[הבלוג] העיר והכלבים: סיור פסיכדלי במחוזות התעתוע של ירושלים

תזכורת לפוטנציאל הנפיצות של ירושלים…

מאת: יזהר באר

צריך לראות את זה כדי להאמין – התמונות שמופיעות כאן למטה מתעדות רצף של איורי קיר ענקיים הנמתחים עשרות מטרים לאורך הכביש המוביל משכונת סילואן, היא עיר דוד, לצד החומה המזרחית של העיר העתיקה בירושלים בואכה לשער האשפות. הציורים מסתירים מאחוריהם את אחת הפינות המכוערות והמסוכסכות של העולם. אפשר היה להיתקל באיורים דומים לאלה על גבול שכונת גילה ובית ג’אללה, בימי חילופי האש בין השכונות של ירושלים ובית לחם בתחילת האינתיפאדה השנייה. ראיתי פעם ציורי קיר כאלה גם בבלפסט, בזמן שמלחמת האזרחים בצפון אירלנד עוד השתוללה ברחובות ובפאבים. אבל שם כבר השלימו הניצים ומי שמחפש את הטירוף צריך עכשיו לרדת אלינו, כאן אפשר למצוא אותו בשפע; במיוחד בעיר דוד, היא סילואן – המקום ששם הכל התחיל.

מי שמסתכל על האיורים האלה – ציורי שמן בסגנון הפופ-ארט, בעיצוב בוהק, נקי, קר ומדויק, כמו בציוריו התעשייתיים של אנדי וורהול – רואה מקום שאינו קיים במציאות אבל חושב שזוהי ירושלים. האויב הגדול של הידיעה, אמר פעם המדען סטיבן הוקינג, היא לא ההתעלמות אלא האשליה של הידיעה. ציורי הקיר הללו מציגים מציאות מדומיינת, אשליה מנוכרת לחלוטין למציאות האפורה, הבוגדנית, המתנהלת מעל ומתחת לפני השטח של האגן הקדוש של ירושלים העתיקה.

הנה תמונה ראשונה:

הגבעות של ירושלים המומצאת מדושאות, ירוקות ונקיות נושאות בחן את סמלי הריבונות העברית: הכנסת, מנורת הקנים, הטחנה של מונטפיורי. מעבר לקיר הציור משתרעת המציאות האמיתית: השכונה הערבית המרופטת, סילואן, שפצע ענק נפער בתוכה, הבור של “חניון גבעתי”, פרויקט מגלומאני, אחד מני רבים, של עמותת “אלעד”. מדובר בגוף ימני, שפועל על מנת לסכל אפשרות שיהיה אי פעם הסדר של פשרה בירושלים. מדינת ישראל, בעווית של שיגעון, מסרה לידיו את ניהול אחד המתחמים הרגישים והנפיצים בעולם. עוד ידובר בכך.

גם קטע הציור הבא משקף מציאות מדומיינת. הכותל- אזוב ללא עצבת ויהודים יפים ונקיים ניצבים מולו באיפוק. הרחבה, סטרילית ובוהקת, בולטת על רקע כיעור מרצפותיה של העיר האמיתית, המלוכלכת, הענייה, המשנוררת.

בקטע השלישי ניתן לראות איך מוקצן הנרטיב של ירושלים, כעיר פתוחה, ירוקה, מודרנית, חילונית, עיר שהים מלחך את שפתה – כל מה שזר ומנוגד לעיר הקנאית והמסוגרת שבה אני חי. המונומנט של “יד אבשלום” ניטע בידי המאייר בטבורה של גבעה מוריקה, שטרקטורון גולף גולש ממנה על רקע ים ותכול שמים, והשמש הזורחת (או שוקעת?) מביטה על בירת הנצח, מחציתה שקועה במים. בצד עמל פועל עברי, איש “אלעד”, מן הסתם, שני דליים בידיו, על הכנת בטון. “עבודה עברית”, כבר אמרנו? רק אבני השפה העקורות ממקומן, בחזית הציור, שמוטלות לצד כביש האספלט האמיתי, מזכירות את העזובה והכיעור, ששום צבע שמן לא יוכל לתקון אותם. גם לא הבטון, שהפועל החרוץ מכין בציור.

הבטון לא יכול לכסות דבר, מאחר שירושלים העתיקה, כמו ליבה של כור גרעיני, רותחת מבפנים. הערבים מאכלסים (עדיין), את מרבית שטחו של האגן הקדוש, הכולל את שטח העיר העתיקה ואת סילואן-עיר דוד והאתרים הקדושים שמחוץ לחומות. אך מתחת לבתיהם מתרחשת תעשיית חפירות מסתורית, שמזעזעת את הקרקע, סודקת את הקירות והמדרכות ומכשירה את הפיצוץ הגדול, הבלתי נמנע, שעוד יבוא.

עמותת הימין הקיצוני “אלעד”, בפעילותה ברשות ובסמכות מדינת ישראל, ממררת את חייהם של מאות תושבים פלסטינים. המתנחלים היהודים משתלטים על נכסים בלב השכונות הערביות וזורעים איים קטנים של התיישבות שיוצרים פסיפס בלתי אפשרי. הם נעזרים ברשות העתיקות, שהתמסרה לאתנן הנדיב שהציעה לה העמותה – לחפור על חשבונה (מאז, משום מה, מתגלים כמעט רק ממצאים ארכיאולוגים מתקופות ההתיישבות היהודית) נתמכים ע”י העיריה, ומשרדי הממשלה (כל מתנחל יהודי באזורים הערביים מקבל שמירה צמודה על חשבון המדינה) וגם המשטרה מסייעת. ערבים תושבי סילואן שהעזו לפנות לבית המשפט נגד החפירות שסודקות את קירות בתיהם נעצרו באישון לילה בידי המשטרה והואשמו בהאשמות מגוחכות, שלעולם לא הגיעו להעמדה לדין, אבל הספיקו להטיל מורא.

לא להאמין, אבל תכנית סוריאליסטית למנהרה שתעבור מתחת לכל העיר העתיקה משער שכם לשער האשפות, כבר קורמת עור וגידים בשטח. בכמה מקומות מתנהלות החפירות עשרות מטרים ממסגד אל אקצא. לתת לעמותה פוליטית,קיצונית את המפתחות לניהול האזור הרגיש והנפיץ ביותר במדינה ואולי בעולם כולו, משול להחלטה דמיונית למסור את מפתחות הכור האטומי בדימונה לניהולו של אחמניג’אד.

הערבים, בכל אופן, משוכנעים שהמתנחלים היהודים, שהתיישבו בשכונותיהם שואפים להגיע אל מתחת מסגדי הר הבית ובסופו של דבר להחריבם. עוד תיאורית קונספירציה? לא בהכרח. אלפי יהודים מגדירים את עצמם כיום “שוחרי מקדש”. הם מתכנסים סמוך לסוכות בבנייני האומה ונשבעים “להסיר את השיקוץ”. מה שהיה פעם עניינם של כמה עשרות תימהונים מחבר כיום המונים.

במציאות כזאת, הכל מתנקז אל מלחמת הדת הגדולה שגוג ומגוג מחכים לה.

גם בציור הקיר האידילי של ירושלים של מעלה, מסתתרים סימנים ואותות מבשרי רע. אפשר למצוא בו ישראלים, ותיירים, חרדים, חובשי כיפות סרוגות וחילונים, נשים וילדים, אבל רק שתי דמויות של ערבים נבחרו לייצג את רבע מיליון ערביי העיר. הנה ערבי א’, ניצב ליד החומה המדומיינת של ירושלים ומאחוריו חולפת קבוצה של תיירים, אדישה לקיומו. הוא עומד, נשען על מקל, מביט נכחו (מהו זומם?). לידו עומד – כלב!

בתמונה הבאה מופיע הערבי השני. למעשה, ערביה. הקטע הזה של הציור ממוקם על רקע סמטאות ירושלים העברית החדשה. שני תלמידי ישיבה משוחחים בעמידה, אשה חוזרת מקניות, ילד בכיפה סרוגה צועד הביתה עם אופניו. האשה הערביה, בשמלה מסורתית רקומה, פונה אל הסמטא, חצי גבה מופנה אל המתבונן. בצמוד אליה –ניחשתם נכון – עומד כלב!

בירור קצר מעלה כי תמונות הקיר הללו הוזמנו על ידי עמותת “אלעד” ממשרד יחסי ציבור ירושלמי בשם “איקן מס מדיה בע”מ” כפתרון מיתוג לעיר דויד. האם המאייר שהתבקש למתג מחדש את תדמית המקום שתל בכוונה שני כלבים, חיה טמאה במסורת האסלאמית, בסמוך לשתי הדמויות הערביות היחידות המאכלסות את ציור הקיר הענק הנמתח לאורך האגן הקדוש? אני לא יודע את התשובה ויתכן שהתשובה גם לא חשובה כל כך. די בכך, שהערבים משוכנעים שזאת היתה כוונתו. הנה אלמונים כבר הספיקו להשחית את פניהם של ערבי א’ ושל הכלב שהוצב לצידו.

השימוש בכלבים ובחזירים בידי פרובוקטורים אנטי מוסלמים היו תמיד חומר מתלקח היטב. מתנחלים, מבעירי תבערות, בגדה המערבית, מרבים להשתמש בכתובות גרפיטי עם המילים “כלב”, “חזיר” ו”מוחמד”. בדרך כלל זה עובד ומייצר מהומות. כלב היא חיה טמאה עפ”י האסלאם. מסורת, שמיוחסת לנביא מוחמד טוענת שמלאכים אינם נכנסים לבית שיש בו כלב ותמונה (שכמו ביהדות האורתודוכסית נחשבת אסורה, בהיותה “צלם” – דבר תועבה). מסורת אחרת אומרת שמוסלמי שנתקל בכלב, בדרכו לתפילה, חייב להיטהר שוב, גם אם הכלב לא נגע בו. באמונות המוסלמיות העממיות, בכל אופן, כלב הוא חיה בזויה. לכן גם אין להתפלא כי ביום מות ערפאת, השנוא על ישראלים רבים, הכריז העיתון הנפוץ במדינה, בכותרת מאירת עיניים: “בא יומו” (של “הכלב”, כמובן – שנשלף מהפתגם הערבי המוכר – “כל כלב בא יומו”).

במציאות סוריאליסטית כזאת, כאשר טיפות האימון ההדדי כבר אזלו מזמן, לא משנה הכוונה. השאלה: האם באמת מתכוונים המתנחלים להעמיק את חפירותיהם עד ליסודות המסגדים ולהגיע אל אבן השתייה בחתירתם אל שורש הקיום היהודי, איננה רלבנטית עוד, ממש כמו השאלה אם הערבים באמת רוצים לזרוק אותנו אל הים. מספיק שאצלנו ובעולם המוסלמי משוכנעים בכך כדי לייצר את מאגר הנפיצות הגדול שעלול כל רגע להידלק ולהבעיר את הכל. כאן קבור הכלב.

• הרשימה פורסמה לראשונה בעברית באתר העוקץ ובאנגלית ב-30.7.2009 באתר The Huffington post והיא זיכתה את מחברה בפרס אנה-לינד לשנת 2010 שהעניק לו אלבר השני, נסיך מונאקו

2 תגובות

  1. תבורך על הרשימה החשובה הזאת, יזהר.
    אתה ואני נפגשנו לפני כמעט 40 שנים: האחד מייצג חבורת נאשמים בפלילים שביקשה לפוצץ את הר הבית [ופוצצה את נבי סמואל], והשני מסקר את המשפט.
    ואנו הולכים מדחי אל דחי, שולטים ומדכאים וחורשים מזימות, ואז משתוממים על שבני דודינו מתפרצים ומשיבים באלימות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *