הבלוג – מהו יופי?

בוסתן ובריכה בעמק

מאת: יזהר באר

פורסם ב-20 במאי

בסיומו של חורף ברוך גשמים הופקר כרם הזיתים שלנו להשתוללות חסרת בושה של צמחי בר, שעלו אלה על אלה בערבוביה, ולא ניתן היה להבחין עוד היכן מתחיל שורשו של זה והיכן מסתיים גבעולו של ההוא; הריג'לה התערבב עם סלק הבר והחובזה, הברקנים, החוחים והחרדלים טיפסו על גבם של גבעולי העולש, תפרחות השמיר הגביהו עד לענפי הזית ומפה ומשם נראו איים צהובים מבשרי רע של כשות, הטפיל חסר העלים והשורשים, שהוא אחד הנבלים הערמומיים של הטבע, שיש הטוענים כי הדרך היחידה להשמידו היא הצתת השדה.

מכיוון שכך ידעתי שאין ברירה וצריך לעלות עליהם עם הטרקטור לפני שיפיצו את זרעיהם לכל עבר ובשנה הבאה אלוהים ישמור, ולפיכך ניצלתי את השבת (זה מה שלימדוני בבית אבא), התנצלתי בפני אלוהים והכרזתי מלחמה על האנרכיסטים הירוקים והצהובים, כי ככה זה, או אתה או הם. ומאחר וריסוס וחומרי הדברה אינם אורחים רצויים בכרמנו – רק קרב פנים אל פנים יוכל להועיל – עטפתי את צווארי בכאפיה, חיברתי את הטרקטור לקולטיבטור, צעקתי בלב "אלוהים גדול" ונתתי גז לשדה הקרב.

יש בחריש לסוגיו משהו ברוטאלי; שיני המחרשה, או הקולטיבטור, ננעצים בחוזקה בקרקע המסתדקת של סוף האביב, מלחלחים אותה, בועלים אותה, מברישים את פניה ומסירים מעליה את גידולי הפרא, ומאחור נמתחים התלמים כמיתר וכרם הזיתים מתגלה בהדרו; מסודר, נקי, סימטרי, הרמוני, יפה כמו מקדש בהאי.

מה פשר המשיכה שלנו לסימטרי ולהרמוני ולמה אנו מוצאים בהן נחת והתרגשות אסתטית? אולי מפני שהסימטריה וההרמוניה מספקים לנו סוג של שלווה בעולם כאוטי, מין תגלית של יופי.

המשורר והפילוסוף האמריקאי ראלף אמרסון אפיין את העונג שארמון או מקדש מעניקים לעין בזה שסדר ושיטתיות הועברו לאבנים כך, שהן מדברות ומתקשרות על פי חוקי הגיאומטריה, והופכות לרכות או נשגבות בהבעתן. יופי הוא רגע המעבר, כאילו הצורה בדיוק מוכנה לזרום לצורה אחרת…

זרמתי עם טלטולי הטרקטור ועם המחשבות בעת שגבעולי השמיר הנמעכים תחת שיני הקולטיבטור פיזרו אדי ניחוח משכר שנשאו אותי רחוק אל שיח שמיר עבות בהרים, שבצילו התיישב ביום קיץ לוהט אחד ילד ששקע במאה שנים של בדידות של מארקס ושכח להשגיח על עדר הכבשים, שעליו הופקד, עד שגילה שהעדר המשיך בלעדיו ונעלם בתוך שדות המזרע. גם אחרי כל השנים שעברו מאז, ולמרות התוצאות הטראומטיות של אותו מקרה מצער, עד היום מעורר בי ניחוח השמיר התרגשות וזו הסיבה שבמלחמת החורמה שאני מנהל נגד עשביית הבר המאיימת להשתלט על כרם הזיתים אני משתדל לחוס על השמיר.

הרוטינה של הקילטור וזרם המחשבות על יופי ועל שיחי שמיר נקטעים פתאום כי מישהו קטן מתייצב לפני הטרקטור ומצווה עליו לעצור; נקבת סיקסק אחת, שגוזליה בקעו אתמול או שלשום, שמה את נפשה בכפה כדי לגרום לנהג לגלות רגשות אנושיים ולעצור את מפלצת הברזל לפני שהיא דורסת את גוזליה. איך היא תעשה זאת, הרי אין לה שום כלי נשק, לא טפרים מאיימים ולא מקור עז ולא גוף אימתני וצרחות מפחידות, כמו של עורבים, למשל?

הסיקסק הוא עוף קרקע עדין, שכמו הכרוונים נוהג בתקופת האביב להתנחל בכרם הזיתים שלנו ולגנוב מים מהחבית של הדבורים. כך יוצא לנו שנה אחר שנה לפתח יחסים; מאחורי המחרשה עטים העורבים על התלמים הטריים בחיפוש אחר תולעי קרקע משובחות ומהצדדים מתרוצצים הסיקסקים והכרוונים לגונן על ביציהם וגוזליהם.

הסיקסקים מנהלים חברת מופת; הם מונוגמיים ולפעמים גם הזכר לוקח חלק בדגירה על הביצים ובגידול הגוזלים. עם הופעת איום, משמיעים ההורים קריאות אזהרה, כעין "סיק, סיק, סיק…" והאפרוחים נצמדים אל הקרקע, עד אשר ישמיעו ההורים קול הרגעה.

מצאתי את עצמי, הפעם, בליבה של התנחלות סיקסקים. גוזלים זעירים בצבעי הסוואה רצו בין גלגלי הטרקטור ואמא אמיצה אחת התייצבה על הקרקע מולי, נופפה בכנפיה בבהילות וצעקה לעברי בעברית "סיק, סיק, סיק, בבקשה…" חשבתי שהיא תפנה את הדרך כשאתקרב אליה אבל היא לא זזה ממקומה, עד שגופה הקטן כמעט נמחץ בגלגלי הטרקטור; "בבקשה…" באותה עת עמד בן זוגה הסיקסק כמטחווי חצי מטר מהצד והצטרף בקריאות נואשות ובנפנוף כנפיים לתחינתה לחוס על בית הארעי שהקימו בכרמי.

עצרתי את הטרקטור וירדתי להתבונן באחד הזאטוטים בני יומם, שסיקסק בין הרגבים. הוריו עמדו קרוב, קרוב ובחנו בחשדנות אותי ואת מסי הכלבה, שגילתה כמוני סקרנות כלפי שותפינו החביבים, כשהם לא חדלים לשדר לילד קריאות אזהרה; סיק, סיק, סיק… כשהתקרבתי אליו הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. הייתי צריך להתכופף, לאמץ את עיני ולעצור את נשימתי, עד שגיליתי אותו, ממש מול אפי, צמוד לרגב עפר שהמחרשה הפכה אך לפני רגע, מתמזג עם האדמה באופן מושלם באמצעות צבעי ההסוואה של נוצותיו, קפוא במקומו, כמו קיבל הנחיה מגבוה מהג'ינים של האבולוציה. תמיהה גדולה; מתי הספיק הגוזל הקטנטן הזה, או הגוזלה – אנה פרנק סיקסקית – ללמוד את סודות ההישרדות?

היופי שוכן במקומות שבהם יש תנועה של החיים, בין אם זו ציפור שעפה ובין אם אבנים שהופכות לארמון, הוסיף אמרסון. כל מטרה כרוכה בתהליך, וכשאנו רואים אובייקטים שנעים לכיוון הגשמת מטרתם בצורה יעילה ופשוטה – אנו חווים יופי.

לא הצלחתי לסיים את עבודתי. הערב ירד והתלמים שמתח מאחוריו הטרקטור נקטעו במקום שבו עצרה אותי הסיקסקית. כשהתרחקתי מכרם הזיתים שמעתי את קריאות ההרגעה של ההורים המתנחלים מאחורי, "סק, סק, סק…"

#בוסתןבעמק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *