הבלוג: צלף על הכוונת

מאת יזהר באר

פורסם ב-26 במאי, 2019

בדרך להפגנה בת"א טיפסנו למרומי גבעה חשופה אחת, שמשקיפה מצד אחד על הים ועל כביש 6 ומהצד האחר על העיר הנבנית חריש, פיסת ארץ זעירה שלא השתנתה כנראה בעשרת אלפים השנים האחרונות. גודה ביקש מזור לדלקת הכרונית ברגל, אחרי שכל הרופאים התייאשו או הציעו לרדת עליה עם מסורים, והתקשר לספר לי על גבעת הטרשים שנשמטה איכשהו מיוזמות הפיתוח שסביבה ועכשיו פורחים שם הצלפים כמו משוגעים. וכשהצלפים פורחים מעל האדמה סימן שהם מסתירים מתחת לאדמה אוצר של ממש. אבל כדי להבין את ערכו של האוצר חייבים לחזור קצת אחורה, למשהו שסיפרתי עליו לפני כשנה וחצי, סיפור אמיתי:

אומרים שכאב אי אפשר לתאר במילים, אבל כל מי שחווה אי פעם דלקת כרונית יודע שזה דבר שיכול להוציא אדם משלוותו ולפעמים אפילו להמאיס עליו את החיים. זה מה שקרה לי, עם הכאב המעצבן בכתפיים, שליווה אותי הרבה שנים; מין כאב כרוני, ששאב ממני אנקות סבל בכל הרמה לא מדודה של חפץ, בסיבוב חד מדי של הזרוע, או אפילו סתם בתנועות פשוטות של יום, יום.

אחרי שמיציתי את האפשרויות הרפואיות המוכרות, כלומר, תרופות אנטי דלקתיות, שהעבירו את הכאב לזמן קצר עד שחזר ביתר תוקף, ערני ועוצמתי מתמיד, החלטתי – ואני קצת מתבייש להודות בזה – לרכוש בהון תועפות את אותו מכשיר פלאים רפואי עליו ממליץ הכדורסלן ההוא מהפרסומת, מכשיר מזמזם ומרדים, שפולט עפ"י המובטח סיגנלים אפקטיביים של לייזר למקום הדלקת. לאחר שהאורטופד של קופת חולים פסק שאני טמבל, מאמין לכל דבר, ושמדובר בדלקת כתוצאה מחיכוך בפרקי הכתף, ושדבר לא יעזור מלבד ניתוח, שקעתי בהשלמה קיומית ובהחלטה לקוות לקצת פחות, כלומר לאהוב את גורלי, או כמאמר הסטואיקנים Amor Fati

אבל לא כך רצה אותו גורל, שהפגיש אותי לפני כשנתיים באקראי עם ח'יר. ח'יר (טוב, בערבית), הוא דרוזי מפקיעין, שרכש מאבותיו ידע מסוים על סגולותיהם של צמחי מרפא בהרי הגליל והוא מנצל את כישוריו לסייע לאשתו לרקוח מהם מיני משחות, דבר שהפך את השאלה ששאלתי אותו על הכאב המעצבן בכתפיים, למתבקשת.
לא, אין לי משחה להציע לך שתעזור לכאב הזה, אמר בצער, שנשמע אמיתי.

אבל את הבעיה שלך אפשר לפתור בעזרת שורש שגדל בהרים, הוסיף. הערבים קוראים לו קובאר. אם תרצה, אקח אותך לשם. לא אבקש תמורה.
תמיד גיליתי חשדנות כלפי אובות וידעונים לסוגיהם, וגם מאנשים זרים שמציעים לך טובה חינמית, למדתי להיזהר. אבל הידיעה שאין לי בעצם מה להפסיד, חוץ מן הסיכון הברור מאליו ששוב אצא טמבל, גרמה לי להגיד לו: כן! וכך יצאנו שנינו להרים בצהרי יום שרב מהביל, לחפש את השורש הפלאי שהבטיח לי. טיפסנו על מדרון סלעי אחד שבסופו היה כרם זיתים מגודר בשבכה סמלית, הכרם של ח'יר. בקצה החלקה מבעד לאבני הגיר בצבץ צמח יבש, ללא תואר וגם ללא הדר; הקובאר. אספתי את הזרעים שלו בהרים ופיזרתי בחלקה שלי, אמר, והלך לחפש את המכוש.

חופר

בזמן שח'יר הטוב חפר היה לי זמן לבחון את הכרם שלו. עצי הזית הצעירים – כבני חמש – כרעו מעומס פרי, שהמתין ליד שתמסוק אותו אחרי הגשם הראשון שיבוא. מכיוון שגם לי כרם זיתים צעיר בעמק – כרם שדורש ומקבל מים רבים, שאלתי אותו אם גם הוא משקה את כרמו. לא, הוא לא משקה. יש מי תהום באדמה? לא! אז איך הם משגשגים כל כך? מאלוהים! אמר, ואני חשבתי; נו…

בינתיים גמר ח'יר לחפור מסביב לצמח ושלף מבין סלעי הגיר, חתיכת שורש עצי, סתמי למראה, שקליפתו רכה כדונג. כל סגולותיו של הצמח מצויות בקליפה, הסביר ח'יר. עליך לקלפה, לרסקה, להכין מצע של בצק ולזרות משבבי הקליפה על הבצק. אחר-כך לעטוף את העיסה בניילון נצמד ולהניח על מקום הכאב. בהתחלה תרגיש קור ואח"כ חום. תשכב כשהתחבושת הזאת על הכתף 15 דקות, בלי לזוז. אם תצליח 10 דקות זה גם יעשה משהו, הבטיח.

הגעתי הביתה והנחתי את השורש בצד. כמעט שכחתי ממנו, אבל אבחה של כאב עז בכתף, באחד הלילות, המריצה אותי למטבח. קילפתי את מעטה הדונג של השורש לתוך מעבד המזון, הכנתי בצק ובזקתי עליו את שבבי הקליפה, עטפתי את החבילה בניילון נצמד, נשכבתי על הספה והנחתי את המצע הקר על כתפי השמאלית. בזמן שניחמתי את עצמי במחשבה, שעדיף להתחרט על מה שעשיתי מאשר להתחרט על מה שלא עשיתי, התחילו דקירות ומיד אחריהן חום עז התפשט באזור המגע. אחרי 10 דקות הרגשתי כאילו הניחו מגהץ לוהט על כתפי. דבריו של ח'יר התגשמו, כלשונם; חושק את שפתי החזקתי מעמד עוד כמה דקות עד שלהט השורש המתהפך הפך לבלתי נסבל. כך היה גם כשהחבילה המשונה נדדה אל כתפי השנייה.

שורש הצלף

למחרת, התגלתה כוויה אדמומית רחבה, כמו ממגהץ, שהתפשטה במקומות המגע. אבל מה אכפת מהכוויה – הכאב חלף. אחרי שנים של סבל, הדלקת הכרונית, שכבר הסכנתי לחיות איתה לתמיד, נעלמה כלא היתה. אני לא מאמין עכשיו כשאני כותב דברים אלה, ומדי פעם מרים את זרועותי באוויר ומנסה להיזכר איפה שכן הכאב. אין ספק, יצא לי ח'יר מהנסיעה ההיא לפקיעין, ומאז אני ממש, אבל ממש, אוהב את גורלי.

למתעניינים, ה"קובאר" ( الكبر, قبار) או "הצלף הקוצני", Capparis spinosa, גדל במקומות רבים בארץ. בחורף הוא משיל את עליו וממש אי-אפשר לזהות אותו. אבל עכשיו הוא משגשג, מוריק ופורח ובהמשך ניתן יהיה להכין מפירותיו צלפים מוחמצים. לצמח השפעה נוגדת דלקות, נוגדת חיידקים ונגיפים. ברפואה העממית משתמשים בו להקלה על קשיי עיכול, יתר לחץ דם, עצירת שתן, בצקת, סוכרת, לריפוי פצעים, לטיפול בגירויי עור ולהקלה על כאבי שיגרון. בימי המשנה היו אוספי פירות הצלפים נקראים "קפרים" והם גם כנראה הכינו מפרי הצלף יין קפריסין. החלטתי, כשהפרחים יהפכו לזרעים אקח מהם לפזר בבוסתני.

איך אני יודע משהו על סבל אנושי – המון אנשים התקשרו אלי אחרי שכתבתי לראשונה, בגין מצוקות דומות לאלה שלי ושל גודה; לא להאמין כמה אנשים חולקים צורות כאב דומות. וגם התקשרה אשה אחת שטענה שהיא משתעלת כבר 20 שנה ושאלה "איפה לשים את זה?" עניתי מה שעניתי…

נ.ב. אני לא רופא, אז מומלץ להתייחס לדברי בחשדנות הראויה. אבל יש אנשים שניסו את תחבושת הצלף וזה שינה את חייהם. גם את שלי. ניתן למצוא בעונה הזו צלפים באדמת גיר וכורכר, גם בקרקע כבדה, בצידי דרכים ואפילו בין אבני הכותל. הכואבים/ות ומקורביהם שרוצים לנסות מוזמנים לצאת עם מכוש לחפש את השורש, להוציאו בשלמותו ולהכין עפ"י המתואר. אין סיכון בתנאי שתמנעו מלהשאיר את הרטיה יותר מ-15 דקות על מקום הכאב. אחרת תתבשלו. לבריאות!

#בוסתןבעמק

צלף קובאר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *