הבלוג – תמונות קצרות

מאת: יזהר באר

פורסם ב-1 במאי

בדרך לארץ. אימי שנייה מלמעלה

קיץ 1942, לאה גולדברג, ילידת קובנא, ליטא, שכבר נמצאת בידי הנאצים, נענית לבקשה לתרום שיר לטובת המאמץ המלחמתי, אבל היא בוחרת לכתוב שיר אישי, הומניסטי, לא מגויס:

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם…

חורף 1975, לקראת סיום קורס קציני חי"ר, באוהל סיירים עם חבר, מתים שהכל ייגמר כבר ולא מפסיקים לשיר "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד…".

קיץ 1993 נחתם הסכם אוסלו. אמא על ערש דווי, כבר לא יכולה לדבר ואני קורא לה את הכותרת מהעיתון על הסכם השלום. אמא מרימה בקושי את ידה ומסמנת וי בחיוך אחרון; היא היתה אוד מוצל מאש, חף מרגש של שנאה ונקם – הדמות הכי סובלנית שהכרתי בחיי. התנחמתי מכך שיצאה מהעולם במחשבה שהיא משאירה לילדיה עולם של סליחה ושל חסד.

סתיו 2001, שלושה ימים לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק, טסתי לליטא לחפש את העיירה של אמא, שאיש מתושביה לא שרד, חוץ ממנה. וילנא, קובנה, וורנה… ליטאי זקן לוקח אותי אל היער שאליו נלקחו כל תושבי העיירה ואחרי שחפרו בור גדול נורו לתוכו וכוסו. עמדתי על תלולית עפר ללא כתובת ושאלתי 'האמנם?'

ערב יום השואה 2019, מאזין שוב להקלטה הישנה עם אמא בשנת מותה, מספרת בביישנות על גלגוליה במלחמה, בגטו, במחנות הכפיה, בסלקציות ובמחנה הריכוז. על הפרידה מאחותה ומילדתה הקטנה, יונינה, שנפשן נקשרו זו בזו ולא עבר יום בחייה מאז שלא התגעגעה אליה, ועל הסלקציה ההיא שהפרידה ביניהן ועל הניסיון שלה לגנוב את הטור ולהצטרף אליהן ועל הקצין הנאצי שראה את הפרת המשמעת: תפס בשערותיה, בעט באחוריה והחזיר אותה אל החיים. זה היה הגורל שאף פעם לא ניסתה להתחרות בו והוא בחר שוב ושוב לחלץ אותה, תמיד בשנייה האחרונה, ולגזור עליה להישאר בחיים, להוליד שלושה ילדים ולהקים שבט בישראל, שינק ממנה את מה שאף פעם לא אמרה במילים אך ביטאה בכל מהותה; 'שפשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, ומותר, ומותר לאהוב… '

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *