[פרות קדושות] פרק 29. עצמאות 2018 – העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב-1948

“הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות, שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם (מורל’ה בר־און)

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה.

בירור העובדות מגלה סדקים רחבים במיתוס המכונן הזה של האומה הישראלית. נפגשנו עם מרדכי (מורל’ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר 50 שנה, ואף השתתף בה בעצמו, לשיחה על יחסי כוחות ועל היכולת לרכז כוחות, על רוח לחימה ועל מיתוסים שלא ניתן לנצח אותם, על פייטנות ועל רציונליות. וגם על שני הקרבות, באז’נקור ובקראסי, במלחמת מאה השנים, שצה”ל לא השכיל ללמוד מהם. וזו לא הסיבה העיקרית שהוא מאד חושש לעתידה של מדינת ישראל.

בר־און הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, מעין “אלדר-סטייטמן” – “זקן שבט” ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, וגם עינו חדה ומחשבתו בהירה, למרות גילו המתקדם. כדאי לשמוע אותו!

האזינו/קראו, שיפטו ושתפו!

להאזנה בזרימה, או להורדת קובץ הקול (מומלץ):

תמונת שער: חיילי צה”ל בקרב סעסע, אוקטובר 1948(צילום: לע”מ)

מוסיקה: bensound-littleplanet

“הנה מוטלות גופותינו” סלעית פרידמן, בנות נצר סירני

לקריאת התמלול המלא של פרק 29:

העובדות מאחורי מיתוס ‘מעטים מול רבים’ ב-1948

16 באפריל 2018

מאת: יזהר באר

בימי המנדט הבריטי סופרה בדיחה על שני יהודים שעלו זה עתה לארץ ישראל, שהיו מהלכים בדרך עד שראו ערבי בודד צועד מולם. אחד היהודים, שנתקף בהלה, לחש לחברו: “מה נעשה? הנה בא מולנו ערבי, ואנחנו לבד!”

הבדיחה הזאת משקפת במידה רבה את תחושת המעטים מול הרבים שקיננה בין יושבי הארץ הזאת מאז ראשית הציונות ובמידה רבה היא נשארה קיימת גם לאחר הניצחון היהודי ב- 1948, למעשה, עד היום.

פרק זה עוסק באחד המיתוסים המרכזיים שנתקבעו בתודעת הציבור היהודי של מדינת ישראל מאז היווסדה, סיפור המתאר את מלחמת העצמאות כמאבקם הנואש, אך המוצלח,  של היהודים, המעטים, מול הערבים, המרובים. מאבק של דוד הקטן אך האמיץ, הפיקח והצודק, הנלחם בקלע מול גולית המשוריין, הנושא כלי נשק כבדים ומאיימים, שנכשל בשל נחיתותו המוסרית וגולמיותו השכלית. המיתוס, הרווח בציבור הרחב עד היום, מספר שהיהודים ניצחו בגלל עדיפות רוחם: אומץ לבם של הלוחמים, תחושת הצדק ונכונות ההקרבה של הציבור, כישרון הלחימה של המפקדים ותבונת המדיניות של ההנהגה. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי משלים את התמונה בזלזול עמוק בביצועיהם של הערבים באותה מלחמה. במישור האישי מצוירים הלוחמים הערבי, פעמים רבות, כנטולי ערכים, כמגושמים ואף כטיפשים, ואילו הנהגתם מצוירת, לעתים, כמושחתת, נטולת כישרון, מפולגת ומפוצלת.[1]

מיתוס המעטים מול הרבים במלחמת העצמאות, הוא גם זה שאנו זוכרים מילדותנו במערכת החינוך, סיפר על ניצחונו ההירואי של הישוב היהודי הקטן והדל בנשק על שבע מדינות ערב שתקפו אותו יחד עם הכוחות הערביים המקומיים.

המיתוס הזה התקבע, במידה רבה, בהכוונה מלמעלה. יש התולים את לידתו בדרך שבה סיפר בן־גוריון את סיפור מהלכי המלחמה. פעמים רבות טען בן־גוריון ש”ההיסטוריה העולמית אינה יודעת דוגמאות רבות של מלחמת מעטים נגד רבים כשל ישראל הצעירה”.[2]

דימוי ‘המעטים מול הרבים’ סייע לדור תש”ח להעצים את דימוי גבורת הלוחמים ותבונת המפקדים, ולהצדיק את גודל הקורבן שהוקרב. ספרי הזיכרון שראו ברובם אור בשנות החמישים, ונכתבו בידי לוחמים ומפקדים ברוח זו משקפים בכנות את חווייתם של המשתתפים במלחמה.

אך כשניגשים לבדיקת העובדות ניתן לראות, שבישיבת ועדת החוץ והביטחון ביום 23.2.1960, הודה כבר בן גוריון במפורש, כי ברוב השלבים של מלחמת העצמאות היה לצה”ל יתרון כמותי ולא רק איכותי  על פני מדינות האויב. את סקירתו סיכם “אל מול חברי כנסת משתאים”: “אם כי זה נראה קצת משונה, לנו היה אז צבא יותר גדול מאשר להם”[3]

סדקים נוספים במיתוס ‘דוד מול גולית’, הופיעו בעקבות ספרו של פרופ’ אייל נווה “המאה ה-20 על סף המחר”, שבו טען בן השאר על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות: “כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב”.

טענות מהסוג הזה העלו בהמשך היסטוריונים נוספים כמו בני מוריס, עמיצור אילן, מוטי גולני, יוסף הלר ואחרים.

70 שנה לאחר לידתה של מדינת ישראל וראשיתה של הנכבה הפלסטינאית, ראוי לחזור, אם כן, ולבדוק את העובדות באשר ליחסי הכוחות ב-1948.

האופסמיסט:

פנינו למרדכי (מורל’ה) בר־און, שחוקר את מלחמת העצמאות כבר למעלה מחמישים שנה.  בר־און היה קצין צעיר במלחמת העצמאות, ולימים ראש ענף היסטוריה במטכ”ל וקצין חינוך ראשי, חבר כנסת בדימוס והיסטוריון לתולדות מדינת ישראל. ביוני 1967, מיד בתום המלחמה, בעת שהיה קצין חינוך ראשי, כתב לרמטכ”ל רבין את נאום הר הצופים, נאום שעורר הד ציבורי רחב בגלל תוכנו, שהיה מנוגד לרוח האופוריה המשיחית שאפפה את הארץ בעקבות המלחמה. הוא אינטלקטואל ואיש אשכולות, אפשר לראות בו מעין “אלדר-סטייטמן” – “זקן שבט” ישראלי. סמכותו המחקרית חובקת כל, אך מבין עשרות ספריו ומחקריו ראוי לציון לענייננו מאמר אחד שלו שנושאו יחסי הכוחות במציאות ומיתוס ‘דוד מול גולית’ במלחמת העצמאות.

מרדכי מורל’ה בר־און (צילום: יזהר באר)

נפגשנו במשרדו במכון “יד בן-צבי” בירושלים לשיחה על אמיתות היסטוריות ועל מיתוסים. בר־און, על סף שנתו ה-90, ניחן בזיכרון חד ובבהירות מחשבה שלא קהו עם השנים.

ברקע שיחתנו עומדות כמה עובדות יסוד מוסכמות: מלחמת 1948 התנהלה בין היישוב היהודי שמנה כ-650,000 נפש ובין האוכלוסייה הערבית הפלסטינית שמנתה כ־1,250,000  נפש, כמעט פי שניים ממספר היהודים. בנוסף, עמד הישוב היהודי מול צבאותיהם הסדירים של ארבע מדינות ערביות שאוכלוסייתן הכוללת מנתה באותם ימים כ-40 מיליון תושבים, למעלה מפי 75 מאוכלוסייתה של מדינת ישראל הצעירה; של מצרים, של ירדן, של סוריה, ושל עיראק. בגליל פעל “צבא ההצלה הערבי” – גדודי מתנדבים שנשלחו לעזרת הפלסטינים, צבא לבנון תמך בצבא ההצלה, אך נמנע מלהיכנס בעצמו למלחמה. ערב הסעודית, תימן ומרוקו (שמשלימות את הספירה המיתית: 7 מדינות ערב), שלחו למלחמה כוחות קטנים וזניחים. בכל זאת, למרות הפערים האדירים בין האוכלוסיות הצליח הישוב היהודי להעמיד כוחות שעלו על כלל הכוחות הערביים הללו, עד פי שלוש מרבית תקופת המלחמה, אומר בר־און. “הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם.”

יזהר באר: אתה בעצמך אומר כי כשמסכמים את המספרים של הישוב היהודי מול הערבים, אז, בסופו של דבר, הישוב הקטן עמד מול ארבע מדינות ערב, עם אוכלוסיה של כ-40 מיליון איש, שזה פי 75 מהיישוב היהודי. ובכל זאת, היהודים ניצחו. אז למה לא לקרוא לזה “מעטים מול רבים”?

מורל’ה בר־און:  למה לא? אפשר לקרוא לזה ככה… זה תלוי בהקשר…

בסופו של דבר במלחמות מנצחים, כאשר יש כוחות לנצח. זאת אומרת, המיתוס הזה הוא לא חיוני מבחינת הראיה מה עושה את המציאות. צריך להבין שאת המציאות בונים בכוח, במהלכים נכונים, בריכוז כוחות, בריכוז מאמץ, יש סיבות מדוע אתה מנצח. זה לא שאנחנו  ‘מעטים מול רבים’ כי אלוהים היה איתנו – אין שום אלוהים. האלוהים נמצא באפשרות לרכז כוחות. לכן, חשוב לומר, שזה בהחלט סיפור מפתיע איך כל העולם הערבי הזה לא הצליח לגייס כוחות שיכלו למנוע את הנכבה. אבל כדאי לדעת למה ואיך זה קרה.

לוחמת ההגנה (צילום: AP)

יזהר באר: בנתונים שאתה מציג על השלב הראשון של המערכה, כשהבריטים עוד בארץ, אתה אומר שהכוחות היהודים מונים בעצם פי שלושה מהכוחות הערבים. בכל זאת, דווקא בשלב הזה היהודים מפסידים. איך אתה מסביר את זה?

מורל’ה בר־און: הספירה פי שלושה היא תלוית זמן. בשלב הזה – אם נתעלם מהכוחות של האצ”ל ולח”י, שלא היו גורם משמעותי בלחימה נגד הערבים – ל’הגנה’ היתה אפשרות לגייס בפועל 30 אלף איש. לערבים לא היה כוח כזה. לאט, לאט הם תגברו גם והביאו את צבא ההצלה, שכלל משהו כמו 10,000 איש, וכוחות מקומיים מפוזרים. היתרון הגדול שלהם היה במרץ-אפריל  1948, כשכבר יש אצלנו מבנה של 9 חטיבות, אמנם ללא נשק מלא – נשק משמעותי יגיע רק בתחילת אפריל – 9 חטיבות זה לא הולך ברגל, זה כוח די רציני. באותו זמן יש התגברות גם של הצד הערבי, של צבא ההצלה. הם יכלו, בעיקר בחודשים שקדמו לזה, לרכז את המאמץ לנקודה מסוימת, בעוד שההגנה היתה צריכה להתפזר, כי לא ידעו מאיפה הם יתקפו.  עד כדי כך, שכשריכזו חטיבה אחת באזור ירושלים, במבצע נחשון, היה צריך להוציא נשק מהישובים על מנת לחמש אותם. כלומר, היה קשה מאד בשלב הזה לחמש אפילו חטיבה אחת, למרות שכבר היו 9 חטיבות בתחילת אפריל. זו סיבה אחת. אבל אם תחשוב על הניצחונות שלהם: הערבים לא כבשו אף ישוב…

את חולשתם של הכוחות הערביים המקומיים בארץ ישראל בראשית המערכה זוקף בר־און בין השאר לדיכוי המרד הערבי בידי הבריטים בסוף שנות השלושים, שחיסל למעשה את הארגון הצבאי של הערבים הפלסטינים מיסודו.

בהשוואת העוצמה הצבאית, הוא אומר, יש להביא בחשבון גם את היכולת התקציבית לתספק את הכוחות, לחמש אותם ולממן את פעילותם. גם הפער בין היכולת של הצדדים לגייס כסף היה קיצוני.  וועדת האוצר של הוועד הערבי העליון לא הצליחה לגייס עד תחילת הקרבות אלא  25,000 לא”י.

לעומת סכומים דלים אלה הגיע תקציב ה’הגנה’,  שהוכן לקראת פרוץ הקרבות לשלושה מיליון לא”י. ואילו גולדה מאיר אספה עד מארס 1948 יותר מ־ 50,000,000 דולר בארצות הברית ובקנדה.

יתרון הכוח היהודי ב-1948 איננו טענתם הבלעדית של היסטוריונים חדשים יהודיים. גם הערבים הכירו בעדיפות היהודית סמוך לפרוץ הקרבות.

בדוחות הראשונים שהוגשו לליגה הערבית, סמוך להחלטת החלוקה, קבע הגנרל העיראקי איסמאעיל ספוואת, ראש הועדה הצבאית של הליגה, שלרשות הישוב היהודי  עומדים כוחות צבאיים ויכולת ארגונית וכספית המסוגלים להכריע בקלות את היחידות הפלסטיניות ואולי גם את יחידות המתנדבים של צבא ההצלה. דני רובינשטיין כותב בספרו  זה אנחנו או הם, שיצא לאחרונה, כי ספוואת העריך נכון את מספר הלוחמים שיכולים היהודים לגייס, והוא גם עמד נכונה על מספר הצעירים היהודים מניצולי מחנות ההשמדה שעומדים להגיע לארץ ולהצטרף לצבא היהודי.

ספוואת טען שאמנם מספר הערבים בפלסטין גדול יותר, וכי לערבים יש רגש לאומי עמוק ושנאה יוקדת לציונים והם מוכנים למאבק ולקורבנות, אבל כל אלה לא יוכלו להביא להם את הניצחון. ראש הועדה הצבאית העריך: ש”לא יתכן ניצחון של כנופיות גרילה ערביות על היהודים המאומנים ומצוידים כהלכה”. רק הצבאות הסדירים הערביים יהיו מסוגלים להתמודד עם היהודים, גרס.[4]

למרות התחזיות הערביות ולמרות שבשלב הראשון של המלחמה, כמו שטוען בר­­­־און, היתה עדיפות לכוחות היהודים, נחלו כוחותיהם במשך ארבעת חודשי הלחימה הראשונים מפלות כואבות. הם התקשו להבטיח את האינטרסים החיוניים שלהם ואף הגיעו עד סף קריסה מדינית. נפילתם של יהודים רבים בקרבות, ובשיירות, כגון מות הל”ה בדרכם לגוש עציון, הותירו רושם שהיהודים אינם מסוגלים לנצח במערכה על ארץ ישראל, והפסימיסטים העריכו כי לא ניתן יהיה למנוע את השמדת היישוב.

 באר: במלחמת הדרכים היו להם (לערבים) ניצחונות…

בר­­­־און:  בכל­-זאת, הם מנעו אספקה והתגברו על 3 שיירות ידועות: חולדה, יחיעם ונבי-דניאל. אם תיקח את נבי-דניאל, אין ספק שבמקום הזה היה להם יתרון מהותי מאד. היתה שם משהו כמו פלוגה ישראלית אחת מול כ-1,000 ערבים שהקיפו אותם. אין ספק שלערבים היה יתרון במקום ההוא, וזה מסביר מדוע היהודים בשלב מסוים היו צריכים לוותר על החימוש ועל המשוריינים שלהם, לתת אותם לערבים ושאז לבקש שהבריטים יצילו אותם.

באר:  ואז הערבים יתקפו עם המשוריינים הללו את הקסטל אח”כ…

בר־און:  בין השאר, כן. זה היה הגורם העיקרי. מצב המלחמה, של ריכוז כוחות. צריך להוסיף, שבריכוז הכוחות יש הבדל בזה שצה”ל הפעיל כוחות שהם סדירים. לא מגויסים מהכפרים. אם אתה לוקח את הקסטל, או את נבי דניאל, יש שם לערבים מאות רבות של אנשים, אבל למשך יום-יומיים – 3 ימים, לא היתה להם את הלוגיסטיקה לקיים את הכוחות האלה באופן קבוע.

ולכן, כשמשלב מסוים, וכשהתחלנו לצאת להתקפת נגד, והבריטים מאפשרים לך לכבוש שטח זו הסיבה השנייה, שכדי להתגבר על הבעיה של הדרכים היה צריך לכבוש אזורים.

באר:  כלומר, המעבר מלחימה סטטית לכיבוש שטח היא שהעבירה את היתרון לצד היהודי. באיזו מידה היתה השפעה לעבד אל קאדר אל חוסייני, שהיה אליל המונים בעיני הערבים אז, והיו לו גם הצלחות צבאיות? באיזו מידה הוא השפיע על פני המערכה, אם בכלל, ובאיזו מידה מותו היטה את הכף?

בר־און:  היתה לו השפעה מאד מקומית ומאד חלשה. המקום שבו עיצבו את עתיד המלחמה היה בדמשק, הוא ישב בירושלים. הוא נסע לדמשק, התחנן לנשק ולא נתנו לו. לו היתה לו השפעה על הליגה הערבית או על ספוואת (ראש הועדה הצבאית של הליגה הערבית), או על הגנרלים של צבא ההצלה. היתה לו השפעה מקומית ולמעשה, ובסופו של דבר הוא לא הצליח. ההשפעה שלו היתה רוחנית/פסיכולוגית; מנהיג דגול, קודם כל פלסטיני, לא כמו כל הגנרלים השמנים מקהיר…

בימים אלה מלאו 70 שנה למותו של עבד אל קאדר אל חוסייני בקרב הקסטל אותה יממה מכוננת בתולדות המלחמה, שהביאה להטיית הכף מהצד הערבי לטובת הצד היהודי. סיפורו של עבד אל קאדר ונסיבות מותו, נידונו בשני פרקים במסגרת “פרות קדושות”, בפרק 5 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק א  ובפרק 10 מי הרג את עבד אל קאדר, חלק ב.

פיוטים ורוח לחימה

באר:  בעצם, התפנית הגדולה היא באפריל, 1948, כשבאותו יום נהרג המפקד הפלסטיני הראשי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וההתקפה על משמר העמק נהדפת. מה משפיע על התפנית? למה דווקא אז?

בר־און: הסיבה העיקרית היא, שהבריטים לא מתערבים יותר, הם מפסיקים לגרש אותנו ממקומות שכבשנו. הקסטל היה הראשון. ובמשמר העמק באה התקפת הנגד של יצחק שדה וצה”ל כבר מתחיל לכבוש כפרים ולהחזיק בהם. זה בעצם השינוי העיקרי.

באר: אם אנחנו מגיעים לפלישה של צבאות ערב, אחרי הכרזת המדינה, מה שקרוי ‘שלב הבלימה’, באשר ליחסי הכוחות יש כל מיני גרסאות, אבל אי אפשר להתווכח שלצד הערבי היה יתרון גדול, למשל, בכוחות משוריינים, בארטילריה, בחיל אוויר, שלצד היהודי כמעט לא היה בכלל… אז למה, בעצם, קשה לך להגיד, בשלב הזה, שזה דוד מול גולית?

בר־און:  כי אני היסטוריון ואני לא עוסק בפיוטים. דוד וגולית זה פיוט. אני בודק כמה יש לדויד וכמה יש לגולית. כמה טנקים צריך גולית…

התשובה הרצינית היא, לא! בחודשים מאי-יוני 1948 זה היה הזמן היחיד באמת שהיה לערבים יתרון מוחץ, ולא רק בגלל מספר הטנקים, או סוללות הארטילריה, אלא בגלל זה שהם יכלו לרכז כוחות בנקודות מסוימות. הזיכרון של מעטים מול רבים שיש לכל הציבור – כשאתה אומר לקהל של וותיקים, שלא באמת היינו מעטים מול רבים הם מתקוממים ממש. זה אוכל להם את הלב. זה גם פוגע בגאווה שלהם. אבל זה גם מנוגד לזיכרון שלהם, שאצל רובם, היה מצב, שהם עצמם, או שסיפרו להם ממקור ראשון, שהיו התקפות שבהן הערבים היו רוב…אתה חושב על גדוד שלם שמתקיף 40 איש בנירים, אז אין ספק, שזה ‘רבים מול מעטים’ – רבים מאד מול מעטים…  או גדוד שלם מול ניצנים…

באר:  גם אתה חווית, באופן אישי, את התחושה הזאת ב-48′?

בר־און:  מאד, מאד. אני ישבתי בדרום – סיפרתי לך – כשהמצרים הגיעו לאשדוד. בלילה הזה אני כמעט עשיתי במכנסיים מרוב פחד. אני הייתי מ”מ, קצין צעיר, סידרתי את מה שאפשר היה לסדר, קצת התחפרנו באדמה, היה לנו גם פיאט אחד (נשק אנטי טנקי), והלכתי לישון והייתי בטוח שמחר בבוקר יבואו הטנקים וזה היום האחרון של חיי. לא היה לי ספק בזה בכלל. אלא שהם לא הגיעו. וגם אם היו מגיעים רצינו להילחם. בנירים נלחמו! והביסו – המעטים מאד האלה את הרבים. בראש ובראשונה בגלל ריכוז הכוחות הזה.

לערבים היו טנקים, אולי 60, זה לא הרבה. היתה תחושה שמי יודע כמה טנקים יש להם. וכשהיו הטנקים בנגבה ובדגניה עצרו אותם. שם היו טנקים ממש. זה היה יתרון, ללא ספק, אבל לא כזה שפלא שהתגברנו עליו. מה שחשוב להגיד שבשלב הזה, שמספר החיילים שצבאות ערב הביאו – יש ויכוחים למי היו יותר הם היו ויכוחים טפשיים – כי אם לצד אחד היו 43,000 חיילים ולצד השני היו 38,000, זה פחות או יותר כוחות במספרים שווים. הבעיה היתה ריכוז הכוחות.

באר: אז מה הכריע בסופו של דבר? במקום כמו דגניה, מה הכריע את הקרב למרות היתרון הערבי? רוח הלחימה? הפיקוד? השליטה?

בר־און:  ‘רוח לחימה’ זו מילה יפה מאד, ובודאי היתה. בלי רוח לחימה אנשים היו בורחים.

באר: ‘רוח לחימה’ זה גם פייטנות?

בר־און:  לא, זו לא פייטנות. אין ספק שהיכולת של הישובים שהחזיקו מעמד; יד־מרדכי נכנעה, ניצנים נכנעה, נירים החזיקה מעמד.  זה לא היה כ”כ קל להחזיק מעמד ואלה החזיקו מעמד בזכות רוח הלחימה, אין ספק.  אבל, בכל זאת, צריך לזכור שאם אתה לוקח כל קרב וקרב ומנתח אותו – נניח בעמק הירדן, זה לא רק שבלמנו את הטנק בדגניה, זה גם היכולת להפגיז את הגייסות הפזורים בשדה עם התותחים המפקששים שהביאו לשם, והתקפת הנגד… יש פה סיפור על הפעלת הכוחות הקטנים שלנו בצורה יותר מושכלת מאשר עשה הצד השני. והנימוק השני – הצד השני לא היה נחוש. טנק אחד נפגע בדגניה, היו להם עוד טנקים, אז למה הם לא ניסו לתקוף עם עוד טנקים? למה לא ניסו לפרוץ בכיוון אחר?

באר:  יש לך הסבר לחוסר הנחישות הזה?

בר־און:  זו שאלה של רוח לחימה, שלא היתה לערבים. ההתלהבות שלהם היתה הרבה יותר קטנה, למרות שגם להם היתה התלהבות; להשמיד את הציונים, להרוג את היהודים… אבל הרבה פחות מאשר הרוח הציונית שנבנתה במשך עשרות שנים; הגענו לכאן להקים דבר ולא נעזוב …

באר:  אתה מביא דוגמאות לקרבות שבהם היה שוויון, פחות או יותר, ביחסי הכוחות, ושהצד היהודי ניגף, הפסיד או לא הצליח, כמו בקרב ג’נין, למשל. מה קרה במקרים האלה, איפה יתרון רוח הלחימה, הפיקוד, השליטה, כל הדברים שהביאו לניצחונות במקומות אחרים, אפילו כשהיה יתרון ביחסי הכוחות לצד הערבי?

בר־און:  צריך לנתח כל קרב וקרב ולברר מה קרה בכל מקום. בקרב ג’נין היה לנו מספיק כוחות. גם התכנית היתה מוצלחת מאד. אבל קרבות לא מצליחים לפעמים. זה לא בגלל שהתכנית לא היתה טובה, או שהנחישות של המג”דים לא היתה טובה. זה פשוט לא הלך.

באר:  החל מיולי 1948 צה”ל כבר מנצח בכל החזיתות, עם מעבר ליתרון ביחסי הכוחות. מה היו התהליכים שגרמו לשינוי הזה?

בר־און:  בעיקר הניצול הפיקחי, מצד אחד, והפושעני, מצד שני, של ההפוגה הראשונה…

באר:  למה פושעני?

בר־און:  מבחינת האו”ם. (הטענה אצלנו על) הפרת ההפוגה: ‘הערבים המנוולים הללו לא קיימו את מה שהם הבטיחו!’ – זה היה מגוחך. אבל ניצול ההפוגה ע”י הצד היהודי היה פי כמה וכמה יותר מאשר ע”י הצד השני. בין השאר, כי לא נתנו להם. כי הבריטים עשו אמברגו, והערבים היו סמוכים על שולחן הבריטים. הרוסים לא עשו אמברגו, והצ’כים שלחו לנו מטוסים ונשק רב …

באר:  אתה אומר שהאמברגו הועיל לצד היהודי כי הוא היה בעל יתרון בהשגת תחמושת ואמצעי לחימה.

בר־און:  הפיקחות הישראלית, ההערכות המוקדמת של יחידות רכש והתלות המוחלטת של הערבים בנשק בריטי. והבריטים מהססים אם לשתף איתם פעולה.

 ההיסטוריוגרפיה הציונית עוסקת רבות בלוחמים הזרים שהצטרפו אל הכוחות הערביים ב-1948. בר־און  טוען שמספר הבריטים שערקו אל הכוחות הערבים בתקופת המלחמה לא עלה על 150 חיילים. אגב, היו גם חיילים ושוטרים בריטיים שערקו לצד היהודי, אך אלה היו ספורים. בנוסף, קרוב ל־ 250לוחמים יוגוסלביים הצטרפו לכוחות הערביים ואילו מספר הגרמנים שהצטרפו היה מועט, רק 32. אלה מספרים זעומים לעומת אלפי המתנדבים שהצטרפו למלחמה לצד היהודים במסגרת מח”ל.

באר:  בעצם שני הצדדים נעזרו בכוחות חיצוניים; בהשגת נשק ומתנדבים. איזה צד היה יעיל יותר, הצד היהודי עם מח”ל (מתנדבי חוץ לארץ), או הצד הערבי, עם המתנדבים שהגיעו ממדינות ערב והעולם האסלאמי?

בר־און:  הערבים הביאו עוד פלוגות – היהודים הביאו מומחים. מח”ל לא נתן אף עוצמה במונחים של עוד פלוגה ועוד מחלקה. הוא נתן תרומה במיוחד עוצמה לחיל הים ולחיל האוויר ששם היתה המומחיות בידי הזרים. דיברו במפקדות הללו באנגלית. זה היה מאד מכריע.  הצלחנו בעזרת המח”ל להגיע באוקטובר-נובמבר לעדיפות אווירית וגם להגנה ימית טובה מאד. זה משמעותי הרבה יותר מאשר עוד פלוגה ועוד פלוגה.

באר:  אתה אומר שהערבים השיגו בעיקר תמיכה כמותית והיהודים השיגו תמיכה איכותית…

בר־און:  נכון!

באר:  עכשיו, כשאנחנו מסכמים בצורה פשטנית, לצורך העניין, את השורה התחתונה, היית יכול לסכם בכמה משפטים מה היו הגורמים העיקריים שהביאו לניצחון היהודי בקונפליקט של מלחמת העצמאות?

בר־און:  הייתי אומר לפי הסדר הזה; היכולת של היהודים לגייס מתוכם כוחות עדיפים ולהפעיל אותם בצורה מושכלת בנקודות המפתח על כוחות האויב. שנית, הנחישות של ההנהגה היהודית – בכל הדרגות, עד המ”כ, מבן גוריון – היתה הרבה יותר חזקה מהנחישות של הקואליציה הערבית שהיתה מלאת מריבות, לא אחידה, לא נחושה ולא יכלה להפיק את המירב שניתן היה להפיק, בעיקר בתקופה הראשונה שבה היה להם יתרון.

 בר־און לא מזלזל כלל ביכולת הצבאית שהפגין הצד הערבי במערכה. במקרים רבים, הוא אומר, מסרו לוחמים ערבים את נפשם למות בשדות הקרב והציבו מול הלוחמים היהודים אתגרים קשים גם כאשר היו בנחיתות מספרית.

אך האמירה הסוחפת שצה”ל ניצח את הערבים ‘מעטים מול רבים, הוא אומר,  לא זו בלבד שהיא מוטעית מבחינה עובדתית אלא גם מונעת להבין את גורמי הניצחון כראוי, להפיק את

הלקחים המתבקשים ולראות באויב בני אדם שנהגו באורח ראוי במלחמה ולכן עשויים

לנהוג באורח ראוי גם בשלום.

השיעור שצה”ל לא למד מאז’נקור וקראסי

 באר: האם עקבת, או בדקת; האם המגמה שבאה לידי ביטוי במלחמת העצמאות שלנו ב-48′ – היתרונות הצבאיים שהביאו להכרעה –  האם אתה מוצא אותם גם במלחמות שיבואו אחר כך?

בר־און:  אותו סוג של יתרונות היה במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים.

במלחמת קדש, הצבא המצרי שנגדו נלחמנו – זה לא היה כזה טיול במדבר – היה קשה, היו קרבות ונהרגו אנשים. אבל באופן יחסי, הכוח המצרי מול הישראלי בסיני היה רופס ולא רציני.

בששת הימים זה בא לידי ביטוי בהשפעת השמדת חילות האוויר.

בשדה עצמו היו בעיקר למצרים כוחות ניכרים. האוגדה של טליק נתקלה בכוחות בסדר גודל דומה. טנקים מול טנקים. היו קרבות באוגדה של אברהם יפה, טנקים עומדים על רכס אחד ומולם טנקים עומדים ברכס שני ויורים זה בזה, אלה פוגעים ואלה לא. מה שנקרא: מדליקים משואות! זהו עדיין אותו סוג יתרון.

במלחמת ההתשה, העניין הזה (היתרון) נגמר. הוא נגמר בעצם בגלל זה שלא היתה אפשרות ברורה להביס את הצד השני. מה זה נקרא ‘להביס את הטרוריסטים בבקעת הירדן’? או את הצבא המצרי מעבר לתעלה? אני יודע מה זה נקרא שהם יביסו אותנו – ראינו את זה ביום הכיפורים.

במלחמת ההתשה זה היה מצב שלא ידענו בדיוק מה לעשות…

באר:  מלחמה סטטית?

בר־און:  למעשה, הסיפור של מלחמת יוה”כ, לפי דעתי, מסופר באופן מוטה לגמרי. הדגש הוא על ההפתעה המודיעינית. או על המחדל של ההנהגה וגולדה, שלא רצו לעשות ויתורים, בכל מיני גרסאות. זו לא דרך נכונה לתאר את המלחמה הזאת. הדרך הנכונה היא לומר שהצבא, ובעקבות הצבא גם דיין, וגם גולדה, לא הבינו איך תראה המלחמה.

יש סיפור היסטורי ממלחמת 100 השנים, כשהבריטים ניצחו שני קרבות, באז’נקור ובקראסי, שבו פתאום מופיעים בשדה הקרב איכרים עם קשתות ארוכות, שמצליחות לחדור את השיריונים של האבירים הצרפתים. הצרפתים לא הבינו מה קורה כאן. הם לא ראו דבר כזה – הם היו רגילים להילחם אביר מול אביר. הם לא הבינו את פני המערכה. זה מה שקרה לנו.

באר:  עם הנשק האנטי טנקי של המצרים?

בר־און:  לא רק. היו כמה גורמים, האסון העיקרי של המלחמה – גולדה אמרה לעצמה את מה שאמרו לה כל הזמן: מלחמה זה לא נורא. אפשר לחיות עם מלחמות. אנחנו לא צריכים לעשות שום שלום ונשאר בשארם א-שייח’ כי זה יותר טוב, גם אם תהיה מלחמה קטנה ויהרגו כמה מאות. לא שלושת אלפים.

באר:  כשאתה אומר דדו לא הבין. זה היה בגלל האטמוספרה הפסיכולוגית אז? למה הוא והאחרים לא הבינו?

בר־און:  כיוון שאי אפשר להבין. כשקורים מעברים כאלה במלחמות, הדור הקודם נלחם את המלחמה הקודמת. כל הגנרלים לא הבינו. גם אריק שרון לא הבין. הם יושבים שם במטה הכללי, או בפיקוד דרום, ועושים תכנונים. ובתכנונים האלה אין את התמונה האמיתית.

באר:  ומה היית אומר על יתרונות הכוח היהודי שהיו במלחמת העצמאות? השליטה והפיקוד, רוח הלחימה וכל הדברים שהביאו לניצחונות. הם היו גם ביוה”כ?

בר־און:  בהחלט כן. כשאתה בודק את יכולת הלחימה במיוחד במעוזים, אתה מופתע מהיכולת שלהם להחזיק כמה שהחזיקו. מעט מאד מעוזים קמו וברחו – הם המשיכו להלחם. במעוז הדרומי, זה מדהים כמה הם החזיקו מעמד. גם ברמת הפיקוד. אריק שרון, טוב או לא טוב, אבל הוא תקף קדימה. ברן תקף קדימה, אלברט (מנדלר) תקף קדימה. גורודיש התבלבל קצת אבל גם הוא לא איבד את רוח הלחימה. מה שלא היה זה אחדות דעות. מלחמות הגנרלים זו תופעה של הכרנו במלחמת העצמאות.

באר:  הקונפליקטים בתוך הפיקוד הבכיר… ראית אלמנטים כאלה גם במלחמות הבאות, במלחמות לבנון, למשל?

בר־און:  אני חקרתי ולמדתי את המלחמות עד למלחמת יוה”כ. אבל אם אתה שואל את התחושה שלי – חלה התערערות מרחיקת לכת, לא בפיקוד הצבאי אלא בהנהגה המדינית.

המיתוס ינצח תמיד

באר:  רציתי לחזור לנושא המאמר שלך על מלחמת העצמאות, אנחנו יודעים שעמים זקוקים למיתוסים ומשתמשים במיתוסים. איזה פסול אתה מוצא בלהשאיר את המיתוסים?

בר־און:  אני לא מוצא שום פסול. אבל אני היסטוריון. אם הייתי ראש ממשלה הייתי ממשיך לדקלם את המיתוסים…

כוחו של ההיסטוריון לאתגר מיתוסים קטן מאד. כתבתי בנושאים האלה ארבעה ספרים – המיתוס נשאר. אז אין סכנה, שאם אני דואג לאמת ההיסטורית, או אם יש לי מוטיבציה נוספת, אני אהרוס את המיתוס. אבל גם אם אני ארצה להרוס אותו מול המיתוס, אם הוא נשאר ברמה של הקהל הרחב – אין בו רע. אבל כשהוא נכנס לראשם של גנרלים הוא מתחיל להיות מזיק מאד. אם גנרל חושב שניצחנו במלחמת העצמאות בגלל אלוהים אז צריך לפטר אותו מיד. מצפים מגנרל שהוא יבין למה ניצחנו בכל מקום ומקום ולמה הפסדנו בכל מקום ומקום. כדאי לכתוב מאמר כזה כדי שהאנשים שמנהלים את העניינים יבינו איך דברים קורים במציאות ולא במיתוסים.

באר:  אבל התייחסת גם לדרך הראיה שלנו את האויב?

בר־און:  זה ודאי נכון. ‘המעטים מול רבים’ יוצר הנחה של זלזול באויב שהיא גם מזיקה. מה שאמרתי קודם אפשר לקרוא לו זלזול באויב. שאתה לא מדמיין שהאויב מסוגל לעשות לך. אתה לא נותן לו את הכבוד המגיע לו. ומיתוסים כמו ‘מעטים מול רבים’ יוצרים זלזול כזה.

באר:  ואז אנחנו מזלזלים גם ברצינות שלהם לגבי שלום. אם הם לא רציניים במלחמה אז הם לבטח לא רציניים גם בשלום?

בר־און: הזלזול שהערבים לא מסוגלים לשלום הוא לא מקור הצרה. מקור הצרה היא שהישראלים לא רוצים שלום. אחרי שניתחת הכל – יש ממשלה שבחר אותה העם. העם הזה בחר ממשלה שלא רוצה שלום. זה לא מעכשיו, זה כבר הרבה מאד שנים.

באר:  ולמה? יש לך הסבר?

בר־און:  זה נובע מזה שבמדינת ישראל הציבוריות, לפני שאתה זז, 50% יש להם נטייה לאשליות בעניין הזה. היהודים הדתיים – אלוהים שומר עלינו! המתנחלים. הרוסים לא מבינים בכלל מה העניין. הם רגילים למדינה שכובשת את קרים ואף אחד לא מצפצף אז למה לא אנחנו. עדות המזרח, לא כולם, הם בכל זאת מכילים אלמנט חזק מאד של אי-הבנת האויב, אי-הבנת המצב והשכלה נמוכה. כל זה ביחד זה 50% מהציבור. לפני שאתה זז יש לך יתרון לממשלה ימנית.

באר:  אם חוזרים למלחמת העצמאות והמיתוסים סביבה, אם היה בא לכאן חייזר, חוצן, או תושב ממקומות רחוקים, והוא היה לומד את הסיפור, האם הוא היה מופתע מתוצאות מלחמת העצמאות?

בר־און:  כן, בהחלט! אחרי הכל, אני נגד המילה ניסים. אבל כמילה פאתטית, כמטאפורה, זה בכל-זאת נס. איך 40 מיליון אנשים לא מצליחים, למרות שההנהגה שלהם רצתה והם רצו, למנוע את הקמתה של מדינת ישראל. זה בכל-זאת פלא גדול.

באר:  כבן לדור הזה, שנלחם במלחמת העצמאות, כמעט כל מי שנשאל אותו מהדור הזה שהשתתף במלחמה, הוא יכעס אם תעמת אותו עם ביקורת על “המעטים מול רבים”. למה אתה נוהג אחרת?

בר־און:  תפקידו של היסטוריון לספר מה שהוא מאמין קרה. המעשה שאני עושה הוא יד אחת נגד מיתוס חזק מאד. זה יכול לתקן קצת. ללמד אנשים. מה לומדים מההיסטוריה? לא נכון שלומדים מההיסטוריה. מההיסטוריה לומדים בעיקר לחשוב טוב. ללמד את הקורא, בעיקר את האליטות לחשוב טוב יותר ולהבין טוב יותר מה באמת קרה.

באר:  אמרת קודם שאתה חושב שהיסטוריונים וספרים לא משפיעים?

בר־און:  הם משפיעים לעתים רחוקות מאד. אני לא יכול לומר שכתבי הפילוסופים הצרפתים לא השפיעו על האליטה הצרפתית. הם השפיעו מאד. כמה שזה מגעיל להגיד את זה “מיין קאמף” השפיע מאד על העם הגרמני. יש סוג ספרים שבמצבים מסוימים יכולים לסחוף המונים. בד”כ המונים נסחפים מנאומים, לא מספרים, ודאי לא ספרי מחקר.

המושג מיתוס איננו לציין דבר שאינו אמת, אלא, דבר שלא צריך להוכיח שהוא אמת. וזה כוחו. הוא יכול לכלול בתוכו הרבה מאד חוויות אמיתיות. כל אחד מאיתנו שחיית את הל”ה, לא היה צריך להיות על הגבעה הזאת כדי להרגיש את זה. כשקראת את העיתונים של התקופה וראית את הדימוי הזה של 35 חבר’ה עם נשק לא טוב, עומדים מול מאות ערבים ונהרגים אחד, אחד, עד כלות הנפש, זו חוויה אמיתית. אתה לא עושה סיכומים שהיסטוריון עושה: מה פירוש הדבר ולמה זה קרה שמה? אז העוצמות האלה של המיתוס, שלא צריך להוכיח את האמיתות שלהם, אלא יש בהם אלמנט של חוויה, יהיו תמיד יותר חזקים מהמחקרים.

באר:  כמי שעבר את כל המסלול, אתה אופטימי או פסימי?

בר־און:  פסימי מאד.

באר:  למה?

בר־און:  אני רואה את עם ישראל, כדי להזיז אותו ממקומו – יש בשמאל מי שמקווים שכשיהיה כ”כ רע תשתנה המדיניות –  קודם לכל, גם אם יהיה רע, יש לנו כלכלה ועם שיודע לייצר חיים באופן יוצא מהכלל. אותו עם עצמו יוצא למלחמה עם ממשלה ימנית מטופשת. לא כ”כ קל להזיז את העם הזה ולהגיד לו שהוא הולך בדרך שהיא לא דרך.

 מה שיקרה לישראל זה לא שמחר טראמפ יעשה עלינו חרמות אלא שלא יעשו עלינו חרמות, ואז פתאום נתעורר יום אחד וכל העולם ישאל: איך נהיתה פה מדינה דו-לאומית, וצד אחד דופק את הצד השני? מצב כזה לא קיים בשום מקום בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. הוא לא יכול לקרות – שעם אחד שולט על עם שני במסגרת של מדינה אחת. מה שהאידיוטים האלה בממשלה עושים זה שהם  יוצרים פה מדינה דו לאומית. והם לא נבהלים מזה. זה אסון לא נורמאלי לעתידה של מדינת ישראל ולעתידם של ילדינו. אבל כדי להבין את זה צריך כנראה קהל אחר.

באר:  זה יכול להשתנות לדעתך?

בר־און:כאמור אני פסימי מפני שאני לא רואה איך זה משתנה. אבל אני גם אופטימי, כי אימי היתה אופטימית. אני מטבעי לא יכול לוותר על הרעיון שאנחנו בסוף נמשיך לחיות כאן. והראייה, שאנחנו חיים יפה מאד. פסימי, לא פסימי, אני אישית, ומשפחתי, וילדי ונכדי, חוץ מזה שאנחנו מצטערים שיש לנו ממשלה מטומטמת, אנחנו ממשיכים לחיות יפה מאד ומאושרים בחייהם. תראה, אני בן 88 – מותר לי כבר; קיוויתי שאני אזכה לשלום. אני כבר לא אזכה…

[1] מרדכי בר־און, בחיבורו “יחסי כוחות במציאות קרבית” מתוך “אל מול פני המלחמה החזקה”, (אפי מלצר).

[2]  כך למשל, בדברי ההקדמה שכתב בן־גוריון לספרו של אוליצקי, ממאורעות למלחמה, תש”י. וגם אצל דוד בן־גוריון, “בהילחם ישראל”,  תל־אביב, תש”י, עמ’ 3.

[3]  ארכיון המדינה, תיק א 7566/10

[4]  דני רובינשטיין, “זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה”. הוצאת ידיעות אחרונות.

לקריאה נוספת:

‘מעטים מול רבים’, נוסח מקוצר שפורסם בהארץ: לקריאת הפרק בעיתון ‘הארץ’

העין השביעית: דמות הערבי בבטאוני מלחמת העצמאות

קרב משמר העמק, הסמג”ד סירב פקודה

מעטים מול רבים? עיונים ביחסי הכוחות בקרבות יהודה המקבי ובמלחמת העצמאות

דני רובינשטיין, “זה אנחנו או הם – הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה”. הוצאת ידיעות אחרונות.

לצפייה נוספת:

יוטיוב: יזהר באר משוחח עם מורל’ה בר־און על ‘מעטים מול רבים’

עמוד האש פרק 18

עמוד האש פרק 19

להאזנה מתוך האתר:

 

 

23 תגובות

  1. אני מסכים לחלוטין עם הניתוח של ידידי מורלה בראון. יש לי בעיה עם הכותרת המבטלת את “המעטים מול רבים”.
    השיחה שלך עם מורלה דווקא מחזקת את התזה שהיינו מעטים מול רבים. השכלנו לשנות מציאות קשה זו ע”י תכנון מראש ומיצוי נכון של כוח האדם שעמד לרשותנו. זו הכרעה חד משמעית של מעטים מול רבים שהתבטאה בארגון, בתכנון ובמיצוי נכון לאין ערוך של יחסי הכוחות.

  2. היי יזהר,
    מס’ הערות: למען האמת ההיסטורית ,תבדוק מחקרים נוספים אחרים על התקופה המגובות בעובדות. מי כמוך יודע שגם שני אנשים שהיו באותו מקום רואים דברים שונים ובטח ממרחק הימים.
    הליגיון הירדני היה כוח מאוד מאומן ורציני והיה שותף למלחמה-לא ניתן לומר שהם לא ידעו טקטיקה,ריכוז אש ומאמץ וכו’.
    הכמות המספרית חשובה אך לא מספיקה-ראה קרבות בלטרון בו נחלנו תבוסות ומאות !! הרוגים. החיילים לא מאומנים מספיק, הוטלו למערכה מייד עם עלייתם ארצה וחלק לא תיקשרו ביניהם.

    ברור שאת ההבדל הגדול עשתה המוטיבציה,חוסר הברירה ,הכנות של שנים להקמת כוח לוחם ומאומן,שנלחם על ביתו וחייו. מה שפחות ברור בחלק מהמלחמות בהמשך.

    אין מקום לפסימיות.הדמוגרפיה בישראל לא השתנתה באופן מהותי מימי רבין ובכל זאת נבחר והוביל בשנות התשעים. כלומר חסרה מנהיגות שתוביל להסדרים. שלא נגיע באמת למלחמת מאה השנים.

    • היי גרנדש, הטענות של מורל’ה על יחסי הכוחות במלחמה ב-1948 מקובלים היום על מרבית החוקרים. ר’ קישורים למחקרים ולקריאה נוספת בסוף הפרק.

  3. יהודית אופנהיימר

    יש עוד מיתוס שקשור ב-48 והוא שצה”ל ניצח 7 צבאות. למעשה הלגיון הירדני היה צבא מאורגן ומקצועי (בסיוע בריטי) שדמה לצה”ל יותר מהצבאות האחרים והיו לו בהתאם גם הישגים נכבדים. הלגיון סיים את המלחמה במצב שבו רוב מטרותיו הושגו והוא שלט על כל הגדה המערבית ומזרח ירושלים ולכן למלחמה הזו היו למעשה שני מנצחים ולו אחד כפי שחינכו אותנו לחשוב.

  4. פרשה שיש טעם לכלול ב”פרות קדושות” היא “הקרב על תל – חי” שלפי הנרטיב הרשמי הציל את הגליל העליון למען הכללת הגליל העליון בתחומי ישראל.

    “קרב” תל-חי שהיה התכתשות שהחלה בגלל אי הבנה ארך כ – 5 דקות. לאחריו כל אצבע הגליל ניטש למעשה על ידי היישוב היהודי למשך כחצי שנה. אצבע הגליל נכלל בתחומי ישראל בעקבות הסכם בין אנגליה וצרפת בעקבות דרישה אנגלית (אשר גובשה בישיבת הקבינט הבריטי ב – 1915) לכלול את מעיין הדן בתחומי המנדט הבריטי, כי לדעת המדינאים הבריטים הוא היה הכרחי לפיתוח פלסטין. באותו הדיון בקבינט בו גובשה הדרישה הזאת, ההתיישבות היהודית באותו אזור כלל לא הוזכרה.

  5. רמי אהרוני

    לאחרונה יצא ספרו של דני רובינשטיין – “זה או הם או אנחנו”, אמירה המיוחסת לעבד אל קאדר אל חוסייני,
    שם, מצטט דני את הרמטכ”ל העיראקי – שמונה למפקד “צבא ההצלה” וצבא הליגה הערבית (איסמעיל צפוות) שטוען (כבר אז, לפני הקרבות הגדולים), כי היהודים יכולים לגייס כ 50,000 לוחמים והערבים רק כ 13,500, הוא גם מלין על רמת הציוד, האימון החסר אצל הערבים לעומת היהודים ועוד, כדאי לקרוא.

    הנושא זכה להבלטה גם במחקרים של (כמדומני) בני מוריס ואלון קדיש, אכן אנחנו היינו הכוח הגדול והחזק בתש”ח. לך ספר את זה ללוחמים שראו רק דלות בציוד, מחסור, והרבה הרוגים ופצועים כמעט בכל קרב…

    ניסיתי לעלות את הנושא בכמה הרצאות עם ותיקים בארץ, כמעט ובלעו אותי חי…

    חג עצמאות שמח!!!

    • על פי ההערכות, בפזעה הגדולה על הקסטל לאחר מותו של חוסייני השתתפו כ 2,000 לוחמים פלשתיניים.
      האם הטענה של רובינשטיין היא שבפזעה השתתפו כ 15% מהלוחמים שהערבים יכלו לגייס?

  6. קראתי, מעניין מאד! זה אומר שהמלחמה ההיא נוהלה מהצד שלנו בכשרון רב.
    ראיתי ב’הארץ’ הרבה תגובות משמיצות. לא באור לי למה.

  7. גדליה בנדור

    יזהר שלום
    קראתי את הראיון שערכת למורלה בראון.
    בניסיון לברר האם האמירה שנאמרת בצורות שונות על נצחון מעטים את הרבים היא מיתוס?
    ולטענתו כהיסטוריון העובדות מראות אחרת, את ההפך.
    מה לעשות שמנסיוני הדל למדתי – בין עובדות לפרשנות המרחק תלוי באישיותו של של המפרשן.
    במקרו ואתה חוזר על זה פעמים ואפילו מיטיב בחשבון היחס הוא 1:75 לרעת ישראל. במיקרו הוא מתאר את הקרבות בישובים הבודדים ראה קרב נירים 35 מול אלף.
    לוח הזמנים לא משנה את עמדתו.
    עד ההפוגה הראשונה העובדות הן שבקרבות של אספסוף נחלנו מפלות קשות.
    במקביל היו גם היו מלחמות יהודים. בכל המלחמות עובדתית היו מלחמות יהודים. יש פרשנים המייחסים זאת כחולשה והחלשה. ולעומתם כאלו המייחסים לזה עוצמה.
    לקראת ההפוגה השניה נכנסים כוחות מזויינים של ארבע מדינות. וישראל מקבלת תגבור בנשק ונדמה לי 8 מטוסים. גם בשלב הזה בכל חזית היתה לערבים עליונות. אך כושר ארגון והבנת היכולות הביאו את צהל לריכוזי מאמץ לחזית במבצעים שונים. ובנקודת זמן מסויימת היה יתרון מספרי לצהל על האויב.
    מבט קצר על התפתחותו של המרואיין במסגרת הצבאית ואחר כך האזרחית מביאה אותי למחשבה שקולו של דיין עולה מגרונו.
    לסיכום, ניתוח העובדות הוא.
    א. יחס כוחות כללי לטובת הערבים במכפלות.
    ב. יכולת התארגנות וכושר התאוששות הביאו את ישראל לגבור על הערבים.
    ג. מנהיגות יחיד של בן גוריון אם שגיאות הצליח לפרק את הפלמח ולהכניס תחת כנפי צהל את הפורשים. לדבוק בירושלים תחילה ורק אחר כך להרחיב את הנחלה.
    הם הגורמים לנצחון.
    ובנושא המיתוס –
    מאז בגרותי קוגניטיבית אני שומע ולפעמים משתתף בוויכוחים מה זה ניצחון. שומע את הביטויים כמו תנו לצהל לנצח, הקרב יגמר בתמונת ניצחון והביטוי החמור ביותר “בכל מחיר” לאחרונה התחיל להשמע מחדש.
    העמדה שלי היא ביצוע המשימות אליו צהל נדרש ובמחיר מינימלי – חיים, כסף, וזמן.

    יזהר תמשיך במסע אני קורא כל מילה לומד ומנסה לשמור על העדר. כל פרה שנשחטת מקטינה את אמונתי בנרטיב שחקוק אצלי וכפי שאתה מבין בגילי תמורת זה קשה. אך, אולי זה טוב מתפנה מקום לפרה אחרת.
    תודה גדליה

    • גדליה, תודה על דבריך. הנושא בהחלט נוגע בבשר החי ולא יכול שלא לעורר אמוציות חזקות, גם לנוכח המחיר הכבד ששולם וגם בגלל רוח הלחימה ועוצמת ההתמסרות להקמת הבית הלאומי שלנו, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת העצמאות. אני חושב שאמירתו של מורל’ה, כפי שהיא מצוטטת בכותרת המשנה של הפרק מתמצתת היטב את הסיכום שכולנו נוכל להסכים עליו: “הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם”. יום עצמאות שמח, יזהר.

  8. אבנר אברהמי

    היכולת לרכז כוחות זה לא ניפוץ מיתוס. זה הסבר איך מעטים יכולים לנצח רבים.

  9. קראתי בעניין רב את השיחה שקיימת עם דר’ מרדכי (מורלה) בר-און. הנושא מוכר לי ואני מסכים לחלוטין עם הצגת הדברים ע”י בר- און.

    אינני מבין במה ביטלה שיחה זו את המיתוס של “מעטים מול רבים”. להיפך, לא רק שהמיתוס שריר וקיים, אלא שהניתוח של בר-און רק מסביר כיצד עלה בידי ה”מעטים” להכריע את ה”רבים”.

    אכן, “נס לא קרה לנו”, ניצחנו בעיקר בזכות שניים – “רוח הלחימה”, המלחמה שהייתה עבורנו בבחינת “לחיות או למות”, שכמעט ולא הייתה קיימת בצד השני; והיכולת הארגונית, למצות עד תום את מעט הכוח שהיה בידינו.

    אם תסביר כך את מיתוס המעטים מול רבים, לא רק שמיתוס זה יישמר ויגבר, אלא שהוא חשוב לאין ערוך מ”נס” מן השמיים שכאילו קרה לנו, המעטים.

    • אני חושב שאמירתו של מורל’ה בר-און, כפי שמוצגת בכותרת המשנה מתמצתת את דבריך: “הנס שקרה ליישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים נגד רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם”.

  10. ירון אביטוב

    אחרי קריאת המאמר אני מבין שאולי מלחמת העצמאות לא היתה מעטים מול רבים אבל מן הסתם זה גם לא היה מצב של רבים מול מעטים.

    ואולי זה מעטים מול מעטים כי רבים מול רבים זה גם לא.
    קשה לכמת את המיתוס הזה אבל טוב שהארת את עיניי במאמר מעניין.

  11. אותי איבדת בשלב הזה:
    בר־און: זה נובע מזה שבמדינת ישראל הציבוריות, לפני שאתה זז, 50% יש להם נטייה לאשליות בעניין הזה. היהודים הדתיים – אלוהים שומר עלינו! המתנחלים. הרוסים לא מבינים בכלל מה העניין. הם רגילים למדינה שכובשת את קרים ואף אחד לא מצפצף אז למה לא אנחנו. עדות המזרח, לא כולם, הם בכל זאת מכילים אלמנט חזק מאד של אי-הבנת האויב, אי-הבנת המצב והשכלה נמוכה. כל זה ביחד זה 50% מהציבור.
    כולם לא רואים את המציאות נכון 1. הדתיים 2. הרוסים 3. המזרחים
    נשארו רק השמאלנים האשכנזים שרואים 6 6 וכל האחרים פשוט עוורים?

  12. קראתי את ספרו של רובינשטיין וגם את זה של מוריס ואני חושב שספירת הראשים והרובים, מעבר לזה שהיא פשטנית ברמת ההגדרה, לא עושה צדק עם העובדות.
    גם מוריס וגם חוסייני (כפי שרובינשטיין מצטט אותו) סופרים “חיילים” כלומר לוחמים השייכים למסגרת מאורגנת. הספירה הזו מתעלמת מאלפי הלוחמים הלא-סדירים שהיו משתתפים בפזעות (גם זה פיתוח של חוסייני) כל אימת שהיו נקראים לדגל. בר-און בעצמו מתייחס לכך לגבי הל”ה ושיירת נבי דניאל.
    חייליו של “הג’יהאד הקדוש” קיבלו רק משכורת מצומצמת וצוידו בנשק דל (שוב, על פי רובינשטיין שבאופן תמוה, נמנע מלהציב מירכאות סביב השם הזה). אך עוד לפני שנתייחס לחיילי הפלמ”ח, שלא קיבלו משכורות כלל ושילמו על הכשרתם בעבודה, אני חייב לציין שההתעלמות מהכמות האדירה של נשק “אזרחי” שהיה בידי האוכלוסיה הפלשתינית תמוה בעיני.

    בסופו של דבר, אם אני מבין נכון, אתה גורס שבחינת טיעון ה”מעטים מול רבים” לא אמורה להיעשות ברמת האוכלוסיה הכוללת. אפשר להתווכח על זה ואני מניח שזו פונקציה של האלמנטים שאתה מעוניין לברר. אבל גם אם נסכים שרמת הקרב הבודד או המערכה הבינונית היא מסגרת נכונה יותר לבחון את הטענה, האם בקרבות הגדולים של אביב/תחילת קיץ היה ליהודים יתרון מספרי? בקסטל? בקטמון? במשמר הירדן, בדגניות? בקרבות מול הצבא המצרי?

    • תומר, אתה צודק שספירת ראשים לא מספיקה על מנת לקבוע יחסי כוחות אמיתיים. אך גם ההתייחסות למספר האזרחים נושאי הנשק ולכמויות הנשק שהיו בידי הערבים איננה יכולה לשמש מדד עיקרי, כיוון שישנם עוד אלמנטים שמשפיעים על יחסי הכוחות האמיתיים: יכולת הניוד של הכוחות, רמת האימון, תשתיות אספקה, תורות לחימה, פיקוד ומטה – בכל אלה ללא ספק היה יתרון משמעותי לכוחות בצד היהודי. אני חושב שגם מורלה בר-און עמד על כך ואף אמר: “הנס שקרה לישוב היהודי במלחמת תש”ח לא היה ניצחון מעטים מול רבים, אלא היכולת של המעטים לגייס מתוכם כוחות שעלו בסופו של דבר על אלו של אויביהם”.

      • תודה על התשובה יזהר.
        אני חושב שככל שמדובר בטענה או במיתוס, ה”מעטים מול רבים” מתיחס לגמרי לכמות האוכלוסיה הלוחמת, לכמות כלי הנשק וכו’.
        על רקע הזה האמירה של בר און שאותה ציטטת בתשובתך היא לא לגמרי קוהורנטית ברמה התחבירית. הנס שקרה… היה נצחון של מועטים מול רבים *בזכות* היכולת לגייס כוחות וכו’.
        בכל הקרבות שציינתי היה לפלשתינים או לצבאות הערביים יתרון גדול על היהודים. היו מקומות שבהם היתרון הזה היה מכריע (השיירות, הדסה, נבי דניאל, יחיעם, הל”ה) והיו מקומות שבהם השכילו היהודים להתגבר על היתרון הזה.
        למיטב ידיעתי, בזירת הקרבות עצמה, עד קרבות עשרת הימים לא היה ליהודים יתרון *מספרי* כזה בשום קרב.

        • אי אפשר להתייחס לשאלת יחסי הכוחות במלחמה, אלא לפי השלבים שלה ונכון שבשלב הראשון, כולל בהתקפות על השיירות כפי שציינת, היה יתרון לצד הערבי והוא נחל הצלחות בשימוש באוכלוסיה המקומית בעיקר באמצעות השליטה בדרכים, ואילו הצד היהודי נקט בעיקר במגננה. בתקופה זו התמקד הישוב היהודי בגיוס מסיבי (שעלה על היכולת הערבית לגייס כוח צבאי מתוך אוכלוסיה גדולה בהרבה – פי 70) לקראת השלב הבא, שהתחיל סביב 3 באפריל 1948, בקרבות על הקסטל ומשמר העמק. אז החל הצד היהודי לנצח תוך ניצול יתרונו הצבאי.

          • ויכוח טיפה מעגלי.
            אין מחלוקת על כך שמאפריל 48 היתרון הצבאי והיוזמה היתה בידי היהודים (עד פלישת הצבאות הסדירים בכל אופן) אבל אפילו אז העדיפות הזו לא התבססה על יתרון מספרי, אפילו לא בשדה הקרב (כולל מבצע יפתח).
            יכול להיות שמקומית נהנו היהודים מיתרון מספרי מסוים, בעיקר בזכות ארגון ויכולת לנייד כוחות, אבל לדעתי עד מבצע דני בקרבות עשרת הימים לא נערכה מערכה שבה היה לצה”ל יתרון מספרי משמעותי.

            שוב, אין מחלוקת שלצד היהודי היה יתרון צבאי בזכות יתרון טכנולוגי, לוגיסטי ומקצועי. זה לא סותר את זה שנלחמנו מעטים מול רבים. אם כבר, הטענה היא שזו הסיבה שניצחנו *למרות* שהיינו מעטים מול רבים.

          • יש לי נתונים שמחזקים את טענתך ואני מתכנן לקראת יום העצמאות הבא לעלות פרק נוסף, שיעסוק בסוגיית ה”מעטים מול רבים” מהזווית הזאת.

  13. בראון מטעה ב” ניצול ההפוגה ע”י הצד היהודי היה פי כמה וכמה יותר מאשר ע”י הצד השני. בין השאר, כי לא נתנו להם. כי הבריטים עשו אמברגו”
    אז מה אם הבריטים עשו להם אמברגו? מדוע לא פעלו כמונו ורכשו נשק לא בריטי, כפי שמדינות ערב כן עשו מאוחר יותר. בחצי השני של המלחמה המצרים קנו והפעילו מטוסי קרב איטלקים. מדוע לא פעלו כך קודם?
    בתחילת המלחמה הסורים קנו רובים ותחמושת מהצ’כים שהיו מורעבים למטבע זר. (ואנו שדדנו את האניה עם הנשק הזה). מדוע מדינות ערב לא המשיכו לקנות נשק מהצ’כים?

    מפריע גם הגינוי שלו: “בעיקר הניצול הפיקחי, מצד אחד, והפושעני, מצד שני, של ההפוגה הראשונה”. אין מקום לגינוי הזה. אנו נלחמנו על חיינו וגם הערבים נלחמו על ענין מאוד חשוב להם. במצב כזה ברור ששני הצדדים יעקפו את החלטות האו”ם. הצבא המצרי למשל, בתחילת ההפוגה השניה, השתלטו על שטח לא להם, וחסמו שם את הדרך לנגב. האו”ם הכיר בזה אבל לא עשה כלום נגד המצרים.
    מדוע צריך לקרוא לעקיפת הוראת האו”ם “פושעני” אם צה”ל עשה זאת, ולא להתיחס לכך שגם הערבים פעלו כך.

    בראון גם מתעלם מכך שבתחילת המלחמה מחלקות הפלמ”ח היו מפוזרות בין ישובים, ובחלק מהמקרים זה המשיך עוד הרבה אח”כ. למשל גלאון הדפו התקפה מצרית, אבל מחלקת הפלמ”ח ישבה שם כל הזמן. מחלקוטת אלה נגרעו מהכוחות הזמינים לפעולה יזומה.

    בראון גם מתעלם מכך שחילינו, אפילו ביחידות השדה, כללו לוחמים רבים שעברו אימון דל מאוד, בעוד שלחילי הצבאות הערבים היה זמן מספיק להתאמן עוד לפני המלחמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *