Tag Archives: יצחק שגב

פרק 30. "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ח': המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

כאוס בעזה     Photo MOHAMMED ABED/AFP/Getty Images

22 במאי, 2018

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לאזור גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת "פרות קדושות", ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. כולם חזו את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על רצועת עזה. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.  

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

תמלול פרק 30, "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ח':

המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

מאת: יזהר באר

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לעבר גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי "ההתנתקות" ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת "פרות קדושות" ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.

 בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 ציטט האלוף (בדימוס) יצחק פונדק, את סופר המתח מוריס ווסט, שכתב בספרו "סניגור השטן":

"ציבור מנוצח אינו מסוגל להיות לויאלי לשלטון הכובש, כי הוא איננו מאמין באף אחד, אפילו לא בעצמו. גם אם המנצחים מבטיחים לו הרים וגבעות איש אינו מאמין בכך.

המנוצחים מסתכלים על כיכר הלחם הנמצא מול העיניים ותוהים כמה נדרש לשלם עבורו. הרעבים אינם מאמינים בכיכר הלחם שהם רואים עד אשר לא בלעו אותו ממש".

ופונדק הוסיף על דברים אלה:

"כשראיתי את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבנתי כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה."

הראיון שקיימתי עם פונדק התקיים בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו באוגוסט 2017, בגיל 104.

באר: אתה חושב, שהיה יכול להיות פתרון לפרובלמה של עזה אם היינו נוהגים אחרת?

פונדק: בהחלט כן. תסתכל, אתה זוכר שהיה ד"ר חיידר עבד א-שאפי? ד"ר א-שאפי היה אחד מהמנהיגים הבכירים נגד טרור. הוא לא אהב אותנו, אבל הוא היה נגד טרור. וכשאני גמרתי שנתיים (כמושל) הוא הזמין אותי למסיבת פרידה. רצועת עזה שקטה לחלוטין. ילדים היו מתרוצצים לך בין הרגליים. אני בא אליו הביתה, 35 אורחים עזתיים, מנהיגים. הוגשה ארוחת ערב. אתה יודע, אם אתה מוזמן לזמן קצר זה קפה אבל עם השולחן נשבר מאוכל – למה אתה לא נשאר פה שנתיים? תראה אני לא פה קובע, הנוהג הוא שכל שנתיים מפקד מקבל תפקיד אחר. הוא אומר: אז תגיד לראש הממשלה שלך שיתנו לנו דרכונים ישראליים. אני אומר לו: אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? תגיד לראש הממשלה, שאם תצאו מפה – אנחנו מצטרפים לירדן. יהיו שתי מדינות, ירדן וישראל. אמרתי לו, תראה אני לא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה. אז הוא אומר: אז תוסיף לו, 'אנחנו ננצח אתכם במיטה'. אז היו לנו (תושבים ברצועה) 400 אלף, היום שני מיליון.

יצחק פונדק (ז"ל): ניצחו אותנו במיטה  (צילום: יזהר באר)

באראז מה הפתרון האפשרי שהיה, האופציה הירדנית?

פונדק:  אם היו מקבלים את ההצעה שלו היו שתי מדינות, אבל קרה לישראל אסון – הניצחון בששת הימים. נכנס ג'וק למפקדים שלנו. הם היו בטוחים שאף אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. אני אומר לך, בר-לב קנה סוס. אתה זוכר? היה עוד אחד שהתהלך עם כלב. היה שלישי, שבנה בירושלים מפקדה עם אריות (אלוף רחבעם זאבי). זה נכנס להם לראש. דרך אגב, במלחמת יוה"כ עזה לא ירתה כדור אחד.

באר:  אבל לבעיה הדמוגרפית היה פתרון? ניסיתם אז יישוב מחדש…

פונדק:  הם היו צריכים להיות במדינה השנייה, הפלסטינאית. הם רצו להצטרף לירדן.

באר:  אתם ניסיתם, בזמנו, יישוב מחדש לפליטים, זה היה יכול לעשות משהו, לטווח ארוך?

פונדק: התחלנו ליישב אותם. תראה, רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל אביב עם 80 אלף עזתים כל יום לעבודה. 200 אוטובוסים עמדו כל לילה ברצועת עזה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. איומה! שהרי גם כשאריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, לו הוא היה מנהל מו"מ עם הערבים מקודם והיה אומר להם: אני מוציא, אבל השלטון הצבאי – אצלנו, הם היו מסכימים. אבל הוא הוציא ולא דיבר איתם שום דבר.

באר: הוא עשה את זה באופן חד צדדי…

לא הולכים לשום מקום

בפרק השני בסדרה זו, "קזינו בעזה", סיפר יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה לכהונתו של פונדק, על פרויקט ניסיוני שניהל לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות יישובם מחדש. חזרתי אליו כדי לשאול אם הוא מאמין שהיה סיכוי אי פעם באמת לפתור את בעיית הפליטים העזתיים.

באר:  אתה חוזר ואומר, או ככה עולה מדבריך, שהעוצמה הזאת, של גודל האוכלוסיה והמצב הבלתי אפשרי, של אי קטן, מוגבל מאד בשטח, עם ריבוי אוכלוסין, שהנה פרצתם דרכים של 70 מטר, במחנות הפליטים, ותוך תקופה לא ארוכה החללים התמלאו כי האוכלוסיה גדלה…

עבאדי: נכון! כי מה שהיה צריך לעשות – ביוזמה מדינית ובכלים של מדינה – להמשיך את הפעילות הזאת… אבל לא קלטו את זה בארץ.

באר:  אבל יכול להיות שאין תרופה לעזה בעצם? שזאת האמת הקשה? אז היינו יכולים אולי לקיים סוג מסוים של נורמליזציה, עוד שנה-שנתיים – עשר שנים, אבל לאורך זמן?

עבאדי:  לא, אם נניח שהרעיון הזה של הוצאת הפליטים מהמחנות, שיקומם בתוך אזור הרצועה ובצפון סיני, בדומה למה שעשינו בהקמת פתחת רפיח, היו אנשים מתפרנסים. מחממות, מגידולי שדה, והם לא היו פליטים. הריכוז הזה, המסה הזאת על שטח קטנטן, תקשיב יזהר, שטח (מחנה הפליטים) שאטי הוא פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד. יש שם אוכלוסיה יותר מאשר במועצה האזורית עמק הירדן ובבית שאן גם יחד. די כבר!  אי אפשר ככה! הסיפור אחרי מלחמת ששת הימים, שאפשר לעשות להם טרנספרים – תאמין לי, כל מי שדיבר איתם וברצינות, ובדרך מתמשכת, הם אומרים: דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום! לא הולכים. רצועת עזה של חמאס היום, בלי מחנות הפליטים היתה נראית אחרת לגמרי.

יצחק (איני) עבאדי: כשחתול נדחק לפינה הוא שורט  (צילום: יזהר באר)

באר: האם אתה יכול לתמצת בקצרה מה היו לדעתך הטעויות של ישראל במשך השנים שנעשו ביחס לרצועה?

עבאדי:  עוד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים; פעולת עזה, פעולת חאן יונס ועזה ב' –  הפשיטות של הצנחנים לתוך גבול הרצועה, מה היתה מטרתן? מטרתן היתה להתסיס את תושבי המחנה אל מול נאצר ומצרים. איוולת! קשקוש! שלושת הפעולות האלה, כשפשטו על מחנות הפליטים, היו שטות. ככה יוצרים טריז בין הפליטים לבין נאצר?

אני אגיד משהו יותר מזה, והוא חמור, הרבה יותר ממה שהתכוונת בשאלה שלך. ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, לא השלימה עם קווי שביתת הנשק. בן גוריון לא יכול היה לבלוע אותם. תשים לב, אתה יכול להצביע לי על מקרה אחד, שצבא מצרי עבר את הגבול ועשה פעולה כלשהי בתוך שטח ישראל עד מלחמת ששת הימים? לא תצליח. לעומת זה, אתה זוכר, שכאשר אדם שרצה קידום בצבא הוא היה צריך לעמוד בכמה תנאים: פז"ם ("פרק זמן מינימאלי") – ברור! תקן – ברור! אבל גם: כמה פעמים עברת את הגבול. כל כמה שעברת בפעולות כאלה ואחרות את הגבול אתה הופך למוערך יותר. וכשאתה בודק ולומד לא היה כמו נאצר לאחר מלחמת השחרור, לעשות על מנת להרגיע את קו שביתת הנשק. אחרת, איך תסביר את הפעילות של מוסטפא חאפז (מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה)? איך תסביר את מה שנקרא: המחלקות הקלות, שהוא הקים? איך אתה תסביר את ההוראות הצבאיות של איסור התקרבות לקו הפסקת האש? מניעת מנות מזון מהפליטים שהתקרבו לכביש? ישראל לא רצתה בזה.

באר: בן גוריון רצה את עזה?

עבאדי: בעובדה, אני לא יודע אם תוכל למצוא עוד איש שעשה על מנת לסכל חדירות של פדאיון לתוך תחומי מדינת ישראל, כמו מוסטפא חאפז. והוא חוסל על ידינו (באמצעות מעטפת נפץ ב-1956).

באר:  למה חיסלנו אותו?

עבאדי:  כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. נורא פשוט…

באר:  זו הערכה שלך?

עבאדי:  לא, אני מציע שתקרא את הספר "מצרים 1950-1953", שכולו מבוסס על הווקע אלפלסטיניה. תבדוק. הוא מדויק.

באר:  אני האזנתי להרצאה שלך משנת 1972. אתה מדבר (בקלטת) לפני אורחים שלך מהתנועה הקיבוצית ואתה אומר שם בין השאר, וזה בלט לאוזן שלי: אני מקבל אתכם כאן מתוך הנחה שאנחנו שותפים לרצון שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל…

עבאדי:  ברור! (צוחק)…  תראה, חלק בלתי נפרד! ולא סתם – אלא ריביירה ישראלית תהיה שם (בפתחת רפיח). הוקם משרד, שנקרא " יונה פייטלזון", והשקיעו בו המון כסף, והיו לו סמלים ופלקטים. רק שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו: מה עושים עם מיליון וחצי איש? (מגחך)

באר:  למה השאלה הזאת לא נשאלה?

עבאדי:  יזהר… (צוחק).. תשמע, היה איש שנקרא רבינוביץ, שהיה אחראי על בניה כפרית. היינו בידידות גדולה והוא אמר לי: קח אותי יום אחד לתעלה! ברור, הוא היה כל כך נחמד. נסענו לתעלה ועשינו את כל קו בר-לב. היו שם מעוזים ותעוזים, אתה זוכר…  והיו מגדלים של 40 מטר גובה (לתצפית). אנחנו עולים על מגדל כזה, והוא מתנדנד, והוא אומר לי: אתה רואה את מה שאני רואה? מה אתה רואה? אני שואל. שחור משחור – תסתכל, שתי ארמיות פרושות מהתעלה ועד האופק. וכל התעלה זה 80 מטר רוחב… מה יקרה אם יקומו וילכו?

אתה יודע מה אמרתי לו?

 שינסו! זה מעבר מים, מכשול, שלא ניתן לחציה. ואם הם ינסו – אנחנו גם נדליק את התעלה!

 רק הטמבל הזה, כמוני, לא שאל: איפה מיכל הדלק? (צוחק).. איפה מיכל הדלק?

 אז אמרנו … מה, לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית? גם את זה אמרנו. אז מה אם אמרנו? תראה, זה האופוריה זה הטירוף. זה הטירוף, זאת האופוריה וזה הריחוף. אותו דבר,  מעצמה שנייה, שלישית… אההה… אתה לא זוכר? תוך שעתיים אנחנו בבגדד ובאותו זמן גם בקהיר וגם בדמשק וגם בטריפולי… זה הטירוף…

באר:  כשאתה היית עד או נוכח או שותף בפגישות של הפיקוד הבכיר האם היה אז קול אחר? קול שהתריע, שהיה רענן במחשבתו שרואה למרחקים, מה שאחרים לא ראו?

עבאדי:  לא! לא! בחיי שלא. להפך, הרי אלו הדיונים שהיו עד מלחמת יום הכיפורים:  תוך שעתיים… ככה,  יש לנו רק בעיה אחת – איך החי"רי בירי ידביק את קצב השריון. תוך שעתיים…  כי עד מלחמת יום הכיפורים, באף מלחמה הם לא נשארו, הם פשטו את הנעלים וברחו. במלחמת יום הכיפורים זאת היתה ההפתעה – הם לא בורחים.

באר:  בטוב בעולמות האפשריים, אם ישראל לא היתה עושה שום טעות, מהטעויות שאתה חושב שהיא עשתה לאורך השנים ביחסה לרצועת עזה, לאיזה מצב היינו יכולים להגיע?

עבאדי:  תראה, אני לא אדון ולא אשפוט אם היה צריך לתת לערפאת להגיע לרצועה או לא, אבל בכל מקרה, לא היה קם הארגון הזה שנקרא חמאס – האחים המוסלמים.

באר:  למה?

עבאדי:  כי הוא נבנה על מצוקה. תמיד, בכל מקום. במצרים, מקום לידתו ובכל מקום אחר – על מצוקה. במקום שאין מצוקה – לא. ברמאללה אין אחים מוסלמי – אין חמאס. באל בירה –  אין. בירושלים המזרחית – אין. בכפרים – יש. במקום של סגר וגדר – יש.

 תראה, נכון שברקע הם מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל. כולם. אבל, כל זמן שזה לא אפשרי אז צריך להפוך אחרים. כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו אז צריך להפוך את החיים לאפשריים. זה, אגב, דומה מאד לטעויות שנעשות היום. תשמע, בעל חיים, כמו חתול, כשאתה מביא אותו לפינה הוא בורח. כשהוא נקלע לפינה ורואה שאין לו לאן ללכת, אם אתה תתקרב אליו, בלית ברירה הוא יקום וישרוט אותך. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אותו דבר…  החוש החייתי הזה. כשאין מה להפסיד הפסדת את המערכה.

באר:  היום, כשאתה מגייס את כל ידיעותיך וניסיונך, האם אתה חושב שבנקיטת מדיניות אחרת או אסטרטגיה אחרת, או אסטרטגיות אחרות ממאשר ננקטו ניתן היה להגיע לתוצאות אחרות לגמרי בקשר לעזה ולאפשר סוג של נורמליזציה?

עבאדי:  כן. תראה, צריך לזכור שהתשובה לא יכולה להיות נכונה לגבי שני מצבים שעברו על רצועת עזה: שלב שהיתה נתונה לשלטון של אש"פ, חילוני לאומי – זה עולם אחר לגמרי, לעומת מצב שהיא נשלטת ע"י תנועה דתית אסלאמית. זה שני עולמות שונים.  אבל בכל מקרה אני מאמין, כי לא אני אומר את זה, הם אמרו את זה – לא רק אש"פ בדמות הגעתו של ערפאת לישראל, אלא גם א-זהר, בפגישה שלו עם רבין אמר לו: אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן – להסדרים שאין בהם "סולח", שאין בהם פיוס, אלא רק "סלאם" – שלום. בתנאים אחרים. בנוסחאות אחרות… תראה, היינו יכולנו להגיע עם הפלסטינים, הן ברצועה והן בגדה המערבית למצבים הרבה יותר סימפטיים, הרבה יותר אפשריים, מבחינת החיים, אם היינו נוקטים במדיניות אחרת לאורך הדרך, שביסודה היא דבר אחד: חיה ותן לחיות גם לאחר! כאשר רצינו את הכל יצרנו מצב בלתי פתיר.

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה"ל.

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות.

באר:  אז בוא נשאל את השאלה, אם לא יהיה פתרון לעזה בעשר השנים הקרובות, מה הסצנריו האפשרי?

שגב: המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי…

באר:  מה יקרה, מה אתה צופה, בתור מי שמכיר את פני הדברים?

שגב:  אם מצרים כעת תכנס, מה שעכשיו קורה, אז היא תביא שיפור. היא תביא דלק, היא תביא חשמל – החשמל והדלק במצרים הם 10% ממה שעולה בישראל. והיא יכולה להביא כל החומרים וכל האוכל והיא תחזיק את המצב, כמו במצרים. אתה יודע, במצרים, נסעת לבקר במצרים? אנשים גרים בבית קברות – מיליון וחצי אנשים...

באר:  ואם לא יסתייע?

שגב:  אם לא יסתייע יהיה שם פיצוץ. לא של חומר נפץ –  יהיה פתאום כולירה, שפעת, כל מיני מחלות…

באר:  וסצנריו שהעזתים פשוט מתוך יאוש צועדים לגדרות?

שגב: זה המודל שאמרתי לך, כשהגעתי לעזה… אני ראיתי מיליונים בטהרן – אני הלכתי ביניהם. אני נראיתי כמו פרסי, דיברתי פרסית, לא עמדתי מנגד. בתוך הערמה הייתי. זה יכול לקרות. לישראל יש כוח צבאי – היא יכולה לירות. היא יכולה אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים – הם קודם בטח ישלחו ילדים וילדות. זו בעיה… בגלל זה אני גם שמח לדבר איתך. כי אם היום אנשים היו לא רק בפתרונות של הליכוד, אלה הקלים, של "יד קשה – נעשה יותר קשה", אלא אומרים: בואו נחשוב, הומניטארית, מה לעשות…

יצחק שגב: יכול להיות כאן גן עדן עלי אדמות (צילום יזהר באר)

באר:  זה יהיה נכון, לדעתך, להגדיר את הבעיה מספר אחת בעצם בתודעה של המנהיגות? שאין הבנה ואין רצון פוליטי, שיש פחד?

שגב:  אני רואה את זה אחרת, כבר משנת 1980 – כשהייתי בממשל הזמנתי את רפול, את דן שומרון, את כל המפקדים לראות את הממשל. כי מה היה, עד אז הייתי חייל ומ"פ ב(גדוד) 202, בסמוע, בקלקיליה,ירינו, אף פעם לא התעסקתי עם הבעיה הפלסטינאית. פתאום אני בא לשם ואני רואה 4 חברי פרלמנט, 8 חברי סנאט, עמך – יש פלסטינאים. כל הגישה שלי השתנתה בעקבות הלימודים והמעבר הלא-רצוני לממשל הצבאי. ואז היה ברור לי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. כשאתה מדבר איתי על עזה זה פתרון חלקי, אבל בעקרון צריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. אם אפשר בחלקים, אז בחלקים.

באר: היום יש פרטנר בצד השני לפתרון פוליטי?

שגב:  היום זה יותר קשה משתי סיבות. סיבה אחת, בגלל מה שקורה בכל המזה"ת, שכל המזה"ת בוער. סיבה שנייה זה בגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הזה, סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק. כי יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות. אז איראן לא תבוא אז רק  50 יבואו. 50 יתייצבו בגוש, של הסכם כזה, מלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם כזה או אחר, להתחיל בהר הבית, בגבולות של המדינה הפלסטינאית… וזה אפשרי. אפשרי. תבין, אם זה יקרה, ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. תראה, אני עובד עם סין, עם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת. זו התפיסה שלי…

באר: מבין הממונים עליך, בדרג המדיני והצבאי האם היה מישהו שהבין מה מתרחש ומה עומד להתרחש?

שגב: …הייתי תחת דיין, קרוב. הייתי תחת פרס, קרוב. הייתי עם עזר וייצמן כמעט שנתיים – שלושתם היתה להם הבנה מלאה. אולי גם בגלל שתפיסת העולם שלהם תאמה את התפיסה שלי.

באר:  למרות שהם לא היו אוריינטליסטיים ובלי רקע אקדמי…

שגב:  הם הבינו את עזה כפצצה דמוגרפית, הם הבינו את האיום, הם הבינו שכדי לטפל במסה כזאת של אוכלוסיה צריך לסדר להם עבודה, צריך לתת להם כבוד, צריך לתת להם פתרון מדיני… ולא להגיד שלוחצים שתהיה הגירה, כשאי אפשר להגר. אחרי זה, אריק שרון היה מנהיג צבאי ענק, אני הייתי תחת פיקודו, אבל ברגע שהוא נהיה שר ביטחון, הוא, לפחות בהתחלה, דגל בקו הזה של סיפוח כל השטחים. רק אחרי זה הוא שינה ופתאום קם ועזב את כל עזה.

אי של עניות ויאוש

בסוף הדרך הגעתי אל האלוף בדימוס שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ"ן לשעבר. גם גזית, חזה בדייקנות את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה ונותר פסימי:

גזית: עזה היום היא מציאות של אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.

באר: האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  הנקודה המכרעת היא 2005. כשאנחנו, כביכול, ביצענו התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. וזה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי, אם אתה רוצה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל.

שלמה גזית: אי של עניות  (צילום: יזהר באר)

באר:  מה שאתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו"ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. והמצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו"מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.

באר:  סאדאת לא רצה…

גזית:  בגין לא רצה! סאדאת גם לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה וזה כולל, שאתה חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.

באר:  זאת אומרת, אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, ואנחנו רואים שעזה היא קוץ בבשרה של ישראל וכאילו בעיה בלתי פתירה, האם בכלל היה אפשר לטפל בזה אי פעם או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  אני לא חושב שעזה היא סיפור אבוד. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.

היום יש מציאות שהיא מאד מציקה ואני לא יודע איך היא תתפתח. והיא לא רק אם יהיה "צוק איתן 2". זה חשוב, אבל זה לא יפתור את הבעיה של מה אתה עושה עם 360 קמ"ר ושני מיליון איש.

… אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו…  ב-1987, הופיע באוניברסיטת ת"א פרופ' ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה, שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

באר:  ואיך אתה מסביר לימים את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בכ"ז בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו..

גזית:  עברו 20 שנה – אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד, זהו תאכלו את זה… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי ונוצרו הלחצים…

באר:  לימים התקרבת למחוזות השמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי… בוא נלך בגדול – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון, נעלה את כל היהודים, מכל העולם, נוכל לשרוד במזה"ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה. הם אינם רוצים את הפתרון, עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אם אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה יווצרו נתונים שלא רק יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…

באר:  האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל. והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…

באר:  מה יקרה?

גזית:  לא יודע!

באר:  אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות…

גזית:  לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ"כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…

סיכום: לזכור את הלקח המשטרתי הישן

בפרק זה שמענו את תחזיותיהם של ארבעה מבכירי הממשל הצבאי, שמכירים מקרוב את הסוגיה העזתית. כולם צפו, במידה כזו או אחרת, את שמתרחש לנגד עינינו ברצועה בימים אלה – משבר כלכלי, הומניטארי וסביבתי הולך ומחריף, צעדות המוניות לעבר הגדר וניסיונות לחצות אותה, פאניקה אזרחית, מעשים נואשים של יחידים שכמוהם כהתאבדות, הסלמה לקראת עימות צבאי נוסף, ונדמה שאין אור בקצה המנהרה.

כל המומחים שדיברו בסדרה על עזה מדגישים את הקשר בין המצוקה הכלכלית והפוליטית – בהעדר אופק מדיני ובהעדר תשתית כלכלית לבין היאוש וההקצנה. כולם גם מסכימים כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות, אם תינקט מדיניות שונה.

אבל בצמרת המדינית והצבאית בישראל מתווכחים עדיין אם בעזה שורר "משבר הומניטארי" (כפי שטוען מתאם פעולות הממשלה בשטחים) או רק "מצב קשה" (כפי שגורס שר הביטחון) ועוסקים בפנטזיות פרועות על הכרעת החמאס. הצעות להרפיית הלחץ הכלכלי ולהקלת המצור הישראלי, כולל מצד בכירים בליכוד – נעצרים בחלונות הגבוהים. על פי ההיגיון הפשוט, ללא שינוי במדיניות הישראלית כלפי הרצועה – ללא הסרת המצור וללא אופק מדיני – אנו צפויים לימים קשים מאלה בקשר הנראה כבלתי ניתן להתרה בין מדינת ישראל ורצועת עזה. ובמצב כזה, כאשר שני מיליון איש נדחקים אל הקצה, ראוי לשוב ולהידרש להבחנתו של ההוגה הבריטי ב.ה. לידל-הארט, במסתו הידועה "מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?":

"… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו 'פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה.' דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר."

נראה כי הפורץ של לידל-הארט והחתול השורט של איני עבאדי כבר נדחקו על ידינו אל הפינה. בזמן הקרוב יתברר אם נשכיל לתת להם מוצא או נהדק את החבל הגורדי הקושר אותנו זה לזה בעבותות טבולות בדם.

לקריאה נוספת:

 

 

פרק 28. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ז': האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה

סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך

ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת.

רפול. פסל: יאשה שפירא

המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. הפרק השביעי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", עוסק בפרשה אחת, לא ידועה, שבנסיבות אחרות היתה יכולה אולי לשנות את טיב היחסים בין ישראל ושכנתה הקטנה מדרום. יותר מ-20 שנים לפני שאריאל שרון ביצע את ההתנתקות מרצועת עזה, גיבש מושל עזה באותה עת, יצחק שגב, תכנית ליציאה מיידית מהרצועה בעקבות נתונים שאסף על הקטסטרופה הצפויה מהמשך השליטה בה. זאת היתה תכנית נועזת מדי לזמנה, כמסתבר, ועל מסע הנקמה הלא ייאמן במושל שחשב מחוץ לקופסה נשמע כאן מפיו.

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

לקריאה נוספת:

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב"הארץ", 15.3.2018

לצפייה נוספת:

יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א'

 

תמלול "עזה – הסיפור הלא מוכר", חלק ז' :

האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה: סיפור על אוסף ארכיאולוגי, מאהבת ושוד של פטריארך. ואיך כל זה קשור להתנתקות מרצועת עזה, שעד היום לא התרחשה באמת

הקדמה

המשבר ההומניטארי המחריף והתרעות ראשי מערכת הביטחון מהתפוצצות בלתי נמנעת של הר הגעש העזתי, מלמדים אותנו את הלקח הישן, לפיו אם הפוליטיקאים יעשו את הדברים הנחוצים יהיה זה רק אחרי שימצו את כל הדרכים האחרות. ההתנגדות של הדרג הפוליטי לקריאת אנשי המקצוע להקל את המצור על הרצועה, לפני שיהיה מאוחר מדי, דומה בעיוורונה ובכסילותה לתפישות מרכזיות בנוגע לעתיד הרצועה שרווחו מיום כיבושה, ביוני 1967.

נשמע אולי מוזר היום, אבל במשך 30 השנים הראשונות לכיבוש השטחים, שרר בקרב מקבלי ההחלטות קונצנזוס, שבכל תרחיש אפשרי עזה צריכה להישאר בידי ישראל.

עם סיומה של מלחמת ששת הימים החלו דיונים אינטנסיביים במערכת הפוליטית והצבאית על עתיד השטחים שנכבשו בידי ישראל. המטכ"ל, בראשותו של הרמטכ"ל יצחק רבין, התכנס לאחר המלחמה פעמיים לדיון על עתיד השטחים. הדיון, שכותרתו היתה הגבולות האפשריים של מדינת ישראל לאור צרכי הביטחון , סווג "סודי ביותר". עיון בפרוטוקול הדיון (שהצנזורה מחקה את מחציתו), מלמד כי הצבא חשש מתפוח האדמה הלוהט הזה ולפיכך סוכם מראש כי הדיון הזה יסתיים ללא סיכום. איש לא שיער אז כי "הלא סיכום" הזה יימשך שנים כה רבות.

חודש לאחר תום המלחמה הגיש משרד החוץ  מסמך שסווג אף הוא "סודי ביותר", המנתח את יתרונותיהן וחסרונותיהן של שבע אפשרויות לעתיד הגדה והרצועה, החל מסיפוחן לישראל וכלה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לגבי עתידה של עזה נקבע כי כל פתרון לגבי הרצועה ויהא תוכנו אשר יהא, יצריך העברת רוב אוכלוסיית הפליטים מהרצועה למקומות אחרים וסיפוחה לישראל.

בשלושת העשורים הראשונים לכיבוש הרצועה איש ממלאי התפקידים הבכירים בממשל לא העז להציע לדרג המדיני לוותר על השליטה הישראלית המלאה על רצועת עזה.

למעט יוצא מהכלל אחד, ועל מה שקרה לו, בעקבות התכנית שהציע, נשמע כאן.

גדול הלוחמים הוא גם גדול השקרנים

תא"ל (מיל.) יצחק שגב, שהיה נספח צה"ל האחרון בטהרן, מונה למושל עזה ב-1979. תוך חצי שנה הוא הגיע למסקנה שהמשך השליטה על עזה יביא לקטסטרופה והגיש לדרג המדיני מסמך מבשר רעות, שכותרתו "עזה בשנת 2000", ובו המליץ על התנתקות מיידית מהרצועה. עד מהרה גילה שגב, שהקדים את זמנו, וכי דור שלם יחלוף בטרם תבשיל התודעה, ששום דבר טוב לא יצמח מהמשך השליטה על היורה הרותחת הזאת.

שגב מספר כי משהגיע לעזה מצא את קציני הממשל עובדים מסביב לשעון, אך רק בעניינים השוטפים, ולא התעסקו בהערכות על הצפוי להתרחש ברצועה בשנים הבאות.

יצחק שגב, צילום: יזהר באר

שגב:  ואז כשזה נגמר (באיראן)  עזר (וייצמן, שר הביטחון) קורא לי ואומר לי: חביבי, דיין ופרס אמרו לי שאתה האיש הכי מתאים, אני ממנה אותך למפקד חבל עזה. אתה תעשה מה שאתה רוצה, אבל כל חודש תגיד לי מה עשית, כדי שלא יתקעו לך סכין בגב. למה אני אומר לך את זה, כי עזר היה ליכודניק, אבל הוא החליט לאמץ את הדרך של דיין ופרס לגבי טיפול בשטחים. זאת אומרת, יש אור בקצה המנהרה; כבוד ועבודה. שרון כשר ביטחון ורפול כרמטכ"ל לא פעלו על פי עקרונות אלה.

הלכתי לרפול (הרמטכ"ל), והוא אומר לי: אתה לא תלך לעזה. אתה איש מוכשר. אם אתה הולך לטפל בערבים אתה תקדם את הערבים. אני ממנה אותך היום אצלי בלשכה, אתה עוזר שלי. אמרתי לו: רפול, שמע, לך לעזר! לא רציתי להיות בלשכה. רציתי להיות בתפקיד שבו אוכל לבטא את היכולות שלי, אחרי שהשקיעו בי לימודים; מזרח תיכון, ערבית, תואר ראשון, תואר שני …

אני מגיע לעזה, לומד את העניין … עשיתי ישיבה, אמרתי להם: רבותי, כל אחד יכין לי תכנית ל-85',90', 95', 2000. והם עבדו על זה. מה שאני רוצה להגיד לך, שניהלנו את העניינים מצוין. היו בערך 12 אירועים בשנה. קשים. רימון. הקשה ביותר היה ששתי בחורות מכיסופים נהרגו; השליכו להם רימון לתוך מכונית. אבל הסך הכול בשליטה על הרצועה היה מצוין. עבדו איזה 100 אלף עזתים בישראל ו- 100 אלף עבדו ברצועה בשביל ישראל. והיה פרוספריטי, שלא היה כזה. אלה היו הימים הכי טובים. כי רצפים וטייחים קיבלו משכורות עתק.

אחרי חצי שנה עבודה כל קמ"ט מסר את התחזית שלו ואני לקחתי את זה על עצמי, וחשכו עיני: ראיתי פתאום איזה ריבוי טבעי יש שם. בעזה משפחה זה 8 ילדים בממוצע ואת כל זה מדינת ישראל לוקחת על עצמה לעשות להם חינוך, בריאות, סעד… עם סיוע של אונרו"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם), אבל בכל שנה החלק של ישראל בתקציב גדל. וזה הביא אותי למצב שישבתי וניסחתי מכתב לשר הביטחון…

באר:  אנחנו מדברים כבר אחרי שכבר הסתיימה הנסיגה מסיני לגמרי? 79' אנחנו כבר בחוץ…

שגב: כן. אני עוד החזרתי את סיני… ניסחתי מכתב ובמכתב הסברתי את הרבייה הטבעית והסברתי את האג'נדה של ההוצאות והעברתי את זה לאלוף פיקוד דרום, דן שומרון, שהיה גם חבר אישי שלי, ולעזר וייצמן. וייצמן קרא לי – אני הייתי בטוח שאני אקבל שטיפה – אבל לא היה איכפת לי. אמרתי: זו עמדתי! – עזר וייצמן אומר לי: שמע, זאת תכנית יוצאת מהכלל!

באר:  מה היה במכתב, בתכנית?

שגב:  להתנתק מעזה. להתנתק בשלבים, בחצי שלבים. אבל רפול ביקש למחוק את זה. לזרוק…

באר:  אבל אם עזר נותן לך את האור הירוק?

שגב:  אז תשמע, אני הייתי בידידות גדולה מאד עם דיין, שהיה שר חוץ. הראיתי לדיין ודיין גם אמר שזה רעיון טוב. לא עוברים שבוע-שבועיים ועזר ודיין מתפטרים, אחד אחרי השני. כפי שאתה זוכר היה אז דיון על האוטונומיה. בדיון דיין ועזר אמרו שתהיה קודם אוטונומיה ואח"כ מדינה פלסטינית עצמאית ובגין לא הסכים ולכן הוא מינה את בורג, שיוביל אוטונומיה שאחריה סיפוח למדינת ישראל. ביום שעזר מינה את בורג הם התפטרו.

עד אז רפול לא בא לשטחים פעם אחת. לא בא – כי זה היה ההסכם שלו עם עזר.

באר: מה זאת אומרת ההסכם שלו עם עזר? עזר היה מעוניין שהוא לא יבוא? 

שגב: עזר לא רצה שהוא יבוא כי הוא ידע את הדעות שלו.

רא"ל רפאל איתן (רפול): האדמו"ר והחסידים (ויקישיתוף)

ואז יום או יומיים אחרי שעזר התפטר רפול קורא לפואד, שהיה מפקד יהודה ושומרון, לדני מט ולי ואומר: רבותי, עזר הלך ואני מעביר עכשיו את השטחים אלי.  

ישבתי מולו – היינו חברים – ואמרתי לו: רפול, זה לא התחום שלך. אני פניתי לדרג המדיני. אתה רמטכ"ל. אם שר הביטחון הלך זו אחריות של סגן שר הביטחון, כי זה כפוף לדרג המדיני. אז הוא אמר לי: שגב אם אתה לא תציית לי אני אחנוק אותך. ככה במילים האלה.

באר:  הייתם מנוגדים מבחינת תפיסת העולם לגבי השטחים?

שגב:  התפיסה של רפול הייתה כמו של כהנא – כל שטח צריך לספח.

באר:  אז איך הייתם חברים אישיים?

שגב:  כי זה אף פעם לא עלה… אני חוזר לעזה מגיע לי טלפון מהלשכה, שרפול מגיע מחר. ביקור ראשון. היו לי איזה חמישה אלופי משנה, סגני אלופים, דן שומרון בא, גדעון עזרא, שהיה מפקד השב"כ, בא, היה איזה פורום של 50 איש. והכנתי לו מצגת והוא התיישב. אמרתי לו וולקאם! אמרתי, הממשל הצבאי, יש לו הישגים, שיקום פליטים, הנה חקלאות… אני לא מספיק לגמור 5–7 דקות והוא אומר לי: שב! וליד כל הפורום הוא קם ואמר: תפסיקו לבלבל לי במוח על שיקום פליטים, ועל סיוע וסעד וכל זה, כל הערבים בעזה, ברמאללה ובסכנין הם אותו דבר ואת כולם צריך להרוג.

קמתי ואמרתי לו: הרמטכ"ל אתה אומר דברים שלא בסמכותך ולא באחריותך.

הוא אמר: שב ושתוק!

 הוא רמטכ"ל, ישבתי. והוא אמר מה שאמר והסתלק. בערב הוא צלצל לדן שומרון ואמר לו – דני סיפר לי – תגרש את שגב עוד היום. דן שומרון אומר לו: אני לא מסלק אותו, אני תומך בעמדותיו. ואחר כך היו בין דן שומרון ובינו עימותים, שאתה לא יכול להאמין, ובין היתר רפול שם חוליית האזנה לדן שומרון על הגג של הפיקוד.

באר:  לשם מה?

שגב:  כדי לשמוע את השיחות שלו. את הכול…

שגב:  תראה, אני רוצה שתבין, כשאתה שומע ממני ביקורת על רפול אז אני לא מערער על זה שהוא גדול הלוחמים של צה"ל. אני מקבל את זה. הייתי איתו במלחמות, הייתי איתו באיזה 6 -7 פעולות תגמול – אני אומר לך שהוא אחד מגדולי הלוחמים. אני רק אומר לך, שכמצטבר מהשנים שהייתי איתו, יותר מעשר, הוא אחד השקרנים הכי גדולים במדינה ואחד מגדולי מעלילי העלילות.

באר:  קומבינציה מעניינת…

שגב:  אמרתי את זה בכל פורום. זה לא יפה לדבר על אנשים שמתו, אבל לך אני אומר…

מי זרק את הרימון על הג'יפ?

באר:  רגע, בתקופה הזו, מי מחליף את עזר כשר הביטחון?

שגב:  אף אחד. ציפורי (סגן שר הביטחון) ניסה לתפוס סמכות, ובגין נהיה ממלא מקום.

באר:  ורפול בעצם תיפקד כשר הביטחון בפועל?

שגב:  כן. ויום אחד אני מקבל מכתב שאני מוזמן לשר הביטחון על תקן שאני בוגד – מציע להחזיר את עזה. שתיים, שעשיתי הרבה פעולות של מסירת עזה למקומיים, כלומר מנהל עצמי. שלוש, שלא ביצעתי פקודות. שלושה סעיפים.

אני בא ללשכה של בגין, יושבים ארנס, ציפורי, רפול, דן שומרון ופרויקה פורן (המזכיר הצבאי של רוה"מ). ובגין אומר לי: תא"ל שגב, נכבדי, הרמטכ"ל, גדול לוחמי ישראל, שמימי בר-כוכבא לא היה לנו כמותו, הודיעני שאתה לא מבצע את פקודותיו וגם שאתה הצעת להחזיר את חבל עזה. אני רואה את העניין שלא ביצעת את פקודותיו בחומרה רבה, ואם זה אכן יסתבר כנכון אני אצטרך להדיח אותך. אני שותק. הוא שואל: למה אתה שותק? אני אומר: תראה, הרמטכ"ל יושב כאן. אתה מבקש ממני לדבר על הרמטכ"ל, אני תת אלוף.

ובכן, אני פוקד עליך! אז אמרתי לו: תשמע, הרמטכ"ל נתן לי פקודות בלתי חוקיות, בלתי מוסריות, ולא בתחום אחריותו ואכן לא ביצעתי אותן. והוא אומר: שומו שמים! בוא נתחיל עם עניין הפקודות.

והפקודה המשונה הייתה שרפול צלצל אלי ואמר לי לעצור את כל ה-100 אלף פועלים שיוצאים מעזה. אמרתי לו: רפול, אני לא מבצע את הפקודה הזו כי היא לא בתחום אחריותך. פקודה כזאת אני צריך לקבל משר הביטחון. ואז פרויקה מתפרץ ואומר: אדוני רוה"מ, אתה לא אישרת את הפקודה הזאת.

ואז מגיעים לפקודה השנייה,  זרקו רימון על ג'יפ שנסע בג'בליה. אני הייתי במקום והעסק לא נראה לי. לא נראה לי. ואז הגיע דני מט בשם רפול ואמר לי: תהרוס 13 בתים פה!

 אמרתי לו: דני, עד שאני לא לומד את הנושא הזה אני לא הורס אף בית. תפקידי היה להגן על האוכלוסייה. כל היתר היו זאבים טורפים שהיו צריכים להרוס ולהרוג. אני היחיד שקיבלתי משכורת להגן על האוכלוסייה. אני הבנתי את התפקיד שלי. אחרי זה, כשעשיתי חקירה התברר שאיש מילואים שרצה לקנות ג'יפ חדש אז הוא זרק את הרימון על הג'יפ שלו.

באר:  ג'יפ ריק?

שגב:  כן! אתה מבין? אז פרויקה שוב מתפרץ ואומר: אדוני רוה"מ, אתה לא אישרת להרוס את 13 הבתים.

באר:  זה באמת הגיע לשולחנו של בגין העניין הזה?

שגב:  כן! הוא פנה לבגין ולמרות שבגין לא נתן לו אישור הוא צלצל אלי שאני אבצע.

באר:  הוא העלים ממך שהוא פנה לבגין ובגין סירב?

שגב:  כן! ואז בגין אמר: תת אלוף שגב ביצע את מדיניות הממשלה ברוחה ובלשונה. בעניין הפקודות.

אז היה רגע קשה מאד, כשהוא אמר לי: תסלח לי, שגב, אני לא יכול למצות את כל הדיון היום – הוא היה חולה אז. נמשיך את זה…. אחרי שבועיים הוא קרא לי שוב ושמע את כל הטענות שלי, על מנהל עצמי, ושפיטרתי את כל הישראלים והכנסתי מקומיים, ואמר: אני לא יודע מה אתם רוצים, זה בדיוק מה שאני התכוונתי במילה אוטונומיה.

ואז הגיע הקטע האחרון, שאני הצעתי להחזיר את חבל עזה. ואז בגין אמר לי:

תא"ל שגב נכבדי, חבל עזה הוא חבל מחבלי ארץ ישראל. בשום אופן לא נחזיר אותו. לצערי אני לא יכול לספח אותו בימי חיי אך בעתיד הוא יסופח גם יסופח. הייתה לך זכות לכתוב את זה פעם אחת, אבל יותר אל תעלה את זה על דל שפתותיך!

 זה היה ברור, הדרג המדיני אומר לי: נגמר העסק!

אני יוצא, בגין בקושי הלך, הוא קם ואומר לי ליד הדלת: שגב, אני אשמור עליך. כי הוא הבין מה יקרה. ואני אומר לך, הוא שמר עלי בצורה שאתה לא יכול להאמין, בימים שהוא נתן לרפול את הכול כי הוא ראה ברפול גיבור אגדתי.

האוסף הארכיאולוגי, המאהבת ושוד הפטריארך

ואז בא השלב השני. פתאום אני רואה חוליה של מצ"ח שבאה לעזה לבדוק את קרן המפקד.

באר:  מה הייתה המטרה, לחפש אותך?

שגב:  לחפש אותי! זה היה חיפוש אחד, אח"כ – מאהבת, אח"כ – פתאום אוסף ארכיאולוגי, הגיעו אלי קציני מצ"ח הביתה…

באר:  רגע, זה הכול עבודה של רפול? הוא חבר שלך?

שגב:  נגמרה החברות. אני הפכתי לבוגד בעיניו. זה שהוא שקרן ומעליל עלילות אני לא לוקח את זה מהמודל שלי. אני אתן לך את זה על 10 מודלים;  על דן שומרון על מתן (וילנאי), על אהוד ברק, על מי שאתה רוצה. רפול ראה בנו, שהוא האדמו"ר ואנחנו החסידים. ואם מישהו ניסה ללכת לדרך עצמאית או למחשבה עצמאית הוא קצץ אותו.

ואז, יום אחד, חודש אחרי זה בערך, מצלצל אלי פרויקה: ראש הממשלה מבקש שתבוא בשמונה בבוקר. בגין אומר לי: תא"ל שגב נכבדי, שמרתי עליך מכל משמר, אבל היום אני חייב להדיח אותך. אני צוחק ושואל אותו מה קרה? הוא אומר: הרמטכ"ל היה אצלי אתמול, עם דני מט, ושניהם הודיעו לי כי אתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.

באר:  זה אומר פרויקה או בגין?

שגב: בגין! אתה מבין, תא"ל בצבא יושב מול ראש ממשלת ישראל, שאומר לי שאני שדדתי את הפטריארך הארמני…

באר:  ואיך הם הגיעו לזה? מה לך ולפטריאך?

שגב: חכה ותשמע. ואז אני אומר לו: אדוני ראש הממשלה, כמה אתה רוצה לקרן ליבי כדי לסגור את העניין?

אז הוא אומר לי: שגב, אני מדבר איתך על עניין כזה רציני ואתה מתלוצץ?

אמרתי לו, תשמע, אני עשר שנים לא ראיתי את הפטריארך הארמני. זה בדיוק תרגיל רפולי אמיתי. הוא ניסה שאתה תדיח אותי – לא הדחת אותי. הוא שלח לי חוקרים מכל הכיוונים ואז הוא עובר לשיטת העלילה.

כמובן שחקרו, אני לא פגשתי את הפטריארך הארמני. זה היה סוג מהעלילות של רפול. לדן שומרון הוא הדביק שהוא הומו, למישהו אחר הוא עשה עלילה אחרת, לי הוא עשה את העלילה הזאת.

לתומי חשבתי שהעניין נגמר אחרי שהייתי אצל רוה"מ. עובר חודש, וזה הדבר הכי מכעיס שקרה לי בחיי,  מגיע אלי הביתה ביום שישי בערב זאב שיף (הפרשן הצבאי של "הארץ"). מעולם לא הדלפתי לו, מעולם לא היינו חברים, הכרנו אחד את השני, בכבוד הדדי. דופק בדלת ואומר לי: תשמע שגב, עיתון הארץ עומד לפרסם מחר בכותרת ראשית שאתה והחבר שלך מהמוסד שדדתם את הפטריארך הארמני.

אני מסתכל עליו ואמר לו שהעניין הזה כבר לובן. אין לזה שום רגליים. ציפורי היה בפגישה, תשאל את ציפורי. והוא צלצל מהבית לציפורי וציפורי אמר לו: מי אמר לך את זה, רפול? תדע לך שזאת עלילת דם, אל תפרסם את זה!

זאת הייתה נקודת מפנה של חיי. עיתונאי שמת לקבל סקופ בא אלי הביתה לאמת אותו. הרמטכ"ל שאני הלכתי איתו למלחמות ולפעולות תגמול מעליל עלילה, בגלל שאני חשבתי אחרת ממנו. ואז החלטתי שמהיום הזה עד אחרית הימים אני לא מדבר עם רפול. אם הוא היה מסוגל להגיע לשפל כזה. וכך היה…

 כשסיימתי את התפקיד בעזה רפול קרא לי והראה לי את המינוי שלי, שהוא רצה למנות אותי כראש אג"ת (אגף תכנון), קרע אותו ואמר לי: אני מבקש שתסתלק לי מהעיניים, אתה משפיע לרעה על קציני צה"ל. אני שולח אותך לאוניברסיטת קולומביה. צא לי מהעיניים! בדרך הוא עוד לקח אותי לאריק שרון, עכשיו הוא כבר שר הביטחון, ואומר לו: שגב, הבוגד שגדל אצלנו בצנחנים מחזיר את עזה!

באר:  וכל העליהום עליך זה בגלל המסמך "עזה בשנת 2000"?

שגב:  בוודאי!

אפילוג

למעלה מעשרים שנה לאחר האירועים המתוארים, נסגר מעגל. רפול שלח את סגנו לשעבר פיחוטקה לשגב כדי לגשש אפשרות לפיוס. פיחוטקה הציע שרפול יתנצל בפני שגב שיקבל מצדו את ההתנצלות ויסלח לו, ובכך תגיע הפרשה לכלל סיום. שגב הסכים לקבל את ההתנצלות. רפול הגיע לביתו להתנצל והם קבעו להיפגש לאחר מכן עם בנות זוגן לארוחה משותפת. פגישה זו לא יצאה מעולם אל הפועל. יום לפני המועד המתוכנן למפגש הפיוס טבע רפול בנמל אשדוד.

משהתמנה מישה ארנס לתפקיד שר הביטחון בשנת 1983, הוא הציע לשגב לקבל את תפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים ולהעלות אותו לדרגת אלוף. שגב ביקש לברר איתו איזו מדיניות יהיה עליו לבצע. ארנס ענה לו: "תחייך ותספח". שגב דחה את ההצעה  והשתחרר מצה"ל.

למרבה האירוניה, היה זה אריק שרון, שהיה קרוב לרפול בהשקפתו ביחס לרצועה וביחס לערבים בכלל – שיותר מ-20 שנה אחרי שתכניתו של שגב נגנזה, ולאחר שגמלה ההכרה בדעת הקהל כי המחיר שמשלמת ישראל על המשך החזקת הרצועה, גבוה מדי – הביא לפינויה במסגרת תכנית ההתנתקות. ההמלצות של המושל שגב בתכנית "עזה 2000", התממשו מאוחר מדי, באופן חלקי וחד-צדדי ב-2005, אך בעיות היסוד הכרוכות בקשר הגורדי בין ישראל לחבל הארץ הנפיץ הזה לא טופלו עד היום. השליטה הישירה על הרצועה התחלפה בסגר מתהדק, שנכנס לעשור השני שלו, בלי להביא לתוצאות המקוות.

ישראל יצאה אך נשארה לשלוט על מבואותיה של הרצועה ביבשה, בים ובאוויר. נראה כי מעט מדי השתנה בתפיסת הדרג המדיני בישראל את רצועת עזה מאז. כך למשל, קובע דו"ח מבקר המדינה בנושא מבצע "צוק איתן", כיצד ב-16 החודשים שקדמו למלחמה לא התקיים בקבינט כל דיון מדיני משמעותי על רצועת עזה. ראש הממשלה ושרי הקבינט המדיני-ביטחוני לא בדקו בשנה שקדמה למלחמה את האפשרות לבצע צעדים מדיניים מול עזה, בניסיון להביא לבלימת ההסלמה. המבקר מצטט בדו"ח דברים שאמר שר הביטחון יעלון יומיים אחרי פרוץ המלחמה, ולפיהם ייתכן שניתן היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה נותנת מענה למצוקה ההומניטארית ברצועה מבעוד מועד.

הממשלה, כמו הממשלות שקדמו לה, לא קבעה מהם היעדים האסטרטגיים של ישראל ברצועה והשאירה את הטיפול בה, כמו תמיד, לאנשי הצבא. אין להתפלא, אם כך, כי גם אחרי שישראל עזבה לכאורה את הרצועה, עזה מסרבת לעזוב את ישראל. גם היום ההנהגה מסרבת להקשיב לאזהרות המומחים והר הגעש העזתי צובר את המסה הקריטית לקראת התפוצצות, שכולנו נרגיש בה. נרגיש ועוד איך…  

 

לקריאה נוספת:

האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם/ פרות קדושות ב"הארץ", 15.3.2018

לצפייה נוספת:

יצחק שגב, האיש שידע לפני כולם שצריך לברוח מעזה. וידאו, חלק א' 

פרק 25. 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה – איך פתאום קם עם ומתחיל ללכת

אינתיפאדה צילום: ניצן שורר

"קיבינמאט עם הפלסטינים האלה, אפילו מסמרים לא תזרקו על הכביש? מה הולך פה, איך זה יכול להיות?"

(דורון תמיר, קצין המודיעין של פיקוד מרכז, משתהה מהשקט המתמשך, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה)

האינתיפאדה הראשונה התחילה כהתקוממות עממית שעיקרה שביתות, תהלוכות, הנפת דגלים, ציורי סיסמאות על קירות, הבערת צמיגים, יידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה.

היא פרצה לאחר 20 שנים של שקט יחסי, ששרר מאז כיבוש השטחים בידי ישראל ב-1967, ונמשכה שש שנים, עד תחילתו של תהליך אוסלו. נהרגו במהלכה 1,551 פלסטינים ו-421 ישראלים, והיא שינתה במידה רבה את פניו של הקונפליקט

אין ספור הסברים, מאמרים מחקרים וספרים ניסו לפענח, להבין ולהסביר את הפנומן שהתחיל בדצמבר 1987- איך פתאום עם שלם קם ומתחיל ללכת, מצויד בדגלים, אבנים ובזעם אין אונים, לכאורה ללא כל אזהרה מוקדמת, ואומר לאו רבתי לשלטון ישראל ברצועת עזה ובגדה המערבית.

בפרק הזה ננסה להבין מדוע, איך והיכן באמת פרצה האינתיפאדה הראשונה ומדוע דווקא בעיתוי הזה. האם באמת הורה שר הביטחון יצחק רבין למפקדי צה"ל לשבור למפגינים ידיים ורגליים, כפי שנטען? כיצד השפיעו חילופי הממשלות בישראל ושינוי המדיניות הזוחל על האוכלוסיה בשטחים? מה ידעו המומחים לענייני ערבים ומדוע הופתעו? נשמע כאן את אבחנותיהם של האלופים בדימוס שמואל גורן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בפרוץ האינתיפאדה, ושל איציק מרדכי, מפקד הפיקודים דרום ומרכז, של תא"ל בדימוס דורון תמיר, קצין המודיעין של פיקוד מרכז אז, של תא"ל בדימוס יצחק שגב ושל המזרחן פרופ' אברהם סלע. הם היו מהישראלים הקרובים ביותר לאירועים, מצד הממשל הצבאי. עדויות הראיה, התובנות והלקחים שהשמיעו ממרחק של 30 שנה, בכנס שהתקיים במרכז למורשת המודיעין,  ראויים להקשבה ולמחשבה.

האזינו שיפטו ושתפו!

הערה: להאזנה קלה ומיטבית לכל הפרקים במכשירי אנדרואיד מומלץ להוריד אפליקציית ההאזנה בלחיצה על הקישור הבא: appyet להורדת אפליקצית האזנה

לאחר הורדת האפליקציה נא להזין בה את ה-RSS הבא:  /http://parotk.com/feed

מוסיקה: Bensound comroyalty – free-music  www.bensound.com

אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

לקריאה נוספת:

שלושים לאינתיפאדה הראשונה: בחזרה לארבעת הצעירים שנקברו חיים

נתונים: הרוגים באינתיפאדה הראשונה

לכניסה לפרק הבא, פרק 26:

אני, אחמד אל-ג'עפרי, מילדי האבנים של האינתיפאדה הראשונה – מחכה לשלישית

פרק 21. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ו': איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו?

שייח' אחמד יאסין
מייסד החמאס שייח' אחמד יאסין, הגולם שקם על יוצרו?

"בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…" (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)

הפרק השישי בסדרה "עזה – הסיפור הלא מוכר", עוסק בכינון החמאס ובוחן את המיתוס המחשיד את ישראל בסיוע להקמתו. באמצעות ראיונות עם מושלים צבאיים לשעבר, מסמכים ועדויות, נשמע על המאמץ הסיזיפי של הממשל הצבאי לשחות בבוץ העזתי, בתוך הפצצה הדמוגרפית המתקתקת, ועל הטריקים והשיטות שננקטו על מנת "לשרוף" מנהיגים מקומיים לא רצויים או לקדם אחרים שרצו ביקרם. נשמע על קוצר הראות של ההנהגה הישראלית ועל הקושי לנהל כיבוש מתמשך ללא אופק מדיני. נבחן כיצד הצליח שייח' אחמד יאסין, שינק את השראתו מההוגים הרדיקליים באסלאם המודרני, לקבל במשך כמעט עשור שלם חיבוק מהממשל הישראלי ואיך קם לבסוף הגולם החמאסי ששינה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי – גולם שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה.

זהו החלק השישי בסדרה בת 8 חלקים "עזה – הסיפור הלא מוכר", שנכלל בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

מוסיקה מקורית: ניר חפץ. אות פתיחה: גוטס-הישאם חאידי

לכניסה לפרק הקודם: חלק ה': אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

לקריאת תמלול הפרק: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו

מאת: יזהר באר

24 בספטמבר 2017

"בשעה זו של מצוקה, מבוכה ובלבול שלא היו כמותם, הגיע תור האסלאם…" (סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי)

החמאס, הארגון שמדיר שינה מעיני הישראלים כבר 30 שנה, נולד בנסיבות המחשידות את ישראל עצמה בסיוע להקמתו. יש הגורסים כי מדובר במיתוס חסר בסיס, אלא שגם קצינים בכירים ששירתו בממשל ברצועת עזה, טוענים כי ידה הארוכה של ישראל סייעה להקים את החמאס, באופנים שונים. לפי תפיסה זו בשנות ה-70 וה-80 הארגונים הלאומיים החילוניים ברצועה; הפת"ח וארגוני אש"ף האחרים, היו בשיא כוחם ועל מנת להחליש את  השפעתם נקט הממשל הישראלי בשיטות הפרד ומשול. הוא עודד את צמיחתו של האגף הדתי בתנועה הלאומית הפלסטינית, ששאב את השראתו מהוגי תנועת "האחים המוסלמים" במצרים – מה שהתפתח לימים לתנועת החמאס, שהצליחה להדיח את שלטון הפת"ח והיא ששולטת כיום על רצועת עזה ומאתגרת את שלטונו של אבו מאזן ושל אש"ף בתחומי הרשות הפלסטינית.

אם נרחיק אל השנים הראשונות לאחר כיבוש הרצועה בידי ישראל ב-67', נמצא כי עד סוף שנות ה-70 לא פעלו ברצועה אגודות דתיות מטעם האחים המוסלמים, המסגדים היו בשליטה, והקאדים ואנשי הווקף היו שכירים שהממשל הצבאי הישראלי שילם את משכורותיהם ופיקח על פעולותיהם.

בשנות ה-70 החל את פעילותו הציבורית בעזה שייח' אלמוני, נכה על כסא גלגלים, בשם  אחמד יאסין, שהתקרב מאד אל קציני הממשל הישראלי וזכה לקבל מהם סיוע בהקמת מנגנונים חברתיים, שנראו לא מזיקים בשעתם. יאסין שאב את השראתו מהוגי האסלאם הרדיקלי במצרים כמו, חסן אל בנא וסייד קוטב, אך בראשית דרכו התמקד בפעילות דתית וחינוכית. בראשית שנות ה-80 התיר הממשל הישראלי לשייח' יאסין לרשום עמותה ציבורית בשם "אלמוג'מע אלאסלאמי", שאנשיה עסקו בפעילות דתית וחינוכית, מצד אחד, ומצד שני תקפו פעילים של התנועות החילוניות, בעיקר מן השמאל, הציתו בתי קולנוע, השחיתו מסעדות שמכרו משקאות חריפים, והשתלטו על מוסדות החינוך והתרבות ברצועה. במארס 1987 פרסמו אנשי המוג'מע כרוז שבו הופיע לראשונה שמה החדש של התנועה: חמאס ) חרכת אלמקאומה אלאסלאמיה – "תנועת ההתנגדות האסלאמית). כך, בקיצור רב, קם החמאס, ובהנהגתו ניצב שייח' אחמד יאסין.

אחד הדוברים הקולניים בייצוג הטענה כי החמאס הוקם בסיוע הממשל הישראלי הוא אבנר כהן, שהיה קמ"ט (קצין מטה) דתות בעזה בשנים 1994-1973. בתפקידו היה קמ"ט הדתות כפוף לשר הדתות ולא לממשל הצבאי ומכאן גם נבעה חולשתו. קמ"ט הדתות היה אחראי, בין השאר, על המוסדות האסלאמיים שפעלו בתחומי הממשל הישראלי. באחד המסמכים שכתב עבור מתאם פעולות הממשלה בשטחים תיאר כהן את הדינאמיקה שהובילה להקמת המוג'מע אלאסלאמי בניגוד לעמדתו ולאזהרותיו וכיצד הפך, לדבריו, הגוף התמים שהקים יאסין באישור הממשל הישראלי מאגודה קיקיונית ל"ארגון מפלצתי רצחני":

אבנר כהן טוען: … ראשי הממסד הדתי המוסלמי הזהירו את הממשל הישראלי לבל תוענק הכרה חוקית לאגודת אל-מוג'מע, העלולה לעלות ביוקר לכולם – לשלטון ולאוכלוסיה ביחד. הערכה זו נמסרה בזמנו מפי נציב הוואקף הקודם וחבר הקאדים שטענו בפני קמ"ט דתות:

"פעילי אל מוג'מע נמנים עם שרידי האחים המוסלמים שהשלטון המצרי רדף אותם עד חורמה ובגללם הוא פיזר את המועצה המוסלמית העליונה שניהלה את חיי הדת ברצועת עזה. עתה, בתקופת הממשל הישראלי, בא אחמד יאסין וכנופייתו להתאגד בארגון על, במגמה לחדש את פעילותם השלילית והחתרנית במסווה דתי – אסלאמי."

אולם הממשל הישראלי העדיף להתעלם מאזהרותיו של הממסד הדתי… מי שגילה בו תמיכה, התייחס בהעלמת עין ובסלחנות יתר לתעלולי אלמוג'מע ומעלליו. הוא הניח שגוף זה יהווה משקל נגדי לאש"פ במסגרת מאבקי כוח פנימיים בין הפלגים היריבים ברצועת עזה, וכי לא נשקפת ממנו סכנה ממשית ליציבות האזור… בדיעבד הוכח שהנחה זו מופרכת מיסודה. למרבה הצער, הממשל הישראלי איבד שליטה על הגולם הזה שהוקם, כאמור, בחסותו ואף בעידודו.[1]

בהזדמנות אחרת טען כהן כי אחמד יאסין, בניגוד לאש"ף, הסכים לסייע לישראל במימוש  תכנית האוטונומיה המנהלית לתושבי הרצועה שהתגבשה בעקבות הסכם השלום עם מצרים. יאסין התנה את הסכמתו בכך שהממשל הישראלי יכיר באלמוג'מע ויאפשר לו הכנסת כספי חו"ל. לטענתו,  למרות התנגדותו העיקשת ואזהרותיו רצה עזר וייצמן, שר הביטחון אז, למצוא פרטנר בכל מחיר וזה מה שקרה, לדבריו:

אם המצרים, בתקופת שלטונם, לא אפשרו לבנות יותר מ 5 מסגדים, הרי מרגע שניתן אישור ליאסין להקים את האגודה שלו, והתקבלו כספים מחו"ל, נבנו 50 מסגדים, שאין בהם צורך, לא דתי ולא ענייני. סביב כל מסגד נבנו מסביב לו, שירותי רווחה, חינוך, מרפאות, חדרי ספורט – ג'ודו וקרטה…"[2]

 

איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין, בדרכים שונות, בראשית דרכו. אך האם מדובר היה אכן בכוונת מכוון אסטרטגית, בתכנית ישראלית סדורה, כמו שטוענים אנשי אסכולת אבנר כהן ובה מאמינים גם הפלסטינים? פנינו אם כך, למושלי עזה, שניהלו את המגעים הראשונים עם אחמד יאסין וחבריו, קודם להקמת החמאס.

אל"מ (מיל.) איני עבאדי,[3] שהתמנה למושל נפת עזה בשנת 1970, פיתח יחסים אישיים קרובים עם השייח' יאסין ואף למד לצידו באוניברסיטה האסלאמית בעזה. שאלתי אותו:

יזהר באר:  לימים טענו והתבססו על מקורות, שלישראל הייתה יד בהקמת החמאס. שהמוטיבציה הישראלית הייתה ליצור משקל נגד לדומיננטיות של אש"ף?

איני עבאדי:  מה שהיה בתקופה של עשר שנים לפני הקמת חמאס – אש"ף שלט ברצועה שלטון מלא מן המפקדה בבירות. מה שנקרא "החזית המערבית" – שליטה בלתי מעורערת. והימים היו קשים לא במקרה היה צריך פעילות צבאית כל כך נרחבת, בתוך כל מחנה, בתוך כל שכונה בתוך כל פרבר, בתוך כל עיר בתוך כל עיירה, בתוך כל פרדס, כי הפעילות הפח"עית ("פעילות חבלנית עוינת") הייתה בלתי אפשרית. המוג'מע האסלאמי, בראשית הדרך, כאשר הוקם על ידי אחמד יאסין היה מאד צמחוני – דיבר על חזרה בתשובה, על לימוד תורה, על מעשי צדקה, דברים שכאלה, חינוך הנוער, הריכוז שלו בתוך המסגדים, זה תאם את משאלות הלב של הממשל: לא להתרוצץ ברחובות, לא להעיף חול. היציאה של המשמרת הראשונה של בתי הספר והכניסה של המשמרת השנייה, זה היה דבר נורא כל יום אלפי ילדים ברחוב. עכשיו, היתה עזרה וסיוע בכך שסייעו לו להקים מתקנים לריכוז בני הנוער. המוג'מע בראשותו של אחמד יאסין קיבל כסף, או שווה ערך…

באר:  מהממשל?

עבאדי:  ברור! או שווה ערך – בחומרים ובדברים כאלה, להקמת מגרשי ספורט, כדורגל, טניס, באולינג, כדורסל מגרשי משחקים לילדים מנהרות צבעוניות לילדים וכו'. הוא עשה את זה וזה נראה בעינינו כפעולה פילנתרופית שעלתה בקנה אחד עם הנרמול של החיים.

באר:  קציני המודיעין בממשל שבוודאי מכירים את ההיסטוריה של האחים המוסלמים במצרים וכתבי סייד קוטוב, לא יכלו לדמיין שמהאג'נדה האזרחית, סוציאלית…

עבאדי:  היה קמ"ט דתות שנקרא אבנר כהן. אני אומר לך, בהן צדק, אני לא זוכר אותו בתקופה של שלוש שנים, והייתי בצומת של מרכז העניינים, פעם אחת מדבר (מזהיר נגד התחזקות הגורמים האסלאמיים).

באר:  לא על נושא זה ולא על נושאים אחרים?

עבאדי:  שום דבר! אינני זוכר אותו פעם אחת מדבר (בדיונים בממשל). אני אפילו לא ידעתי… ידעתי שיש קמ"ט דתות, ידעתי, אבל לא שמעתי על אבנר כהן. היום הוא חכם גדול…

באר:  הוא באקדמיה…

עבאדי:  ברור! היום אני שומע אותו בתקשורת כאילו הוא עמד בפרץ אל מול התמיכה של הממשל בפעולה קונסטרוקטיבית, במרכאות, שאחמד יאסין רצה לעשות. ושכביכול היה מישהו והוא אחד מהם, שעשר שנים לפני שקם חמאס צפה את הקמת חמאס. זה פשוט איוולת. נכון, שהשאלה שלך, מתוך הניסיון של פעילות האחים המוסלמים במצרים בשנות ה-20 וה-30, לא יכלו להעלות על הדעת שיש מן אפשרות כזאת? המצוקה הרגעית, הקושי הרגעי של האלפים שברחובות, שמעיפים חול – זה היה העניין שהעסיק באותו רגע, וזה לא היה דיון אקדמי. וכל מי שיכול היה להציע איזושהי עזרה או איזשהו פתרון שיש בו  להרגיע במשהו, אז הלכת איתו. זה מה שקרה. זה נכון, בדיעבד, הפעילות הספורטיבית שאותה הוא טיפח בדרך של הקמת קבוצות כדורגל וכדורסל, תלבושת אחידה, צעדה, זה בעצם חינוך טרום צבאי. מה שקרה, זה שכאשר קמו הקבוצות האלה והחינוך הטרום צבאי הזה התמסד, ביום כלשהו הוא אמר: ימינה פנה! לא למגרש, אלא לקלשניקוב.

באר: מה אתה חושב הביא להתפתחות הזאת?

עבאדי:  אני לא מוציא מכלל אפשרות, ששייח' אחמד יאסין בהקמת המוג'מע, שלא היה נתון תחת הלחצים שאנחנו היינו נתונים – האי סדר, הבלגאן, המצוקה – יכול להיות שבדרך החינוך שלו, המטען שהוא אצר בתוכו, הוא כן צפה קדימה. לא בפרטים של הקמת "חרכת מוקמאמה אלאסלאמיה", יכול להיות – אני לא רוצה לתת לו מה שאולי לא מגיע לו – אבל יכול להיות שהוא חשב על הפעילות הטרום צבאית הזאת, החינוך הטרום צבאי הזה, לקראת (הקמת ארגון) צבאי. יכול להיות שהוא או מישהו מחבריו חשב על זה, זה מתאים לאחים המוסלמים, זה מתאים.  אבל לבוא ולומר שבאותו קשר שהיה, שהיה בו עזרה של הממשל לפעילות האזרחית שבקרב בני הנוער, שנעשתה ע"י אחמד יאסין – בכך עזרנו להקמת חמאס? הבעיה לא הייתה מי הוא. מה המוג'מע יכול היה לעשות מול אש"ף? תחשוב רגע בהגיון, באותו זמן יש את אש"ף ואת המוג'מע – איך הוא יכול לבלום את הפעילות של אש"ף? הרי זו איוולת. אומרים את זה בדיעבד.

באר: רגע, בוא נשאר רגע בנושא הזה, בתקופה הזו אתה מכיר מקרוב את אחמד יאסין, מה ההתרשמות שלך מהאיש?

עבאדי:  תראה, הוא היה יותר צעיר ממני. אתלט, פעלתן, כריזמטי…

באר:  במה התבטאה הכריזמה שלו?

עבאדי: יש לו את היכולת לשוחח עם בני נוער ולהשפיע עליהם.

באר: האינטלקט שלו היה מרשים?

עבאדי:  הו הא, זו שאלה קשה,  אינני יכול לתת לו ציון.

באר:  אני ראיינתי אותו בכלא, ומה שהרשים אותי שהוא דיבר בצורה מפתיעה של ריאל-פוליטיק, שלא מאפיינת את הדימוי…

עבאדי: תראה מה שהוא עשה, הוא לא היה אדם פשוט…

באר:  הוא נפגע בתאונה?

עבאדי:  בודאי. בגלגלון. הוא נחת לא טוב ושבר את אגן הירכיים, והתיישב בכסא גלגלים, קיבל טרומבוזה, מחלת ריאות, ונשימה, התחיל לצפצף, כן, הלך בלא עת…

באר:  היום, בדיעבד, אתה חושב שזה היה טוב אם לא הייתם (מסייעים לו)?

עבאדי:  לא. זה לא היה משנה. להפך. זה היה מלבה עוד יותר (את האנדרלמוסיה).

 

בפרופיל שהוציא אבנר כהן על השייח אחמד יאסין בנובמבר 1992, הוא מתארו כדלקמן:

למרות נכותו הגופנית מוחו נותר צלול וחריף. דיבורו חד וקצר במשפטים מדודים, שזורים ציטוטים מהקוראן. למרבה הפלא, יצא לו מוניטין בשטחי יש"ע, ישראל ומדינות ערב, כפוסק הלכה ובקיא בכל מסורות האסלאם. מאידך, כלי הקודש המוסמכים, שופטי בתיה"ד השרעיים ואימאמים בכירים בוואקף המוסלמי מטילים ספק בידענותו וטוענים שכל בקיאותו האסלאמית מצטמצמת בשינון פסוקים דתיים ובציטוט פתגמים ערביים. לדעתם, בקיאותו המופלגת ב"שריעה" אינה אלא אגדה שמפברקים ומפיצים אותה חסידיו השוטים.

יצוין כי חסידיו חדורי קנאות, עושים את דברו ומבצעים את הנחיותיו ללא עוררין. שכבות מסוימות מקרב האוכלוסייה המקומית, מייחסים לו דרגת קדושה עילאית השמורה בד"כ לארבעת החליפים, מייסדי האומה המוסלמית. לעומת ההערצה העיוורת הגובלת בהיסטריה, שרוחשות לו השכבות הנחשלות, הציבור המתקדם וחוגי האינטליגנציה בזים לו ומתייחסים אליו בלעג וקלס. הם רואים בו ייצור מגוחך המעורר חמלה ורחמים. לדבריהם "כל המיתוס סביב הדחליל המזוהם הזה הינו המצאה של הכיבוש הישראלי". [4]

אוסיף משהו מידיעה אישית, בשנת 1993 הזדמן לי לראיין את אחמד יאסין בתאו בכלא אשמורת במסגרת מחקר שקיימתי בסוגיית רצח משתפי הפעולה בשטחים. שני דברים לכדו את תשומת ליבי אז. יאסין ישב בכיסאו משולל יכולת תנועה ואסירים פלסטינים התחרו על הזכות לטפל בו, לסייע לו ולשמש אותו, בהתמסרות מוחלטת; במעין התמסרות דתית. התרשמתי גם מהיכולת האינטלקטואלית שלו, ממזגו השקט, המעשי והמתון שעמד בסתירה לכל דימוי מוקדם. כמובן שרושם כזה אינו סותר את אחריותו לזוועות שביצע החמאס בהמשך.

 

רק בסוף שנות ה-70 מתחילים קציני הממשל הישראלי לזהות את פוטנציאל הנפיצות הטמון בהתחזקות הגופים האסלאמיים ברצועת עזה. תא"ל (מיל.) יצחק שגב, הנספח הצבאי האחרון של ישראל באיראן, התמנה לפקד על עזה ב-1979, לאחר שנחלץ בעור שיניו ממהפכת חומייני. כשהגיע לעזה נדהם מתהליך ההדתה שעובר גם על הרצועה.[5]

יזהר באר:  בוא נדבר על ההתעוררות האסלאמית; כשאתה מגיע לעזה, יש לפניך מסמכים, אזהרות, אתה רואה בעיניים, אתה לומד מהשטח? מה אתה רואה בתחום הזה של התגברות כוח האחים המוסלמים?

יצחק שגב:  קודם לכל, לי היה יתרון לא נורמאלי – אני דיברתי ערבית, לא הייתי צריך מתורגמן שיתרגם לי עקום. שתים, גדעון עזרא היה חבר אישי שלי. אז אני כל שבוע הייתי בא לגדעון עזרא, יושב אצלו באשקלון ולא מחכה שהרכז שלו יתדרך את קצין המודיעין שלי, ז"א עשיתי פה ייעול עצום. שתיים, אני חזרתי מהמהפכה האיראנית. באתי לשם אני רואה את כל העזתים עם זקן. מה שלקח פעם שנים… אז אספתי את כל הפורום הצבאי שלי ואמרתי להם: רבותי, אתם לא מבינים מה זה ההתעוררות הדתית. אנחנו עכשיו נעשה תרגילים – אחד אחרי השני – תרגיל אחד, שהאסירים משתלטים על המפקדה. הרי היה לנו בית סוהר. שתיים, תרגיל חפ"ק גדול – אלפי אנשים מסתערים על נצרים. שלוש, על איזה ישוב ברפיח. כל חודש הייתי עושה תרגיל, ותשובו, המפקד, היה אומר לי: אני אוהב אותך אבל אתה משוגע. זאת אומרת, אני ראיתי איך המיליונים בטהרן התארגנו והסתערו. אמרתי, ברגע שמתחיל העניין הדתי זה יעלה גם פה. עכשיו, מה עשיתי? הלכתי למסגדים. ראיתי איך הם עשו שם חוג לפינג פונג, חוג לטניס, חוגים לעזרה בלימודים… זאת אומרת, למדתי את העניין. ואחרי זה, כשהבנתי שהאיש הכי מסוכן זה שייח' יאסין, שהוא כבר קיבל אישור לפני שהגעתי, להקים את העמותה. הוא קיבל את האישור להקים את העמותה שלושה-ארבעה חודשים לפני שהגעתי, ב-1979. ואז הפעלתי פורום חדש שנקרא: "התעוררות דתית".

באר:  שלא היה קודם?

שגב:  לא היה.

באר:  אבל כשאתה הגעת היו לך ניירות עמדה כלשהם? מודיעין?

שגב:  לא! אף אחד לא חשב…

באר:  קסטל (תא"ל יוסף קסטל), קודמך בתפקיד, דיבר איתך? הוא עשה לך חפיפה?

שגב:  קסטל היה איש נפלא. הוא דיבר איתי, היינו שלושה ימים ביחד. הוא אמר לי: עם רשאד א-שאווה (ראש עיריית עזה) אל תדבר, הוא שונא ישראל, עם זה אל תדבר… ז"א היו הרבה מפקדים בממשל שהם אנשים מאד מוכשרים, אבל הם עשו לעצמם חיים קלים – במקום לקבל את המנדט שהם היו צריכים לנהל את המגע עם האוכלוסייה, הכריזו: אלו אויבי ישראל – אנחנו לא מדברים איתם.

באר:  ולגבי הסוגיה האסלאמית, הוא התייחס?

שגב:  דיברנו, אבל אני הבנתי את זה יותר מהר ממנו. בדקה. אני לא מזלזל בו אבל, תחשוב, אני באתי עם שני תארים מהאוניברסיטה, אחרי המהפכה האיראנית… 

באר:  אבל לא ירשת מדיניות מקודמיך בסוגיה הזו?

שגב:  לא! זו אחת התכונות הטובות שלי: אני לומד מהר את העניין ומיד מתווה את המדיניות… היה פורום בט"ש, היה פורום חתרנות מדינית, אני הוספתי גם פורום התעוררות דתית.

באר: היה גם קמ"ט לענייני דת שהתריע…

שגב:  הוא התריע. והוא הרבה פעמים מצטט בטעות שאני נתתי אישור (להקמת החמאס). הוא טועה, פשוט. יום אחד, איזו כתבת בעיתון הארץ, כתבה ששגב נתן את האישור להקמת החמאס ואני קראתי לה ואמרתי: תגידי, את כותבת ואת לא בודקת? הנה האישור!  אני תובע אותך. אז היא אומרת: זו לא כתבה זו רפורטאז'ה, זה בטיח אספר (בערבית: אבטיחים צהובים). סתם מהדמיון. זה קמ"ט דתות, אין לי נגדו כלום…

באר:  מה שאתה אומר שכשהגעת לא ירשת שום מדיניות מוסדרת כלפי הגורמים האסלאמיים?

שגב:  שום דבר. אני לבד עשיתי את זה. אז אני נותן לך דוגמא אחת: הבנתי שיאסין קיבל אישור (להקים עמותה) וכי הוא ראש החץ. צלצלתי אליו. אמרתי לו: שלום, שמעתי עליך שאתה ממנהיגי הרצועה…

באר:  מי נתן לו את האישור להקים את העמותה?

שגב:  קסטל! אני גם אמרתי לך שיכול להיות שאם קסטל היה מתנגד בג"צ היה אומר לו (לאשר הקמת העמותה), כי לפני זה היה מקרה דומה, עם יצוא תפוזים, שהמושל התנגד ובג"צ אמר לו: תן! ברגע שישראל הכניסה את השטחים תחת הבג"צ אז השיקול של המפקד הצבאי לא היה סופי. אבל פה אני פטור. כשאני הגעתי האישור כבר היה.

באתי אליו (ליאסין) עם 12 ג'יפים ואמרתי לו: תאר לי את הפעילות שלך! הוא התחיל לספר מה הוא עושה במסגדים…

באר:  למה הבאת 12 ג'יפים?

שגב: כדי שכל השכנים יראו וידברו…

באר:  אבל מסתבר שזה לא עובד כל כך…

שגב:  שמע, זה עבד באותה תקופה. תראה, אתה לא יכול לתת פתרון סופי. פתרון סופי זה רק מו"מ מדיני. אבל כדור הרגעה… ואז הגיע הצהרים ואני אומר לו: תגיד, לא תזמין אותנו לצהרים? אז הוא הלך והכין צהרים. כי כל הזמן אמרו: זה בוגד! רשאד א-שאווה בוגד! הוא אכל עם הממשל. שמתי אותו עם כולם, באותה שורה, כחוק. ואז אני שואל אותו: תגיד, מה קרה לך בגב? הוא אמר שחייל מצרי, הוא שיחק כדורגל, נתן לו זאפטה עם רובה צ'כי…

באר:  שהנכות שלו היא מהמכה מחייל המצרי? אמרו שהנכות שלו זה מתרגיל ספורט שהוא עשה בילדותו?

 שגב:  (אמרתי לו) אני מתוך אהדה אליך כמנהיג, ראש המחלקה האורטופדית בתל השומר, פרופ' אושרובסקי הוא חבר שלי, אני דיברתי איתו, אני שולח אותך לשלושה ימים לתל השומר, הוא יעשה לך בדיקות, אם אפשר להציל אותך. למחרת שלחתי אליו את האמבולנס הצבאי – הוא צפר כל הדרך אל הבית שלו, אבל הוא סירב לעלות על האמבולנס הצבאי. שלחתי אליו את האמבולנס של המנהל האזרחי והוא עלה עליו והאמבולנס הצבאי ליווה אותו בצפירות עד מחסום ארז שכל עזה ידעה שהשייח' אחמד יאסין נסע לתל השומר מטעם המושל הצבאי.

באר:  גם זה לא שרף אותו?

שגב:  אין סיכוי שזה ישרוף אותו. אמרתי לך, זה יכול להיות רק כדור הרגעה… ואז אורשובסקי בדק אותו ואמר שאין סיכוי ואחרי שלושה ימים הוא חזר,  ואני המשכתי לראות בו אויב הכי מסוכן. הכי מסוכן. כי באותה תקופה, פת"ח עשה כמה פעולות קשות. הייתה פעולה של עבדאללה עייאש, שרצח את החייל שמיר… סיפור לא נורמאלי… היו פעולות אחרות שגרמו לנו לאבידות; זרקו רימון לתוך אוטו ושתי בחורות מכיסופים נהרגו. זה לא היה כמו היום, או כמו פעם, אפשר היה לספור שהממשל עם השב"כ היה צריך להתמודד עם 500 איש בשנה. אתה מבין? זה כלום! המנגנונים היום זה פי עשר.

באר:  מאיפה צמח הסיפור הזה שכדי להחליש את הפת"ח היו בממשל מי שתמכו בחמאס?

שגב: אני חוזר ואומר לך: מי שצריך לתת פתרון זה הדרג המדיני. הדרג המדיני לא נתן פתרון ואז הממשל, שהוא האחראי, מתחיל להיות "חכם" ומפתח כל מיני תיאוריות, אתה יודע, אם נעשה את החמאס נגד הפת"ח הם יתמודדו אחד מול השני.

באר:  אבל היה בזה איזה שהוא ממש?

שגב: תראה, מתוך מחשבה שזה גוף אחד שצריך להתמודד אחד מול השני – יש בזה משהו. אני לא האמנתי בזה (בפרקטיקה הזאת) בתכלית האמונה. בתכלית האמונה.

באר:  אתה מקיים פגישות בתקופה הזאת עם אחמד יאסין?

שגב:  כן! כל הזמן.

באר:  מה אתה שומע ממנו?

שגב:  הוא הציג לפני את התזה שהכוונה של החמאס היא לשלוט בכל מדינת ישראל. אבל יכול להיות שהם יסכימו להודנה, שתהיה בגבול 67', אבל גם זה זמני. זאת אומרת…

באר:  אז הוא דיבר איתך בכנות, מבחינתו?

שגב:  הוא דיבר איתי בכנות מוחלטת. ואני הבנתי, שכן גם לא היה שם מתורגמן שיעדן את זה, הוא הציג את עקרונות החמאס כמו שהם. ואני הבנתי שהוא האויב שלי. אבל תבין, השב"כ היה יכול לעשות חיסול (של יאסין), אני לא. אני צריך הייתי לפעול לפי העקרונות שאפשר.

באר:  אבל כשאתה מגיע לעזה ואתה רואה, כמו שאתה אומר, את הזקנים ואתה רואה את ההתעוררות ואתה מכיר את הניסיון של האחים המוסלמים במצרים, אתה רואה בזה תסריט דומה, שהולך לקרות?  שהנה קמה שלוחה של האחים המוסלמים בעזה?

שגב: בהחלט! בהחלט! היה דיון אצל מתאם הפעולות בשטחים מה יהיה עם האוניברסיטה האסלאמית בעזה. אז אני אמרתי צריך לתת את האוניברסיטה שתהיה אל אזהר, של מצרים. לא לתת למקומיים. ודני מט (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), שהוא לא הבין כלום בנושא הזה מעולם, הוא החליט (ב-1981) לתת אותה לאחים המוסלמים. אני לא אומר לך שאם היא הייתה של אל-אזהר הכול היה אחרת…

אני ראיתי את זה, ראיתי את כל הקווים המפרידים בין מצרים לבין אסלאם ולבין השלטון המצרי. אני ראיתי את זה. נשמתי את זה. והבנתי. אבל זה היה בשליטה. חיכינו לפתרון מדיני. אתה מבין? אם זו אוטונומיה חלקית או אוטונומיה אחרת או איזשהו פתרון. ואם לא, אז כל הזמן אתה צריך לשחות בבוץ בתוך הפצצה הדמוגרפית הזאת. לתמרן בין הכוחות; שתהיה עבודה לאנשים שיהיה כבוד לאנשים שאתה אחראי עליהם, עד שיהיה פתרון מדיני.

באר:  אז בעצם בתקופה שלך, כשאתה מושל ואתה אחראי איזו מדיניות אתה מנהל מול שני הכוחות הללו, האסלאמיים והפת"ח/אש"פ?

שגב:  מול האסלאמיים השתלטנו על המסגדים, חייבנו את כל האנשים שמקבלים משכורת, האימאמים, לבקש את הנאומים שלהם וגם שלחנו אנשים לשמוע את הנאומים שלהם, לראות שהם לא סוטים… ועקבנו מקרוב אחרי יאסין והתנועה שלו, ובשיתוף פעולה עם השב"כ זה היה בשליטה. בכל תקופת כהונתי משנת 1979 ועד 1981 לא היה שום מקרה שהאחים המוסלמים האלה … בוא תבין, חמאס קם ב- 1987. מה קרה? באו הצעירים של עזה לשייח' יאסין ואמרו לו: תשמע, אתה חייב לשנות את המדיניות הזאת שהאחים המוסלמים לא מורדים נגד שלטון. זה נכון כלפי מצרים. זה לא נכון כלפי עזה. הוא התנגד ואמר: ככה זה. אז הם הקימו את הג'יהאד האסלאמי. אז אחרי שהג'יהאד האסלאמי התחיל לעשות הצלחות, באו אליו ואמרו: תראה איך הג'יהאד האסלאמי הצליח, אז הוא הקים את החמאס.

באר: הייתה איזו הלימה, קורלציה, בין המצב הכלכלי, החברתי-פוליטי לבין עליית החמאס?

שגב:  תראה, התקופה שלי הייתה תקופת זוהר (מבחינה כלכלית). אני ידעתי איך להילחם נגד הפח"ע יפה מאד; נגד הפת"ח וכל השלוחות שלו, עם הצוות שלי, וידעתי איך להילחם נגד חמאס. ידעתי. ואני אומר לך שלא היה מצד החמאס והג'יהאד כלום (בתקופתי). לא היה כלום. אחרי זה היו התעוררויות…

באר:  אבל מה שאני שואל אם לדעתך הצמיחה של החוגים האסלאמיים הייתה קשורה למצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי או שהיא הייתה התפתחות טבעית, כמו שקרה במקומות אחרים בעולם הערבי?

שגב:  תשמע, קודם לכל זו התפתחות טבעית, שנית, ישראל, ברגע שאריק שרון (כשר הביטחון) הודיע שאין אופק מדיני ושיש סיפוח, אז באופן טבעי יש התעוררות… בדת אצלם זה הולך ככה: אם אתה עושה משהו אישי או לאומי ואתה נכשל זה בגלל שלא הלכת בצד הדתי הנכון. וברגע שהם ראו שבבת אחת גם העבודה הדפוקה וגם הכבוד יורד, אז באופן טבעי הם הלכו יותר לדת. אין שם מפלגות, שאתה עושה בחירות, אתה אומר: הליכוד עכשיו מושחת, אז אתה מחליף למפלגה אחרת. זה ככה כמו מנוע דיזל – מסתובב.

בראיון שערכתי עם אלוף (מיל.) שלמה גזית, לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש אמ"ן, בנושאים אחרים, שאלתי אותו אם לישראל היה חלק בהקמת החמאס:[6]

יזהר באר:  יש ויכוח בישראל, או טענה לפחות, שבשנות ה-80 הממשל הישראלי סייע להקמת החמאס. סייע לשייח' אחמד יאסין להקים את העמותות שלו…

שלמה גזית:  אבל לא את החמאס הצבאי. (עזרנו להקים) את החמאס הפוליטי  כאלטרנטיבה להנהגה המקומית. אכן כן! זה לא היה בזמני, אבל אני יודע את זה.

 

לסיכום – איש לא יוכל לשלול את הטענה כי הממשל הישראלי סייע לאחמד יאסין בראשית דרכו, באופנים שונים. יחד עם זאת, אפשר לפקפק בראיית התמיכה ביאסין בתחילת דרכו כחלק מתכנית אסטרטגית מובנית. יותר מכך, הייתה זו טקטיקת משילות של קציני ממשל שפעלו במציאות בלתי אפשרית. בהעדר אסטרטגיה מדינית ישראלית ברורה באשר לגורל השטחים שנכבשו ב-67', ובהעדר אופק מדיני הממשל הצבאי נאלץ לתמרן בין הגורמים המקומיים השונים, לעיתים תוך כריתת בריתות טקטיות עם הגופים האסלאמיים הפונדמנטליסטיים, על מנת לממש את יכולת השליטה על אוכלוסיה כבושה, מתוסכלת, שהולכת וצומחת במהירות.

 אפשר, לפיכך, לומר שאכן, בראשית הדרך, סייעה ישראל, בעקיפין, להקים את הגולם החמאסי – אף שיתכן והיה קם, בסופו של דבר, גם ללא תמיכתה. שיתוף הפעולה הישראלי עם המוג'מע של שייח' יאסין התנהל ללא ראייה אסטרטגית רחוקת טווח ולא על סמך תכנית מוסדרת או התנהלות מדינית שהוכתבה כתוצאה מהליך קבלת החלטות מסודר. אנשי המוג'מע של שייח' יאסין, שינקו את השראתם מהוגי "האחים המוסלמים" במצרים, השכילו להיכנס למרחב האזרחי, החינוכי והפילנטרופי, שארגוני אש"ף לא פעלו בו, והצליחו לרכוש את אהדת התושבים. מבחינת הממשל הישראלי הם היו עוד כלי על לוח השחמט שבעזרתו הוא ניסה לנהל את מערכת השליטה על היורה הרותחת של רצועת עזה, ונכשל. אנשי הממשל ניסו כל מיני טריקים ושיטות "לשרוף" מנהיגים מקומיים לא רצויים ולקדם אחרים שרצו ביקרם. כך היה גם עם אחמד יאסין. כל זה לא הואיל. שייח' אחמד יאסין, מחוללה של תנועת החמאס, חשב למרחקים וידע להשתמש ולנצל את מנגנון הכיבוש הישראלי לתועלתו, עד שהוכשרה הדרך, מבחינתו, להכריז על ייסוד החמאס. במשחק השחמט הזה ניצח יאסין את ישראל. הקמת החמאס שינתה באופן דרמטי את מאזן הכוחות הפנים פלסטיני ואת האפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן פוליטי. האם ובאיזה אופן היה סיכוי לפתור את שאלת עזה לפני הקמת החמאס והאם עדיין יש סיכוי כזה היום? בכך נעסוק בפרק האחרון בסדרה "עזה הסיפור הלא מוכר".

הערות שוליים:

[1] אבנר כהן, "השיח' אחמד יאסין – מראשות אלמוג'מע להנהגת החמאס", בית הספר לממשל, נובמבר 1992.

[2] בראיון לגל ברגר, רשת ב', 15.12.2015

[3] ראיון של יזהר באר עם יצחק (איני) עבאדי שהתקיים ב-24.9.2016.

[4] אבנר כהן, "השיח' אחמד יאסין – מראשות אלמוג'מע להנהגת החמאס", שם.

[5]  ראיון של יזהר באר עם יצחק שגב, שהתקיים ב-12.9.2017.

[6]  ראיון של יזהר באר עם שלמה גזית, שהתקיים ב-21.6.2017.

 לכניסה לפרק הקודם בסדרה לחצו:  אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר