Tag Archives: מיכאל ספרד

פרק 36. אי-צדק תחת אש (חלק ב')

בחלק א' של הפרק אי-צדק תחת אש (חלק א') עסקנו במאבקו הנואש של הרופא העזתי עז א-דין אבו אל-עייש, שאיבד את 3 בנותיו ואחייניתו מירי טנק במבצע "עופרת יצוקה", במנגנוני המשפט הישראליים ובתביעתו להכרה באחריות המדינה למותן. סיפרנו על דחיית תביעתו בבית המשפט בבאר-שבע ועל הקביעה המוזרה כי התפוצצות של חומר נפץ חמאסי שהוסתר, לכאורה, בביתו גרמה או תרמה לנזק. שוחחנו עם הרופא, החי כיום בקנדה, על התעקשותו לקבל צדק בניגוד לכל הסיכויים. עורך דינו, חוסיין אבו-חוסיין, שגם איתו שוחחנו, לא הסכים עם "האופטימיות הבלתי נתפסת" של לקוחו. הוא כבר איבד מזמן את אמונו בגלגלי הצדק הישראליים, לפחות בכל הקשור בפלסטינים.בחלק השני של הפרק אנו משוחחים עם עו"ד מיכאל ספרד, מומחה במשפט בינלאומי, בזכויות אדם ובדיני מלחמה. עו"ד ספרד מרבה לייצג ארגוני שלום ופלסטינים בבתי המשפט. עד היום הוא הגיש למעלה מ-100 עתירות לבג"צ. הוא כתב מספר ספרים; על משפטי הסרבנים, על גדר ההפרדה ועל המרגל מרקוס קלינברג, אותו גם ייצג. ספרד משמש היום גם היועץ המשפטי של ארגון זכויות האדם "יש דין", שעוסק בשיפור מצב זכויות האדם  בשטחים.

זוהי שיחה על הידרדרותה של מערכת משפטית שמעולם לא האירה את פניה לקבוצה החלשה ביותר בסביבה. מהשיחה העצובה הזו עולה גם מסקנה חיובית, אבל כדי לשמוע אותה, אנא אזרו סבלנות עד הסוף.

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה:

(Esther Garcia – Abdelazer Suite Rondeau Henry Purcell (Jammendo

לכניסה לפרק א': אי-צדק תחת אש (חלק א')

תמלול פרק 36. אי-צדק תחת אש (חלק ב')

17 בינואר 2019

מאת: יזהר באר

בשעה שהרוחות בארץ סוערות בעקבות חשיפת מעלליו של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה, שפעל יחד עם שרת המשפטים איילת שקד לעיצובה מחדש של מערכת המשפט בדמותם, נשכחים בקרן זווית קורבנותיה העיקריים של המערכת: הסקטורים החלשים ביותר במרחב שבין הירדן והים. הפלסטינים, שגם בימים רגילים רחוקים מלקבל הגנה מלאה ממערכת המשפט הישראלית, מוצאים את עצמם תחת מערכת משפט מתחדשת ומתעדכנת עפ"י רוח התקופה, ובלימבו משפטי המאיים לנשל אותם מזכויותיהם הבסיסיות.

בחלק א' של הפרק "אי-צדק תחת אש" עסקנו במאבקו הנואש של הרופא העזתי עז א-דין אבו אל-עייש, שאיבד את 3 בנותיו ואחייניתו מירי טנק במבצע "עופרת יצוקה", במנגנוני המשפט הישראליים ובתביעתו להכרה באחריות המדינה למותן. סיפרנו על דחיית תביעתו בבית המשפט בבאר-שבע ועל הקביעה המוזרה כי התפוצצות של חומר נפץ חמאסי שהוסתר, לכאורה, בביתו גרמה לחלק מהנזק. שוחחנו עם הרופא, החי כיום בקנדה, על התעקשותו לקבל צדק בניגוד לכל הסיכויים. עורך דינו, חוסיין אבו-חוסיין, שגם איתו שוחחנו, לא הסכים עם "האופטימיות הבלתי נתפסת" של לקוחו. הוא כבר איבד מזמן את אמונו בגלגלי הצדק הישראליים, לפחות בכל הקשור בפלסטינים.

בחלק השני של הפרק אנו משוחחים עם עו"ד מיכאל ספרד, מומחה במשפט בינלאומי, בזכויות אדם ובדיני מלחמה. עו"ד ספרד מרבה לייצג ארגוני שלום ופלסטינים בבתי המשפט. עד היום הוא הגיש למעלה מ-100 עתירות לבג"צ. הוא כתב מספר ספרים; על משפטי הסרבנים, על גדר ההפרדה ועל המרגל מרקוס קלינברג, אותו גם ייצג. ספרד משמש היום גם היועץ המשפטי של ארגון זכויות האדם "יש דין", שעוסק בשיפור מצב זכויות האדם  בשטחים.

באר:  האם מערכת המשפט הישראלית מספקת לפלסטינים צדק?

ספרד:  מערכת המשפט הישראלית היא רגל אחת משלוש רגלים שעליהם עומד הכיבוש הישראלי, ובזכות כל אחת מהרגליים האלה הכיבוש הוא יציב: הרובה, ההתנחלות והמשפט. בתי המשפט הישראלים מספקים, באופן מזדמן, סעד לפלסטינים אבל אם בוחנים את הפעילות הכוללת של בתי המשפט  אז כמעט כל המדיניויות וכמעט כל הפרקטיקות שישראל הפעילה כדי לשעבד וכדי לנשל את הפלסטינים מזכויותיהם ומהמעמד שלהם אושרו על ידי בתי המשפט. בית המשפט הוא אחד המוסדות שהכי מסייע למערכת לייצב את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית. בין אם באמצעים אזרחיים ואם באמצעים מנהליים, כמו בג"צ ואם זה בזכות המשפט הפלילי שמופעל על פלסטינים כדי לרסק כל התנגדות לכיבוש. לפעמים בצדק ולפעמים פחות בצדק.

באר:  האם אתה רואה שינויים לאורך ציר הזמן?

ספרד:  בהחלט. זה שמערכת המשפט הישראלית מייצבת את השליטה הישראלית ומאפשרת ותומכת בו גם יוצרת איזשהו שכפ"ץ מפני הטענות מבחוץ, כי ברגע שיש הליכים משפטיים ושופטים חכמים על גבעה בירושלים מקבלים החלטות וגם לפעמים החלטות לטובת הפלסטינים אז נוצר דימוי ותחושה שהשימוש בכוח כלפי הפלסטינים הוא לא שרירותי – יש מנגנון שבוחן ובודק. בעל הבית לא משתגע.

אבל, בכ"ז יש הבדל בין התפקוד של בית המשפט העליון בשנות השבעים עד התשעים  להיום. אנחנו רואים תהליך של שינוי הגישה של השירות המשפטי הממשלתי: היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, הפרקליטות הצבאית, והדבר הזה חודר גם לבית המשפט, בודאי לנוכח השינוי הדורי שבית המשפט העליון עובר. אנחנו רואים היום – יש 15 שופטים בבית המשפט העליון 10 מהם מונו מאז 2012. אנחנו מדברים על רוב גדול של שופטי בית המשפט העליון שהם יחסית צעירים, דור חדש…

באר:  הוא גם דור אידיאולוגי חדש?

ספרד:  הוא דור שיש לו אוריינטציה פילוסופית, משפטית וגם אידיאולוגית שונה. יש בו גוונים, אבל בגדול הבנץ', ההרכב של בית המשפט העליון היום הוא הרבה יותר שמרן גם במובן של ערכים אבל גם הרבה יותר שמרן במובן המשפטי, כלומר הנכונות להתערב בהחלטות של הרשות המבצעת הרבה יותר קטנה. אין מה להשוות ללפני עשר וחמש עשרה שנים.

אבל מעבר לזה יש טרנד מאד מטריד של התרחקות מהחלה של המשפט הבינלאומי על הסכסוך. אם בשנות ה-70 וה-80 התקבעה התזה שהשליטה הישראלית בגדה המערבית מאוסדרת על ידי הכללים של דיני הכיבוש, "התפיסה הלוחמתית", ולכן הזכויות של התושבים הכבושים והחובות של ישראל כלפי הנכבשים מוסדרים בשדה המשפט הבינלאומי, אנחנו רואים יותר ויותר התרחקות מהדבר הזה. פסקי דין שלא מאזכרים בכלל משפט בינלאומי, יישום של דוקטרינות, חקיקה ישראלית שמוחלת על השטחים באופן ישיר, ואם הטרנד הזה ימשיך אז אנחנו מדברים על מסגרת משפטית שונה לחלוטין.

באר: השינויים שאתה מדבר עליהם הם אבולוציה או שאתה רואה נקודות בזמן שיש בהן שינוי משמעותי או דרמטי?

ספרד:  תמיד בסופו של דבר יש נקודות, יש פסק דין או החלטה אבל השינוי הוא השינוי הדורי של בית המשפט העליון והעלייה הפוליטית של הימין הישראלי שהביאו אותו לעמדת מפתח למנות שופטים כלבבו. בהחלט אפשר לראות את השנים האחרונות, במיוחד ממשלת ישראל ה-34, ממאי 2015 אנחנו רואים את התהליך הזה מואץ מאד.

עו"ד מיכאל ספרד בראיון במשרדו. (צילום: יזהר באר)

באר:  אם אנחנו משווים את מערכת המשפט בתקופת האינתיפאדה הראשונה, עם כל הבעיתיות ראינו  משפטים מאד דרמטיים; העמדה לדין של חיילים ומפקדים, משפטי גבעתי א' וב', משפט גולני, משפטו של יהודה מאיר, זכור לך משהו מהסוג הזה בשנים האחרונות?

ספרד:  אליאור אזריה… אנחנו יכולים לראות את ההבדל באופן שגם החברה וגם מערכת המשפט הישראלית מטפלת במקרים האלה. אליאור אזריה הפך לילד של כולם ומערכת המשפט הצבאית היתה צריכה להיאבק בדרג הפוליטי בכלל כדי להעמיד אותו לדין.

ברמה האנקדוטלית יש הרבה דוגמאות להבדלים האלה. פסקי דין שניתנו בשנות ה-80 ואין שום סיכוי שהיו ניתנים היום.

באר:  אתה יכול לתת דוגמא לפסק דין אחד, שהיום אי אפשר היה לקבל דבר כזה?

ספרד:  ניקח את גולת הכותרת – פסק דין העינויים. אני לא יכול להמר, כמו שהאמריקאים אומרים; על הכסף של הקולג' של הבן שלי, שהיום לא היינו מקבלים החלטה דומה. בודאי שלא היתה מתקבלת החלטה כזאת פה אחד. העובדה שאנחנו נאבקים היום בבית המשפט העליון בפסילת חוק ההסדרה של המאחזים, חוק שמפקיע רכוש ומנוגד לפסק דין אלון מורה, פסק הדין אולי הכי חשוב…

נזכיר שבשנת 79' השופט העליון הכי ימני מאז הקמת בית המשפט העליון ועד השנים האחרונות, השופט משה לנדוי, נותן בראש הרכב החלטה לבטל את הקמת אלון מורה כי היא הוקמה על  קרקע פרטית של פלסטינים. היום כשאנחנו מדברים על חוק ההסדרה, שבועט את פסק דין אלון מורה לכל הרוחות וקובע מנגנון הפקעה של עשרות אלפי דונמים מפלסטינים כדי להעביר אותם לידיים של מתנחלים. מה שאנחנו רואים זה שהכיס היותר ליברלי ששייך יותר לעולם של בית המשפט של שנות ה-90 הוא הכיס הוותיק יותר, וככל שיעבור הזמן ניתן לצפות שבית המשפט ילך עוד ועוד ימינה.

תהליך של סיפוח והתייחסות אל הגדה המערבית כאל חלק ממדינת ישראל והחלה יותר ויותר של משפט ישראלי עליה ותזוזה ימינה של מערכת המשפט, במקביל לזה, האתוס, והמוניטין הגדול שהיה למערכת המשפט הישראלית, גם בהקשר לסכסוך… בשנות ה-80 אם נסתכל על מאמרים שנכתבו בביטאונים משפטיים על בית המשפט העליון הופיעו סופרלטיבים על בית משפט אקטיביסטי, שמייצר יש מאין, עם מנגנוני הגנה להליך הוגן לזכויות של פלסטינים. הופיעו מאמרים על מעצרים מנהליים, שזה דבר מותר עפ"י המשפט הבינלאומי,  אבל ישראל הפכה אותו מחריג לכלל. מאות אנשים בכל רגע נתון נמצאים במעצר מנהלי, ומאמרים ניתחו איך בית המשפט העליון, למרות שלא פסל אפילו מעצר מנהלי אחד בכל 50 שנות, אבל הוא יצר מנגנון של בירור באמצעות בית המשפט עצמו והפך לאקטיביסט במהלך בחינה של עתירות על מעצר מנהלי. אז ההילה של בית המשפט העליון נסדקת מאד והמוניטין שלו בקשר לסכסוך נפגע באורח אנוש, להערכתי.

באר: מה זה הדבר רמה אישית של שופטים, רוח הזמן, איך אתה מסביר את הפיחות באומץ ובעצמאות של מערכת המשפט?

אני חושב שזה גם עניין של רוח התקופה ושופטים שאידיאולוגית רואים בהתיישבות בגדה המערבית ערך.

באר:  גם השופט שמגר, שהיה איש ימין,  נתן החלטות מאד אמיצות…

ספרד:  שמגר הוא מבחינתי האדם המרכזי ביותר כשצריך לתת את הפרס; מי תרם יותר מכל אחר לכיבוש הישראלי. גם כפצ"ר, גם כיועץ משפטי לממשלה וגם כשופט. נכון שכאדם שאידיאולוגית הוא ליברל, רביזיוניסט, הוא קידש את זכות הקניין. כמו בגין במובן מסוים. אז אנחנו נמצאים במקום שהימין הוא כבר לא במקום של אז. הוא ימין הרבה יותר דתי, הרבה יותר גזעני ומוכן לקבל פגיעה בזכויות יסוד של פלסטינים, גם בזכות הקניין שהיתה הזכות היחידה שבית המשפט, לפחות רטורית, הגן עליה.

באר:  אחרי סגירת הדלת בפני תביעות של פלסטינים האם יש עדיין מרחב פעולה בתיק כזה כמו של הדוקטור אל-עייש, לבוא ולהגיד – נכון זה מצב של לוחמה ובכ"ז מדובר בטרגדיה אישית וכדומה ואנחנו כמדינה עם ערכים לוקחים אחריות. יכול להיות דבר כזה?

ספרד:  כן יש במשרד הביטחון ועדת "ל", שהשם המלא שלה זה "לפנים משורת הדין", שנועדה למקרים כאלה שבהם המדינה, מבחינה משפטית, לא מודה באחריות שלה. היא מקבלת את זה שהנזק קשור לפעילות שלה ובנסיבות חריגות, הומניטאריות היא מוכנה לתת פיצוי כלשהו.

באר:  מתי זה קרה?

ספרד:  ועדת "ל" מתכנסת באופן סדיר…

באר: מוכרים לך מקרים?

ספרד:  כן, בודאי. יש אנשים שקיבלו לפנים משורת הדין, מבלי שהמדינה צריכה להודות…  לא הייתי מעורב בתיק לאחרונה אבל אני יכול לומר שגם שופטים שדוחים תביעות של פלסטינים הם הרבה פעמים ממליצים שועדת "ל" תבחן את העניין כיוון שיש פה מקרה אנושי מזעזע..

באר:  זכור לך מקרה שמדינת ישראל אמרה שמבחינה משפטית היא דוחה תביעה אך היא מקיימת איזושהי אחריות ומגלה נדיבות?

ספרד:  יש הרבה מקרים כאלה. היו מקרים של פשרות שאני הייתי מעורב בהן שמדינת ישראל שילמה פיצויים. בעיקר לנפגעים אירופאים, שנפגעו מנשק צה"לי.

אני  מדבר על מקרים שבהם לא הגענו לפס"ד ומדינת ישראל העדיפה זאת, למרות שהיה לה סיכוי רב לנצח.

באר:  במסגרת גישור

ספרד:  במסגרת מו"מ, כזה או אחר…

באר:  כפרקליט השטן אשאל אותך – אנחנו יודעים שיש הבדל בין האינתיפאדה הראשונה והשנייה מבחינת עוצמת ההתנגדות הפלסטינית. האינתיפאדה הראשונה לא היתה ממהותה אלימה ואז אפשר לומר שמערכת המשפט יכולה היתה להיות יותר ליברלית, במקרים של תביעות מצד פלסטינים שנפגעו. אבל מאז שנת 2000 מדובר כמעט במאבק מזוין אז אולי יש צדק באמירה של המערכת, שמדובר במצב של לוחמה ואנחנו סוגרים את הדלת?

ספרד:  אני מסכים לחלוטין, שיש הרבה יותר אירועים באינתיפאדה השנייה, שמצדיקים חסינות של מעשה מלחמה. יחד עם זאת, החקיקה של הכנסת והפרשנות של בתי המשפט הרחיבו את החסינות הרבה מעבר לאותם אירועים שבהם יש עימות מזוין וששם אולי מוצדק למנוע תשלום פיצויים. והדוגמא של אבו אל-עייש היא דוגמה קלאסית – שם מדובר על אירוע שבו ירו פגזים לעבר בית אזרחי,  שברדיוס המיידי שלו לא היתה שום לחימה. ירו על הבית הזה משום שחשדו, כן או לא, ששם יש תצפית או לא יודע מה. אבל זה בודאי לא מקרה שעליו ניתן להגיד זו מלחמה או קרב. זה לא היה קרב. אז למה החסינות, שהיא מוצדקת כשמדובר בנזקים שנגרמו אגב לחימה, למה שהיא תחול על מקרה כזה?

החסינות הזאת, מבחינת הכנסת ומבחינת בתי המשפט חלה גם על הפגנות יום השישי בבלעין, שהם העתק של האינתיפאדה הראשונה. מדובר בתירוץ…

באר:  האם אפשר להניח שהאינטרס המרכזי היה החשש מהצפה של תביעות?

ספרד:  זה לא חשש – היתה הצפה של תביעות. ישראל שילמה הרבה מאד כסף. הרבה מאד פיצויים…

ב- 22 ביולי 2002 שוגרה ממטוס של צה"ל פצצה במשקל טון לעבר בית מגורים בעיר עזה, בו התגורר פעיל החמאס הבכיר סלאח שחאדה. כתוצאה מהפעולה, נהרגו שחאדה עצמו, ועוד 15 אזרחים נוספים, בהם אשתו ובתו של שחאדה, ורבים נוספים נפצעו. בעתירה לבג"צ מטעם תנועת "יש גבול" דרשו עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד האחראים לפעולה.

באר:  האם אתה יכול לעשות הפרדה בין פעולות לפגיעה במפקד ארגון טרור ובטעות נפגעים חפים מפשע שחאדה לבין פעולה שנעשית בסביבה כמעט סטרילית כמו במקרה של רייצ'ל קורי

גם במקרה של שחאדה לא היתה לוחמה. הוא ישן בבית בשכונה אזרחית ולא היתה שם שום לוחמה. והיתה הזדמנות לפגוע בו והטילו את אותה פצצה של טון ו-7 בניינים נהרסו ו-15 נהרגו וקרוב ל 100 נפצעו.

באר:  אם היו פוגעים בשחאדה ולא היו נפגעים אחרים, האם זו היתה פעולה לגיטימית?

ספרד:  זו היתה פעולה לגיטימית אם ישראל היתה מוכנה לקבל ששחאדה וחבריו לזרוע הצבאית של החמאס הם לוחמים. ישראל פוסחת על שני הסעיפים, מצד אחד היא רוצה ליהנות מהקטגוריה הזו שהיא שמאפשרת לפגוע באנשים מפני שהם לוחמים, ואוחזים בנשק. מצד שני, היא לא מוכנה לתת להם את הזכויות שיש ללוחמים.

המשפט הבינלאומי של דיני המלחמה מחלק את העולם לשניים: ל"אזרחים" שאסור להם להשתתף בלחימה, ואם הם משתתפים בה הם עוברים עבירה. אפשר להעמיד אותם לדין ואפשר אפילו להכניס אותם לכלא לכל החיים. ו"לוחמים". האזרחים מוגנים בפני תקיפה. אסור לתקוף אזרחים. הלוחמים מסתובבים עם מטרה על המצח – מותר להרוג אותם. גם כשהם ישנים מותר להרוג אותם. מצד שני, מותר להם להילחם עפ"י דיני הלחימה.

באותו תיק שניהלתי עם אביגדור פלדמן עלתה השאלה הזאת, מה ישראל אומרת:

אלה לוחמים בלתי חוקיים. מצד אחד הם לוחמים ומותר לנו לפגוע בהם, מצד שני הם לא חוקיים אז אסור להם להילחם. מה המשמעות של זה, שאם נתפוס אדם כזה ונניח שהוא לחם רק נגד לוחמים, ולא פגע באזרחים (לא כמו סלאח שחאדה),  אז אנחנו צריכים להכיר בו כשבוי מלחמה, אם הוא פעל לפי דיני המלחמה. לזה ישראל לא מוכנה. היא לא מוכנה לתת לאותם אנשים שמנהלים את המלחמה נגד צה"ל – לא נגד אזרחים… אם סלאח שיאדה שלח מחבלים להתאבד בבת קפה אז הוא פושע מלחמה ואפשר להעמיד אותו לדין על אפשר להעמיד אותו על זה, אבל לא על הפניית נשק כלפי צה"ל. אם אנחנו רואים בפלגים הפלסטינים כוחות לוחמים אז בהחלט החברים בהם, הלוחמים, הם יעד לגיטימי להתקפה.

באר:  אם נחזור לעניין אבו אל-עייש יש לו סיכוי בעתירה לבג"צ?

ספרד:  סיכוי תמיד יש. הקביעה ההזויה של בית המשפט המחוזי שיש ראיות לכך שהיו בבית, בלי ידיעתו של הדוקטור ובלי ידיעת המשפחה שלו, חומרי נפץ נשמעת ממש יושבת על כרעי תרנגולת ואני חושב שלפחות את העניין העובדתי הזה יש סיכוי טוב להפוך.

משפטית, האם הדבר הזה יוציא אותנו מהעניין הזה של פעולה מלחמתית זה הרבה יותר קשה. כי כמו שאמרתי פעולה מלחמתית משתרעת על טווח עצום של דברים שאדם רגיל ברחוב לא יקרא להם מלחמה.

באר:  במידה והערעור יידחה יש לדוקטור ערוצים נוספים. בינלאומיים?

ספרד:  ברמה הציבורית, כן. אבל ברמה המשפטית ממש, הערכאות שבהן ניתן יהיה לייצר חיוב משפטי למדינת ישראל, לחיילים, לקצינים,  לא ממש.

באר:  איזה מסלול בינלאומי עומד לרשותו אם הוא בוחר בו.

ספרד:  תיאורטית, אפשר היה לתבוע בבתי משפט זרים. יש מדינות במערב אירופה, עם סמכות שיפוט אזרחית, אוניברסאלית.  אני מדבר כרגע על פיצוי, לא על הליך פלילי, שזה סיפור אחר. יש תיקים בהולנד ובמקומות אחרים נגד חיילים ונגד קצינים בכירים, רמטכ"לים ואלופי פיקוד, שהיו אחראים על מדיניות האש, על נזק שנגרם. תיקים כאלה לא הסתיימו אבל זו אופציה אחת. גם אם יסתיימו בהצלחה קשה מאד יהיה לממש את הזכייה.

באר:  כלומר, יכולה להיות לזה יותר משמעות הסברתית, ערכית…

ספרד:  ב-20 השנים שאני בתחום למדתי שאולי העונש הכי קשה לקורבנות, מעבר לפגיעה שהם ספגו,  זה אם סותמים להם את הפה. הקורבנות האולטימטיבית היא זו של הקורבן שהעוול שנגרם לו מושתק. לא מאפשרים לה לספר את הסיפור שלה, מכחישים את העוול שנגרם לו. לכן, הלקוחות שלי יודעים שהסיכוי להשיג הישג מוחשי –  צ'ק שיעבור מיד, הסיכוי הוא הרבה פעמים מזערי ועדיין ההליך עצמו הוא הליך שהם רוצים לצאת אליו כדי להרגיש שהם לא שתקו מול העוול.

אז אפשרות אחת היא בית משפט זר במדינה אחרת. תיאורטית, אם מדובר בהפרה של דיני המלחמה, זה בסמכותו …

באר:  מה אתה מבין, מה מניע אותו?

ספרד:  אני חושב שהוא מהמקרים הנדירים ולפעמים קשה אפילו להבין מהמקרים היוצאי דופן של אדם שסבל סבל כמעט איובי בהיקף שלו ועדיין מאמין בדו קיום ובפיוס. אני חושב שהכרה של ממשלת ישראל וצה"ל בסבל שלו … אתה יודע אני ייצגתי אנשים שהגיעו לתיעוב של הצבא והמערכת ועדיין העניין הזה של לקבל הכרה היה משמעותי.

באר:  אם אתה יוצא רגע מחליפת העו"ד לעמדת הפרשן, מה היה משרת יותר את האינטרס הישראלי, המדינתי, עמדה כמו זו שבאה לידי ביטוי בפרשת הרופא ובמקרה רייצ'ל קורי, או עמדה אחרת נדיבה יותר, פתוחה יותר?

ספרד: אני הולך לומר דבר והיפוכו, כי מצד אחד עמדה נדיבה יותר היתה מאד מסייעת לישראל בתדמית שלה ובאופן שבו היא נתפסת. בסופו של דבר אנחנו כובשים עם אחר ואנחנו נוהגים בברוטאליות די רצינית וזה לא יוצר יחסי ציבור טובים. לעומת זאת, כאשר אנחנו נדיבים ומאפשרים…

אחד הכלים היח"צניים הטובים זו האמירה מעל כל בימה, שלפלסטינים יש גישה לערכאות המשפטיות ושהם מקבלים את יומם בפני טריבונאלים מקצועיים שהם עצמאיים ולא כפופים לדרג הפוליטי. אז במובן הזה ישראל מקלפת בעיה כדי לחסוך – אני לא מזלזל בזה, מדובר בהרבה מאד כסף במיליארדים, שהיינו משלמים כפיצויים. זה גם עניין סימבולי, כי כאשר אנחנו משלמים אנחנו לוקחים אחריות ומודים כמערכת. אז אנחנו מוכנים לשלם בהון של יחסי ציבור ושל הדימוי הנאור שלנו כדי לגלות יד חזקה יותר כלפי הפלסטינים ולהגיד: אתם תפצעו ותהרגו אבל לא תקבלו מאיתנו פיצויים, גם אם הייתם עוברי אורח.

באר:  מצד אחד זה כלכלי מצד שני זה לא טוב לתדמית…

ספרד:  נכון. אבל עכשיו אני רוצה לומר, שהימים האלה של הכיבוש הנאור עברו חלפו ללא שוב ואני לא בטוח שניסיון להיות נאורים בהקשר של שליטה על עם אחר היא דבר טוב בהכרח. כי אנחנו צריכים לסיים את השליטה הזאת…

באר:  אתה אומר שזה עשוי לשמר ולחזק את ההווה?

ספרד:  נכון. זה לא בא לידי ביטוי רק בעניין הכיבוש. ישראל היום מוכנה לשלם הרבה בקילוף התכונות הדמוקרטיות שלה כדי לחזק את פרויקט הקולוניזציה והסיפוח. אנחנו בשנים האחרונות מסירים, קליפה אחרי קליפה, ביודעין ובתכנון קר, למשל את הסובלנות שלנו לביקורת, את הנכונות שלנו לאפשר לקולות מבפנים כנגד המדיניות. אנחנו מוכנים להיראות כאומה שמשתיקה ביקורת, שלא סובלנית לביקורת, שהמרחב הדמוקרטי בה הולך ומצטמצם כדי להימנע מזעזוע של החתירה שלנו לקיבוע הנוכחות שלנו בגדה המערבית.

באר:  אז אם הייתי מסכם את דבריך כציניקן – אני הציניקן – אז אתה בעצם אומר: אולי  טוב שזה כך כדי לקצר את הכיבוש?

אני לא מאמין, שככל שיהיה יותר רע יהיה בסוף יותר טוב. אבל אני כן חושב שהסרת מסכות זה דבר חיובי. אם אנחנו מסתכלים על המערכת של שנות ה-80 וה-90, היו בה הישגים ודברים חשובים, אבל היו בה גם המון מסכות. הניסיון להציג אותנו ככובש נאור זה היה במולקולות קטנטנות אולי נכון, אבל ברוב זה היה תחפושת. יש חשיבות לכך שאנחנו יודעים היום מול מה אנחנו עומדים. שהפוליטיקאים שלנו אומרים את האמת:

אנחנו רוצים לספח! אנחנו רוצים לספח בלי לתת זכויות!

עכשיו אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים וצריך לתכנן איך נאבקים בזה. אנחנו והקהילה הבינלאומית שחייבת ואחראית על הסכסוך הזה לא פחות מאשר הקולות המתנגדים בתוך ישראל.

באר: על זה אמא שלי היתה אומרת באידיש "וכשהתבהרה התמונה נעשה לנו חושך בעיניים"…

ספרד:  בדיוק… לגמרי… (צוחק)

תודה רבה לעו"ד מיכאל ספרד על השיחה הזו, ותודה לעו"ד חוסיין אבו-חוסיין ולדוקטור עז א-דין אבו-אל-עייש על השתתפותם בשיחה בחלק א' של הפרק "אי-צדק תחת אש". אם מצאתם/ן עניין בתכנית אנא שתפו את מכריכם, הגיבו והיכנסו לדף הפייסבוק של "פרות קדושות – מיתוסים ישראליים". נשתמע בקרוב בפרקים הבאים.

 לכניסה לפרק א':  

אי-צדק תחת אש (חלק א')

 

פרק 35. אי-צדק תחת אש (חלק א')

בימים אלה, כשהשיח המרכזי בישראל בנוגע למתרחש בשטחים הוא על חיילים המפחדים לירות בגלל הפצ"ר, ראוי לחזור ולספר על אלפי מקרים שבהם החיילים לא חוששים כלל. מקרה כזה פקד את משפחתו של עז א-דין אבו אל-עייש והוא לא מתכוון לוותר עד שיכון הצדק. 

שיחה עם הרופא העזתי ממקום מושבו בקנדה בניסיון לפענח את מניעיו ואת האופטימיות הבלתי נדלית שלו ועם עו"ד חוסיין אבו-חוסיין, שייצג את הרופא בתביעתו שנדחתה לאחרונה בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. 

פרק זה מנסה לבחון את השאלה; האם פלסטיני תושב הגדה המערבית או רצועת עזה יכול למצוא "צדק תחת אש", לנוכח השינויים המהירים במערכת המשפט, במערכת הפוליטית ובאווירה הציבורית המתחוללים לעינינו? וגם על ספינים ועל אחיזת עיניים שמשתלטים על חיינו.

האזינו, שפטו ושתפו!

 

"מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים" (דוד בן-גוריון)

 

תמונה ראשית:

הגנרל הגרמני פרידריך קרס פון קרסנשטיין במחנה הצבא בהוג', (הכפר של משפחת אבו אל-עייש) במלחמת העולם הראשונה

מוסיקה:  Royality free music, Send for the Horses

לכניסה לפרק ב':  אי-צדק תחת אש (חלק ב')

תמלול הפרק:   אי-צדק תחת אש (חלק א')

9 בינואר 2019

מאת: יזהר באר

בבוקרו של ה-15 במרץ 2018 התייצב הרופא העזתי ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש, בפעם הראשונה, בפני השופט שלמה פרינדלנדר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כדי לבקש צדק. מאז שאיבד את שלוש בנותיו ואת אחייניתו בהפגזה של טנק ישראלי על ביתו במבצע "עופרת יצוקה", לפני עשר שנים בדיוק, האיש המיוחד הזה, לא מפסיק לחפש דרכים להשיב את הצדק על כנו. האירוניה היא שמדינת ישראל לא רק מסרבת להכיר באחריותה למות בנותיו של רופא הנשים מעזה, שעבד בבית החולים שיבא ואחראי להבאתם של מאות ילדים ישראליים לעולם, היא גם מאשימה אותו כי החזיק בביתו חומרי נפץ חמאסיים, ובכך היה שותף לכאורה לטרגדיה שריסקה את משפחתו. מה שהתחיל כתיאורית קונספירציה הזויה ברשתות החברתיות הפך עם הזמן לעמדתה הרשמית של המדינה, וכפי שנראה בהמשך, אף התקבל לפני מספר שבועות על דעת בית המשפט בפס"ד שדחה את תביעתו של הרופא.

נחזור לכמה שניות להיזכר באותה טרגדיה, שהועברה בשידור חי באמצעות שלומי אלדר בערוץ 10: 

(קטע קולי)  שיחת הטלפון עם אבו אל עייש מיד לאחר הפגזת ביתו

זעקותיו של הרופא העזתי נגעו לליבם של רבים בארץ, גם בזכות הדרמה הטלוויזיונית שנכנסה בשידור חי לכל סלון בארץ, אך גם בזכותו אישיותו יוצאת הדופן של אבו אל-עייש, שהמשיך לקרוא לפיוס בין העמים גם לאחר ששכל את בנותיו. יש אף הטוענים כי התמונות הקשות זירזו את סופו של מבצע עופרת יצוקה.

 התביעה האזרחית שהגיש אבו אל-עייש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לא נועדה להעשיר אותו – ממילא התחייב לתרום את הפיצוי שביקש  להקמת מוסד לילדים ישראליים ופלסטיניים. אבל הוא מבקש הכרה וסליחה. לצורך כך הגיע עם שתי בנותיו הנותרות ועם בנו הצעיר מקנדה, ארץ מקלטם בשנים האחרונות, כדי להעלות אותם לדוכן העדים בבית המשפט. "קיבלתי עצה מפסיכולוגים לעשות את זה כחלק מהטיפול בטראומה", אמר.

גם אני נקראתי להעיד במשפט. הצגתי ניתוח של הסיקור התקשורתי בשבועות שלאחר האירוע, שהראה כי מלכתחילה קיבל צה"ל אחריות על הירי ללא עוררין. בשבועות הבאים הוצפו כלי התקשורת המרכזיים בארץ ברסיסי מידע שניסו לרמוז או להעביר במפורש את האחריות על הירי מצה"ל – לא תאמינו – לחמאס. ברשתות החברתיות אף הופצו תמונות תקריב של חיילי צה"ל חושפים נשק וחומרי חבלה במה שנראה כבית עזתי טיפוסי, כשהכיתוב מסביר: "הנה מה שנתגלה בבית שוחר השלום והדו-קיום הרופא דובר העברית, שבנותיו נהרגו מפגז צה"ל". כמובן, לא הופיע הסבר מניח את הדעת לכך, שהבית נראה נקי ומסודר אחרי שהתפוצצו בתוכו שני פגזי טנק ומצבור חומר הנפץ החמאסי שלכאורה הוסתר בו. לא חשוב; ככה בונים ספין, יודע כל יחצ"ן מתחיל, ומאחורי כל ספין יש יד מכוונת. אינני מאמין בתיאוריות קונספירציה, אבל אני משוכנע שמערכות גדולות משתפות פעולה לפעמים, במודע או שלא, ביצירת תודעה כוזבת. לעולם חפשו את האינטרס.

התנהלות המדינה במהלך המשפט היתה תמוהה, גם בעיניו של מי שאינו משפטן. איש מהמעורבים הישירים לא זומן ע"י הצבא להעיד; לא התותחן שירה את שני הפגזים הפטאליים, לא מפקד הטנק ולא מפקד הגזרה. בבואה לדחות את תביעת הרופא התבססה המדינה על שני אדנים: תצהיר מג"ד גולני שאישר שצה"ל ירה שני פגזים לעבר הבית, לאחר שהבחין בדמויות בתוכו, שנחשדו כתצפיתנים של החמאס, אך טען גם כי לפי העשן שהיתמר מהבית כנראה היה פיצוץ משני שנגרם ממצבור אמצעי לחימה של החמאס, שהוסתר בו והגביר את הנזק.

התצהיר השני התבסס על בדיקות מעבדה של רסיסים שהוצאו מגוף הקורבנות לאחר האירוע. החוקר מטעם הצבא, סא"ל ערן תובל, אישר אמנם שנמצאו עקבות של חומר נפץ צה"לי אך הסביר בדרך פתלתלה, שגם החמאס משתמש בחומרים דומים, ולכן יתכן שלמות הילדות אחראי גם החמאס.

כשחזיתי במו עיני ברמת הטיעונים המשפטיים ובראיות לכאורה, שהציגה המדינה במטרה לדחות את תביעת הרופא, חשתי אי נוחות רבה. הרי הם גם דיברו בשמי. ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג, סיפר ששאל פעם את עצמו: 'מהי המדינה שלי?' והשיב: 'המדינה שבה אני מתבייש.' התביישתי באותם רגעים במדינה שלי, וברוח דבריו של גינצבורג חשתי פטריוט גדול יותר מכל שליחיה שהופיעו באותה עת בבית המשפט.

היתכן הפך בסופו של יום לוודאי והשופט פרינדלנדר קיבל את טענות המדינה במלואן ודחה את תביעתו של אבו אל-עייש. הדמויות שצה"ל חשד בהן כתצפיתני החמאס היו אמנם בנותיו של הרופא, קבע השופט, אך הנסיבות היו לוחמתיות ומכאן המדינה פטורה מאחריות.

פרק זה מנסה לבחון את השאלה; האם פלסטיני תושב הגדה המערבית או רצועת עזה יכול למצוא "צדק תחת אש", לנוכח השינויים המהירים במערכת המשפט, במערכת הפוליטית ובאווירה הציבורית המתחוללים לעינינו? האם מערכת המשפט הישראלית מסוגלת לשמש משוכה עצמאית של צדק גם במציאות הסבוכה של הסכסוך, ולהגן על זכויות האדם הבסיסיות ביותר של התושבים הפלסטינים בשטחים? האם המוניטין של בית המשפט הישראלי בקרב משפטנים בחו"ל כמוסד אמיץ ועצמאי שעומד על משמר זכויות האדם מבוסס על מיתוס כוזב, ההולך ונחשף רק בשנים האחרונות?

וגם, מדוע קשה כ"כ למדינת ישראל לגלות חמלה ונדיבות כשהיא ניצבת מול טרגדיה אנושית יוצאת דופן בעוצמתה, כפי שעולה מפרשת ד"ר אבו אל-עייש? ולא פחות מכך, מה מניע את הרופא העזתי להמשיך ולהיאבק על קבלת הכרה וצדק מהמדינה שכה פגעה בו?

בחלק א' של "אי-צדק תחת אש" אני משוחח עם עז א-דין אבו אל-עייש בטלפון ממקום מושבו בקנדה, בניסיון לפענח את מניעיו ואת האופטימיות הבלתי נדלית שלו ועם עו"ד חוסיין אבו-חוסיין, שייצג את הרופא בתביעתו שנדחתה. החלק השני, שיעלה בשבוע הבא, יארח את עו"ד מיכאל ספרד, מומחה למשפט בינלאומי וזכויות אדם לשיחה על השינויים במערכת המשפט ובזירה הציבורית. 

חשבתי שראוי דווקא בימים אלה, בהם השיח המרכזי בישראל בנוגע למתרחש בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה הוא על חיילים המפחדים לירות בגלל הפצ"ר, לבדוק את סוגיית ה"צדק תחת אש", מהכיוון שפחות מדובר עליו.

באר:  מה שלומך דוקטור?

אל עייש:  הכל בסדר, תודה לאל. ממשיכים….

באר:  תגיד, כשאתה ניגשת עם התביעה לבית המשפט בבאר שבע לא אמרו לך שהסיכויים קטנים?

אבו אל-עייש: בטח, אני חושב על זה, אבל אסור לאבד תקווה. זה באמת אחד האתגרים – שאני בשום אופן לא מאבד תקווה ונותן אמון באנשים עד הרגע האחרון. נתתי אמון בשופט כי אני מאמין שהבנות שלי היו חפות מפשע ולא היתה שום סיבה להפגיז את הבית. יש לי אמונה בזה ואני בטוח בזה, שלאן שפסק הדין ייקח אותנו זה לא משנה את הדעה שלי: האמת ברורה. אנחנו רואים את זה ואין שום דבר שישנה את זה. כמה שהם ישחקו, כאן ושמה, זו ההזדמנות שלהם, שיהיה להם את האומץ לקחת את האחריות ולדבר על האמת, במקום לשחק משחקים.

באר: אתה הרגשת שהיה טיפול הוגן במהלך המשפט בבאר שבע?

אבו אל-עייש:  אני חייב שיהיה לי אמון. אם לא היתה לי אמונה לא הייתי מגיש את התביעה. ורציתי לנקוט בכל צעד חוקי. אני חייב ללכת עד הצעד האחרון בבית המשפט. אני לא יכול באמת לקפוץ להגיע למסקנה בלי בית משפט.

באר:  למה חשוב לך כ"כ התהליך המשפטי?

אבו אל-עייש:  זו הדרך האנוושית שאני מאמין בה. ניסיתי כל דרך אחרת לנקוט ולהגיע לפשרה עם הממשלה. שיקחו אחריות על מה שקרה ויתנצלו, ויתנו הזדמנות ללכת קדימה. נקטתי בזה במשך שנתיים לפני שהגשתי את התביעה, ולא היה שום צעד חיובי מצד הממשלה, אז אין לי דרך אחרת אלא לנקוט בצעד החוקי וללכת לבית משפט.

באר:  עכשיו אני מבין שאתה רוצה ללכת לעליון לערער…

אבו אל-עייש:  אני רוצה ללכת ויש לי באמת את כל האופציות פתוחות ללכת לכל מקום שאני רוצה, כי אני מתחייב בזה להביא צדק לבנות שלי. בכל צעד, בכל דרך אנושית, מודרנית, הומניטארית. זו הדרך שלי ואף אחד, בשום דרך, לא יכול לעצור אותי מהדרך שאני מאמין בה.

באר:  מה הסיכויים שלך בבית המשפט העליון?

אבו אל-עייש:  אם אני מגיש תביעה לבית המשפט העליון אני חייב לתת בזה אמון ולהשאיר את הדלת פתוחה לממשלה ולאנשים אחרים שיתעוררו באמת ולקחת החלטה. לתת להם הזדמנות אחרונה בצעד חוקי במדינת ישראל. אין לי דרך אחרת. אח"כ יש יש לי את האופציות האחרות. אז זו הדרך שאני רוצה לתת להם הזדמנות ואני אמשיך בזה. חייבים לתת תקווה ולתת אמונה בזה, אבל כמו שאתה יודע, מערכת בית המשפט הישראלית, כמו בית המשפט בבאר שבע – אני לא מאמין שהשופט שכתב את פסק הדין הזה היה בהכרה או שהוא (באמת) כתב את זה.

באר:  השופט אמר שהוא מכיר בטרגדיה אבל היתה מלחמה?

אבו אל-עייש:  בטח. אף אחד לא יכול להגיד שלא היתה מלחמה. אבל יש חוקים במלחמה. יש חוקים בינלאומיים ואנושיים…

באר:  מה אתה אומר על הטענה שהיה שם חומר נפץ בתוך הבית?

אבו אל עייש: אתה יודע, התירוצים האלה ולחפש מכאן ומשמה. איזה סיפור… הטענה הראשונה היתה שהיו צלפים ולא הצליחו בכך. אח"כ אמרו שהיו אנשים שיורים מהבית. ואח"כ שהיתה מלחמה ואח"כ לקחו רסיסים מהאחיינית שלי ובדקו את זה והתגלה שזה "מחמאס" ובסוף שהיו חומרי נפץ בבית. אם היו חומרי נפץ אז כאילו הטענה היא נגדי. אני איש טרוריסטי? אז למה השאירו אותי בחוץ? וגם הוא (השופט) אמר את זה: יכול להיות שהכניסו את חומרי הנפץ ואני לא יודע. אני רוצה לשאול אותך: אתה יודע מה יש בבית שלך או לא?

באר:  כן!

אבו אל-עייש: זה הבית שלי ואני יודע כל דבר שיש בבית שלי. אז במקום לחפש תירוצים, שיהיה להם את האומץ להגיד: טעינו, ואנחנו מוכנים לקחת את האחריות. זו בושה בשבילם. תאמין לי – זו בושה שיגידו דבר כזה.

הם הכירו בכך: אנחנו הפגזנו את הבית, אבל מה שנתן להכל לקרות זה החומרי נפץ שהיו בבית. וואו! אם זה חומרי הנפץ שהיו בבית והם גרמו לכל הנזק הזה ולא הפצצה שהם הפציצו את הבית – מה זה אומר? מי הדליק את האור? מי הדליק את המלחמה? מי הדליק את הפצצה? את הטרגדיה? מי עשה את זה?

קודם כל, לא היו חומרי נפץ. היה חומר של חינוך, של אהבה… את הבנות שלי חינכתי רק להיות הכי מוצלחות ולהילחם למען זכויות האדם ולמען שלום. זה מה שהיה בבית שלנו.

באר: אז מה אתה חושב קרה, זו פוליטיקה, זה רשע, זה רוע, מה זה?

אבו אל-עייש:   תשאל אותם… הפוליטיקה, אני לא רוצה להיכנס לזה … הבנות שלי היו חפות מפשע .. לא היתה שום סיבה, אני חוזר על זה: שום סיב להפגיז את הבית. את השאלה הזאת תפנה למי שעשה את זה ולא לוקח אחריות אלא מחפש תירוצים ושקרים…

באר:  האם תוכל להגיד, מה תעשה אם בית המשפט העליון יקבל את התביעה שלך ומה תעשה אם הוא לא יקבל את התביעה שלך?

אבו אל-עייש: אם הוא יקבל את התביעה שלי בצורה חיובית; אהלן וסהלן. אני ממשיך קדימה, אם בהחלטה חיובית ואם בהחלטה שלילית. זה מחזק אותי יותר. אני בשום אופן לא נכנע וממשיך בדרך שאני מאמין בה. אם חיובי זה סימן טוב וננצל את זה לתת תקווה לאנשים ולקרן שהקמתי "בנות למען חיים".

אם לא, עד הרגע הזה יש לי את האופציות האחרות שאני יכול לשקול גם.

באר: בזירה הבינלאומית?

אבו אל-עייש:  אני לא יכול להגיד עכשיו, אבל כשנקבל את התשובה מבית המשפט העליון נחליט.

באר: אתה יכול לחשוב שאולי המדינה מפחדת שאם יסכימו איתך יבואו עוד אלף – אלפיים או עשרת אלפים תביעות מסוגים שונים לפיצויים?

אבו אל-עייש:  זה תירוץ. סגרו בעבר הרבה מקרים בפשרה. והם יודעים את זה. סגרו את זה (בפשרה) עם מרמרה; עם הטורקים. סגרו את זה עם ירדן; עם איש הביטחון בשגרירות הישראלית. אם יש רצון טוב הכל ילך. כמו שאומרים "אם תרצו אין זו אגדה".

באר:  היה ניסיון מאיזשהו צד לגשש לפשרה?

אבו אל-עייש:  אני נותן את היד שלי – אם אתם מסוגלים להגיע לפשרה בלי ללכת ולהילחם בבית משפט, להתנצל ולקח אחריות על מה שקרה, כמו שאמרתי מקודם – אנחנו רוצים לתת תקווה וללכת קדימה. כל הפיצוי יילך לקרן "בנות למען חיים" – כדי שהבנות האלה יתנו תקווה לאחרים. זה מה שרציתי, להקים איזו מכללה או בית ספר בינלאומי לבנות למען חיים. ללמוד ולהיות נציגי שינוי. אני מאמין שנשים יכולות לשנות ולתת תקווה. מי שנותנות חיים יש לה את היכולת. אני מוכן. וכמו שאמרתי לך, אני נותן יד – בואו ונגיע לפשרה.

החיים שלי לימדו אותי – אני לא מאמין שיש דבר בלתי אפשרי. היכולת שלי במה שאני עושה הכי חזקה ואף אחד לא יכול להזיז אותי מזה במילימטר אחד…

התביעה לא מתה. התביעה עדיין חיה. מתי התביעה תמות… אני אומר את זה עד הנשימה האחרונה, עד הרגע האחרון בחיים שלי. אני אמשיך להעביר את זה לילדים שלי; להמשיך להגן ולהביא את הצדק לאחיות שלהם. ולבנות שלי. זו התקווה.

באר:  רציתי לשאול אותך דוקטור, האם משהו השתנה בהשקפות שלך, ובדרך שאתה רואה את הדברים, מאז שעזבת את האזור שלנו לקנדה?

אבו אל-עייש:  אני לא עזבתי, אני חי שמה. האזור והבית הוא בלב שלי ובנשמה שלי.  אחד הדברים שחסרים לי כאן זה היכולת לבקר את הבנות שלי (המתות) ולהגיד להן: אני עדיין ממשיך! אני לא נכנע! אני מתחייב להביא לכן את הצדק!

המצב הפוליטי השתנה. המצב מתדרדר יותר ויותר. ואנשים חייבים לשאול למה? זה בגלל המנהיגות הפוליטית. תשאל את המנהיגות הפוליטית בישראל: לאן אנחנו הולכים? לאיזה כיוון ולאיזו דרך? איך אנחנו יכולים להשיג ביטחון, שלום, צדק וזכויות אדם? לא בדרך מיליטנטית ולא בדרך של לשלול זכויות של אחרים, אלא בדרך של להכיר בזכויות של כל אחד. השלום שאנחנו מדברים עליו חסר להרבה אנשים. אבל אין שום שלום שיהיה בכוח. בלהכריח את האחר. אין שום שלום שיהיה בו צדק לצד אחד וחוסר צדק לצד האחר. השלום הוא מהלך חיים. השלום הוא צדק. הוא בריאות וחופשיות לכל אחד.

באר:  דוקטור, אתה תחזור?

אבו אל-עייש:  מה זאת אומרת אני אחזור?

באר:  אתה תחזור לחיות באזור?

אבו אל עייש:  אמרתי לך, אף אחד לא יכול למנוע ממני…  זו הטעות: אף אחד לא יכול לקחת אותי משם. הנשמה שלי שמה. הלב שלי שמה…  זה הבית שלי ואלו הזיכרונות הכי יקרים שלי… אני לוקח אותם איתי לכל מקום שאני מסתובב בעולם.

באר:  יש אנשים שעברו ניסיונות קשים, טרגדיות, והמפלט שלהם זה הדרך המיליטנטית, הצבאית, הטרור. אתה מבין אנשים שמתייאשים ובוחרים בדרך הזו?

אבו אל-עייש:  שכל אחד יבחר בדרך שלו. זה זכותו של כל אחד לבחור. אבל אני בחרתי בדרך אחרת, כיוון שאני מאמין שאני לא יכול לטפל במחלה באמצעות מחלה. חושך בחושך. אלימות באלימות. נקמה בנקמה. זה המסר שאני אומר גם למנהיגות הפוליטית, המיליטנטית, הצבאית – מה תשיגו בדרך המיליטנטית? יש פתגם שאומר, שמי שמחפש נקמה לא צריך לחפור קבר אחד, אלא שניים.

באר:  רציתי לשאול אותך דוקטור, מאיפה הכוח שלך?

אבו אל-עייש: תודה לאל, אני איש מאמין. האמונה באלוהים מחזקת אותי. שנית, החינוך שקיבלתי. המקצוע שלי כרופא, זה להביא חיים ולעזור לאנשים. אני אמשיך כך. וגם הילדים שלי – שנשארו בחיים, וגם הבנות שלי – שאיבדתי, המסר שלהם היה אנושי, מסר של תקווה ושל שלום. אני לא זז מזה ואמשיך באותה דרך…

באר:  אמרת לי פעם, שהאדמות של המשפחה שלך היו איפה שהחווה של אריק שרון היום?

אבו אל-עייש: כן. בקיבוץ דורות ואיפה שחוות השקמים. הקברים של שרון ואשתו זה איפה שבית הקברות של הכפר שלנו, כפר הוג'.

באר:  מישהו מהמשפחה שלך קבור שם?

אבו אל-עייש: בטח. אם אתה מבקר בקיבוץ דורות תכנס למוזיאון שלהם ותדע כל מה שאתה רוצה על כפר הוג', על האדמה, על הבאר ואיך היו החיים שמה. וכמה אדמות היו למשפחת אבו אל-עייש.

באר:  כמה ילדים הבאת במשך השנים כרופא?

אבו אל-עייש:  הו וואו…אלפים. אלפי ילדים של תקווה. ואני גאה בזה.

באר:  גם פלסטינים, גם יהודים וגם ילדי חוץ?

אבו אל-עייש: לא חשוב לי. ברגע שאני מקבל את היילוד אני לא מסתכל אם זה יהודי, מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי. הצעקה של התינוק בלידה היא צעקת תקווה של חיים. אף אחד לא יכול לזהות בין התינוק המוסלמי, הנוצרי, היהודי, הדרוזי, הבידואי, הפלסטיני, הישראלי, הירדני, האמריקאי, הקנדי… בוא נצא מזה. נכבד בני אדם בלי גזענות ובלי שום דת. הדת לאלוהים. אנחנו לא צריכים להשתמש בדת למטרה פוליטית. הדת מלמדת איך להיות בני אדם. איך להתייחס לאחר ואיך להגן על האחר. זו הדת.

באר:  … מה אני אגיד לך… זה מרגש מה שאתה אומר…

אבו אל-עייש: אני אומר לך: אני אמשיך קדימה. בשום אופן לא אסתכל אחורה.

באר:  אתה מקבל עוד תמיכה מישראלים?

אבו אל-עייש:  הרבה ישראלים כעסו והביעו את הרגשות שלהם ואת האכזבה שלהם. הידיד הטוב שלי, שלומי אלדר, כתב מאמר בא-מוניטור והוא אמר: 'שתקתי במשך כל הזמן ולא רציתי לדבר או לכתוב שום דבר, עד שקראתי את פסק הדין… (מתרגש) ולא היתה לי כל סבלנות לשתוק. אני חייב לדבר. חייב להגיד…'

אני פונה לכל הארגונים שתומכים בשלום: לצעוק, לדבר בקול רם. לא לשתוק. בסדר, 'כאב לנו'. תדברו! תכתבו! תתחברו ביחד! ותעשו משהו… לא רק לדבר. וזה משהו שבאמת מאכזב אותי וכואב לי. אנשים מדברים כאילו מתביישים להגיד, או לכתוב, או לעשות משהו. חייבים לצאת ולהגיד: זה לא מקובל!

כל הארגונים שעובדים למען שלום – לא שמעתי שום מילה מהם. אם הם מאמינים בשלום ובצדק למה לא כותבים? למה לא יוצאים? למה לא כותבים לחברי כנסת? למנהיגות?  לתקשורת? זה לא מקובל. זאת בושה. זה חוסר אחריות וחוסר צדק. לא שמעתי מאף אחד מהארגונים האלה…

באר:  ומאנשים פרטיים?

אבו אל-עייש:  אנשים פרטיים דיברו איתי וכתבו אלי… באותו יום שקיבלתי את האימייל (על דחיית התביעה) מעו"ד חוסיין אבו-חוסיין הייתי בכנס של "נשים עושות שלום", שדיברתי בו. לא שמעתי אף אחת מהן יוצאת להגיד: 'זה לא מקובל!' או לדבר לעיתונות: 'אנחנו נשים שתומכות בשלום ובצדק'. מאף אחת מהן לא שמעתי. הן אומרות שזה עניין פוליטי ואנחנו לא נכנסות לעניין פוליטי. אז מה, שלום זה משחק? שלום זה רק לדבר? פה אתה צריך להילחם ולדבר בקול רם. ולא רק בשקט ולעשות חאפלות. וזה מה שאני אומר: מי שרוצה לפעול למען שלום, למען צדק, למען זכויות אדם צריך לנקוט בכל צעד. השלום זה מעשה, זה לא רק מילה…

באר: טוב דוקטור, אתה יודע מתי תגיע לארץ?

אבו אל-עייש:  כמה שאני רוצה להגיע… דבר הראשון שאני אעשה זה ללכת לבקר את הבנות שלי בבית הקברות (בעזה) ולהעביר להן את המסר: 'הגשתי את התביעה, וזה מה שקיבלתי. אבל אני אמשיך…'

ספין 1 בפעולה מעריב 19.1.2009
ספין 2 בפעולה ידיעות אחרונות 19.1.2009
צה"ל מודה ומאוחר יותר מתחרט מעריב 5.2.2009

באר:  עורך דין חוסיין אבו-חוסיין שלום.

אבו-חוסיין:  שלום וברכה.

באר:  אתה במקצוע הזה כבר למעלה מ-35 שנים?

אבו-חוסיין:  42 שנה… (צוחק).

באר: אתה מתעסק הרבה בנפלאות הסכסוך, בכיבוש, בפלסטינים… מה היו לך יותר הצלחות או כישלונות?

אבו-חוסיין:  להגיד שהיו לי הצלחות אדירות, לא היו לי הצלחות אדירות. לא בגלל חוסר היכולת או הכישרון שלי מבחינה משפטית, אלא בגלל שהמערכת כמערכת נתנה איזה צדק יחסי, במגבלות של הזמן ככל שהנסיבות הפוליטיות אפשרו זאת.

באר:  בעצם הרציונל של השינוי הוא שהמציאות הפכה הרבה יותר מלחמתית?

אבו-חוסיין: אלף, זה נכון. בית, היתה כאן החלטה פוליטית, ממשלתית, ממלכתית, שאנחנו לא רוצים לראות יותר תביעות כאלה. גם כאשר היה מדובר בפעולות יזומות של הצבא.

כאשר הצבא הולך ביוזמה שלו, לוקח אף 16 וטס לעזה ומפיל בנין שלם על ילדים וטף והורג אותם ואפילו אותו מחבל שחיפשו אותו לא מוצאים אותו אז בודאי שאין להכיר בכך כפעולה מלחמתית כיוון שיש גם בדיני המלחמה משהו שנקרא יחסיות, סבירות הפעולה. מידתיות של הפעולה…

באר:  ממתי בעצם נסגרה הדלת מהגשת תביעות?

אבו חוסיין:  סגירת הדלת החלה מתיקון שהוכנס ב-2007 והחלו את היישום שלו אפילו באורח רטרואקטיבי. התקבלה החלטה ושינו את החוק, שינו את ההגדרה והוסיפו סעיפים לחוק שאלף – נועלים את הדלת בפני עזתיים מהגשת תביעות כי הם נחשבים תושבים של "ישות עוינת" ובית, גם כשהם קורבנות של פעולה מלחמתית, גם אם תוכיח רשלנות, המדינה תהיה פטורה.

עו"ד חוסיין אבו חוסיין בבית המשפט

 עו"ד חוסיין אבו חוסיין מתגורר באום אל-פחם. הוא התחנך במוסדות לימוד יהודיים ומאז שקיבל את הסמכתו כעורך דין הוא מייצג פלסטינים שנפגעו במהלך הכיבוש. בין השאר, ייצג גם את משפחתה של רייצ'ל קורי, שנהרגה ע"י דחפור צה"לי ליד רפיח בשנת 2003. התביעה נדחתה באותה טענה שעליה התבסס בית המשפט כשדחה את תביעתו של ד"ר אבו אל-עייש: הטענה כי באזור התנהלה פעילות מלחמתית וכי מדובר בתאונה שצה"ל והמדינה אינם אחראים לה. שאלתי אותו על תיק קורי:

באר:  אם אני פרקליט השטן, אני יכול להגיד שאולי מדובר באירוע נקודתי על נהג דחפור שלא ראה את הדרך לפניו?

אבו חוסיין:  גם אם הוא לא ראה, יש צורך צבאי דוחק: אתה רואה אנשים עם שלטים, הוא ראה את החברים שלה, והוא ראה אותה, היא היתה באפוד, הוא ראה אותה בבוקר, דיבר איתה, קילל אותה והמשיך…

באר: הוא קילל אותה?

אבו חוסיין:  נכון. והמשיך. זה עלה תוך כדי הדיון.

באר: אז חמש שנים התנהל המשפט?

אבו-חוסיין: איזה חמש שנים, עשר שנים.

באר:  עשר שנים, מה אתה אומר. ופסק הדין שחרר את המדינה מכל אחריות…

אבו חוסיין:  נכון.

באר:  אז אחרי שהשקעת עשר שנים מחייך בתיק הזה, אתה הולך לתיק הרופא. מה אתה אומר לו?

אבו-חוסיין:  אני הבהרתי לרופא מלכתחילה מה הסיכוי שלו. נכנסתי לכך אחרי שהתיק התגלגל כמה שנים אצל אחרים והוא ביקש ממני לקחת את התיק. הבהרתי לדוקטור אבו אל-עייש שהסיכוי שלו אפסי. אבל היה חשוב לו למצות את ההליך מול בית המשפט הישראלים וגם לדעת את הנסיבות – מה קרה שם. הרי כל אזרח ישראלי שצפה בטלוויזיה באותו סופשבוע איום ראה אותו בשידור חי אצל שלומי אלדר. בא לך בן אדם ואומר: 'אני הייתי עם הבנות שלי ובנות האחים שלי בבית. וסמכתי על זה שאני רופא שעובד בבית החולים שיבא – לא ייפגעו בי.'

ואז הצבא בא ואומר: 'אנחנו כיוונו לחלון. יכולנו לכוון בסנטימטר לנקודה שאנחנו רוצים לפגוע בה ופגענו בחלון הספציפי הזה. רצינו לפגוע כי תצפיתנים זוהו שם במעלה הגג כשהם מסמנים למחבלים לאן לירות.'

באר:  רגע, בוא ננסה לתפוס את השור בקרניו – לשיטת הצבא, אם יש תצפיתנים על הגג למה יורים לחלונות הדירה?

אבו חוסיין: זו שאלה טובה. הם טענו כי הבינו שהתצפיתנים הללו היו קשורים לדירה הזו.

באר:  כי זו הדירה העליונה?

אבו חוסיין:  זו דירה מהדירות העליונות. אבל מי שראה, כביכול, את התצפיתנים לא הגיע להעיד. הטנקיסט שירה לא הגיע להעיד. המפקד שלו לא הגיע להעיד.

באר:  לא זימנתם אותם?

אבו חוסיין:  לא. הם עדים של הצבא.

באר:  לא יכולתם לדרוש?

אבו-חוסיין:  הם אמרו שהם לא יודעים איפה הם. אבל, מי שכן העיד הוא מפקד גולני, שישב בחמ"ל אחר לגמרי, והוא לא יכול היעה להעיד ממקור ראשון על מה שקרה שם.

באר:  אז למה לא עמדתם על זה שיעיד מי שלחץ על ההדק?

אבו חוסיין: ביקשנו, אבל הצבא אמר: אלה העדים שלנו להוכחת הטענה של פעולה מלחמתית. אתה לא יכול לחייב את הצבא להביא עד מסוים.

באר:  והשופט לא מתערב ואומר: למה אתם לא מביאים את מפקד הטנק שירה?

אבו חוסיין:  לא. אתה קורא את 30 העמודים שהשופט כתב ואתה לא מוצא שום הנמקה מדוע הוא מקבל את העמדה של הצבא שבמקום מתקיימת פעולה מלחמתית ומדוע הוא פוטר את הצבא.

באר:  מכיוון שאני הייתי עד במשפט והבאתי מובאות מהתקשורת שהצביעו על לקיחת אחריות של הצבא לפני התהליך המשפטי, מה שנראה לי מאוד משונה ובלתי סביר, גם בהגיון הפשוט ביותר, זו הטענה על חומר נפץ שנמצא בתוך הדירה?

אבו חוסיין:  קודם כל, אין שום הוכחה לביסוס הטענה. כל התיאוריה הזאת בנויה על צבע העשן שיצא מאותו דירה אחרי ההפצצה. הושמעה טענה שהעשן היה שחור, דבר שמעיד על סליקה של חומר נפץ לא תקני, שהוסלק בביתו של עז א-דין אבו אל-עייש.

באר:  אבל היתה טענה שגם נעשתה בדיקה לרסיסים שהוצאו…

אבו חוסיין:  הרסיסים שנטען שהוצאו מגופן של שתי הבנות – אלף, לא הוכחה השרשרת של הוצאת הרסיסים. יש כלל משפטי, שכדי להוכיח מקור של חומר מסוים אתה צריך להוכיח את הגלגול שלו, את השרשרת שלו, את המסירה שלו, מרגע הימצאותו ועד הגעתו לאיש המומחה. הגיע איש המעבדה של הצבא ואמר שהרסיסים הללו לא תקניים. כשנשאל: איך החומר הזה הגיע אליו, הוא לא ידע להסביר את השרשרת של הגעת החומרים הללו. בא בית המשפט: להעלות מחשבה שהצבא מסר או גילגל רסיסים למומחה רסיסים שלא שייכים לצבא היא טענה הזויה.

למה הזויה? פעם ראשונה שהצבא משקר? כמה פעמים קרה שהצבא משנה גרסאות לגבי הרג פלסטינים, וכעבור כמה דקות, כמה שעות, כעבור כמה שבועות? והמקרה הזה יוכיח.

בית, גם אבו אל-עייש אמר לבית המשפט שלא נתן הסכמה בתור הורה להוציא מבנותיו את הרסיסים האלה. אנחנו יודעים שהפרוטוקול הרפואי אומר שכדי להוציא רסיסים מגופה ולגלגל את זה הלאה אתה צריך הסכמה של האפוטרופוס. עז א דין אבו אל-עייש היה רופא בכיר בבית חולים שיבא – יכלו להשיג את ההסכמה שלו.

באר:  אף אחד לא פנה אליו?

אבו חוסיין:  לא פנו אליו. גם הרופא שעשה את הניתוח וכביכול הוציא את הרסיסים לא הגיע להעיד מטעם המדינה כדי להוכיח את השרשרת הזאת ויש סימן שאלה גדול סביב ההתנהלות הזאת.

עכשיו, לעניין הצבע של העשן שיצא: בוא נניח שיש לי פה חבית של דלק ויורים פה ויש שריפה. מה צבע העשן שייצא? נניח שיש לי פלסטיק בבית והפלסטיק נשרף, או תנור חימום… באמת, זה רציני?

באר:  בעצם אם מדובר בפעולה מלחמתית למה בית המשפט דן בכלל בתיק כזה?

אבו חוסיין:  זהו, כדי לקבוע שזו פעולה מלחמתית.

התנהלה מלחמה בעזה, אין מחלוקת על כך. אבל, אם התנהלה מלחמה בעזה במוקד מסוים, ונניח לצורך העניין, שאשה מסוימת באותה שעה היתה צריכה להגיע לבית החולים כדי ללדת, וסביב בית החולים הזה לא מתנהלת מלחמה, אסור לפגוע באשה הזאת. נניח שיש אדם שהוא חולה נפש, שלא מבין את משמעות הטלת הסגר ואותו חולה נפש מחליט לצאת מהבית אל הרחוב אנחנו כבני אדם אמורים לקחת בחשבון שיש חולי נפש ויש ילדים קטנים ויש אנשים שלא מבינים את משמעות הסגר. האם זה מובן מאליו שכל מי שמפר את הסגר דמו בראשו?

באר: אני התרשמתי שהשופט שלמה פרידלנדר (שדן בתיק הרופא) נראה על פניו אדם הגון, מנומס, קשוב, רגיש לטרגדיה האנושית של המקרה. מצד שני פסק הדין שלו מאד חד-משמעי ותקיף. בטוב בעולמות האפשריים – בתוך הרע בעולמות שאנחנו חיים בו –  שופט אחר שהיה יושב בתיק הזה היה מסוגל באותן נסיבות שאנחנו מכירים להגיע לפסק דין אחר?

אבו חוסיין:  אלף, יתכן שכן. בית, אני חושב ששופט יודע גם להביא את הצדדים לידי פשרה.

באר:  היה ניסיון להביא את הצדדים לפשרה?

אבו חוסיין:  היה ניסיון מצידו של אבו אל-עייש בכלים שלו, בצינורות שלו, שלא צלח. מכל מקום, הצבא מצידו לא הראה שום סימן או נכונות. משרד הביטחון לא הראה שום נכונות להגיע לפשרה. לא בתיק של רייצ'ל קורי ולא בתיק הזה. מניסיון שלי, היו תיקים שבהם בתי המשפט לחצו ואמרו: רבותי, אנחנו מציעים שבכ"ז תתפשרו.

אלה מקרים של שופט יצירתי, שיודע למצוא מוצא גם מהסיטואציות הכי סבוכות. אני לא בטוח שכל שופט ממוצע היה מגיע לאותה תוצאה שהגיע אליה השופט פרינדלנדר, אבל הרוח הנושבת היום בבתי המשפט, גם בבתי המשפט, גם בבתי משפט השלום, גם במחוזי וגם בעליון, היא שתביעות כאלה אינן ראויות לפיצוי…

היו מקרים בעבר שהיינו מצליחים לפתור בעיות אפילו בשיחות טלפון. אני לא פעם פתרתי שאלות אנושיות כאשר הייתי מרים טלפון למנהל מדור בג"צ, שמישהו הגיע למחסום או שמישהו הגיע למעבר ולא נתנו לו לעבור מירדן, בעשר או באחת עשרה בלילה הייתי מעיר פרקליט ופותר את הבעיה. היום – תאמין לי, אני מתגעגע לימים ההם.

באר: אתה מדבר על ימי טרום האינתיפאדה הראשונה?

אבו חוסיין:  אפילו בימי האינתיפאדה.

באר: אז זה מה שקורה לנו, נוסטלגיה לאינתיפאדה הראשונה?

אבו חוסיין:  נכון. אבל זה מה שקורה לנו היום – המערכת יותר אטומה. גם לגבי הפלסטינים וגם לגבי אנשים במצוקה בכלל. ערבים ויהודים. אני אומר לך, המערכת לא ידידותית לאנשים עניים, למשל. פעם היתה כן.

באר:  כאן אתה לא מדבר על הסכסוך…

אבו חוסיין:  כן, אני מדבר בפן הסוציאלי. ואני רואה את זה וחווה את זה כעורך דין וכאדם.

עו"ד חוסיין אבו חוסיין מתקשה להסביר עד הסוף את המניע שדוחף את ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש להמשיך להתעקש ולדרוש הכרה של מדינת ישראל באסונו.

אבו חוסיין:  אני לא מבין את האופטימיות הבלתי נתפסת שלו. הוא עדיין מאמין שהוא יכול להגיע לצדק בפרשה הזו.

באר:  איך אתה מסביר את זה?

אבו חוסיין:  אין לי הסבר לזה.

באר:  יכול להיות שזאת הפסיכולוגיה של הקורבן?

אבו חוסיין:  הקורבן מחפש לפעמים צדק בכלים שלו, באפשרויות שלו ואולי, אני לא יודע יש מחשבה לגיטימית שאומרים אני ממצה את ההליך פה ואוסף ראיות. ההליך פה איננו צודק אולי יפתח פתח בינלאומי, באיזשהו פורום בינלאומי לתבוע את המדינה על הפשע שקורה פה.

באר: ואתה הולך בכ"ז לערער בפני בית המשפט העליון?

אבו חוסיין:  אני המלצתי את ההמלצה שלי בפני הלקוח שלי – אני לא אגלה לך מהי – וההחלטה היא שלו.

באר:  אתה אופטימי? מה יהיה?

אבו חוסיין: יהיה יותר גרוע. הנכדים שלנו והילדים שלנו לא יחיו באווירה יותר טובה. וזה רק מדכא. תראה, ב 67 האמנתי שאוטוטו ישראל תיסוג ותקום מדינה פלסטינית. בתחילת שנות ה-70 ראינו איזה חזון מסוים, שלא התממש. הגענו להסכמי אוסלו, אמרו אוטונומיה וגררו את זה וגררו והנה אנחנו ב-2018  והמצב הולך ומחמיר והקולות הרציונאליים ברחוב הישראלי הם פחות ופחות, והפלסטינאים מתוסכלים ובקרב הפלסטינים נשמעות דעות בלתי נתפסות, ומביאות אנשים לידי יאוש. ויאוש מביא החלטות של אנשים מיואשים. ואני חרד כאדם לדם הזה שנשפך, גם הישראלי וגם הפלסטיני. אבל הקורבן הגדול שמשלם את המחיר הם הפלסטינאים, כי לישראל יש נוסחה של הרתעה שכנגד כל ישראלי שנהרג יש להרוג 20 או 50 פלסטינאים.

באר:  ואיך יש לך כוח ללכת עם תיק עשר שנים?

אבו חוסיין:  תראה, אני אוגר כוחות אבל יש לי הרגשה שגם הכוחות האלה הולכים ואוזלים. הנחמה שלי שאני נמצא כבר בסוף הדרך. אני רחוק מלהיות אופטימי.

אם אני חושב על הנכדים שלי ועל ההוויה שהם צריכים לעבור, גם כאדם החי בחברה שנקלעת עכשיו לפשע – החברה הפלסטינאית בתוך ישראל – בכאוס הזה תאמין לי שאני  חושב גם כן לחפש לי מקום אחר. אבל אני חושב… (צוחק) לאן אני אלך? לאירופה?

באר:  יש מקום אחר? גם אירופה משתנה…

אבו חוסיין:  בסופו של דבר קוראים לי חוסיין ואשתי לובשת צעיף על הראש שלה, אז היא מוסלמית, ויזהו אותנו בתור…

באר:  תישארו מיעוט מסומן…

אבו חוסיין: מיעוט מסומן. ולהגיד לך שאני לא יכול להבין את האירופאים שמזהים את המוסלמים כאנשים קיצוניים בגלל דאע"ש? אני בהחלט יכול להבין אותם.

באר: יש פתרון אחר?

אבו חוסיין: נחזור למעגל הראשון – שאנחנו בני אדם. זה הפתרון הכי נכון והכי צודק. שאני אתייחס אליך כאל יזהר, כאדם ואתה תתייחס אלי כחוסיין, כאדם. בלי זהות אתנית, בלי זהות דתית, בלי שייכות פוליטית. כאדם לאדם.

לכניסה לפרק ב': 

אי-צדק תחת אש (חלק ב')

להאזנה נוספת:

שיחת הטלפון של שלומי אלדר עם הרופא

לקריאה נוספת:

תמצית הפרק באתר עיתון הארץ

פסק דין מיום 27.11.18 עז א-דין אבו אלעיש

העין ה 7 לזרוע ספק לקצור ספין

מעריב: יתכן שהחמאס פגע ברופא

פס"ד בית המשפט העליון בעניין רייצ'ל קורי