Tag Archives: האינתיפאדה הראשונה

פרק 46. הקץ לנשק: מובארכ עוואד חוזר ורוצה ללמד את הפלסטינים איך לנהל מאבק לא אלים



לראשונה פגשתי את מובארכ עוואד באינתיפאדה הראשונה, שהתחילה בדצמבר 1987. סיקרתי אז מקרוב את המרי האזרחי הלא-אלים ואת ושביתות המסחר הנרחבות ומרי המיסים, שפרצו בהשראתו, שמולם עמדו צה"ל והשב"כ אובדי עצות. הם היטיבו לטפל בטרור אבל עם גילויי מרי אזרחי סביל, שקיבלו חשיפה ואהדה גדולה בעולם, התקשו להתמודד.

הנזקים ההסברתיים שגרם המרי האזרחי הפלסטיני בגדה למדיניות "הכל בסדר" של ממשלות ישראל שכנעו את הדרג הפוליטי, שעוואד הוא פרובוקאטור מסוכן והוחלט לגרשו. ידידיו הישראלים שהצטרפו לשביתת הרעב שלו וגם הלחצים מוושינגטון לא הצליחו למנוע את הגירוש.

עכשיו הוא חוזר ומבקש מישראל אישור להיכנס לעזה על מנת לעשות סדר בכאוס וללמד את מפגיני הגדר דרכים לא אלימות באמת להביע מחאה. הוא מספר על הסמינר לאסטרטגיה לא-אלימה שערך לראשי אש"פ בתוניס ועל התמיכה המפתיעה שקיבל דווקא מאבו-ג'יהאד שישראל התנקשה בו. שמענו ממנו על 120 דרכים לא-אלימות לסילוק הכיבוש וגם על מה שצופן לנו, לדעתו, עתיד הסכסוך שמתנהל בינתיים בדרכים אלימות למדי. 

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

מוסיקה:  Bane Djakovic – Dreamcatcher, Jamendo

דיבוב עוואד בעברית: שולי דיכטר

***

תמלול פרק 46,

הקץ לנשק: מובארכ עוואד חוזר ורוצה למד את העזתים איך לנהל מאבק לא-אלים

 מאת: יזהר באר

 הקדמה

זה מה שחסר עכשיו לממשלת הימין הזמנית – "פרובוקאטור" מהסוג של ד"ר מובארכ עוואד, מין גנדי פלסטיני, שילמד את העזתים שיטות של מאבק לא-אלים ויביך שוב את ישראל? הרי את יכולותיו בתחום הוא הוכיח כבר בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ולכן מיהרה ישראל להיפטר ממנו. עכשיו הוא חוזר לזירה ממנה גורש לפני יותר משלושים שנה ומבקש: תנו לי לנסות לעצור את מעגל האלימות!

סבב האלימות האחרון בעזה והחזרה הסיזיפית אל אותה נקודה בדיוק שהיינו בה קודם לכן ופעמים אין ספור לפניה, מעלה את השאלה המתבקשת; האם ישנה דרך אחרת לנהל את הסכסוך, שהיא לא התסריט הקבוע; כיבוש – פיגועים – טילים – חיסולים – מכות מנע – ענישה – תגובה?

כבר יותר מארבעים שנה מתרוצץ עוואד בין הפלסטינים ומציע להם לאמץ אסטרטגיה של אי-אלימות. יש שיראו בה פילוסופיה מוסרית תמימה במציאות שבה שני הצדדים אוחזים זה בגרונו של זה ומקווים להכניעו, אך גם יש המאמינים שמדובר באסטרטגיית פעולה מעשית שעשויה לקדם את קץ הכיבוש ולאפשר הסדר פוליטי לאחר שכל השיטות האחרות קרסו.

***

"120 דרכים לא-אלימות לסילוק הכיבוש"

הם היו חבורה של מנהיגים והוגים מקומיים, מזוהים עם אש"פ אך עצמאיים במידה, בני אותו דור, שגדלו למציאות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית אחרי 67', לחמו בו, אך גם קיבלו את עובדת קיומה של ישראל ואת הצורך להתפשר עימה, הרבה לפני אוסלו. התבלטו ביניהם פייסל אל-חוסייני, סרי נוסייבה ומובארכ עוואד. אופיה הלא-אלים של האינתיפאדה הראשונה, לפחות בתחילתה, עוצב במידה רבה בהשפעתם. שלושתם גם נעצרו בשל כך וישבו בבתי כלא ישראליים.

גם היום גורסים אינטלקטואלים פלסטיניים שעליהם לאמץ את שיטות המאבק הלא אלים של מהטמה גנדי בהודו, של מרטין לותר קינג בארה"ב ושל קבוצות כדוגמתן. סרי נוסייבה מאוניברסיטת ביר-זית, למשל, אמר שאם הפלסטינים יתנו לישראל לספח בשקט את שטחי הגדה המערבית ניצחונם מובטח. ישראל, גם בעזרת אמריקה של טראמפ, לא תוכל לבלוע אוכלוסיה של מיליוני פלסטינים מאחר ותאלץ להחזיקם במובלעות אפרטהייד עד שתחנק ותיכנע בלחץ העולם.

גם הנשיא אבו-מאזן, מהאבות המייסדים של הפת"ח, גורס כי על הפלסטינים להימנע משימוש באמצעים צבאיים במאבק מול ישראל. הוא, כמו "האבואים האחרים", כלשונו של עוואד, אבות התנועה הלאומית הפלסטינית; אבו ג'יהאד, אבו איאד, אבו עלא, יאסר ערפאת ואחרים, היו תלמידיו בקורס מזורז על אי-אלימות שקיים במפקדת אש"פ בתוניס.  

נתקלתי בעוואד לראשונה באינתיפאדה הראשונה, שהתחילה בדצמבר 1987. סיקרתי אז מקרוב את שביתות המסחר הנרחבות שפרצו בהשראתו ואת גילויי המרי האזרחי, שמולם עמדו צה"ל והשב"כ אובדי עצות. הם היטיבו לטפל בטרור אבל עם גילויי מרי אזרחי סביל, שקיבלו חשיפה ואהדה גדולה בעולם, התקשו להתמודד.

כבר ב-1983 פרסם עוואד חוברת, שכותרתה "120 דרכים לא-אלימות לסילוק הכיבוש". מגוון הרעיונות שלו למרי אזרחי התפרס מהצעה לפלסטינים לנהוג דווקא בצד השמאלי של הכביש ועד לשימוש בנשק ההומור.

הנזקים ההסברתיים שגרם המרי האזרחי הפלסטיני בגדה למדיניות "הכל בסדר" של ממשלות ישראל שכנעו את הדרג הפוליטי, שמובארכ עוואד הוא פרובוקאטור מסוכן.

ראש הממשלה יצחק שמיר, שכיהן גם כשר הפנים, ניצל את העובדה שעוואד החזיק גם באזרחות אמריקאית והורה ב-1987 לגרשו לארה"ב. בית המשפט העליון, בראשות אהרן ברק, אישר את הגירוש בנימוק שפעולותיו "מזיקות לביטחון ולסדר הציבורי". בשלב ההוא נתפס עוואד בעיני חלקים נרחבים בציבור הישראלי כיותר מסוכן מטרוריסט.

עיקר המאבק למניעת גירושו התרחש מתחת לעץ תות אחד במגרש הרוסים בירושלים, בהובלתו של פרופ' אדי קאופמן, אז מנהל מכון טרומן באוניברסיטה העברית. המוחים הישראליים ניהלו שביתת רעב, שלא הצליחה למנוע את הגירוש.

לאחר גירושו הקים עוואד בארה"ב אתNonviolence International , ארגון שעוסק בקידום אסטרטגיות לא-אלימות לפתרון עימותים ברחבי העולם.

מאז מקפידים שני הפרופסורים מימי המאבק המשותף לשמור על יחסי חברות קרובים וללמד במשותף קורסים על אי-אלימות באוניברסיטאות בעולם.

באביב השנה הזדמן לי להיות נוכח בקורס משותף של השניים באוניברסיטת חיפה ובסיומו לשוחח עם עוואד. דיברנו על זרעי אידיאולוגיית האי-אלימות שניטעו בילדותו, על הישגי המרי האזרחי באינתיפאדה הראשונה, על מאמציו להנחיל לראשי אש"פ את האסטרטגיה הלא-אלימה ועל האפשרויות לחדשה בימים אלה, אחרי עוד סבב אלימות בדרום.

מובארכ עוואד מול חיילים בקלנדיה, מארס 1988

***

סטאז' בכלא תלוי עם הרגליים למעלה

עוואד התחיל את הקריירה הלא-אלימה שלו כנער צעיר בבית כלא ירדני, אחד מבתי הכלא שעוד ייגזר עליו לבלות בהם את השנים הבאות בחייו. זה היה לפני 67'.

עוואד:  זה היה הכלא הנורא ביותר בירדן. זה היה במדבר, ואני הייתי בן 16. הואשמתי בכך שהייתי קומוניסט. לא היה לי מושג אז מה זה קומוניזם, אבל בימים ההם, אם אתה נגד המלך – אתה קומוניסט. אז ישבתי בכלא כקומוניסט, עם עורכי דין, פרופסורים ורופאים, שמדברים על קומוניזם, סוציאליזם ועל חופש. הו אלוהים, זו היתה אוניברסיטה עבורי. ממש נהניתי להיות שם.

אחרי זמן מה רצו שאחתום על מסמך, שאני מבקש חנינה מהמלך. לא הסכמתי בשום אופן. 'אני לא מבקש חנינה משום אדם, למה שאבקש חנינה מהמלך?' בסוף שוחררתי מבלי לבקש חנינה מהמלך. במלחמת 1967 שלחתי את הדרכון הירדני שלי למלך ואמרתי לו: 'אינני רוצה שום דבר איתך, עם ירדן או עם הדרכון הירדני.' אני נגד מלוכה. אין מלוכה טובה. כל המלכים חושבים שהם אלוהים על פני האדמה.

הכלא הישראלי הראשון שלי היה במגרש הרוסים, במרכז ירושלים. לא הייתי מוכר אז. הכלא הזה היה קשה. החוקרים רצו לדעת מי שלח אותי. אבל איש לא שלח אותי. כשאמרתי להם את זה היו מכים אותי שוב ושוב. למדתי איך להיות מוכה – הייתי מחזיק את הנשימה עד שהיית מאבד את ההכרה. פעמים רבות תלו אותי עם הרגליים למעלה, מקלחות קרות וחוטי חשמל חשופים. אמרת להם, לכו דברו עם אמי. האם היא שלחה אותך? לא אבל היא אמי.  אז התחלתי לדבר על מאבק לא-אלים. התחלתי לתת הרצאות לאסירים – הנה כך עשו בהודו, וכך עושים אפרו-אמריקאים. התחלתי לדבר על הפוליטיקה של אי-אלימות. ואז העבירו אותי לכלא רמלה.

שיחות על אי-אלימות עם אשת מפקד כלא רמלה

עוואד:  כלא רמלה שונה, שם לא עוניתי כלל. מנהל כלא רמלה היה יהודי מדרום אפריקה. הוא אמר לי, אני יודע מה אתה עושה, כיוון שיש לנו את הדוגמא של גנדי בדרום אפריקה. אמרתי לעצמי, שאני אוהב את זה שאני נחשב כאן לגנדי מקומי. הוא אמר לי, 'אשתי מאד אקטיבית באי-אלימות, האם אני יכול להפגיש ביניכם?' עניתי: 'אין לי שום כוח מולך, אתה המנהל כאן, תביא אותה ונדבר.'

הוא הביא אותה, ודיברנו על הערך של אי-אלימות במאבק הפלסטיני. האם הפלסטינים יכולים להיות אנשים לא אלימים? האם אנשים כלואים יכולים להיות לא אלימים? מדוע אינני שונא אף אחד? מה זה איתך, שאינך שונא איש? היא שאלה את כל השאלות הללו ואני עניתי.

לראשונה, אסירים פלסטיניים אוכלים כנאפה בכלא

עוואד:  גם כאסיר הרגשתי שיש לי כוח. פעם אחת ביקשתי ממנהל הכלא להביא משכם כנאפה לכל האסירים לכבוד יום הולדתו של הנביא מוחמד. למרות שאני נוצרי. הוא אמר 'אתם לא נמצאים במלון'. אמרתי לו שזה לא משנה אם אנו במלון או לא, אנו נשלם על כך. אנו זקוקים לזה. הוא התעמת איתי על זה וטען 'אתה מנסה לגרום לכך שאשתי תחשוב שאתה אדם טוב. אבל אתה דורש יותר מדי.'

אמרתי לו 'אם אתה רוצה שאמשיך לשוחח עם אשתך, זה מה שאני מבקש.' וכך ביום הולדתו של  מוחמד, הם הביאו שישה מגשי ענק של כנאפה, וכולם אכלו ונהנו. אח"כ חלק מהאסירים אמרו עלי 'הוא בוגד, איך הוא הצליח להביא לכאן כנאפה. זה בלתי אפשרי. זו הפעם הראשונה שזה קורה לנו…'

 התפשטות – כמו במחאת האסירים בצפון אירלנד

עוואד למד היטב את שיטות המאבק של גנדי בהודו ושל אסירי הצבא האירי הרפובליקני בצפון אירלנד בראשית שנות ה-80. כמה משיטות אלה הוא ניסה בבית הכלא בישראל.

עוואד:  בגלל שהתחילו להבין שאני מדבר עם אסירים אחרים בודדו אותי לחלוטין מהעולם החיצון. נעלו אותי בחדר מאד קטן, לא יכולתי לפשוט את רגלי לכל אורכן. יום אחד שמעתי שהצלב האדום הגיע לבדוק אם המדינה מקיימת את החוק הבין לאומי ביחס לאסירים. במהלך אותו שבוע, לא הוציאו אותי מהתא הזה  לראות את השמש אפילו פעם אחת. כך גם אסירים אחרים.

שלחתי פתק לאסירים ובקשתי מהם שכאשר אנשי הצלב האדום יבואו, כולם יתפשטו עירומים,  במחאה שלא מוציאים אותנו לראות את השמש. מנהל הכלא אמר לי 'הייתי נחמד אליך, אפילו אשתי דיברה איתך והבאתי לך כנאפה, וזה מה שאתה עושה לי?'

אמרתי לו 'אתם חייבים להוציא אותנו לפחות שעה אחת ביום.' אז הם התחילו להוציא אותנו לשעה ביום, וויתרנו על ההתפשטות. מסתבר שאפילו בכלא אתה יכול ללחום על הזכויות שלך. אסור לוותר.

לפני הגירוש: "הלובי" של עוואד במגרש הרוסים. במרכז אדי קאופמן, לימינו מובראכ עוואד, לשמאלו ננסי עוואד. "כל העיר" 13.5.1988

***

החסינות של שמיר

עניין גירושו של עוואד הגיע, כאמור, להכרעת בג"צ, שאישר את הגירוש.

עוואד:  נהניתי מכל דקה בבית המשפט הגבוה לצדק; הנה אני פלסטינאי ואדם לא אלים, מואשם ב-13 סעיפים של התנגדות לכיבוש הישראלי. ביום הראשון, נציגי השב"כ העידו מאחורי יריעת בד ואני לא יכולתי לראות אותם. 'אם אתם רוצים להאשים אותי, תראו את עצמכם', אמרתי לבית המשפט. זה היה מצחיק.

אמרתי לבית המשפט 'אין לכם שום זכות חוקית לשפוט אותי על שום דבר, בגלל שאני נולדתי ב-1943, לפני שמדינת ישראל הפכה למדינה. אז אין לכם שום זכות עלי. הם היו צריכים להביא עורכי דין, מומחים, שהיו צריכים להתנהל עם העניין הזה, האם יש להם זכות או אין להם זכות…

יצחק שמיר, שהיה אז ראש הממשלה וגם שר הפנים שנא אותי ואני שנאתי אותו. הוא האשים אותי שאני סוחר סמים. בזמן שאני עדיין בכלא, רציתי לתבוע אותו דיבה. לא נתנו לי. אמרו לי תוכל לתבוע אותו רק אחרי שיסיים את תפקידו.

מה יקרה כשכל הערבים יתגיירו?

עוואד מספר כי השלטונות ניסו להפליל אותו בכל דרך ואף שלחו חוקרים ישראלים לאוהיו, לגלות אם לקח כסף מהקופה של המוסד לילדים אותו ניהל והעביר לאש"פ. אבל המעקבים לא העלו דבר.

עוואד:  אחרי הגירוש עשיתי מסיבת עיתונאים בניו יורק, ואמרתי שאני רוצה להתגייר, כיוון שאם אהיה יהודי, תהיה לי זכות לחזור לישראל כעולה חדש. אז נשלחו מכתבים מבתי הכנסת בארה"ב לרבנים 'אל תקבלו אותו לעולם. הוא עושה הצגה פוליטית רק כדי לחזור לישראל.'

נוצר פחד אמיתי אצל הישראלים, מה יהיה אם כל הערבים יתגיירו ויבואו לכאן? האם יהיו להם זכויות  או לא? יצרתי כל מיני תקדימים במערכת המשפט הישראלית.

לא תודה – לא אטוס באל-על

עוואד היה אמור להיות מגורש מהארץ בטיסה סדירה של אל-על לארה"ב.

עוואד: החלטתי לסרב לטוס באל-על; זה מטוס ישראלי, ואני פלסטינאי. הם אמרו, 'אז מה? אתה תחת מעצר שלנו. תחת שליטתנו. אנו אומרים לך מה לעשות'.

אבל התעקשתי שאני לא טס באל-על והם היו צריכים לחכות ארבע שעות למטוס של TWA. אני מאד עקשן. ידעתי היטב שכנוסע בין-לאומי אני לא חייב לעלות על טיסה אם איני רוצה בכך. אנשים לא מכירים את החוקים. אני כן…

אינתיפאדה. צילום: ניצן שורר

***

דגל פלסטין אנושי

 נחזור לרגע לימים שקדמו לפרוץ האינתיפאדה הראשונה ולפעילות האינטנסיבית של עוואד בהכשרת הלבבות בשטחים למרי לא-אלים, פעילות שהצליחה להרגיז את השלטונות הישראליים ולהפחידם במידה דומה.

עוואד:  הדגל הפלסטיני הפך לבעיה עבור ישראל, בגלל שהוא נהיה סמל עבור הפלסטינים. כל אחד שנתפס עם דגל ישב 6 חודשים בכלא, ללא יכולת ערעור. מה עשינו, בגלל שהדגל הפלשתיני הוא אדום, שחור, ירוק ולבן,  אמרתי לשלושה צעירים – אתם תתלבשו לבן, לשלושה אחרים – אתם לבשו ירוק, ועוד שלושה לבשו שחור ושלושה אדום. וכך הם צעדו והישראלים לא ידעו מה לעשות. האם לעצור אותם על כך? ככל שהישראלים אמרו לא לדגל, כך אנשינו לבשו יותר את צבעי הדגל. דברים סמליים היו מאד חשובים בזמן ההוא. והנפת הדגל – בעיקר בגלל שזה היה מעשה אסור.

הומור ככלי נשק נגד הכיבוש

עוואד מאמין שחוש הומור יכול לשמש כלי נשק מרכזי במאבק לא-אלים של תנועת שחרור לאומית.

עוואד:  הגיעו אנשים מיריחו למרכז שלנו בירושלים וסיפרו שהחיילים החרימו את הגמלים, החמורים והכבשים שלהם וביקשו את עזרתנו לשחרר את הבהמות. חשבתי שזה רעיון מדליק לבקש מהמשטרה רישיון להפגנה של בעלי חיים. הם נדהמו. אמרתי להם 'כן  אני רוצה להוציא רישיון להפגנה של בעלי החיים שנתפסו.'

קצין המשטרה אמר לי 'מעולם לא היה לנו דבר כזה, אינני יודע.'

אמרתי לו 'מצידי, תשאל את ראש הממשלה אם הוא יכול לתת לנו רישיון. אנו רוצים לעשות את זה חוקי.'

הוא כעס 'אתם תמיד עושים דברים לא חוקיים ופתאום עכשיו אתה רוצה לעשות את זה חוקי?'

'כן, אני רוצה עבור החמורים משהו חוקי', אמרתי לו…

לפני שהחליטו אם לתת לנו רישיון להפגנת בעלי החיים קיבלנו הודעה על שחרור כל הבהמות שנתפסו.

זה היה דבר מצחיק, קיבלנו המון מכתבים מישראלים כתמיכה בבעלי החיים. הם היו יותר מודאגים בשל היחס לחיות מאשר היחס לבני האדם…

***

לעקור עצי זית ולשתול אותם דווקא בגן ע"ש מרטין לותר קינג

עוואד:  תקרית אחרת מלמדת שהכובש אולי חכם אך לא פיקח במיוחד.

בחור שהגיע אלינו התלונן שהשלטונות הישראליים עקרו עצי זית בני מאות שנים מאדמתו. גילינו אח"כ שהעצים העקורים הובלו וניטעו דווקא בפארק על שם "מרטין לותר קינג" בגן הפעמון בירושלים. הלכנו לפלאח ואמרנו לו, שעכשיו נטעו את הזיתים שלו בפארק של מרטין לותר קינג ו שאלנו אם ירצה שנחזיר לו אותם? הפלאח ענה, שלא, שכן הוא מאוד אהב את מרטין לותר קינג.

כתבתי מכתב לקארטה קינג, אשתו של מרטין לותר קינג, וגם באתי לבקר אותה באטלנטה, ג'ורג'יה.  היתה שם גם רוזה פארק, ההיא שישבה בשורה הראשונה באוטובוס, שהכריחו אותה ללכת לאחור, והיא לא הסכימה. אז הלכתי לשם, ואשתו של קינג אמרה לי 'קיבלנו את המכתב שלך, וצחקנו.' היא חיבקה אותי שוב ושוב. 'למה מגיע לי היחס הזה?' שאלתי.

'בגלל שלא עקרתם את העצים מן הפארק של מרטין לותר קינג.'

***

שאלתי את עוואד, האם מפרספקטיבה של 30 שנה הוא חושב שהשימוש באמצעים לא-אלימים במהלך האינתיפאדה הראשונה נכשל?

עוואד:  לא, הוא לא נכשל, אבל חבל מאד שזה לא המשיך. אנשים רבים היו מאד מתוסכלים מהעלייה של  שרון להר-הבית בשנת 2000. האנשים היו כ"כ נרגשים ונסערים, שלא ידעו מה לעשות מלבד לצאת ולהילחם.

במילים אחרות, אתה אומר שעד אותה נקודה מסוימת זו היתה התנגדות לא אלימה?

עוואד:  כן, התנגדות לא אלימה. אני ואחרים יכולנו לשכנע פלסטינאים רבים שזה עובד. קיבלנו פרסום רב בכל העולם 'וואו, תראו את הפלשתינאים, הם עושים התנגדות לא אלימה.' הקהילה הבין-לאומית, חיבקה אותנו ואמרה – המשיכו, זה מה שצריך לעשות!

בין 1967 ל-1987 לא היתה התקוממות רחבה של הפלסטינים, מלבד כמה אירועים אקראיים. איך אתה מסביר את הדינאמיקה שיצרה את התקוממות העממית שהתחילה בדצמבר 1987?

 

עוואד:  אם אתה זוכר, ב-1982 ערפאת הובס בלבנון והיה צריך לעזוב עם אנשיו לתוניסיה. במפקדה בתוניס היה הרבה תסכול, שאין להם השפעה של ממש בגדה המערבית ובעזה. הישראלים חשו אז, שזה הזמן הטוב ביותר למצוא אלטרנטיבה לערפאת, כי כוחו נחלש וכמעט נעלם. אנו הפלסטינאים, על אף שלא אהבנו את ערפאת התחלנו לתמוך בו יותר, ולהצהיר שאש"ף הם הנציג היחיד שלנו…

***

אבו-ג'יהאד תמך בי ערפאת לא

ב-1985 הגיע ד"ר מובארכ עוואד למפקדת אש"פ בתוניס על מנת לאמן את ראשי הארגון בתיאוריות ובפרקטיקות של מאבק לא-אלים. יחד עם עוואד העבירה את הסדנה קבוצה של מומחים, ביניהם ג'ין שארפ, התיאורטיקן המוביל של תיאוריות אי-אלימות, האינטלקטואל הפלסטיני–אמריקאי אדוארד סעיד, מומחה קוויקרי לניהול משא ומתן בזמן מלחמה וכומר קתולי שהתמחה במשא ומתן ובסליחה. הסמינר נמשך שבוע.

 עוואד:  בשלב מסוים אש"פ חוץ נהיה מתוסכל כשהבין שאין לו מספיק כוח, כיוון שאנחנו בפנים צברנו כוח דרך ההתנגדות הלא-אלימה. הגיע הרגע, שהתבקשתי לנסוע לתוניסיה, לאמן את ערפאת ואת כל ה"אבו"אים" בדרכי התנגדות לא-אלימה.

מה היתה תגובת ערפאת לרעיונות ההתנגדות הלא-אלימה?

 עוואד:  אנשי הצבא באש"פ היו מאד פעילים  ולערפאת היה קשה לוותר על הרובה. במנטליות שלו, הוא הרגיש שמהפכה לא יכולה להתחולל בלי הרובה. ערפאת חשב שמהפכה צריכה להיות כמו בקובה, בדרום אמריקה, באסיה  או בויטנאם. הוא לא ראה שוני בינו לבין קאסטרו.

אבו-עלא, למשל, חשב שאפשר לשאת ולתת עם הישראלים, ונטה יותר לכיוון של "אי אלימות". גם אבו-מאזן השתתף והיה חיובי כלפי הרעיונות הללו.

מה לגבי בכירי הפת"ח אבו- ג'יהאד ואבו-איאד?

 אבו-איאד היה מאד עקשן, אבל אבו-ג'יהאד היה מאה אחוז איתי.

 בשלב הזה אני מספר לעוואד על הדברים יוצאי הדופן שהשמיע קצין המודיעין הישראלי הבכיר, שהביא את המידע שאפשר את חיסולו של אבו-ג'יהאד בתוניס ב-1988. הקצין, תא"ל (מיל.) שמואל אטינגר, סגן מפקד היחידה לגיוס סוכנים 504, אמר את הדברים הבאים על אבו-ג'יהאד, בראיון לאור הלר בכתבה משחקי ריגול – יחידה 504 , ששודרה בערוץ 10 ב-3.11.2018:

אטינגר: … אני מאוד אהבתי אותו.

הלר: תסביר!

אטינגר: אין מה לעשות, אתה נקשר גם לאויבים שלך. כששמעתי את הסיפורים האינטימיים וראיתי את כל ההתנהגות שלו כלפי האנשים שלו אז הוא מצא חן בעיני. אני חושב שהוא היה אדם משכמו ומעלה. אדם אינטליגנטי עם ראיה מאוד רחבה. אני מאמין באמונה שלמה, שאם הוא היה נשאר בחיים הוא היה האיש שהיינו עושים איתו שלום. פשוט, ויתרנו על בן אדם בעל פוטנציאל מנהיגותי, שהיה גבר. היה גבר. לא כזה נח-נח כמו יאסר ערפאת.

הלר: אז יש אולי שלב שאתה אומר – אולי זה לא נכון לחסל אותו?

אטינגר: היו מוציאים אותי להורג…

עוואד:  אני מסכים איתו במאה אחוז. אבו-ג'יהאד אהב את הרעיון שהאינתיפאדה באה מלמטה למעלה. שהאנשים מתאחדים. שהנשים, הצעירים, בתי הספר, הארגונים, העמותות, כולם מעורבים. אולי בגלל ההשכלה שלו, והיכולת שלו, או הרקע שלו. הוא התאהב בזה…

החשש שלי היה שהתנקשו בו בגלל התחושה החזקה שהוא גם יכול היה לתרום להשגת השלום.

 מה הרגשת בסוף הסמינר?

 עוואד:  הרגשתי שחלק מהם, כלל לא השתנה. השאלות שלהם היו – מה אפשר לעשות עם אי-אלימות מול ההתנחלויות, למשל.

 מה ענית להם?

עוואד:  שאי-אפשר לעשות שום דבר; אפשר רק לנסות לעצור אותם על ידי נטיעת עצי זית, אפשר להילחם בהם בבית המשפט – לפעמים ניצחנו, ולפעמים הפסדנו בבתי המשפט…  אבל הם הרגישו שהדברים צריכים לקרות מהר יותר…

האם הרגשת שהסמינר השפיע עליהם?

 עוואד:  הרגשתי שנתנו להם אלטרנטיבה. אמרנו להם בקול רם וברור, שלשלוח כמה ילדים, שייהרגו, זה לא יחזיר לנו את פלסטין. זה רק יהרוג את הילדים שלנו. אתם צריכים לחשוב על אפשרויות אחרות.

האם הרגשת שמישהו מהמנהיגים אימץ משהו מן השיטות או האידיאולוגיה שהצעתם?

עוואד:  הבחור שהתנקשו בו…  (עוואד מתכוון, כמובן, לאבו-ג'יהאד).

 מדוע אתה אומר זאת?

עוואד:  כי הוא התחיל לשלוח לי הודעות. כאשר היה לי המרכז לאי-אלימות ברמאללה, אש"פ היו כל כך נגדי, שהם באו והרסו לי את כל המחשבים, ולקחו את כל המסמכים. אז הוא שלח לי הודעות, אם אני בסדר, ועודד אותי להמשיך. זה היה אחרי שנפגשנו בתוניס. לכן אני חושב שהוא הבין זאת. אנשי הצבא הבינו זאת; הם התעייפו להילחם. הם הבינו שהחוזק שלהם הוא לא בנשק, שלא יכול לעמוד מול הנשק של ישראל.

האם אתה חושב שהישראלים התנכלו לך בגלל שפגשת את אבו-ג'יהאד וביקרת בתוניס?

עוואד: יכול להיות. אבל לא שמרתי על כך בסוד.

***

כיצד התעצב אופייה הלא אלים של האינתיפאדה הראשונה בתחילתה? האם המגמה הלא אלימה היתה תוצר פעילותו של איש אחד?

 עוואד:  שלוש שנים לפני שפרצה האינתיפאדה כבר כתבתי איך צריך להפעיל שיטות לא-אלימות מול הישראלים. אימצנו הרבה שיטות מג'ין שארפ, ממה שקרה בהודו…

אדם אחד לא יכול להשפיע על מליון אנשים?

 עוואד:  נתתי הרצאות. אנשים רבים באו ושאלו איך אני יכול לעזור. באו אנשים מהכפרים ומהערים ואני הייתי מגיע אליהם ונותן סמינרים. הייתי הנוצרי היחיד שם. הם כולם היו מוסלמים שהתעניינו בדבר הזה.

האם אתה באמת חושב ש"המפקדה הלאומית המאוחדת", שניהלה את האינתיפאדה, אימצה את הרעיונות שלך מההתחלה או שמדובר בהתפתחות ספונטנית?

 עוואד:  היה לי קשר מאד הדוק עם פייסל אל-חוסייני. המילה שלו היתה מאוד חזקה במפקדה. פייסל הבין אותי היטב וניסה להגיד לאנשים, שכל מה שאני עושה נכון. 'תמכו בו, אל תתנגדו לו!'. התמיכה שלו היתה מאד חשובה להמשך האינתיפאדה. לפני האינתיפאדה הלכתי לבתי ספר, לאוניברסיטאות, דברתי עם אנשים. זה היה מאד קשה לי ללכת לאוניברסיטה כאשר יש לנו מפלגות פוליטיות ורבות מהן תומכות  במאבק המזוין. בעיקר אני מדבר על מה שנקרא "פתח", המפלגה הפופולארית ביותר שתומכת במאבק מזוין. לכן הם אמרו שאני בוגד, שאני אדם חלש. זה שאבי נהרג כאשר הייתי צעיר נתן לי בכ"ז לגיטימציה להגיד להם, ראו, גם אני הקרבתי משהו…

אביו של מובארכ עוואד נהרג ב-1948 במוסררה, בירי של צלף שפגע בראשו.

צלף יהודי? אני שואל אותו

 עוואד: איננו יודעים. הייתי בן חמש. אני זוכר, שנאלצנו לחפור את קברו בגן ביתנו. הירדנים הורו לנו לעזוב כי היינו עלולים להיהרג. עזבנו את מוסררה לעיר העתיקה. גרנו ברחובות. אח"כ שמו את כולנו בבית יתומים.

 גדלת בבית יתומים?

 עוואד:  כן, הייתי שם עד שסיימתי תיכון, בגיל 16-17.

***

 אם אנו חוזרים להווה, האם אתה מנסה לשכנע את המנהיגות הפלסטינאית היום להשתמש באמצעים לא-אלימים?

עוואד: לפני שהגעתי לכאן, היתה לי פגישה עם המנהיגות ברמאללה והסברתי להם, שעליהם לשקול את השימוש בפעילות לא אלימה. הם הסכימו איתי ועלינו להיפגש שוב. הם שאלו אותי כמה שאלות, ועלי לענות על השאלות הללו בפגישה הבאה. הופתעתי מהגישה שלהם כיוון שחשבתי שהם הזמינו אותי להגיד לי "למה אתה הולך ללמד באוניברסיטת חיפה?"

 הופתעתי, שהיה להם המון כבוד אלי ולמה שאני עושה ולהתמדה שלי. הם כולם אמרו 'עזור לנו לממש את אסטרטגיית האי-אלימות…' חשבתי שזה יהיה חצי שעה – שעה, אבל זו היתה שיחה של שלוש שעות. אמרתי להם שאם הם רוצים לדעת על זה עוד עליהם ללמוד ולקרוא עוד הרבה מאד.

איך אתה מגדיר את הפגנות יום שישי בגבול עם עזה, מצד אחד אין שם ממש נשק אבל שולחים בלונים ומטעני נפץ ועפיפוני תבערה, מנסים לחתוך את הגדר?

   עוואד:  האנשים הצעירים מרגישים שזה הדבר הנכון לעשות, אבל לצערי אין להם הדרכה מתאימה. כמות עצומה של אנשים מתאספת שם כל יום ששי. הם באמת רוצים לידע את העולם; אין אוכל אין מים נקיים, אין חשמל… ואת מי הם מאשימים? לא את חמאס והממשלה. הם חייבים להוציא את הכעס שלהם על הישראלים. ויש (לחמאס) את הטילים העלובים האלה שהם יורים והישראלים באים ומשמידים את המקום ממנו נשלח הטיל ואת כל הבניין. ברור, שלא כולם מאמינים באי-אלימות. הם זקוקים לאימון ולעזרה.

זו פעילות שאפשר להגדירה לא-אלימה?

  עוואד:  לא, זו לא!

אם זו היתה פעילות לא-אלימה טהורה כפי שאתה מלמד מה ניתן היה להשיג באמצעותה?

עוואד:  אפשר היה להשיג המון. קודם כל, זה היה מעצים אותם ומלמד אותם משמעת עצמית. משמעת זה דבר מאוד חשוב. 'בדקו מה ואיך אתם רוצים ולהשיג את המטרות שלכם …' האם אתם סתם הולכים למצעד? לשם מה? בגלל התקשורת הבין-לאומית? חייבת להיות לכם אסטרטגיה.'

אין להם עבודה, אין לימודים, והם אומרים 'בואו נלך לשם', בלי שום תוכנית. אני מקווה שהממשלה הישראלית תיתן לי אישור ללכת לשם, ואמצא אנשים שיעזרו לי לחנך וללמד את האנשים הללו.

אני חש שהאנשים בעזה, הרבה יותר טובים מאשר בגדה המערבית, שם הרשות הפלשתינית אוסרת עליהם בכלל להפגין. בעזה הם מפגינים והם אקטיביים, אבל אין להם שום אסטרטגיה.

ניסית להיכנס לעזה להדריך אותם להתנהלות לא-אלימה?

 עוואד:  ניסיתי, אבל לא קיבלתי היתר כניסה מישראל.

***

פגישתנו מתקיימת לפני סיבוב הבחירות האחרון שהתקיים בספטמבר 2019 ולפני סבב המהלומות ההדדיות בין ישראל והג'יהאד האסלאמי בחודש נובמבר 2019. עוואד, שתלה תקוות רבות בתוצאותיהן שלח מכתב שפורסם בוושינגטון פוסט ובג'רוזלם פוסט ובו קריאה לישראלים להצביע עבור מי שמציע להפסיק את ההרג בין ישראלים לפלסטיניים.

האם אתה יותר אופטימי או יותר פסימי לגבי הסיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאשר היית לפני 30 שנה?

 עוואד:  אני יותר אופטימי. בעבר שמעון  פרס דיבר על שלום לפני הקהילה הבין-לאומית אבל בנה התנחלויות. בליבו הוא לא רצה שלום עם הפלסטינאים. הכוונה שלהם היתה לקחת יותר אדמות להתנחלויות ולקבוע עובדות על האדמה. אוסלו היה אסון, אתה יודע… לא קיבלנו דבר באוסלו…

אם אתה אומר – עכשיו אנו יודעים את האמת – מה עושה אותך בכ"ז אופטימי עכשיו?

 עוואד:  לפני כן, היינו מדברים עם ישראלים והם היו אומרים צריך לפתרון, אבל הם לא רצו פתרון. הם לא יודעים מה לעשות איתנו, הפלסטינאים. הם לא רוצים שנתקיים. הם מפרידים ביננו לבין היהודים הישראלים שרוצים לדבר איתנו. ליהודים אסור לבוא לבית לחם. איך נדון בנושאים ביננו, אם איננו יכולים לתקשר ולדבר? ישראלים רבים אומרים: חייבים להיפגש, חייבים לדבר ואומרים שמה שישראל עושה זה שגוי. יש כל כך הרבה איבה והתנגדות לנתניהו… מה יעשו הדרוזים שמשרתים בצבא, רבים מהם במחסומים, מגינים על ישראל, ועכשיו הם לא חלק מן המדינה היהודית? כל הדברים הללו יצופו בבהירות וישראל תצטרך להראות האם היא מדינה דמוקרטית…

אני מאוד מקווה שהישראלים יתעשתו. הם יכולים מחר לעשות שלום, בלי הפלשתינאים. קודם כל, להיות יותר הומאניים…

מה אתה חושב שיקרה ב-25 שנים הקרובות?

עוואד:  אני חושב שיהיו יותר בעיות, שכן הפלשתינאים מתרבים יותר מן הישראלים. הישראלים יצטרכו לחשוב על קונספט כלשהו של אפרטהייד, שכן יהיה רוב ערבי. זה חלק אחד. החלק השני, ישראלים יתביישו במה שהם עושים, בעזרתה של הקהילה הבין-לאומית. עכשיו, ישראל מקבלת תמיכה משוגעת מאדם משוגע, שהוא נשיא ארה"ב וחושבת שהוא הנביא שיציל את ישראל. לדעתי הוא יהרוס את ישראל יותר משישראל הורסת את עצמה.

***

מובארכ עוואד, מאי 2019. צילום: יזהר באר

לעולם לא ניכנע

עוואד:  אנו זקוקים לחופש, לתעסוקה, לחנך את ילדינו ואנו אנשים המתעקשים לחיות בשוויון עם כל קבוצה אחרת. כל אחד שמונע זאת מאיתנו, עלינו להילחם בו. גם אם זה יימשך עוד מאה או מאתיים שנה, אנו מתעקשים להמשיך להלחם. נילחם, ולא נוותר. זו מנטליות שונה מאד – הישראלים אומרים שהאמריקאים הטילו פצצת אטום על יפן והם הרימו ידיים. או איך שהגרמנים נכנעו. אבל אנו הפלסטינאים לא נכנע  לעולם. הירדנים, המצרים, הסורים, או כל אחד אחר יכולים להיכנע. אנו לא יכולים לחשוב על כניעה לישראל, או ויתור על זכויותינו.

אנו לא רואים את עצמנו מיעוט. אולי הישראלים והיהודים במזרח התיכון חשים כמיעוט, ומתנהגים כמיעוט. מדוע? כי יש המון ערבים. מושחתים, או טיפשים כפי שאנו, אנו עדיין ערבים. הרוב מוסלמי. יש מיליארדי מוסלמים. אין לנו את התסביך או התפיסה שאנו המיעוט. זה דבר מאד חשוב.

***

אם הישראלים היו לומדים להגיד "סליחה!"

עוואד:  הסכם השלום הפשוט ביותר בין ישראל לפלשתינאים יבוא כשהישראלים יוכלו להגיד 'אנו מצטערים. אנו מצטערים, שהרסנו לכם את התרבות, שלקחנו את בתיכם, שהפכנו אתכם לפליטים. מצטערים!'

ואנו נאמר 'או קי, זה מספיק. עכשיו, בואו נשתה קפה!'

ההתנצלות עבורנו הפלסטינאים היא דבר מאד חשוב.. היחיד שראה את זה בישראל היה זה עם העין האחת. משה דיין.

אני זוכר שהיתה לנו בעיה, בכפר אחד, חייל הרג מישהו מהתושבים. משה דיין בא, ללא נשק, או ג'יפ ושום דבר, ואמר 'אני מבקש סליחה על מות בנכם. אבל עכשיו אני צמא, אני זקוק למשהו'.

והם שתו ואכלו ולא היתה נקמה. רק להגיד, 'מצטער.' האב השכול הסתפק בכך. המוות של בנו היה כבר פחות חשוב אחרי הסליחה והוא שכח מהנקמה.

סליחה היא אחד הדברים החשובים ביותר בחיים ועלינו ללמוד איך לבקש סליחה. השינוי הגדול בעולם שהגיע באמצעות סליחה היה באוסטרליה. אוסטרליה ביקשה סליחה מהילידים שלה. 'סליחה שלקחנו את האדמות שלכם, סליחה ששמנו את ילדיכם בבתי ספר קתוליים, אנחנו מצטערים, איך נוכל לעזור לכם?'

אותו דבר קרה בניו זילנד ובקנדה.

סרי נוסייבה, ערך מחקר, שהפתיע את כולנו. בין כל הפליטים, בעולם הערבי, בירדן, במצרים, ובעוד מדינות. פחות מ-20 אחוז הביעו רצון לעזוב הכול ולבוא לכאן. אם תהיה "סליחה". אבל אם אתה מכחיש אותי, אם אין לי אפשרות לבוא לכאן, אחכה להזדמנות לבוא הנה, בגלל שהוגליתי מכאן. אבל אם מותר לי, אבוא לביקור ושלום; אני עושה יותר כסף באמריקה…

***

עוואד בן ה-76, מסכם את מסלול חייו עד כה ואומר שהוא מרוצה:

"אני מאוד נהנה להיות מחויב לעשייה של משהו. אני קם בבקר, ואני שואל את עצמי איך אני יכול לעזור. למי אני יכול לעזור? אני תמיד מחייך. אני תמיד מרגיש טוב עם עצמי. וזה עונג. יום אחר יום, ומה שהחיים "זורקים לי "אני אומר, אני צריך לקבל זאת, ולעשות עם זה משהו טוב."

לקריאה נוספת:

  • כל אנשי עוואד:

 

 

פרק 36. אי-צדק תחת אש, חלק ב

בחלק א' של הפרק אי-צדק תחת אש (חלק א') עסקנו במאבקו הנואש של הרופא העזתי עז א-דין אבו אל-עייש, שאיבד את 3 בנותיו ואחייניתו מירי טנק במבצע "עופרת יצוקה", במנגנוני המשפט הישראליים ובתביעתו להכרה באחריות המדינה למותן. סיפרנו על דחיית תביעתו בבית המשפט בבאר-שבע ועל הקביעה המוזרה כי התפוצצות של חומר נפץ חמאסי שהוסתר, לכאורה, בביתו גרמה או תרמה לנזק. שוחחנו עם הרופא, החי כיום בקנדה, על התעקשותו לקבל צדק בניגוד לכל הסיכויים. עורך דינו, חוסיין אבו-חוסיין, שגם איתו שוחחנו, לא הסכים עם "האופטימיות הבלתי נתפסת" של לקוחו. הוא כבר איבד מזמן את אמונו בגלגלי הצדק הישראליים, לפחות בכל הקשור בפלסטינים.בחלק השני של הפרק אנו משוחחים עם עו"ד מיכאל ספרד, מומחה במשפט בינלאומי, בזכויות אדם ובדיני מלחמה. עו"ד ספרד מרבה לייצג ארגוני שלום ופלסטינים בבתי המשפט. עד היום הוא הגיש למעלה מ-100 עתירות לבג"צ. הוא כתב מספר ספרים; על משפטי הסרבנים, על גדר ההפרדה ועל המרגל מרקוס קלינברג, אותו גם ייצג. ספרד משמש היום גם היועץ המשפטי של ארגון זכויות האדם "יש דין", שעוסק בשיפור מצב זכויות האדם  בשטחים.

זוהי שיחה על הידרדרותה של מערכת משפטית שמעולם לא האירה את פניה לקבוצה החלשה ביותר בסביבה. מהשיחה העצובה הזו עולה גם מסקנה חיובית, אבל כדי לשמוע אותה, אנא אזרו סבלנות עד הסוף.

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה:

(Esther Garcia – Abdelazer Suite Rondeau Henry Purcell (Jammendo

לכניסה לפרק א': אי-צדק תחת אש (חלק א')

תמלול פרק 36. אי-צדק תחת אש (חלק ב')

17 בינואר 2019

מאת: יזהר באר

בשעה שהרוחות בארץ סוערות בעקבות חשיפת מעלליו של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נווה, שפעל יחד עם שרת המשפטים איילת שקד לעיצובה מחדש של מערכת המשפט בדמותם, נשכחים בקרן זווית קורבנותיה העיקריים של המערכת: הסקטורים החלשים ביותר במרחב שבין הירדן והים. הפלסטינים, שגם בימים רגילים רחוקים מלקבל הגנה מלאה ממערכת המשפט הישראלית, מוצאים את עצמם תחת מערכת משפט מתחדשת ומתעדכנת עפ"י רוח התקופה, ובלימבו משפטי המאיים לנשל אותם מזכויותיהם הבסיסיות.

בחלק א' של הפרק "אי-צדק תחת אש" עסקנו במאבקו הנואש של הרופא העזתי עז א-דין אבו אל-עייש, שאיבד את 3 בנותיו ואחייניתו מירי טנק במבצע "עופרת יצוקה", במנגנוני המשפט הישראליים ובתביעתו להכרה באחריות המדינה למותן. סיפרנו על דחיית תביעתו בבית המשפט בבאר-שבע ועל הקביעה המוזרה כי התפוצצות של חומר נפץ חמאסי שהוסתר, לכאורה, בביתו גרמה לחלק מהנזק. שוחחנו עם הרופא, החי כיום בקנדה, על התעקשותו לקבל צדק בניגוד לכל הסיכויים. עורך דינו, חוסיין אבו-חוסיין, שגם איתו שוחחנו, לא הסכים עם "האופטימיות הבלתי נתפסת" של לקוחו. הוא כבר איבד מזמן את אמונו בגלגלי הצדק הישראליים, לפחות בכל הקשור בפלסטינים.

בחלק השני של הפרק אנו משוחחים עם עו"ד מיכאל ספרד, מומחה במשפט בינלאומי, בזכויות אדם ובדיני מלחמה. עו"ד ספרד מרבה לייצג ארגוני שלום ופלסטינים בבתי המשפט. עד היום הוא הגיש למעלה מ-100 עתירות לבג"צ. הוא כתב מספר ספרים; על משפטי הסרבנים, על גדר ההפרדה ועל המרגל מרקוס קלינברג, אותו גם ייצג. ספרד משמש היום גם היועץ המשפטי של ארגון זכויות האדם "יש דין", שעוסק בשיפור מצב זכויות האדם  בשטחים.

באר:  האם מערכת המשפט הישראלית מספקת לפלסטינים צדק?

ספרד:  מערכת המשפט הישראלית היא רגל אחת משלוש רגלים שעליהם עומד הכיבוש הישראלי, ובזכות כל אחת מהרגליים האלה הכיבוש הוא יציב: הרובה, ההתנחלות והמשפט. בתי המשפט הישראלים מספקים, באופן מזדמן, סעד לפלסטינים אבל אם בוחנים את הפעילות הכוללת של בתי המשפט  אז כמעט כל המדיניויות וכמעט כל הפרקטיקות שישראל הפעילה כדי לשעבד וכדי לנשל את הפלסטינים מזכויותיהם ומהמעמד שלהם אושרו על ידי בתי המשפט. בית המשפט הוא אחד המוסדות שהכי מסייע למערכת לייצב את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית. בין אם באמצעים אזרחיים ואם באמצעים מנהליים, כמו בג"צ ואם זה בזכות המשפט הפלילי שמופעל על פלסטינים כדי לרסק כל התנגדות לכיבוש. לפעמים בצדק ולפעמים פחות בצדק.

באר:  האם אתה רואה שינויים לאורך ציר הזמן?

ספרד:  בהחלט. זה שמערכת המשפט הישראלית מייצבת את השליטה הישראלית ומאפשרת ותומכת בו גם יוצרת איזשהו שכפ"ץ מפני הטענות מבחוץ, כי ברגע שיש הליכים משפטיים ושופטים חכמים על גבעה בירושלים מקבלים החלטות וגם לפעמים החלטות לטובת הפלסטינים אז נוצר דימוי ותחושה שהשימוש בכוח כלפי הפלסטינים הוא לא שרירותי – יש מנגנון שבוחן ובודק. בעל הבית לא משתגע.

אבל, בכ"ז יש הבדל בין התפקוד של בית המשפט העליון בשנות השבעים עד התשעים  להיום. אנחנו רואים תהליך של שינוי הגישה של השירות המשפטי הממשלתי: היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, הפרקליטות הצבאית, והדבר הזה חודר גם לבית המשפט, בודאי לנוכח השינוי הדורי שבית המשפט העליון עובר. אנחנו רואים היום – יש 15 שופטים בבית המשפט העליון 10 מהם מונו מאז 2012. אנחנו מדברים על רוב גדול של שופטי בית המשפט העליון שהם יחסית צעירים, דור חדש…

באר:  הוא גם דור אידיאולוגי חדש?

ספרד:  הוא דור שיש לו אוריינטציה פילוסופית, משפטית וגם אידיאולוגית שונה. יש בו גוונים, אבל בגדול הבנץ', ההרכב של בית המשפט העליון היום הוא הרבה יותר שמרן גם במובן של ערכים אבל גם הרבה יותר שמרן במובן המשפטי, כלומר הנכונות להתערב בהחלטות של הרשות המבצעת הרבה יותר קטנה. אין מה להשוות ללפני עשר וחמש עשרה שנים.

אבל מעבר לזה יש טרנד מאד מטריד של התרחקות מהחלה של המשפט הבינלאומי על הסכסוך. אם בשנות ה-70 וה-80 התקבעה התזה שהשליטה הישראלית בגדה המערבית מאוסדרת על ידי הכללים של דיני הכיבוש, "התפיסה הלוחמתית", ולכן הזכויות של התושבים הכבושים והחובות של ישראל כלפי הנכבשים מוסדרים בשדה המשפט הבינלאומי, אנחנו רואים יותר ויותר התרחקות מהדבר הזה. פסקי דין שלא מאזכרים בכלל משפט בינלאומי, יישום של דוקטרינות, חקיקה ישראלית שמוחלת על השטחים באופן ישיר, ואם הטרנד הזה ימשיך אז אנחנו מדברים על מסגרת משפטית שונה לחלוטין.

באר: השינויים שאתה מדבר עליהם הם אבולוציה או שאתה רואה נקודות בזמן שיש בהן שינוי משמעותי או דרמטי?

ספרד:  תמיד בסופו של דבר יש נקודות, יש פסק דין או החלטה אבל השינוי הוא השינוי הדורי של בית המשפט העליון והעלייה הפוליטית של הימין הישראלי שהביאו אותו לעמדת מפתח למנות שופטים כלבבו. בהחלט אפשר לראות את השנים האחרונות, במיוחד ממשלת ישראל ה-34, ממאי 2015 אנחנו רואים את התהליך הזה מואץ מאד.

עו"ד מיכאל ספרד בראיון במשרדו. (צילום: יזהר באר)

באר:  אם אנחנו משווים את מערכת המשפט בתקופת האינתיפאדה הראשונה, עם כל הבעיתיות ראינו  משפטים מאד דרמטיים; העמדה לדין של חיילים ומפקדים, משפטי גבעתי א' וב', משפט גולני, משפטו של יהודה מאיר, זכור לך משהו מהסוג הזה בשנים האחרונות?

ספרד:  אליאור אזריה… אנחנו יכולים לראות את ההבדל באופן שגם החברה וגם מערכת המשפט הישראלית מטפלת במקרים האלה. אליאור אזריה הפך לילד של כולם ומערכת המשפט הצבאית היתה צריכה להיאבק בדרג הפוליטי בכלל כדי להעמיד אותו לדין.

ברמה האנקדוטלית יש הרבה דוגמאות להבדלים האלה. פסקי דין שניתנו בשנות ה-80 ואין שום סיכוי שהיו ניתנים היום.

באר:  אתה יכול לתת דוגמא לפסק דין אחד, שהיום אי אפשר היה לקבל דבר כזה?

ספרד:  ניקח את גולת הכותרת – פסק דין העינויים. אני לא יכול להמר, כמו שהאמריקאים אומרים; על הכסף של הקולג' של הבן שלי, שהיום לא היינו מקבלים החלטה דומה. בודאי שלא היתה מתקבלת החלטה כזאת פה אחד. העובדה שאנחנו נאבקים היום בבית המשפט העליון בפסילת חוק ההסדרה של המאחזים, חוק שמפקיע רכוש ומנוגד לפסק דין אלון מורה, פסק הדין אולי הכי חשוב…

נזכיר שבשנת 79' השופט העליון הכי ימני מאז הקמת בית המשפט העליון ועד השנים האחרונות, השופט משה לנדוי, נותן בראש הרכב החלטה לבטל את הקמת אלון מורה כי היא הוקמה על  קרקע פרטית של פלסטינים. היום כשאנחנו מדברים על חוק ההסדרה, שבועט את פסק דין אלון מורה לכל הרוחות וקובע מנגנון הפקעה של עשרות אלפי דונמים מפלסטינים כדי להעביר אותם לידיים של מתנחלים. מה שאנחנו רואים זה שהכיס היותר ליברלי ששייך יותר לעולם של בית המשפט של שנות ה-90 הוא הכיס הוותיק יותר, וככל שיעבור הזמן ניתן לצפות שבית המשפט ילך עוד ועוד ימינה.

תהליך של סיפוח והתייחסות אל הגדה המערבית כאל חלק ממדינת ישראל והחלה יותר ויותר של משפט ישראלי עליה ותזוזה ימינה של מערכת המשפט, במקביל לזה, האתוס, והמוניטין הגדול שהיה למערכת המשפט הישראלית, גם בהקשר לסכסוך… בשנות ה-80 אם נסתכל על מאמרים שנכתבו בביטאונים משפטיים על בית המשפט העליון הופיעו סופרלטיבים על בית משפט אקטיביסטי, שמייצר יש מאין, עם מנגנוני הגנה להליך הוגן לזכויות של פלסטינים. הופיעו מאמרים על מעצרים מנהליים, שזה דבר מותר עפ"י המשפט הבינלאומי,  אבל ישראל הפכה אותו מחריג לכלל. מאות אנשים בכל רגע נתון נמצאים במעצר מנהלי, ומאמרים ניתחו איך בית המשפט העליון, למרות שלא פסל אפילו מעצר מנהלי אחד בכל 50 שנות, אבל הוא יצר מנגנון של בירור באמצעות בית המשפט עצמו והפך לאקטיביסט במהלך בחינה של עתירות על מעצר מנהלי. אז ההילה של בית המשפט העליון נסדקת מאד והמוניטין שלו בקשר לסכסוך נפגע באורח אנוש, להערכתי.

באר: מה זה הדבר רמה אישית של שופטים, רוח הזמן, איך אתה מסביר את הפיחות באומץ ובעצמאות של מערכת המשפט?

אני חושב שזה גם עניין של רוח התקופה ושופטים שאידיאולוגית רואים בהתיישבות בגדה המערבית ערך.

באר:  גם השופט שמגר, שהיה איש ימין,  נתן החלטות מאד אמיצות…

ספרד:  שמגר הוא מבחינתי האדם המרכזי ביותר כשצריך לתת את הפרס; מי תרם יותר מכל אחר לכיבוש הישראלי. גם כפצ"ר, גם כיועץ משפטי לממשלה וגם כשופט. נכון שכאדם שאידיאולוגית הוא ליברל, רביזיוניסט, הוא קידש את זכות הקניין. כמו בגין במובן מסוים. אז אנחנו נמצאים במקום שהימין הוא כבר לא במקום של אז. הוא ימין הרבה יותר דתי, הרבה יותר גזעני ומוכן לקבל פגיעה בזכויות יסוד של פלסטינים, גם בזכות הקניין שהיתה הזכות היחידה שבית המשפט, לפחות רטורית, הגן עליה.

באר:  אחרי סגירת הדלת בפני תביעות של פלסטינים האם יש עדיין מרחב פעולה בתיק כזה כמו של הדוקטור אל-עייש, לבוא ולהגיד – נכון זה מצב של לוחמה ובכ"ז מדובר בטרגדיה אישית וכדומה ואנחנו כמדינה עם ערכים לוקחים אחריות. יכול להיות דבר כזה?

ספרד:  כן יש במשרד הביטחון ועדת "ל", שהשם המלא שלה זה "לפנים משורת הדין", שנועדה למקרים כאלה שבהם המדינה, מבחינה משפטית, לא מודה באחריות שלה. היא מקבלת את זה שהנזק קשור לפעילות שלה ובנסיבות חריגות, הומניטאריות היא מוכנה לתת פיצוי כלשהו.

באר:  מתי זה קרה?

ספרד:  ועדת "ל" מתכנסת באופן סדיר…

באר: מוכרים לך מקרים?

ספרד:  כן, בודאי. יש אנשים שקיבלו לפנים משורת הדין, מבלי שהמדינה צריכה להודות…  לא הייתי מעורב בתיק לאחרונה אבל אני יכול לומר שגם שופטים שדוחים תביעות של פלסטינים הם הרבה פעמים ממליצים שועדת "ל" תבחן את העניין כיוון שיש פה מקרה אנושי מזעזע..

באר:  זכור לך מקרה שמדינת ישראל אמרה שמבחינה משפטית היא דוחה תביעה אך היא מקיימת איזושהי אחריות ומגלה נדיבות?

ספרד:  יש הרבה מקרים כאלה. היו מקרים של פשרות שאני הייתי מעורב בהן שמדינת ישראל שילמה פיצויים. בעיקר לנפגעים אירופאים, שנפגעו מנשק צה"לי.

אני  מדבר על מקרים שבהם לא הגענו לפס"ד ומדינת ישראל העדיפה זאת, למרות שהיה לה סיכוי רב לנצח.

באר:  במסגרת גישור

ספרד:  במסגרת מו"מ, כזה או אחר…

באר:  כפרקליט השטן אשאל אותך – אנחנו יודעים שיש הבדל בין האינתיפאדה הראשונה והשנייה מבחינת עוצמת ההתנגדות הפלסטינית. האינתיפאדה הראשונה לא היתה ממהותה אלימה ואז אפשר לומר שמערכת המשפט יכולה היתה להיות יותר ליברלית, במקרים של תביעות מצד פלסטינים שנפגעו. אבל מאז שנת 2000 מדובר כמעט במאבק מזוין אז אולי יש צדק באמירה של המערכת, שמדובר במצב של לוחמה ואנחנו סוגרים את הדלת?

ספרד:  אני מסכים לחלוטין, שיש הרבה יותר אירועים באינתיפאדה השנייה, שמצדיקים חסינות של מעשה מלחמה. יחד עם זאת, החקיקה של הכנסת והפרשנות של בתי המשפט הרחיבו את החסינות הרבה מעבר לאותם אירועים שבהם יש עימות מזוין וששם אולי מוצדק למנוע תשלום פיצויים. והדוגמא של אבו אל-עייש היא דוגמה קלאסית – שם מדובר על אירוע שבו ירו פגזים לעבר בית אזרחי,  שברדיוס המיידי שלו לא היתה שום לחימה. ירו על הבית הזה משום שחשדו, כן או לא, ששם יש תצפית או לא יודע מה. אבל זה בודאי לא מקרה שעליו ניתן להגיד זו מלחמה או קרב. זה לא היה קרב. אז למה החסינות, שהיא מוצדקת כשמדובר בנזקים שנגרמו אגב לחימה, למה שהיא תחול על מקרה כזה?

החסינות הזאת, מבחינת הכנסת ומבחינת בתי המשפט חלה גם על הפגנות יום השישי בבלעין, שהם העתק של האינתיפאדה הראשונה. מדובר בתירוץ…

באר:  האם אפשר להניח שהאינטרס המרכזי היה החשש מהצפה של תביעות?

ספרד:  זה לא חשש – היתה הצפה של תביעות. ישראל שילמה הרבה מאד כסף. הרבה מאד פיצויים…

ב- 22 ביולי 2002 שוגרה ממטוס של צה"ל פצצה במשקל טון לעבר בית מגורים בעיר עזה, בו התגורר פעיל החמאס הבכיר סלאח שחאדה. כתוצאה מהפעולה, נהרגו שחאדה עצמו, ועוד 15 אזרחים נוספים, בהם אשתו ובתו של שחאדה, ורבים נוספים נפצעו. בעתירה לבג"צ מטעם תנועת "יש גבול" דרשו עוה"ד אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד האחראים לפעולה.

באר:  האם אתה יכול לעשות הפרדה בין פעולות לפגיעה במפקד ארגון טרור ובטעות נפגעים חפים מפשע שחאדה לבין פעולה שנעשית בסביבה כמעט סטרילית כמו במקרה של רייצ'ל קורי

גם במקרה של שחאדה לא היתה לוחמה. הוא ישן בבית בשכונה אזרחית ולא היתה שם שום לוחמה. והיתה הזדמנות לפגוע בו והטילו את אותה פצצה של טון ו-7 בניינים נהרסו ו-15 נהרגו וקרוב ל 100 נפצעו.

באר:  אם היו פוגעים בשחאדה ולא היו נפגעים אחרים, האם זו היתה פעולה לגיטימית?

ספרד:  זו היתה פעולה לגיטימית אם ישראל היתה מוכנה לקבל ששחאדה וחבריו לזרוע הצבאית של החמאס הם לוחמים. ישראל פוסחת על שני הסעיפים, מצד אחד היא רוצה ליהנות מהקטגוריה הזו שהיא שמאפשרת לפגוע באנשים מפני שהם לוחמים, ואוחזים בנשק. מצד שני, היא לא מוכנה לתת להם את הזכויות שיש ללוחמים.

המשפט הבינלאומי של דיני המלחמה מחלק את העולם לשניים: ל"אזרחים" שאסור להם להשתתף בלחימה, ואם הם משתתפים בה הם עוברים עבירה. אפשר להעמיד אותם לדין ואפשר אפילו להכניס אותם לכלא לכל החיים. ו"לוחמים". האזרחים מוגנים בפני תקיפה. אסור לתקוף אזרחים. הלוחמים מסתובבים עם מטרה על המצח – מותר להרוג אותם. גם כשהם ישנים מותר להרוג אותם. מצד שני, מותר להם להילחם עפ"י דיני הלחימה.

באותו תיק שניהלתי עם אביגדור פלדמן עלתה השאלה הזאת, מה ישראל אומרת:

אלה לוחמים בלתי חוקיים. מצד אחד הם לוחמים ומותר לנו לפגוע בהם, מצד שני הם לא חוקיים אז אסור להם להילחם. מה המשמעות של זה, שאם נתפוס אדם כזה ונניח שהוא לחם רק נגד לוחמים, ולא פגע באזרחים (לא כמו סלאח שחאדה),  אז אנחנו צריכים להכיר בו כשבוי מלחמה, אם הוא פעל לפי דיני המלחמה. לזה ישראל לא מוכנה. היא לא מוכנה לתת לאותם אנשים שמנהלים את המלחמה נגד צה"ל – לא נגד אזרחים… אם סלאח שיאדה שלח מחבלים להתאבד בבת קפה אז הוא פושע מלחמה ואפשר להעמיד אותו לדין על אפשר להעמיד אותו על זה, אבל לא על הפניית נשק כלפי צה"ל. אם אנחנו רואים בפלגים הפלסטינים כוחות לוחמים אז בהחלט החברים בהם, הלוחמים, הם יעד לגיטימי להתקפה.

באר:  אם נחזור לעניין אבו אל-עייש יש לו סיכוי בעתירה לבג"צ?

ספרד:  סיכוי תמיד יש. הקביעה ההזויה של בית המשפט המחוזי שיש ראיות לכך שהיו בבית, בלי ידיעתו של הדוקטור ובלי ידיעת המשפחה שלו, חומרי נפץ נשמעת ממש יושבת על כרעי תרנגולת ואני חושב שלפחות את העניין העובדתי הזה יש סיכוי טוב להפוך.

משפטית, האם הדבר הזה יוציא אותנו מהעניין הזה של פעולה מלחמתית זה הרבה יותר קשה. כי כמו שאמרתי פעולה מלחמתית משתרעת על טווח עצום של דברים שאדם רגיל ברחוב לא יקרא להם מלחמה.

באר:  במידה והערעור יידחה יש לדוקטור ערוצים נוספים. בינלאומיים?

ספרד:  ברמה הציבורית, כן. אבל ברמה המשפטית ממש, הערכאות שבהן ניתן יהיה לייצר חיוב משפטי למדינת ישראל, לחיילים, לקצינים,  לא ממש.

באר:  איזה מסלול בינלאומי עומד לרשותו אם הוא בוחר בו.

ספרד:  תיאורטית, אפשר היה לתבוע בבתי משפט זרים. יש מדינות במערב אירופה, עם סמכות שיפוט אזרחית, אוניברסאלית.  אני מדבר כרגע על פיצוי, לא על הליך פלילי, שזה סיפור אחר. יש תיקים בהולנד ובמקומות אחרים נגד חיילים ונגד קצינים בכירים, רמטכ"לים ואלופי פיקוד, שהיו אחראים על מדיניות האש, על נזק שנגרם. תיקים כאלה לא הסתיימו אבל זו אופציה אחת. גם אם יסתיימו בהצלחה קשה מאד יהיה לממש את הזכייה.

באר:  כלומר, יכולה להיות לזה יותר משמעות הסברתית, ערכית…

ספרד:  ב-20 השנים שאני בתחום למדתי שאולי העונש הכי קשה לקורבנות, מעבר לפגיעה שהם ספגו,  זה אם סותמים להם את הפה. הקורבנות האולטימטיבית היא זו של הקורבן שהעוול שנגרם לו מושתק. לא מאפשרים לה לספר את הסיפור שלה, מכחישים את העוול שנגרם לו. לכן, הלקוחות שלי יודעים שהסיכוי להשיג הישג מוחשי –  צ'ק שיעבור מיד, הסיכוי הוא הרבה פעמים מזערי ועדיין ההליך עצמו הוא הליך שהם רוצים לצאת אליו כדי להרגיש שהם לא שתקו מול העוול.

אז אפשרות אחת היא בית משפט זר במדינה אחרת. תיאורטית, אם מדובר בהפרה של דיני המלחמה, זה בסמכותו …

באר:  מה אתה מבין, מה מניע אותו?

ספרד:  אני חושב שהוא מהמקרים הנדירים ולפעמים קשה אפילו להבין מהמקרים היוצאי דופן של אדם שסבל סבל כמעט איובי בהיקף שלו ועדיין מאמין בדו קיום ובפיוס. אני חושב שהכרה של ממשלת ישראל וצה"ל בסבל שלו … אתה יודע אני ייצגתי אנשים שהגיעו לתיעוב של הצבא והמערכת ועדיין העניין הזה של לקבל הכרה היה משמעותי.

באר:  אם אתה יוצא רגע מחליפת העו"ד לעמדת הפרשן, מה היה משרת יותר את האינטרס הישראלי, המדינתי, עמדה כמו זו שבאה לידי ביטוי בפרשת הרופא ובמקרה רייצ'ל קורי, או עמדה אחרת נדיבה יותר, פתוחה יותר?

ספרד: אני הולך לומר דבר והיפוכו, כי מצד אחד עמדה נדיבה יותר היתה מאד מסייעת לישראל בתדמית שלה ובאופן שבו היא נתפסת. בסופו של דבר אנחנו כובשים עם אחר ואנחנו נוהגים בברוטאליות די רצינית וזה לא יוצר יחסי ציבור טובים. לעומת זאת, כאשר אנחנו נדיבים ומאפשרים…

אחד הכלים היח"צניים הטובים זו האמירה מעל כל בימה, שלפלסטינים יש גישה לערכאות המשפטיות ושהם מקבלים את יומם בפני טריבונאלים מקצועיים שהם עצמאיים ולא כפופים לדרג הפוליטי. אז במובן הזה ישראל מקלפת בעיה כדי לחסוך – אני לא מזלזל בזה, מדובר בהרבה מאד כסף במיליארדים, שהיינו משלמים כפיצויים. זה גם עניין סימבולי, כי כאשר אנחנו משלמים אנחנו לוקחים אחריות ומודים כמערכת. אז אנחנו מוכנים לשלם בהון של יחסי ציבור ושל הדימוי הנאור שלנו כדי לגלות יד חזקה יותר כלפי הפלסטינים ולהגיד: אתם תפצעו ותהרגו אבל לא תקבלו מאיתנו פיצויים, גם אם הייתם עוברי אורח.

באר:  מצד אחד זה כלכלי מצד שני זה לא טוב לתדמית…

ספרד:  נכון. אבל עכשיו אני רוצה לומר, שהימים האלה של הכיבוש הנאור עברו חלפו ללא שוב ואני לא בטוח שניסיון להיות נאורים בהקשר של שליטה על עם אחר היא דבר טוב בהכרח. כי אנחנו צריכים לסיים את השליטה הזאת…

באר:  אתה אומר שזה עשוי לשמר ולחזק את ההווה?

ספרד:  נכון. זה לא בא לידי ביטוי רק בעניין הכיבוש. ישראל היום מוכנה לשלם הרבה בקילוף התכונות הדמוקרטיות שלה כדי לחזק את פרויקט הקולוניזציה והסיפוח. אנחנו בשנים האחרונות מסירים, קליפה אחרי קליפה, ביודעין ובתכנון קר, למשל את הסובלנות שלנו לביקורת, את הנכונות שלנו לאפשר לקולות מבפנים כנגד המדיניות. אנחנו מוכנים להיראות כאומה שמשתיקה ביקורת, שלא סובלנית לביקורת, שהמרחב הדמוקרטי בה הולך ומצטמצם כדי להימנע מזעזוע של החתירה שלנו לקיבוע הנוכחות שלנו בגדה המערבית.

באר:  אז אם הייתי מסכם את דבריך כציניקן – אני הציניקן – אז אתה בעצם אומר: אולי  טוב שזה כך כדי לקצר את הכיבוש?

אני לא מאמין, שככל שיהיה יותר רע יהיה בסוף יותר טוב. אבל אני כן חושב שהסרת מסכות זה דבר חיובי. אם אנחנו מסתכלים על המערכת של שנות ה-80 וה-90, היו בה הישגים ודברים חשובים, אבל היו בה גם המון מסכות. הניסיון להציג אותנו ככובש נאור זה היה במולקולות קטנטנות אולי נכון, אבל ברוב זה היה תחפושת. יש חשיבות לכך שאנחנו יודעים היום מול מה אנחנו עומדים. שהפוליטיקאים שלנו אומרים את האמת:

אנחנו רוצים לספח! אנחנו רוצים לספח בלי לתת זכויות!

עכשיו אנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים וצריך לתכנן איך נאבקים בזה. אנחנו והקהילה הבינלאומית שחייבת ואחראית על הסכסוך הזה לא פחות מאשר הקולות המתנגדים בתוך ישראל.

באר: על זה אמא שלי היתה אומרת באידיש "וכשהתבהרה התמונה נעשה לנו חושך בעיניים"…

ספרד:  בדיוק… לגמרי… (צוחק)

תודה רבה לעו"ד מיכאל ספרד על השיחה הזו, ותודה לעו"ד חוסיין אבו-חוסיין ולדוקטור עז א-דין אבו-אל-עייש על השתתפותם בשיחה בחלק א' של הפרק "אי-צדק תחת אש". אם מצאתם/ן עניין בתכנית אנא שתפו את מכריכם, הגיבו והיכנסו לדף הפייסבוק של "פרות קדושות – מיתוסים ישראליים". נשתמע בקרוב בפרקים הבאים.

 לכניסה לפרק א':  

אי-צדק תחת אש (חלק א')

 

[פרות קדושות] 25. 30 שנה לאינתיפאדה הראשונה – איך פתאום קם עם ומתחיל ללכת

"קיבינמאט עם הפלסטינים האלה, אפילו מסמרים לא תזרקו על הכביש? מה הולך פה, איך זה יכול להיות?" (דורון תמיר, קצין המודיעין של פיקוד מרכז, משתהה מהשקט המתמשך, רגע לפני פרוץ האינתיפאדה)

האינתיפאדה הראשונה התחילה כהתקוממות עממית שעיקרה שביתות, תהלוכות, הנפת דגלים, ציורי סיסמאות על קירות, הבערת צמיגים, יידויי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה.

היא פרצה לאחר 20 שנים של שקט יחסי, ששרר מאז כיבוש השטחים בידי ישראל ב-1967, ונמשכה שש שנים, עד תחילתו של תהליך אוסלו. נהרגו במהלכה 1,551 פלסטינים ו-421 ישראלים, והיא שינתה במידה רבה את פניו של הקונפליקט

אין ספור הסברים, מאמרים מחקרים וספרים ניסו לפענח, להבין ולהסביר את הפנומן שהתחיל בדצמבר 1987- איך פתאום עם שלם קם ומתחיל ללכת, מצויד בדגלים, אבנים ובזעם אין אונים, לכאורה ללא כל אזהרה מוקדמת, ואומר לאו רבתי לשלטון ישראל ברצועת עזה ובגדה המערבית.

בפרק הזה ננסה להבין מדוע, איך והיכן באמת פרצה האינתיפאדה הראשונה ומדוע דווקא בעיתוי הזה. האם באמת הורה שר הביטחון יצחק רבין למפקדי צה"ל לשבור למפגינים ידיים ורגליים, כפי שנטען? כיצד השפיעו חילופי הממשלות בישראל ושינוי המדיניות הזוחל על האוכלוסיה בשטחים? מה ידעו המומחים לענייני ערבים ומדוע הופתעו? נשמע כאן את אבחנותיהם של האלופים בדימוס שמואל גורן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בפרוץ האינתיפאדה, ושל איציק מרדכי, מפקד הפיקודים דרום ומרכז, של תא"ל בדימוס דורון תמיר, קצין המודיעין של פיקוד מרכז אז, של תא"ל בדימוס יצחק שגב ושל המזרחן פרופ' אברהם סלע. הם היו מהישראלים הקרובים ביותר לאירועים, מצד הממשל הצבאי. עדויות הראיה, התובנות והלקחים שהשמיעו ממרחק של 30 שנה, בכנס שהתקיים במרכז למורשת המודיעין,  ראויים להקשבה ולמחשבה.

האזינו שיפטו ושתפו!

תמונה ראשית: אינתיפאדה, צילום ניצן שורר

מוסיקה: נעימת פתיחה, גוטס-הישאם חאידי

לקריאה נוספת:

שלושים לאינתיפאדה הראשונה: בחזרה לארבעת הצעירים שנקברו חיים

נתונים: הרוגים באינתיפאדה הראשונה

לכניסה לפרק הבא, פרק 26:

אני, אחמד אל-ג'עפרי, מילדי האבנים של האינתיפאדה הראשונה – מחכה לשלישית