר מ־ 50,000,000 דולר בארצות הברית ובקנדה.

יתרון הכוח היהודי ב-1948 איננו טענתם הבלעדית של היסטוריונים חדשים יהודיים. גם הערבים הכירו בעדיפות היהודית סמוך לפרוץ הקרבות.

בדוחות הראשונים שהוגשו לליגה הערבית, סמוך להחלטת החלוקה, קבע הגנרל העיראקי איסמאעיל ספוואת, ראש הועדה הצבאית של הליגה, שלרשות הישוב היהודי  עומדים כוחות צבאיים ויכולת ארגונית וכספית המסוגלים להכריע בקלות את היחידות הפלסטיניות ואולי גם את יחידות המתנדבים של צבא ההצלה. דני רובינשטיין כותב בספרו  זה אנחנו או הם, שיצא לאחרונה, כי ספוואת העריך נכון את מספר הלוחמים שיכולים היהודים לגייס, והוא גם עמד נכונה על מספר הצעירים היהודים מניצולי מחנות ההשמדה שעומדים להגיע לארץ ולהצטרף לצבא היהודי.

ספוואת טען שאמנם מספר הערבים בפלסטין גדול יותר, וכי לערבים יש רגש לאומי עמוק ושנאה יוקדת לציונים והם מוכנים למאבק ולקורבנות, אבל כל אלה לא יוכלו להביא להם את הניצחון. ראש הועדה הצבאית העריך: ש"לא יתכן ניצחון של כנופיות גרילה ערביות על היהודים המאומנים ומצוידים כהלכה". רק הצבאות הסדירים הערביים יהיו מסוגלים להתמודד עם היהודים, גרס.[4]

למרות התחזיות הערביות ולמרות שבשלב הראשון של המלחמה, כמו שטוען בר­­­־און, היתה עדיפות לכוחות היהודים, נחלו כוחותיהם במשך ארבעת חודשי הלחימה הראשונים מפלות כואבות. הם התקשו להבטיח את האינטרסים החיוניים שלהם ואף הגיעו עד סף קריסה מדינית. נפילתם של יהודים רבים בקרבות, ובשיירות, כגון מות הל"ה בדרכם לגוש עציון, הותירו רושם שהיהודים אינם מסוגלים לנצח במערכה על ארץ ישראל, והפסימיסטים העריכו כי לא ניתן יהיה למנוע את השמדת היישוב.

 באר: במלחמת הדרכים היו להם (לערבים) ניצחונות…

בר­­­־און:  בכל­-זאת, הם מנעו אספקה והתגברו על 3 שיירות ידועות: חולדה, יחיעם ונבי-דניאל. אם תיקח את נבי-דניאל, אין ספק שבמקום הזה היה להם יתרון מהותי מאד. היתה שם משהו כמו פלוגה ישראלית אחת מול כ-1,000 ערבים שהקיפו אותם. אין ספק שלערבים היה יתרון במקום ההוא, וזה מסביר מדוע היהודים בשלב מסוים היו צריכים לוותר על החימוש ועל המשוריינים שלהם, לתת אותם לערבים ושאז לבקש שהבריטים יצילו אותם.

באר:  ואז הערבים יתקפו עם המשוריינים הללו את הקסטל אח"כ…

בר־און:  בין השאר, כן. זה היה הגורם העיקרי. מצב המלחמה, של ריכוז כוחות. צריך להוסיף, שבריכוז הכוחות יש הבדל בזה שצה"ל הפעיל כוחות שהם סדירים. לא מגויסים מהכפרים. אם אתה לוקח את הקסטל, או את נבי דניאל, יש שם לערבים מאות רבות של אנשים, אבל למשך יום-יומיים – 3 ימים, לא היתה להם את הלוגיסטיקה לקיים את הכוחות האלה באופן קבוע.

ולכן, כשמשלב מסוים, וכשהתחלנו לצאת להתקפת נגד, והבריטים מאפשרים לך לכבוש שטח זו הסיבה השנייה, שכדי להתגבר על הבעיה של הדרכים היה צריך לכבוש אזורים.

באר:  כלומר, המעבר מלחימה סטטית לכיבוש שטח היא שהעבירה את היתרון לצד היהודי. באיזו מידה היתה השפעה לעבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה אליל המונים בעיני הערבים אז, והיו לו גם הצלחות צבאיות? באיזו מידה הוא השפיע על פני המערכה, אם בכלל, ובאיזו מידה מותו היטה את הכף?

בר־און:  היתה לו השפעה מאד מקומית ומאד חלשה. המקום שבו עיצבו את עתיד המלחמה היה בדמשק, הוא ישב בירושלים. הוא נסע לדמשק, התחנן לנשק ולא נתנו לו. לו היתה לו השפעה על הליגה הערבית או על ספוואת (ראש הועדה הצבאית של הליגה הערבית), או על הגנרלים של צבא ההצלה. היתה לו השפעה מקומית ולמעשה, ובסופו של דבר הוא לא הצליח. ההשפעה שלו היתה רוחנית/פסיכולוגית; מנהיג דגול, קודם כל פלסטיני, לא כמו כל הגנרלים השמנים מקהיר…

בימים אלה מלאו 70 שנה למותו של עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב הקסטל אותה יממה מכוננת בתולדות המלחמה, שהביאה להטיית הכף מהצד הערבי לטובת הצד היהודי. סיפורו של עבד אל קאדר ונסיבות מותו, נידונו בשני פרקים במסגרת "פרות קדושות", בפרק 5 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק א  ובפרק 10 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק ב.

פיוטים ורוח לחימה

באר:  בעצם, התפנית הגדולה היא באפריל, 1948, כשבאותו יום נהרג המפקד הפלסטיני הראשי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וההתקפה על משמר העמק נהדפת. מה משפיע על התפנית? למה דווקא אז?

בר־און: הסיבה העיקרית היא, שהבריטים לא מתערבים יותר, הם מפסיקים לגרש אותנו ממקומות שכבשנו. הקסטל היה הראשון. ובמשמר העמק באה התקפת הנגד של יצחק שדה וצה"ל כבר מתחיל לכבוש כפרים ולהחזיק בהם. זה בעצם השינוי העיקרי.

באר: אם אנחנו מגיעים לפלישה של צבאות ערב, אחרי הכרזת המדינה, מה שקרוי 'שלב הבלימה', באשר ליחסי הכוחות יש כל מיני גרסאות, אבל אי אפשר להתווכח שלצד הערבי היה יתרון גדול, למשל, בכוחות משוריינים, בארטילריה, בחיל אוויר, שלצד היהודי כמעט לא היה בכלל… אז למה, בעצם, קשה לך להגיד, בשלב הזה, שזה דוד מול גולית?

בר־און:  כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדויד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית היא, לא! בחודשים מאי-יוני 1948 זה היה הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות. הזיכרון של מעטים מול רבים שיש לכל הציבור – כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים ממש. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה 'רבים מול מעטים' – רבים מאד מול מעטים…  או גדוד שלם מול ניצנים…

באר:  גם אתה חווית, באופן אישי, את התחושה הזאת ב-48'?

בר־און:  מאד, מאד. אני ישבתי בדרום – סיפרתי לך – כשהמצרים הגיעו לאשדוד. בלילה הזה אני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד. אני הייתי מ"מ, קצין צעיר, סידרתי את מה שאפשר היה לסדר, קצת התחפרנו באדמה, היה לנו גם פיאט אחד (נשק אנטי טנקי), והלכתי לישון והייתי בטוח שמחר בבוקר יבואו הטנקים וזה היום האחרון של חיי. לא היה לי ספק בזה בכלל. אלא שהם לא הגיעו. וגם אם היו מגיעים רצינו להילחם. בנירים נלחמו! והביסו – המעטים מאד האלה את הרבים. בראש ובראשונה בגלל ריכוז הכוחות הזה.

לערבים היו טנקים, אולי 60, זה לא הרבה. היתה תחושה שמי יודע כמה טנקים יש להם. וכשהיו הטנקים בנגבה ובדגניה עצרו אותם. שם היו טנקים ממש. זה היה יתרון, ללא ספק, אבל לא כזה שפלא שהתגברנו עליו. מה שחשוב להגיד שבשלב הזה, שמספר החיילים שצבאות ערב הביאו – יש ויכוחים למי היו יותר הם היו ויכוחים טפשיים – כי אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

באר: אז מה הכריע בסופו של דבר? במקום כמו דגניה, מה הכריע את הקרב למרות היתרון הערבי? רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  'רוח לחימה' זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים.

באר: 'רוח לחימה' זה גם פייטנות?

בר־און:  לא, זו לא פייטנות. אין ספק שהיכולת של הישובים שהחזיקו מעמד; יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד.  זה לא היה כ"כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.  אבל, בכל זאת, צריך לזכור שאם אתה לוקח כל קרב וקרב ומנתח אותו – נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והנימוק השני – הצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

באר:  יש לך הסבר לחוסר הנחישות הזה?

בר־און:  זו שאלה של רוח לחימה, שלא היתה לערבים. ההתלהבות שלהם היתה הרבה יותר קטנה, למרות שגם להם היתה התלהבות; להשמיד את הציונים, להרוג את היהודים… אבל הרבה פחות מאשר הרוח הציונית שנבנתה במשך עשרות שנים; הגענו לכאן להקים דבר ולא נעזוב …

באר:  אתה מביא דוגמאות לקרבות שבהם היה שוויון, פחות או יותר, ביחסי הכוחות, ושהצד היהודי ניגף, הפסיד או לא הצליח, כמו בקרב ג'נין, למשל. מה קרה במקרים האלה, איפה יתרון רוח הלחימה, הפיקוד, השליטה, כל הדברים שהביאו לניצחונות במקומות אחרים, אפילו כשהיה יתרון ביחסי הכוחות לצד הערבי?

בר־און:  צריך לנתח כל קרב וקרב ולברר מה קרה בכל מקום. בקרב ג'נין היה לנו מספיק כוחות. גם התכנית היתה מוצלחת מאד. אבל קרבות לא מצליחים לפעמים. זה לא בגלל שהתכנית לא היתה טובה, או שהנחישות של המג"דים לא היתה טובה. זה פשוט לא הלך.

באר:  החל מיולי 1948 צה"ל כבר מנצח בכל החזיתות, עם מעבר ליתרון ביחסי הכוחות. מה היו התהליכים שגרמו לשינוי הזה?

בר־און:  בעיקר הניצול הפיקחי, מצד אחד, והפושעני, מצד שני, של ההפוגה הראשונה…

באר:  למה פושעני?

בר־און:  מבחינת האו"ם. (הטענה אצלנו על) הפרת ההפוגה: 'הערבים המנוולים הללו לא קיימו את מה שהם הבטיחו!' – זה היה מגוחך. אבל ניצול ההפוגה ע"י הצד היהודי היה פי כמה וכמה יותר מאשר ע"י הצד השני. בין השאר, כי לא נתנו להם. כי הבריטים עשו אמברגו, והערבים היו סמוכים על שולחן הבריטים. הרוסים לא עשו אמברגו, והצ'כים שלחו לנו מטוסים ונשק רב …

באר:  אתה אומר שהאמברגו הועיל לצד היהודי כי הוא היה בעל יתרון בהשגת תחמושת ואמצעי לחימה.

בר־און:  הפיקחות הישראלית, ההערכות המוקדמת של יחידות רכש והתלות המוחלטת של הערבים בנשק בריטי. והבריטים מהססים אם לשתף איתם פעולה.

 ההיסטוריוגרפיה הציונית עוסקת רבות בלוחמים הזרים שהצטרפו אל הכוחות הערביים ב-1948. בר־און  טוען שמספר הבריטים שערקו אל הכוחות הערבים בתקופת המלחמה לא עלה על 150 חיילים. אגב, היו גם חיילים ושוטרים בריטיים שערקו לצד היהודי, אך אלה היו ספורים. בנוסף, קרוב ל־ 250לוחמים יוגוסלביים הצטרפו לכוחות הערביים ואילו מספר הגרמנים שהצטרפו היה מועט, רק 32. אלה מספרים זעומים לעומת אלפי המתנדבים שהצטרפו למלחמה לצד היהודים במסגרת מח"ל.

באר:  בעצם שני הצדדים נעזרו בכוחות חיצוניים; בהשגת נשק ומתנדבים. איזה צד היה יעיל יותר, הצד היהודי עם מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), או הצד הערבי, עם המתנדבים שהגיעו ממדינות ערב והעולם האסלאמי?

בר־און:  הערבים הביאו עוד פלוגות – היהודים הביאו מומחים. מח"ל לא נתן אף עוצמה במונחים של עוד פלוגה ועוד מחלקה. הוא נתן תרומה במיוחד עוצמה לחיל הים ולחיל האוויר ששם היתה המומחיות בידי הזרים. דיברו במפקדות הללו באנגלית. זה היה מאד מכריע.  הצלחנו בעזרת המח"ל להגיע באוקטובר-נובמבר לעדיפות אווירית וגם להגנה ימית טובה מאד. זה משמעותי הרבה יותר מאשר עוד פלוגה ועוד פלוגה.

באר:  אתה אומר שהערבים השיגו בעיקר תמיכה כמותית והיהודים השיגו תמיכה איכותית…

בר־און:  נכון!

באר:  עכשיו, כשאנחנו מסכמים בצורה פשטנית, לצורך העניין, את השורה התחתונה, היית יכול לסכם בכמה משפטים מה היו הגורמים העיקריים שהביאו לניצחון היהודי בקונפליקט של מלחמת העצמאות?

בר־און:  הייתי אומר לפי הסדר הזה; היכולת של היהודים לגייס מתוכם כוחות עדיפים ולהפעיל אותם בצורה מושכלת בנקודות המפתח על כוחות האויב. שנית, הנחישות של ההנהגה היהודית – בכל הדרגות, עד המ"כ, מבן גוריון – היתה הרבה יותר חזקה מהנחישות של הקואליציה הערבית שהיתה מלאת מריבות, לא אחידה, לא נחושה ולא יכלה להפיק את המירב שניתן היה להפיק, בעיקר בתקופה הראשונה שבה היה להם יתרון.

 בר־און לא מזלזל כלל ביכולת הצבאית שהפגין הצד הערבי במערכה. במקרים רבים, הוא אומר, מסרו לוחמים ערבים את נפשם למות בשדות הקרב והציבו מול הלוחמים היהודים אתגרים קשים גם כאשר היו בנחיתות מספרית.

אך האמירה הסוחפת שצה"ל ניצח את הערבים 'מעטים מול רבים, הוא אומר,  לא זו בלבד שהיא מוטעית מבחינה עובדתית אלא גם מונעת להבין את גורמי הניצחון כראוי, להפיק את

הלקחים המתבקשים ולראות באויב בני אדם שנהגו באורח ראוי במלחמה ולכן עשויים

לנהוג באורח ראוי גם בשלום.

השיעור שצה"ל לא למד מאז'נקור וקראסי

 באר: האם עקבת, או בדקת; האם המגמה שבאה לידי ביטוי במלחמת העצמאות שלנו ב-48' – היתרונות הצבאיים שהביאו להכרעה –  האם אתה מוצא אותם גם במלחמות שיבואו אחר כך?

בר־און:  אותו סוג של יתרונות היה במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים.

 במלחמת קדש, הצבא המצרי שנגדו נלחמנו – זה לא היה כזה טיול במדבר – היה קשה, היו קרבות ונהרגו אנשים. אבל באופן יחסי, הכוח המצרי מול הישראלי בסיני היה רופס ולא רציני.

בששת הימים זה בא לידי ביטוי בהשפעת השמדת חילות האוויר.

בשדה עצמו היו בעיקר למצרים כוחות ניכרים. האוגדה של טליק נתקלה בכוחות בסדר גודל דומה. טנקים מול טנקים. היו קרבות באוגדה של אברהם יפה, טנקים עומדים על רכס אחד ומולם טנקים עומדים ברכס שני ויורים זה בזה, אלה פוגעים ואלה לא. מה שנקרא: מדליקים משואות! זהו עדיין אותו סוג יתרון.

במלחמת ההתשה, העניין הזה (היתרון) נגמר. הוא נגמר בעצם בגלל זה שלא היתה אפשרות ברורה להביס את הצד השני. מה זה נקרא 'להביס את הטרוריסטים בבקעת הירדן'? או את הצבא המצרי מעבר לתעלה? אני יודע מה זה נקרא שהם יביסו אותנו – ראינו את זה ביום הכיפורים.

במלחמת ההתשה זה היה מצב שלא ידענו בדיוק מה לעשות…

באר:  מלחמה סטטית?

בר־און:  למעשה, הסיפור של מלחמת יוה"כ, לפי דעתי, מסופר באופן מוטה לגמרי. הדגש הוא על ההפתעה המודיעינית. או על המחדל של ההנהגה וגולדה, שלא רצו לעשות ויתורים, בכל מיני גרסאות. זו לא דרך נכונה לתאר את המלחמה הזאת. הדרך הנכונה היא לומר שהצבא, ובעקבות הצבא גם דיין, וגם גולדה, לא הבינו איך תראה המלחמה.

 יש סיפור היסטורי ממלחמת 100 השנים, כשהבריטים ניצחו שני קרבות, באז'נקור ובקראסי, שבו פתאום מופיעים בשדה הקרב איכרים עם קשתות ארוכות, שמצליחות לחדור את השיריונים של האבירים הצרפתים. הצרפתים לא הבינו מה קורה כאן. הם לא ראו דבר כזה – הם היו רגילים להילחם אביר מול אביר. הם לא הבינו את פני המערכה. זה מה שקרה לנו.

באר:  עם הנשק האנטי טנקי של המצרים?

בר־און:  לא רק. היו כמה גורמים, האסון העיקרי של המלחמה – גולדה אמרה לעצמה את מה שאמרו לה כל הזמן: מלחמה זה לא נורא. אפשר לחיות עם מלחמות. אנחנו לא צריכים לעשות שום שלום ונשאר בשארם א-שייח' כי זה יותר טוב, גם אם תהיה מלחמה קטנה ויהרגו כמה מאות. לא שלושת אלפים.

באר:  כשאתה אומר דדו לא הבין. זה היה בגלל האטמוספרה הפסיכולוגית אז? למה הוא והאחרים לא הבינו?

בר־און:  כיוון שאי אפשר להבין. כשקורים מעברים כאלה במלחמות, הדור הקודם נלחם את המלחמה הקודמת. כל הגנרלים לא הבינו. גם אריק שרון לא הבין. הם יושבים שם במטה הכללי, או בפיקוד דרום, ועושים תכנונים. ובתכנונים האלה אין את התמונה האמיתית.

באר:  ומה היית אומר על יתרונות הכוח היהודי שהיו במלחמת העצמאות? השליטה והפיקוד, רוח הלחימה וכל הדברים שהביאו לניצחונות. הם היו גם ביוה"כ?

בר־און:  בהחלט כן. כשאתה בודק את יכולת הלחימה במיוחד במעוזים, אתה מופתע מהיכולת שלהם להחזיק כמה שהחזיקו. מעט מאד מעוזים קמו וברחו – הם המשיכו להלחם. במעוז הדרומי, זה מדהים כמה הם החזיקו מעמד. גם ברמת הפיקוד. אריק שרון, טוב או לא טוב, אבל הוא תקף קדימה. ברן תקף קדימה, אלברט (מנדלר) תקף קדימה. גורודיש התבלבל קצת אבל גם הוא לא איבד את רוח הלחימה. מה שלא היה זה אחדות דעות. מלחמות הגנרלים זו תופעה של הכרנו במלחמת העצמאות.

באר:  הקונפליקטים בתוך הפיקוד הבכיר… ראית אלמנטים כאלה גם במלחמות הבאות, במלחמות לבנון, למשל?

בר־און:  אני חקרתי ולמדתי את המלחמות עד למלחמת יוה"כ. אבל אם אתה שואל את התחושה שלי – חלה התערערות מרחיקת לכת, לא בפיקוד הצבאי אלא בהנהגה המדינית.

המיתוס ינצח תמיד

באר:  רציתי לחזור לנושא המאמר שלך על מלחמת העצמאות, אנחנו יודעים שעמים זקוקים למיתוסים ומשתמשים במיתוסים. איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה, שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס. אבל גם אם אני ארצה להרוס אותו מול המיתוס, אם הוא נשאר ברמה של הקהל הרחב – אין בו רע. אבל כשהוא נכנס לראשם של גנרלים הוא מתחיל להיות מזיק מאד. אם גנרל חושב שניצחנו במלחמת העצמאות בגלל אלוהים אז צריך לפטר אותו מיד. מצפים מגנרל שהוא יבין למה ניצחנו בכל מקום ומקום ולמה הפסדנו בכל מקום ומקום. כדאי לכתוב מאמר כזה כדי שהאנשים שמנהלים את העניינים יבינו איך דברים קורים במציאות ולא במיתוסים.

באר:  אבל התייחסת גם לדרך הראיה שלנו את האויב?

בר־און:  זה ודאי נכון. 'המעטים מול רבים' יוצר הנחה של זלזול באויב שהיא גם מזיקה. מה שאמרתי קודם אפשר לקרוא לו זלזול באויב. שאתה לא מדמיין שהאויב מסוגל לעשות לך. אתה לא נותן לו את הכבוד המגיע לו. ומיתוסים כמו 'מעטים מול רבים' יוצרים זלזול כזה.

באר:  ואז אנחנו מזלזלים גם ברצינות שלהם לגבי שלום. אם הם לא רציניים במלחמה אז הם לבטח לא רציניים גם בשלום?

בר־און: הזלזול שהערבים לא מסוגלים לשלום הוא לא מקור הצרה. מקור הצרה היא שהישראלים לא רוצים שלום. אחרי שניתחת הכל – יש ממשלה שבחר אותה העם. העם הזה בחר ממשלה שלא רוצה שלום. זה לא מעכשיו, זה כבר הרבה מאד שנים.

באר:  ולמה? יש לך הסבר?

בר־און:  זה נובע מזה שבמדינת ישראל הציבוריות, לפני שאתה זז, 50% יש להם נטייה לאשליות בעניין הזה. היהודים הדתיים – אלוהים שומר עלינו! המתנחלים. הרוסים לא מבינים בכלל מה העניין. הם רגילים למדינה שכובשת את קרים ואף אחד לא מצפצף אז למה לא אנחנו. עדות המזרח, לא כולם, הם בכל זאת מכילים אלמנט חזק מאד של אי-הבנת האויב, אי-הבנת המצב והשכלה נמוכה. כל זה ביחד זה 50% מהציבור. לפני שאתה זז יש לך יתרון לממשלה ימנית.

באר:  אם חוזרים למלחמת העצמאות והמיתוסים סביבה, אם היה בא לכאן חייזר, חוצן, או תושב ממקומות רחוקים, והוא היה לומד את הסיפור, האם הוא היה מופתע מתוצאות מלחמת העצמאות?

בר־און:  כן, בהחלט! אחרי הכל, אני נגד המילה ניסים. אבל כמילה פאתטית, כמטאפורה, זה בכל-זאת נס. איך 40 מיליון אנשים לא מצליחים, למרות שההנהגה שלהם רצתה והם רצו, למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. זה בכל-זאת פלא גדול.

באר:  כבן לדור הזה, שנלחם במלחמת העצמאות, כמעט כל מי שנשאל אותו מהדור הזה שהשתתף במלחמה, הוא יכעס אם תעמת אותו עם ביקורת על "המעטים מול רבים". למה אתה נוהג אחרת?

בר־און:  תפקידו של היסטוריון לספר מה שהוא מאמין קרה. המעשה שאני עושה הוא יד אחת נגד מיתוס חזק מאד. זה יכול לתקן קצת. ללמד אנשים. מה לומדים מההיסטוריה? לא נכון שלומדים מההיסטוריה. מההיסטוריה לומדים בעיקר לחשוב טוב. ללמד את הקורא, בעיקר את האליטות לחשוב טוב יותר ולהבין טוב יותר מה באמת קרה.

באר:  אמרת קודם שאתה חושב שהיסטוריונים וספרים לא משפיעים?

בר־און:  הם משפיעים לעתים רחוקות מאד. אני לא יכול לומר שכתבי הפילוסופים הצרפתים לא השפיעו על האליטה הצרפתית. הם השפיעו מאד. כמה שזה מגעיל להגיד את זה "מיין קאמף" השפיע מאד על העם הגרמני. יש סוג ספרים שבמצבים מסוימים יכולים לסחוף המונים. בד"כ המונים נסחפים מנאומים, לא מספרים, ודאי לא ספרי מחקר.

המושג מיתוס איננו לציין דבר שאינו אמת, אלא, דבר שלא צריך להוכיח שהוא אמת. וזה כוחו. הוא יכול לכלול בתוכו הרבה מאד חוויות אמיתיות. כל אחד מאיתנו שחיית את הל"ה, לא היה צריך להיות על הגבעה הזאת כדי להרגיש את זה. כשקראת את העיתונים של התקופה וראית את הדימוי הזה של 35 חבר'ה עם נשק לא טוב, עומדים מול מאות ערבים ונהרגים אחד, אחד, עד כלות הנפש, זו חוויה אמיתית. אתה לא עושה סיכומים שהיסטוריון עושה: מה פירוש הדבר ולמה זה קרה שמה? אז העוצמות האלה של המיתוס, שלא צריך להוכיח את האמיתות שלהם, אלא יש בהם אלמנט של חוויה, יהיו תמיד יותר חזקים מהמחקרים.

באר:  כמי שעבר את כל המסלול, אתה אופטימי או פסימי?

בר־און:  פסימי מאד.

באר:  למה?

בר־און:  אני רואה את עם ישראל, כדי להזיז אותו ממקומו – יש בשמאל מי שמקווים שכשיהיה כ"כ רע תשתנה המדיניות –  קודם לכל, גם אם יהיה רע, יש לנו כלכלה ועם שיודע לייצר חיים באופן יוצא מהכלל. אותו עם עצמו יוצא למלחמה עם ממשלה ימנית מטופשת. לא כ"כ קל להזיז את העם הזה ולהגיד לו שהוא הולך בדרך שהיא לא דרך.

 מה שיקרה לישראל זה לא שמחר טראמפ יעשה עלינו חרמות אלא שלא יעשו עלינו חרמות, ואז פתאום נתעורר יום אחד וכל העולם ישאל: איך נהיתה פה מדינה דו-לאומית, וצד אחד דופק את הצד השני? מצב כזה לא קיים בשום מקום בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. הוא לא יכול לקרות – שעם אחד שולט על עם שני במסגרת של מדינה אחת. מה שהאידיוטים האלה בממשלה עושים זה שהם  יוצרים פה מדינה דו לאומית. והם לא נבהלים מזה. זה אסון לא נורמאלי לעתידה של מדינת ישראל ולעתידם של ילדינו. אבל כדי להבין את זה צריך כנראה קהל אחר.

באר:  זה יכול להשתנות לדעתך?

בר־און:  כאמור אני פסימי מפני שאני לא רואה איך זה משתנה. אבל אני גם אופטימי, כי אימי היתה אופטימית. אני מטבעי לא יכול לוותר על הרעיון שאנחנו בסוף נמשיך לחיות כאן. והראייה, שאנחנו חיים יפה מאד. פסימי, לא פסימי, אני אישית, ומשפחתי, וילדי ונכדי, חוץ מזה שאנחנו מצטערים שיש לנו ממשלה מטומטמת, אנחנו ממשיכים לחיות יפה מאד ומאושרים בחייהם. תראה, אני בן 88 – מותר לי כבר; קיוויתי שאני אזכה לשלום. אני כבר לא אזכה…

[1] מרדכי בר־און, בחיבורו "יחסי כוחות במציאות קרבית" מתוך "אל מול פני המלחמה החזקה", (אפי מלצר).

[2]  כך למשל, בדברי ההקדמה שכתב בן־גוריון לספרו של אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תש"י. וגם אצל דוד בן־גוריון, "בהילחם ישראל",  תל־אביב, תש"י, עמ' 3.

[3]  ארכיון המדינה, תיק א 7566/10

[4]  דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה". הוצאת ידיעות אחרונות.

לקריאה נוספת:

'מעטים מול רבים', נוסח מקוצר שפורסם בהארץ: לקריאת הפרק בעיתון 'הארץ'

העין השביעית: דמות הערבי בבטאוני מלחמת העצמאות

קרב משמר העמק, הסמג"ד סירב פקודה

מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות

דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה". הוצאת ידיעות אחרונות.

לצפייה נוספת:

יוטיוב: יזהר באר משוחח עם מורל'ה בר־און על 'מעטים מול רבים'

עמוד האש פרק 18

עמוד האש פרק 19