26. אני, אחמד אל-ג'עפרי, מילדי האבנים של האינתיפאדה הראשונה – מחכה לשלישית

ילדי האבנים, סלפית 1988 צילום: ניצן שורר

לפני ימים אחדים שמענו את אבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, מאבד את סבלנותו הידועה ומסנן מתחת לשיניו את נהמת "יחרב ביתכ" כלפי הנשיא האמריקאי, טראמפ, בכנס של המועצה המרכזית של אש"פ ברמאללה. בסופו של יום, דרשו חברי המועצה מאבו מאזן להתנער מהסכמי אוסלו ולהפסיק את תיאום הביטחוני עם ישראל.

מאז החליף אבו מאזן את יאסר ערפאת המת בשנת 2005 הקפיד הראיס הפלסטיני החדש לנקוט מדיניות של אי אלימות ביחסיו עם ישראל, למרות סטירות הלחי החוזרות ונשנות שקיבל ממנהיגי הימין בישראל. אבו מאזן, בניגוד לערפאת התנגד לשימוש בנשק במהלך האינתיפאדה והוא עדיין דוגל בקו זה. אך האם יעמוד לו כוחו מול דעת קהל מקצינה ומול המתנגדים למדיניותו בתוך סביבתו הפוליטית?

בפרק הקודם שמענו חמישה אנשי ממשל ומחקר ישראלים, מהקרובים ביותר לאירועי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה לפני 30 שנה, מנתחים את הגורמים והעיתוי של פריצתה ומספרים על ההפתעה שנגרמה לכל דרגי הממשל בארץ. למרות הבדלי הגוונים בין הדוברים נעדרה מהשיח נקודת המבט הפלסטינית. לפיכך, יוצג כאן קול נוסף, קולו של אחמד אל ג'עפרי, מבני הדור הצעיר של מחוללי האינתיפאדה הראשונה. בדבר אחד מסכימים כל הדוברים; הישראליים והפלסטיני – השפעת מפעל ההתנחלויות על פריצת האינתיפאדה.

 הדברים שנשמע כאן חשובים לא רק כניתוח פוסט-מורטום של אירוע היסטורי, שמיליוני ישראלים ופלסטינים שנולדו אחריו, אינם זוכרים אותו ולא חוו אותו. נדמה לי, כי דבריו חשובים דווקא מול קולות הרקע הנשמעים כיום בבון טון הציבורי המעצב את המיתולוגיה הישראלית: על מותו של חזון שתי המדינות, על חדלונה של הרשות הפלסטינית ועל מה שנראה כמו התפוררות הלאומיות הפלסטינית מול הצלחת מפעל ההתנחלויות הישראלי, שאולי כבר עבר את נקודת האל חזור. אבל הפלסטינים אומרים שהם לא הולכים לשום מקום וכי בתוקף הנסיבות אינתיפאדה שלישית בוא תבוא.

אחמד אל ג'עפרי נולד ומתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ליד בית לחם. "אני מהדור שזרע את הזרעים של האינתיפאדה הראשונה", הוא אומר. ב-1985, כשהיה בגיל 12 נעצר לראשונה על יידוי אבנים, שלא פגעו באיש ולא גרמו נזק, ונידון לארבע שנות מאסר. מאז נעצר ונכלא עוד כמה פעמים. בתקופת מאסרו למד עברית והפך למתרגם מוסמך. לימים הצטרף אל ג'עפרי לקבוצה הישראלית – פלסטינית "לוחמים לשלום", בה הוא פעיל היום. דבריו על זרמי המעמקים שהביאו לפריצת האינתיפאדה הראשונה ועל הכוחות הרוחשים מתחת לפני השטח כיום, ראויים להקשבה, לבל נופתע שוב. אחחח, כמה מסובך הסכסוך…

אפשר להאזין כאן לראיון הטלפוני, שאיכותו הקולית אינה מיטבית, ואפשר גם לקרוא את התמליל המלא שלו כאן למטה. 

האזינו/קראו, שפטו ושתפו!

מוסיקה: Julie Maxwells – Today Tomorrow The Sun Rising

לכניסה לפרק הקודם, פרק 25: 

30 שנה לאינתיפאדה הראשונה – איך פתאם קם עם ומתחיל ללכת

תמלול מלא של פרק 26: 

אני, אחמד אל-ג'עפרי, מילדי האבנים של האינתיפאדה הראשונה – מחכה לשלישית

לפני ימים אחדים שמענו את אבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, מאבד את סבלנותו הידועה ומסנן מתחת לשיניו את נהמת "יחרב ביתכ" כלפי הנשיא האמריקאי, טראמפ, בכנס של המועצה המרכזית של אש"פ ברמאללה. בסופו של יום, דרשו חברי המועצה מאבו מאזן להתנער מהסכמי אוסלו ולהפסיק את תיאום הביטחוני עם ישראל.

מאז החליף אבו מאזן את יאסר ערפאת המת בשנת 2005 הקפיד הראיס הפלסטיני החדש לנקוט מדיניות של אי אלימות ביחסיו עם ישראל, למרות סטירות הלחי החוזרות ונשנות שקיבל ממנהיגי הימין בישראל. אבו מאזן, בניגוד לערפאת התנגד לשימוש בנשק במהלך האינתיפאדה והוא עדיין דוגל בקו זה. אך האם יעמוד לו כוחו מול דעת קהל מקצינה ומול המתנגדים למדיניותו בתוך סביבתו הפוליטית?

בפרק הקודם שמענו חמישה אנשי ממשל ומחקר ישראלים, מהקרובים ביותר לאירועי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה לפני 30 שנה, מנתחים את הגורמים והעיתוי של פריצתה ומספרים על ההפתעה שנגרמה לכל דרגי הממשל בארץ. למרות הבדלי הגוונים בין הדוברים נעדרה מהשיח נקודת המבט הפלסטינית. לפיכך, יוצג כאן קול נוסף, קולו של אחמד אל ג'עפרי, מבני הדור הצעיר של מחוללי האינתיפאדה הראשונה. בדבר אחד מסכימים כל הדוברים; הישראליים והפלסטיני – השפעת מפעל ההתנחלויות על פריצת האינתיפאדה.

 הדברים שנשמע כאן חשובים לא רק כניתוח פוסט-מורטום של אירוע היסטורי, שמיליוני ישראלים ופלסטינים שנולדו אחריו, אינם זוכרים אותו ולא חוו אותו. נדמה לי, כי דבריו חשובים דווקא מול קולות הרקע הנשמעים כיום בבון טון הציבורי המעצב את המיתולוגיה הישראלית: על מותו של חזון שתי המדינות, על חדלונה של הרשות הפלסטינית ועל מה שנראה כמו התפוררות הלאומיות הפלסטינית מול הצלחת מפעל ההתנחלויות הישראלי, שאולי כבר עבר את נקודת האל חזור. אבל הפלסטינים אומרים שהם לא הולכים לשום מקום וכי בתוקף הנסיבות אינתיפאדה שלישית בוא תבוא.

אחמד אל ג'עפרי נולד ומתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ליד בית לחם. "אני מהדור שזרע את הזרעים של האינתיפאדה הראשונה", הוא אומר. ב-1985, כשהיה בגיל 12 נעצר לראשונה על יידוי אבנים, שלא פגעו באיש ולא גרמו נזק, ונידון לארבע שנות מאסר. מאז נעצר ונכלא עוד כמה פעמים. בתקופת מאסרו למד עברית והפך למתרגם מוסמך. לימים הצטרף אל ג'עפרי לקבוצה הישראלית – פלסטינית "לוחמים לשלום", בה הוא פעיל היום. דבריו על זרמי המעמקים שהביאו לפריצת האינתיפאדה הראשונה ועל הכוחות הרוחשים מתחת לפני השטח כיום, ראויים להקשבה, לבל נופתע שוב. אחחח, כמה מסובך הסכסוך…

אפשר להתחיל את הסיפור הזה בשנת 1984:

אחמד אל ג'עפרי: בשנת 1984, אחרי כמה מעצרי מנע, הפכתי, באמת, למאד פעיל. בשנת 1984 החליט הרב משה לוינגר מקרית ארבע שהוא רוצה למגר את תופעת יידוי האבנים במחנה הפליטים דהיישה, ולהפסיק את זה לגמרי, הביא קרוואן ושם אותו ממש בכניסה למחנה, והתנחל לנו שמה. התנחל שמה, זאת אומרת, שגדוד של צבא צריך לשמור עליו כל הזמן, ועוד שני גדודים של מתנחלים שבאים מתוך טעמי סולידאריות. בקיצור המחנה שלנו הפך לסוג של מחנה צבאי, אזרחים,  חיילים, מתנחלים, ומטרה מאד אידיאלית ומאד קרובה, ואפילו  לגיטימית – חסכו מאיתנו לחפש את החיילים כל היום במחנה, ריכזו לנו את המטרות במקום אחד. תוך זמן קצר התמכרנו לתופעה הזאת; התחלנו לזרוק עליו אבנים, ביום, בלילה, בערב, והתקדמנו לבקבוקים והתחלנו להכין בקבוקי תבערה. כעבור כמה חודשים עלו עלינו. היינו אז "חוליה של מחבלים", מורכבת משישה מחבלים, ככה קראו לנו, כמובן,  כמובן, גדול המחבלים היה בן  16 וחצי, 16, 15 וחצי, 14, עד 13 וחצי.

באותה תקופה, כשהגיע שר הביטחון הטרי, יצחק רבין, לבקר בבית לחם פנה אליו ראש העירייה, אליאס פרייג', בבקשה לסלק את המתנחל שהתיישב כקוץ בבשרם. תשובתו של רבין הייתה: "כשישרור שקט בדהיישה גם לוינגר לא יהיה שם". 

בשיחה שקיימתי איתו השבוע בטלפון, על שורשי האינתיפאדה הראשונה ועל הגחלים הרוחשות לקראת אפשרות של אינתיפאדה שלישית, היה אחמד אל ג'עפרי בביתו בדהיישה. אפשר להאזין כאן לראיון הטלפוני, שאיכותו הקולית אינה מיטבית, ואפשר גם לקרוא את התמליל המלא שלו כאן באתר. ניתן גם להאזין לסיפור חייו של אל ג'עפרי, כפי שסיפר לעמיתיו הישראליים ב"לוחמים לשלום", באמצעות הקישור המופיע בסוף תמליל השיחה.

יזהר באר:  הקשבת לתכנית ("פרות קדושות"), לפרק על האינתיפאדה?

אחמד אל ג'עפרי:  כן. שמעתי!

באר:  למה בשנת 1987, ולא עשר שנים לפני, או עשר שנים אחרי? למה ב-87' התחילה ההתקוממות?

אל ג'עפרי:  ב-87', בוא נגיד, זה היה פיצוץ. זה היה השיא. בעצם הא' התחילה בתחילת שנות ה-80: 81',82',83'. וזה למה דווקא בא אז? כמה סיבות: אני שמעתי את הדוברים שלך, אחד מהם – אני לא זוכר מי – ניתח בצורה טובה את זה. כאשר הנקודה המרכזית בסיפור, קודם כל – דור חלף.

אני מדור שגדל על סיפור שאומר שאנחנו גורשנו, לא היה לנו כוח, ושבע צבאות ערב לא יכלו לעשות כלום עם הדבר הזה. כלומר, מה שרצו להנחיל לנו זה: זהו. אין לנו מה לעשות, אנחנו מחכים (לעזרת) השמים. אתה יודע, אנחנו לא למדנו נרטיב בבתי הספר. הנרטיב הפלסטיני בכלל התחיל רק אחרי (שהגיעה) הרשות (הפלסטינית) להיכתב באופן רשמי. ינקנו את הנרטיב מפה לפה, מאמא ומאבא ומסבא ומסבתא. ולכן הייתה החלטה של דור למרוד בנרטיב הזה. ולמרוד בכניעה המושלמת הזאת, שאנחנו הפכנו לפועלים, וזה המצב שלנו ואנחנו הולכים לחיות ככה. כאילו עבדים לעוד דורות. לכן בא הדור שכפר פשוט בעובדה הזאת, שזה דבר שאנשים משלימים איתו.

ואני חושב שזה התחיל בשנות ה-80, דווקא.

הגורם המרכזי השני, שחשוב מאד, הוא תחילת מפעל ההתנחלויות. כאשר אנחנו דור שגדל כדי לראות שלפתע הכביש הראשי שלנו הפך לכביש של מתנחלים. כביש שיכולנו לחצות בשנייה, פתאום היינו צריכים לעמוד רבע שעה כדי לחצות את הכביש. המציאות הזאת – גם אם לא הייתה לנו מודעות פוליטית לגבי ההתנחלויות והמתנחלים וכל הסיפור הזה – גם אם לא מבחינה אידיאולוגית, מבחינת החיים שלנו… אתה יודע שכל מחנות הפליטים, מי כמוך יודע, ממוקמים על כבישים ראשיים. הכבישים  האלה הפכו ברגע לכבישים מאובטחים.

בשנת 80', 81', 82' התחלנו לזרוק אבנים והיה צריך לאבטח את הכבישים. הנוכחות הצבאית שבתקופה הזאת מאד, מאד באה לידי ביטוי בצורה אינטנסיבית, והחיכוך עם הצבא ועם המתנחלים, בנוסף לכל מה שאמרתי לגבי הדור שחלף ולגבי הדור האחר, שקיבל את הנרטיב התבוסתני הזה והחליט למרוד בו…

זהה נרטיב של אבא ושל סבא, שבוכים על הכפר שהיה, ועל הטוב והשפע שהיו בו ועל החיים השקטים והטובים, שברגע הפכו לפליטים חסרי כל, שגידלו אותנו ובקושי האכילו אותנו…

באר:  מה המקור של ההורים שלך?

אל ג'עפרי:  המקור של ההורים שלי מכפר ליד בית שמש,  דיר-רפאת… אנחנו ינקנו את הנרטיב הזה. כמה שההורים שלנו והסבים שלנו היו סגורים לגבי הנרטיב הזה – סיפרו יותר בדמעות מאשר במילים.

באר:  אבל קרה משהו בין 48' ל-67', משהו השתנה במעבר הזה?

אל ג'עפרי:  הנרטיב לא השתנה. אני פליט. הנרטיב הזה לא השתנה. איך אני יכול לשנות אותו?

באר:  אז אם אני מבין מהדברים שלך, הכוחות התת-קרקעיים הגדולים היו, שבעצם קם דור חדש, צעיר, שלא היה מוכן לקבל את הנרטיב הישן, שאנחנו שבויים של הגורל שלנו…

אל ג'עפרי:  כן, בדיוק…

באר:  ומורדים בגורל?

אל ג'עפרי:  ומורדים בגורל הזה. תשמע, תיקח בחשבון שני דברים;

ההורים שלנו, כמעט כולם, אולי תשעים אחוז, הם אנלפאבתים. לא קראו ולא כתבו. ואנחנו, שלמדנו במחנות הפליטים, בבתי הספר של אונרו'א, הבנו ורק דבר אחד אמרו לנו: אם אתם רוצים לשרת את האינטרס שלכם, הדבר היחידי שתוכלו לעשות זה ללמוד ולהשכיל. וזה מה שעשינו. והבנו, היינו אנשים שיכולים ללמוד, יכולים לקרוא, יכולים… הבנו שרוב התבוסה שלנו היא בגלל הבורות שלנו. ולכן תראה, אם אתה לוקח נתונים על מחנות הפליטים, על רמת האנשים שהשכילו, על רמת האנשים שהגיעו לממדים מאד גבוהים בהשכלה, אתה תמצא ממחנות הפליטים המון כאלה. כי ברגע מסוים חשבנו שזה פיצוי על מה שעשו לנו – תלמדו ותשכילו. להילחם זה לא לעכשיו. זה מה שאני מכנה נרטיב הקבוצה.

באר:  אז אם אתה אומר שהדור שלך מרד בגורל, או בנרטיב שאומר שזה הגורל שלנו, אז איך אתה שופט את התוצאות של האינתיפאדה הראשונה, מבחינתכם?

אל ג'עפרי:  התוצאות של האינתיפאדה הראשונה זה מה שאנחנו רואים היום. אני אומר שכתוצאה מהאינתיפאדה הראשונה אנחנו צריכים אינתיפאדה שלישית, למה? כי בעצם הוליכו אותנו שולל.

באר:  לגבי מה, לגבי אוסלו?

אל ג'עפרי:  על ידי אוסלו. הוליכו אותנו שולל! מוסטפא ברגותי, או אחד מהמנהיגים הפלסטיניים אמר, שאוסלו היה רעיון ישראלי גאוני. ואכן, זה היה רעיון ישראלי גאוני. ועכשיו הדור של היום מרגיש שהדור של האינתיפאדה הראשונה הולך שולל, והדור של האינתיפאדה השנייה הולך שולל, ולכן צריך את הדור השלישי, שלא יולך שולל.

באר:  ומה הדור השלישי צריך לעשות?

אל ג'עפרי:  אני חושב שהדור הבא צריך לבחור לו מודל של התנגדות. אם אני הייתי המתווה של ההתנגדות הזאת הייתי מאמץ את (תורת) גנדי.

באר:  את ההתנגדות הלא אלימה, אתה מתכוון?

אל ג'עפרי:  בדיוק. בדיוק. על מה חושב הדור של היום, הוא בעיקר מאוכזב מכל ההנהגה שלו. תהליך אוסלו הצליח, בכל הגאוניות שלו, ליצור שכבה בהנהגה הפלסטינית ובעם הפלסטיני –  שכבה מאד עבה – שטוב לה עם הכיבוש. שהאינטרס שלה קשור בהמשך הכיבוש. ולכן, כמו שאנחנו היינו הדור שכפר בנרטיב ההוא, כרגע אנחנו מחכים לדור שיכפור במה שאנחנו האמנו. ובעיקר באוסלו.

באר:  אבל חוץ מהחלק שנהנה מהמצב הקיים בצד הפלסטיני, שהוא חלק קטן באוכלוסיה…

אל ג'עפרי:  הוא החלק המשפיע. הוא החלק שמחזיק את המפתחות. הוא החלק שקובע את המדיניות. לכן לדעתי אם תהיה אינתיפאדה שלישית היא קודם כל צריכה להעיף את הרשות. כל אינתיפאדה נגד הכיבוש, כל עוד הרשות קיימת, היא חסרת תועלת. היא חסרת כל תועלת. זה מובן. לכן העם הפלסטיני לא קם (היום) לאינתיפאדה.

באר:  בגלל הכוח של הרשות?

אל ג'עפרי:  לא בגלל הכוח של הרשות. בגלל שהעם הפלסטיני יודע, שכל אינתיפאדה היום היא לא תנוצל לטובתו אלא תנוצל לטובת האנשים שנמצאים היום בשלטון. היום אנשים יודעים היטב: בימים אלה צריכה להתכנס המועצה המרכזית (של אש"ף) ואנשים כבר בפייסבוק ובכל מקום אומרים: איזו מועצה מרכזית, מה תעשה מועצה מרכזית, שכולה קשורה לארה"ב ולישראל?

אמנם חלק גדול נהנים מהרשות ומהמשך הרשות אבל הדור הבא, הצעירים שיש להם הרבה חלומות והרבה שאיפות, לא נהנים מזה ויודעים שזה מלאכותי וזמני. לכן, לדעתי, האינתיפאדה השלישית בוא תבוא.

באר:  אתה יכול להעריך מה, בעוד חמש, בעוד עשר שנים, שנה…?

אל ג'עפרי:  אני לא יודע. זה יכול להיות מפתיע. אבל אני אומר שכל האלמנטים קיימים.

באר:  כשאתה הקשבת (לפרק הקודם של "פרות קדושות") לדוברים, שרובם הם אנשי הממשל הישראלי בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ואיך הם ניתחו את הסיבות לפריצתה, עד כמה, לדעתך, הם הבינו או תיארו את המצב נכון?

אל ג'עפרי:   תראה, אני חושב שיש פה – תרשה לי קצת – יש פה, "החכמה הישראלית", "המוח היהודי" – אני למדתי את התרבות ואת המורשת העברית, ואני יודע עד כמה המוח הישראלי מתגאה. אבל דבר אחד: הם (כאילו) רואים הכול, אבל הם לא רואים את מה שנמצא מתחת למנורה בדיוק. והוא –  שעם שקם לחירותו ישיג אותה. את זה הם לא מבינים. הם יודעים לנתח את המצב הפוליטי, ואת המצב הכלכלי, ולקשר את זה לזה ואת זה לזה, בהכי סבבה… אבל הם מתעלמים מהעובדה העיקרית, המרכזית – שעם שקם לחירותו, הוא ישיג אותה. זה לא משנה; זה יגיע פעם דרך אלימות, פעם לא דרך אלימות, פעם אתה יכול לייחס את זה לסיבה כלכלית, פעם אתה יכול לייחס את זה לסיבה פוליטית, אבל הם מתעלמים מהעובדה המרכזית שאף אחד לא רוצה לראות אותה.

אם מישהו היה קולט עוד לפני האינתיפאדה הראשונה שזה מה שצריך לעשות היינו מוצאים פתרון לזה. אבל אתה יודע, כאשר השופט ב-1985 גזר עלי 4 שנים, והיינו קבוצה של שישה בני נוער,  וכל הכתב אישום היה על זריקות אבנים וזריקת בקבוקים, ללא פגיעה וללא שריפה וללא שום דבר – שטויות של ילדים –  בא השופט ואמר: 'מטעמי הרתעה' הטיל עלי 4 שנים של מאסר בפועל. תחשוב, שמאז ועד היום, זו המדיניות הישראלית: כולם מתווכחים ומתדיינים סביב אופי ההרתעה. אף אחד לא חשב פעם על הפתרון הכי הגיוני והכי פשוט.

באר:  אבל תגיד, אם אתה מסתכל על המצב בשטח, אפילו בהשוואה לאינתיפאדה הראשונה ואח"כ השנייה, קרו דברים מאד רציניים בשטח מבחינת האחיזה של ההתנחלויות. אפילו אנשי שמאל ישראלים שמבקשים ורוצים לראות הפרדה מוחלטת ועצמאות למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, (מבינים כי) נקבעו עובדות מאד משמעותיות בשטח מבחינת מפעל ההתנחלויות. איך אתה יכול לראות שההיסטוריה תחזיר את הגלגל אחורה, אם נקרא לזה כך?

אל ג'עפרי:  עוד פעם, אני חושב שהתשובה תהיה אצל הדור הבא. אני חושב שלפנות התנחלויות זה ניתן. זה אפשרי. ואני חושב שלא לעולם העם הפלסטיני צריך לבנות את השאיפות שלו על פי איפה החלום הישראלי הגיע. כי אם כך, העם הפלסטיני יצטמצם למובלעות ולעיירות סגורות ומסוגרות, כמו שהם בדיוק מתכננים. ולכן, העובדה שהעם הפלסטיני מתחיל לקבל את המציאות ומתחיל לצמצם את החלום שלו כי הוא קיבל את המציאות ב-48', קיבל את המציאות בהסכם אוסלו והכיר במדינת ישראל ועכשיו צריך לקבל את המציאות ולהכיר בהתנחלויות, ועוד שנתיים נעשה לו מאחזים ובעצם, תראה את בית לחם: סגורה ומסוגרת; 4 התנחלויות מסביב סוגרות אותה. להמשיך להכיר במציאות ובכל פעם להכיר במציאות זה יעביר אותנו מאחורי הנהר…. ואני חוזר – לזה צריך להיות תשובה…

באר:  אז מה שאתה אומר זה שבעצם מה שהרג את האינתיפאדה הראשונה ואת הישגיה היה הסכם אוסלו?

אל ג'עפרי:  בוודאי!

באר:  תגיד, ואם הייתי שואל אותך, אפילו כפרשן פוליטי, מה אתה חושב שיקרה בשטחים בחמש-עשר השנים הקרובות? לא מה שאתה רוצה שיקרה, מה שאתה חושב שיקרה…

אל ג'עפרי:  אני חושב שתקרה אינתיפאדה. פשוט! אני חושב שתהיה אינתיפאדה… אתה איתי?

באר:  כן, כן. לגמרי… איך אתה מסביר, שהיום רוב הפעולות שמתרחשות ע"י פלסטינים בשטחים קשורות בצורה כזו או אחרת למניעים דתיים, או בדומה לזה, סביב הר הבית, פגיעות בחראם א-שריף, או פרובוקציות, או טענות סביב זה?

אל ג'עפרי:  כי זו הנקודה הכי רגישה. כי פשוט זו הנקודה הכי רגישה. לא ממניעים דתיים. אתה יודע… עוד פעם, אל אקצא אמנם הוא סמל דתי אבל הוא גם סמל מאד לאומי. האנשים שיוצאים ומפגינים ופועלים הם לא בהכרח אנשים דתיים. אבל העם הפלסטיני מבין היטב שאל-אקצא הוא  הליבה של כל הסכסוך. לכן כל פגיעה בו, גם נוצרים יצאו כשהיתה פגיעה באל-אקצא…

באר:  אז הפיצוץ הבא יהיה סביב אלקצא?

אל ג'עפרי:  סביר להניח שכן….סביר להניח שהוא זה שיפוצץ…

אני חושב שהאינתיפאדה מבעבעת מתחת לשטח… תשמע, כל פעם שנכנסים חיילים לבית לחם, או לדהיישה ולמחנות הפליטים לעצור ולעשות כל פעילות תראה שם צעירים, ילדים, בני נוער, צמאים לבוא במגע עם החיילים. צמאים להתנגד בצורה אקטיבית. צמאים להתעמת עם החיילים. לא רואים בעיניים. פשוט, דור שלא רואה אופק.

באר:  אז אם היית נותן עצה למנהיגים הישראליים, איזו עצה היית נותן?

אל ג'עפרי:  שיפסיקו לחשוב על הכוח וההרתעה ולחשוב באמת על לפתור את הבעיה. זה פועל לטובת שני הצדדים.

בארואתה מאמין שפתרון של שתי מדינות הוא עדיין אקטואלי?

אל ג'עפרי:  אני חושב שכן. הוא עדיין אקטואלי. מי שיצר את המכשול, והמכשול הזה נוצר ביד מכוון. יישוב המתנחלים בשטחים, זה לא משהו שאנשים עשו מעצמם. זה בהכוונה. מאחורי זה יש אידיאולוגיה. ומי שיצר את המצב המלאכותי הזה צריך לשלם את המחיר ולשנות אותו. יש גם נוסחאות אחרות, כמו הפתרון של "מדינה אחת", או "מולדת אחת שתי מדינות". אתה יודע, הסיפור של לשרטט פתרון זה לא מכשול. כלומר, אתה נותן היום לאדריכל הוא יכול לתכנן לך פתרון ולבחור מנהרות וגשרים ולייצר לך מצב יפה, עדיין, ולא להוציא אף אחד מביתו, אבל צריך כוונות בשביל זה. פשוט צריך כוונות. ריאלי, לא ריאלי … כשרוצים להגיע לפתרון זה לא בעיה, הכול יכול להיות ריאלי. כי היום הטכנולוגיה יכולה לפצח כל בעיה…

  • תודה מיוחדת לדב ברנשטיין על עזרתו בהפקת פרק זה

לצפייה נוספת:

סיפורו של אחמד אל ג'עפרי ביוטיוב

לקריאה נוספת:

למרות הטרמינולוגיה החריפה עבאס לא שבר את הכלים

גם אחרי נאום עבאס, הרשות הפלסטינית תמשיך לשמש קבלנית משנה של ישראל

לכניסה לפרק הקודם, פרק 25: 

30 שנה לאינתיפאדה הראשונה – איך פתאם קם עם ומתחיל ללכת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *