[הבלוג] בימי שרב

בימי השרב מתייבשים שדות המרעה, פריחת הרוזמרין קמלה, פרחי הזעתר והמרווה נוטפי הצוף מתייבשים והדבורים, שכל האביב וראשית הקיץ עסקו בקדחתנות באגירת דבש מתקרבות גם לסוף חייהן. למעשה, דבורות הדבש אינן נחות לרגע בחייהן הקצרים, הן מעופפות לשדות המרעה רצוא ושוב, נושאות את הצוף בזפק אל התאים, ובלילות הקיץ הלוהטים תעסוקנה בקירור הקן באמצעות נענוע מטאורי של כנפיהן ובבוקר בניקיון הבית.

הנה כמה נתונים:

גודלה של כוורת דבורים כעיר קטנה – 30,000 עד 60,000 דבורים.

המלכה היא הנקבה הפעילה ההיחידה במושבה, היא מזדווגת פעם אחת ומטילה עד מיליון ביצים בימי חייה.

כנפי הדבורה “משקשקות” במעופן כ- 11,400 פעמים בדקה.

על מנת לייצר ק”ג של דבש, על הדבורים לבקר 4 מיליון פרחים ולעוף מרחק של פי ארבע מהיקף כדור הארץ.

במשימה אחת של איסוף הצוף, מבקרת הדבורה 50-100 פרחים.

מהירות התעופה של דבורה כ- 24 קמ”ש.

כל ימי חייה הקצרים תאסוף דבורה אחת חצי כפית של דבש ובסיום תפקידה תצנח תשושה ותגווע.

המבנה החברתי המופלא של קהילת הדבורים גרם לחיבה מיוחדת מצד משטרים קומוניסטים, שראו בהתגייסות המופתית של המעופפים השעירים לטובת הקהילה דגם אנושי משוכלל לחברה אידיאלית. הם הונצחו על בולים בברה”מ וזכו לכבוד שרק בעלי חיים יחידי סגולה זכו לו.

רבות נכתב על הסגולות הבריאותיות של מוצרי המכוורת (אפיתרפיה), אך מתרבות גם העדויות המחקריות על יכולת הריפוי של ארס הדבורים. חברים בקהילת הדבוראים הותיקים מדווחים שמחלות סרטן אצלם נדירות יותר. ר’ בתגובות קישור למחקר על יכולת הריפוי של ארס הדבורים.

כל ההקדמה הזו נועדה לספר כי הגעתי לערב ראש השנה כשברשותי אריזות דבש מרדיית קיץ של הזהב הנוזלי אצלי בעמק, חפים מריסוסים, אורגני למשעי, עבודת יד (של הדבורים).