תוצאות חיפוש עבור: קזינו בעזה

[פרות קדושות] פרק 16. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק ב’; קזינו בעזה

חוף עזה
חוף עזה (Flicker)

בפרק הראשון של הסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו “6 ימים/50 שנה”, עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה לדרגה של אמנות, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא”ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א’, מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג’נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל הישראלי שהרג את בתה.

זהו החלק השני בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, הכלול בפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה:

מוסיקה:  Zinaida Trokai – The Spirit of Russian Love, הישאם חאידי-גוטס

לכניסה לפרק הקודם, חלק א’:   דיכוי טרור ברמה של אמנות

לקריאת תמלול חלק ב’: קזינו בעזה – איך הפכה הרצועה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת?

מאת: יזהר באר

בפרק הראשון של “עזה – הסיפור הלא מוכר”, עסקנו במערכה הצבאית שניהל שרון בתחילת שנות ה-70 נגד המבוקשים ברצועה. המפקדים ששירתו תחתיו הודו שמבחינה צבאית היא הגיעה ל”דרגה של אמנות”, אך היא לבדה לא הביאה להפסקת האלימות. להפך, מספר המבוקשים הלך וגדל. במהלך הימים ההם עבר מושל עזה, סא”ל יצחק איני עבאדי, הקיבוצניק מדגניה א’, מטמורפוזה, ששינתה את השקפתו ואת התנהלותו מול תושבי הרצועה, מהקצה אל הקצה. בפרק השני בסדרה נעסוק באג’נדה ההפוכה לגישת שרון שאימצו מושלי עזה בתחילת שנות ה-70 ועל תוצאותיה הדרמטיות. נספר על הניסיון הכושל לשכנע את קברניטי המדינה לשנות את גישתם כלפי הרצועה, וגם על האשה העזתית שהצילה את חייו של המושל שהרג את בתה.

ואז מגלה אשה עזתית אחת למושל עזה, שהוא לא מבין בכלל איפה הוא חי.

עבאדי:  השאלה היא למה אני מתכוון שאין לו יותר מה להפסיד? את זה אף אחד לא מבין אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא יודע את זה. אני רוצה להסביר לך. כאשר הרצועה נכבשה ב-67′ היתה תקופה של עדנה ברצועה; תקופה קצרה. ישראלים באו, נכנסו ויצאו וקנו בשווקים וזה וזה וזה… מה קרה, שפתאום בבת אחת, אזרח שפוי לא נכנס לרצועה?

באר:  לא היתה החלטה אסטרטגית (של אש”פ) לפתוח חזית מערבית?

עבאדי:  ברור! אין כל ספק, כי זה אחרי ההתשה שהתחילה ב-68′. אני רוצה לספר לך קטע, שמעולם לא דיברנו עליו. אולי רק ברמזים. ביום כלשהו הבנתי, אלף, שעל ידי פעילות צבאית, ותהיה ברמה של אמנות, אי אפשר להביא לידי כך שמאות אלפים, מיליון וחצי, קרוב לשני מיליון איש, יקבלו מרות. אתה שואל, מתי נופל האסימון? במסגרת הפעילות שלי, כמפקד וכמושל, הייתי נוהג כל יום שישי לאסוף את הנשים על הבמה בקולנוע פלסטין ומושיב על יד הבמה את האמהות, רק אמהות, של אלה שנהרגו השבוע. ולמטה באולם עצמו את האמהות או הנשים של המבוקשים, שעדיין לא נהרגו. והייתי נושא נאומים ואומר להם: השבוע עם אלה נגמר החשבון. בשבוע הבא תשב נבחרת אחרת. לא חבל לכן? אתן שהריתן ונשאתן את הילדים האלה 9 חודשים? אין להם סיכוי. חבל. חבל עליהם. סייעו לי, תעזרו לי לתפוס אותם, תעשו שיתמסרו לי ואני מבטיח לכן הנחות גדולות, גם אם יש על ידיהם דם. באחת הפעמים, בתום פגישה כזאת של ימי שישי הקבועים של לפני תפילת הצהרים, אחת אומרת לי: ‘אני רוצה לדבר איתך!’ ואז היא ניגשת, אשה צעירה יחסית ואומרת לי: ‘תגיד לי, אתה מטומטם? אתה בכלל לא מבין מה אתה עושה. אתה מכיר את הסיטואציה שחמשת ילדיך מתעוררים בבוקר והם בוכים כי הם רעבים, כי לא אכלו כבר יום יומיים?’ היא אומרת לי: ‘אתה בכלל לא מבין איפה אתה חי. המלאי שהיה ברצועה אחרי מלחמת ששת הימים נגמר וקניית מצרכי המזון הם במחירי אשקלון. ואיש מאיתנו לא עובד. ואין לאף אחד מאיתנו הכנסה’.

באר:  בשנת 1970-71 עוד לא היתה תנועת פועלים לתוך ישראל?

עבאדי:  חכה. על זה אני עוד רוצה לדבר איתך. ואז היא אומרת לי: ‘מהי המשכורת הממשלית?’ אמרתי לה: ‘ארבע לירות ומשהו’.  ‘אוקיי, וכמה אנשים מהרצועה עובדים בממשל?’ אמרתי לה: ‘כמה מאות’.  ‘אבל מה עם היתר? לא עובדים’.

 תבין, יזהר, כתוצאה מהפעילות הצבאית האינטנסיבית, שהיתה ברמה של אמנות, והיתה חובקת הכל, הכל מת. כל הפעילות הכלכלית מתה. כאשר היה אירוע הפיגוע בפולקסווגן, בילדים של משפחת אוריו, קם שרון והטיל עוצר על הכביש שם היתה התקרית, בין ארז לכיכר מדינה. כלומר, היציאה מנחל עוז. לא ליום, לא לשבוע – לשבועות ולחודשים. על הציר הזה יש שניים משלושה בתי אריזה שיש בכלל ברצועה. זה היה בחורף. זו תקופת הקטיף של הולנסיה. אם לא קוטפים אין הכנסה מן הפרדס באותה שנה. הפרי נושר על הארץ. אם מטילים עוצר על הציר הזה, עוצר בלתי מוגבל כי אין שום מגבלה, אז ברור שבאותה שנה אין פרדס. אין פרדס כלומר, אין לפליטים איפה לעבוד בקטיף. והרצועה הפכה לרעבה. כאשר האשה הזאת אומרת לי: ‘תגיד לי: אתה אחראי עלינו, מה אתה חושב, מאיפה יבוא השקל, הלירה, כדי להביא קמח לילדים? חשבת על זה?’ אמרתי לה: ‘וואללה לא!’ אבל זה היה תחום האחריות שלי, במקביל להיותי רודף מחבלים, שכפוף לאריק.

 זו היתה נקודת המפנה. ואז הבנתי שאני צריך להיות אחראי ולשאת באחריות גם על התחום השני, של קיומם האזרחי של מאות אלפי אנשים, מיליון וחצי איש. זה תחום האחריות שלי.

באר:  אבל כשאותה אישה יושבת איתך מה היא אומרת לך שמציע הצד השני?

עבאדי:  ברור; היא אומרת לי שיש ארגז רימונים בבית, ‘שלא מצאתם אותו ושלא תמצאו אותו, וכל פעם, מפעם לפעם, אני שולחת את אחד הילדים לזרוק רימון ברחוב, בין שהוא פגע או שלא פגע, אבל הוא התפוצץ, אני מקבלת 8 לירות מהארגון (אש”פ) ואני מקיימת את הילדים. מה אתה מבלבל את הראש? איפה אני אמסור לך אותו, אתה נורמאלי? זה הקיום שלי. הבאתם אותי למצב, שהקיום שלי זה בלזרוק רימון. מה אתה מדבר שטויות, מה זה הכנסים המטומטמים שלך, אתה לא מבין כלום. אתה בכלל לא יודע איפה אתה חי’.

באר:  מהכנסים האלה יצא פעם משהו?

עבאדי:  אף פעם. אף פעם. אמרתי: רגע, רגע, היא צודקת. היא אומרת: ‘אתה יודע???’ אמרתי לה: ‘אני לא יודע’. אחרי זה אמרתי לעצמי: רגע, זה הרי תחום האחריות שלי, ישירות שלי. כלפי העם בישראל אני אחראי על זה. ובמהלך הזמן הבנתי שיש מלחמה של גוג ומגוג בין יצחק פונדק שהיה מפקד האזור, האזרחי, לבין שרון, אלוף פיקוד דרום.

באר:  כשפונדק כן מבין את תמונת המצב האזרחית?

עבאדי:  כן! והוא היה הראשון שטען שאין סיכוי להביא לידי דיכוי הטרור בלא שליטה על פוטנציאל הגיוס שלו, שהיום בנתונים של היום, אין לו מה להפסיד!!!

כמו שסיפרנו בפרק הראשון, רבים מהמושלים הראשונים שמינה שר הביטחון, דיין, לניהול שטחי האימפריה הישראלית החדשה שקמה אחרי 67′, היו בני ההתיישבות העובדת. לא להאמין – חלקם הונעו אז גם על ידי ערכי התנועה הקיבוצית ועקרון השליחות הקיבוצית. עבאדי, המושל הקיבוצניק של עזה, מחליט בשלב ההוא ליישם את עקרון השליחות הקיבוצית ולהתגייס בכל מאודו לטובת האוכלוסיה האזרחית ברצועה.  

עבאדי:  הפעילות שלי היתה פעילות צבאית עד שהיא, האשה הזו האירה את תשומת ליבי. התחלתי לחשוב; נו… נתיניך… ממה הם חיים? מה זה נקרא ‘אין לי קמח לפיתות?’ איך זה קרה?

באר:  למי אתה הולך עם התובנות הללו?

עבאדי:  מאחר וראיתי את עצמי במשימה הזו ברצועה כשליח של התנועה, וככה ראיתי את עצמי. שליח של התנועה.

באר:  הקיבוצית?

עבאדי:  ברור. היה מושג שנקרא “שליחות”, לא תאמין. ותמיד בכל מקום שהלכתי רציתי להיות מטעמה של דגניה. שליח של דגניה. לא חופש, לא קבע, לא משכורת, לא רוצה כלום. שליח!

באר:  אתה לא מקבל משכורת בתקופה ההיא מהצבא?

עבאדי:  בשנתיים שהייתי ברצועה, והמשפחה לא היתה איתי – דגניה. דגניה קיימה את המשפחה שלי, כשליח. אז הכל עבר אליה. ברור! שליח זה שליח.

באר:  איזו משמעות יש להיות שליח התנועה הקיבוצית בעזה, מבחינתך? איזו משמעות ייחודית יש לזה, או אם בכלל?

עבאדי:  המושג שליח זה היה חלק מעקרונות התנועה הקיבוצית; שירות לעם. לכן גם כשהייתי בעירק הייתי שליח. גם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וגויסתי לחיל האוויר הייתי שליח, ולא הסכמתי לקבל משכורת. תשע שנים עבדתי כשליח. לא רציתי לקבל משכורת, לא פנסיה, לא עניין אותי כל הדבר הזה.

באר:  כשאתה יושב, נגיד עם עצורים, חשודים בטרור וכדומה, מה אתה מבין מהם על המוטיבציה שלהם?

עבאדי:  אין לנו יותר מה להפסיד… נגמר לנו האוכל…

באר:  ומה המקום של “מוטיבציה לאומית”, נקרא לזה?

עבאדי:  אתה יודע, שכל הדברים האלה, עוטפים אותם אח”כ במעטפת כזו. לתושבים ברצועה, לפוטנציאל הגיוס של המחבלים, לאלה שזורקים רימונים ויורים, לא היה יותר מה להפסיד. איזו מוטיבציה גדולה מזו? הבסיסית!

 והתחלתי ליזום לעצמי דרכים – אני עשיתי את זה ולא אף אחד אחר – את השיטה שנקראת “המקל והגזר”. אריק ויחידות הצבא מעולם לא עסקו ב”גזר”. שלא ישקרו. גם לא היתה להם היכולת לעשות את זה. אני בתוקף הגדרת התפקיד, התחלתי להבין שאני צריך לעשות את זה.

מושל עזה, שמתחיל לחוש אחריות כלפי רווחת נתיניו בעזה, פונה למקבלי ההחלטות בישראל ונלחם כארי להשיג עבורם זכויות והטבות בסיסיות. תגובתם, כפי שנראה, היתה מאכזבת.

עבאדי:  באתי לשר החקלאות, גבתי. חבר קיבוץ יפעת. אמרתי לו: ‘אני שליח מטעם התנועה שאתה משתייך אליה. תבין! תעזור לי! כי אני צריך למצוא דרך למימוש “הגזר”, כדי להשתמש פחות ופחות ב”מקל”,  כדי ליצור מצב שיש בו מה להפסיד’. הוא אומר לי: ‘במה אני אוכל לעזור?’ אמרתי לו: ‘הרצועה מייצרת 1,500 טון תמרים חייאנים; 450-500 טון אנחנו (בעזה) אוכלים, כי, ברוך השם, אצלנו אין דיאטה. אבל זה זן, שמחמיץ. אי אפשר לאפסן אותו. הוא לא יבש זה לח. תן לי למכור את זה בכל מחיר. בארץ. בכל מחיר. זה שווה יותר מאפס’. תשובתו היתה כזאת: ‘תגיד, אתה נורמאלי?’ אני אומר לו: ‘מה זאת אומרת אני נורמאלי? מה אתה מציע לי?’ הוא אומר לי: ‘אם אני אביא 1,000 טון חיאני, מה יגידו מגדלי החיאני בעמק הירדן, דגניה שלך וכנרת שלך ובעמק בית שאן ובערבה?’ אמרתי לו: ‘לא דגניה ולא אף אחד בארץ לא חי מחיאני, ולי אין משהו אחר! אתה מבין: אין לי משהו אחר!!!. ומאות אלפי אנשים תלויים בצווארי’. לא נתן….

אמרתי לו: ‘תגיד, איך אתם לא מתביישים? אני שומע מה שאתם אומרים; הרצועה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ויש לכם סמל; ישראל הגדה והרצועה – שרשרת. חלק בלתי נפרד. ואני גם יודע, שאתם יוזמים תכנית להקמת הרביירה הישראלית (בפתחת רפיח) על חוף הים ברצועה. מה עם הפליטים שחיים לחוף הים? ויש לכם סמל; ים כחול, החול הזהוב, עם בית עם גג אדום, והרקע של הדשא. ויש גם משרד, של יונה פייטלזון, שמתכננים את הרביירה.. תגיד לי, איפה…'(צועק)

אמרתי לו: ‘אתה יודע, אנחנו, יש לנו מדגה בברדוויל, תן לי למכור את הדגים בארץ. אין לי יכולת למכור במקום אחר. אני לא שולט בזה. ואמרת לי שאני אחראי על אלה. אתה מבין שהם רעבים?’ אז הוא אמר לי: ‘הדגה בברדוויל? אתה לא נורמאלי. אתה לא שומע, אתה לא קורא, איזה משבר יש עם חברת נון? עם הסרדינים?’ אמרתי לו, ‘נון לא מקיימת את מדינת ישראל. לי אין משהו אחר…’ לא נתן. אמר לי: ‘הפתרונות הם לא אצלי. אני שר החקלאות של מדינת ישראל ולא של עזה’. אמרתי לו: ‘אבל אתה יושב בישיבות. מדברים שם על החלק הבלתי נפרד. מה זה, לא שלך?’

הלכתי לבן אהרון, שהיה מזכיר ההסתדרות. אמרתי לו: ‘בחייאתכ, תן לי להוציא פועלים מהרצועה בעד 70 שקל. כל סכום שלמעלה מאפס כדאי לי’. אומר לי: ‘אתה נורמאלי? אתה יודע מה יקרה אם נפתח את השערים מהרצועה לעבודה בישראל? ניצור בארץ מצב של אפנדיזם. הישראלים יהפכו לאפנדים’. אמרתי לו: ‘ברור! מה אתה מציע לי?’ אמר לי ‘זאת לא הבעיה שלי’. לא נתן.  ‘לך לגולדה!’

באר:  “אפנדיזם” זה נשמע כמו טיעון אידיאולוגי? שומר על הטוהר…

עבאדי:  ברור. אבל כמו כולם, מה אתה מציע לי? לקחתם אותי, זרקתם אותי לרצועה, ואמרתם שאני אחראי על זה, נו… תעזרו לי… לא בעיה שלי, לך לגולדה!

הלכתי לגולדה. ואני אומר לה: ‘תקשיבי, את יודעת מה זה נקרא רעבים? את יודעת שנגמר הכסף מאז מלחמת ששת הימים, וכל קנייה של קמח או של עגבניה או כל דבר אחר זה במחירי אשקלון?’ היא אומרת: ‘רובם פליטים’. אמרתי ‘נכון, אבל הם אוכלים…(צוחק) וכשהם רעבים הם צועקים… וכשהם צועקים, וכשאין להם מה להפסיד, הם זורקים רימונים’.

אז אני שואל אותה, ‘אז מי אחראי?’ היא אומרת: ‘האו”ם’. אמרתי לה: ‘אה, תגידי, מה התקציב של אונרו”א, סוכנות הסעד והתעסוקה שליד האו”ם? 10 מיליון דולר בשנה. עלה בדעתך פעם אחת לקחת 10 מיליון דולר ולחלק אותם למספר הפליטים שיש בגדה ברצועה ובמקומות אחרים שמחוץ לגבולות מדינת ישראל? כמה זה יוצא פר נפש? זה כמה סנט. לטיפת חלב, לארוחה, לחלוקת מצרכים, לחלוקת מטר בד, לחלוקת סבון, לחינוך, לסניטציה… הלוא הם לא מטרת דמות מקרטון, שעושים בה חור והיא לא מגיבה. הם אנשים, שכאשר אין להם מה להפסיד הם זורקים רימונים’.

והיא לא ענתה לי. אף פעם. אף פעם.

באר:  יש לי שאלה, אתה הרי מקורב לדיין, למה אתה לא הולך לדיין?

עבאדי:  נכון, אני מספר לך על רגעים שבהם אני עומד על מה אני אחראי. זה השלב שאני קורא לו “המהפך”. תזכור: טרור ברמה של אמנות, אבל התשתית, פוטנציאל הגיוס של מאות אלפים, אמהות, אחים ואחיות, אם הם לא יהיו שבעים – בחיים לא תגמור את זה.

באר:   לתובנות הללו אתה מגיע באיזה שלב? ב- 1970?

עבאדי:  במחצית השנה הראשונה שהגעתי לרצועה (1970). ואז אני מבין שהפשרה, דרך האמצע, בין דרכו של פונדק, האזרחי, ובין דרכו של שרון, הצבאי, היא באמצע – צריך לדכא את הטרור ביד ברזל אבל לנטרל את פוטנציאל הגיוס של המחבלים, שיהיה להם מה להפסיד. זה היה הגילוי. זה הדבר שהגעתי אליו.

מול אדישותם של מקבלי ההחלטות בישראל וגישתו הלעומתית של שרון, אלוף פיקוד הדרום, הממשל הישראלי בעזה, בניהולם של תא”ל פונדק וסא”ל עבאדי, מנסה להחיות את החיים האזרחיים ברצועה; להקים קולנוע, עיתון, קזינו, נמל, תחנת רכבת, חופי רחצה, לנסות להראות שאפשר גם אחרת.

עבאדי: אתה יודע שלציבור הזה, שדיברנו עליו, אמרתי לך – יותר מגוש דן – אין עיתון, עלון, לא היה בית קולנוע אחד. לא היו בתי קפה…

באר: גם בתקופה המצרית לא היו בתי קפה?

עבאדי: מה זאת אומרת? בעיר עזה עצמה היו מספר בתי קולנוע, ומועדונים, וקזינו ובתי קפה, מה לא היה. וחופי רחצה… אבל היה ברור שצריך להתחיל באיזושהי התחלה שיש בה לסמל משהו. להתחיל לגרום שאנשים יבינו שיש גם מעשה אחר מעבר לטרור, שראה בכל האוכלוסיה כמשתפת פעולה, ולכן הוא פעל נגדה במסה. הרעב, המצוקה, חוסר העבודה, העדר יכולת הקניה, במה מתחילים? אז הרעיון היה, במקביל להקמת מגרשי משחקים לילדים, בקרחות כאלה שנמצאות בתוך העיר, נדנדות ודברים מהסוג הזה, דבר שבהתחלה הוא התקבל בהסתייגות גדולה, מצידם. הם לא הבינו, מה הציונים האלה רוצים לעשות. תכף לפתוח קולנוע? לפתוח קולנוע, אז זה צריך להיות מתואם עם שעות עוצר. תמיד יש עוצר.בקיץ ,זה בשמונה בערב, בחורף, זה בשש בערב. אין תנועה בערב. אין תנועה במשך שנים. אבל בוא תשמע קודם כל, החנויות סגורות. משתי סיבות: אלף, זאת היתה הזדהות של אזרחים אל מול הטרור נגדם, הטרור העיוור נגדם. בית, גם לא היה כ”כ מה למכור? לאן למכור?

אז הדבר הראשון שנעשה, היה ניסיון להפעיל איזושהי פעילות אזרחית שיש בה התחלה של הכנסה מעבודה. יש דיג, למה לא להתחיל ביציאה לים? לדוג דגים? היה להם צי של סירות, מכל הגדלים: דיג על החוף ודיג יותר עמוק. איך עושים את זה? הלא זה מת?

באר:  למה מת, בגלל העוצר?

עבאדי:  ברור! לא יוצאים. אסור לצאת לים.

באר:  זאת אומרת, היה איסור לצאת לדוג?

עבאדי: ברור… אם יוצאים לים לך תדע מה הם יביאו…

אז הקמתי ועד דייגים, מבין אנשי שאטי, המחנה הגדול ביותר וחלק מהעיר עזה ועל שפת הים. אז בוא נחיה מחדש … פה מתחילה התנגשות, אם יוצאים – לכמה שעות? לאיזה עומק? אני לא הייתי יכול מבלי לקבל הסכמות משרון בשביל לעשות את הדבר הזה.

אז בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול!  זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים.

באר: בתקופה הזו יש איסור יציאה לעבודה בישראל?

עבאדי: אין יציאה לעבודה בישראל. אין יציאה. לא רק לעבודה, אין יציאה. אין.

 אבא של עופר שלח, חזי שלח, גויס, במקביל אלי, להיות קמ”ט (קצין מטה) כלכלה ברצועה. הוא בא מרקע של “נשר”. הוא היה מנכ”ל נשר בחיפה והוא היה מעורה בענייני המלט בארץ. והיה חוסר בחומר גלם לתעשיית המלט בארץ. והיינו כמו אחים. ואז קם הרעיון להקים נמל בעזה. אני מדבר איתך על הנחת אבן הפינה לנמל היום – זה שהטורקים היום נורא רוצים להגיע ישירות אליו. בנינו מזח מבולדרים ועל גבי המזח הזה, שהיה מעין שובר גלים, היה למטה כביש אספלט. בגלל קשריו של חזי שלח עם חברות נשר בישראל, יבוא חומר הגלם מרומניה וממקומות אחרים הגיע באניות לעזה. האניות לא יכלו להתקרב למזח. זה לא נחפר. האניות היו עוגנות במרחק, סירות הדייגים הגדולות היו מגיעות לאוניה, והיו פורקים את שקי החומר מבטן האוניה לסירות, שהן קלות, מגיעות אל המזח, נרתמות אליו משאיות, שהיו עומדות על הדרך של שובר הגלים, ועל הגב – מהסירה על גבי קרש לגב המשאית. התחילה להיות עבודה; לבעלי הסירות, לסבלים… זה התחיל להניע איזשהו מערכת.

באר:  אבל לנשר זה בטח היה יותר יקר?

עבאדי:  יותר זול!

באר:  למה?

עבאדי: בחיפה ובאשדוד יכלו לפרוק את זה. אבל פריקה של טונה אצלנו היתה יותר זולה. למה? כי אם עלות פריקה של טונה, אני לא זוכר, היתה עולה, נניח 10 שקלים, אני הייתי מוכן לעשות את זה גם ב 5 שקלים, כי 5 שקלים זה יותר מאפס. אם אני מביא בעבור כל טון  5 שקלים לרצועה, אין סיכוי, לא לחיפה ולא לאשדוד, להתחרות איתי. 

באר: ואף אחד לא הקים צעקה?

עבאדי:  לא.. אם אתה שואל לגבי הנמל –  אני לא זוכר שהיתה צעקה.

 מתחילים לעבוד: דיג, נמל, להחזיר את החיים למסלולם, פתיחת בית קולנוע, הקמת עיתון, הקמת מועדון… לא שלא היו בעזה לפני כן, היו בעזה מספר בתי קולנוע, מספר עיתונים אבל הכל מת בתקופה הזאת. ובדרך כלשהי נפרץ המחסום לעבודה בישראל.

כרטיס רכבת לעזה, 1973

באר:  מתי זה מתחיל?

עבאדי: ב- 1972.

תעשה רגע חשבון, 30 אלף איש הביאו כל יום מאה שקל. תבין, כל יום נכנסו לרצועה שלושה מיליון שקל. מאפס. זה עולם אחר לגמרי. החל משבר פנימי בינם לבין עצמם. הם מתו לצאת לעבודה, כדי להביא פיתה הביתה. החלה ההתנכלות האש”פית לעבודה. זריקת רימונים…

באר:  על מי?

עבאדי:  על הפועלים. אתה מבין, שכאשר מפנים את הרימונים ממטרות ישראליות בתוך הרצועה אל האזרחים עצמם קורה בדיוק מה שציפית שיקרה; האוכלוסיה הגדולה, שמבקשת 3 מיליון שקל לאכול… בפעם הראשונה נשברה הלכידות, שהיתה (עד אז) מוחלטת, ונוצרו סדקים בין האוכלוסיה ובין הטרור האש”פי ברצועה.

באר: מי מעביר את זה בממשלה, דיין?

עבאדי: כן. בנינו מסילת רכבת מאשקלון לעזה. זאת אומרת, רכבות מגיעות בבוקר לתחנת הרכבת בתחנת מדינה, רכבות, אחד אחרי השנייה, להוציא 30 אלף איש לעבודה ולהחזיר אותם אחה”צ הביתה. הטרור מתחיל להיות מופנה אל מול האוכלוסיה היוצאת לעבודה.

באר: מתי הפסיקה תנועת הרכבות מעזה החוצה?

עבאדי: במלחמת יום הכיפורים.

 מישהו היום יכול לדמיין קצין ישראלי שמתעסק בפרטי הפרטים של החיים האזרחיים של אנשי מחנות הפליטים בעזה? כן, פעם גם זה היה חלק מתפקיד הממשל הצבאי.

עבאדי: זה לא מספיק. יזמתי רעיון של הקמת ועדי שכונות; כל שכונה משכונות העיר או כל יחידה מוניציפאלית כפרית, תבחר מתוכה ועד – כאשר הפעילות המוניציפאלית של ביוב, מים, חשמל, אשפה, החלפת צינורות לקטרים יותר גדולים – תעשה על ידם. כל שכונה בפני עצמה. בדרך של הקמת ועדי השכונות השקענו מאמץ אדיר. נפגשתי עם כל שכונה ושכונה, מאות אנשים ודירבנתי אותם, לטובתם הם, שיהיה להם מים וביוב מסודר, ושלא יטבעו בביוב הזורם ברחובות. כל פעילות אזרחית מוניציפאלית, שיש בה להיטיב עם האוכלוסיה ותקציבים.

למרות שהאלימות ברצועה לא חדלה לרגע הממשל הישראלי מצליח לפתוח את שערי הארץ לעבודת פועלים עזתיים. האג’נדה האזרחית החדשה מביאה שינויים דרמטיים.

באר:  באיזה שלב הטרור נרגע?

עבאדי:  הוא לא נרגע, הוא קיים כל הזמן, כאשר בשלב מסוים האוכלוסיה הקיאה מתוכה את מגויסיה. זה קורה ב-1972, מאוחר. והשאלה היתה מאד אלמנטרית; איך ממלאים את הקיבה של הילדים בבוקרו של יום. עד כדי כך.

מי אחראי לפתיחת שערי הארץ לכניסת הפועלים העזתיים, אני שואל?

עבאדי:  דיין! ושלמה גזית וכמובן יצחק פונדק, שהיה חסיד נלהב של הרעיון. והדבר הזה היה לרועץ בעיניי המחבלים – היציאה לעבודה. וזריקת רימונים על ריכוזי הפועלים בבוקר בכיכר מדינה ובכל מקום אחר, היתה דבר שבשגרה. היינו צריכים לאבטח את היציאה לעבודה. ואז היה לי ברור, שגם צריך לעשות משהו בתוך הרצועה, מעבר למפעלים כלכליים, שיביאו שקלים כדי לקנות אוכל.

 אחד הדברים החשובים היה פתיחת חוף הים, מה שלא היה עולה על הדעת קודם. רחצה בים, בילוי על שפת הים, קזינו, בית קולנוע…

באר:  מי הפעיל את הקזינו?

עבאדי:  הם!

באר:  ובאו ישראליים?

עבאדי:  לא! אני מדבר כרגע רק למקומיים. אין כניסה של ישראלים פנימה. כי הטרור החבלני נמשך.

כאמור, אריק שרון ראה את עזה רק מבעד כוונות הרובה. במרדף אחרי המבוקשים נהרגו מאות מבוקשים, אך גם חיילים ישראלים. מושלי עזה הציגו פתרון אחר לבעיית המבוקשים, בלי לירות יריה אחת. תת אלוף פונדק, מושל רצועת עזה וצפון סיני, מספר איך הצליח להוריד את רשימת המבוקשים ללא שימוש באלימות.

באר: מה היית יכול להגיד על הנרטיב הזה, שאריק שרון חיסל את מה שנקרא “הטרור בעזה”? מה ומי עשו את זה באמת?

פונדק:  תראה, כשאני הגעתי לעזה משפחה חיה ב-50 לירות לחודש בעבודות יזומות. לא היתה עבודה, כי אריק שרון החליט שאם יהיה להם רע הם יעזבו את הרצועה. הם לא זזו.

אני בתוך שנתיים, יחד איתו (עם עבאדי), דאגנו שלכל אחד תהיה עבודה, תהיה פרנסה, שאם הוא חולה יבוא לישראל לריפוי, אם צריך. פתאום הרצועה פרחה. אני אומר לך; הם התחננו בפני: תישארו עוד שנה, שנתיים.

באר:  וזו הסיבה שהאלימות ירדה?

פונדק:  אם היה להם טוב, בטח!

באר:  אז אולי היום זו גם השיטה (הרצויה)?

פונדק:  תקשיב, בסוף 1971 אנחנו חיפשנו 150 מבוקשים. המצב כבר היה מצוין ברצועה, ואמר לי אריק שרון: ‘נהרוג את כולם! נרצח את כולם!’ אמרתי: אני אתפוס אותם בלי כדור אחד. עוד מעט תראה!

באר:  אמרת לאריק את זה?

פונדק:  כן. והוצאתי הוראה שצריך להחליף את תעודות הזהות. וידעתי בדיוק מי הם אלה שאנו מחפשים. וכל אחד חייב להחליף את תעודת הזהות. הם באו להחליף את תעודת הזהות, ואנחנו ידענו מי החבלנים, אז היינו מכניסים אותם לרכב –  נגמר. כשאנחנו גמרנו ברצועת עזה חיפשנו (רק) 12 חבלנים.

באר: באמצעות הנפקת תעודות הזהות הורדתם את רשימת המבוקשים מ-150 ל-12?

פונדק: כן.  אמרתי לו: לא יריתי כדור אחד, למה חיילים מתרוצצים ונהרגים, ללא צורך?

סא”ל עבאדי מספר איך התנהל המבצע:

עבאדי:  זה נמשך כחודש ימים. כל תושבי הרצועה רוכזו במקומות ריכוז. כל איש נלקחה ממנו ובוטלה תעודת הזהות הקודמת. במערכת מאד מסודרת של “קופים”, שישבו בתוך במקומות מסתור, כל האנשים עברו דרך מסלול. במסלול הזה, השותפים שלנו, המלשינים, זיהו את המבוקשים והם נעצרו. כלומר, נעשתה פעולה של סינון אחד לאחד של כל תושבי הרצועה, מגיל 14 ועד בכלל; נשים, ילדים, גברים, כולם עברו בריכוזים האלה דרך מסלול, והמבוקשים נלקחו ונעצרו.  תעודת הזהות החדשה שהונפקה היתה לא ניתנת לזיוף – לא נדבר כרגע איך עשינו את זה. להיות בלי תעודת זהות ברצועה זה נקרא גזר דין מוות. אתה לא יכול להתקיים בלי תעודת זהות. החלפת תעודת הזהות היה מבצע שהקיף את כל החיים ברצועת עזה. כולם עברו את הסינון הזה. וכך עצרנו המון מבוקשים בשיתוף פעולה עם האזרחים. אתה יודע מה זה לרכז את כל הרצועה במשך מספר ימים, בגושים, גושים, להעביר את כולם במסננת? היתה משמעת בלתי רגילה.

באר:  אנחנו מדברים על מיליון וחצי איש אז?

עבאדי:  כן?

 המושל סא”ל עבאדי, שמחלק את זמנו בין הריגת מבוקשים לפעילות האזרחית זוכה להערצת התושבים. אמנם הוא הורג בהם, מצד אחד, אך גם דואג להם ונלחם עבורם, מהצד השני, מכבדם ומדבר בשפתם. וכך, כשהוא יודיע על סיום תפקידו יתאחדו תושבי עזה בהתנגדות לעזיבתו. מי שלא מאמין, שיחכה לפרק האחרון.

באר: האם בתקופה הזאת אתה ממשיך באופן פעיל גם באקט הצבאי?

עבאדי:  זה המנדט שלי…

באר:  איך בנית את הפרסטיז’ה שלך כמפקד בעל אוטוריטה, כשבבוקר נתת את ההוראות המתאימות ובערב נכחת בהלוויות?

עבאדי:  תראה, אני המפקד בשטח. אני הייתי מפקד הכוח הצבאי והמושל האזרחי.

באר:  אתה מופקד, בעצם, על המרדפים נגד המבוקשים?

עבאדי:  ודאי! לא יכולה להתבצע פעילות צבאית, אלא אם היא נעשית מאחורי הגב ובלי רשות. והיו כאלה. שרון עשה את זה, בלי שנדע, מאחורי הגב ובלי רשות. זה הביא, כמובן, למשבר שקרה, בסופו של דבר.

באר: וכשאתה נותן את הפקודות, או מפקד על פעולות, אתה מוצא לנכון שכאשר יש קורבנות בין המבוקשים לבוא להלוויות שלהם. למה?

עבאדי:  אני הצטיירתי בעיניהם כמטיב: פעילות מוניציפאלית עבודה בישראל נמל קולנוע עיתו בתי ספר מגרשי משחקים זה עולם אחר לגמרי. כל זה לא היה. במסגרת הקמת ועדי השכונות נפגשתי עם אלפים, בכנסים, על מנת לשכנע אותם. דיין אומר לי: ‘אני רוצה לבוא יום אחד למפגש כזה’. אמרתי לו ‘אתה מוזמן’. בסוף המפגש הוא אומר לי ‘אני לא הבנתי כל מה שאמרת להם, אני רוצה לדבר עם אחד מהם’. הוא שואל אותו: ‘תגיד, למה אתם באים? למה אתם נענים, למה אתם מסכימים?’ והוא עונה לו: ‘מה זאת אומרת, הוא מדבר כמו ג’ורג’ חבש. הוא מדבר לטובתנו.’ דיין אומר לי, ‘תגיד לי…’ אני אומר לו: ‘זה נכון, מה אני רוצה? אני רוצה בטובתם’.

המהלך הזה יצר שבר בין האוכלוסיה הרחבה, הגדולה, שרצתה לאכול. שרצתה איזשהם חיים נורמאליים. אל מול הקבוצה שרצתה, שככל שיהיה ברצועה יותר גרוע יהיה יותר טוב.

באר:  אז זה יהיה נכון אם אני אגדיר את זה כך: שבבוקר נתת הוראות חיסול ובלילה …

עבאדי:  כל היום… היו פעולות שנעשו ביום ובלילה, המרדפים. הייתי נוכח בכולם. לא ששלחתי את הסגן, או הקמב”ץ. הייתי נמצא בכולן.

באר:  הם היו יודעים שאתה הרגת את המבוקשים?

עבאדי:  הם ראו אותי עומד בראש הכוח. והם ראו אותי עוסק בפעולות דיג, נמל, יציאה לעבודה ועוד אלף דברים מהסוג.

באר:  כאשר אתה בא להלוויה של מבוקש שזה עתה ‘נפל על משמרתו’..

עבאדי:  כל ההלוויות היו מבוקרות. לא רציתי שתהיינה הלוויות המוניות, מחשש למהומות. מי כן יכול היה – המשפחה הקרובה. הייתי הולך אחרי האלונקה – רץ מהר, בלי להתקלח, להחליף למדי סוג אלף – עומד בפני הקבר ומצדיע לו. בערב הייתי מגיע לאמא שלו או לאשתו עם שק של קפה. לנחם אותה.

באר:  איך הם קיבלו את זה?

עבאדי:  הם השתגעו ממני. הם האמינו לי שאני רוצה בטובתם האזרחית. וזה ברור לגמרי, ‘שמי שרוצה בטובתנו האזרחית צריך להרוג את המחבלים’.

באר:  לכמה הלוויות של מבוקשים הלכת?

עבאדי:  עשרות…

באר:  ובאף אחד מהאירועים לא ניסו לפגוע בך?

עבאדי:  אף פעם!

באר:  הלכת חמוש להלוויות?

עבאדי:  לא! תשמע, הייתי הולך אליהם הביתה, בתוך המחנות. הייתי הולך בלי נשק. אני וג’יפ, עם נהג. הייתי משאיר בחוץ את הנהג לשמור. הייתי נכנס לבד, מתיישב ליד אשתו או ליד האמא שלו. בלי נשק.

באר:  למה?

עבאדי: כי בדרך שכזאת יצרתי אצלם את ההרגשה שהם אחראים על ביטחוני.

באר:  הם ידעו שאתה לא חמוש?

עבאדי:  … מה, יכול להיות שאני מסתיר בפנים איזה אקדח, אבל זה לא לעניין.  עוזי או קלאצ’ (תת מקלע קלצ’ניקוב) לא לקחתי על הכתף אף פעם. אף פעם. ולא פעם, כשדיין היה בא לבקר, כמו שהם היו רואים אותנו מרחוק נכנסים הם היו רצים ולוקחים אותי על הכתפיים. ודיין אמר לי: ‘אני הבטחתי לרוחל’ה (אשתו של עבאדי), שתחזור חי. למה אתה הולך בלי נשק?’ אמרתי לו: ‘זה לא הולך ביחד. אתה לא יכול להופיע לנחם אבלים עם נשק. זה לא הולך ביחד’.

באר:  היו מעמיתיך, קצינים בכירים, מושלים, שנהגו כך?

עבאדי:  חוץ ממני, כולם ובלי יוצא מהכלל, היו שפוטים של אריק שרון. והוא התנגד ואמר: רק דרך אחת – דרך הכוונת.

באר: אריק ידע שאתה הולך לא חמוש?

עבאדי: ברור!

באר:  והוא הגיב על זה?

עבאדי:  דיין לא הצליח לשכנע אותי שאלך חמוש, אז הוא ישכנע אותי?

באר:  מה היתה עמדתו של דיין בכל הקשור לתפיסת העולם האזרחית שלך?

עבאדי:  מצוין. אל תגיד ‘שלי’ – תגיד ‘שלי ושל פונדק’. כי צריכים להיות נאמנים.

 באזור הדמדומים הזה, בין הכובשים והנכבשים, שבו הכל אפשרי, גם הסיפור הזה על ההצלה המופלאה של המושל בידי האשה העזתית שהוא הרג את בתה – ייאמן.

עבאדי:  אתה זוכר, שסיפרתי לך על אמא שבבונקר שהיה בתוך בית השימוש, זו האמא וכאן היא חופרת (מציג תמונה).

באר:  למה היא חופרת?

עבאדי: הבונקר היה מתחת לבית השימוש שלה. ובתוך הבונקר ישבה הבת שלה בתור בת ערובה יחד עם המחבל שאותו חיפשנו.

באר:  אז אתם אמרתם לה לחפור?

עבאדי:  כן. כי היא רצתה להוציא את הבת שלה, כי אנחנו פוצצנו את הבונקר מלמעלה. זה אחרי הפיצוץ. ואז ,אחרי שהיא נקברה שם, הבת שלה, יחד עם המחבל, היתה סנקציה –  להרוס את הבית שלה ואת הבעל שלה להכניס לכלא. בלי משפט. מעצר אדמיניסטרטיבי 20 שנה. אחרי איזה זמן באתי לראות מה קורה. ואני רואה ליד ההריסות של הבית איזה משולש ממשהו ועליו יש ניילון (אוהל מאולתר). בתוך הניילון – אני ככה מסיט אותו – אני רואה אותה עם שתי בנות יושבות ובין הרגליים מדורה קטנה, עם עשן, שיצא מהניילון. אני שואל אותה: ‘מה?’ היא אומרת לי: ‘אין בית, אין בעל, אין…’ אז הבת הקטנה שלה עושה לי ככה: ‘אתה לא מרגיש שקר לנו?’ אמרתי: ‘וואללה…’

‘איך קוראים לך, ילדה?’ היא אומרת לי: ‘נעמה’. נעמה – השם של הבת הבכורה שלי. צילצלתי לדיין ואמרתי לו ‘תשמע: אני לא יודע מה אתה מתכוון לעשות, אני הולך לבנות לה מחדש את הבית. אני לא יכול’. הוא אמר לי: ‘לא אמרת לי, אני לא יודע מכלום, תעשה מה שאתה מבין’. ובנינו את הבית מחדש.

והיא אמרה לי: ‘תשחרר את הבעל שלי’. אני אומר לה: שאני לא יכול. לא יכול. את הבית איכשהו בנינו, אני לא יכול לשחרר אותו. היא אומרת לי: ‘אבל אין לנו מה לאכול’. אמרתי לה: ‘תקשיבי, כל יום ראשון בבוקר את באה למפקדה, אל תדברי איתי, לא שום דבר, תלכי יקבלו אותך, הם כבר ידעו, ויתנו לך את מה שנשאר, מנות קשות שנשארו משבוע שעבר, ותאכלו’. עבר זמן, והיתה באה כל יום ראשון לוקחת מה שנשאר, אורז ופה ושם.

יום אחד, אומרים לי היא מחפשת אותך. מה העניין, קראתי לה. היא אומרת, ‘תקשיב: אתה מכיר את השכנים שלי?’ אני אומר לה: ‘בטח!’ היא אומרת לי: ‘הבן של השכנים יחד עם הבן דוד שלו מתכוונים בזמן שאתה נוהג לבוא לבקר אותי אצלי בבית, ליד בריכת האגירה לשים לך מארב ולתקוף אותך. אל תבוא דרך שם’. האמא שהרגתי את הבת שלה.

באר: החזירה לך טובה…

עבאדי:  החזירה לי טובה.

ואז אמרתי לה ‘בסדר גמור תדעי שביום שני אני בא’. ביום שני אני בא בדרך הרגילה ואת משמר הגבול שלחתי מאחורי בריכת האגירה עם תזמון קצת יותר לפני. הם באו, מצאו את שני החבר’ה שוכבים מאחורי בריכת האגירה, בדיוק אל מול הדרך שאני בא. דפקו אותם והרגו.

כשגמרתי את השירות, היא באה ואמרה לי: ‘אני רוצה לתת לך את התמונה של הבת שלי, שאתה תשמור אותה’. הבת שאני הרגתי. ‘אתה ראוי שתשמור על התמונה של הבת שלי יותר מכל איש אחר בעולם’.

והיא נתנה לי את התמונה. היא נמצאת אצלי במשרד.

באר:  הבת שאתה הרגת?

עבאדי:  כן!  

להאזנה לפרק ב’ באתר:

 

לכניסה לפרק הקודם, חלק א’:   דיכוי טרור ברמה של אמנות

להאזנה לחלק ב’ באתר:

[פרות קדושות] פרק 53. הראיון האחרון של שלמה גזית

האלוף בדימוס שלמה גזית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, מי שהיה לוחם הפלמ”ח, מקורבו של דיין, מתאם הפעולות הראשון בשטחים וראש אמ”ן היה מאגר אנושי של יידע, ביקורת והבנה, איש של סתירות פנימיות, עם מצפון, אומץ לב אזרחי ומחשבה מקורית. בשיחותינו דיברנו, בין השאר, על התכניות הסודיות לעידוד הגירת פלסטינים מהשטחים, על פשעי מלחמה שנעשו והוסתרו באזורים הנתונים למרותו, ועל האנדרלמוסיה הלא תאמן ששררה בפיקוד דרום לפני מלחמת יום הכיפורים. גזית סיפר גם על הקמתה וחורבנה של הריביירה הישראלית בפתחת רפיח ועל ההצעה שהעלה בפני שר ההגנה המצרי, גמאסי, להשאיר את הפתחה בידי ישראל בתמורה לחלקים מהנגב. הוא סיפר גם על הניסיון לשכנע את סאדאת לקבל חזרה לידיו את השליטה ברצועה וטען כי היה זה דווקא בגין שבלם את היוזמה. נדמה לי שזה היה הראיון האחרון שנתן.

האזינו, שפטו ושתפו!

מוסיקה: Jürgen Döring, Nocturne No.10 Chopin, jamendo

תמלול פרק 53: הראיון האחרון של שלמה גזית

מאת: יזהר באר

ראיתי אותו לאחרונה בכנס הפלמ”ח בהיכל התרבות בת”א, נער נצחי בן 91, חולף בקלילות בין מעט חבריו שנותרו, הנה רוכן אל האלוף בדימוס אלעד פלד, שעל כסא הגלגלים, שואל לשלומה של חברה חרושת קמטים מ-48′, מחייך לכל עבר כמו אבא טוב לילדיו.

האלוף בדימוס שלמה גזית, שהלך לעולמו בשבוע שעבר היה תופעה יוצאת דופן בקרב יוצאי מערכת הביטחון הישראלית; מי שהיה לוחם הפלמ”ח, מקורבו של דיין, מתאם הפעולות הראשון בשטחים וראש אמ”ן היה מאגר אנושי של יידע, ביקורת והבנה, איש של סתירות פנימיות, עם מצפון, אומץ לב אזרחי ומחשבה מקורית. לא יכולה להעיד על כך יותר מאשר העובדה כי מי שהקים את מערכת השליטה הישראלית על השטחים אחרי 67′ היה בשלהי חייו אחד ממבקריה הראשיים, שאף התנדב לכהן במועצת המנהלים של ארגון זכויות האדם “יש דין”, שנלחם בנבזויות הכיבוש. על המתנחלים אמר פעם, ואח”כ התנצל “הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב קרס”. בהזדמנות אחרת הציע להשביח את היכולת המבצעית של צה”ל באמצעות גיוס צוותי חשיבה מבין בוגרי סיירת מטכ”ל, השב”כ, המוסד וגם בכירים מעולם הפשע המקומי.

בראיונות שקיימתי עם גזית בשנתיים האחרונות במסגרת סדרה בת 8 פרקים שעשיתי על רצועת עזה עבור “פרות קדושות”, שוחחנו בהרחבה על כמה פרשות ועניינים שהכיר מקרוב בתוקף התפקידים הבכירים שמילא. דיברנו, בין השאר, על התכניות הסודיות לעידוד הגירת פלסטינים מהשטחים, על פשעי מלחמה שנעשו והוסתרו באזורים הנתונים למרותו, ועל האנדרלמוסיה הלא תאמן ששררה בפיקוד דרום לפני מלחמת יום הכיפורים. גזית סיפר גם על הקמתה וחורבנה של הריביירה הישראלית בפתחת רפיח ועל ההצעה שהעלה בפני שר ההגנה המצרי, גמאסי, להשאיר את הפתחה בידי ישראל בתמורה לחלקים מהנגב. הוא סיפר גם על הניסיון לשכנע את סאדאת לקבל חזרה לידיו את השליטה ברצועה וטען כי היה זה דווקא בגין שבלם את היוזמה.

עברו העשיר של גזית וזכרונו המצוין הותירו אותו כאחת העדויות החיות האחרונות להיסטוריה הרצופה של מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות. על כל שאלותי הוא ענה מבלי להתחמק. אולי אני טועה, אבל נדמה לי כי השתדל לומר אמת, גם כשטען שלא ידע על כמה מהפרשיות הקשות שהתרחשו בשטחים שהיו נתונים לאחריותו. כמעט לפני שסיימנו, הסתכל בי ראש אמ”ן לשעבר ונשא באוזני, נשנק, תחזית קודרת על עתידה של מדינת ישראל. זה היה כנראה הראיון האחרון שנתן שלמה גזית.

כנס הפלמ”ח ספטמבר 2018, שני האלופים בדימוס, שלמה גזית (עומד) ואלעד פלד (יושב). צילום יזהר באר

“מה נעשה במיליון ערבים?” או איך כמעט רוקנו את הרצועה מיושביה

בסדרה עזה – הסיפור הלא מוכר, הצגתי את שנות הכיבוש הראשונות של הרצועה לאחר מלחמת ששת הימים, בין השאר באמצעות ראיונות עם מושלי עזה לשעבר. הפרק השלישי בסדרה שעסק בתכניות שנרקמו החל ביוני 67′  לריקון עזה מהפליטים שבה, התבסס  על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67′, על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. אחד מהם היה האלוף בדימוס שלמה גזית.

בספרו “המקל והגזר”, סיפר גזית על תזכיר “ועדת הארבעה”, שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: “העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל.” [1]

סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה, סיפר גזית. גולדה מאיר, מזכירת מפא”י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. “כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: ‘אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!’… אני מזועזעת“, הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. “בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם“.[2]

ואכן, כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסיה הצומחת במהירות ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה”מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה. התכנית נכשלה כישלון חרוץ. הפליטים העזתיים סירבו להגר.

כשנפגשנו היה גזית, בן 91, צלול, עירני וממוקד. שאלתי אותו:

האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?

גזית: “כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה”לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא”י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): ‘זוהי א”י ועל זה אני לא מוותר’. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון”.

כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…

גזית:  “אז היא לא היתה כ”כ גדולה…

משהו כמו 450 אלף?

גזית: “כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף”.

למה תכניות כמו של הועדה של עדה סירני לא המשיכו?

גזית:  “תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: ‘בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!’ היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש”.

מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?

גזית: “היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה, אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר אז על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם”.

***

ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

בעקבות הניצחון ב-1967, וההרחבה הדרמטית בשטחי שלטונה, ביצעה מדינת ישראל את אחד הניסויים השאפתניים, היקרים וחסרי התוחלת שהתקיימו בתולדותיה: הקמת חבל ימית, או כפי שכונתה אז, “הריביירה הישראלית”, לאורך רצועת חוף בתולי של כ- 50 ק”מ בדיונות שבין עזה לרפיח.

בין 1972 לבין 1982 נבנו בחבל  16 ישובים ישראליים ועיר אחת – ימית – שנועדה להיות מטרופולין של רבע מיליון תושבים עם נמל מים עמוקים, מתקני התפלת מים וכור גרעיני להפקת חשמל.

לאחר עשר שנים בלבד, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, פונתה הריביירה הישראלית בפתחת רפיח מכל יושביה ונחרבה עד היסוד. רבים דחפו או היו שותפים למימוש הפרויקט השאפתני, אחרי הכל, כל המערכת המדינית והצבאית, התגייסה לטובתו, בתמיכה של התקשורת. אך מי שניצח על הכשרת הקרקע להתיישבות בחבל ובסופו של דבר פקד על חורבנה היה אדם אחד – אריאל שרון.

אחת הפרשות המסעירות והלא מסופרות של הקמת חבל ימית היתה הגירוש הברוטאלי של תשעה שבטי בידואים שישבו באזור. לפי אומדנים שונים נע מספר המגורשים בין 5,000 ל-20,000 נשים, גברים וילדים. היה זה פרויקט ענק של הזזת אוכלוסין מכאן והושבת אוכלוסיה מתנחלת משם, בניגוד לחוק הבינלאומי, בהסתר ובקריצת עין, תוך שיתוף פעולה מלא או חלקי, לעתים נלהב, של המערכת הפוליטית והצבאית ובמידה רבה, גם של התקשורת ובחסות נימוקים צבאיים מומצאים. העיתונות הישראלית לא דיווחה בזמן אמת  על גירוש אלפי הבדואים. צנזורה צבאית קפדנית מנעה כל פרסום. כל הפרשה זכתה למסגור ביטחוני שנתן לגיטימציה משתמעת למעשה הגירוש. בידיעות אחרונות קיבל הגירוש ידיעה בת 26 מילים שכותרתה היתה: “בעקבות מיקושים גודרו שטחים בפתחת רפיח” הידיעה הלאקונית מסתיימת במשפט, שלא היה נכון עובדתית: “צה”ל מאפשר לבדואים המתגוררים בשטח המגודר להמשיך בעיבוד אדמותיהם”. [3]  אף מילה על גירוש.

המבצע החשאי נעשה ללא ידיעתו ואישורו של הדרג המדיני. דו”ח סודי של ועדת חקירה שמינה הרמטכ”ל הציג עדויות כיצד הגיעו 72 חיילים בכלי רכב ועל גמלים ונתנו לבדואים שהות של יום אחד לעזוב את השטח. לאחר שקיבלו ארכה של יום נוסף לאסוף את מטלטליהם, עלו הטנקים על השטח, הרסו את כל המבנים, ייבשו את מקורות המים, השמידו את היבולים, והבריחו אלפי משפחות מאדמתן לתוך לב סיני. למפונים, טען מפקד האזור יצחק פונדק, איש לא דאג להציע שיכון חלופי, אמצעי מחיה ואף לא גישה לשירותי בריאות מינימאליים.

שלמה גזית, המתאם, תמך בהתיישבות בפתחת רפיח אך לדעתו ניתן היה להגיע להסכמה עם הבדואים על פינוי האזור ללא צורך בגירוש. גזית, שכל פעולה קטנה וגדולה באימפריה החדשה שלו שנוסדה ביוני 1967, נזקקה לאישורו, לא ידע על פעולת הגירוש, אלא לאחר מעשה. מכשנודע לו הוא הגדיר את הפעולה כמעשה נבלה והחליט להתפטר. דיברנו גם על פרשה זו:

משפטנים טוענים שבהקמת ימית בוצע גירוש בקנה מידה ענק, בניגוד לחוק הבינלאומי, אולי פשע מלחמה…

גזית: “אני הגשתי התפטרות על המקרה הזה, התפטרות שלא התקבלה. למה? על זה שאנחנו עברנו בשתיקה על ההחלטה לגרש את הבדואים, בלי ארגון, בלי אישור וללא שום סיבה אובייקטיבית.”

בעצם, הגירוש התבצע ללא אישור ממשלה, אתה רוצה לומר?

גזית:  “ללא אישור של אף אחד”.

אז איך אתה מסביר את זה? זו היתה פעולה של אריק שרון?

גזית:  “בודאי! אלי הגיע טלפון מנציב הצלב האדום, שרוצה לפגוש אותי בדחיפות. אמרתי לו שיבוא. ואז הוא שואל אותי: ‘למה גירשתם את הבדואים ברפיח?’  זו היתה הידיעה הראשונה שקיבלתי שהם גורשו. אז לא רציתי להגיד לו שאני לא יודע, אז שיחקתי דיפלומטיה ואיכשהו מרחתי את העניין. אמרתי לו שאתן לו תשובה פורמאלית בעוד כמה זמן. התקשרתי לפונדק והוא אמר לי שהוא לא יודע מכלום.”

גם פונדק (מושל עזה וצפון סיני) לא ידע?

גזית:  “לא! אני עשיתי אז סקנדל בעניין והוחלט על הקמת ועדת חקירה, וועדת החקירה קבעה שאריק עשה את זה ללא אישור וללא סמכות וללא רשות. אז אמרתי, נו? כלום! אז אמרתי: אם “כלום” אז זה נשאר באחריותי – אני הממונה על השטחים. אני מתפטר.”

ועדת החקירה עליה מדבר גזית, בראשות האלוף אהרון יריב, מונתה לחקור את פרשת גירוש הבדואים בעקבות דליפת דיווחים מזעזעים על אופי הגירוש וממדיו.[4]  אנשי מילואים מקיבוצים בנגב, שחזרו משירות בסיני, דיווחו על המתרחש ומשלחת של פעילים מהקיבוצים, ביניהם חברי קיבוץ נירים, שיצרו קשרים עם הבדואים בסיני עוד לפני קום המדינה, יצאה לשטח וחזרה עם עדויות מצולמות של בתי בטון הרוסים ובארות שנסתמו.

נחזור לועדת החקירה, בראשות האלוף יריב. מסקנותיה הוסתרו מהציבור ומהכנסת, למעט הודעת ממשלה שנוסחה בלאקוניות כך: “היתה חריגה מסמכות מצד מספר מפקדים בכירים ומצד עובד ממשלה”. למחרת דּווח בעיתונות כי שני קצינים ננזפו על-ידי הרמטכ”ל, קצין נוסף הועבר מתפקידו, ואזרח שהועסק כקצין מטה בממשל הצבאי התרשל בתפקידו וגם נגדו “יינקטו אמצעים”. רק מאוחר יותר נודעו שמות המפקדים הננזפים, ובראשם אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, אשר מלבד הנזיפה לא ננקט נגדו שום צעד נוסף. הממשלה אימצה את מסקנות הועדה אך לא אישרה את החזרת הבדואים למקומותיהם.

בעקבות הודעת ההתפטרות של גזית הוא הוזמן לפגישה עם הרמטכ”ל.

גזית:  “ואז התחיל דין ודברים עם דדו (הרמטכ”ל דוד אלעזר) ודדו התנהל מאד, מאד לא יפה כלפי, עם סחטנות – שאם אני מחליט להתפטר הוא זורק אותי מהצבא בלי פנסיה וכל מיני דברים כאלה…טוב…”

היתה החלטת ממשלה על הקמת פתחת רפיח או שהיתה זו יוזמה של שרון?

גזית: השאלה, מה אתה קורא החלטת ממשלה?

מי החליט להקים את פתחת רפיח?

גזית: “בוא נאמר ככה – ההתנחלויות שקמו היו בהחלט בהחלטת ממשלה – היתה ועדת שרים להתיישבות, שבראשה עמד גלילי, וכל התנחלות שקמה קיבלה את האוקיי שלה. הרעיון של ימית והקמת פתחת רפיח כפרויקט בא מלמטה מכמה גורמים, והייתי אומר, עם גיבוי והשראה של ישראל גלילי.”

מה העלת לימים אחרי שבדקת את פרשת הגירוש?

גזית:  (צוחק) “יום אחד באו ואמרו לבדואים לקום ולהסתלק. זה הכל.”

באיזה ממדים היה הגירוש, עשרות, מאות?

גזית:  “לא –  אלפים, אני לא זוכר את המספרים, נדמה לי שבסביבות 5,000-6,000 משהו כזה.”

לאן גירשו אותם?

גזית:  “דחפו אותם לסיני, לא גירוש עולמי, אבל כמה עשרות קילומטרים.”

אתה השתתפת בדיונים על הקמת פתחת רפיח?

גזית:  “כן. אני הייתי גם שותף לקונספציה שאמרה, שבהנחה שסיני תחזור להיות מצרית, ניצור רצועה מבודדת של פתחת רפיח, בין סיני המצרית לבין מדינת ישראל ועזה תהיה כזאת או אחרת. אני יכול להגיד מעבר לזה –  אני הייתי שותף למו”מ שהתנהל אחרי ביקור סאדאת עם המשלחות המצריות ובדיונים מול גמאסי העלתי את ההצעה: בואו נעשה החלפות – אתה מקבל חתיכה מהנגב תן לנו את פתחת רפיח. והוא אמר: ‘אתה יודע מה, אני לא נופל מהרגליים, בואו והוא הלך עם עזר וייצמן לסאדאת. סאדאת אמר: ‘יוק! דיברתי עם בגין על חזרה לגבול הבינלאומי, אין החלפות שטחים. אין שום דבר.'”

הסכם השלום עם מצרים קבר את חלום הריביירה הישראלית סופית. וכך, ב- 1982, עשר שנים בלבד אחרי שנולד הפרויקט השאפתני, הנישולי והיקר הזה בלב הדיונות שבין עזה לרפיח, סילקו הבולדוזרים, ששלח שרון, כל שריד לנוכחות יהודית במדבר סיני – אותם בולדוזרים ששלח שרון להחריב את ישובי הבדואים עשור שנים לפני כן, ממש באותו מקום.

הקושי להתעשת מהחלום על גן העדן שנגוז והאכזבה מהמדינה בעקבות הפינוי, הצטברות המתח וגם כספי הפיצויים שניתכו פתאום על המפונים כמו גשם, הטביעו את חותמם על רבים מתושבי חבל ימית וגרמו לפשיטות רגל, להתמוטטויות נפשיות ולהתאבדויות, לפירוק משפחות, ואף לעזיבת הארץ.

היו כאלה שהחליטו לעבור לאחר הפינוי מסיני לגוש קטיף שבתוך רצועת עזה, אך גם משם הם פונו, בסופו של דבר, במסגרת תכנית ההתנתקות, באוגוסט 2005. גם על פעולה זו ניצח בעיקר איש אחד – אריאל שרון. שלמה גזית, שהיה אחראי על מערכת השליטה הישראלית בשטחים, הסתכל על כל זה מהצד.

אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

אחת התופעות הלא מוכרות לציבור הרחב מתקופת כהונתו של שלמה גזית כמתאם הפעולות בשטחים היתה האנדרלמוסיה בפיקוד דרום,  היחסים בקרב הקצונה הבכירה בפיקוד בתקופת הביניים, הקצרה להפליא, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. העדויות שאספתי סיפרו על חוסר אמון עמוק בין הקצינים הבכירים, עוינות גלויה, עלבונות וביזיונות הדדיים, הפרת פקודות, הקלטות, ריגול פנימי, ואף מקרים של הכאת קצינים בפומבי. מי שהיה שם יכול היה להעיד, למשל, כי שמע את מושל עזה וצפון סיני, יצחק פונדק, צועק על אלוף הפיקוד, אריאל שרון “אתה שקרן, אתה רמאי, אתה מנוול, אתה רוצח ואתה גם מוג לב!”.

מעבר לממד האישי שבעימותים בין שרון ואנשיו מפיקוד דרום לבין מושלי עזה בראשית שנות ה-70, יצחק פונדק ואיני עבאדי, עמד הויכוח הפנימי בין שתי אסכולות בנוגע ליחס הראוי לתושבי הרצועה הפלסטיניים. המדיניות הכוחנית והדורסנית של שרון בראשית שנות ה-70 הביאה לטענת מצדדיה לחיסול הטרור ברצועה, אך לדברי מתנגדיה גרמה לחורבן אזרחי, ולפגיעות קשות באוכלוסיה שכללו הוצאות להורג ללא משפט, ענישה קולקטיבית, והריסות מסיביות של בתים ואזורי חקלאות ללא הצדקה.

אלא שמעשים אלה כוסו במעטה כבד של צנזורה ולא הגיעו לידיעת הציבור. גזית, כמתאם פעולות הממשלה, שהיה אחראי על כל המתרחש בתחומי האימפריה הישראלית החדשה שקמה בשטחים אחרי 67′  טען באוזני שמרבית הפעולות הללו לא הגיעו אף לידיעתו.

אליך הגיעו תלונות או מידע מהסוג הזה? 

גזית:  “הגיעו דיווחים בודדים. הרוב הושתק בתוך השטח.”

כשאתה אומר ‘הושתקו’ אתה מתכוון ברמות של הפיקוד העליון, של הרמטכ”ל?

גזית:  “לא, זה לא הגיע גם אלי. ברצועת עזה, בניגוד ליהודה ושומרון, היתה הפרדה בין המנהל האזרחי לבין הפיקוד הצבאי, ביטחוני. בפיקוד הצבאי, ובמיוחד בתקופה של שרון, היתה סדרה של אירועים כאלה.”

מה הגיע לידיעתך? הרוב, אתה אומר לא הגיע לידיעתך כי זה נסגר ברמות הנמוכות?

גזית:  “כן, גם פונדק לא ידע. ואם הוא ידע זה היה רק בדיעבד. אחרי זמן.”

היו דברים שכן הגיעו לידיעתך?

גזית:  “בודדים. היו מקרים כאלה.”

היו מקרים שהיית צריך לעשות חקירה, בדיקה, או משהו מהסוג הזה?

גזית:  “היו נדמה לי שני מקרים כאלה, שזה הגיע אלי והתפתח לחקירה.”

העימותים והחיכוכים בתוך הפיקוד הבכיר נרגעו קמעה לאחר ששר הביטחון דיין הכריע והורה להחליף את פיקוד דרום בפיקוד מרכז, כגורם הפיקודי האחראי על שטחי עזה וצפון סיני. האלוף אריאל שרון יצא והאלוף רחבעם זאבי נכנס. כעבור פחות משנה פרצה מלחמת יום הכיפורים – והיא היתה אנדרלמוסיה שגימדה את כל מה שקרה לפניה. 

                                 ***                                                                                                         

סאדאת לא רצה לקבל את עזה? בגין לא רצה לתת!

שוחחנו גם על מעגלי האלימות החוזרים בין עזה לישראל מאז “ההתנתקות”. גזית, שאחרי 67′ ניהל את כיבושה הפך לתומך נלהב ברעיון להעניק לה עצמאות.

גזית: “עזה היום היא אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.”

מבחינה רטרוספקטיבית, האם ישראל, במדיניותה לאורך השנים כלפי עזה, מ- 1967, יכלה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  “הנקודה המכרעת היא 2005, כשאנחנו ביצענו, כביכול, התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. זה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי. הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל…”

אתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

גזית:  “תראה, אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו”ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. אבל המצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל…

“… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו”מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.”

סאדאת הרי לא רצה לקבל את עזה…

גזית:  (בתקיפות) “בגין לא רצה לתת! סאדאת גם לא רצה לקבל, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה, שזה כולל שהוא (סאדאת) חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.”

בגין וסאדאת בביקור בקונגרס האמריקאי

אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, האם בכלל היה אפשר לטפל בעזה אי-פעם, או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  “אני לא חושב שעזה היא סיפור סגור. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.”

בראשית שנות ה-70היו בעזה יצחק פונדק ואיני עבאדי, והם עשו בכ”ז עבודה עם אג’נדה אזרחית ברצועת עזה, עבודה מרשימה.

גזית:  “בהחלט. זה הכל נעשה בהשראה שלנו. זו לא המצאה שלהם. הם היו הגורם המבצע אבל זאת היתה המדיניות שלנו. של דיין ושלי.”

המושג הקונספטואלי המקל והגזר נהגה ע”י דיין?

גזית:  “ללא ספק. הוא דיבר יותר על שני ברזי מים: המים החמים והמים הקרים…”

שאנחנו נפתח אותם לפי הצורך… מה אתה חושב היום על האג’נדה של שרון בשנות ה-70 מול הטרור והמבוקשים? באיזו מידה הוא פעל נכון ובהצלחה?

גזית:  “קודם כל, מבחינה היסטורית,  אלוף פיקוד הדרום, עד הפסקת האש ב-1970, היה כל כולו ממוקד במה שקורה בתעלה ובלחימה במצרים. לא עניינה אותו הרצועה והוא לא התעסק ברצועה. אריק שרון, כשקיבל את פיקוד הדרום, ירד הפרונקל הזה של תעלת סואץ והלחימה במצרים ואז הוא התפנה לרצועה, בהשראה שלנו. הרצועה לא היתה שקטה והיו בה פיגועים.

היה מבצע גדול שבקונספציה היה לחסל את הטרור ברצועה. והמסה הזאת של 8 מחנות פליטים גדולים שאי אפשר לטפל בהם מאד הציקה וזה הביא למבצע פריצת הדרכים במחנה, שהוא היה לכאורה למטרה צבאית אבל הוא בעיקר בא לתת מכה וזעזוע מאד דרסטי תחושה שלאנשים במקום שהולכים להעיף אותם לאל עריש..

בשורה התחתונה הוא הצליח?

גזית:  “ללא ספק. הרצועה הורגעה. אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו אבל שקטה.

“ב-1987, 20 שנה אחרי המלחמה הופיע באוניברסיטת ת”א פרופ’ ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

ואיך אתה מסביר את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו?

גזית:  אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי…

 

 

 

 

 

 

 

לימים הצטרפת לשמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  “אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון – נעלה את כל היהודים, מכל העולם – נוכל לשרוד במזה”ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה, הם אינם רוצים את הפתרון. עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם. בינתיים, צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר, כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה אולי יווצרו נתונים שנוכל לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…”

האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  “אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל, והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…” (כאן הוא משתנק)

מה יקרה?

גזית:  “לא יודע!”

אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות?

גזית:  “לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ”כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…”

***

האזנתם או קראתן את פרק 53 של פרות קדושות “הראיון האחרון של שלמה גזית”. אם הגעתם/ן עד כאן אולי זה היה גם קצת מעניין. אבל בשביל הקצת הזה צריך לעבוד הרבה מאד. עמל רב מושקע בהכנת כל פרק כזה והכל בהתנדבות ובמימון עצמי. לפיכך, כל תרומה שתעבירו, גם קטנה וסמלית, תסייע לנו להמשיך ולרעות את הפרות הקדושות הלאה בשדות האינסופיים של התודעה הישראלית, לחשוף, לעניין לעורר את חוש הביקורת (פרטים ב”עזרה ותרומה” בתפריט הראשי). תודה ולהתראות בפרקים הבאים.

***

לקריאה או להאזנה נוספת:

עזהא: דיכוי טרור ברמה של אמנות

עזהב: קזינו בעזה

עזהג: מה נעשה במיליון ערבים?

עזהד: ריביירה ישראלית בפתחת רפיח

עזהה: אנדרלמוסיה בפיקוד הבכיר

עזהו: איך נוסד החמאס והאם ישראל סייעה להקמתו

עזהז: האיש שידע שצריך לברוח מעזה לפני כולם

עזהח: כך הפכנו את עזה לאי של עניות ויאוש

לקריאת הפרק בגרסת הארץ:

 בגין לא רצה לתת את עזה, את סאדאת היה אפשר אולי לשכנע

מראי מקום:

[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, “המקל והגזר”, הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.

[2]  “המקל והגזר”, שם. עמוד 145.

[3]  ידיעות אחרונות 8.3.1972

[4] http://akevot.org.il/article/rafah-salient-report/?full#/

#פרותקדושות

 

[פרות קדושות] פרק 30. “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ח’: המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לאזור גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי “ההתנתקות” ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת “פרות קדושות”, ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. כולם חזו את הקטסטרופה ההולכת ומתרגשת על רצועת עזה. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.  

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונה ראשית: כאוס בעזה Photo MOHAMMED ABED/AFP/Getty Images

 

תמלול פרק 30, “עזה – הסיפור הלא מוכר”, חלק ח’:

המושלים לשעבר מסכימים: כך הפכנו את עזה לאי של עניות וייאוש

21 במאי 2018

מאת: יזהר באר

פרק זה עולה לאחר מספר שבועות של אירועי מחאה אלימים, במהלכם ניסו צעירים עזתיים נואשים להסתער לעבר גדר הגבול, אל מול קני הרובים של הצלפים הישראליים, ורבים מהם, כ-120 בחודש האחרון, אף שילמו בחייהם. העילה המיידית היתה העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אבל אי אפשר להתייחס ליחסינו המורכבים עם רצועת עזה בלי להידרש לנתוני הבסיס:

51  שנה אחרי כיבושה, 13 שנים אחרי “ההתנתקות” ממנה, ויותר מעשור לאחר השתלטות החמאס עליה, מוסיפה ישראל לפקח על תחומים רחבים של החיים ברצועת עזה; היא שולטת על המים הטריטוריאליים, על המרחב האווירי והמעברים היבשתיים, על העברת מזון ועל מרשם האוכלוסין, וממשיכה לראות אותה כקוץ בבשרה, מקום ללא עתיד וללא יכולת קיום עצמאית, חבית נפץ דמוגרפית, ביטחונית ופוליטית, אך בה בעת היא אינה מסוגלת לגבש ראייה אסטרטגית להתנהלות מולה.

האם הסוגיה העזתית היא אכן בעיה בלתי פתירה, גזירה משמים, קשר גורדי טבול בדם, כפי שנראה לרובנו, או האם ישנה עדיין היתכנות להסדרת היחסים בין ישראל לשכנה הקטנה והפרובלמאטית בדרום?

בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, ששבעה מפרקיה כבר עלו במסגרת “פרות קדושות” ראיינתי בשנתיים האחרונות כמה מבכירי הממשל הישראלי ששירתו בשטחים מאז כיבושם ב-1967. הם חזו כמעט במדויק את האירועים הקשים שהתרחשו על גבול הרצועה בשבועות האחרונים. בפרק הזה, השמיני במספר, הם מספרים על ההזדמנויות להסדרת היחסים עם הרצועה שהוחמצו ועל הסיכויים להסדר כזה בעתיד. כולם הסכימו כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות; אם תשנה ישראל את מדיניותה.

 בר לב קנה סוס, גנדי הביא אריות

בסכמו את ניסיונו כמושל עזה וצפון סיני בראשית שנות ה-70 ציטט האלוף (בדימוס) יצחק פונדק, את סופר המתח מוריס ווסט, שכתב בספרו “סניגור השטן”:

“ציבור מנוצח אינו מסוגל להיות לויאלי לשלטון הכובש, כי הוא איננו מאמין באף אחד, אפילו לא בעצמו. גם אם המנצחים מבטיחים לו הרים וגבעות איש אינו מאמין בכך.

המנוצחים מסתכלים על כיכר הלחם הנמצא מול העיניים ותוהים כמה נדרש לשלם עבורו. הרעבים אינם מאמינים בכיכר הלחם שהם רואים עד אשר לא בלעו אותו ממש”.

ופונדק הוסיף על דברים אלה:

“כשראיתי את עוניים ודלותם של פליטי הרצועה הבנתי כי הרגעת הרצועה תלויה בראש ובראשונה בהטבת מצבם הכלכלי, במציאת פרנסה לכל דורש, וכי לחימה בארגוני הטרור בלבד לא תפתור את הבעיה.”

הראיון שקיימתי עם פונדק התקיים בביתו בכפר יונה, חודשים אחדים לפני מותו באוגוסט 2017, בגיל 104.

באר: אתה חושב, שהיה יכול להיות פתרון לפרובלמה של עזה אם היינו נוהגים אחרת?

פונדק: בהחלט כן. תסתכל, אתה זוכר שהיה ד”ר חיידר עבד א-שאפי? ד”ר א-שאפי היה אחד מהמנהיגים הבכירים נגד טרור. הוא לא אהב אותנו, אבל הוא היה נגד טרור. וכשאני גמרתי שנתיים (כמושל) הוא הזמין אותי למסיבת פרידה. רצועת עזה שקטה לחלוטין. ילדים היו מתרוצצים לך בין הרגליים. אני בא אליו הביתה, 35 אורחים עזתיים, מנהיגים. הוגשה ארוחת ערב. אתה יודע, אם אתה מוזמן לזמן קצר זה קפה אבל עם השולחן נשבר מאוכל – למה אתה לא נשאר פה שנתיים? תראה אני לא פה קובע, הנוהג הוא שכל שנתיים מפקד מקבל תפקיד אחר. הוא אומר: אז תגיד לראש הממשלה שלך שיתנו לנו דרכונים ישראליים. אני אומר לו: אתה רוצה להיות אזרח ישראלי? תגיד לראש הממשלה, שאם תצאו מפה – אנחנו מצטרפים לירדן. יהיו שתי מדינות, ירדן וישראל. אמרתי לו, תראה אני לא יכול לשנות את דעתו של ראש הממשלה. אז הוא אומר: אז תוסיף לו, ‘אנחנו ננצח אתכם במיטה’. אז היו לנו (תושבים ברצועה) 400 אלף, היום שני מיליון.

יצחק פונדק (ז”ל): ניצחו אותנו במיטה  (צילום: יזהר באר)

באראז מה הפתרון האפשרי שהיה, האופציה הירדנית?

פונדק:  אם היו מקבלים את ההצעה שלו היו שתי מדינות, אבל קרה לישראל אסון – הניצחון בששת הימים. נכנס ג’וק למפקדים שלנו. הם היו בטוחים שאף אחד כבר לא יכול לתקוף אותנו. אני אומר לך, בר-לב קנה סוס. אתה זוכר? היה עוד אחד שהתהלך עם כלב. היה שלישי, שבנה בירושלים מפקדה עם אריות (אלוף רחבעם זאבי). זה נכנס להם לראש. דרך אגב, במלחמת יוה”כ עזה לא ירתה כדור אחד.

באר:  אבל לבעיה הדמוגרפית היה פתרון? ניסיתם אז יישוב מחדש…

פונדק:  הם היו צריכים להיות במדינה השנייה, הפלסטינאית. הם רצו להצטרף לירדן.

באר:  אתם ניסיתם, בזמנו, יישוב מחדש לפליטים, זה היה יכול לעשות משהו, לטווח ארוך?

פונדק: התחלנו ליישב אותם. תראה, רכבת ישראל נסעה בין עזה לתל אביב עם 80 אלף עזתים כל יום לעבודה. 200 אוטובוסים עמדו כל לילה ברצועת עזה. אנחנו פספסנו בצורה איומה. איומה! שהרי גם כשאריק שרון הוציא את היהודים מרצועת עזה, לו הוא היה מנהל מו”מ עם הערבים מקודם והיה אומר להם: אני מוציא, אבל השלטון הצבאי – אצלנו, הם היו מסכימים. אבל הוא הוציא ולא דיבר איתם שום דבר.

באר: הוא עשה את זה באופן חד צדדי…

לא הולכים לשום מקום

בפרק השני בסדרה זו, “קזינו בעזה”, סיפר יצחק (איני) עבאדי, ששירת כמושל נפת עזה בתקופה מקבילה לכהונתו של פונדק, על פרויקט ניסיוני שניהל לפתרון בעיית הפליטים ברצועה באמצעות יישובם מחדש. חזרתי אליו כדי לשאול אם הוא מאמין שהיה סיכוי אי פעם באמת לפתור את בעיית הפליטים העזתיים.

באר:  אתה חוזר ואומר, או ככה עולה מדבריך, שהעוצמה הזאת, של גודל האוכלוסיה והמצב הבלתי אפשרי, של אי קטן, מוגבל מאד בשטח, עם ריבוי אוכלוסין, שהנה פרצתם דרכים של 70 מטר, במחנות הפליטים, ותוך תקופה לא ארוכה החללים התמלאו כי האוכלוסיה גדלה…

עבאדי: נכון! כי מה שהיה צריך לעשות – ביוזמה מדינית ובכלים של מדינה – להמשיך את הפעילות הזאת… אבל לא קלטו את זה בארץ.

באר:  אבל יכול להיות שאין תרופה לעזה בעצם? שזאת האמת הקשה? אז היינו יכולים אולי לקיים סוג מסוים של נורמליזציה, עוד שנה-שנתיים – עשר שנים, אבל לאורך זמן?

עבאדי:  לא, אם נניח שהרעיון הזה של הוצאת הפליטים מהמחנות, שיקומם בתוך אזור הרצועה ובצפון סיני, בדומה למה שעשינו בהקמת פתחת רפיח, היו אנשים מתפרנסים. מחממות, מגידולי שדה, והם לא היו פליטים. הריכוז הזה, המסה הזאת על שטח קטנטן, תקשיב יזהר, שטח (מחנה הפליטים) שאטי הוא פחות משלושת רבעי קילומטר רבוע אחד. יש שם אוכלוסיה יותר מאשר במועצה האזורית עמק הירדן ובבית שאן גם יחד. די כבר!  אי אפשר ככה! הסיפור אחרי מלחמת ששת הימים, שאפשר לעשות להם טרנספרים – תאמין לי, כל מי שדיבר איתם וברצינות, ובדרך מתמשכת, הם אומרים: דבר אחד למדנו – לא הולכים יותר לשום מקום! לא הולכים. רצועת עזה של חמאס היום, בלי מחנות הפליטים היתה נראית אחרת לגמרי.

יצחק (איני) עבאדי: כשחתול נדחק לפינה הוא שורט  (צילום: יזהר באר)

באר: האם אתה יכול לתמצת בקצרה מה היו לדעתך הטעויות של ישראל במשך השנים שנעשו ביחס לרצועה?

עבאדי:  עוד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים; פעולת עזה, פעולת חאן יונס ועזה ב’ –  הפשיטות של הצנחנים לתוך גבול הרצועה, מה היתה מטרתן? מטרתן היתה להתסיס את תושבי המחנה אל מול נאצר ומצרים. איוולת! קשקוש! שלושת הפעולות האלה, כשפשטו על מחנות הפליטים, היו שטות. ככה יוצרים טריז בין הפליטים לבין נאצר?

אני אגיד משהו יותר מזה, והוא חמור, הרבה יותר ממה שהתכוונת בשאלה שלך. ישראל, לפני מלחמת ששת הימים, לא השלימה עם קווי שביתת הנשק. בן גוריון לא יכול היה לבלוע אותם. תשים לב, אתה יכול להצביע לי על מקרה אחד, שצבא מצרי עבר את הגבול ועשה פעולה כלשהי בתוך שטח ישראל עד מלחמת ששת הימים? לא תצליח. לעומת זה, אתה זוכר, שכאשר אדם שרצה קידום בצבא הוא היה צריך לעמוד בכמה תנאים: פז”ם (“פרק זמן מינימאלי”) – ברור! תקן – ברור! אבל גם: כמה פעמים עברת את הגבול. כל כמה שעברת בפעולות כאלה ואחרות את הגבול אתה הופך למוערך יותר. וכשאתה בודק ולומד לא היה כמו נאצר לאחר מלחמת השחרור, לעשות על מנת להרגיע את קו שביתת הנשק. אחרת, איך תסביר את הפעילות של מוסטפא חאפז (מפקד המודיעין המצרי ברצועת עזה)? איך תסביר את מה שנקרא: המחלקות הקלות, שהוא הקים? איך אתה תסביר את ההוראות הצבאיות של איסור התקרבות לקו הפסקת האש? מניעת מנות מזון מהפליטים שהתקרבו לכביש? ישראל לא רצתה בזה.

באר: בן גוריון רצה את עזה?

עבאדי: בעובדה, אני לא יודע אם תוכל למצוא עוד איש שעשה על מנת לסכל חדירות של פדאיון לתוך תחומי מדינת ישראל, כמו מוסטפא חאפז. והוא חוסל על ידינו (באמצעות מעטפת נפץ ב-1956).

באר:  למה חיסלנו אותו?

עבאדי:  כי לא רצינו בשקט ליד הגדר. נורא פשוט…

באר:  זו הערכה שלך?

עבאדי:  לא, אני מציע שתקרא את הספר “מצרים 1950-1953”, שכולו מבוסס על הווקע אלפלסטיניה. תבדוק. הוא מדויק.

באר:  אני האזנתי להרצאה שלך משנת 1972. אתה מדבר (בקלטת) לפני אורחים שלך מהתנועה הקיבוצית ואתה אומר שם בין השאר, וזה בלט לאוזן שלי: אני מקבל אתכם כאן מתוך הנחה שאנחנו שותפים לרצון שעזה תהיה חלק ממדינת ישראל…

עבאדי:  ברור! (צוחק)…  תראה, חלק בלתי נפרד! ולא סתם – אלא ריביירה ישראלית תהיה שם (בפתחת רפיח). הוקם משרד, שנקרא ” יונה פייטלזון”, והשקיעו בו המון כסף, והיו לו סמלים ופלקטים. רק שאלה אחת לא שאלנו את עצמנו: מה עושים עם מיליון וחצי איש? (מגחך)

באר:  למה השאלה הזאת לא נשאלה?

עבאדי:  יזהר… (צוחק).. תשמע, היה איש שנקרא רבינוביץ, שהיה אחראי על בניה כפרית. היינו בידידות גדולה והוא אמר לי: קח אותי יום אחד לתעלה! ברור, הוא היה כל כך נחמד. נסענו לתעלה ועשינו את כל קו בר-לב. היו שם מעוזים ותעוזים, אתה זוכר…  והיו מגדלים של 40 מטר גובה (לתצפית). אנחנו עולים על מגדל כזה, והוא מתנדנד, והוא אומר לי: אתה רואה את מה שאני רואה? מה אתה רואה? אני שואל. שחור משחור – תסתכל, שתי ארמיות פרושות מהתעלה ועד האופק. וכל התעלה זה 80 מטר רוחב… מה יקרה אם יקומו וילכו?

אתה יודע מה אמרתי לו?

 שינסו! זה מעבר מים, מכשול, שלא ניתן לחציה. ואם הם ינסו – אנחנו גם נדליק את התעלה!

 רק הטמבל הזה, כמוני, לא שאל: איפה מיכל הדלק? (צוחק).. איפה מיכל הדלק?

 אז אמרנו … מה, לא אמרנו שאנחנו מעצמה שנייה או שלישית? גם את זה אמרנו. אז מה אם אמרנו? תראה, זה האופוריה זה הטירוף. זה הטירוף, זאת האופוריה וזה הריחוף. אותו דבר,  מעצמה שנייה, שלישית… אההה… אתה לא זוכר? תוך שעתיים אנחנו בבגדד ובאותו זמן גם בקהיר וגם בדמשק וגם בטריפולי… זה הטירוף…

באר:  כשאתה היית עד או נוכח או שותף בפגישות של הפיקוד הבכיר האם היה אז קול אחר? קול שהתריע, שהיה רענן במחשבתו שרואה למרחקים, מה שאחרים לא ראו?

עבאדי:  לא! לא! בחיי שלא. להפך, הרי אלו הדיונים שהיו עד מלחמת יום הכיפורים:  תוך שעתיים… ככה,  יש לנו רק בעיה אחת – איך החי”רי בירי ידביק את קצב השריון. תוך שעתיים…  כי עד מלחמת יום הכיפורים, באף מלחמה הם לא נשארו, הם פשטו את הנעלים וברחו. במלחמת יום הכיפורים זאת היתה ההפתעה – הם לא בורחים.

באר:  בטוב בעולמות האפשריים, אם ישראל לא היתה עושה שום טעות, מהטעויות שאתה חושב שהיא עשתה לאורך השנים ביחסה לרצועת עזה, לאיזה מצב היינו יכולים להגיע?

עבאדי:  תראה, אני לא אדון ולא אשפוט אם היה צריך לתת לערפאת להגיע לרצועה או לא, אבל בכל מקרה, לא היה קם הארגון הזה שנקרא חמאס – האחים המוסלמים.

באר:  למה?

עבאדי:  כי הוא נבנה על מצוקה. תמיד, בכל מקום. במצרים, מקום לידתו ובכל מקום אחר – על מצוקה. במקום שאין מצוקה – לא. ברמאללה אין אחים מוסלמי – אין חמאס. באל בירה –  אין. בירושלים המזרחית – אין. בכפרים – יש. במקום של סגר וגדר – יש.

 תראה, נכון שברקע הם מעולם לא הסתירו את הרעיון של השמדת ישראל. כולם. אבל, כל זמן שזה לא אפשרי אז צריך להפוך אחרים. כל זמן שאי אפשר להשמיד אותנו אז צריך להפוך את החיים לאפשריים. זה, אגב, דומה מאד לטעויות שנעשות היום. תשמע, בעל חיים, כמו חתול, כשאתה מביא אותו לפינה הוא בורח. כשהוא נקלע לפינה ורואה שאין לו לאן ללכת, אם אתה תתקרב אליו, בלית ברירה הוא יקום וישרוט אותך. מה אתה רוצה שהוא יעשה? אותו דבר…  החוש החייתי הזה. כשאין מה להפסיד הפסדת את המערכה.

באר:  היום, כשאתה מגייס את כל ידיעותיך וניסיונך, האם אתה חושב שבנקיטת מדיניות אחרת או אסטרטגיה אחרת, או אסטרטגיות אחרות ממאשר ננקטו ניתן היה להגיע לתוצאות אחרות לגמרי בקשר לעזה ולאפשר סוג של נורמליזציה?

עבאדי:  כן. תראה, צריך לזכור שהתשובה לא יכולה להיות נכונה לגבי שני מצבים שעברו על רצועת עזה: שלב שהיתה נתונה לשלטון של אש”פ, חילוני לאומי – זה עולם אחר לגמרי, לעומת מצב שהיא נשלטת ע”י תנועה דתית אסלאמית. זה שני עולמות שונים.  אבל בכל מקרה אני מאמין, כי לא אני אומר את זה, הם אמרו את זה – לא רק אש”פ בדמות הגעתו של ערפאת לישראל, אלא גם א-זהר, בפגישה שלו עם רבין אמר לו: אנחנו יכולים להגיע אל מה שהגעתם ביניכם לבין מצרים וביניכם לבין ירדן – להסדרים שאין בהם “סולח”, שאין בהם פיוס, אלא רק “סלאם” – שלום. בתנאים אחרים. בנוסחאות אחרות… תראה, היינו יכולנו להגיע עם הפלסטינים, הן ברצועה והן בגדה המערבית למצבים הרבה יותר סימפטיים, הרבה יותר אפשריים, מבחינת החיים, אם היינו נוקטים במדיניות אחרת לאורך הדרך, שביסודה היא דבר אחד: חיה ותן לחיות גם לאחר! כאשר רצינו את הכל יצרנו מצב בלתי פתיר.

הכרה של 50 מדינות ערביות

יצחק שגב, מושל עזה בראשית שנות ה-80, הגיש לדרג המדיני תכנית לנסיגה מהירה מהרצועה שנות דור לפני שאריאל שרון ביצע את תכנית ההתנתקות, ואולץ בשל כך לפרוש מצה”ל.

שגב חזה את הפיצוץ שיבוא בעקבות הקריסה הכלכלית והסביבתית ברצועה ודיבר בחשש על תרחיש שבו העזתים ישעטו אל הגדרות.

באר:  אז בוא נשאל את השאלה, אם לא יהיה פתרון לעזה בעשר השנים הקרובות, מה הסצנריו האפשרי?

שגב: המצב הדמוגרפי והתשתיתי בעזה הוא נוראי…

באר:  מה יקרה, מה אתה צופה, בתור מי שמכיר את פני הדברים?

שגב:  אם מצרים כעת תכנס, מה שעכשיו קורה, אז היא תביא שיפור. היא תביא דלק, היא תביא חשמל – החשמל והדלק במצרים הם 10% ממה שעולה בישראל. והיא יכולה להביא כל החומרים וכל האוכל והיא תחזיק את המצב, כמו במצרים. אתה יודע, במצרים, נסעת לבקר במצרים? אנשים גרים בבית קברות – מיליון וחצי אנשים...

באר:  ואם לא יסתייע?

שגב:  אם לא יסתייע יהיה שם פיצוץ. לא של חומר נפץ –  יהיה פתאום כולירה, שפעת, כל מיני מחלות…

באר:  וסצנריו שהעזתים פשוט מתוך יאוש צועדים לגדרות?

שגב: זה המודל שאמרתי לך, כשהגעתי לעזה… אני ראיתי מיליונים בטהרן – אני הלכתי ביניהם. אני נראיתי כמו פרסי, דיברתי פרסית, לא עמדתי מנגד. בתוך הערמה הייתי. זה יכול לקרות. לישראל יש כוח צבאי – היא יכולה לירות. היא יכולה אבל זה יהיה קשה מאד לירות בילדים – הם קודם בטח ישלחו ילדים וילדות. זו בעיה… בגלל זה אני גם שמח לדבר איתך. כי אם היום אנשים היו לא רק בפתרונות של הליכוד, אלה הקלים, של “יד קשה – נעשה יותר קשה”, אלא אומרים: בואו נחשוב, הומניטארית, מה לעשות…

יצחק שגב: יכול להיות כאן גן עדן עלי אדמות (צילום יזהר באר)

באר:  זה יהיה נכון, לדעתך, להגדיר את הבעיה מספר אחת בעצם בתודעה של המנהיגות? שאין הבנה ואין רצון פוליטי, שיש פחד?

שגב:  אני רואה את זה אחרת, כבר משנת 1980 – כשהייתי בממשל הזמנתי את רפול, את דן שומרון, את כל המפקדים לראות את הממשל. כי מה היה, עד אז הייתי חייל ומ”פ ב(גדוד) 202, בסמוע, בקלקיליה,ירינו, אף פעם לא התעסקתי עם הבעיה הפלסטינאית. פתאום אני בא לשם ואני רואה 4 חברי פרלמנט, 8 חברי סנאט, עמך – יש פלסטינאים. כל הגישה שלי השתנתה בעקבות הלימודים והמעבר הלא-רצוני לממשל הצבאי. ואז היה ברור לי שצריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. כשאתה מדבר איתי על עזה זה פתרון חלקי, אבל בעקרון צריך למצוא פתרון לבעיה הפלסטינית. אם אפשר בחלקים, אז בחלקים.

באר: היום יש פרטנר בצד השני לפתרון פוליטי?

שגב:  היום זה יותר קשה משתי סיבות. סיבה אחת, בגלל מה שקורה בכל המזה”ת, שכל המזה”ת בוער. סיבה שנייה זה בגלל הפיצול בין החמאס לאבו-מאזן. אבל אם יבוא הגוש האסלאמי הזה, סעודיה וארצות המפרץ ומצרים וירדן, זה מספיק. כי יש 58 מדינות ערביות ומוסלמיות. אז איראן לא תבוא אז רק  50 יבואו. 50 יתייצבו בגוש, של הסכם כזה, מלזיה ואינדונזיה, והם ילחצו על הפלסטינאים להגיע להסכם כזה או אחר, להתחיל בהר הבית, בגבולות של המדינה הפלסטינאית… וזה אפשרי. אפשרי. תבין, אם זה יקרה, ישראל פתאום מקבלת הכרה מ-50 מדינות נוספות. תראה, אני עובד עם סין, עם הודו, תראה מה קורה שם. פתאום תפתח לך גם אינדונזיה, מלזיה, פקיסטן, פה יכול להיות גן עדן עלי אדמות במקום עוד התנחלות אחת. זו התפיסה שלי…

באר: מבין הממונים עליך, בדרג המדיני והצבאי האם היה מישהו שהבין מה מתרחש ומה עומד להתרחש?

שגב: …הייתי תחת דיין, קרוב. הייתי תחת פרס, קרוב. הייתי עם עזר וייצמן כמעט שנתיים – שלושתם היתה להם הבנה מלאה. אולי גם בגלל שתפיסת העולם שלהם תאמה את התפיסה שלי.

באר:  למרות שהם לא היו אוריינטליסטיים ובלי רקע אקדמי…

שגב:  הם הבינו את עזה כפצצה דמוגרפית, הם הבינו את האיום, הם הבינו שכדי לטפל במסה כזאת של אוכלוסיה צריך לסדר להם עבודה, צריך לתת להם כבוד, צריך לתת להם פתרון מדיני… ולא להגיד שלוחצים שתהיה הגירה, כשאי אפשר להגר. אחרי זה, אריק שרון היה מנהיג צבאי ענק, אני הייתי תחת פיקודו, אבל ברגע שהוא נהיה שר ביטחון, הוא, לפחות בהתחלה, דגל בקו הזה של סיפוח כל השטחים. רק אחרי זה הוא שינה ופתאום קם ועזב את כל עזה.

אי של עניות ויאוש

בסוף הדרך הגעתי אל האלוף בדימוס שלמה גזית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים בעשור הראשון לכיבושם וראש אמ”ן לשעבר. גם גזית, חזה בדייקנות את אשר עמד להתרחש כמה חודשים אחרי שיחתנו, הציע רעיונות להסדרת היחסים עם הרצועה ונותר פסימי:

גזית: עזה היום היא מציאות של אי של עניות. נוצר מצב שאנחנו, כביכול, התנתקנו, והשארנו מחנה מאסר אחד גדול, עם שני מיליון איש, סגורים ומסוגרים, תקועים ושמצבם הולך ומתדרדר מיום ליום.

באר: האם אפשר היה לעשות משהו אחר כדי שהתוצאות יהיו אחרות?

גזית:  הנקודה המכרעת היא 2005. כשאנחנו, כביכול, ביצענו התנתקות ויצרנו מצב שאנחנו לא בפנים ולא בחוץ. וזה יצר מצב שהרצועה הולכת מדחי אל דחי, אם אתה רוצה, הדבר שהכי מפחיד אותי זה שמחר או בעוד חודש נראה 50 אלף עזתים דורסים את הגדרות ופורצים לתוך ישראל.

שלמה גזית: אי של עניות  (צילום: יזהר באר)

באר:  מה שאתה אומר זה שהטעות ב-2005 היתה שההתנתקות לא נעשתה במסגרת הסכם?

אנחנו התנתקנו מלבנון, לא במסגרת הסכם, אבל הלכנו לאו”ם ואמרנו: תבדקו בבקשה את הקו, ותאשרו שאנחנו 100 אחוז בחוץ. נשאר אויב מעבר לגבול בשם חיזבאללה. עם האויב הזה אנחנו חיים כבר 17 שנה. מסתדרים, לא רע. לא עשינו את זה בעזה. והמצור שנשאר על עזה, בים ביבשה ובאוויר, במיוחד עם מסה כזו דחוסה של אוכלוסיה,הוא אסון. בלי מים, בלי חשמל… היתה גם אולי עוד אופציה. זה כשניהלנו את המו”מ עם מצרים – שהמצרים יחזרו לעזה.

באר:  סאדאת לא רצה…

גזית:  בגין לא רצה! סאדאת גם לא רצה, אבל אולי אפשר היה לשכנע אותו ולומר שאנחנו חוזרים לסטטוס-קוו אנטה וזה כולל, שאתה חוזר לעזה. ואז האחריות היא שלו… אבל, זהו.. זה הכל היסטוריה.

באר:  זאת אומרת, אם הייתי שואל אותך על סמך המידע שיש היום, ואנחנו רואים שעזה היא קוץ בבשרה של ישראל וכאילו בעיה בלתי פתירה, האם בכלל היה אפשר לטפל בזה אי פעם או שזו היתה טעות אסטרטגית שמדינת ישראל בכלל התעקשה להחזיק את הדבר הזה ברשותה?

גזית:  אני לא חושב שעזה היא סיפור אבוד. אני חושב שאפשר לקום מחר ולבוא ולומר: אנחנו רוצים לשנות את המדיניות כלפי עזה. אנחנו רוצים שעזה תהפוך למדינה עצמאית. אנחנו רוצים שלעזה יהיה נמל ושיהיה שדה תעופה ודרכי גישה והסכם בינלאומי, שמטפל בשיקום חשמל ומים ותשתיות וכל מה שאתה רוצה, וליצור מצב של מדינת אויב שגובלת איתך ואתה חי איתה. אם אני הייתי ראש ממשלה זה הקו שהייתי מוביל.

היום יש מציאות שהיא מאד מציקה ואני לא יודע איך היא תתפתח. והיא לא רק אם יהיה “צוק איתן 2”. זה חשוב, אבל זה לא יפתור את הבעיה של מה אתה עושה עם 360 קמ”ר ושני מיליון איש.

… אני התפעלתי שבמלחמת יום הכיפורים באימפריה שלי לא זרקו אבן אחת. גם בעזה וגם בגדה. אנחנו הצלחנו להרגיע את השטח. הצלחנו ליצור מצב שהאוכלוסיה אולי לא אוהבת אותנו…  ב-1987, הופיע באוניברסיטת ת”א פרופ’ ברנרד לואיס והוא הוזמן להרצות על ישראל – 20 שנה אחרי המלחמה. הוא פתח ואמר שיש שני מעשי ניסים בישראל שהוא לא יכול להסביר אותם: אחד, למה ישראל היא דמוקרטיה? הרי כל הנתונים הם שהיא לא תהיה דמוקרטיה. והשני, אתם יושבים פה 20 שנה ואין התקוממות. זה היה חודש לפני האינתיפאדה הראשונה. ההסבר שלו היה, שהם לא אוהבים אותנו אבל אנחנו עדיפים על האלטרנטיבה.

באר:  ואיך אתה מסביר לימים את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בכ”ז בניגוד לכל מה שאתה אומר עכשיו..

גזית:  עברו 20 שנה – אתה לא יכול להחזיק אנשים תחת כיבוש ולהגיד, זהו תאכלו את זה… בית, התחילו ההתנחלויות באופן מסיבי ונוצרו הלחצים…

באר:  לימים התקרבת למחוזות השמאל הפוליטי, התפכחת?

גזית:  אני חושב שבגדול לא שיניתי את דעתי… בוא נלך בגדול – אני מאמין שאין עתיד למדינת ישראל אם היא לא תצליח להגיע לפתרון מדיני. מי שחושב שחמישה מיליון, שישה מיליון, ארבע עשר מיליון, נעלה את כל היהודים, מכל העולם, נוכל לשרוד במזה”ת מוקף במיליונים של ערבים ופלסטינים עוינים לאורך זמן, שישכח מזה. אז אם אתה הולך ומחזיק את הספר הקדוש ואומר אלוהים שלנו יגבר על אלוהים שלהם – אז זה לא אני. לכן אני חייב לומר שהיעד הוא להגיע לפתרון. אני לא מדבר על שלום, אלא על פתרון. במציאות של היום זה לא יהיה. הם אינם רוצים את הפתרון, עדיין הקו הבסיסי הפלסטיני הוא שמדינת ישראל צריכה להיעלם וכל פלסטין צריכה להיות ערבית. אז אם אין סיכוי במציאות הזו להגיע להסכם צריך כמה שאפשר לצמצם את החיכוך ולבוא ולומר: כמו שהיתה גרמניה נפרדת 50 שנה אז בעוד 50 שנה יווצרו נתונים שלא רק יכולים לחיות זה לצד זה מבלי שנגיע לפיצוץ…

באר:  האם אתה יכול להגיד איך אתה רואה את עתידה של ישראל בעוד 20-30 שנה?

גזית:  אם ישראל לא תתפכח מהדרך שבא היא הולכת אני מאד חושש שאין מדינת ישראל. והפרויקט שעליו לחמתי פיזית מ-44…

באר:  מה יקרה?

גזית:  לא יודע!

באר:  אתה לא יודע מה יהיה הסצנריו אבל אתה לא רואה סיכויי הישרדות…

גזית:  לא! במצב של עוינות כלפי פנים וגם עוינות כלפי חוץ אני לא חושב שנוכל לשרוד. אבל ההתפתחויות בעולם הן כ”כ משוגעות אז מי יוכל היום להתנבא…

סיכום: לזכור את הלקח המשטרתי הישן

בפרק זה שמענו את תחזיותיהם של ארבעה מבכירי הממשל הצבאי, שמכירים מקרוב את הסוגיה העזתית. כולם צפו, במידה כזו או אחרת, את שמתרחש לנגד עינינו ברצועה בימים אלה – משבר כלכלי, הומניטארי וסביבתי הולך ומחריף, צעדות המוניות לעבר הגדר וניסיונות לחצות אותה, פאניקה אזרחית, מעשים נואשים של יחידים שכמוהם כהתאבדות, הסלמה לקראת עימות צבאי נוסף, ונדמה שאין אור בקצה המנהרה.

כל המומחים שדיברו בסדרה על עזה מדגישים את הקשר בין המצוקה הכלכלית והפוליטית – בהעדר אופק מדיני ובהעדר תשתית כלכלית לבין היאוש וההקצנה. כולם גם מסכימים כי לא הכל אבוד וכי יש מה לעשות, אם תינקט מדיניות שונה.

אבל בצמרת המדינית והצבאית בישראל מתווכחים עדיין אם בעזה שורר “משבר הומניטארי” (כפי שטוען מתאם פעולות הממשלה בשטחים) או רק “מצב קשה” (כפי שגורס שר הביטחון) ועוסקים בפנטזיות פרועות על הכרעת החמאס. הצעות להרפיית הלחץ הכלכלי ולהקלת המצור הישראלי, כולל מצד בכירים בליכוד – נעצרים בחלונות הגבוהים. על פי ההיגיון הפשוט, ללא שינוי במדיניות הישראלית כלפי הרצועה – ללא הסרת המצור וללא אופק מדיני – אנו צפויים לימים קשים מאלה בקשר הנראה כבלתי ניתן להתרה בין מדינת ישראל ורצועת עזה. ובמצב כזה, כאשר שני מיליון איש נדחקים אל הקצה, ראוי לשוב ולהידרש להבחנתו של ההוגה הבריטי ב.ה. לידל-הארט, במסתו הידועה “מדוע איננו לומדים מן ההיסטוריה?”:

“… על המדינאים לזכור את הלקח המשטרתי הישן-נושן, שעל פיו ‘פורץ אינו מבצע רצח אלא אם כן דוחקים אותו לפינה.’ דבר זה הוא נכון לגבי קהיליית האומות ממש כמו לגבי כל קהילה קטנה יותר.”

נראה כי הפורץ של לידל-הארט והחתול השורט של איני עבאדי כבר נדחקו על ידינו אל הפינה. בזמן הקרוב יתברר אם נשכיל לתת להם מוצא או נהדק את החבל הגורדי הקושר אותנו זה לזה בעבותות טבולות בדם.

לקריאה נוספת:

להאזנה דרך האתר:

 

 

[פרות קדושות] פרק 17. עזה – חלק ג’: מה נעשה במיליון ערבים

עזה - פצצה דמוגרפית מתקתקת

בישראל אחרי 67′ שרר קונצנזוס פוליטי, לפיו יש לספח את רצועת עזה  ולדלל אותה מאוכלוסית הפליטים. פרק זה, השלישי בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מציג את התכניות המעשיות לסילוק הפליטים מהרצועה, למדינות ערב ולמדינות המערב, ומראה כיצד התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומהעולם. נציג כאן גם את התכניות המהפכניות לשיקום פליטי עזה בתוך ישראל ונראה מה חשבו הפליטים עצמם על האופציה הזאת. נראה איך ראש הממשלה, לוי אשכול, פיקח באופן אישי על פרויקט דילול עזה מתושביה, וגם נספר, איך הפכה מצילת פליטי השואה היהודיים, אחרי מלחמת העולם השנייה, למנהלת הפרויקט לסילוק הפליטים הפלסטינים מהרצועה.

אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות הללו על סיפוח עזה וסילוק אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם, ניתן אולי ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק-לאק של ההיסטוריה, שירוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים, ויביא שקט על הארץ הזו.

זהו החלק השלישי בסדרה בת 8 חלקים “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מתוך הפודקאסט פרות קדושות. מומלץ להכנס לפרקים לפי סדר הופעתם (ניתן לראות את רשימת הפרקים בדף הבית).

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

תמונה ראשית: עזה – לחץ אנושי מבעבע (Flicker)

מוסיקה: (Carlos Estella-Amazing Strings in Motion (Jamendo, גוטס – הישאם חאידי.

לכניסה לפרק הקודם (חלק ב’):  קזינו בעזה

לקריאת תמלול חלק ג’: “מה נעשה במיליון ערבים?” – איך רוקנו (כמעט) את הרצועה מהפליטים

26 ביוני 2017

מאת: יזהר באר

בשני הפרקים הראשונים בסדרה “עזה – הסיפור הלא מוכר”, הבאנו נקודות מבט שונות על רצועת עזה בתחילת שנות ה-70; עסקנו באג’נדה המיליטנטית של אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, מצד אחד, ובסדר היום האזרחי שניסו מושלי עזה, האלוף יצחק פונדק וסא”ל איני עבאדי, להפעיל, בגישה הפוכה לזו של שרון. אבל על דבר אחד לא צריכה להיות מחלוקת: בישראל שרר באותם שנים קונצנזוס, שרצועת עזה צריכה להישאר בידינו בכל הסדר עתידי, זאת לאחר סילוק מרבית תושביה מתחומה. פרק זה יעסוק, אם כן, בתכניות ובפרויקטים שנרקמו החל ביוני 67′  לריקון עזה מהפליטים שבה.

אין אנו עוסקים כאן רק בהיסטוריה, שאבד עליה הכלח. מן הרעיונות על סיפוח עזה ודילול אוכלוסיתה, שנשמע כאן, ומהתנפצותם על קרקע המציאות, ניתן ללמוד משהו גם על רוקמי החלומות העכשוויים המשוועים לאיזה פליק לאק של ההיסטוריה, לאיזו סלטו-מורטלו – קפיצה נחשונית קוסמולוגית, שתרוקן את ארץ ישראל רבתי מיושביה הלא יהודים ותביא אולי שקט על הארץ הזו.

הפרק הזה מבוסס על ראיונות עם בכירי המערכות הישראליות שעסקו במגע עם האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים לאחר 67′, על מסמכי ארכיון וקטעי עיתונות, ועל כתביהם של חוקרים והיסטוריונים. ראיינו לפרק זה את האלופים (במיל.) שלמה גזית ויצחק פונדק ואת סא”ל יצחק איני עבאדי. הסתמכנו על מחקרים של יואב גלבר, שלמה נקדימון, שלמה גזית ואחרים, ועל מסמכים רלבנטיים, שקיבלנו מהמכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

בספרו “המקל והגזר”, כתב המתאם הראשון של פעולות הממשלה בשטחים, האלוף שלמה גזית, על תזכיר “ועדת הארבעה”, שהוגש לראש הממשלה לוי אשכול, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בנוגע לגורל השטחים: “העיקרון הראשון תבע חיסול יסודי ולצמיתות של שאלת הפליטים, הן בגדה המערבית והן בעבר הירדן וגם ריקון מוחלט של רצועת עזה מפליטים. הרצועה, לאחר שתרוקן מן הפליטים תסופח לישראל.” [1]

ההצעה לא הועברה לאישור הממשלה, אך רוחה התקבלה, וננקטו צעדים מעשיים למימושה, שמיד נשמע עליהם.

אבל, לפני כן, ראוי שנחזור רגע לאחור, ונראה כי כבר לאחר מלחמת העצמאות, הגה ראש הממשלה הראשון, דויד בן גוריון, תכנית מהפכנית לסיפוחה של עזה ולפתרון בעיית הפליטים בה, דווקא, באמצעות החזרתם לישראל. לפי גרסתו של החוקר והעיתונאי, שלמה נקדימון, בן גוריון, שעד אז התנגד בצורה החלטית לחזרתם של פליטים כלשהם לתוך ישראל בקווי שביתת הנשק, סבר כי ניתן ליישב את פליטי עזה בישראל, מאחר ומספרם קטן מההערכות  ומסתכם ב-150 אלף בלבד. [2]

בישיבת ממשלה ב-3 במאי 1949, הציג בן־גוריון את טיעוניו בעד סיפוח הרצועה: חשיבות חוף הים העזתי; אדמתה הטובה להקמת כפרי דייגים; ייצוב הפרדה בין ישראל למצרים ולבסוף הנימוק שאם לא ישראל, ירדן עלולה לקבל את הרצועה ולדרוש יצירת מסדרון מהרצועה לירדן, דרך ישראל. נימוקים אלה ישמשו, כמו שנראה, גם בעשרות השנים הבאות את המצדדים בסיפוחה של עזה לישראל.

בסופו של דבר, המצרים, שהרצועה היתה ההישג הצבאי היחיד שלהם ממלחמת העצמאות שלנו, התנגדו להצעה של בן גוריון. התנגדו להצעה גם משה שרת, שר החוץ, אבא אבן, השגריר באו”ם, ומשה דיין, הרמטכ”ל.

“לו רצועת עזה בידינו, היה זה אסון”, סיכם האלוף יגאל ידין את נימוקי המתנגדים לסיפוח, ולא ידע כי השמיע דברים כמעט נבואיים.

תוצאות המלחמה ב-1967 החזירו את שאלת עתידה של עזה, על מאות אלפי פליטיה, לראש סדר היום הפוליטי. בכלל, סדרי הגודל של האוכלוסיה הערבית בשטחי האימפריה הישראלית החדשה, הדאיגו את ראשי המדינה. גולדה מאיר, מזכירת מפא”י, התלוננה בדיון בפורום מפלגתי, שהיא לא מקבלת תשובות מוסמכות לדאגותיה. “כאשר שאלתי את אשכול, מה נעשה במיליון ערבים, הוא אמר: ‘אני מבין, הנדוניה מוצאת חן בעיניך. הכלה לא!’… אני מזועזעת“, הוסיפה גולדה, והאשימה את הסופרים עמוס עוז ויזהר סמילנסקי ואנשי רוח אחרים, שהכניסו כאן, לדבריה, את העניין המוסרי. “בשבילי, המוסר העליון הוא שלעם היהודי יש זכות קיום. בלי זה אין מוסר בעולם“.[3]

ואכן, אך נדמו רעשי הקרבות וכבר נרקמו התכניות הראשונות לסיפוחה ולדילול אוכלוסייתה הצומחת במהירות של הרצועה.

במאמרו ברבעון “האומה”, “הפרויקט שאיחר את הרכבת – יציאת עזה אחרי ששת הימים”, מציין ההיסטוריון יואב גלבר כי אברהם אחיטוב, ראש האגף הערבי בשב”כ ולימים ראש השב”כ, הציע למחרת המלחמה להעביר את הפליטים מעזה לגדה המערבית ולספח את הרצועה על תושביה המקוריים. כשבוע לאחר תום המלחמה הצהיר דיין, שבשום מקרה רצועת עזה לא תחזור לשלטון מצרי, ובישיבת הממשלה כעבור פחות משבוע הציע אף הוא לספח אותה לישראל. הממשלה אמנם לא החליטה על סיפוח הרצועה, אבל הממשל הצבאי הונחה על-ידי “רצון פוליטי שהרצועה תהיה חלק ממדינת ישראל”, קובע גלבר. [4]

גלבר מוסיף כי מעבר למחלוקות בין “יונים” ו”ניצים”, שררה הסכמה כמעט כללית בציבור שרצועת עזה, לצד ירושלים ורמת הגולן, צריכה להסתפח לישראל.

גם תוכנית אלון דיברה על סיפוח הרצועה לישראל לאחר שהפליטים יועברו ממנה ליישוב קבע בגדה המערבית. דיין תמך אף הוא בהעברת הפליטים מעזה לגדה ולירדן, “לא מפני שאני רוצה לגרש אותם, אלא מפני שאין להם מה לעשות בעזה”, אמר. עמדתו של אשכול לא הייתה ברורה; הוא היה מוכן למסור את הרצועה לירדן, ואפילו לספח אותה, אך בתנאי שהפליטים ייצאו ממנה.

האיש המוסמך ביותר שיכול להעיד, מכלי ראשון, על התגבשות המדיניות הישראלית כלפי עזה אחרי כיבושה ב-67′ הוא האלוף (מיל.) שלמה גזית. גזית, בן 91 כיום, היה מתאם פעולות הממשלה הראשון בשטחים לאחר כיבושם ב-67′, ועבד בצמוד לשר הביטחון משה דיין.

באר:  האם זה יהיה נכון להגיד שממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות הקובעים, החליטו שעזה תישאר ברשותה של מדינת ישראל בכל הסדר עתידי?

גזית: כן ולא. לא – כי לא היתה החלטה (פורמאלית) כזו, שעלתה לדיון – החלטת ממשלה, או החלטת ועדת שרים, או משהו כזה. אבל הקונצנזוס ברמה הממשלתית היה – לא אצלנו! כלומר, לא במערכת הצה”לית, ביטחונית, אבל הקונצנזוס הפוליטי היה: Goes without saying – עזה נשארת חלק ממדינת ישראל. עם איזו אשליה, הייתי אומר, אופטימית, שאם וכאשר יימצא הסדר, שני שליש מהאוכלוסיה – הפליטים – הם יתנדפו באיזושהי צורה. יימצא להם פתרון – שיקום בהונולולו – והם ייעלמו. הקונצנזוס הזה החזיק מעמד הרבה מאד זמן. כמעט עד ההתנתקות של אריק שרון. זאת (עזה) לא היתה אהבת מולדת – שזה חלק מא”י ההיסטורית – אם כי, בגין, באיזשהו דיון אמר (על עזה): זוהי א”י ועל זה אני לא מוותר. אבל הפורום, בעיקר של אלון וגלילי, שהוא זה שנתן את הטון בשנים שאנחנו מדברים עליהן, היה פוליטי- אסטרטגי (שגרס כי) בהנחה שהגדה המערבית לא תישאר בידינו, שלא יווצר מין מצב של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה עם צורך של חיבור ביניהם, כזה או אחר, שזה פלונטר. מצד שני, אם באיזושהי צורה יימצא הסדר ומצרים חוזרת לסיני, שמצרים לא תהיה ברצועת עזה – אנחנו לא רוצים את המצרים על גבול אשקלון.

באר:  כלומר במאזן שבין אוכלוסיה ערבית גדולה…

גזית:  אז היא לא היתה כ”כ גדולה…

באר:  משהו כמו 450 אלף..

גזית: כן, אבל מזה שני שליש פליטים. נדמה לי שזה לא היה אפילו 400 אלף. נדמה לי 360 אלף.

“כמה ערבים שילחת כבר?”

כבר בחודשים הראשונים אחרי המלחמה ננקטו צעדים מעשיים לדילול האוכלוסין ברצועה. בפברואר 1968 החליט רוה”מ אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני, שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה. תפקידה היה למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד – שמעו טוב – בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה של ניצולי השואה היהודים אחרי מלחמת-העולם השנייה.

גלבר מציין כי היציאה לוותה בסקרים ומחקרים סוציולוגיים על היוצאים, בניסיון להבין מדוע עזבו, הם ולא אחרים, ולברר את התהליכים המשפיעים על ההגירה כדי לתכנן על-פיהם את המשך המאמצים. אשכול הודאג מהתופעה של הגברים הפלסטיניים שיוצאים ומשאירים את נשותיהם מאחור: “הישארותן של הבנות היא צרה גדולה בשבילנו. יש לי ארבע בנות, ואני יודע צרה זו מהי…”, הסביר אשכול.

בדיונים הראשונים הודיעה עדה סרני, שכל שהיא זקוקה לו הוא חדר ועוזר, כדי שתוכל להתחיל לעבוד, אך בהמשך גברו דרישותיה לתוספות תקציב וכוח אדם. בממשל הצבאי הוקם לצורך הפרויקט צוות בן חמישה אנשים, קצין וארבעה אזרחים עובדי צבא ודוברי ערבית, שהפעילו סוכנים ערבים במחנות הפליטים. הסוכנים איתרו וגייסו את המועמדים להגירה, ואלה באו להירשם בממשל. במידה ולא היו להם אמצעים הם קיבלו את דמי הנסיעה במשאית עד עמאן, כאשר בגשר אלנבי עברו מהמשאית העזתית למשאית ירדנית שהביא אותם למחנה הפליטים בכראמה.

אשכול דרש להיפגש עם סרני פעם בשבוע, כדי להתעדכן בהתקדמות הפרויקט. “האם יש סיכוי, האם ישנה תקווה למשהו?”, חקר אצל סרני.  סרני הבהירה לאשכול, כי “הדבר אינו בא מעצמו. אין זו תנועה ספונטנית”, ודרשה לתגבר את הצוות באנשים נוספים.

יעקב הרצוג, מנכ”ל משרד רוה”מ דאז, טען כי אשכול התרגז כששמע שהממשל הצבאי ברצועה משלם ליוצאים חמש לירות לאדם!. גישתו של אשכול היתה חנוונית, והוא חרד היה מהוצאות מיותרות. הוא העדיף שכל עוד יוצאים ערבים בלי כל הכסף הזה אין צורך בתשלום.

אשכול אמר: “אני בעד זה שילכו כולם, ולו גם לירח. אבל לא ידעתי שכבר עתה מתחילים לתת להם כסף בעד נסיעה באוטובוס… מרגע שנותנים כסף – גדל מספר אלה שטוענים שאין להם את הוצאות הדרך.”

סרני טענה, שהניסיון דווקא הראה כי ברגע שהונהג התשלום גדל מספר היוצאים, וצריך יהיה למצוא תקציב למימון נסיעת היוצאים לירדן ולמשכורות הצוות המוגדל שיעסוק בארגון הגירתם.

באחת מפגישותיהם שאל אשכול את סרני בדאגה: “כמה ערבים שילחת כבר?” היה זה השבוע של פעולת כראמה, במרץ 1968, שעצרה לגמרי את היציאה מהשטחים לירדן. רק 800 איש הספיקו לצאת מעזה ולעבור את גשר אלנבי באותו שבוע.

סרני, שהחלה לחפש מדינות במערב שיקלטו את הפליטים היוצאים, דרשה לפרויקט תקציב של יותר מעשרה מיליון לירות. “בעזה יש 40 אלף משפחות פליטים ואם יוקצבו אלף לירות למשפחה אפשר לפתור את הבעיה: האם היית מסכים לגמור את פרשת הרצועה בארבעים מיליון לירות?” שאלה את אשכול וענתה בעצמה:. “לדעתי, זה מחיר סביר מאוד”.

סרני אף הציעה להקים בנק שייתן משכנתאות או הלוואות לבני משפחה שייצאו מהשטחים למערב למטרות לימודים, תמורת משכון רכושם, בתקווה שלאחר שהסטודנט יסיים את לימודיו ויתבסס, תצטרף אליו משפחתו.

אשכול, שהיה בקיא בענייני בנקים ומשכנתאות התחיל להתלהב מהרעיון ומהאפשרויות הטמונות בו.

עוד רעיון יצירתי ורגיש שהעלתה סרני היה רכישה – לא חוקית, מן הסתם – של אשרות כניסה למדינות באמריקה הלטינית, והיא ביקשה החלטה עקרונית שתסמיך אותה להיכנס למשא-ומתן על רכישתן, כמובן לא בשם ממשלת ישראל.

סרני גם תכננה לגייס פועלי בניין פלסטיניים לעבודה בחברות בינלאומיות, המקבלות מכרזי בנייה גדולים במדינות ערב, ואמרה לאשכול שאפשר להפעיל לשם כך ארגונים בינלאומיים. אשכול חשב לתעל לכיוון הזה את הלורדים רוטשילד וזיו בבריטניה ומיליונרים יהודים אחרים, שרצו לתרום לפיתרון בעיית הפליטים.

הוראה מלשכת ראש הממשלה לתוספת תקציב לפרויקט סרני (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”)

בהמשך אישר אשכול הוספת 25 עובדים למנגנון של סרני, 19 מהם ברצועה; מיליון ל”י להסעת מהגרים אל גבול ירדן; 150 אלף ל”י לשיגור אנשים לבדיקת אפשרויות הקליטה בארצות-הברית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה ושלושה מיליון ל”י למענקי סידור ראשוני ליוצאים.

 קשיים עצומים בכל הגלובוס

לאחר פעולת כראמה, ב-21 במרס 1968, נחלש קצב היציאה מעזה והירדנים החלו להקשות על העוברים את הגשר.

אשכול, שדאג כי הכסף שכבר הושקע בפרויקט ילך לטמיון זימן אליו את עדה סרני ואת מתאם הפעולות בשטחים, שלמה גזית, להתייעצות. סרני דיווחה על גידול הצוות, שכבר העסיק שנים-עשר איש בארבעה מחנות פליטים ברצועה, כולם יהודים דוברי ערבית, וגזית הסביר את הקשיים הנובעים מההגבלות שהטילו הירדנים על העוברים בגשר. גזית ניסה לא לסתום את הגולל על הפרויקט ואמר לאשכול: “יש את מי לשחד שם ואנו מחפשים אותם“.

אשכול התעניין כיצד מתקדמות התוכניות להגירת ערבים מהרצועה למערב, וסרני לא הסתירה ואישרה כי “ישנם קשיים עצומים בכל הגלובוס”. אף מדינה אינה ששה לקבל פלסטינים. היא הביאה לדוגמה את אוסטרליה ששמחה לקלוט יהודים מישראל אבל לא ערבים מעזה. היא דיווחה כי במאי 1968 עברו דרך שדה התעופה בלוד 109 ערבים מהגדה בדרכם למערב, ורק אחד או שניים מעזה. אבל יש תקווה, הנה דיווחה על שייח’ ברצועה המוכן להוציא ממנה חמישה עד שישה אלפי אנשים ונשים תמורת מאתיים ל”י לנפש, בלבד, כלומר כמיליון ל”י בסך הכל.

לפי הדיווח של גלבר, מאז נכנסה עדה סירני לפעילות בפרויקט הוצאת הפליטים עזבו את הרצועה 15 אלף נפש. נראה, כי גלבר כולל בתוך המספרים הללו גם את היוצאים בסערת המלחמה, ביוני 67′, ולמעשה, היוצאים בצורה מאורגנת, במסגרת הפרויקט של סרני, היו במספרים נמוכים. סרני וגזית ניסו לשכנע את אשכול, בכל זאת, שההשקעה כדאית, והזכירו כי היוצאים בחודשים האחרונים עלו מעט מאוד כסף, שחלקו הוצא לתשלומי שוחד בצד הירדני של גשר אלנבי. אבל אשכול התלונן: “איני בוכה על מינימום הכסף שניתן לאלה שהלכו כבר. אני חושש לגבי אותו מינימום של אנשים שילך תמורת כסף רב”.

סרני השיבה: “עלינו להחליט אם רוצים אנו שיצאו, תוך סכנה או ודאות שהמחיר יעלה, או שרוצים אנו להחזיק בהם אצלנו.”

רוה”מ אשכול ושר האוצר ספיר אישרו להגדיל את המסגרת התקציבית ל- 200 אלף לירות, ואולם, הבעיה כבר לא היתה כספית, אלא היעדר הצעות קונקרטיות לקלוט פליטים מעזה. בסופו של דבר, ההצלחה של פרויקט סרני לעידוד הגירתם של עזתים ליבשות מרוחקות הייתה דלה, ורק אלפים מעטים היגרו לארצות דרום אמריקה, בעיקר לברזיל ולפרגוואי.

התנגדות ירדן סתמה את הגולל על ההגירה מעזה לעולם הערבי. בחודש אוגוסט 1968 עברו את הגשר כמה עשרות בודדות של עזתים. ההגירה, אמר דיין בממשלה, הגיעה לאפס.

על ממדי עזיבת התושבים בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה יכולים להעיד הנתונים ששלח איש משרד החוץ ניצן הדס לאורי גורדון מראשי משלחת ישראל באו”ם ב-15 באוגוסט 1971. המסמך שמסווג כ”שמור” שוחרר רק בימים אלה לעיון הציבור בארכיון המדינה. תחת הכותרת “יציאת תושבים מהרצועה” נמסרו נתוני העזיבה ביובשנות סטטיסטית:

לאחר מלחמת 6 הימים יצאו מהרצועה למצרים בצורה בלתי מבוקרת (בסערת המלחמה) -12,000.

בצורה מבוקרת – 10,000.

חזרו במסגרת איחוד משפחות – 3,500.

סה”כ נטו למצרים – 18,500.

לירדן (עד סגירת הגשרים באוגוסט 68′) – 56,000. [5]

בצילום: פירוט היוצאים מעזה לאחר המלחמה לפי נתוני צה”ל (באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”)

זמן קצר אחרי שמונה מוטה גור למושל עזה הוא הסביר מדוע לפרויקט ריקון הרצועה מפליטיה לא היה סיכוי מלכתחילה: “המנהיגים המקומיים בעזה רואים זאת כחובתם להישאר, להתרבות ולשמר את רצועת עזה כמובלעת ערבית”, סיכם.

קשה להסביר מדיניות, שאיננה

יציאתם של עשרות אלפי אנשים מרצועת עזה לא נשארה בגדר סוד ומצרים וירדן התלוננו בפני האו”ם על “הגירוש מהרצועה” בטענה ש- 35 אלף איש אולצו לעזוב את הרצועה ולחתום על ויתור על זכותם לשוב אליה.

במחנות הפליטים ברצועה הופצו כרוזים שקראו לתושבים להתנגד ללחצים המופעלים עליהם להגר. ירדן התלוננה שהממשל הצבאי זימן את נכבדי מחנה הפליטים ג´בליה והודיע להם שתוך שבועיים יפונו 50 אלף תושביו לגדה המזרחית והממשלה תספק את התחבורה הנדרשת.

תלונות המדינות הערביות על הגירוש מהרצועה חייבו את נציגי ישראל באו”ם להגיב. פרוטוקול של דיוני ועדת החוץ והביטחון, שהתקיימו ב 5.1.1968, שמסר לנו המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני – “עקבות”, מתייחס מי שהיה שגריר ישראל באו”ם, מיכאל קומיי, לצורך לענות לנציגי הערבים על טענותיהם על גירוש פליטים מהגדה ומהרצועה (באותם ימים הוא משמש יועץ מדיני לשר החוץ אבא אבן). מהדברים שאמר קומיי לוועדה, עולה מבוכת נציגיה הדיפלומטיים של ישראל מהעדר מדיניות באשר לגורל השטחים ותושביהם ועל המאמץ לגייס תמיכה בינלאומית לעידוד הגירת הערבים מעזה. אפשר ללמוד מדבריו על האווירה המבולבלת במסדרונות האו”ם בעקבות התבוסה הערבית ועל כך, שהוא, בפשטות, נאלץ לשקר לעולם. דברי הנציג הדיפלומטי הבכיר בפני ועדת החוץ וביטחון הם, בין השאר, גם מופע של אופוריה לאומית לאחר ניצחון מזהיר. הנה תקציר של כמה מהערותיו בנושא:

קומיי“היו לנו שני יעדים ביחס לדיון על הפליטים. קודם-כל לשמור על הסטטוס-קוו… [וכן] היה עלינו לנסות ולשפר את הדמות שלנו… אני חושב, שבמידה שהדבר היה ניתן, השגנו את שני היעדים האלה…

מצאתי את הערבים במצב אומלל מאד באו”ם, והדבר בולט לעין. הם היו מפולגים בינם ובין עצמם, ועל כל עניין התייעצו ודנו במשך ימים שלמים אבל לא יכולים היו לסכם שום דבר בינם ובין עצמם…  אפשר היה לקרוא בפרצופיהם את מה שאני מכנה בשם ‘מנטליות של תבוסה’. עם כל רצוני לא לדבר על עם או על עמים בהכללות, אני נאלץ לומר שכאשר היהודים מקבלים מכה או נכשלים, הרי הם מתגברים על כך ומחזיקים מעמד. אצל הערבים יש כנראה התמוטטות נפשית והם אינם יכולים לעמוד בזה. האנשים האלה, שאני מכיר אותם שונים לחלוטין ממה שאני מכיר. הם בלי כוח ובלי בטחון. הם כמעט נשברים ומיואשים…

חה”כ יעקב חזן (מפ”ם) מתערב:  אני נחרד כאשר יהודים מדברים על בעיית פליטים בצורה קרירה. אנחנו עם של פליטים, וידוע, כי ככל שהעם קטן יותר – המוסר ערכו נעשה גדול יותר. עמים גדולים יכולים לדרוס את המוסר. שמענו ממר קומיי, על הדימוי שיש למדינת-ישראל. אני יודע איזה ערך יש לדימוי של מדינת-ישראל בעולם. מבחינה זו אני מלא פליאה שאין אנחנו עושים צעד שיש בו רמז לצעד ראשון… אנחנו נמצאים בשטחים ויש ויכוח מה יהיה בהם. אני סבור שעניין זה ראוי לדיון רציני.”

קומיי:  עלי לומר לזכות חברי במשרד החוץ… שהם מוגבלים באפשרויותיהם מפני שלממשלה אין עדיין מדיניות מגובשת כיצד לגשת לעניין הפליטים, ומכיוון שכך קשה מאד לנציגי המדינה היושבים בחוץ-לארץ להסביר ולהצדיק מדיניות, שאיננה. הם מסבירים כי הממשלה מבצעת פעולות טובות, ומזכירים דברים מסוימים. אני דיברתי באופן דו-פרצופי גם באו”ם וגם בוושינגטון, וציינתי שאנחנו מוציאים כסף רב ושיש תכניות וכדומה. האמת היא שזה מיועד ללא פליטים ולאו דווקא לפליטים.” [6]

המחנות הנסתרים מהעין

יצחק פונדק, מושל עזה וצפון סיני בתחילת שנות ה-70, מספר כי יום אחד גילה כי בהוראתו של אריק שרון, אלוף פיקוד הדרום אז, ומאחורי גבו, נבנו ברצועה ובסיני מחנות מעצר למשפחות של מבוקשים. לא המבוקשים היו עצורים בהם אלא הוריהם, נשותיהם וילדיהם, במטרה להפעיל לחץ על המבוקשים ולהביא להסגרתם. פונדק זועם על הענישה הקולקטיבית, אך מחליט לנצל את הדבר לפיתוח ערוץ לעידוד הגירת תושבים עזתים לחו”ל.

יצחק פונדק: כשהגעתי לרצועה מצאתי שני מחנות (מעצר); מחנה אחד ליד התעלה (תעלת סואץ); במחנה הזה ישבו חמישה עשר זקנים, שהבנים שלהם היו חבלנים וחיפשו אותם. אז אריק שרון סגר אותם שם, בתוך הבית, ואמר: ‘אתם תצאו בחיים אם תמסרו איפה הם.’     אמא אחת, אמא של זיאד אל חוסייני, שהוא היה חבלן מבוקש, אני נפגשתי איתה. אז היא אמרה: ‘מה אתם עושים? אתם חושבים, שאני אמסור לכם את הבן? אני אמות פה מרעב ומלכלוך ולא תקבלו אותו.’ פירקתי את המחנה.

פתאום אני רואה שיש מחנה שני; 800 בחורים ערבים, בני 16 -17 – 18, סגורים במחנה צבאי, ומאות חיילים שומרים על המחנה הזה. אמרתי: ‘מה אתם עושים? זה עולה הון תועפות…’ אז הוא (שרון) אומר לי: ‘מה תעשה איתם?’ אמרתי, שראשית אני אפרק את המחנה ואני לוקח את כל הצעירים האלה לאימונים (להשתלמויות), להתאמן בכל מיני מקצועות. וכשהם ילמדו את המקצוע, הם יעזבו את הרצועה ויסעו למדינה אחרת …

מהזווית שלו ובאותו זמן רואה סא”ל איני עבאדי, מושל נפת עזה, הזדמנות להביא לפתרון בעיית הפליטים בעזה באמצעות פירוק המחנות ויישובם של הפליטים מחדש. באישורו של דיין מציע להם עבאדי גם את האפשרות המהפכנית, שהגה בן גוריון ב 49′ – לחזור לישראל. אלא שעל הדרך ניצבו מולם אלוף פיקוד הדרום, שרון, וממשלת ישראל. ומה רצו הפליטים עצמם? מיד נשמע.

עבאדי:  הצפיפות במחנה היתה בלתי אפשרית. במחנה שאטי חיו 32 אלף איש. גודל המחנה הזה 700 דונם. זה פחות משלושת רבעי ק”מ רבוע אחד. באתי לדיין ואמרתי לו: ‘תשמע, הם מתים לצאת מהמחנה. בוא נפרק את המחנה! אי אפשר לחיות שם. אין אוויר…’ תראה, יזהר, אתה צריך להבין את המציאות; הרי אין שם בית על שתי קומות – הכל קומה אחת. בלי תקרה. בתים של אונרוו”א. בתוך כל יחידת בית אב יש 18 נפש. 18 נפש. אין ברז מים – רק ציבוריים, ואין שירותים – רק ציבוריים. רוחב הסמטאות זה 90 ס”מ. כשהייתי נוגע מפה לשם עם קצות המרפק זה היה מגיע ל -92 ס”מ. זה היה בלתי אפשרי. פשוט אין אוויר. אז יזמתי רעיון פינוי תושבי ג’בליה-מחנה, ראשי תיבות ‘פתגם’. ואז דיין אמר לי: ‘פירוק המחנה? אני לא יכול בלי ועדת החוץ והביטחון’. אמרתי לו, ‘בסדר’. הקמנו אוהל במחנה ג’בליה ובאה ועדת החוץ והביטחון ושרון התייצב שם ואני הצגתי את התכנית ואז שרון אמר: ‘מי שעושה למען להוציא את הפליטים מהמחנות עושה מעשה נבלה!’.

באר:  למה, לשיטתו?

עבאדי:  אני לא יודע מה הוא בדיוק חשב לעשות איתם. ותזכור, כל זה (מיועד להיות) שטח הריביירה הישראלית, יונה פייטלסון (הארכיטקט המתכנן), דיברנו על זה. דיין אומר לי ‘אין החלטה של ועדת החוץ והביטחון’. אמרתי לו ‘בוא נעשה מדגם לפתגם. אמר לי ‘למדגם לא צריך את ועדת החוץ והביטחון’.

בחודש אוגוסט של שנת 1972 הוצאתי (במסגרת ה”מדגם”)  ממחנה ג’בליה ושאטי 38 אלף איש.  והיתה לי הרשות מטעם דיין להציע להם את אחת משלושת האפשרויות: או להשתקם ברצועה, באזור שהיתה בו תשתית, שנקרא ‘מדינת נאצר’, שהוקם ע”י המצרים אחרי מלחמת קדש ולא נבנה. או להשתקם בגדה, או להגיע גם לישראל. (דיין) נתן לי הרשות להחזיר לישראל.

באר:  אתה רציני? בלי ועדת חוץ וביטחון ובלי כלום?

עבאדי:  אם הוא בירר או לא בירר זה עניינו. אני לא יודע. אבל, אף משפחה אחת לא רצתה לחזור לישראל.

באר:  למה?

עבאדי:  בכל מיני תואנות. תואנות מטופשות. אבל כעובדה, לכל משפחה – תקשיב מה שאני אומר לך – אין בית שנהרס, אין משפחה שהוצאה, מתוך המספר הזה של 38 אלף איש… הייתי אישית בלילה אצל כל משפחה, דיברתי איתה, דירבנתי אותה. דירבנו אותי –    ‘אנחנו רוצים (לצאת) מחר כבר’.

באר:  כולם רצו להישאר ברצועה?

עבאדי:  רגע. 72 משפחות עברו לגדה. 72 משפחות, שהיו להם שם קרובי משפחה.

באר:  למקומות שונים בגדה?

עבאדי:  הקמנו כפר לדוגמה, בפחמה. עם פרה וממטרה ודשא… כולם נספגו ברצועה. פירקו את הבית לפני שהגענו להריסה. שברו את הבלוקים ולקחו אותם, ואת הפחים ואת העצים. כסף לא קיבלו ממני. נתתי להם חומרי בניין והם הקימו בתים, בתוך שכונות הרצועה.

באר:  כמה מנו תושבי שני המחנות?

עבאדי: בסביבות 50 אלף איש.

באר:  אז זה לא מדגם. זה רוב התושבים? 

עבאדי:  תקשיב מה שאני אומר לך, רוחב ההריסה היה 70 מטר. אונרו”א אומרים לי ‘למה 70 מטר?’ אמרתי להם ‘כדי שחמישה טנקים יוכל לנסוע שם..’.

באר:  רגע, אז כל הרעיון של הרחבת

עבאדי:  לא ‘הרחבה’ – ‘יצירת דרכים לצרכי ביטחון’, זו היתה התואנה אל מול אונרו”א.

באר:  ניתן קרדיט לשרון על הדבר הזה…

עבאדי:  שקר!!! (צועק). שקר!!! שקר מתועב!

באר:  אז זה מיתוס, עוד מיתוס? ההיגיון אומר שאם הגישה של שרון היא צבאית, פר-אקסלנס, אז הוא צריך להיות מעוניין בזה?

עבאדי:  נכון!  את ההיגיון שלו לא הבנתי אף פעם… תקשיב, הוא התנגד בועדת החוץ והביטחון וכשהתחלנו לעשות את המדגם, יום אחד הוא אמר לי ‘אני מגיע אליך!’ יצאתי עם הג’יפ שלי למחסום ארז. הוא נכנס למחסום ארז, ולא הצלחנו לעצור ככה, אלא ככה – אחד עבר את השני. ירדתי מהג’יפ והוא ירד מהג’יפ – אצלו היה בפנים אחד מהמשוררים, שחי עד היום. אני בא ומחבק אותו ואומר לו ‘אריק תדע לך, בניגוד לעמדתך, אנחנו עושים היסטוריה. יש הזדמנות לפרק את מחנות הפליטים’. אז הוא ניער את הידיים שלי ואמר ‘היסטוריה זה? מעשה נבלה!’. עוד בשלב הזה הוא התנגד. עדים שמים וארץ.

בשלב מסוים הוא בא ואומר לי ‘אני רוצה להיות שותף’. תקשיב למה שאני אומר – בשלב מסוים הוא רצה להיות שותף. אמרתי לו ‘בכייף! די עם האופוזיציות! במה אתה רוצה להיות שותף?’ אומר לי ‘אני רוצה לקבוע את הצירים’. אמרתי לו ‘אין בעיה’. בערב, בחמש, היה בא עם ראש המטה שלו – אני לא רוצה להזכיר את שמו – והיינו מסמנים על גבי התצ”א (תצלום אוויר) – מה למחרת הורסים. בסדר… בבוקר, אני נפגש עם פונדק, אני צריך להחתים אותו כמפקד האזור על הריסת הבתים – הוא לא הבין עד הסוף מה שאנחנו עושים שם, פונדק. היה חותם לי על גבי התצ”אות. כל יום, תשליל של האזור שעומדים להרוס למחרת. עם שרון הייתי נפגש בערב קודם בחמש, חמש וחצי אחה”צ ועם פונדק בחמש, חמש וחצי למחרת בבוקר, לפני התחלת העבודה. באחד מהדיונים שהיו במפקדת פיקוד דרום בבאר שבע, אומר שרון לפונדק ‘תגיד, אתה באמת חושב שאתה מנהל את פינוי המחנות? אני!  אני בערב נפגש עם איני’ – תקשיב מה שאני אומר לך. (שרון) בקול רם – ‘אני בערב נפגש עם איני, מסכם איתו מה הורסים ואתה, למחרת בבוקר, כמו טמבל, חותם. אתה חותמת גומי שלי!’

 זה בפורום (בפומבי). פונדק שם את הכובע והלך. ואני לא ידעתי מה לעשות. רצתי אחרי פונדק, תפסתי אותו במדרגות למטה. אמרתי לו ‘יצחק, אני רוצה להסביר לך’. הוא אומר לי ‘אני מבין! הכל אני מבין. אני סומך עליך, תחזור חזרה לדיון’.

באר:  אני רוצה לשאול שאלת הבהרה; אתה אומר ששני המחנות הללו מנו 58-60 אלף איש, והפינוי כלל 38 אלף איש, שזה מחצית ויותר – איך אפשר לקרוא למחצית מדגם?

עבאדי: מכיוון שאף אחד לא שאל… המדגם נמשך חודש ימים. מה אפשר לעשות… והיה מאד יעיל, גם.

באר:  אז בעצם ג’בליה ושאטי פונו ממחצית תושביהם במסגרת המבצע. וזה נשאר בעינו?

עבאדי: לא! במהלך הזמן המשפחות מתרבות וסוגרים את החללים, שפונו. כי לא שמרו על זה. (צוחק)

באר: וזה קרה מהר?

עבאדי:  ברור! בריבוי טבעי של 5.1% לשנה זה צ’יק צ’אק.

כשאני פונה לאלוף (מיל.) שלמה גזית, ומבקש ממנו לסכם את התכניות והפרויקטים לדילול הרצועה מתושביה, שהוא היה שותף להם, הוא ממעיט בחשיבותם ובתוצאותיהם:

באר:  למה התכניות כמו הועדה של עדה סירני לא המשיכו?

גזית:  תראה, הן לא היו מספיק אטרקטיביות כדי שהם (העזתים) יגידו: ‘בהמונינו, אנחנו רוצים לעזוב!’ היא הוציאה, אני לא יודע לאילו מספרים זה הגיע, אולי מאה – מאתים איש.

באר: מה היתה עמדת דיין בנוגע לדילול הרצועה?

גזית: היא היתה עמדה, הייתי אומר, מבולבלת. מצד אחד, כחבר הממשלה, אולי גם על בסיס אישי, הוא כן היה שותף לרצון לראות את עזה נעלמת מאוכלוסיתה אבל מהר מאד, כמי שהיה אחראי אקטיבית על השטחים, אז הצורך לשפר את התנאים ברצועת עזה כדי שאפשר יהיה לשלוט בצורה סבירה במקום, גבר על האשליה שאפשר יהיה להוציא אותם.

לסיכום פרק זה אפשר לומר שבניגוד לקביעתו המפורסמת של קלאוזוביץ, האסטרטג הנודע, כי “מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים”, מאז יוני 67′, ניצבה ממשלת ישראל בפני הצורך לבנות מדיניות כהמשך למלחמה – אבל היא התקשתה מאד במשימה זו. בפרק הזה שמענו על העדר מדיניות רשמית של ישראל בנוגע לגורל השטחים ולעתיד יושביהם, לאחר המלחמה, אך גם על הקונצנזוס הפוליטי ששרר אז, לפיו יש להשאיר את עזה בידי ישראל ולסלק את מרבית תושביה. שמענו כיצד נרקמו תכניות מעשיות ראשונות לעידוד יציאת הפליטים מהרצועה, וכי התכניות הללו הוסתרו מעיני הציבור ומעיני העולם. נוכחנו גם בכישלונן. האם הם נכשלו כיוון שההצעות שקיבלו הפליטים לא היו אטרקטיביות דיין, כפי שטוען שלמה גזית? ואולי הם נכשלו מפני שלא היה סיכוי מלכתחילה שיצליחו, כי במחצית השנייה של המאה ה-20 טרנספר של אוכלוסיה כבושה הוא בלתי קביל? ואולי הוא נכשל גם כיוון שפליטי 48′ שמצאו מקלט בעזה לא היו מוכנים להפוך לפליטים בשנית? שמענו ממושל עזה, איני עבאדי, על הפרויקט שיזם לשיקום הפליטים בתוך הרצועה, ועל המוטיבציה העצומה של הפליטים לשקם את עצמם שיקום של קבע בתוך הרצועה. שמענו גם על ההצעה המהפכנית שקיבלו לבחור בין שיקום ברצועה, בגדה או בישראל, וכי איש מהם לא בחר באופציה הישראלית. האם נוכל להסיק מכך, ששד שיבת הפליטים הרובץ על התודעה הישראלית אינו נורא כל כך וכי במסגרת של הסדר שלום הוגן יוותרו מרבית הפליטים הפלסטינים על אופציית השיבה לישראל? והאם אנו יכולים להסיק משהו מכל זה על הפעולות הנחוצות מצידנו בימים אלה מול סיר הלחץ האנושי המבעבע בפאתי דרום?

 

[1]  אלוף (מיל) שלמה גזית, “המקל והגזר”, הוצאת זמורה ביתן, 1985. עמוד 136.

[2] שלמה נקדימון, “כשבן גוריון רצה לספח את עזה ולהשיב את הפליטים לבתיהם”, הארץ, 30.7.2014

[3]  “המקל והגזר”, שם. עמוד 145.

[4]  יואב גלבר: “הפרויקט שאיחר את הרכבת: יציאת עזה אחרי ששת הימים”, רבעון האומה, 2.6.2016   

[5] מסמך בסיווג “שמור” שנשלח ב-15.8.1971 למשלחת ישראל באו”ם, באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

[6]  מתוך פרוטוקול מס’ 100 מדיוני ועדת החוץ והביטחון שהתקיימו ב-5.1.1968. באדיבות המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני “עקבות”.

לכניסה לפרק הקודם (חלק ב’):  קזינו בעזה

להאזנה לפרק ג’ באתר:

[פרות קדושות] פרק 15. עזה – הסיפור הלא מוכר, חלק א’: דיכוי טרור ברמה של אמנות

אופוריה לפני מלחמת יום הכיפורים - פרות קדושות מיתוסים ישראליים
“אופוריה” – צילום: ז’יל קארון, 1967, “טביעת עין”, באדיבות המשכן לאמנות בעין חרוד

מה אומר לנו הישראלים המושג רצועת עזה? נדמה שבתודעתו של כל מי שגדל ובגר בארץ הזאת אחרי 1967 מצטופפים כמה דימויים ותחושות משותפות: עוני וצפיפות בלתי נסבלים, קנאות דתית ולאומית, טרור, שנאה תהומית, חוסר היתכנות לפתרון כלשהו, ייאוש. 50 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, 12 שנים אחרי ההתנתקות מעזה ו- 10 שנים אחרי השתלטות החמאס על הרצועה, עזה נדמית כקוץ בבשרה של ישראל, וישראל עדיין קשורה לחבל הארץ הנפיץ הזה בקשר, שנדמה כי הוא בלתי ניתן להתרה – קשר גורדי.

סיפורה של עזה ב-50 השנים שחלפו מאז כיבושה בידי ישראל ביוני 1967 עדיין לא מוכר באמת. העיתונות בישראל, תחת מעטה צנזורה, לא סיפרה את הסיפור המלא מעולם.

מי, או מה התגבר על הטרור העזתי בראשית שנות ה-70? האם היה זה אריק שרון, לוחמי היחידות המיוחדות, שהביא, ושיטות הלחימה הייחודיות שהכניס לרצועה? ואולי דווקא שינוי מדיניות וניהול אזרחי שקול ונבון הביאו לשגשוג חסר תקדים שהציג לתושביה אופק של תקווה? נשמע כאן על הניסיון הלא מוכר  לפתרון בעיית “פיצוץ האוכלוסין” ברצועה באמצעות פירוק מחנות הפליטים ויישובם מחדש, וגם על פרויקטים לעידוד הגירת העזתים לחו”ל שיזמה ממשלת ישראל. נספר על התכנית הגרנדיוזית להקמת “הריביירה הישראלית” בשערי עזה ועל הסיפור העלום של גירוש אלפי בידואים – פרשה שהצנזורה מכסה חלקים ממנה עד היום.

נשמע כאן מכלי ראשון על ההשחתה שפשתה בצה”ל אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, על מלחמות הגנרלים, על האנדרלמוסיה בפיקוד העליון ועל הסכסוכים המלוכלכים בתוך הפיקוד הבכיר, וגם על האופוריה והיוהרה, שהתנפצו באחת במלחמת יום הכיפורים. נחשוף כאן פשעי מלחמה שבוצעו ברצועה, כאלה שנחקרו וכאלה שהועלמו מידיעת הציבור ועל שוברי השתיקה הראשונים בצה”ל, שסרבו לבצע מעשים לא חוקיים ולא מוסריים. נשמע כאן על מושלים צבאיים שהפכו, במפתיע, ליקירי האוכלוסיה הכבושה, וגם על המושל הישראלי שהרג מבוקשים כמעשה של שגרה אך הקפיד להתייצב להלוויותיהם ולהצדיע על קברותיהם. נספר איך הצילה האשה העזתית את חייו של המושל הצבאי שהרג את בתה. נבדוק מי אחראי לצמיחת החמאס? ונתהה האם ניתן היה אז, והאם אפשרי היום, לפתור את הפלונטר העזתי?

זהו מסע לאזור דמדומים שבו הכל אפשרי. זהו גם משל: על הרשעות והכוונות הטובות, על החמדנות והתקוות, על האכזריות והיוהרה וגם על רגעים אנושיים, שחוצים את גבולות ההיגיון, וגם על מטמורפוזה שעבר מושל אחד, ששינה את תפיסת עולמו ביחס לתושבי הרצועה מהקצה אל הקצה.

הסדרה, “עזה – הסיפור הלא מוכר”, מחולקת לשמונה פרקים, שיעלו בהדרגה בשבועות הקרובים. כל פרק עוסק בסוגיה אחרת, אך מכיוון שכל פרק קשור לקודמו מומלץ להאזין או לקרוא את הפרקים לפי סדר הופעתם. 

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת הקובץ להאזנה (מומלץ):

מוסיקה: קרב יום (lekud.com), גוטס – הישאם חאידי

לקריאת תמלול חלק א’:

“דיכוי טרור ברמה של אמנות” – אז מי באמת ניצח בקרב על עזה?:

מאת: יזהר באר

הקדמה

בין 1948 ל- 1967 היתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי. במבצע סיני ב-1956 נכבשה הרצועה ע”י צה”ל אך הוחזרה למצרים תוך זמן קצר. כשנכבשה רצועת עזה שוב, ב-67′ יחד עם כל שטחי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית השתלטה על הארץ תחושת אופוריה. ברצועה התגוררו אז 353,000 נפש בלבד וחופי הזהב של הים התיכון קרצו ועוררו חלומות על הקמת ריביירה ישראלית משערי עזה ועד רפיח ובנותיה. בסופו של דבר נבנו בפתחת רפיח 16 האחזויות ישראליות, וביניהן, עיר אחת – ימית. חלק מתושביהן, שפונו בעקבות הסכם השלום עם מצרים, עברו להתגורר בישובי גוש קטיף בתוך הרצועה, עד שפונו שוב, במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005.

היום חיים ברצועה כשני מיליון בני אדם, רובם פליטים, שנמלטו במהלך מלחמת העצמאות שלנו והנכבה שלהם מאזור מישור החוף והנגב הצפוני. עזה היא אחד המקומות הצפופים והעניים בעולם. בכל שעה נולדים בה בממוצע שבעה תינוקות חדשים. הם נולדים לעוני, לדחק ולקנאות דתית ולאומית. למרות ההתנתקות מהרצועה ב- 2005, עזה עדיין קשורה בעבותות לישראל שמהווה את מקור האספקה העיקרי שלה: של מוצרי יסוד, מזון, חשמל ומים. היא נתונה בסגר ימי, כמעט ללא מוצא אל העולם החיצון. תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של ישראל. כמו שאנו מכירים, היחסים המורכבים הללו מתבטאים מדי כמה שנים, בשיגור מטחי טילים לעבר ישראל ולעוד מבצע צה”לי בעל שם מפוצץ.

ההתחלה, אחרי המלחמה ב-67′, כטבען של התחלות, נראתה מבטיחה ורבים מקברניטי המדינה דחפו לסיפוח הרצועה לישראל לנצח.

נשמע דמיוני? ככה חשבו בימים ההם רבים. אחרי הכל, עד מאורעות תרפ”ט חיו בעיר עזה יהודים. עם כיבוש הרצועה ב-67′ עטו הישראלים בהמוניהם והציפו את שווקיה, חיפשו מציאות וביקשו להכיר את שכניהם החדשים. העזתים מצידם נהנו תקופה מסוימת מחופש תנועה שקשה לדמיינו במושגי ימינו. למעשה, עד מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, יכול היה תושב הרצועה להיכנס למכוניתו בכיכר מדינה בעזה  ולהגיע ללא צורך בהיתר כלשהו למרכז תל אביב, ירושלים או רמאללה בלא הרבה יותר משעת נסיעה אחת, ומבלי להתעכב באף מחסום בדרך.

גישושי הקירבה הללו הסתיימו בתחילת שנות ה-70 בשרשרת של פיגועי טרור נגד ישראלים שיזם מטה אש”פ בביירות.

   1.  דיין ממנה מושל כלבבו

שיאו של גל הטרור העזתי מגיע ב-2 בינואר 1971 בהשלכת רימון לתוך מכונית ישראלית, שהורג את שני ילדיהם של פריטי ורוברט אוריו, עולים חדשים מבריטניה. למחרת מתיר שר הביטחון משה דיין לאלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, לנקוט צעדים חריגים למיגור הטרור. שרון לא היה זקוק ליותר מהנחיה כללית. בשנתיים הבאות יעצב שרון את מרקם היחסים בין צה”ל והאוכלוסיה ויטבע בתודעה הציבורית את הסיפר, הבעייתי, כפי שנראה בהמשך, על ניצחונו בחיסול הטרור העזתי. ובינתיים, נציץ לרגע בהליכי בניית מנגנוני הכיבוש וניהול האוכלוסיה לאחר הניצחון ב-67′.

שר הביטחון הכל יכול, משה דיין, השתדל למנות לתפקידי מושלים בשטחי האימפריה הישראלית שקמה בשטחים, אנשים ברוחו, רבים מהם בני ההתיישבות העובדת. שלמה גזית, בספרו “המקל והגזר”, מספר כי מסעו של דיין לויטנאם בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים גרם לו כמה תובנות ששימשו אותו בהמשך, בעיקר הרושם השלילי שקיבל מהעדר אסטרטגיה אזרחית של הכוחות האמריקניים ומניסיונם לכפות את ערכיהם האמריקניים על האוכלוסיה המקומית. ביסודו של דבר סבר דיין כי יש לתת לאוכלוסיה האזרחית הכבושה “לחיות את חייה”, ככל הניתן. בהתאם לכך הורה דיין לאחר כיבוש הרצועה להוציא את כוחות צה”ל מלב הרצועה ולתת לתושבים לנהל את חייהם. אלא, שתוך זמן קצר השתלטו אנשי אש”פ על מחנות הפליטים ובתחילת שנות ה-70 מתחיל גל טרור קשה. בשנת 1970 מחליט דיין, יליד דגניה, למנות כמושל נפת עזה את מיודעו סא”ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, אף הוא בן דגניה. עבאדי  ששירת כסוכן מוסד בעיראק החלים באותה עת מניסיון התנקשות בחייו, לאחר שנחשפה זהותו:

     עבאדי: כשחזרתי מהשליחות בעיראק, שם נפגעתי, וכשהגעתי ארצה עדיין לא החלמתי, עוד הייתי במיטה בדירתי בדגניה. מופיע דיין ואמר לי: למה אתה במיטה? אומר לי: קום, אני צריך אותך ברצועה! אני אומר לו: אני אבוא, אני לא אגיד לא, אף פעם. מסיבות שלי. אבל תמתין עוד חודשיים, שלושה, חודש, משהו… אמר לי: לא, קום, אתה בא עכשיו לרצועה. אמרתי לו: אני אלך, אבל לא בלי אישורה של דגניה. הוא אמר לי: את עניין דגניה אני אסדר. שלח את הרמטכ”ל לישיבת המזכירות בדגניה ואיתו הגיעו כמה חברים מהמטה הכללי, נפגשו עם המזכירות ביום שישי והמזכירות החליטה בשלילה. הוא חזר רק עכשיו משליחות של הרבה מאד זמן – החליטו בשלילה. לא נותנים לו לצאת. חזר חזרה. בערב מצלצל דיין ואומר לי: יש לכם מחר בערב אסיפה? אמרתי לו: כן. מי יהיה היו”ר? אמרתי לו: המזכיר. מרדכי ויינר. אני מבקש ממך, לך תגיד למרדכי ויינר שאני בערב אהיה באסיפה. הוא בא. אני לא הלכתי לאסיפה. מאחר ודיין בא לאסיפה באו המון אנשים. אמר למרדכי: שב בצד אני גם אנהל את האספה. והוא ניהל את האספה והאספה נמשכה עד אחת ורבע בלילה. כאשר הוא אמר להם: אף אחד לא יוצא מכאן עד שאתם לא תחליטו בחיוב שאני לוקח אותו. החליטו בחיוב.

  2.  “מלחמה בטרור כאמנות”

סא”ל איני עבאדי מתמנה למושל עזה ב-1970, כשהוא כפוף מצד אחד למפקד פיקוד דרום, האלוף אריאל שרון הדומיננטי והאגרסיבי, שרואה את המציאות דרך כוונות הרובה, ומן הצד השני למושל רצועת עזה וצפון סיני,  תת אלוף יצחק פונדק, שמנסה להשליט ברצועה סדר יום אזרחי ומשתדל לבלום את דורסנותו של שרון. בין שניהם ניצב עבאדי, שמנסה לתמרן בין שני הקצוות.

באותה שנה מתחיל גל טרור פלסטיני שגובה את חייהם של 128 ערבים ו-15 יהודים. בחודשים הראשונים שלו בתפקיד עוסק המושל עבאדי במשימה עיקרית אחת: רדיפת מבוקשים והריגתם. שרון, המפקד העליון, מפתח שיטות לחימה במבוקשים שמביאות את המוטיב הצבאי ל”דרגה של אמנות”, כהגדרת פיקודיו. אך את האוכלוסיה האזרחית, כמו שאומרים, הוא לא רואה ממטר.

     עבאדי:  כשבאתי לרצועה, בנפה שלי לא היה לי מושג בניהול המערכת האזרחית בסדרי גודל – תקשיב מה שאני אומר – קיבלתי תחת פיקודי ובאחריותי סדר גודל הרבה יותר גדול מאשר גוש דן. לא תל אביב – גוש דן. וניסיוני בניהול אזרחי שווה אפס. בסדר, הייתי מרכז משק בדגניה, זה 300-400 חברים. ונפלתי לתוך הדבר הזה. הגיע איש חדש מהמערכת האזרחית, שהיה תת אלוף, קוראים לו יצחק פונדק. הוא מפקד האזור.

   באר:   כשאתה אומר מפקד האזור, זה אומר שאתה כפוף אליו?

   עבאדי:  כן! אבל בגלל מערכת היחסים שהיתה ביני לבין דיין – לא יזמתי – אבל דיין הרגיל אותי שאני עובד ישירות מולו, ולא תמיד בתיאום עם מפקד האזור. הייתי כפוף צבאית כמפקד לפיקוד דרום, שעמד בראשו אריק שרון. את פונדק לא הכרתי. עם אריק היתה לי הכרות עמוקה. הייתי תחת פיקודו מאז 1957, וכמו כל המפקדים בצנחנים הערצנו אותו הערצה עיוורת. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי, לא הבנתי מה רוצים ממני.

   באר:  לא היה מי שיחנוך אותך?

   עבאדי: היתה בינינו (עם דיין) מערכת יחסים אינטימית. במסגרת זאת היו מנהליםו משאים ומתנים, היינו מתכננים, מעל גבו של פונדק ומעל גבו של אריק. מאחר ולא היה לי שום ניסיון בניהול אזרחי,עד כדי כך – בכנות – לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני, מאחר שכל ההכשרה שלי היתה צבאית ובגלל ההכרות עם שרון, אז ברור, שמילאתי את זמני בפעילות הצבאית. את זה הבנתי. אני יודע בדיוק איך עושים את זה. והרצועה היתה קן צרעות והטרור היה ממש אכזר! זה השלב שאריק נכנס במה שנקרא ‘דיכוי’ או ‘חיסול הטרור’ ברצועה. מאחר, ואמרתי לך, שלא היה לי מושג, צל צילו של מושג, מה צריך לעשות עם האזרחים, אז את כל ימי הקדשתי לביצוע ההוראות של שרון בדיכוי הטרור. את זה ידעתי לעשות. ואני מודה, אריק הביא את המלחמה נגד הטרור ברצועת עזה לרמה של ‘אמנות’. אבל, המלחמה היתה מלחמה טוטאלית. ונאמר שהיו כמה מאות מבוקשים, לא היה סדר גודל כזה, נניח שהיו כמה מאות מבוקשים בפנקס, הם נתמכו ע”י אוכלוסיה של מאות אלפים. אני אגיד לך למה אני מתכוון כשאני אומר לך ‘רמה של אמנות’. הטרור לא היה מבוסס רק בתחום הישוב הבנוי, אם זה מחנה פליטים, כפר או עיר. במרדף אחריהם הם גם יצאו החוצה. לאזורים הנטועים. קם מושג שנקרא ‘המלחמה בפרדסים’. ברצועה יש שטח של אלפי דונם פרדסים. הוא חולק לתאים: של אלף דונם. ולכל אלף דונם היתה חוליה (של חיילים), שהסתובבה 24 שעות בשטח של המשבצת שהיתה אחראית לה. לא יצאו לשינה. לא יצאו לאוכל. לא יצאו למנוחה. אלא בפרק זמן של שבוע עשרה ימים. הם חיו בתוך תא שטח של אלף דונם. הכירו כל עץ, הכירו כל קפל קרקע ואם היה עץ שפתאום התחיל לנבול, כי הוא לא קיבל מים, זה עורר את חשדם, כי הכירו כל עץ – חוליית הפרדסים.

   באר:  מאיפה הוא לקח את ההשראה לשיטות הפעולה הללו? הוא פיתח אותן בעצמו?

   עבאדי: כן! זה הכל היה יוזמה וקריאה נכונה… של ‘אמנות’, יותר מזה? אבל היא היתה גם חד צדדית. והמאבק בטרור, כל כמה שהוא הוחרף יותר, כל כמה שהוא לחץ יותר, גרם לכך שמספר המתגייסים, בגלל הפוטנציאל שאין לו גבול ואין לו סוף, לא מוגר. הלחץ הביא את פוטנציאל הגיוס, בזריקת רימון, בירי, למצב שאין מה להפסיד.אין מה להפסיד, יזהר. את זה, כל אלה שעסקו בדיכוי הטרור ‘ברמה של אמנות’ לא היתה להם שהות להבין ולהטמיע את הדבר הזה. אבל מה אפשר לעשות, ברצועה יש מאות אלפים, למעלה ממיליו וחצי איש, שהם אנשים, שהם ילדים שהם נשים, שהם זקנים, פליטים ואזרחים כאחד. מה למדתי? נוצר מצב, שבגלל דיכוי טרור ‘ברמה של אמנות’, בכל השיטות האפשריות, גרם לרצועה שלא היה לה יותר מה להפסיד. וכאשר את לוקח חתול ותוקע בפינה, שרוצה לברוח, והוא מבין שאין לו ברירה, אין לו לאן לסגת, אין לו מה להפסיד – הוא קופץ ושורט. זה כל כך הגיוני. זה מה שקרה.  

  3.  כמה מבוקשים הרגת?

עבאדי עוסק במרדף אינטנסיבי יומיומי אחר המבוקשים, הורג בהם, אך מקפיד להופיע להלוויותיהם ולהצדיע מעל קברותיהם. בעזה התבדחו שתושב מקומי שאיני מחבק אותו ביום לא ישרוד את הלילה. אבל כשאני מנסה לברר כמה מבוקשים הרג הוא מתחמק באלגנטיות…

   עבאדי: מנקודת הראות שלי יש שתי תקופות; התקופה שבה לא הייתי נתון לפעילות האזרחית. אז ברור שלא החמצתי פעולה שנעשתה, שלא עמדתי בה. אין דבר כזה.

   באר:  בכמה הלוויות השתתפת?

   עבאדי: יום, יום… הלוויות… הפעילות היא יומיומית, לעתים שתיים שלוש ארבע אירועים    ביום, ביום ובלילה.

   באר:  לתת מושג על סדרי הגודל של הפעילות הצבאית, בכמה מבוקשים הצלחת…

   עבאדי: נניח – בוא ניקח תקופה מסוימת ואני אגיד לך מי הן הנפשות הפועלות שעסקו  בביטחון השוטף…

לא. לא הצלחת לקבל תשובה. בכל זאת, אני מתעקש לשמוע עוד על רשימות המבוקשים: 

באר: בתקופה ההיא, בכל רגע נתון, כמה מונה רשימת המבוקשים?

עבאדי:  זה שונה. אני זוכר את הפנקס, שהיה בידי בתקופה האחרונה, זה היה סדר גודל של בין 200 ל-250 מבוקשים, שאנחנו יודעים עליהם, שישנה גם תמונה, שאנחנו יודעים מאיפה הם ומה הם עשו ויש מאחוריהם פעילות…

באר:  הרשימה מתחדשת?היא גדלה? היא קטנה?

עבאדי: היא גדלה. בתקופה הזו של הפעילות הצבאית היא הלכה וגדלה… 

באר:  רגע, אבל אתם הורגים מבוקשים, אז למה הרשימה גדלה?

עבאדי:  כי מתגייסים חדשים. למה התכוונו כשאמרנו פוטנציאל הגיוס?

באר: אז בשורה התחתונה אפשר לומר, שלא יוצא כלום מזה שמצליחים להרוג מבוקשים ושהפעילות הצבאית מצליחה, לשיטתה?

עבאדי: תראה, אם אתה מנטרל את מה שאמרנו עד עכשיו ומדבר על הפעילות הצבאית בלבד, בוודאות גמורה שאין למעלה ממנה, האינטנסיביות ההולכת וגוברת בפעילות הצבאית גרמה לרשימת המבוקשים ללכת ולגדול. כלומר, המצטרפים היו הרבה יותר מאלה שנהרגו או יצאו מכלל פעולה.

באר: ואתה חושב, במבט לאחור, שחלק מהמצטרפים ההצטרפות שלהם היתה קשורה למוטיבציה לנקם, או דברים מהסוג הזה?

עבאדי: כן. לנקם, בגלל איזשהם קשרים משפחתיים, שנפגעו, וזו היתה גם פרנסה. בהעדר מקור הכנסה אחר, זו היתה הפרנסה.

באר: אז אם אנחנו מבודדים את הפעילות הצבאית מהפעילות האזרחית, האם היתה תוחלת לפעילות הצבאית לבדה?

עבאדי: בלתי אפשרי. הרי זה העניין המרכזי שלנו. כל מי שטען, טוען או יטען שהרצועה הגיעה לרגיעה מסוימת בגין ההצלחה של הפעילות הצבאית האינטנסיבית טועה טעות איומה. כי עד שהתחילה הפעילות האזרחית, הפעילות הצבאית האינטנסיבית גרמה לרשימת המבוקשים להיות הולכת וגדלה. לא הולכת וקטנה. הולכת וגדלה. ככל שהפעילות (הצבאית) נעשתה אינטנסיבית, מקצוענית ויעילה יותר ויותר הרשימה של המבוקשים הפעילים הלכה וגברה, באותו יחס.

    4. על שלושה פשעי עזה

הלחימה במבוקשים העזתיים שנוהלה על ידי שרון לא פסחה על האוכלוסיה האזרחית. רובם של המעשים הקשים שהתרחשו באותם שנים לא הגיעו לידיעת הציבור בארץ עד היום הזה. אם נסתמך על מקור מידע מרכזי, ויקיפדיה, במקרה הזה, נמצא תחת הערך הטרור בעזה בראשית שנות ה-70 את הסיכום הבא: עד תום שנת 1971 שותק הטרור ברצועה. עד אמצע שנת 1972 נמשך המבצע ובסיכומו נהרגו 180 מחבלים ו-2,000 מחבלים נלכדו. רשימת המבוקשים כמעט ירדה לאפס. מבין ההרוגים דווח על נפגע אחד חף מפשע – היה זה זקן חירש שלא שמע את החיילים מורים לו לעצור.”

תיכף נבדוק אם מדובר בתיאור אמין.

במהלך התחקיר נפגשתי עם מושל אזור עזה וצפון סיני, בשנות “המלחמה בטרור” אלוף (מיל.) יצחק פונדק. פונדק לחם כקצין בכיר בחזית הדרום במלחמת העצמאות, הקים את גייסות השריון, ואת הנח”ל, פרש מצה”ל, מונה כשגריר באפריקה, ו- 14 שנים לאחר שפשט את מדיו נקרא אל הדגל שנית עפ”י בקשתו של דיין ומונה למושל האזרחי של רצועת עזה וצפון סיני. פונדק, בן 104 היום, אך בהיר וצלול וזכרונו חד. הוא איש נעים ומסביר פנים, אך אם יש משהו שעדיין מסוגל להוציא אותו מהכלים הוא אזכור שמו של אריאל שרון, אויבו בנפש.

פונדק ושרון ייצגו שתי גישות מנוגדות ביחס לאוכלוסיה. אם שרון ראה את סוגיית עזה רק דרך הכוונות פונדק ניסה לשמר את ערכי צה”ל הישנים, ובכלל זה דבק בנורמות ובכללים מוסריים, כמו, למשל, מה שנהוג לכנות “טוהר הנשק”. פונדק זעם על מדיניותו הכוחנית של שרון והגיש נגדו קובלנות רבות. הוא יספר כאן על כמה פרשיות חמורות שלא פורסמו עד היום, בכלל זה הוצאה להורג של עצירים כבולים וחקירה עד מוות של אסיר פצוע. כמו כן, הוא מספר על טריק יעיל מאד שננקט אז בידי צה”ל: אספקת רימונים למבוקשים, שמתפוצצים ברגע שבו נשלפת הניצרה. ביקרתי בביתו בכפר יונה בלוויית איני עבאדי, מושל נפת עזה אז, שפעל תחת פיקודו. אני מתנצל מראש על איכות ההקלטה בקטע הזה ועל רעשי הרקע.

   פונדק: היה שם חבלן אחד, ‘כושי’. חיפשו אותו וחיפשו אותו ואי אפשר היה למצוא אותו. ואני יושב ואנחנו רואים תמונה כזאת: בעמק, אריק שרון וצוות איתו והכושי הפצוע. מה היה? היינו נותנים להם (למבוקשים) רימונים שהיו מתפוצצים להם ביד. ואריק אומר לו: ספר לנו על החברים שלך…  

   באר: הוא היה פצוע מהרימון שהתפוצץ לו ביד?

   פונדק: כן. היד הלכה לו. הוא היה שותת דם, ובמקום לקחת ולחבוש אותו ואז לחקור אותו, הוא שוכב על הריצפה, כולו שותת דם, ואריק שרון, עם צוות לידו: תגיד מי החברים שלך? איפה הם? איפה הם? והוא: אללה…אללה… אתה זוכר (לעבאדי?). והוא מת במקום.

   באר: מחוסר טיפול?

   פונדק: כן. אמרתי: ‘חיות!’ אנחנו אפילו לא יודעים איך לנצל דבר כזה. הוא היה פצוע, אם היו עושים לו תחבושת ולוקחים אותו הוא היה מספר לנו (מוסר מידע).

   באר: בספר אתה כותב שהגשת הרבה קובלנות נגד שרון. באילו עניינים?

   פונדק:  14 (קובלנות). היה גם משפט. באילו עניינים? תראה, בית הכלא בעזה היה תחת פיקודי. בוקר אחד מספרים לי שהוא הגיע הוציאו אסיר מבית הכלא ואמרו לו: איפה שמת את הנשק שהחבאת? קשרו לו את הידיים ואת הרגליים והוא הובילו אותם לפרדס וכשמצאו את הנשק הרגו אותו. עם ידיים קשורות.

   באר: בלי משפט ובלי כלום?

   פונדק: כן!

   באר: זה היה בפקודה של שרון?

   עבאדי (מתערב): זה היה מקובל. אבל ברור שזה שרון…

   פונדק: זו היתה השיטה שלו. ואנחנו הלכנו על שיטה בדיוק הפוכה: שיהיה להם טוב, שיהיה להם עבודה, שתהיה להם פרנסה…

   באר: זה לא היה מקרה יחיד ויוצא דופן, מה שאתה מספר?

   עבאדי: לא!!!

   פונדק:  (על שרון) הוא היה חיה!

בספרו “חמש משימות”, כתב פונדק, כי באחד מדו”חות המודיעין הפיקודיים שקיבל אז, בתוקף תפקידו, דווח: “יחידתנו רדפה אחרי מחבל מבוקש בשאטי. הלה ברח אל אחד הבתים. היחידה פרצה אחריו, פרקה ממנו את נשקו והרגה אותו בבית”. פונדק סיפר גם כי שמע את שרון מבטיח לפיקודיו בקבוק שמפניה בעבור מחבל הרוג. אבל מי שיקח מחבל שבוי יקבל רק בקבוק גזוז. פונדק עצמו, אגב, שהפריע לשרון להתנהל כפי שרצה, כונה על ידו בפורומים הצבאיים “המחבל”.

החיוך השובב של דיין, העולם הזה, 27.1.1971.

  5.  זה לא שיטור, זה טרור

נשוב לפונדק בהמשך. עוד שאלתי את איני עבאדי על ‘פעולות השיטור’ הבעייתיות, שהוא לקח בהן חלק והוא נזף בי על לשוני המכובסת;

   באר: אתה נתקלת בתופעות של סרבנות, כמו של הנחל”אים, ההתנגדות שלהם ל’אמצעי השיטור’, נקרא לזה…

   עבאדי:  (בכעס) אל תקרא לזה ‘שיטור’. זה טרור ישראלי על גבי האזרחים בעזה. זה טרור.

   באר:  איך אתה התייחסת לתופעות כאלה?

   עבאדי:  תראה, אלף הוצאתי את זה לפועל, כיוון שהייתי כפוף לדבר הזה. אבל כאשר התחילה הפעילות האזרחית, ותיכף תראה איזה אפקט היה לה כבר מראשית הדרך, אז כמובן שיותר ויותר אני הייתי נגד הפעילות הביטחונית שאיננה מבחינה בין אזרחים חפים מפשע לבין מחבלים. אז זה מחייב איזשהם סייגים לסוג הפעילויות האלה. ההמוניות.

   באר:  לך היתה השפעה על הפרקטיקות הצבאיות מהסוג הזה?

   עבאדי:  בודאי! לא יכולים לעשות פעולה אזרחית או צבאית בתוך התחום שבו אני ממונה, כי אני הבעל הבית היחיד מטעם הריבון – הצבא והמערכת האזרחית, בתחום הזה שנקרא ‘נפת עזה’. כלומר, האזור המאוכלס באנשים ברצועה.

   באר:  אז איך אתה מתמרן בין הצרכים הצבאיים שאתה מכיר בהם…

   עבאדי:  זה לא רק לתמרן. היה צריך לעשות מעשי לוליינות כדי להישאר בחיים בין שני הקטבים הללו. מצד אחד פונדק ומצד שני שרון. שמערכת היחסים ביניהם היתה של קללה, ושל איבה, ושל שנאה עמוקה, שבאה לידי ביטוי פיזי, בכל פורום. לא רק ביחסים שמאחורי הקלעים, בינם לבין עצמם, אלא בכל פורום זה בא לידי ביטוי.

  6.  הנח”לאים – שוברי השתיקה הראשונים

במהלך פעילויות, שהכתיב שרון נסגרה עזה בפני עיתונאים ישראלים וזרים ורק קרעי מידע על הפעולות האגרסיביות שנקט צה”ל כלפי תושבי הרצועה דלפו החוצה. עד מלחמת יום הכיפורים נתנה העיתונות הישראלית גיבוי מלא למפקדי צה”ל ולדרכי הפעולה של הצבא. בל נשכח: בשש השנים שבין 1967 ל 1973 זכו מפקדי ששת הימים להערצה כבני אלים. מושל נפת עזה באותם ימים, מתאר לעומת זאת, את פעולות השיטור האלימות של הצבא, כפעולות של שיגרה; הריסות בתים מסיביות, ללא סיבה, הכאת נשים, זקנים וילדים בשוטים, ענישות קולקטיביות רחבות היקף. מעשים אלה לא היו מגיעים כלל לידיעת הישראלים בארץ ללא מחאתם של כמה חיילי נח”ל שתפסו פוזיציה של “שוברי שתיקה” והודיעו על סירובם לשרת בגזרת עזה לנוכח מה שעיניהם ראו. בפברואר 1971 כתבו הארבעה מכתב לגולדה, ראש הממשלה, לשר הביטחון דיין ולרמטכ”ל בר-לב. “היו בינינו”, כתבו החיילים, “שלא הצליחו לכבוש את יצרם; שהכו בתושבי מחנות הפליטים בעזה בלא הצדקה, גברים, נשים וילדים; שבאו מצוידים לא רק באלות כי אם גם בשוטים; שבזזו רכוש וזרעו הרס בבתים.” ככל הנראה, אלה היו סרבני השירות הראשונים אחרי 67′.

   עבאדי:  יום אחד, אנשי נח”ל כתבו פטיציה לגולדה, שאין הם רוצים יותר לשרת ברצועה – הסרבנות הראשונה.

   באר:  אתה מדבר על התקופה שלך, 1970-71?

   עבאדי: ברור! מה היה העניין – הם באו לתקופת זמן מוגבלת. משהו בסדר גודל של שבועות אחדים. בדרך של חיפוש אחרי מבוקשים, היינו – ואני לא מוציא את עצמי מהכלל – מרכזים מחנה שלם ברחבה כלשהי בתוך המחנה, או בפאתי המחנה, או ליד המחנה. איך עושים את זה? החיילים היו מסתדרים בשורה ארוכה מאד, עם משרוקיות, עם אלות, רצים ותובעים מכל אנשי המחנה לצאת מבתיהם כאן ועכשיו ולהתרכז במקום הריכוז על מנת לעשות את המיונים. על מנת לחפש את המבוקשים. זה לא היה עם התראה – אחרת מה האפקט אם יש התראה – אז המבוקשים היו יוצאים ונעלמים. אז אם נניח נכנסים למחנה כלשהו, נניח לשאטי, או לג’באליה, בטורים כאלה, כאשר החיילים מצוידים באלות, עם משרוקיות, שמשמעותן היתה: קומו, צאו ורוצו קדימה להתרכז. אבל לא כולם יכלו לרוץ בקצב של החיילים. הזקנים, הילדים או נשים עם תינוקות היו נופלים, והיו מכים אותם כי הם לא עומדים בקצב.

מפעם לפעם, בגלל ידיעה או למען יראו ויראו היו עושים חיפושים בתוך ריצפת הבית, בחיפושים אחרי מצבורי אמל”ח. הבית היה בלי יסוד עמוק. היה יסוד עובר. בלוק 20 ס”מ, שבתוכו היו מכניסים תיל, ויוצרים את המסגרת של הבית ועליו היו מעמידים את הבית הרך הזה. הבתים של אונרו”א.  בינתים, חופרים ומוציאים את האדמה. לא פעם קרה שבעצם כאשר אתה חופר בתוך הבית מטר, מטר וחצי, הבית היה קורס פנימה, לתוך הבור. אבל גם כאשר זה קרה אמרו: ‘בסדר, שיקרסו בתים’. כלומר, נתנו צידוק לנפילתם של בתים, להרס בתים אל תוך בורות  שחפרו בתוך הבית, אז חלק מהסנקציה היתה להרוס את הבתים בדרך הזאת.

 היתה הוראה שקצינים לא יסעו ברכב – ברמה של מ”פ ומעלה היו מצוידים בשופלים. התנועה ממקום למקום היתה על שופל. מתוך כוונה שכשאתה בא עם שופל ממקום למקום אז בדרך אתה גם מוריד משהו. זה היה חלק מהעניין.

 היתה עקירה של עצים לאורך הכבישים. אז אני מבין שצריך היה ליצור מצב שרכב שנוסע יהיו לו איזשהם שולים צרים, שלא ניתן יהיה לעשות מארב מתוך סבך של אקציה או דברים אחרים בשולי פרדס. אבל תסתכל לאורך כל הרצועה, כל דרך, כל כביש, ברוחב עצום, נעקרו פרדסים.

   באר:  שיטות ‘השיטור’ והבידוק היו שיטות ששרון פיתח?

   עבאדי:  כן. אמרתי לך שהוא הביא את הדבר ל’רמה של אמנות’. אני מתכוון בציניות,  כמובן.

בגין התנהגות החיילים נזקקו עשרות תושבים עזתיים לטיפול רפואי. עוד באותו יום הוזעקו החיילים המוחים לשיחה עם הרמטכ”ל, ומיד אחר כך הוחלט למנות קצין חוקר בדרגת אלוף משנה אשר יבדוק את טענותיהם (כל השוואה לימים אלה היא על אחריותכם בלבד).

השעה אינה יפה לטפיחה עצמית על הכתף“, כתב ב”הארץ” עמוס אילון, וטפח על שכמו. “אבל דומני שאין הרבה צבאות בעולם, שבהם התגובה על מכתב-תלונה דומה תהיה כה מיידית ובדרג כה גבוה… ראויה לציון העובדה, שהיה זה מכאניזם צבאי-פנימי שהביא להתעוררות המצפון המטכ”לי“.

לאחר שנפתחה הרצועה לכניסת עיתונאים יצא אליה אילון יחד עם כמה עיתונאים אחרים ותיאר, לעומת זאת, “רימונים וחולירע, מעשי-זוועה ומעצרים המוניים, הפגנות אלימות ומכות, אבנים וקללות… ושוטים”. הוא אישש, הפעם, את הטענות שהשמיעו לוחמי הנח”ל; “בתים אחדים נראים כלאחר רעידת אדמה”, כתב. והוא גם הביא עדויות על “מכות שהונחתו ללא סיבה על ילדים ומבוגרים, על מעשי שוד מחפירים בבקתותיהם הדלות של הפליטים במחנותיהם; על פגיעות מיותרות ברכוש”. אילון הוסיף כי הוא מזכיר “רק עדויות הבאות מפי ישראלים, שאני מכירם ויש לי סיבה להאמין בכנותם”.

עוד לפני תום החקירה, קצינים בכירים ומקורות מוסמכים אישרו שלפחות בשבוע הראשון לפעולת העונשין, הופרו בחריפות הוראות הקבע של צה”ל. בעקבות ועדת החקירה הודה הרמטכ”ל, חיים בר לב, כי “היו מעשים חריגים” והחליט על נזיפה אדמיניסטרטיבית כלפי שני קצינים בכירים והעמדה לדין משמעתי של מספר חיילים. הרוב המוחלט של הישראלים האמין למפקדי הצבא שמדובר רק בעשבים שוטים והכיבוש הוא עניין של מצוקה זמנית, לכל היותר. אפילו מאמר המערכת ב”הארץ” שיבח את התגובה הצה”לית הזריזה והביע תקווה לימים טובים יותר;

“יש להביא בחשבון כי גם להבא עלול הצבא להיתבע למלא תפקידים שאינם קרביים אלא גובלים יותר עם תפקידים משטרתיים… צעדי הרמטכ”ל טיהרו את האווירה. הסקת המסקנות המעשיות כנ”ל עשויה למנוע כישלונות בעתיד“.

ומה יכול להיחשב כישלון? סופר “הארץ”, עמוס אילון, שאחראי, אגב, על המצאת המושג העברי “מכבסת המילים”, עזב לימים את ישראל, “הפשיסטואידית”, לדבריו, מאוכזב ומיואש מהסיכוי כי תשתחרר אי פעם מקללת הכיבוש ומת בשנת 2009, בניכר, בטוסקנה.

בשבוע הקרוב יעלה פרק ב’ בפרויקט “עזה – הסיפור הלא מוכר”, שכותרתו: “קזינו בעזה: איך הפכה רצועת עזה (כמעט) לסינגפור של המזה”ת?”

אחריו יעלו עוד חמישה פרקים, שיחשפו רבדים לא ידועים נוספים מסיפור יחסינו הטעונים עם השכנה מדרום. אז, שווה לחכות!

להאזנה לפרק הבא:  חלק ב: קזינו בעזה

להאזנה לחלק א’ באתר: