Tag Archives: להבה

פרק 50. מהפכת הקטיפה האידיאולוגית של הימין: איך הצליחה המחשבה הניאו-שמרנית להשתלט על התודעה הציבורית כמעט מבלי שהרגשנו


"לאנשי הימין יש ביטחון פיזי ואי-ביטחון אינטלקטואלי אבל בויכוח עם השמאל הם גמדים אינטלקטואלים", כך מסביר נסים קלדרון את הסיבה לפריחה של מכוני החשיבה השמרניים בעשור האחרון. "גדי טאוב הוא אינטלקטואל ששונא אינטלקטואלים ועולם המחשבה שלו דל.  גלעד ארדן, שמנהל קמפיין נגד ה-BDS קם בבוקר ונורא נעלב כשאומרים לו: 'אתה מכוער! אתה עושה אפרטהייד!' קודמיו לא נעלבו, הם היו עסוקים בלקחת. עכשיו הם רוצים גם להיות צודקים."

שוחחתי עם קלדרון על  המהפכה התודעתית שמנסה ליישם הימין הניאו-שמרני-לאומני בישראל באמצעות הקמתם של עשרות מכוני מחקר וחשיבה, עמותות, מוסדות לימוד, הוצאות ספרים וארגוני רדיפה באמצעותם הוא מנסה להתוות את הדרך ולהצדיקה ברוחם של אנשי מסיבת התה הרפובליקנים בארה"ב ובמימונם. המכנה המשותף להם: עוינות כלפי בג"ץ ותמיכה בלתי מעורערת בעמדותיו של בנימין נתניהו והצדקת מהלכיו נגד מערכות אכיפת החוק. תכנית העבודה: קידום עליונות יהודית משני צידי הקו הירוק.

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה:

תודה מיוחדת לקובי אוז שהתיר לנו להשתמש בשיר החדש של טיפקס "דחלילים"

תמלול פרק 50. מהפכת הקטיפה האידיאולוגית של הימין:

איך הצליחה המחשבה הניאו-שמרנית להשתלט על התודעה הציבורית כמעט מבלי שהרגשנו

מאת יזהר באר

הלצה נושנה מספרת על שני כמרים שהשתחררו בשלהי מלחמת העולם השנייה מצבא בעלות הברית, האחד קתולי והשני פרוטסטנטי. אומר הקתולי לפרוטסטנטי: עכשיו אנחנו חוזרים לעבוד את אלוהים – אתה בדרך שלך ואני בדרך שלו.

להצדקת הדרך שלו הקים הימין הלאומי בישראל, בעיקר בעשור האחרון, עשרות גופי מחקר ומחשבה ניאו-שמרנים, הוצאות ספרים, עמותות ציבוריות וארגוני רדיפה, שפועלים מי ברעש ומי מאחורי הקלעים; מי בהכשרת קאדרים של מאמינים ובהחדרתם לעמדות השפעה במערכות השלטון, מי בתרגום ובהפצה של תכנים ניאו-שמרניים ומי בציד אנשי שמאל אמיתיים או מדומים במערכות החינוך, התרבות והתקשורת ומי בהכנת תכניות עבודה אופרטיביות והצעות חוק לקידום העליונות היהודית משני צידי הקו הירוק. מכנה משותף רחב מחבר ביניהם: עוינות גדולה כלפי בג"ץ ותמיכה בלתי מעורערת בעמדותיו של בנימין נתניהו והצדקת מהלכיו נגד מערכות אכיפת החוק.

הסקרים האחרונים על אובדן האמון הציבורי במערכות אכיפת החוק, גם בקרב המחנה הליברלי, גסיסתו המתמשכת של תהליך השלום והעדרו מהשיח הציבורי, חוק הלאום ששינה סדרי בראשית וחוקי הסיפוח שבדרך, והתמשכות שלטונו של בנימין נתניהו זה יותר מעשור מלמדים על הצלחתה של מהפכת הקטיפה השקטה של הימין. היא הולכת ומשתלטת בעשור האחרון על התודעה הציבורית והפוליטית שלנו, כמעט מבלי שנרגיש, ומבקשת לא רק להשליט את דרכה אלא גם להצדיקה. על כך נדבר הפעם עם אורחנו, חוקר התרבות נסים קלדרון.

נסים קלדרון, "גמדים אינטלקטואלים". צילום: יזהר באר

***

נציין כמה מהגופים הפעילים במרחב הזה וננסה לעמוד על מטרותיהם, על מימונם ועל קשריהם עם צמרת השלטון בישראל.

אחד הגופים רבי ההשפעה הוא "פורום קהלת", שבין מייסדיו חה"כ צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר בממשלת נתניהו וכיום יו"ר ועדת חוץ וביטחון. מאז היווסדו הפיקו חוקריו עשרות ניירות עמדה בנושאים כמו, הייעוץ המשפטי והממשלה, משילות ומינויים בישראל, תמיכה בחוק הלאום ועוד. אנשי הפורום גם מגיעים לדיונים שמתקיימים בכנסת ומנהלים לובי לאימוץ חוקים שמרניים ולהגבלת מערכת המשפט.

המכון לאסטרטגיה ציונית, הוא אחד הגופים המרכזיים שפועלים למתן הכשר אידיאולוגי ואינטלקטואלי לקו הנצי של ממשלות הימין וגם הוא, כמו פורום קהלת שמשרדיהם סמוכים זה לזה, היה מתומכיו הנלהבים של חוק הלאום. תחקיר הארץ מ-2012 העלה שפעילות המכון לא רק דומה במהותה לפעילות של מכוני מחקר אמריקאיים שמרנים שפרחו בימי ממשל בוש הבן, אלא שגם חלק מהמימון לפעילותו מגיע מאותם גורמים שמממנים אותם.

בין מייסדיו שראל הראל, נתן שרנסקי ובוגי יעלון ועד לאחרונה עמד בראשו יועז הנדל, שמונה ע"י נתניהו לראש מערך ההסברה הלאומית ומכהן כיום כשר התקשורת.

מכון ניאו-שמרני נוסף, שמקבל סיוע מקרנות שמרניות בארה"ב, הוא "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", בראשות דורי גולד, שהיה יועצו של נתניהו והשגריר באו"ם.

אחד הקולות הבולטים בשיח הימני-שמרני כיום הוא "אתר מידה" בניהולו של רן ברץ, לשעבר מנהל לשכת ראש הממשלה נתניהו. גם משרדי מידה ממוקמים בסמוך למשרדי "פורום קהלת" בירושלים.

גוף נוסף הוא "מכון ארגמן ללימודי שמרנות", שהדייקן שלו הוא רונן שובל, מייסד תנועת "אם תרצו".

אל שלל המכונים הימניים שקמו בעשור האחרון אפשר לצרף את "המכללה למדינאות ע"ש עדו זולדן", שהוקמה ב־2007 על ידי ד"ר אסף מלאך, שמכהן מאז 2015 כיו"ר ועדת המקצוע לאזרחות במשרד החינוך. מטרתה המוצהרת של המכללה: להכשיר את התלמידים לתפקידי מפתח ציבוריים. מקור התקציב העיקרי של המכללה הוא אגודת ידידים אמריקאית שנתמכת על ידי "קרן תקווה", שבה עוד נעסוק.

המכללה מפעילה תכניות שמבקשות להשפיע על תחומים כמו יחסים בינלאומיים, אזרחות והיסטוריה, מהפן הלאומי־יהודי. בין המרצים הבכירים במכללה: רן ברץ ודרור אידר, מקורביו של נתניהו. בין בוגרי המכללה בעלי תפקידים כיום או בעבר במשרדים ממשלתיים ורשויות ציבוריות, משפטנים ואנשי תקשורת. הבוגרת המפורסמת ביותר היא חברת הכנסת שרן השכל (ליכוד), שמזוהה עם כמה מהרעיונות השמרניים המרכזיים של "פורום קהלת".

גוף מרכזי נוסף הוא "מרכז שלם" שהוקם ב-1994 על-ידי יורם חזוני, תושב ההתנחלות עלי, לשעבר, וממקורבי נתניהו, אף הוא. החזון של חזוני ושותפיו היה עבודה לטווח ארוך – להחדיר בהדרגה לעולם התקשורת, הפוליטיקה והעסקים חניכים שישאו את תפישת העולם של "מרכז שלם", כלומר, ניאו-שמרנות ציונית, אתנוצנטריות יהודית ודמוקרטיה-קפיטליסטית.

לאחר שקיבל אישור מיוחד מממשלת נתניהו נפתח בירושלים ב-2013 "המרכז האקדמי שלם", גם הוא במימון עיקרי של "קרן תקווה" ("המרכז האקדמי שלם אינו מזוהה פוליטית" טוען האתר בעברית של המוסד, אך שלא כמקובל לא מציג מידע על תורמיו).

גוף אחר, "אם תרצו", הוא ארגון הרדיפה המרכזי של הימין שעוסק בעיקר בקמפיינים פרו-נתניהו ובציד שמאלנים; בקרב ארגונים חברתיים, בתקשורת, באקדמיה ובתרבות, בין השאר באמצעות פרויקט שנודע בשם "השתולים". הם הקליטו מרצים שמאלנים מדי לטעמם, ניהלו קמפיין מתוקשר נגד הקרן החדשה לישראל והדביקו קרניים וירטואליות למצחה של הנשיאה, נעמי חזן, ופעלו נגד הענקת פרס ליוצרי הסרט ״לאה צמל, עורכת דין״, שזכה בפסטיבל דוקאביב, דבר שהביא להחלטה של מפעל הפיס להפסיק את הענקת הפרס לסרטים הזוכים בפסטיבל.

אין להתפלא, אם כן, שב-2013 קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, רפאל יעקובי, כי ישנם קווי דמיון מסוימים בין תנועת "אם תרצו" לרעיונות הפאשיזם ודחה בכך את תביעת הדיבה של התנועה כלפי מקימי קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פשיסטית".

יש להתפלא, אם זאת, שלאחרונה צירפה האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת אריאל את "אם תרצו" לרשימה של ארגונים שהפעילות בהם מזכה את הסטודנט בנקודות זכות אקדמיות בגין פעילות חברתית – קהילתית. הכוונה של "קרן תקווה", להשפיע על השיח הציבורי בישראל ולהכניס למיינסטרים הישראלי רעיונות שאף בית המשפט הגדירם כבעלי יסודות פשיסטיים, הצליחה כאן בגדול.

אין גם סיבה להתפלא שמייסדיו של "אם תרצו", ארז תדמור ורונן שובל, הם בוגרי התכנית למנהיגות צעירה של "המכון לאסטרטגיה ציונית", שהוזכר כאן כאחד המכונים הניאו-שמרניים הבולטים בעשור האחרון.

הקדנציה ההולכת ומתמשכת של נתניהו היא גם העשור שבו משגשגים עמותות ציבוריות וארגוני רדיפה אחרי שמאלנים, כמו "אם תרצו", וכמו "ישראל שלי", "עד כאן", "שורת הדין", "אקדמיה מוניטורינג", NGO" מוניטור", "בצלמו" ועוד.

בקונגלומרט הרב זרועי של הימין החדש אפשר למנות גם כלי תקשורת והוצאות ספרים – העיתון "ישראל היום", "ערוץ 7", "מקור ראשון", "ערוץ 20", הוצאת "שיבולת", הוצאת "סלע מאיר", "השילוח" (רשימה חלקית) ועשרות עיתונאים ודוברים תומכי נתניהו שהתברגו בעשור האחרון לכלי התקשורת המרכזיים ומעודדים שיח ניאו-שמרני בישראל. רבים מתוכם הם מרצים מבוקשים באותם מכוני מחקר והגות ימניים.

נגד בג"ץ
תמיכה מוחלטת בנתניהו והסתה נגד בית המשפט, הוצאת סלע מאיר-שיבולת.
הוצאות הספרים של הימין, סלע מאיר, שיבולת

ברשימת הספרים המוצאים לאור ע"י הוצאות הספרים הימניות נמצא תמהיל תרגומים של  כתבי הוגים שמרניים מן העולם וספרות מקור מקומית בגנות מערכת המשפט, כמו  "מפלגת בג"ץ", בהוצאת "סלע מאיר", שמציג את "תהליך השתלטות המשפטנים על השלטון בישראל ואת נזקיו הרבים", ספר שבהשקתו השתתפו שרי המשפטים לשעבר אמיר אוחנה ואיילת שקד.

מאחורי רוב הגופים עומדת "קרן תקווה", שדוגלת בלאומיות יהודית מסורתית ובשוק חופשי, שמממנת פרויקטים שנועדו לקדם סדר יום שמרני-לאומני-ניצי, קפיטליסטי במטרה להחדיר לציבור הישראלי רעיונות המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית האמריקאית, ובעיקר האגפים היותר ימניים שלה המוכרים כ"מסיבת התה". ה'אני מאמין' שלה כולל התנגדות להרחבת סל התרופות, תמיכה בהפרטת החינוך, עידוד סגירת מפעלים בפריפריה, דה־לגיטימציה למאבק הנכים וכגון דא. רעיונות של סולידריות חברתית לא עושות טוב ל"קרן תקווה" ולגופים הנתמכים על ידה.

המימון של הגופים הימניים-שמרניים מגיע מבחוץ, מגורמים המזוהים עם המפלגה הרפובליקאית בארה"ב, כמו שלדון אדלסון ורון לאודר, תומכיו המסורתיים של נתניהו. וכך, בעוד שהימין זועק על השפעות זרות באמצעות תרומות של כסף זר לארגונים ליברליים הוא עצמו ממומן בהון רב שמוזרם על-ידי גורמי חוץ שמטרתם היא לשנות את המפה הפוליטית בישראל.

אז מהם אותם רעיונות ניאו-שמרניים שבהם אנו עוסקים?

אם במקור, נוטים לראות את השמאל כדוגל בחופש, אחווה ושוויון במסורת המהפכה הצרפתית, הרי הימין מחזיק בתפיסה ששואפת לשמר את יחסי הקניין והסדר החברתי המסורתי. במהלך היסטוריה הקצינו אנשי השמאל והגיעו לקומוניזם ולאנרכיזם ואילו הימין הרחיק עד למחוזות הפאשיזם והנאציזם.

כיום הצטמצמו ההבדלים; באופן פשטני אפשר לומר, שאם השמאל דוגל בחברה פתוחה, חילונית וסוציאל־דמוקרטית, הרי הימין מאמין בחברה סגורה, לאומנית, דתית, קפיטליסטית ושמרנית.

הפילוסוף הבריטי מייקל אוקשוט, טען ששמרנות איננה 'אני מאמין' או דוקטרינה, אלא נטייה. ב-1956 טען בספרו "להיות שמרן" ש"שמרנות פירושו להעדיף את המוּכּר על הבלתי ידוע, להעדיף את מה שנוסה על מה שלא נוסה, את העובדה על התעלומה, את הממשי על האפשרי, את התָחוּם על האין-סופי, את הקרוב על הרחוק, את המספיק על המיותר, את הנוח על המושלם, את הצחוק העכשווי על החדווה האוטופית."[1]  

הפחד משינויים ומרוחות חדשות משותף, כנראה, לכל השמרנים באשר הם. אבל החברה הישראלית היא ייחודית בכל זאת, בשבטיותה, במסורתיותה, ובהיותה נתונה לחרדות קיומיות והיא, כנראה, לא ששה לאקספרימנטים "מסוכנים" כמו תהליך שלום, למשל. יש בה צימאון מובנה לרעיונות שמרניים. רק אל תיגעו לנו בקיים השברירי ממילא. במאבק בין שתי המגמות הללו מאבד השמאל באטיות, אך בעקביות, את אחיזתו במאחזיו ההגמוניים הישנים: בתרבות, בכלכלה, בתקשורת, בצבא ובמערכות הממשל. תהליך זה צבר תאוצה, כאמור, במיוחד בעשור האחרון.

מדוע כל זה קורה דווקא עכשיו?

התשובה הפשוטה ביותר היא כי עכשיו זה נהיה אפשרי. השמאל הליברלי הישן יטען כי שנים של התרגלות לכיבוש תרמו להיחלשות הערכים הליברליים בישראל, וכי ממשלות הימין הלאומני נעשו חזקות משהיו אי פעם.

ד"ר ראיף זריק, חוקר בכיר במכון ון-ליר טוען במאמר שפרסם בכתב העת "הזמן הזה" כי על חשבון השיח הטריטוריאלי על ארץ ישראל השלמה, שנחלש בעקבות גסיסתו של רעיון שתי המדינות לשני העמים, צמח שיח חדש של לאומיות ואתנוצנטריות. במקום לדבר על האדמה, מדברים על הלאום. הדבר מתבטא בקידום חקיקה אנטי-דמוקרטית, בהסתה נגד הפלסטינים אזרחי ישראל ונגד פעילי שמאל. חוק הלאום, לפיכך, היה ההישג הגדול ביותר של קמפיין הימין הזה.

ההפרדה המתפתחת בהשראת חוק הלאום אינה הפרדה גיאוגרפית בין 'כאן' ל'שם', אלא בין 'אנחנו' ובין 'הם' – בין היהודים לפלסטינים, ללא קשר למקום מושבם, מסביר ד"ר זריק.

"…כך, שאלת המדינה היהודית והדמוקרטית ושאלת ארץ ישראל השלמה הופכות להיות שתי פנים של אותו הפרויקט: פרויקט הלגיטימציה לעליונותם של כלל היהודים על כלל הפלסטינים בין הירדן לים," הוא מסביר.

"בניגוד לאינטלקטואלים של השמאל, המטרה של 'מרכז שלם' היא לכבוש את הכנסת, לא את האוניברסיטאות", ניתח ניסים קלדרון את התופעה לפני כעשור.

ואכן, מאז שהתחיל עידן נתניהו משמשת התשתית הארגונית של המכונים הימניים כמנוע תעמולה וגיוס לעת מערכות בחירות וכספק של עובדים למשרות הבכירות בשירות הציבורי, לאחריהן; כך למשל, מחזורים שלמים של אנשי ובוגרי 'מכון שלם' כבר התברגו במערכות השלטון, ביניהם, ד"ר מייקל אורן, שהתמנה לשגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, שהתמנה כיועץ בכיר לנתניהו ואח"כ לשגריר בארה"ב, נתן שרנסקי שנבחר ליו"ר הסוכנות היהודית, ד"ר איילת מזר שמונתה לחפור את סילואן/עיר דוד, ד"ר אסף מלאך, המתנחל מעפרה שקבע בפסקנות ש"לא כל עם זקוק למדינה", שמונה ע"י נפתלי בנט ליו"ר הלעומתי של ועדת המקצוע ללימודי אזרחות במשרד החינוך. חזוני הפך ללוחש לאוזנו של ראש הממשלה. גם אם מהפכת הקטיפה הימנית לשינוי פני החברה הישראלית לא הושלמה היא התקדמה מאוד.

האם לדמוקרטיה הישראלית ולארגוני החברה האזרחית הליברליים יש כלים להתמודד עם המהפכה הימנית?

כמידת שגשוגם של ארגוני הימין החדש בולטת נחיתותם של הארגונים והעמותות הליברליות. בעוד שגופי הימין אימצו אסטרטגיה פוליטית של מאבק הגמוני, נראה שהכוחות הליברליים והביקורתיים בישראל נוקטים דווקא בתפיסת מציאות שמרנית ובורחים מכל מאמץ לבנות כוח פוליטי. בשעה שעמותות השמאל, כמו "שלום עכשיו", "בצלם", "שוברים שתיקה", "יש דין" והאחרים, מתמקדות בפעולות של הוקעה מוסרית, חשיפת עוולות ועתירות משפטיות ארגוני הימין עוסקים בצבירת כוח פוליטי. בהעברת 20-30 מנדטים מהמרכז-שמאל ימינה. דפוסי פעולה אלו, כפי שניתח פרופ' דני פילק לאחרונה במגזין "הזמן הזה" נוגעים בשורשי המשבר של השמאל בישראל כיום. גופי החברה הליברליים הולכים וניגפים בזירה הפוליטית – תהליך שמתרחש גם בעוד דמוקרטיות מערביות.

מתנחל בפעולה ליד בורין בגדה המערבית. צילום: מחסום ווטש

***

מי שמסתכל על המפה הפוליטית ועל מפת התקשורת המיינסטרימית יכול להתרשם מהיקף ההצלחה של המהפכה הניאו-שמרנית. ח"כים, שגרירים ויועצים פוליטיים, שגדלו ברשת המכונים שמממנת "קרן תקווה" ממלאים את שדרת הממשל המרכזית כיום. בתקשורת המרכזית, לא רק ב"ישראל היום" ובערוץ 20 המזוהים באופן גורף עם נתניהו והימין הלאומני, הושתלו דוברים מטעם שמהדהדים את המסרים: מדינת לאום, זכויות יתר, סיפוח, משילות, בג"צ מסוכן לישראל, שמאל וערבים הם אויב משותף, בעד הפרטה ונגד עבודה מאורגנת ונתניהו הוא קורבן של האליטה המשפטית.

אבל האם באמת מצליחה מהפכת הקטיפה הניאו-שמרנית לתת פייט רעיוני אמיתי לעמוס עוזים, לשטרנהלים ולגרוסמנים שבמחנה הליברלי? האם הצליח המחנה להוציא מתוכו אנשי מחשבה רציניים שיציעו דרך אלטרנטיבית שהיא יותר מתרבות נגד שעוסקת בחתירה נגד מוסדות הדמוקרטיה הליברלית ובצבירת כוח פוליטי?

 ניסים קלדרון, מבקר תרבות, ליברל, איש שמאל, סבור שלא, הימין החדש לא מצליח להעמיד יריב אינטלקטואלי של ממש. אפילו גדי טאוב אינו כזה.

שיחתנו התקיימה לפני הבחירות האחרונות.

***

נסים קלדרון שלום

קלדרון:  שלום, שלום.

כשאני מסתכל על תמונת המצב ואני רואה את השגשוג של מכוני המחקר של המחשבה הניאו-שמרנית, הדתית-לאומית – הוצאות הספרים וארגונים ועמותות שצצים, כמאמר הקלישאה, כפטריות אחר הגשם, האם זאת תהיה הגזמה אם אכנה את התופעה הזאת "מהפכת הקטיפה האידיאולוגית של הימין?

קלדרון: לא, זו לא הגזמה. בעיני, התופעה הזאת באמת רחבה, ובחלקה גם מאוד מסוכנת. אבל לא רק מסוכנת, אלא בחלקה גם מבורכת.

עד לפני עשר שנים, בגדול הכיבוש פניו היו כלפי חוץ; איך לקחת את חברון, איך לקחת את עזה. הכיבוש הלך לשם. התופעה שהיתה צפויה; אתה לא יכול לנהל כיבוש שם ולשמור על מערך תרבותי-רוחני בגבולות הקו הירוק. יש זליגה של הכיבוש לתוך מערכות החיים של הקו הירוק, שלצערם, ואולי למזלם של מתנגדי הכיבוש מונהגת על ידי איש מושחת. כי אפשר היה לעשות את זה בלי השחתה.

אפשר היה להחזיק בשטחים ללא השחתה?

קלדרון: לא. את המהלך בתוך ישראל. אבל אני הכי מפחד מקואליציה עם  גנץ, שתנסה להיות נקיית כפיים על פי מונחים שלהם. יהיה ניסיון אחרי עידן נתניהו, לסלק את האלמנטים הצעקנים של הפגיעה בדמוקרטיה, לסלק את האלמנטים הפאשיסטים של המהלך הזה ולמתן את זה בתחומים שהם סופר- מסוכנים כי זה יהיה נורמליזציה של כיבוש.

הפלישה הזאת לתחומי הקו הירוק היא גם פלישה לתרבות. הרבה שנים הם חשבו, שהם יפעילו צבא, שיפעילו כוח, שהמתנחלים ברגליים יעשו את שלהם. ואז התברר להם, שלמרות שמתנגדי הכיבוש הפסידו הם לא יכולים לשמור על מאזן אינטלקטואלי, מחשבתי, תרבותי… והתחילה פעילות שיש לה פלישה אל התרבות.

ואני מאוד מפחד – אתה אומר "מהפכת משי" – יהיה לנו "כיבוש משי". ההתמודדות התרבותית, רוחנית, ערכית, של מערך מוסדות החברה האזרחית צפויה עוד הרבה שנים – עד סוף הכיבוש, שיבוא. בטוב או ברע הוא יבוא.

 אנחנו רואים מין יצור כלאיים, שמצד אחד הוא באמת צעקני, בדמות ארגוני רדיפה אחר ארגוני שמאל, אבל מצד שני, וזו נראה כהתפתחות החדשה – צץ כאילו שיח אינטלקטואלי ניאו-שמרני-דתי-לאומי, שבא עם מכוני מחקר, הוצאות ספרים, שמנהל דיון  אפילו מעל דפי הארץ, בסוגריים, גדי טאוב. אז הצעקנות הזו היא רק חלק מהתמונה… למה עכשיו?

קלדרון: ברגע שהשתרשה המחשבה או האשליה, שהכיבוש נצחי, שהם כבר ניצחו את הקרב הפיזי –  יש מחשבה כזאת ולדעתי יש גם דפוס הצבעה כזה, של 80% מהישראלים, שמאמינים שהכיבוש נצחי. ברגע שזה ככה, אז האלמנטים התרבותיים מעצבנים אותם יותר.

להמחשה, תראה, הבי.די.אס היא תנועה חלשה מאוד, עם השפעות מעטות מאוד. למה זה כ"כ מעצבן אותם עכשיו? זה דבר מאוד אנושי; כשאתה גוזל משהו אתה גם רוצה להיות צודק. ברגע, שיש הרגשה שאנחנו מנצחים וזה הולך להיות מצב קבוע, זה מוביל לתופעה שאתה תיארת: שהחזית של ארגוני החברה האזרחית הימניים מכילה אלמנט, שאני קורא לו פשיסטי, של פעילות שטח רומסת דמוקרטיה, לצורותיה השונות. החל מהקצה של ארגון "להבה", שעסוק ביחסי מין בין יהודים לערבים ולהרביץ לאנשים ברחוב, דרך "אם תרצו", שזה ארגון הלשנה על שמאלנים שהם בוגדים.

יש לדעתך איזשהו קשר בין סוג הפעילות של "אם תרצו", "להבה" והאחרים  לפעילות האינטלקטואלית הניאו-שמרנית? 

קלדרון:  כן. ברגע שאתה מרגיש מאוד צודק אתה גם מנסה בכל כוחך לכופף את החוק, לכופף את סוג ההתנהגות שלך… תחשוב, בדרום האמריקאי, באפרטהייד, הם היו בטוחים שכשהם מונעים משחורים לשתות בברזים זה צודק. זה טוב. ואז בעצם הקו קלוקס קלן הוא סוג אגף של הרפובליקאי המתון. הקשר קיים. הם מחזקים זה את זה. זה לא מקרה, שהפרחחות הזאת הלכה עם הצדקה לשחיתות האישית של נתניהו. זה הולך ביחד.

האגף המנוגד ל"להבה" ול"אם תרצו" זה "מרכז שלם", זה "משיב הרוח", ארגונים של משוררים ושל השכלה, שהם באמת תרבותיים והם מקבילים למכוני מחקר ולמרכזי תרבות של רפובליקאים בארה"ב שמנהלים ויכוח הוגן, שתמיד היה.

תשמע, לז׳בוטינסקי היה קייס והיה לו עיתון בשם "האומה", והם ניהלו ויכוח הוגן. יש משהו טוב בזה, מכיוון שצריך להתווכח. וזה סוג של ויכוח. יש קייס שמרני היסטורי, שצמח על רקע ההתנגדות למהפכה הצרפתית.

אבל אם אתה אומר שיש קשר בין הפרחחות של "אם תרצו" ושות' למכונים האינטלקטואלים או הפסבדו-אקדמאים של השמרנים, אז מה הוא הטוב שיש בפעילות הזאת, אם בסופו של דבר זה אותו דבר?

קלדרון:  אני שייך למי שחושב, שבחיים בכלל, צדקנות שאומרת שיש מעשה שהוא רק טוב ויש מעשה שהוא רק רע היא פשטנות. אני חושב שצריך לחיות עם סתירות ועם מצבים דיאלקטיים. לגוש הימני, שרוצה להיות צודק, יש יד אחת מפלצתית ויש לו יד אחרת, מחשבתית, והן שתי ידיים של אותו אחד. ברגע המבחן הם יתכנסו יחד כדי להגן על הכיבוש ועדיין, באותו זמן החלק המחשבתי הוא מבורך. אני רוצה בויכוח.

אגיד יותר מזה, אני חושב שאחת הבעיות של מתנגדי הכיבוש, שאיבדנו את היריב האינטלקטואלי. חשוב שיהיה לנו יריב אינטלקטואלי, שהוא לא מזולזל מבחינה אינטלקטואלית, שאנחנו מתווכחים איתו. זה עוזר לנו. אתה צריך להיות ביקורתי כלפי העמדה שלך בזה שיש לך יריב אינטלקטואלי מכובד.

ז'בוטינסקי היה יריב אינטלקטואלי מכובד מול ברל כצנלסון. אני רוצה כזה. ואני יודע שהמחיר לזה הוא שיש אגף פשיסטי. כמו שגם לז'בוטינסקי היתה "ברית-הבריונים". זה הולך ביחד.

זו אשליה שהם יוכלו לנצח למתן את זה לעולם בלתי פשיסטי – הכיבוש יעשה פשיסיזציה מתמדת. אבל המצב הדיאלקטי הוא שטוב לנו להתמודד עם האגף המחשבתי, האסתטי, הספרותי, האידיאולוגי שלהם.

קלדרון. לאנשי הימין אין ביטחון אינטלקטואלי

***

האם אתה יכול לנקוב, כמיטב היכרותך עם ההגות השמרנית-דתית-לאומית בשמם של אנשי הגות ימנית שהם בעלי ערך בעיניך? אמר לי מישהו מהאקדמיה: איפה יש בצד השני מין שטרנהל כזה? יש לצד השני את השטרנהל שלו?

קלדרון:  אני קראתי את כתב העת "תכלת", שיצא ע"י "מרכז שלם", והצטערתי ביום שהוא נסגר. אשמח אם הוא יתחדש. יש יסודות לעמדה שמרנית שלוקחים אותם מאוד ברצינות. בעולם המודרני העמדה השמרנית התפתחה סביב ההתנגדות למהפכה הצרפתית. הנאורות נבנתה סביב קבלת המהפכה הצרפתית כחוד החנית. זה לא מקרה שהפוסט-מודרניים אימצו עמדה  שמרנית והתנגדו למהפכה הצרפתית ולנאורות. אחד הספרים הראשונים שהם הוציאו היה "מחשבות על המהפכה הצרפתית" של אדמונד ברק, ששום הוגה דעות לא מבטל אותו. הוא תוצאה של השאלה: הייתם צריכים לשפוך כ"כ הרבה דם? איך באנגליה זה נעשה בלי שפך דם כזה? האם מחיר הנאורות לא היה רצחני בסופו של דבר? זה ויכוח רציני.

אני חושב שז'בוטינסקי היה הוגה דעות רציני, אני חושב שישראל אלדד (שייב) היה הוגה דעות רציני. בכלל מי שמתעניין במחשבה כדאי לו לקרוא את הטקסטים שהתפרסמו ב"המעש" של הלח"י.

 אבל בשיח היום?

קלדרון: הבאר הזאת יובשה, אלף, על-ידי מיתוס הכוח – אתה עוסק במיתוסים – שצמח בתוך תנועת העבודה עצמה. תנועת העבודה שחטה את עצמה, כאשר היא חיסלה את הברל כצנלסונים ונתנה אותם למשה דיינים. באם אנחנו כוחניים לגמרי, הימין יותר טוב מאיתנו בזה. אם אנחנו הולכים על כיבוש יש יותר טובים מאיתנו לגבי כיבוש. ברגע שהאלמנט האנטי- אינטלקטואלי צמח מתוך השמאל אז אנחנו מסרנו לימין מסורת אנטי-אינטלקטואלית, שתוצאתה הייתה באמת 40 שנות מגפיים כובשות בלבד.

אני חושב שבינתיים יש דלות אינטלקטואלית בצד האחר. אני מסכים שהם הקימו הוגי דעות גדולים, שהם הקימו משוררים גדולים, וזה גם אומר על עוצמת המסורות התרבותיות, שהם היו צריכים להתמודד איתם והם לא מוצאים איך להתמודד איתם.

שמע, אם מדברים על רוח זה לא צומח ביום אחד. זה צומח דור אחרי דור, זאת אדמה שצריך לדשן אותה. הדבר הזה שהמחשבה של עמוס עוז מתבססת על המחשבה של ברנר, שמתבססת על המחשבה של אבא שלו, שהיה "משכיל", למרות שהיה רביזיוניסט, על מה שתנועת ההשכלה התמודדה עם העולם התרבותי היהודי לדורותיו. המקורות הולידו עוצמות מחשבתיות.. שטרנהל לא קיים בלי מסורת המחשבה הנאורה בצרפת, שהוא כל הזמן מצטט אותה. אצלם, בעשר השנים האלה הקרקע מאוד דלילה. אפילו את ז'בוטינסקי הם לא קוראים ברצינות. אפילו גדי טאוב לא קרא את ז'בוטינסקי. הוא קרא פרומיל ממנו.

אם אתה שואל אותי, יש להם ביטחון פיזי ואי-ביטחון אינטלקטואלי. וזה מה שמרכז שלם ניסה להגיד: בואו נקים אוניברסיטה, בואו נבנה את זה לטווח ארוך…

ברגע שהם לא בטוחים בעצמם ובעצם רוצים מהר לנצח, הם לא נותנים לעצמם את הזמן של בנייה ארוכת טווח. זה לא מקרה, שמרכז שלם לא הוליד הוגי דעות גדולים וזה לא מקרה ש"משיב-הרוח" עובד יומם ולילה לא יצא משם משורר חשוב אחד. זו דלות מחשבתית ובאגף הזה הם לא מצליחים להתמודד…

יותר מזה, אני אומר לחברי בכל הרצינות שאני לא בטוח שהכיבוש יגמר מסיבות מדיניות. אני כן בטוח בזה, שהמסורת התרבותית היהודית של הספרות העברית תנצח את רוח הכיבוש. כי אני חושב שהם צריכים להתגבר לא עליי אלא על ברנר. הם צריכים להתגבר על "מתי מדבר" של ביאליק. הם צריכים להתגבר על העוצמות האדירות של המחשבה שהושקעה בליצור יהודי מודרני. בזמן שז׳בוטינסקי ושייב (ישראל אלדד) ניסו להתמודד עם זה.

אני חושב ברצינות שעשר השנים האלה לא הספיקו להם כדי להתמודד. ואני חושב שבויכוח הזה הם גמדים אינטלקטואליים. בינתיים. זה צומח על קרקע דלילה.

שואלים אותי כל פעם לדעתי על משיב הרוח (כתב עת לשירה יהודית – ישראלית), ואני משיב שכף רגלי לא תדרוך שם. מנסים להזמין אותי ואני אומר להם: אתם הזמירים של הקלגס הדורס. אבל, אם שואלים אותי אם אני בעד זה שייצאו? כן, אני בעד זה שייצאו. אני רוצה לקרוא אתכם, אני רוצה שיפרסמו. בטח. כי בויכוח הזה אני בטוח שננצח.

המיתוס שאנחנו טובים כי אנחנו שוחרי שלום וכדומה – הספרות העברית בנתה נוגדנים כלפי זה. כשעמוס עוז הולך בעיר העתיקה, כשהעוזי עוד על כתפיו, הוא אומר: 'העיר שנולדתי בה היא עיר זרה'. ברנר הכין אותו לזה. ביאליק הכין אותו לזה. הם הכינו אותנו למנגנוני ההרס שלנו, ולא רק למנגנוני הבנייה. מה זה "שמחת עניים" של אלתרמן? אימה אפלה!

הספרות העברית והתרבות העברית הכינו אותנו עם מנגנון מעכב מיתוסים.

עגנון היה שמרן בדעותיו. שנא את "ברית שלום". בגדול, איש ימין. מה זה "תמול שלשום"?  הסכנה שבלק יחזיר אותנו למאה-שערים. בלק של ירושלים ינצח את יפו. אימה עוברת עליו כשהוא מדבר על זה. ההתנערות של העם היהודי, שהתחילה בהשכלה ועברה לציונות יצרה  מנגנונים אינטלקטואלים יוצאים מן הכלל, רציניים, אחראים, ביקורתיים כלפי עצמנו. "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", זה דבר חזק מאוד. ביום שבו הימין יאמץ את בזכות המבוכה אצלם, אז הוא יהיה יריב רציני.

הוא לא יריב רציני היום?

קלדרון: הם לא פיתחו יריבים רציניים, בינתיים.

***

הייתי רוצה לשמוע את דעתך לטיעון של גדי טאוב, שהגלובליזציה מאיימת על החלשים, ומחזקת את החזקים, וההגנה עליהם תבוא רק ממדינת הלאום, וכי השמאל ממשיך לדבר במונחים הישנים; עניים מול עשירים ומיעוט מול רוב, בשעה שקווי השבר הסוציולוגיים המתהווים מפרידים במידה גוברת והולכת בין אליטה עשירה וגלובלית שמנוכרת לעניי עירה, לבין אזרחים מהמעמד הבינוני ומטה הנטועים בקרקע הלאומית ותלויים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית בעצמאותן של מדינות הלאום. זה קו השבר?

קלדרון: גדי טאוב הוא בעצם סטיב באנון. זה רעיון של באנון, על הנייחים והניידים. פעם היו אומרים שהאנטישמיות היא הסוציאליזם של הטיפשים. באנון יצר מצב שהגזענות שלו, שהיא גם ביסודה אנטישמית, היא הסוציאליזם של הנוכלים. חוסר היכולת של גדי טאוב להבין שבאנון שטחי כמו נייר – שייב (ישראל אלדד) היה צוחק על זה. הדיבור הזה מופרך לגמרי. למה?

הוא מדבר על הניידים והנייחים – עובדה פשוטה, שכל מי שחי בעולם הזה יודע; תסתכל מה קורה בנתב"ג, המעמד העני והבינוני הוא מעמד נוסע היום. מאוד בינלאומי, מאוד נוסע.

יותר מזה, המשכורות של פועלי הנמלים…

קלדרון: עזוב, אלו משכורות מוטרפות. אבל גם משכורת רגילה מאפשרת לך בלאו-קוסט ובהוזלה המדהימה מצב שבו אין שום בעיה במשכורת סבירה, לא במשכורת מטורפת, לנסוע  פעמיים-שלוש בשנה. התיירות פורחת. המחשבה שיש יותר נייחים, פחות נייחים היא מחשבה שנובעת מקוצר הדעת ומשנאת אינטלקטואלים שנוסעים לשבתונים. בכל הרצינות.

המעמד הבינוני רכש היום ניידות בינלאומית אדירה. מדינת ישראל חיה על הניידות שבין ירושלים לבין וושינגטון. אין אף מדינה בעולם שמקבלת ככה את הניידות הזאת. מה זאת אומרת? הכסף זורם! הנשק זורם! אתה מבין, מה שזורם זה רק בי. די. אס?

זאת בדיחה. זאת קרימינליזציה אינטלקטואלית. הוא בעצם שונא רק את הניידות של האינטלקטואלים. הוא לא רואה את הניידות האחרת; הוא לא רואה את הניידות של התיירות, הוא לא רואה את הניידות של הנשק, הוא לא רואה את הניידות של הכסף. התוצאה היא שמכל הרעיונות של הימין נשאר להם רק לשנוא אינטלקטואלים.

גדי ואני ערכנו עיתון ביחד ואני יודע מאיפה זה צמח אצלו. טאוב הוא אינטלקטואל ששונא אינטלקטואלים. תמיד, בכל מסגרת.

זה אותנטי אצלו?

קלדרון: זה אותנטי לגמרי. יש לו כעס אדיר על האינטלקטואלים, שלא קיבלו אותו. שאמרו לו: תשמע, אתה סופר מצוין, הספרים שלך נהדרים, אבל העולם המחשבתי שלך דל. כשאתה כותב על הרצל – לא קראת את הרצל. יותר מזה, אתה כותב על באנון, לא קראת מאיפה זה בא בכלל.

אתה אומר, שהפסיכולוגיסטיקה מאחורי הקסם שיש בדעות האלה עבורו נובע מהדחייה שלו בידי האקדמיה?

קלדרון: ברור. אין לי ספק בכלל.

 זה אולי קרה כך גם לאנשים כמו גיא בכור ופרחחים אינטלקטואלים אחרים?

קלדרון: ז׳בוטינסקי היה מפחד מאינטלקטואלים שהעליבו אותם אישית…

מפחד מהם?

קלדרון: בוודאי. הוא רוצה אינטלקטואלים עם שאר רוח. שמע, שייב (אלדד) קרא את ניטשה. תרגם את ניטשה. קרא טרגדיה יוונית. היה עושר. פה יש דלות אינטלקטואלית של סופר מוכשר, כמספר סיפורים. זאת בדיוק ההמחשה לדלות האינטלקטואלית.

אגיד לך עוד דבר, טאוב הוא לא רק סופר מוכשר. הוא סופר שסירב לקרוא את הספרות העברית. הוא לא יכול. הוא היה אומר לי: 'ניסים, אני לא יכול לקרוא את עגנון, אני לא יכול לקרוא את ברנר. אפילו העברית ..' הוא לא התחבר. תראה, אתה קצת חקלאי, אתה לא יכול לשתול עץ על עשרה סנטימטר של אדמה. צריך שיהיה מתחתיו – תגיד לי אתה – כמה הרבה אדמה בשביל שיהיו שורשים? אין להם זמן לפתח שורשים. ואם הם יפתחו שורשים הם יתנו לנו פייט, שהוא טוב לנו. כי לי טוב להתמודד עם הוגי דעות של הימין שמאתגרים את המחשבה שלי.

לנאורות היו גם כישלונות. היה גם שפך דם. השמאל עשה טעויות גדולות. הליברלים עשו גם טעויות. בוא נראה את החסרונות שלנו ושיקרינו לנו אותן.  אבל בינתיים עשר השנים האלה חיזקו את הצד הפאשיסטי של הארגונים האלה…

 אז אני רוצה לשאול אותך כחוקר תרבות, מה כוח המשיכה בכ"ז של השיח הניאו-שמרני הזה ומה הלינקייג' שלו עם השיח הדתי-לאומי?

קלדרון: קודם כל, אני אומר לך ברצינות, גלעד ארדן, שמנהל קמפיין נגד הבי.די.אס קם בבוקר ונורא נעלב כשאומרים לו: אתה מכוער! אומרים לו כל בוקר: אתה עושה מעשה שהוא אפרטהייד. שהוא בושה וחרפה. הוא נורא נעלב. קודמיו לא נעלבים, הם היו עסוקים בלקחת. יש רצון ברור להיות צודקים.

תראה מה שקורה כעת. מה זה כל האוונגליסטים, עם באנון ועם טראמפ? הם רוצים להיות צודקים. למה הם שונאים הומוסקסואליים? זה מזהם להם את הטוהר שלהם. יש רצון ברור של הקלגסים להגיד: אנחנו טהורים! אל תסתכלו על המגפיים שלנו! לצערי, רבים  מהישראלים חיים בהרגשה שהכיבוש הוא מצב טבעי והוא לא מושחת מוסרית. הרצון הזה הוא מאוד חזק ומוליד ארגונים פשיסטיים שפועלים נגד גילויים של נאורות…

איפה מתחבר השיח הניאו-שמרני נגד עבודה מאורגנת, נגד סיוע למיעוטים ולאוכלוסיות במצוקה וכדומה, לשיח הדתי-לאומי?

קלדרון: בניגוד לשטרנהל הידע שלי במקורות המחשבתיים של הימין אומר שזו עוד דעה קדומה. היה ימין פשיסטי חזק שהיה אכפת לו ממשכורות.

הנציונל סוציאליזם…

קלדרון: בודאי. למשל, האיגודים מקצועיים אמריקאיים היו חוד החנית, שסטודנטים היו מפגינים ברחוב ארגוני איגודים מקצועיים היו יוצאים עם אלות בייסבול להרביץ להם כי הם פוגעים במשכורות. כחלון הוא כזה. כחלון אמר: עזבו אותי שאני אוהב את השטחים. אני רוצה דירות זולות! .אני מפחד מימין שיוצר כיבוש ומסדר את היחסים עם העובדים, דואג לשיכון, ותחבורה בשבת. הימין למד הרבה מאוד מהניסיון הסובייטי. מה זה מועצת פועלים? זה סוג של סובייט. אבל תחשוב, בן גוריון לומד מזה ואח"כ נוסע לאמריקה ולומד שיש דמוקרטיה ואיכשהו מחבר. תראה איזו עבודה מחשבתית מעניינת נעשתה שם. גם הימין יכול ללמוד.

בעצם כל המתקפה המסיבית על המנגנונים הדמוקרטיים, בג"צ, חוק הלאום, כל החוקים הנוראיים שעלו כרעיונות וחלקם יושמו, הם מבית היוצר של אותם מכונים ושל אותם אנשים שלמדו במרכז שלם, והחבר'ה של יועז הנדל, בוגי יעלון ואיך קוראים לו שהיה מזכיר הממשלה, האוזר, הם מנסחי חוק הלאום בעצם.

קלדרון: יותר מזה, פורום קהלת יושב ועסוק בלהוציא ניירות עמדה לגבי תחומים שונים של התרבות; איך לשנות את החינוך, איך לשנות את התיאטרון, ואת הקולנוע. הם גם הצליחו. אנשים לא מספיק יודעים, מירי רגב הצליחה לשנות את הקריטריונים לחלוקת כספים באמצעות דוח מפורט של פורום קהלת. הם הכינו לה את הניירות.

וגם גופים כמו 'בצלמו', ארגון רדיפה של 'בצלם' הם המלשנים של מירי רגב על הצגות 'שמאלניות'...

קלדרון: זה בדיוק הצד הפשיסטי בעיניי, פורום קהלת הוא בדיוק כמו ארגונים כלהבה, ארגונים של פעולה פשיסטית מעשית, לא מחשבתית בכלל, נגד השמאל.

אם הם בונים הצעות חוק, כמו חוק הלאום זה מחשבתי וגם פרקטי…

קלדרון: אני אומר לך ברצינות, מי שרוצה ברצינות מחשבה ימנית לא נותן לה שיניים ביצועיות כל כך אגרסיביות, כי זה מבטל את המחשבה. פורום קהלת אומר למירי רגב תעשי תקנות כדי לקחת את ההחלטה משומרי הסף של קרנות הקולנוע. זה טמטום תרבותי. זו בהמיות תרבותית. אל תעשה פעולות שהורסות בפועל את הדמוקרטיה. עשיית פעולות שהורסת מנגנוני איזונים של דמוקרטיה.

מצד אחד אתה רוצה את הויכוח הזה כי הוא פורה…

קלדרון: באגף המחשבתי שלו. באגף הבריוני שלו אני רוצה מאבק יום יומי. אני רוצה מצב שבו אנשים כמו כחול לבן יעצרו את הבריונות הזו.

אבל אתה בעצמך אומר שהגופים האלה שעוסקים בחשיבה, שמוציאים טיוטות להצעות חוק שאח"כ הן מתקבלות, להגבלת מיעוטים, להגבלת בית המשפט העליון וכדומה, אין כאן הפרדה בין המחשבה לעולם המעשה…

קלדרון: אני רוצה את ההתמודדות המחשבתית.

אבל איך אפשר להפריד?

קלדרון: אני לא רוצה להשתיק ויכוח בגלל שהוא יכול להוביל סכנות. אני נאבק בסכנות ורוצה שהיד השנייה תעודד ויכוח אינטלקטואלי. אני לא רוצה ליצור אשליה שמחר אני יכול להשתיק את כולם וליצור מצב של ניצחון הליברלים. אני נאבק נגד חוק הלאום, אני לא נאבק נגד ספרים שמסבירים את עוצמת הלאומיות. ליברל שהיה סוגר את סולם, העיתון של הימין הקיצוני, ליברל שהיה משתיק את אורי צבי גרינברג…

כדי להגן על דארין טאטור, אתה יודע את מי אני הבאתי? את אורי צבי גרינברג. לא משתיקים קולות אינטלקטואליים, גם אם הם קוראים לרצח. אורי צבי גרינברג כתב בזמן ההבלגה 'משמר העמק אל טל ואל מטר עליך, ואל טף'. שילדים לא יגדלו בך. אסור להשתיק את זה. לשמחתי, גם הצנזורה הבריטית לא השתיקה את זה. לא היה איכפת להם.

יש מצב מורכב שמילים ורעיונות זה לא אותו דבר כמו מעשים. פה אני רוצה ויכוח מחשבתי ופה אני רוצה מאבק. אורי צבי גרינברג גם תמך בברית הבריונים, שבאמת היו בריונים ברחוב. אני רוצה את הויכוח ואני רוצה להרביץ לבריונים.

קלדרון. פעם הם לא נעלבו, הם היו עסוקים בלקחת. עכשיו הם רוצים גם להיות צודקים

***

האם אתה לא מודאג מכך שאולי יש טעות בפרקטיקה של הארגונים הליברליים?

קלדרון: אתה יודע, בפגישה בין ברל כצנלסון לבין ז'בוטינסקי ברל אמר לו: 'אתה קיים בזכות הטעויות שלי. אני רוצה שיחשפו את הטעויות שלי. אני רוצה דיאלוג אינטלקטואלי. האמונה הליברלית השמאלית שלי מבוססת על המחשבה שהיא צודקת. אני מאמין בצדק של השמאל, אני רק רוצה להשחיז אותו, בכל הרצינות אני מאמין שהספרות והתרבות העברית הכינה לי כלים יוצאים מן הכלל בהתמודדות שלה עם דת, לאומיות, חברתיות, עם פשיזם, עם כוחנות עם צבאיות…

אבל אתה מפסיד במאבק הזה…

קלדרון: אני מפסיד פיזית ואמשיך להיאבק כל יום. לחבריי המתייאשים אני אומר: 'מה עשו הסוציאליסטיים אחרי ניצחון פרנקו? הם הודיעו שזהו, זהו נשרף הים, הדגים על העצים? די, התייאשנו?'

רוגל אלפר, כל יום הוא מתייאש מחדש ומודיע שמת העולם. לפעמים צריך לחכות 40 – 50 שנה. מה עשו ליברלים וסוציאליסטים כשסטלין כבש את ליטא ולטביה? הם הודיעו שמת העולם? הם המשיכו. קמים בבוקר ונאבקים כל יום מחדש.

על יסוד מה יש לי ביטחון מחשבתי ואינטלקטואלי? אני הולך לבית המדרש שלי, לומד ברנר ויוצא עם חולצה לבנה ביום אבל. אני מטפח את המחשבה ובשביל לטפח את המחשבה אני רוצה יריב מחשבתי טוב. נגד פשיסטים, צריך להיאבק. פיזית. אפילו ברחוב. היד שנייה היא יד מחשבתית. ואני אעשה את שניהם.

ובזמן שהארגונים הליברליים עוסקים בזכויות אדם ואומרים: אנחנו א-פוליטיים, וא-מפלגתיים, המחנה השני עסוק בכתיבת טיוטות להצעות חוק שמתקבלות…

קלדרון: גם אני כותב טיוטות לעצמאות בית המשפט, למגילת העצמאות. גם אני כותב טיוטות…

כתבת...

קלדרון: כתבתי ואני ממשיך לכתוב…

נראה שהקרניים שהצמיחו לקרן החדשה לישראל זה כבר פאסה. היום זה כבר בית משפט העליון…

קלדרון:  ברור. ומחר זה השופטים של ביבי. כל יום הוא מוצא פושע חדש. אבל אסור להיות קורבנות של ההיסטוריה. אנחנו לא הראשונים שהפשיזם הגיע אליהם; יש איטליה ויש ספרד, ויש פאשיזם סטליניסטי. אנחנו עוברים כעת תקופה איומה של פשיסיזציה. יש שורה של ברכט: 'על מה נכתוב בימים האפלים? נכתוב על הימים האפלים.'

ובתחום שלך, נאבק נגד מיתוסים מכל הסוגים; המיתוס של הכוחנות איים על הציונות מההתחלה. כשביאליק כתב את 'מתי מדבר' הוא הזהיר מכוחנות. כשאלתרמן כתב את שמחת עניים זה היה סירוב לקבל את הדת היהודית כמיתוס מכונן. 'אני אכתוב מיתוס אחר'.  אלה שכתבו מיתוסים לימדו אותי להיזהר ממיתוסים אחרים.

אולי לסיום, אתה אמרת לגלית טבריאן, אתם לא מצליחים לשכנע שאתם צודקים. אז אם אנחנו צודקים למה אנחנו מפסידים?

קלדרון: התנ"ך העלה את העניין של צדיק ורע לו. העובדה שאתה צודק לא אומר שאתה מנצח. צודק מחשבתית, אינטלקטואלית.

אבל זה לא אומר שאתה אפקטיבי מבחינה פוליטית

קלדרון: לא רק זה, אתה צריך לדעת שיהיו תקופות שתהיה מאוד לא אפקטיבי. צריך להניח שיהיו תקופות שאתה תהיה בבור. שיהיו תקופות שבהן הרוע מנצח. אחד המיתוסים של הליברלים הוא שהטוב מנצח. לא! לא בהכרח הטוב מנצח.

אז אם נחזור להתחלה, לרשת הזו עם ארגוני מחקר ועמותות, ושיח, וניירות עמדה, והצעות חוק וכדומה, אתה יכול להעריך, לכמת? איזה משקל פוליטי יש לדבר הזה?

קלדרון: תראה, היום המשקל הפוליטי גובר על המשקל האינטלקטואלי. הם בעיקר מצליחים, כמו פורום קהלת, להשפיע על חוקים, להשפיע על מנגנוני דיכוי דמוקרטיה, לרדד את המחשבה. למשל, יש רידוד עצום של המחשבה הדתית. אבל אני לא שוכח שבקצה יש להם טענה אינטלקטואלית שעדיין היא לדעתי חלשה מאוד; שמרנות, ניאו-שמרנות, ניאו-לאומיות. יחסים אחרים בין לאומיות לעניינים סוציאליים.

תראה, שמרנות זה נגד מעורבות המדינה במשק, נכון? ביבי גאה בזה. מה זה ההתנחלות? כסף פרטי עשה את זה. כל מדינת הרווחה של ההסתדרות עברה לשם. פתאום, כשאתה רוצה, המדינה יכולה לעשות נפלאות. להשקיע מיליונים. מיליארדים.

אירופה נשטפה לאומיות עד צוואר. אנחנו לא הראשונים. כוח זה דבר משכר.

אבל מה פשר הדמיון בין מה שמתרחש פה למה שמתרחש באמריקה, שאין לה את סוג הכיבוש שאנחנו חיים בו?

קלדרון: זה לא נכון. אמריקה היא אימפריה. היא שולטת במשאבים בינלאומיים, בהחלט יש כיבוש באמריקה. בצורה אחרת. תשמע, המעמד הבינוני האמריקאי פרח על יסוד זה שהם חנקו את דרום-אמריקה והפכו אותה לקולוניה.

ומה מסביר בעיניך את הפופולאריות של מנהיגים כמו טראמפ, ביבי, אורבן ודומיהם, דווקא בקרב השכבות הכי דפוקות או נדפקות?

קלדרון:  עמוס עוז נהג להגיד כי העולם קיבל חופש מהפשיזם למשך 50 שנה. ההבנה שכשאתה יוצר מעמד בינוני אתה יוצר את סקנדינביה. אתה יוצר עם יהודי, אתה יוצר תרבות ישראלית של משק העובדים, אתה יוצר בסיס לחיים ליברליים. שזה לא רק צבא – זה גם ביטוח לאומי, קופת חולים, ומערכת מורכבת ועשירה. לעומת זה, כאשר אתה הורס את זה המצוקה מחפשת לה מה לעשות, והמצוקה הרבה פעמים הופכת להיות פשיסטית. זה דבר טבעי שהעניים יצביעו לימין. אומרים להם: 'אין לכם שום דבר, אתם דפוקים! גאווה לאומית אני אתן לכם'.

יש מיתוס שטוען שעניים יהיו יותר טובים. שהעולם ייגאל ע"י עניים. זה לא נכון, עניים יכולים להיות מושחתים, העניים יכולים להיות רשעים…

 או שהצעירים יגאלו את העולם…

קלדרון: כן, גם הצעירים יכולים להיות מושחתים. השמאל בעולם צריך להשתחרר מהפולחן של העניים. אחרי שבריה"מ קרסה היה שמאל שאמר: סין תגאל אותנו. כי זאת מהפכה של איכרים. גוואטמלה תגאל אותנו, כי זה עניים. דרום אמריקה! צ'ה גווארה! למה, כי חיפשת עניים. אל תחפש עניים – תחפש איך ליצור מעמד בינוני סביר עם תנאי חיים סבירים. עם  כל הדברים האלה אני לא מתפלא שעניים מצביעים ימינה. רע להם.

***

מאזינות וקוראים יקרים (ולהפך), אבקש לנצל הזדמנות זאת להודות לקובי אוז שהתיר לנו להשתמש בפרק זה ב"דחלילים", השיר החדש של טיפקס, האקטואלי כל-כך. וגם לפנות אליכם/ן בבקשה קטנה:

עמל רב מושקע בהכנת כל פרק שאתם מאזינים לו או קוראים, והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. כל תרומה שתעבירו, גם קטנה וסמלית, תסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות המשוטטות בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית (פרטים ב"עזרה ותרומה" בתפריט הראשי). תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

יזהר באר

לקריאה נוספת:

זה קורה שוב ושוב: מדוע מצליח הימין לחטוף את הרעיונות של השמאל?

 בלוף החירות של הימין המתנחלי הקיצוני

 שיחה מקומית על החשיפות של "עד כאן"

מאחורי החזות המהוגנת נחשפות שחיתויות במרכז שלם

 מי מממן את המאבק נגד תכנים "פוסט ציוניים" באקדמיה?

 המרכז למחקרי שלום נסגר, הארץ 20.12.2019

אני הופכת לליברטריאנית בעל כורחי, הצילו!

 לעבר מאבק הגמוני שמאלי בישראל, דני פילק, זמן ישראל

עדי ערמון, מחקרים על האידיאלוגים של הימין בישראל, הארץ

תמצית הפרק באתר הארץ

 [1] מייקל אוקשוט, "להיות שמרן", רציונליזם בפוליטיקה", בתרגום ערן שועלי, ירושלים: המרכז האקדמי שלם, 2011, עמ' 152.

 

פרק 44. מחכים למשיח עכשיו – איך רעיונות הגאולה המשיחית נעשו כ"כ פופולאריים אצלנו

בשעה זאת אין אנו יודעים עדיין כיצד תתעצב דמותה של הקואליציה הבאה בישראל; האם יהיה בה מן התמהיל הלאומי – דתי – חרדי – משיחי, שאיפיין את הממשלות הקודמות או שתוקם ממשלת אחדות ימין – מרכז – שמאל ליברלית, שספק אם תוכל לבלום לאורך זמן את המגמות המשיחיות הסוחפות את החברה הישראלית כולה למחוזות אפוקליפטיים.

מה מקור קסמה של השתוקקות זו ולמה עכשיו? מה זאת משיחיות דתית והאם ישנה משיחיות חילונית? מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ואיך כל זה קשור לתוצאות הבחירות. בפרק זה נברר בעזרתה של פרופסור רחל אליאור למה החתירה ל'משיח עכשיו' מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה:

 

לקריאת התמליל:

פרק 44. מחכים למשיח עכשיו – איך רעיונות הגאולה המשיחית נעשו כ"כ פופולאריים אצלנו?   

בשעה זאת אין אנו יודעים עדיין כיצד תתעצב דמותה של הקואליציה הבאה בישראל; האם יהיה בה מן התמהיל הלאומי-דתי-חרדי-משיחי שאיפיין את הממשלות הקודמות או שתוקם ממשלת אחדות ימין – מרכז – שמאל ליברלית, שספק אם תוכל לבלום לאורך זמן את המגמות המשיחיות הסוחפות מגזרים בחברה הישראלית למחוזות אפוקליפטיים.

הנה כמה נתונים:

לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 80% מהיהודים בישראל מאמינים באלוהים. 67% מהיהודים בישראל סבורים שאנו העם הנבחר.

לפי סקר של מכון פיו האמריקאי מחצית מהיהודים (70% מהדתיים, שליש מהחילוניים) רוצים לגרש את אזרחי ישראל הערבים מהמדינה.

בצה"ל, כ-40% ממסיימי בית הספר לקצינים, בה״ד 1, הם דתיים. מחצית ממפקדי חטיבות החי״ר חובשים כיפה.

מספר היהודים הישראלים העולים להר הבית  גדל במהלך העשור שחלף פי שישה והסתכם בשנת 2018 ביותר מ־35,000. למעלה מ-600 רבנים תומכים כיום בעליית יהודים אל ההר, דבר שנאסר מסיבות הלכתיות במשך דורות.

גם אם נתייחס לנתונים אלה בזהירות הראויה אי אפשר להתעלם מהמגמה המצביעה על תמיכה הולכת וגדלה ברעיונות לאומניים, מיסטיים, משיחיים, בעלי פוטנציאל נפיצות גבוה ועל חדירתם עד ללב הממסד הפוליטי. בל נטעה, תוצאות הבחירות האחרונות לא יכולות לטשטש תקפותן של מגמות אלו.

מה מקור קסמם של רעיונות אלה, ולמה עכשיו? מה זאת משיחיות דתית והאם ישנה משיחיות חילונית? מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? למה רעיונות הקמת המקדש, השמדת עמלק ו'ביבי מלך ישראל' קוסמים לרבים כ"כ? כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ואיך כל זה קשור לתוצאות הבחירות. בפרק זה נברר גם למה החתירה ל'משיח עכשיו' מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

***

האורחת שלנו בפרק זה, רחל אליאור, היא פרופסור למחשבת ישראל, מאנשי הרוח והחוקרים הבולטים בתחום, החיים עימנו. היא חקרה ולימדה באוניברסיטה העברית מ-1978 ועד לעשור האחרון על המחשבה המיסטית לגווניה, אך נושאי התעניינותה הרחבים עוסקים במכלול היצירה היהודית לדורותיה, "מהתנ"ך ועד הפלמ"ח", כדבריה. היא פרסמה עד היום 15 ספרים, שהאחרון ביניהם הוא "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות", בהוצאת כרמל תשע"ח.

בשיחתנו, שהתקיימה לפני הבחירות מועד ב' שהתקיימו בספטמבר 2019, ביקשתי ממנה, קודם לכל, להסביר מה זאת משיחיות?  

אליאור: משיחיות זה מושג שמלווה אותנו מהמקרא ועד למאה ה-21. זה אחד מהמושגים העשירים והפוריים ביותר של המחשבה היהודית ואם להגדיר אותו במשפט אחד, זו המחשבה שאומרת, שהכל יכול להיות אחרת.

כלומר, שההיסטוריה המקרית שאנחנו שבויים בה: יש לנו עבר, אנחנו חיים בהווה, ואנחנו מצפים לעתיד במסגרת חיי אדם. המשיח, כמו אלוהים והשכינה, פטור מהחלוקות האלה. הוא נולד לא רק ברגע היסטורי אחד, הוא מתקיים לא רק ברגע הסטורי אחד, הוא כאילו, בדומה לאלוהים – מעין 'היה', 'הווה' ו'יהיה'. הוא לובש צורות שונות לפי הנסיבות ההיסטוריות שבהן העם היהודי חי. היות ואנחנו היינו בגלות במשך חלק עצום מהיסטוריה היהודית, כנגד סבל הגלות פיתחנו תורה שלמה של גאולה והמשיח הוא הסוכן הפעיל בכל מה שקשור לגאולה.

כתוב בספר דברים בפרק ל, שאלוהים כאילו חוזה את העתיד והוא אומר – 'אני אפזר אותכם ואני אעניש כי אתם תחטאו'. אבל, 'אני אקבץ אתכם, אני אאסוף אתכם ואני אכנס אתכם מכל נפוצותיכם' – זה המקור של 'קיבוץ גלויות'. ובמקום שאלוהים מדבר בגוף ראשון 'אני אקבצכם, אאספכם' וכן הלאה, המסורת אמרה שהמשיח יבשר את קיבוץ הגלויות, והמשיח יבשר את תחיית המתים, והמשיח יגאל אותנו ויביא אותנו מהגלות שאנחנו נמצאים בה אל הארץ שלנו, במרחב שקוראים לו 'גאולה'.

האפיון המעניין של המשיח הוא הדבר שהיה חסר לנו יותר מכל. הוא זה ש'צדק יהיה אזור מתניו ומשפט אזור חלציו'. משום שליהודים לא הייתה אף ערכאה שהיו יכולים לשטוח בפניה את הטענות שלהם. כלומר, כשהיהודים חיו בעולם הנוצרי, והאשימו אותם בעלילות דם או האשימו אותם ברצח-אל או האשימו ברצח ילדים, הם לא היו יכולים לבוא לאף בית משפט או לאף ערכאה משפטית ולהגיד 'זה הבל הבלים'.

לכן הפכו את המשיח לבית הדין השמיימי. לזיכרון של העוול, לזיכרון של הנקמה לזיכרון של התיקון. כלומר, תלו על המשיח את הציפיות שלהם, את ההתנסות שלהם ואת התקוות שלהם.

אם אני משתמש בביטוי החילוני או הסמי-דתי, 'גאולה': אפשר להגיד שהשאיפה לגאולה היא שם נרדף ל'משיחיות'?

כן!

אז רציתי לשאול אם את יכולה לעשות אבחנה בין התשוקה לגאולה של אדם פרטי או קולקטיב לאומי לבין השאיפה הדתית לגאולה מהסוג המשיחי?

אליאור:  הרעיון של 'גאולה לאומית' הוא חדש לגמרי. אנחנו מדברים על המאה ה-19, על 'אביב העמים' ב-1848, כאשר הדת איבדה את מקומה כמרכיב זהות מכונן והתחלפה בלאומיות.

המאפיין של זה הוא שזו גאולה מעשה ידי אדם. קבוצת אנשים מחליטה לנסח מחדש את החוקים או למרוד ולחולל מהפכה או לקחת אחריות ולשנות את המציאות. הציונות היא דוגמה טובה מאוד לתנועת גאולה חילונית – היא בחרה בפסוק "בית יעקב לכו ונלכה". הפסוק המלא הוא "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", אבל הציונות אמרה אנחנו נקרא לעצמנו "בית יעקב לכו ונלכה". אנחנו מורידים את שתי המילים האחרונות כי זה אנחנו שהולכים. אנחנו העם היהודי, אנחנו שמאמינים בארץ-ישראל, אנחנו שמאמינים בעבודה עברית, באדמה עברית, בשפה העברית ואנחנו אלה שנחולל את זה. אנחנו לא מחכים לרחמי שמים, אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו חיכינו אלפיים שנה.

בעיני היהודים, לאורך אלפיים שנות גלות, היה מובן מאליו בעולם המסורתי שכל יום אתה אומר בתפילות ובברכות שאתה מבקש מאלוהים שיחזיר אותך לציון, אתה מבקש לחזור לירושלים, אתה מבקש לחזור לעבר המקראי. הרעיון של הגאולה היה חלק מסדר היום היומיומי בתפילות ובברכות. בין בקידוש שעושים, בין בברכות המזון בין בתפילות…

כמו, בתפילת 18…

אליאור:  בוודאי, זה היה חלק מהיום-יום שלנו. לא ידענו מתי זה יקרה אבל הרמב"ם אמר שחייבים להגיד כל יום 'אני מאמין בביאת המשיח'. הרעיון המשיחי נמצא מהמקרא דרך המשנה והמדרשים דרך מדרשי גאולה, דרך הקבלה והוא התפתח והשתנה בכל מיני מקומות.

אם נגיד את זה במשפט אחד: עד לשלהי המאה ה-19 הגאולה הייתה המתנה פסיבית של האדם לגאולה בידי אלוהים, למשיח או לשכינה. היו מפעם לפעם אנשים שעלו באלף השני ואמרו "התחיל העידן המשיחי". בדרך-כלל זה לא הצליח, אבל הרעיון המשיחי היה חי וקיים. השבתאות זו דוגמה טובה, עליית רבי יהודה החסיד זה דוגמה אחרת, יעקב פרנק וברוך מסלוניקי. היו במקומות שונים מסורות משיחיות כאלה ואחרות אקטיביות יותר; אבל הרוב הגדול של היהודים אמר את זה בתפילה ובברכות ובתודעה שלו כשהוא ממתין באופן פסיבי לביאת המשיח – שיתחולל דבר באופן בלתי תלוי במעשה ידי אדם.

הציונות החליטה: אנחנו לא מחכים יותר. לא ממתינים לאף אחד. אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו ועולים. הם עשו הכשרה, ותנועות נוער, ובתי ספר תרבות, וחדרים מתוקנים, ויצרו את הציבור שרצה לבוא ולעלות.

בכ"ז אני רוצה להקשות, אנו רואים מסביבנו אצל אנשים פרטיים וגם אצל קולקטיבים תשוקה גדולה לאקט של גאולה עכשיו. שלום עכשיו! מנהיג, מושיע תורן, שיביא אותנו לחוף מבטחים או יביא לאקט אחד שיסיים את הצרות שלנו. אז מה ההבדל העקרוני בין המשיחיות הדתית לתשוקה הלא דתית לגאולה?

אליאור: המשיחיות הדתית תולה את כל מהלך הגאולה בפעולה משמיים. אפשר לקרוא לזה "משיח".

זה ההבדל העיקרי?

אליאור:  זהו ההבדל המהותי. כלומר, זה לא אתה מביא את הגאולה – אם כי גם לכך יש יוצאי דופן –  זה לא האדם מביא את הגאולה, הגאולה באה משמיים. הגאולה היא אל-היסטורית, מטא-היסטורית, מיסטית. כשאתה מדבר על אנשים שמדברים על המושיע התורן זה לא אנשים דתיים. זה אנשים פוליטיים שאומרים 'אנחנו תולים תקוות באיש הזה…' לא נכון לקרוא לזה "משיח" ולא נכון לקרוא לזה "גאולה"…

שבתאי צבי לא היה משיח בעיניי המאמינים שלו?

אליאור: הוא היה בהחלט משיח בעיני המאמינים שלו, ואלפים הלכו אחריו, אבל הוא היה בתוך עולם דתי…

והמיליונים שהלכו אחרי היטלר או מוסלני?

אליאור: לא, הם לא ראו אותם כמשיח. הם ראו אותם כמי שמבטיחים סדר, ומי שיפתרו בעיות ומצוקות. אבל הם ראו אותם כאדם. אדם בעל כוח אנושי, לא אדם בעל כוח אלוהי.

אבל מבחינת תוצאות הדברים אנחנו רואים שחלק מהקטסטרופות ההיסטוריות התרחשו בגלל התשוקה הזאת לסוג של גאולה. אם מידי מנהיג אנושי ואם זה ממניעים דתיים?

אליאור:  בוא נחזור רגע להתחלה, אני אמרתי שההגדרה של הרעיון המשיחי זו האמונה שהכל יכול להיות אחרת, כלומר שהנסיבות השרירותיות שאנחנו חיים בתוכן הן לא סוף פסוק. עכשיו, בזה היהודים האמינו באמונה שלמה וחיכו לגאולה משמיים. אנשים אחרים שנקבת בשמם, תופעות היסטוריות אחרות היו שותפים להרגשה שהכל יכול להיות אחרת אבל הם סימנו אדם מסוים שיכול לחולל את השינוי. בלי אופי דתי.

 תראה, הנאציזם הייתה תנועה לא דתית לחלוטין, הפאשיזם היתה תנועה לא דתית. הם האמינו שאדם יכול לחולל שינוי, ואדם אכן יכול לחולל שינוי. אבל זאת לא גאולה.

זה לא סתם שינוי, זה שינוי דרמטי. שינוי של סדרי בראשית…

אליאור:  נכון. אבל זאת לא גאולה. בעניין של גאולה יש כל מיני סוגים של גאולה אבל צריך לחשוב על השינוי ולראות את החלק החיובי ברעיון המשיחי. הטענה שהכל יכול להיות אחרת מלכתחילה זה רעיון טוב מאוד. אם בני האדם סובלים מעוני ובא מנהיג ואומר 'אני יכול לחולל שינוי חברתי, כלכלי, מדיני, שישנה לחלוטין את המאזן במדינה', אני לא חושבת שהוא גואל או מושיע, אבל אני חושבת שהוא פוליטיקאי חכם. משיח זה מכיוון אחר לגמרי. זה לשנות סדרי עולם, לא מובן הכלכלי, לא במובן הפוליטי, זה לשנות סדרי עולם ביחס לעבר וביחס לעתיד. פוליטיקאי הוא תמיד מי שעובד בתוך ההווה, בתוך הנגזרת של ההווה או העתיד קרוב. משיח זה מי שאיננו כבול בחלוקה של עבר-הווה-עתיד. פוליטיקאים עובדים במסגרת חייהם, זמנם ומקומם; המשיח עובד במסגרת על-היסטורית, כי הוא כל הזמן – מהעבר ועד העתיד – הוא כל הזמן קיים.

מאוד מעניין במסורת היהודית תאריך הלידה של המשיח. הטענה היא שהמשיח נולד בתשעה באב ברגע של החורבן הטוטאלי. עכשיו נעצור רגע, מה זה תשעה באב? זה שני ימי החורבן הגדולים, גם של בית ראשון וגם של בית שני. הקטסטרופה היתה מוחלטת, הטרגדיה הייתה מוחלטת, הרעיון היה שברגע שהמקדש נחרב המשיח נולד. לא רק המשיח נולד, גם השכינה נולדה, כי השכינה נולדה בקול של בת ציון הגולה במגילת איכה. היא התבנית הראשיתית של השכינה.

הקול הנשי?

אליאור:  כן. הרגע השני שהמשיח נולד בו זה חורבן בית שני. עכשיו, איפה הוא היה בין בית ראשון לבית שני אין לנו תשובה על זה, אבל הוא קיים. הוא חזר ונולד בתודעה הדתית בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה והתעצם בתקוות המשיחיות במרד בר כוכבא, שזה היה מרד משיחי נגד הרומאים מתוך הנחה שבכוחות אלוהיים הם יצליחו להתגבר. זו מחשבה כמובן לא ריאלית, לא היה שום סיכוי לשום צבא יהודי נגד הצבא רומי וחורבן ביתר היה טראגי ומחריד. אבל הדבר שחשוב לנו זה שבאותו רגע של החורבן המוחלט שלחו עוגן של תקווה לעתיד, בלי לתת לוח זמנים. אין שום תנאי למשיח מלבד שאומרים עליו שהוא מבית דוד. כי במקרא כתוב "יקום חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו ישגה"… הוא קשור לבית דוד. כלומר, בית דוד לא נגמר ברגע מסוים היסטורי, אלא הוא ממשיך בדמות המלך המשיח שיבוא מבית דוד. זו אגב הסיבה שהנוצרים אומרים שישו הנוצרי הוא משורש בית דוד, על פי הסיפור שלהם.

פרופסור רחל אליאור. צילום: יזהר באר

***

הוספתי ושאלתי את פרופסור אליאור, איך היהדות מסתדרת עם רעיון המשיח הנוצרי שיצא מתוכה?

אליאור: היהודים קבעו באופן חד משמעי שלב הסכסוך היהודי-נוצרי נעוץ בשאלה הקצרה הזו: האם הוא כבר בא או האם הוא עדיין לא בא ויבוא. זה ממש לב הסכסוך הנוצרי-יהודי. הנוצרים אומרים 'המשיח כבר בא, קראו לו יהושע בן מרים ויוסף, והוא יחזור ויבוא. מתי הוא יחזור ויבוא? כשאתם כל היהודים הטועים והמטעים תקבלו את האמת הנוצרית.'

היהודים אומרים 'לא היו דברים מעולם – עוד לא הגיע המשיח בשר ודם. עוד לא הגיע המשיח שראו עינינו. המשיח זמנו מושהה, זמנו על-זמני, זמנו גנוז.' אלה אומרים 'הוא כבר בא והוא יחזור' ואלה אומרים 'הוא עדיין לא בא. אנו מחכים לו בכל יום שיבוא. אנחנו מאמינים ללא צל של ספק בבואו אבל אנחנו לא יודעים מתי, איך, וכיצד.'

זה סכסוך עמוק מאוד, והוא קשור לשאלה מה אתה עושה עם העבר המקראי.

הנצרות הציעה עולם ערכים חדש, שהרבה אנשים הלכו אחריו, ללא ספק. היהודים שמרו על עולם הערכים הישן והוסיפו עליו חידוש יוצר. ולחידוש היוצר הזה קראו 'הלכה, ו'אגדה'. ההלכה היא ללכת עם עולם העבר וליצור מתוכו פרשנויות חדשות, האגדה היא ליצור עולמות חדשים לגמרי שלא מחויבים לטקסט. ההלכה מחויבת לטקסט המקראי, האגדה פטורה מכל כבלי הזמן והמקום ובתוכה התפתח הרעיון המשיחי, ובתוכה התפתח הרעיון של השכינה.

מה המנעד הקיים בין התפיסות היהודיות לגבי המשיח, החל מהליטאים, המשך בחסידויות ובחב"ד, ועד לדתיים הלאומנים של היום?

אליאור: אלף גוונים של משיח, אם אתה רוצה. המנעד רחב מאוד…

אין לנו בעצם תפיסה אחת לגבי המשיח שדרכה נוכל להגיד 'כך סבורה היהדות'…

אליאור:  אין משפט כזה 'כך סבורה היהדות'. מהסיבה הפשוטה, היהדות קיימת במשך ארבעה אלפים שנים. אנחנו באמת עתיקים. אנחנו לא יכולים להגיד שיש משהו שקוראים לו 'היהדות אומרת'.

מעבר לחובת חינוך הבנים בשפה העברית, מעבר לחובת שמירת השבת, מעבר לחוקי הטהרה המשפחתית, מעבר לחובה להקים בית כנסת של קריאה, לימוד, מעבר לזה כמעט כל דבר היה שנוי במחלוקת והיה פתוח לפירושים שונים ומשונים מכל כיוון אפשרי. אבל כל היהודים האמינו שיש עתיד משותף שקוראים לו "ברית ייעוד" והוא תלוי במשיח. ויש עבר משותף שקוראים לו "ברית גורל" והוא תלוי בתורה, בברית, באל הבורא באל ההיסטורי, באל המחוקק. כלומר, הסך-הכל של העבר שלנו זה העבר הכתוב, הזיכרון המקראי ופירושיו והסך-הכל של העתיד שלנו זה הגאולה שתלויה בחזרה לארץ, בקיבוץ גלויות, בהחייאת העבר המקראי… עוד לא ידעו איך לעשות את זה, אבל זו הייתה התמונה הכוללת. ובהווה התווכחו על כל דבר ודבר. כלומר, לא חשוב באיזה הווה אתה עוצר, אם זה בהווה של סעדיה גאון שרב עם הקראים או בהווה של הרמב"ם שנרדף על ידי בני זמנו…

אם ניקח את חב"ד כדוגמה, את האגף המשיחי של חב"ד, כשמייחסים לרבי נוכחות משיחית, אז זה כבר חוץ-יהדות?

אליאור: חלילה! מה פתאום. כל דבר שהיהודים כותבים וחושבים ועושים זו יהדות. עד שהם לוקחים נשק ליד. כאן עובר הקו. כל דבר שיהודים חושבים, כותבים, נניח רגע את אלה שלוקחים נשק, נתרכז באלה שלא הייתה להם הזדמנות לקחת נשק אף פעם עד שחזרו לארץ. במשך אלפי שנות גלות נאסר על היהודים הן בעולם הנוצרי והן בעולם האסלאם להחזיק נשק, אבל לא נאסר עליהם לחשוב ולא נאסר עליהם לקרוא ולא נאסר עליהם לכתוב והם ניצלו את החירות של הקריאה, הכתיבה, הדמיון, היצירה והפרשנות באופן מקסימאלי. עכשיו מה אומרים חב"ד? חב"ד מזכירים את הרעיון העתיק שקראו לו 'חבלי משיח'. חבלי משיח זה על המשקל של חבלי לידה. כמו שבסוף חבלי לידה תמיד נולד תינוק, בדרך כלל חי. המילה 'חבלים' היא יסורים, כאבים. אבל קוראים לזה 'חבלי לידה' מאז הקללה 'בעצב תלדי בנים'. אבל בסוף העצב, בסוף היסורים, באופן בלתי נמנע, נולד תינוק. בסוף חבלי משיח נולד משיח. אמרו חב"ד; מלחמת העולם השניה, הדרך היחידה להתמודד עם הטרגדיה הנוראה של רצח של שישה מיליון, אובדן של שישה מיליון מהעם היהודי. הדרך היחידה להתגבר על זה, זה להסביר את הטרגדיה הזו כחבלי משיח.

הרב קוק, הרבה לפניהם, בסוף מלחמת העולם הראשונה אמר 'הדרך היחידה להבין את האובדן העצום' – אנשים שכחו אבל במלחמת העולם הראשונה נהרגו מאות אלפי יהודים ויתכן שזה מגיע עד למיליון. זו הייתה טרגדיה עצומה, מחרידה, והיא נשכחה בגלל החורבן של השואה. אבל הרב קוק אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמר שאין ספק שאלה הם חבלי משיח וזו התחלת הגאולה. חב"ד לקחו בדיוק את אותו הדבר ואמרו 'אין ספק שהדרך היחידה להסביר את הטרגדיה הבלתי ניתנת לתיאור ולשיעור זה שאלה הכאבים והיסורים והזוועות שקודמים לגאולה. היות ואת הכאבים ראינו, את היסורים ראינו, את המשבר והחורבן ראינו, ברור שעכשיו מתחילה הגאולה.'

אתה מבין? זה כאילו לשחק בין שתי כפות המאזניים, כשכל ההיסטוריה היהודית ביניהם. גלות מצד אחד- גאולה מצד שני, חורבן מצד אחד- ישועה מצד שני, אובדן מצד אחד- תקומה מצד שני. כל ההיסטוריה היהודית עובדת כך והמיסטיקאים המשיחיים כל הזמן עובדים על הציר הזה. כל פעם אחרי חורבן גדול, למשל, אחרי מסעי הצלב, למשל, אחרי חורבן בית שני, יש עלייה עצומה במתח המשיחי וביצירה המשיחית.

תראה, שבתאי צבי הפך למשיח ברגע שהוא קיבל את הספרים, שקראו להם 'טיט היוון", 'יוון מצולה', 'צוק העתים', שכתבו אנשים שהיו עדים משתתפים בפרעות חמלנציקי. ואז הוא אמר; לא יתכן חורבן נורא כזה של 740 קהילות ומאות אלפי הרוגים ונרצחים. ברור שאלה הם חבלי משיח.

אנחנו עם קטן, אנחנו תמיד חרדנו שלא ישאר מי שיינצל בזמן המשיח, כי אנחנו מתנו כל כך הרבה לאורך הגלות. היה הגיון משיחי שאומר; הדרך היחידה למסגר את הסבל הנורא זה, ליישר את כף המאזניים הבלתי נמנעת הזאת, שאם היה סבל גדול חייבת להיות תשועה גדולה. או אם היה חורבן נורא חייבת לבוא גאולה. קראו לזה 'אתחלתא דגאולה', כלומר ההתחלה של הגאולה. זה מה שרצה שבתאי צבי, זה מה שרצה הרב קוק, זה מה שחידש הרב קוק הבן אחרי הניצחון של 67', שהייתה לפניו חרדה מאוד גדולה של חורבן ואובדן, וזה מה שעשה גוש אמונים אחרי 1973, אחרי החורבן – האסון הגדול של מלחמת יום הכיפורים.

את מדברת בעצם על סוג של קורלציה בין קטסטרופות לבין צמיחת המתח המשיחי והתנועה המשיחית. אז איך אפשר בכל זאת להסביר את זה שבעידן שלנו, שהוא יוצא דופן בכך שיש קוממיות יהודית וכוח אדיר וסוג של יציבות, בהשוואה לתקופות עבר, ובכל זאת המתח המשיחי היום הוא כמו אחרי קטסטרופה גדולה?

אליאור: אתה צודק. זה המחיר שלא הבאנו בחשבון, והיום אנחנו חיים במשיחיות שהיא לא משיחיות של קטסטרופה כמו שבדרך כלל היו כל המשיחיויות שלנו, אלא במשיחיות של דיאלקטיקה.

הגרעינים המשיחיים-מיסטיים לא נבטו על רקע של גלות ומצוקה, אלא על רקע של הזדמנות, של אתחלתא דגאולה. גוש אמונים התחיל להיות פעיל מאוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. מבחינתם זה היה קו השבר, והם אמרו שזה הרגע לתפוס את האתחלתא דגאולה בזמן הנורא הזה שהיו אלפיים ומאתיים הרוגים והיו המון פצועים, והיתה תחושה של 'בקושי ניצלנו בעור שינינו'. הם התנפלו על הגבעות והתחילו להגיד 'אנחנו נבנה את קדומים, סבסטיה, ואת חברון, קרניים…' התחושה שלהם ניזונה ממה שאמר להם הבן של הרב קוק, הרב צבי יהודה שאמר 'אתחלתא דגאולה'. הנס של 67' היה אתחלתא דגאולה מבחינתו, אבל הוא עוד לא תרגם את זה ל'קומו ועשו'. אחרי 73' זה היה 'קומו ועשו הרגע'.

הם החיו מחדש את כל הסיפור המשיחי שמצוי אצלנו באלף וריאציות. עכשיו, הם הלכו לכיוון רע מאוד, ואני אומר מדוע: הם הלכו להלכות מלכים של הרמב"ם, הם הלכו למסכת סנהדרין עמוד כ', איפה שכתוב, שאומר רבי יהודה:' איך נדע שבא המשיח?' הוא אומר כשהוא יבנה את בית הבחירה, כשהוא יכחיד את עמלק וכשיהיה מלך, אז נדע שהגיע העידן המשיחי.

יסלחו לי חברינו בגוש אמונים, הם קוראים קריאה פונדמנטליסטית, פשטנית, חסרת התחשבות במציאות. ברור שהתלמוד אומר את זה, שהסימנים של העידן המשיחי זה כינון מחודש של המלוכה, כינון מחודש של המקדש, עבודת הקודש, הכהונה והכחדת עמלק. זה כתוב, אני לא מכחישה. הרמב"ם מפרט את זה בהלכות מלכים – הכחדת עמלק, בית הבחירה, מלך… מה המשמעות של זה? הם רציניים! סמוטריץ' אומר במפורש שזה מחייב אותו. חנן פורת אמר שזה מחייב אותו. יש לנו עשרות רבני גבעות וישיבות שזה מחייב אותם.

מה הבעיה עם זה? מה שקשור בתחום הדימיון והמיסטיקה והמשחיות הוא בלתי ישים לחלוטין במדינה דמוקרטית בעלת ריבונות, שהיא חלק ממשפחת העמים, שקמה בחסות משפחת העמים. לא בכוחנו ובעוצם ידינו, אלא אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות חלק מקהילת האומות שמקבלת את הכרזת זכויות האדם. זה בניגוד להכחדת עמלק. אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות דמוקרטיה. דמוקרטיה ליברלית. זה בניגוד למלוכה היסטורית של בית דוד. אנחנו קיבלנו על עצמנו להיות מדינה מודרנית, חילונית, ריבונית. זה כתוב במגילת העצמאות במפורש. אנחנו לא מדינה שמתכוונת לחדש את הכהונה, הכהונה הגדולה, כל דיני הנסכים והקורבנות, ולהקים מחדש את המקדש. אז מה הם עושים?

הם רוצים לגלגל חזרה את הגלגל מההווה לעבר כדי להביא את העתיד. אסור לעשות את זה. אסור לעשות את זה. סכנת נפשות וחורבן החלום הציוני.

ובכל זאת, מה ההבדל הקטגורי בין אמונה כזו, שאת מתארת, לבין אמונה במודל הליברלי שלך? זו אמונה וזו אמונה יגיד התוהה.

אליאור: לא. לא זו אמונה וזו אמונה. האמונה המשיחית של גוש אמונים ותומכיו, והיום זה מתרחב לישיבות החרד"ליות מצד אחד וללהב"ה מצד שני, לבנצי גופשטיין ל'הצל', לתג מחיר, לרב גינזבורג… יש לנו בלי סוף. זה כמו דלתא עם המון המון נהרות ונחלים. אנשים רוצים למחוק את ההווה החילוני הציוני – אני אשמח להקריא לך ציטוטים מדוייקים אם תרצה של של חנן פורת עליו השלום שאמר שהגיע הזמן, שהמפעל הציוני הוא רק השלב הראשון וצריכים לחתור למלכות ומקדש וכן הלאה. בני קצובר, אמר שהגיע הזמן שהדמוקרטיה בכלל תתקפל ותסיים את תפקידה והיא צריכה לפנות את הדרך למלכות בית דוד, לבניין המקדש, להכחדת עמלק.

זה בלתי אפשרי. כלומר, מה הם רוצים? הם רוצים משיחיות רסטורטיבית to restore)), לחדש את העבר המקראי. זה בלתי אפשרי. אי אפשר לחדש את העבר מקראי. העבר המקראי זמנו האלף הראשון לפני הספירה והאלף השני לפני הספירה. אין שום אפשרות לחדש את העבר המקראי, למה? כי הוא מבוסס על חוק הטרונומי, כלומר לא חוק שאדם נותן אלא חוק שאלוהים נותן. הוא מבוסס על חוקי העבדים, העדר ריבונות לנשים ואפליה של עמים. זה בלתי ישים במציאות של המאה ה-21. לא שחיטת קורבנות ולא כהונה גדולה ולא מקדש. אלה דברים שלא עומדים, לא במבחן החוק והמשפט של מדינה ליברלית, לא במבחן היסודות האלמנטריים ביותר של כבוד האדם, הגנת הסביבה, שמירת זכויות החיות… מה שאתה רוצה. זה בלתי ישים לחלוטין.

כדי לחדד את זה נאמר כך, אם הייתי אומרת בארצות הברית: יש לי עשרה טעמים כלכליים כדי לחדש את העבדות; אני לא אצטרך לייבא אנשים, לא אצטרך לייבא עובדים זרים, אני לא אציף את הארץ במהגרים, אני רוצה לחדש את העבדות. העבדים נמצאים כאן. כל מי שעורו שחור יהפוך להיות לעבד. למה זה נשמע לך פחות סביר מאשר להגיד אני רוצה לחדש את שחיטת החיות עבור עבודת הקורבנות שנעשית בידי כוהנים משבט לוי, בהשגחת הכהן הגדול שנבחר בשושלת כהונה?

אי אפשר להחזיר את העבר, זה לא ישים זה בלתי אפשרי. למה לא מתקבל על דעתך לחדש את העבדות וכן מתקבל על דעתך לחדש את חוקי העבדות בתורה? הייתה פוליגמיה בתורה, למה? מה ההבדל בניהם? אלה היו ואלה היו. ההיסטוריה יוצרת כל פעם מחדש ערכים משתנים. היום כבוד האדם, הליברליות, השיוויון, החרות, זכותו של כל אדם לחיים, האיסור המוחלט על כל אדם לשעבד אדם אחר, בין מטעמי עבדות או מטעמי בעלות או קניין, זה מובן מאליו. אחרי מלחמת העולם השנייה כשקהילת העמים החליטה על הכרזת זכויות האדם, אין מקום לעבדות, אין מקום לפוליגמיה, אין מקום לקניין עבדים ומשרתים, אין מקום לחקיקה דתית שמחלקת בין עם נבחר לעמים פסולים. זה מנוגד לכל האתוס שאנחנו חיים בו במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. אי אפשר לחדש את העולם המקראי.

***

חיילי צה"ל על הר-הבית, יוני 1967. צילום: ג'יל קארון
מפעם לפעם מתברר הקשר בין פעילות שוחרי המקדש לבין התקריות האלימות בהר-הבית

 

תודעת המקדש חדרה לליבת המרכז הפוליטי בישראל ולמפלגת השלטון

 

מודעת קיר, מחכים למשיח

 

 

משה פייגלין בהר-הבית

שאלתי את פרופסור אליאור, אולי שורש הבעיה נעוץ בזרמים המיסטיים ביהדות שמושכים לכיוון הלא רציונלי ונגד כיוון ההיסטוריה?

אליאור: אני מאוד אוהבת את המיסטיקה היהודית. אני רואה אותה כספרות של מובסים ומנוצחים, של נרדפים ומצונזרים, של אנשים שנלחמו על האמת שלהם כנגד כל הסיכויים. אני אוהבת את היצירה היהודית ואני הקדשתי לה ממש חמישים שנות חיים. מאז ששהשתחררתי מהצבא והלכתי ללמוד ועד היום – אני בת 70 אהיה בדצמבר.

אני חושבת שזו יצירה גאונית שמתריסה כנגד השרירות של המציאות, כנגד הרוע, כנגד החורבן, כנגד מה שהם קוראים 'הסיטרא אחרא' לעומת 'הסיטרא דקדושה'. זו יצירה של הגלות כאשר אין לך ריבונות, כאשר אין לך עצמאות, כאשר אין לך כוח.

אתה לא יכול לחבר מאבק קוסמי עם פצצת אטום. אתה יכול לפנטז בדמיון, עד לאיפה שאתה רוצה, כשאתה יושב באדריאנופול או בקונסטנטינופול או בפולין או ברוסיה או בתימן ואתה אומר 'אני מאמין בביאת המשיח ואני אתאר לכם בדיוק איך זה יהיה.' ויש לנו מאות דפים שמתארים במדרשי הגאולה ובזוהר ובקבלת צפת מה היא הגאולה ואיך יהיה העידן המשיחי. היהודים ניצלו עד המקסימום האפשרי את חירות היצירה והדמיון כי זו הייתה החירות היחידה שהייתה להם. לנו אין את החירות הזאת מסיבה אחת פשוטה: אנחנו חיים בהווה ריבוני, דמוקרטי וליברלי, של חוק מעשה ידי אדם.

אנחנו בהחלט יכולים להגיד שיש הרבה מאוד דברים בחוק המקראי שאנחנו אוהבים מאוד. אני אוהבת את 'כבד את אביך ואת אמך' ואת 'לא תרצח' או את 'שמור את יום השבת לקדשו'… ואתה יכול להגיד 'אני אוהב את 'צדק צדק תרדוף' או 'והדרת פני זקן'… יש המון רעיונות נפלאים בעולם המקראי. אבל אנחנו לא מקבלים את המכלול הזה כקובע את כל אורחות חיינו, אלא אנחנו רוצים את חופש הבחירה. ההגדרה של האדם המודרני הוא זה שבוחר מתוך כל המכלולים שעומדים לרשותו: יהודים ושאינם יהודים, ספרותיים, שיריים, אומנותיים, דמיוניים, מדעיים…

חופש הבחירה הוא המהות של האדם המודרני. ברגע שאתה מקבל עליך את החוק המקראי כחוק מדינה אין לך בחירה. זה לא חוק ישים במאה העשרים. זה בלתי אפשרי.

אנחנו חיים בהווה. בהווה הגיאופוליטי שלנו, אנחנו מיעוט יהודי בלב עולם איסלאמי. אנחנו מיעוט קטן שתלוי בחסדי הקהילה הבינלאומית במקרה חלילה של צורך צבאי, כי לכל אחד מאיתנו יש כמויות נשק מוגבלות, הרבה ככל שיש לנו, אבל אנחנו היטב זוכרים את הרכבת האווירית אחרי כמה ימים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר נגמרה התחמושת. ואתה יודע, אתה יכול להיות בעל הנשק הטוב בעולם, אם אין לך תחמושת…

ולא לעולם חוסן…

אליאור: ולא לעולם חוסן. כלומר, אנחנו תלויים בבריתות עם מדינות שתומכות בנו. אנחנו לא יכולים להתנהג כאילו המשיח יציל אותנו…

אם נגענו בבית מקדש, כל יהודי שאומר כל יום או שלוש פעמים ביום 'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', למה הוא מתכוון?

אליאור: הוא מקווה להתערבות משמיים, לא למעשה ידי אדם.

איפה זה כתוב, שזה לא יעשה בידי אדם?

אליאור: לא כתוב בשום מקום 'אתה תבנה את המקדש'. כתוב 'כשיבנה בית הבחירה'. כשעמלק יוכחד, כשיבנה בית הבחירה, כשתחודש מלכות בית דוד… זה כתוב בלשון עתיד. לא בלשון ציווי-הווה אלא בלשון עתיד. הרעיון היה להבטיח אופק של תקווה, על ידי הזכרת העבר אבל הבטחה של עתיד. עתיד מעשה ידי שמיים, מעשה ידי משיח בן דוד. לא מעשה ידי אדם.

כל עוד אנחנו חיים בעולם שמוגבל במעשה ידי אדם אנחנו לא יכולים להסיר את המסגדים ולבנות במקומם מקדש, אנחנו לא יכולים להחליף את הדמוקרטיה במלכות, אנחנו לא יכולים להכחיד את עמלק ולהגדיר מיהו עמלק בזמנינו ובמקומנו, שמפריע לנו להיות עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. הפער בין תפיסת העולם המקראית-חזל"ית הזאת לבין המציאות בת-ימינו הוא בלתי ניתן לגישור.

כל החוגים המשיחיים, הפונדמנטליסטים, אלה שלא מסתפקים באמירה שהם מצפים לביאת המשיח, אלא רוצים להביא את המשיח בזמנם ובמקומם במו ידיהם, מחריבים את החלום הציוני, מחריבים את מדינת ישראל, מסכנים אותה סכנה שאין דומה לה, בעיניי גדולה לאין ערוך מכל הסכנות הריאליות שאנחנו מודעים להן, בין אם זה הטרור, בין אם זה חיזבאללה, בין אם זה העולם ערבי, שרוצה בחורבן ישראל על פי נוסח אחד.

הכי מסוכן זה אלה שחושבים שהם יכולים להחליף את מדינת ישראל שלנו בעולם המקראי-משיחי בנוסח הרב גינזבורג, גוש אמונים או רבני יצהר, 'תורת המלך' או ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. שם אין חיים. שם יש רק מוות ואסון. אסור לנו להתפתות לזה, לא באופן תיאורטי ולא באופן מעשי ולא באופן פוליטי, ורע מאוד שחוגים מקדשיים נכנסים לממשלה. רע ביותר.

***

אנחנו רואים כעובדת מציאות, שרעיון בניית המקדש ביד אדם נמצא בימים אלה  בפריחה שלא נראתה כדוגמתה בתולדות ישראל העצמאית, והוא נכנס ללב המרכז הפוליטי. התמיכה בו היא לא רק מצד המחנה האידיאולוגי של חנן פורת ויוצאי מרכז הרב, אלא אנו רואים תמיכה עממית רחבה, פוליטית וציבורית ברעיונות שינוי הסטטוס-קוו בהר הבית, במנעד מבניית בית כנסת על הר-הבית ועד החרבת אל-אקצא. ביקשתי מפרופסור אליאור הסבר לתופעה הזאת דווקא עכשיו?

'דיאלקטיקה היסטורית' קוראים לזה. החידוש הגדול של המאה העשרים – הציונות הייתה תנועה חילונית לחלוטין בתודעה שלה, שמכבדת את המסורת, אבל בוחרת מתוכה את אותם אלמנטים שהיא רוצה. לא מחוייבת למסורת, לא מחוייבת לדת, לא מחויבת לקדוש ברוך הוא, אלא מחוייבת לאחריות אנושית על גורל העם היהודי. זה היה האתוס הציוני. זה היה האתוס המשותף לברל ולברנר, לבן-גוריון ולויצמן ולכל עמודי התווך של החלום הציוני.

הפריחה הגדולה של החילוניות היהודית הייתה בערך מ-1882, כשהתחילה העליה לארץ, ועד 1967. מ-1967 אנשים התחילו לחזור לשיח הדתי-משיחי. בהתחלה בשקט, בחוגים סגורים, סביב חוגי מרכז הרב, ולאט לאט זה צבר תנופה. בגלל 73', בגלל מלחמת יום הכיפורים והחרדה הגדולה והמשבר. ואז חוגים רחבים יותר ויותר התפלגו סביב השאלה מה עלינו לעשות בשטחים הכבושים שכבשנו אותם ב-1967 ושמרנו אותם למען משא ומתן לשלום.

אבל בשלטון שעלה, בשלטון הימין, מאמינים שאנחנו צריכים לשמור את השטחים אצלנו כדי לחדש את חזון ארץ ישראל השלמה, כדי לקרב את ביאת המשיח, כדי לחזור לעולם הדתי. עכשיו יש פה תערובת של פוליטיקה ימנית, פוליטיקה דתית ופוליטיקה משיחית. זה לא חופף – לכל אחד יש את הסדר שלו…

איך היית מדברת לקהל הזה, איך היית מנסה לשכנע, או לפחות להסביר את עמדתך למה הם הטועים?

הם מאמינים בהתערבות אלוהית מהשמיים שתציל אותם כאשר הם יעשו דברים כגון סילוק המסגדים מהר-הבית ובניית המקדש. לצערי, אחרי השואה אני קטנת אמונה, ואינני מאמינה בציפייה להתערבות אלוהית שתציל יהודים אחרי שאלוהים הסתיר פניו מרצח של שישה מיליון יהודים. מי שחושב שהוא יכול להתנהג בחוסר אחריות ובהשתלחות משיחית מתוך ביטחון להצלה אלוהית, שכח את מה שלמדנו כולנו על בשרינו רק לפני 70-80 שנה; אף אחד לא עזר, אף אחד לא הציל – כדאי לזכור את זה – לא בשמיים ולא בארץ. אנחנו, במעט שיכולנו, שרדנו, פליטים, עקורים, איבדנו שישה מיליון.

מי שרוצה לשחק עם חורבן העם היהודי מתוך תקווה להצלה משמיים משחק משחק סכום אפס. כי לא הייתה הצלה משמיים, ולמרבה הצער גם לא תהיה.

ומה תגידי לאלה שיגידו שכל קיומה של מדינת ישראל זה נס, שזו התערבות אלוהית?

זה לא התערבות אלוהית מסיבה אחת; אם לא היה הפלמ"ח ואם לא היה הגדוד העברי, ואם לא היתה הבריגדה ואם לא הייתה ההגנה לא הייתה מדינת ישראל. שום אלוהים לא הגן עלינו. זה אנחנו במחיר עשרים ושלושה אלף הרוגי צה"ל. זאת עבודת פרך של יצחק שדה והפו"ש-הפלוגות. זאת העבודה עצומה של חיילי הבריגדה, זו עבודה עצומה של ההגנה, של אנשים כמו יצחק שדה ויגאל אלון ומשה דיין ובן גוריון ואשכול, שהקימו ברוב תבונה גם כוח מגן, מטרומפלדור ואילך…  

ז"א אנחנו לא סמכנו על אלוהים. אנחנו ידענו היטב מה קורה למי שיושב בחיבוק ידיים.

מי שמסתמך על הצלה אלוהית אחרי הניסיון המר של המאה ה-20, הוא באמת אוויל משריש. לא פחות מזה.

מה האידאל שלך למשיחיות לא מסכנת בדומה לסוג שדיברת עליו עכשיו?

מאוד פשוט, אני אוהבת את הנביא ישעיהו. הנביא ישעיהו ניסח את החזון המשיחי האולטימטיבי: 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות… ביתי בית תפילה יקרא לכולם…' הרעיון הוא שהמלחמה הוא מצב שלילי, למרות שהוא מאפיין את המין האנושי מראשיתו. באחרית הימים אנשים לא יקחו חיי אדם משום סיבה שהיא, אלא יעסקו בחקלאות, בגידול ילדים, בשלום, בשמחה, ביצירה, במדע, ולא יעלה על דעתם להפעיל כוח.

היתה לדעתך אפשרות להימנע מהחיבור הנפיץ הזה של מיסטיקה ומשיחיות יהודית עם הלאומיות היהודית?

הדבר החיוני ביותר, שהיה צריך לעשות ועדיין צריך לעשות, זה להפריד את הדת מהמדינה ולחוקק חוקה. הסיבה שאין לנו חוקה זה כי הדתיים לא הסכימו להעניק שוויון לנשים בחוקה.  רק גבר יכול לחוקק, לפסוק, לשפוט, לדון בנשים. לנשים אין זכות עמידה, בחירה, דיבור בפרהסיה, חקיקה ושיפוט.

הטעות הגדולה שעשינו זה שלא הפרדנו את הדת מהמדינה. הדת צריכה להיות עניינו האישי של כל אדם. ברגע שהדת ממומנת על ידי המדינה, ברגע שאנחנו מממנים תלמידי ישיבות, ישיבות שחותרות נגד קיום מדינת ישראל בשיח הדתי-הלכתי שלהם, אנחנו כורתים את הענף שאנחנו יושבים עליו.

עשינו טעות מרה שלא הפרדנו את הדת מהמדינה כמו שעשו כל המתוקנות שבמדינות. אנחנו חייבים לעשות את זה מחר. אנחנו חייבים לחוקק חוקה שמבוססת על שוויון מוחלט לכל תושבי הארץ- נשים, גברים, יהודים, ערבים, נוצרים.

אנחנו עשינו עירבוב נפיץ ומיותר לחלוטין בין דת למדינה. מדינה היא מדינה ריבונית, דמוקרטית, ליברלית של כל אזרחיה, הדת היא עניין של בחירה של כל אדם ואדם.

ולא איחרנו את הרכבת?

כל דבר שאדם אחד עושה, אדם אחר יכול לשנות ולתקן. אני לא מאמינה שיש דבר כזה 'איחרנו את הרכבת', אני מאמינה שכשאנשים יבינו את הסכנה הגדולה של כניסה לממשלה של אנשים שסדר היום שלהם הוא כינון של מלוכה, מקדש והשמדת עמלק, הם יתעשתו ויבינו שהם מסכנים את חיינו ועתידנו ואת עתיד ילדינו. זה לא משהו זניח או שולי, זה משהו מרכזי. תראה, לפני כמה שנים חוגי המקדש היו נחשבים סהרוריים, היום הנציגים שלהם בכנסת. אנשים כמו פייגלין, אנשים כמו סמוטריץ', אנשים כמו הרב גינזבורג, היו נחשבים שוליים שבשוליים.

לסכן את הנס הציוני של תחיית מדינת ישראל שקמה בהשראה חילונית ובתקווה חילונית, באחריות אנושית, ולהפוך את הגלגל ולהגיד 'אנחנו עכשיו נסכן את הכל בגלל הזיות משיחיות זה חסר אחריות לגבי כל העם היהודי ובודאי קל וחומר לכל מי שחי במדינת ישראל. אנחנו חייבים לנתק בין דת למדינה ולהבטיח את הרוב הליברלי – דמוקרטי בחוקה. בלי קשר לדמוגרפיה. כן, זה המסר.

תודה רבה.

אליאור: בבקשה.

***

האזנתם ל"מחכים למשיח", פרק 44 של פרות קדושות על סיבת קסמם של רעיונות הגאולה המשיחית דווקא עכשיו, בימים של עצמאות וריבונות יהודית. בחנו עם האורחת שלנו פרופסור רחל אליאור, משיחיות דתית מהי והאם ישנה משיחיות חילונית? ביררנו מתי נולד המשיח ומתי הוא אמור להופיע? וגם כיצד ניכס הימין הלאומני את המשיח למטרותיו הפוליטיות ולמה החתירה ל'משיח עכשיו' מסוכנת יותר מכל האיומים החיצוניים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל.

שפטו ושתפו!

לקריאה נוספת: